שיעור הקבלה היומי13 de nov de 2021(בוקר)
שיעור בנושא "תכלית הבריאה", שיעור 1
13 de nov de 2021
שיעור בוקר 13.11.2021- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
תכלית הבריאה - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: אנחנו בשיעור בנושא "תכלית הבריאה", נקרא קטעים נבחרים מהמקורות.
"תכלית הבריאה" זה הנושא החשוב ביותר, כי בעצם אנחנו שייכים לזה, וחוץ מאיתנו אף אחד לא יכול לממש את זה. לכן החומר הוא חשוב, וחשוב לא לפי הלימוד בשכל, אלא בהרגשה בלב. נקווה שאנחנו נוכל להתקרב ולהיות כ"הלב מבין", שקודם כל נכנסים בעזרת הלב לתוך הנושא, ואחר כך בעזרת המוח מתחילים להרגיש מה מרגיש הלב, וזה עניין של הרגשה.
לכן צריכים להשתדל לפתוח את הלב דרך העשירייה. זה בדרך כלל מה שעוזר לנו ומה שחשוב לנו, להגיע להרגיש את מטרת הבריאה, מחשבת הבריאה, הכוח העליון שהכין לנו את כול השלבים האלה כדי שאנחנו נשיג אותו, נגיע לדרגתו.
הכותרת היא "תכלית הבריאה". נקרא ונשתדל לפתוח את הלבבות שלנו, ומה שכתוב כאן במילים ובין המילים, יכנס לתוך הלב.
קריין: קטע מספר 1.
"כל התכלית הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם."
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט)
בעצם זה מה שיש לנו כדי להבין את החיים שלנו, אנחנו צריכים לגלות את התכלית הזאת ודרכה, להגיע להרגשה ולהבנה מי הוא הכוח העליון שהכין לנו את האמצעי הזה, וכשאנחנו משיגים, משיגים ממש את היחס שלו אלינו. לא אותו עצמו, כי הוא בלתי מושג, אבל היחס של הבורא לנבראים, שנקרא "בורא" כלפינו, "בוא וראה", את זה אנחנו צריכים להשיג.
לכן "כל התכלית" הבריאה "הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו," מצידו זאת המטרה וזה מה שהוא רואה, שהוא מביא אותנו בכל רגע ורגע, את כל אחד וכולנו יחד לתכלית הזאת, "בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו," ואנחנו צריכים כלפי שתי ההבחנות האלה, אמיתיותו וגדלותו, לראות עד כמה אנחנו מתקרבים אליו. "ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם." מה זה כל טוב ונועם? שאנחנו נכיר אותו וגדלותו.
שאלה: מה הכוונה להכיר אמיתיותו וגדלותו, זה כביכול שתי הבחנות?
זה כלפינו, ודאי שזה לא כלפי הבורא, עליו אי אפשר לדבר ואותו אנחנו לא יכולים למדוד, לא בהרגשה ולא בשכל, לא במוח ולא בלב, אלא מה שאנחנו כן צריכים, זה לפתח את הכלים שלנו, כדי שבכלים האלו אנחנו נגיע להרגש ולהבנה בשני הכלים שיש לנו, מוח ולב, כדי שאנחנו נכיר בכך שתכלית הבריאה היא לפתח את המוח והלב שלנו עד כדי שהבורא ימלא את החושים הרגשיים והחושים השכליים האלו.
שאלה: כיוון שהאמיתיות לא לגמרי תלויה בתפיסה שלנו, מה זה התכונה הזאת, "אמיתיות"?
לא,.האמת, זה דווקא תלוי בכלים שלנו בצורה השלמה, כי ככל שאנחנו מתקנים את הכלים שלנו, אנחנו מתקנים בהם את הרגש לאמת, וכך כל פעם מתקדמים. תסתכל איך אנחנו חיים, עד כמה שהאנושות משתנה. מה משתנה באנושות, הרגש לאמת שכל פעם משתָנָה. מה משתנֵה באדם, מה ההבדל בין בני אדם? רק הרגש האמת.
לכל אחד יש אמת אחרת, ואנחנו צריכים קודם כל להגיע למצב כזה שנבין שאין לאף אחד את מדידת האמת בצורה הנכונה, אלא כשאנחנו מבטלים כל אחד את עצמו כלפי האחרים, כי כולנו נמצאים בשקרים, אז כלפי הביטול שאנחנו נעשה, אנחנו נהיה מוכנים, מסוגלים לזכות להרגשת האמת, ונבין מהי האמת.
והאמת היא לגמרי מחוצה לנו, זאת אומרת, הביטול שלי כלפי העשירייה או מה שנקרא "צמצום א'", כשאנחנו רוצים להתעלות למעלה מהאגו שלנו, זה בעצם התנאי הראשון ההכרחי לכך שאנחנו מגיעים להרגשת האמת. "אמת" נקרא השם של הבורא. אמת זה שלוש אותיות, א' מ' ות', שזה האות הראשונה א', בא'-ב' העברי, ת' זו האות האחרונה, ומ' זו האות האמצעית בא'-ב'.
א' זו דרגת "כתר", ת' זו דרגת ה"מלכות" ומ' היא בדיוק באמצע, דרגת "בינה".
לכן בתיקונים שלנו אנחנו צריכים להגיע לדרגת האמת, לכלול את כל ההבחנות שצריכות להיות בינינו בעשירייה, ואז תהיה לנו אפשרות באותן ההבחנות לגלות את הבורא. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", לאהבת הבורא. למה? כי אז יש לנו כלים שבהם אנחנו יכולים להרגיש אותו, להבין אותו, להתקרב אליו, להשיג אותו. לכן אין לנו שום אפשרות אחרת להגיע לאמת, אלא רק על ידי זה שאנחנו עובדים בינינו, ולכן תכלית הבריאה מושגת גם ודווקא בקשר בין הנבראים.
שאלה: אם אפשר לחדד, אמרת שרק אחרי הצמצום אני אוכל לגעת בתכונה הזאת של האמת, אמרת שהיא כוללת בתוכה גם את המלכות, כלומר, יוצא שהיא כאילו נחוצה להשגת התכונה הזו?
אנחנו משיגים הכול רק במלכות, גם את הכתר וכל יתר הספירות, את ההבחנות מהבורא אנחנו משיגים רק במלכות. מלכות זה הטבע שלנו, התכונה שלנו, אנחנו מתקנים אותה, משנים אותה, מסדרים אותה כך שהיא תהיה מתאימה להשגת ט' הספירות הראשונות, "כתר", "חכמה", "בינה", "זעיר אנפין", וכך מלכות כשהיא עולה למעלה מעצמה, זאת אומרת עושה צמצום ורוצה להתאים את עצמה לכל ההבחנות האלה שיש בתשע הספירות שלפניה, כך מלכות משיגה את ההבחנות השונות שהן שייכות כבר לבורא, להשפעה, כך אנחנו מגיעים לזה.
תלמיד: מה זה התנאי בעשירייה שכל אחד יוכל לשמור על המלכות שלו כלומר לצמצם אותה, ויחד עם זה להשיג את התכונות של הט' ראשונות, האמת?
במלכות אין כלום חוץ מרצון לקבל, רצון ליהנות. וממה ליהנות איך ליהנות, שום דבר אין במלכות, את כל הדברים האלה היא מקבלת מהתכונות שלפניה. זה כמו שתינוק נולד ואין לו שום דבר אלא מתחיל להתרשם מהעולם החיצון, נותנים לו אוכל, הוא מרגיש קור, חום, כל מיני דברים, לאט לאט מתחיל להכיר את ההורים שלו, את הסביבה שלו וכן הלאה. כול מה שמקבל הוא מקבל מבחוץ. זאת ה"מלכות", הרצון לקבל בלבד הקטן הזה שנולד מתחיל, להתמלאות מכל מיני הבחנות מהעולם הגדול שסביבו.
כך אנחנו צריכים דרך העשירייה, דרך החיבור בינינו, להתרשם מתכונות רוחניות. כמו שכותב רב"ש, אם אנחנו מתייחסים לחברים שהם מביאים לנו באמת הבחנות רוחניות שנמצאות לפנינו, מעלינו, אז אני מתחיל להתייחס אליהם בהתאם לזה, זאת אומרת שבצורה כזאת הבורא מדבר איתי, וכך אנחנו מתחילים ללמוד איך לדבר איתו, את השפה שלו. ומי מעביר לי את השפה שלו? החברים. אנחנו לא מבינים את זה בהתחלה, אבל לאט לאט כשאנחנו מתייחסים לכל חבר וחבר כך שמאחריו עומד הבורא, יוצא שבאמת אם אני כך מסתכל ולא שוכח, אני לאט לאט מתחיל ללמוד את צורת הדיבור של הבורא איתי.
שאלה: הוא כותב פה, ש"כל התכלית הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו,".
הכרת הבורא היא בעצם התכלית.
תלמיד: כדי להכיר את הבורא, האם אנחנו קודם כול צריכים להרגיש שהוא רוצה להיטיב לנו?
להכיר זה להרגיש, אין יותר ופחות מזה, כל ההכרה היא דרך הרגשה. כשמרגישים, תלוי באיזה כלים מרגישים, כך אנחנו מכירים אותו, מי הוא, מה הוא, לאיזו מטרה הוא פועל, מה הוא רוצה בדיוק מאיתנו, איך צריך להגיב אליו וכן הלאה. זו כל העבודה שלנו, להכיר את הבורא. כל חכמת הקבלה היא לקבל את הבורא ולהכיר אותו דרך הפעולות שלו אלינו.
בהתאם לכמה אנחנו רוצים להכיר אותו אנחנו נכנסים להשתוות הצורה עמו. אנחנו משתדלים בכוח להכניס את עצמנו להשתוות עם הבורא, כדי להכיר בו יותר ויותר הבחנות, זו בעצם העבודה שלנו. לעשות את זה אנחנו יכולים רק מזה שאנחנו לומדים את עצמנו. אני משנה את עצמי, מתעלה למעלה מהטבע שלי, מהאגו שלי בלהתקרב לחברים, ובהתקרבות שלי אליהם אני בעצם לומד את תכונת הבורא שמתלבשת בי לפי המאמצים שלי. כך אנחנו לומדים, מגלים את הבורא. אני לא מגלה משהו מחוצה לי, אני לא מגלה שום דבר, אלא רק את התכונות שלי שאני משנה, משפר אותן לפי המלצת מקובלים.
תלמיד: והתכונות שלי משתנות לפי חוזק ההתקשרות שלי עם החברים, יותר ויותר?
כן, עד כמה זה תלוי בזה. כי זה כלי, התקשרות לחברים זה הכלי שבו אני מגלה את הבורא. לכן הבורא מתגלה כהבנה, כהרגשה, כעוצמת החיבור שלנו, כמהות החיבור שלנו. לכן ישנה שבירת הכלי דאדם הראשון לפני שאנחנו מתחילים את העבודה, ואנחנו צריכים על ידי החיבור בינינו לגרום לזה שמחברים את עצמנו לאותו הכלי כמו שהיה לפני השבירה, רק פי תר"ך פעמים ביותר עוצמה. מפני שכשאנחנו מגיעים לאותה הצורה כמו שהייתה לפני השבירה, אז אנחנו מתגברים על כל הרצונות האגואיסטיים שבינתיים התגלו, ולכן ההרגשה שלנו, ההשגה שלנו בקשר בינינו ועם הבורא היא פי תר"ך פעמים יותר גדולה ממה שהייתה בכלי דאדם הראשון.
האדם הראשון, כמו שכתוב, היה מהול, הוא היה ללא יצר רע, ללא האגו שלו. לכן כתוב שהלכו ערומים הוא ואשתו בגן עדן, זאת אומרת היו בדרגת חי, כמו חיות. ומה שנעשה על ידי השבירה, זה שהם התחילו להתבייש. הם לקחו עלים, כמו שכתוב בתורה, ועשו מהם בגדים לעצמם, זאת אומרת התחילו להרגיש בושה. בושה היא הרגשת ההבדל בינו לבין הבורא, ולכן הבורא כאילו שואל אותו, "מה קורה לך?", ואז מתחילה הבריאה. כי הבושה שהיא הרגשת הפער בינו לבין הבורא, היא דבר הכרחי שאנחנו בעזרתו יכולים לתקן את עצמנו. כי אנחנו צריכים להתעלות למעלה מהבושה, מעל הפער בינינו לבורא, ולהגיע לא לזה שאנחנו נמצאים בדרגת חי מול הכוח העליון, אלא בדרגת המדבר. זאת אומרת, קונים לאגו שלנו כל מיני תיקונים, כמו צמצום ולבושים, כמו אור חוזר, וכך מגיעים למצב שאנחנו נמצאים לפניו בצורה שמתאימה לו, ובזה מקבלים את הצורה שלנו שנקראת "אדם", הדומה לבורא. מה שאין כן אדם הראשון הוא נקרא רק לפי המטרה שאליה הוא צריך להגיע, הוא נקרא "אדם בליעל".
שאלה: מה היחס הנכון כלפי להנות לנבראיו, שהבורא רוצה להיטיב לנו?
להיטיב לנבראיו ולהנות לנבראיו יש לנו בכל מצב ומצב, אבל תלוי איך הנבראים מבינים איפה הם נמצאים, איזה תהליך הם עוברים וכך הם מתקדמים. להיטיב לנבראיו יש בכל רגע ורגע מצד הבורא, אבל האם היא מתקבלת נכון ומתממשת נכון מצידנו, זאת כבר שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל הזמן, ולהשתדל להגיע ל"אני לדודי ודודי לי"1, להשתוות הצורה עם הבורא לפי הדרגה שלנו.
שאלה: מה מגלים כל פעם שזה מביא אותנו לבושה?
מגלים כל פעם מה אנחנו צריכים בכל רגע ורגע. כי האור העליון השלם הממלא את כל המציאות הוא יורד אלינו דרך הרבה מאוד מדרגות, שהן מסננים, פילטרים כאלו. וכל אחד ואחד מקבל מה שמגיע לו כרגע כשהוא עומד מאחורי המדרגות האלו, כדי לא להיות ערום לפני הבורא. ובמידה שאנחנו רוכשים על עצמנו צמצום, מסך, אור חוזר, כי רוצים להידמות לו, במידה הזאת אנחנו קונים כוח התאמה בינינו לבורא. במידה שהוא משפיע לנו, כך אנחנו משפיעים לו. וזה קובע את המדרגה שלנו בסולם המדרגות.
שאלה: מה נקלט באיזה כלי, היכן נקלטת אמיתיותו והיכן נקלטת גדלותו, מה נקלט במוח ומה נקלט בלב?
אנחנו לא יכולים לדבר על זה עכשיו, זה תלוי בהתמזגות הספירות שבתוך הכלי, ואנחנו עוד לא יכולים לברר ולעשות אנליזה על כל האורות הקטנים שעוברים דרך כל הספירות בפרצוף. אבל נגיע לזה, אנחנו לא רחוק מזה.
תלמיד: כתוב במקורות שהאדם הראשון נולד מהול, ובכל זאת כשהיו העליות שלו, בעלייה השנייה כתוב שהוא משך בעורלתו. איך זה מתחבר ביחד?
הוא רצה להגיע לקשר, למגע, להרגשת הבורא, כמו שהיה לו כלי שלם, ואת זה עשה לפני הזמן. לכן אנחנו צריכים להבין שמה שאנחנו מקבלים אחרי זה, אנחנו מקבלים הכול לפי הזמן. "למשוך בעורלתו" הכוונה שמשתמש בכלים דקבלה לפני שמתקן אותם בעל מנת להשפיע.
קריין: קטע מספר 2.
"כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלקיות כמו הרגשת רעהו. הנה המעלות האלו המה כמו שלבים של סולם, ערוכים ומסודרים דרגא בתר דרגא [דרגה אחר דרגה], עד שנשלם, ומשיג את תכליתו."
(בעל הסולם. "תורת הקבלה ומהותה")
כאן אנחנו צריכים להבין שאין קפיצות, והכול מסודר לפי חוקים מוחלטים, מראש הסולם שזו ממש הדביקות השלמה בבורא, ועד סוף הסולם, תחתית הסולם, שאלה אנחנו המנותקים מזה. וכל ההתקרבות שלנו למטרת הבריאה, זאת אומרת לראש הסולם, היא אך ורק על ידי ההתאמה שלנו לבורא, שכולנו יחד צריכים לחזור למצב כמו שהיינו לפני חטא עץ הדעת, לפני שבירת הכלי.
לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. כל האור העליון שפועל עלינו מהבורא, שמגיע אלינו דרך המדרגות, הוא פועל עלינו אך ורק ככל שאנחנו רוצים להיות מחוברים בינינו ולחזור לאותו מצב של איש אחד בכלי אחד, בלב אחד.
ולכן "כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי," בסופו של דבר אחרי דומם, צומח וחי יש דרגה שנקראת "המין האנושי", "שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלוקיות כמו הרגשת רעהו." אנחנו צריכים להגיע למצב שכמו שאני מרגיש את החבר, כך אני ארגיש את הבורא, לא יותר ולא פחות. לכן אני צריך להתאמן כל הזמן, עד הסוף המדרגות, על הקבוצה, על החברים. "הנה המעלות האלו המה כמו שלבים של סולם, ערוכים ומסודרים דרגא בתר דרגא [דרגה אחר דרגה], עד שנשלם, ומשיג את תכליתו." שתכליתו של הסולם היא השגת הבורא בצורה השלמה.
שאלה: אמרת שהבושה היא בריאה בפני עצמה. האם זה משהו שכל העשירייה צריכה להרגיש יחד, או כל אחד בנפרד?
אם לא היינו מרגישים בושה, זאת אומרת, לא היינו יכולים להבדיל בין שאנחנו משתמשים ביצר הטוב, או ביצר הרע, ביחסים טובים בינינו, או רעים, לא היינו מסוגלים לעשות אפילו צעד קטן לקראת המטרה. מה שמזיז אותנו זו הבושה, אבל בבושה ישנן הרבה מאוד הבחנות, כי לבּוּשה אתה מחבר שכל ורגש, ואז הרגשת הבושה מתחילה להיות מאוד עוצמתית, מציאותית, ממה אתה מתבייש, איך אתה מתבייש, באיזו מידה אתה מתבייש.
לכן הרגשת הבושה שהבורא ברא בבחינה ד', בד' בחינות דאור ישר, יש שורש, א', ב', ג' ורק אחר כך באה בחינה ד, ומה שנגלה בבחינה ד', זה הרגשת הפער בין בחינה ד' לבין הכתר. אם לא היו את ההבחנות האלה שבאמצע, אחד, שתיים, שלוש, אז בדרגה ד' לא הייתה ההבחנה בהבדל ממנה לשורש. וההבדל בינה לבין השורש, זו הרגשת הבושה, זה מה שמזיז את כול הבריאה לצמצום א', ואחר כך לכל התהליך עד שאנחנו חוזרים בחזרה לבחינה ד' דאין סוף, אבל בהשתוות עם בחינת שורש.
שאלה: כתוב שלהרגיש את האלוקות כמו להרגיש את החבר. על איזו הרגשת חבר מדובר, זו הרגשה פנימית?
מדובר על הרגשת החבר, אין פנימית או חיצונית, מה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים ברצון לקבל שלנו. אני צריך להרגיש את החבר ולסדר את היחסים שלי עימו כך שאני אגיע מתוך ההרגשה שלי לחבר, להרגשה שלי לבורא. תחשבו ותתארו לעצמכם את ההבחנה הזאת, תראו עד כמה אנחנו עדיין רחוקים מהרגשת הבורא אפילו במנה מינימאלית. זו המדרגה הכי קשה, אחר כך "אין חכם כבעל ניסיון", יש לנו כבר התרשמות נכונה ואנחנו כבר יכולים להכפיל אותה, לעשות ממנה אפליקציות, אבל הפעם הראשונה זה קשה.
שאלה: הציטוטים נפלאים ומאוד גבוהים, איך אנחנו יכולים להתקרב בהרגשה לציטוטים הנעלים האלו?
דבר ראשון, זה שאנחנו מרגישים שאנחנו לא נמצאים בהם, זו כבר הכנה נכונה. דבר שני, אנחנו צריכים להשתדל לסדר את היחסים בינינו בצורה יותר נעלה, כי ההבדל, הפער בין המצוי עכשיו והרצוי שאנחנו רוצים בעוד רגע, בפער ביניהם אנחנו מושכים מאור המחזיר למוטב והוא כבר מסדר את הדברים בינינו.
תלמיד: איך לתאר מצב רצוי?
שאנחנו נהיה כולנו מחוברים כך, שהאור העליון יוכל להתגלות בינינו בצורה שלמה. כי אין לו איפה להתגלות, רק באותה מידה שאנחנו נרגיש את עצמנו בלבבות צמודים זה לזה.
שאלה: אם אני מפרמט את היחס כלפי החבר כאילו זה הבורא, איך זה מוביל אותי להשתוות הצורה עם תכונות הבורא?
מאיפה אתה יודע איך להידמות לבורא? אומרים לך, אם אתה תגיע למצב שאתה תרצה להתחבר בלב שלך עם החבר, בטוח שאתה גם מתקרב לבורא ובמשהו מתחיל להיות מחובר עימו. אין אחרת, זו הדרך, אין אפשרות לעשות עוד משהו. ואתה שואל הפוך, איך אתה יכול להביא את עצמך לפעולה נכונה ולא לטעות.
.
שאלה: איך הבושה מעוררת את הכרת הרע באדם?
זו לא בושה כמו בעולם שלנו, זו בושה אחרת. בושה זה, שאני בכל התנאים שהבורא נתן לי, לא יכול להגיע לאותה מידת השפעה שאני צריך להגיע לפי הנתונים שהוא נתן. שאני לא מבצע במאה אחוז מהכוחות, מהיכולות שלי את אותה הפעולה כלפיו כמו שהוא נותן לי אפשרויות לזה, זה נקרא בושה. ואם אני אהיה ער לזה, זה כבר יהיה בשבילי כמו מקדם, מעורר כל פעם לעבודה.
אנחנו כל רגע ורגע מקבלים מהבורא תנאים מצוינים להתקדמות אליו. אלא שאנחנו דנים על התנאים האלה בצורה אגואיסטית, "זה לא מתאים, זה לא טוב, למה הוא עושה לי ככה", כאילו אני כל הזמן בא בטענה לבורא, שאני צריך לקבל משהו אחר ממה שהוא מביא לי, וזאת בעיה. אם היינו מצדיקים את הבורא בכל שלב בחיים שלי, הייתה לי ממש הרגשת התקדמות ללא הפסקה.
תלמיד: כתוב בתחילת המאמר, "כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי". אנחנו לא רואים את זה במציאות.
מקובל כתב זאת, תנסה להבין ולהרגיש ככל שאתה יכול להבין ולהרגיש בחיים שלך, שאנחנו נמצאים בסרט שמקרין לנו את כול התהליך שהאנושות עוברת, שאנחנו עוברים, וודאי שכל זה נמצא במחשבת הבריאה ולכל הדברים האלה יש תכלית. שום דבר לא קורה בטבע בצורה מקרית, אלא שאנחנו עם השכל הקטן שלנו רוצים להגיע לטבע ולהבין. הבורא בגימטרייה "הטבע"2, אז אנחנו אומרים שיש סבירות לכאן ולכאן, שיכול להיות כך או אחרת, אך אנחנו שוכחים להוסיף "לפי אפסיות הבנתנו",
כי בטבע אין משהו טועה, משהו שלא מתקיים, שיש איזו תכלית אחרת. הבורא לא משנה את מעשה בראשית,. ישנה תוכנית והיא מתקיימת. וזה שאנחנו מתאימים לתוכנית הזאת או לא, זה נכלל בבחירה החופשית שלנו, זה בכוונה ניתן לנו כדי שאנחנו נוכל להתאים את עצמנו בשינויים הפנימיים שלנו יותר ויותר לזרימת ההתפתחות. זה רק בשבילנו.
תלמיד: אני שואל כך את הרב, כי הוא המקובל הגדול ביותר היום שאני מכיר ושהכרתי אי פעם. אני רק שואל, למה זה בדיוק למעטי מעט? אם זה כל כך נכון וכל כך מסודר, למה כל כך מעטים מצליחים להבין את זה וללכת בדרך הזו?
הם לא צריכים את זה. אתה כאיש טכני מבין שכדי לבוא במגע עם תכונה אחרת, כי יש תכונות הפוכות, צריכה להיות רק נקודה אחת של מגע ששם הם יכולים להיות מקושרים, שהם מגיעים למגע זה עם זה. שהעליון מבטל את עצמו ומגיע לדרגה המינימלית של התכונות שלו והתחתון מעלה את עצמו ומגיע לדרגה המקסימלית כדי להתאים את עצמו לעליון, ושם בנקודה הזאת הם יכולים להיות במגע. המגע ביניהם נעשה על ידי חלקים מהכלי השבור לפי העוצמה שלהם, לפי הטבע שלהם יכולים להגיע למגע ביניהם ולמגע עם הכוח העליון. זו עבודה שלנו.
למה אנחנו? אל תשאל, כי יש בכל אחד ואחד מאיתנו חלקים מהשבירה, שעכשיו לפי האור המחזיר למוטב שמאיר עלינו ובכלל על כל האנושות בשווה, אז יש חלק מהאנושות שמתקדמים לקשר ביניהם ולמגע עם הבורא, יש חלק מהאנושות שנמצאים בנטייה לחינוך, לתרבות, לטכניקה, טכנולוגיה, לכל דבר ודבר, ויש חלק מהאנושות שנמשכת רק לסדר את החיים שלהם הגשמיים, שזה הרוב, כי הכול לפי הפירמידה.
תלמיד: כלומר אין שאלה ביחס לכמות הקטנה שהבורא גרם לה ללכת ולדבוק בחכמה הזו, ואין ציפייה שכל האנושות תבוא לדרך הזו.
לא צריכה להיות שום ציפייה מצדנו, אלא זה נכלל בתוכנית הבריאה להחזיר את כול הבריאה על ידי כל מיני התעוררויות כך, שכולם ירצו בסופו של דבר להיות מקושרים ומקבלים ציור של אדם הדומה לבורא, כל אחד לפי הדרגה שלו.
שאלה: אם המצב הסופי שלנו מוגדר על ידי מטרת הבריאה, האם זה אומר שאני צריך להרגיש יותר דרך הנשמה ולא להקשיב למה שהשכל אומר לי, והעיקר זה ההשתוקקות דרך הקבוצה. האם זה נכון?
זה נכון שאנחנו צריכים לראות בעיקר באיזו מידה אנחנו מתבטלים לקבוצה בכל מצב ומצב, עם זאת, זה לא שאני מרחיק, זורק, מבטל את כל ההפרעות, אלא אני צריך לקבל אותן בחשבון, כי ההפרעות האלה זה כמו עובי המדרגה, כמו גובה המדרגה שאני עולה. כך שאני צריך לקחת בחשבון את כל אותן ההפרעות, ועל פני ההפרעות האלה כל פעם להיות יותר ויותר דבוק לקבוצה.
בצורה אידאלית אפשר לדמות זאת לעובר שיצא מרחם אימו, שנולד, אבל כאילו בדבקות שלו הוא נשאר דבוק לאותו כוח עליון. וכמה שאותו כוח העליון כביכול מרחיק אותו, אף על פי כן העובר רוצה להיות יחד עם ההרגשות האלה, עם הפרעות האלה שהוא מרגיש מכל וכל. הוא רוצה בכל זאת על ידי העבודות שלו, על ידי היגיעה שלו, להיות כמו בתוך אימו, להיות בדבקות נצחית.
שאלה: איזה סט של כלים צריך לפתח בעבודה להרגשת הבריאה?
אין לנו הרבה כלים ולא צריכים. אנחנו צריכים רק חשיבות, חשיבות המטרה שמושגת על ידי חשיבות העשירייה, וכלום חוץ מזה. באמת חכמת הקבלה היא חכמה מאוד פשוטה, כי באה לנו מתוך הטבע, והבלבולים והקושיות האלה, אנחנו מכניסים לשם עם הרגש והשכל שלנו.
שאלה: מה זה אומר באמת להרגיש את הבורא כמו שאנחנו מרגישים את החבר?
לא יכולה להיות הרגשת הבורא, יותר ממה שאני מרגיש את החבר. במידה שאני מרגיש את החברים, העשירייה שלי, במידה הזאת אני ראוי להרגיש את הבורא, לגלות אותו.
כמו שאנחנו לומדים מהפרצוף. אם אני מבטל את האגו שלי כלפי כל תשעת החברים, ואז בתוך זה אני מתחיל להרגיש את מהות הקבוצה. בתוך מהות הקבוצה אני מתחיל לגלות את הבורא שמסדר לי את הקבוצה ואת כל המציאות.
כך אנחנו מגיעים דרך הרגשת הבריות להרגשת הבורא, ואחרת זה לא יקרה. אז בואו נפסיק לשקר לעצמנו שאנחנו כאילו יכולים להגיע לגילוי הבורא בצורה אחרת, לא יכולים. אנחנו חיים כבר בעידן שאנחנו כן מסוגלים לגלות אותו.
שאלה: האם צריך להרגיש את כל העשירייה, או עם אלה שאני יותר קרובה להגיע להרגשה שלמה של חיבור?
רצוי את כל העשירייה. בדרך יכול להיות רבע, חצי. אבל בעצם אני צריך להבין שמה שאני מרגיש מהעשירייה, זה מה שהבורא מציג לי כתנאי דרך כל הקבוצה, כל העשירייה להגיע להרגשה שלו. ולכן אני צריך לקבל אותם כמו נתון שבא לי מהבורא, ואם אני מקבל אותם ומשתדל להיות איתם, ואפילו הגרועים והרחוקים, לא חשוב באיזו צורה שיהיו, אני בכל זאת מקבל אותם ורוצה לקבל שזה הכרחי להיות במגע עם כולם, אז בהתאם לזה אני מתקרב לגילוי הבורא.
שאלה: איזה מאמץ צריך לעשות כדי להגיע לאותה הרגשת הבורא דרך החבר, מה בדיוק צריך לעשות כדי להגיע לזה?
אני צריך להרגיש את כל החברים שזה בא מהבורא שעומד לפנינו, ואני צריך לבטל את עצמי כלפי כל אותם החברים, לא חשוב איך הם מציגים את עצמם לפניי. זה יכול להיות בצורה הגרועה ביותר, יכול להיות שדוחים אותי, לא רוצים להיות מחוברים, נראים לי גסים, בצורה אקטיבית או בצורה פסיבית אני רואה את היחסים בינינו מצידם או מצידי, אני חייב לעשות הכול כדי להיות איתם בחברות תמידית ואופטימלית. ואם זה לא הולך, זו כבר בעיה שלי ואני צריך לראות שזה בעצם המכשול במגע שלי עם הבורא.
שאלה: מה זה אומר לפתוח את הלב למעשה, בפועל?
מצידי אין שום מניע להיות במגע הדוק מכל הלב, פתוח עם החברים. זה מה שאני צריך להשתדל להכין מעצמי לחברים.
שאלה: האם הבורא מתקשר איתנו רק דרך ההרגשה?
העיקר זה הרגשה. את השכל צריך רק כדי לתת הבחנות בהרגשה, יותר, פחות, סוג כזה, סוג אחר, אבל בעצם העיקר זאת ההרגשה.
שאלה: אם אני מרגיש את הבורא בתוך החבר, כמו את החבר, אז למה שאני ארגיש גם את הבורא בנוסף?
הבורא זה הכולל של כל החברים, של כל הבריות, של כל ההתרשמויות. במידה שאני עולה בסולם המדרגות, אז אני עולה כאילו יותר לשפיץ, אז כל הנבראים, כל הבריאה דומם, צומח, חי, הכול מתרכז אצלי כך שאני יותר ויותר מרגיש את המציאות בצורה נקודתית, הכול בא מהבורא, אומנם דרך כל הבריות, עד שהכול באמת מתחבר יחד.
שאלה: מה בדיוק ביחסים בעשירייה נקרא "בורא", איך אפשר להרגיש את זה?
בורא אלה שתי מילים, "בוא" "ראה". "בוא" נתקרב, ונתקרב כדי לראות, "ראה", זה מה שאנחנו עושים. ומה שמשיגים כתוצאה מהתקרבות וראייה, זה נקרא "בורא".
שאלה: מה לעשות כשאנחנו לא יכולים להתגבר על הכעס כלפי הבורא, כאילו נראה לנו שאנחנו מקבלים ממנו רק סבל?
ככל שאנחנו נתקדם יותר, אנחנו גם מתקדמים בכעס ובכל מיני צורות אחרות. בטענות כלפי הבורא, כלפי החברים, כלפי המורה וכן הלאה, זה טבעי. אבל צריכים להבין שסך הכול אלה סימנים של היצר הרע שפותח את עצמו וכך מגלה לנו איפה אנחנו נמצאים. זאת אומרת, זה טבעי.
שאלה: איך להצדיק את הבורא בכל רגע ורגע?
במידה שאני נמצא בהבנה שאני המקולקל ורוצים לגלות לי עולם מתוקן ולכן אני נמצא בניגוד לעולם העליון, אז אני מקבל את הגילוי הזה כטוב. סוף סוף נתגלתה האמת עד כמה אני הפוך מאלוהות. והתקרבות לאלוהות במידה שאני רואה שאני הפוך. אז יש לי כבר יכולת לראות את האמת.
שאלה: איך להתמודד עם מצב שבו האדם מרגיש שהעשירייה נטשה אותו, ואם העשירייה זה בעצם הבורא, איך אפשר להתפלל לעשירייה במצב הזה?
אם יש לו אפשרות להתפלל, אז עדיין לא ניטש אלא עדיין נמצא בקשר. והבורא באמת לא עוזב אף אחד, אפילו שאדם רוצה לצאת, אפילו שהבורא כביכול עוזב אותו, זה רק כלפי הרגשת האדם. ומה אנחנו צריכים? לתת כל הזמן דוגמאות לחברים, דוגמאות טובות, נכונות, ידידותיות. לא כך אני עושה שאני דבוק, ואני מראה לך שאתה לא דבוק, או כל מיני כאלו דברים. אנחנו צריכים לעזור בצורת השתתפות הלב ככל האפשר לכל אחד ואחד. אחרת אנחנו עושים ממש עוול גם לעצמנו וגם לבורא.
זה כמו אימא שמבקשת מהילדים, "תהיו ילדים טובים אל תרביצו, אל תתחילו לריב זה עם זה", אותו דבר אנחנו צריכים להרגיש בפניית הבורא אלינו. אם נעשה כך נתקדם מהר ויפה, כי זה התנאי גם מצד הבורא וגם מצד הנבראים, שחייב להתקיים בכל רגע.
שאלה: ואם לאדם כבר אין כוח להתפלל, זה אומר שנשבר או נקרע הקשר שלו עם העשירייה שלו?
מצד אחד כתוב "אין שלם מלב שבור", סימן שהוא עולה לדרגה הבאה אם הוא יכול לעלות למעלה מהשבירה הזאת, מהכבדת הלב, מההרגשה הזאת, כך מתקדמים. לא יכול להיות שלקבוצה יש נפילה כללית. אם הם יחפשו, הם תמיד ימצאו את הכוחות להתקדמות, ודווקא הכוחות האלה להתקדמות יהיו הכוחות הנכונים, האמיתיים.
שאלה: איך לעבוד נכון עם היצר הרע כדי להפוך כל מצב לטוב?
אני חושב שאנחנו צריכים להשתדל להבין שההתקדמות שלנו, ההתקרבות שלנו לרוחניות יכולה להיות אך ורק למעלה מהטבע שלנו. כשאני רוצה להתקרב לרוחניות אני מקבל תנאים כאלו שאני צריך לעלות למעלה מהם. כל דבר, כל רגע שאנחנו מקבלים, אלה התנאים הכי טובים כדי לעלות למדרגה הבאה. רק צריכים לראות שיש הכבדת הלב, נעלמים קצת חושים, הראש לא עובד, אני מרגיש את עצמי קצת יותר מטומטם, טיפש, לא מוכן, לא מסוגל באותה חדות כמו שהייתה לי קודם להבין את הדברים.
זה לא בגלל שאני נעשיתי מטומטם, זה בגלל שעכשיו עולים בי תכונות רוחניות יותר שאני בהם לא יכול לשלוט כי הן חדשות, יותר נעלות, ואני צריך עכשיו להשתדל להיות במדרגה יותר עליונה בהתאם לזה. אצל ילדים אנחנו רואים שיש להם דחף כל הזמן להכיר את העולם ולעשות הכול ולסדר ולשבור וכולי, כל הזמן להיות בחוסר שקט, העיקר להכיר את המצב שבו הם נמצאים. בוא אנחנו כל פעם גם נרצה לעשות כך.
שאלה: מה זה אומר לעלות מעל הטבע, מה בדיוק צריך לעשות?
למעלה מהטבע זה נקרא שאני רוצה להיות במצב שלא שייך לגוף שלי, לשכל שלי, לרגש שלי, אני רוצה להיות במצב יותר נעלה. מצב יותר נעלה זה להיות, כמו שאנחנו לומדים, בתכונת ההשפעה. איך אני יכול לעלות לתכונת השפעה. אז כאן הקבוצה, אם אני נכלל בה, לא נראה לי, אבל דווקא זה מה שיכול לעלות אותי לדרגה הרוחנית הבאה.
שאלה: איך אפשר להשפיע מתוך החיבור? איך משתמשים בחיבור כדי דווקא להגיע להשפעה?
אם אנחנו נמשכים לחיבור כדי להגיע לבורא, אז אין לנו תנועה, נטייה, פעולה גדולה יותר מזו. אם אני ממש מתחבר, מתחבק עם החברים, אז אני מתחיל לגלות בחיבור בינינו את הכוח המשותף בינינו וזה הבורא. אין משהו משותף בינינו אם זה לא הבורא, כל יתר ההרגשות של השיתוף הן לא אמיתיות.
שאלה: האם אפשר להרגיש תענוג מביטול?
תענוג מביטול גם אפשר להרגיש, אם הכוונה של הביטול היא להגיע לדרגה עליונה יותר בחיבור בקבוצה ודרכה לבורא.
שאלה: האם כשאנחנו מרגישים בושה זאת ההזדמנות לבקש תיקון?
ודאי שכן, אומנם אנחנו צריכים להשתדל להרגיש את הבושה בכל מצב ומצב שבו אנחנו נמצאים, אם לא בצורה שלמה אז בקו שמאל. אני צריך להשתדל להרגיש את הבושה באותה צורה ובאותה מידה שאני מרגיש את האגו שלי, את היציאה שלי ממגע עם הקבוצה והבורא.
שאלה: איך אני יכולה לצאת עם כל הלב לחברות, איך פשוט לעשות את זה?
לעשות את זה פשוט.
שאלה: האם תכלית הבריאה מיועדת לכל הנבראים?
כל אחד ואחד שיש לו צורת אדם בחיצוניות, מתפתח לאט לאט במשך כל הדורות הגשמיים, ואחר כך במדרגות רוחניות, עד שסוחב אחריו דרגות של חי, צומח ודומם וכולם מגיעים לדבקות בבורא.
שאלה: האם יכול להיות שאנחנו נתקדם וחלק מהמין האנושי יתקע ולא יגיע להרגשת האלוהות?
לא יכול להיות. הבורא חישב באור העליון שלו את כול הבריאה, אין לפניו עבר, הווה ועתיד, אנחנו לעומתו כולנו נמצאים בגמר התיקון, ואנחנו צריכים להגיע לזה אך ורק על ידי ההכרה שלנו.
שאלה: איך בפועל עבודת החיבור שלנו בקבוצה משפיעה על העלייה של האנושות?
אנחנו נמצאים כקבוצה הגדולה ביותר, יש עוד פה ושם אנשים שמתחברים, לומדים כל מיני שיטות של קבלה, אבל אנחנו הקבוצה הגדולה, המסיבית, הכוללת גם גברים וגם נשים שבזמננו זו כבר חובה. וכך אנחנו יוצאים, מרגישים, שאנחנו בעצם הקבוצה המובילה בתיקון העולם בצורה מסיבית.
צריכים להיות יותר בחיבורים. אני מקווה שנוכל בזמן הקרוב לערוך כאלה מפגשים כלליים שלנו שיחברו אותנו עוד יותר. נקבץ חומר שמדבר על החיבור בינינו בצורה עוצמתית יותר. העבודה שלנו היא עבודה גדולה שעומדת לפנינו, ואני מאוד מקווה שנוכל לממש אותה, אבל הבורא באמת מקדם אותנו בצורה יומיומית במנות די גדולות. הלוואי שנוכל להצדיק ולהדביק את כול אותם השינויים, הדרישות, שהוא מעמיד לפנינו.
בשיעורי בוקר אנחנו לומדים מנה יומית שחייבים אחר כך במשך היום לחזור עליה הרבה פעמים, ולהשתדל להבין ולממש את אותו מסר בכל מיני מצבים, פנימיים, רגשיים, נפשיים בינינו, וכל אחד בתוכו.
שאלה: האם האנושות תגיע למטרת הבריאה רק דרך מי שלומד את חכמת הקבלה?
אפילו בחכמת הקבלה יש לנו כל מיני שיטות. חוץ מחכמת הקבלה יש כל מיני שיטות שמדברות על התקרבות בין בני אדם, ושבזה משיגים את הכוח העליון באיזו מידה. לכן לא רק חכמת הקבלה, כמו שכתוב "יש הרבה דרכים למקום", "מקום" נקרא בורא. אז יש עוד, אני לא אומר שלא, אני לא פוסל אותם, אני מכבד את כולם, את כל מי שרוצה להשיג את הבורא. אבל בתנאי שהשגת הבורא לא מתרחשת על חשבון הזולת, אלא דווקא על יחס לזולת כמו לבורא, זאת הצורה האמיתית. אבל יש כאלה למיניהם.
לכן אני אף פעם לא מחזיק אף אחד בתוך האירגון שלנו, וממש לא סופר את האנשים שנמצאים או רוצים לצאת, אומנם בשבילי יקר כל אחד ואחד, גם גברים וגם נשים. נראה לי שבכל זאת לפי איך שאנחנו מתקדמים, הבורא מוביל אותנו נכון ודאי, ואנחנו נשתדל להתאים לאותו הכוח שמוביל אותנו.
שאלה: מה זה חיבור אמיתי?
חיבור אמיתי זה כשאני מתחבר עם השני בכלים הפנימיים הרוחניים שלי כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד". אומנם אנחנו לא מסוגלים לזה, ואף פעם לא מסוגלים לזה כי השבירה כבר הייתה, אבל אנחנו מתחברים למעלה מהשבירה, כך שדווקא על ידי אותו הריחוק, ההפכיות, השנאה שמתגלה בינינו על ידי השבירה של אדם הראשון, אנחנו מתקרבים בינינו ועולים למעלה מהשבירה והופכים את השבירה לחיבור. זה נקרא "חשכה כאורה יאיר", וכך אנחנו מגיעים לגמר התיקון.
אותו הקלקול שהבורא ברא, כתוב "בראתי יצר הרע", את אותו יצר הרע אנחנו לא מוחקים ולא הורסים אלא הופכים אותו לטוב. זה נקרא שאני עושה עליו "צמצום, מסך, אור חוזר", ודווקא על ידו אני משיג את הגובה של הבורא. כי בלי זה הייתי רק כ"בהמה קדושה", זאת אומרת כמו אדם הראשון שהיה פועל לפי הדרגה המינימלית שלו, בנתינה, היה חי בין החיות, היה לו כול טוב, כמו חיה. הוא לא היה אדם הדומה לבורא, לא הייתה לו יכולת, לא הזדמנות ולא הרגשה כזאת, לא הייתה לו בושה. כי היכולת להגיע לבורא מגיעה על ידי ההרגשה הראשונה שהיא בושה, שאני האגואיסט, לא מסוגל ולא יכול. ואנחנו, ככול שעולים בסולם המדרגות יותר ויותר, מרגישים את הפער בינינו לבין הרוחניות, ולכן הרבה אנשים רוצים לברוח. כי מה אני מרגיש? שאני לא מתקדם, וזה נכון שאני כך צריך להרגיש. עם זה, אני צריך לפתח בי הבחנות אחרות, שאני כן חייב להגיע לחיבור, לייחד את הכלים השבורים, ומה שהבורא קלקל, הוא קלקל את זה לטובתי. כמו שאנחנו קונים קוביות לילדים או פאזל כדי שיחברו מזה משהו שלם. כך אנחנו. ולכן זאת העבודה שלנו. אבל בהשגת הדברים האלה, שמסוגלים, לא מסוגלים, עד שמתחילים להשיג את החכמה איך לחבר קובייה לקובייה, או חלק פאזל לחלק פאזל, זה לוקח הרבה זמן, המדרגות הראשונות הן הכי קשות, כי אנחנו לא מבינים את הגישה הנכונה לחיבור בינינו.
שאלה: מה יותר מקדם את הקבוצה, הרגשת הבושה בין החברות, או היראה?
אני לא יכול להגיד, גם זה וגם זה. העיקר - מה שמפריע לנו שיעזור לנו. זה תמיד כך, כוח המזיק הוא ככוח המועיל. וככול שאנחנו מתקדמים, יהיו לנו יותר בעיות וקושיות, והבורא עוד יותר ירצה לסכסך בינינו ולבלבל אותנו, וזה כדי שאנחנו נעלה בצורות ההתקשרות. זו הדרך, זו דרכנו.
שאלה: עם הזמן פיתחתי חוסר רגישות לירידות. אני מרגישה שאני בנפילה, אבל לא ממש שקועה בה בצורה רגשית. האם זאת התקדמות נכונה?
אסור לנו להיות שקועים בתוך הירידות, אבל עם זה אנחנו צריכים בצורה בריאה, בשכל וברגש, לברר במה אנחנו נמצאים, אבל מלכתחילה, על מנת לקחת את זה ולעלות עם זה. זאת הגישה הנכונה. אני לא ניגש לאף רגע, לאף רגש, לשום בירור, אם אני לא מתחייב לעצמי, ולא מכין את עצמי כתוצאה מכל הבירור שלי לעלות. זה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה". שאם בסוף המעשה אני רוצה לעלות, אז כבר עכשיו אני נכנס לדברים הכי גרועים על מנת לעלות מהם. ואז באמת זאת תהיה התקדמות, עליה.
שאלה: מבחינת ההתפתחות, איזה מצב יותר טוב או נכון, אותו אדם הראשון שהיה כבהמה לפני החטא, או אדם הראשון אחרי שהוא חטא?
לפני החטא אדם הראשון היה כבהמה. זאת אומרת, ללא בושה, כמו שאנחנו רואים אצל חיות שהן לא מתביישות. זה פלא שהן חיות יחד איתנו, לידינו, כלבים, פרות, עיזים, חתולים ואין להן שום בושה אחת כלפי האחרת, שום הרגשת אי נעימות. הכול פתוח, כמו אצל ילדים קטנים. לאט לאט שכשילד גדל הוא כבר מתחיל לעשות חשבונות, להתבייש, להסתיר את עצמו. הוא בעצמו לא יודע מאיפה זה מגיע, אבל זה מגיע לו מתוך הרגשת הבושה.
מאיפה באה הרגשת הבושה? מהגאווה, מהאגו שלו, שרוצה להסתיר את עצמו במשהו, כאילו רע, ולגלות מעצמו משהו שנראה טוב. וכאן הבעיה, באיזה בירור טוב ורע, אנחנו נמצאים. או שאנחנו רוצים לגלות טוב ורע, זאת אומרת לגלות את הטוב ולהסתיר את הרע בדרגה הגשמית, אז אני מתלבש יפה, מייצב את עצמי נכון. או שאני רוצה להראות את הפנימיות שלי, וגם בזה, להסתיר את הרע, ולגלות את הטוב. בנוסף, בלהסתיר את הרע ולגלות את הטוב, חשובה המטרה, בשביל מה אני עושה את זה.
אם אני עושה מתלבש יפה, מאפר את עצמי כלפי הבריות, כדי שיקבלו אותי יפה, גם זה טוב, אני לא דוחה אנשים, אני מבין שהם מקבלים אותי, מתחילים לגלות אותי מהצורה החיצונה. אבל באמת השאלה, איך אנחנו מגלים את החיבורים שבינינו. שם אנחנו צריכים כבר להיכנס למערכת קומוניקציה בינינו, אינטגרציה שלנו, התכללות מה שנקרא בחכמת הקבלה, חיבור והתכללות, שזה כבר הרבה יותר מורכב, הייתי אומר אפילו מסובך. וכאן אנחנו נכנסים לבעיות, איך אנחנו מבינים את ההתקשרויות, החיבורים שבינינו. זו כל החכמת הקבלה.
כי במידת החיבורים בינינו, עד כמה הם נכונים, במידה הזאת אנחנו נותנים מקום לבורא להתגלות, מצד אחד. ומצד שני אפשר להגיד כך, ככל שהבורא רוצה להתגלות ואנחנו לא מוכנים בחיבור בינינו, אז נרגיש בזה ייסורים. וככל שאנחנו מתקדמים לחיבור הנכון בינינו, אז נרגיש בזה טוב. וצריכים להשתדל תמיד להיות יותר מהירים מהבורא, ללכת לפניו. בזה אנחנו מצדיקים את הבריאה שלו, ואז הוא מרוצה מאתנו. יש בזה הרבה דברים, עוד נלמד את זה מהחיים שלנו.
קריין: קטע מספר 3 של בעל הסולם.
"התכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?
אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם."
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט)
אני חוזר על זה. בעל הסולם אומר, ב"הקדמה לספר הזוהר".
"התכלית הזו" של כל הבריאה "לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו," זאת אומרת, לא חשוב עד כמה הם גדולים. "ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם," למה דומם צומח וחי לא יכולים להיות בתכלית הבריאה, למה הבורא שברא לא מתכוון אליהם, אלא הם כדרגות כדי לבנות את מין המדבר? כי דומם צומח וחי בכל המציאות חסרים את הרגש זולתם, אין בהם הרגשת הזולת "אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?" אם הם לא מרגישים משהו מחוצה להם, איך הם יכולים להגיע להרגשת הבורא?
"אלא רק מין "האדם" בלבדו," מוכן לזה, להרגשת הבורא "אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם." זאת אומרת, קודם כל אנחנו צריכים לגלות בנו, לפתח בנו הרגשה לבני אדם, לא לכלבים ולא לציפורים ולא לשום דבר, אלא הרגשה לבני אדם. לא לכולם כי זה בלתי אפשרי להתפזר כך, אלא ישנה עשירייה, יש שם אנשים כמוך שרוצים אותה מטרה, אתה חייב להגיע למצב שאתה מרגיש אותם כמו את עצמך. "הנה אחר העבודה בתורה ומצות," בזה שאתם משתדלים להתקרב, יכולים או לא יכולים, הבורא מתערב בזה "שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע," על ידי הכוח העליון "ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם." בגלל שיש בו הרגש זולתו.
סדנה
מה זה נקרא לרכוש, לקבל הרגש הזולת, ואיך אנחנו יכולים לממש את זה? כי מהרגש הזולת אנחנו יכולים להגיע להרגש הבורא, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'" וכן הלאה. איך אנחנו מממשים את זה בפועל, באיזה מצב כל אחד מאיתנו יכול להגיד לעצמו איפה הוא כבר נמצא בהתקדמות הרוחנית שלו לקראת הרגשת הבורא? איך אנחנו יכולים למדוד את זה בינינו וכן הלאה. איך אנחנו מגיעים דרך הרגש הזולת להרגשת הבורא, שגם הוא זולת, אבל יש איזה כלי שאנחנו צריכים לפתח בנו שנקרא "הרגש הזולת" ואחר כך מזה נוכל להגיע להרגש הבורא.
*
קריין: נציין שיש לנו היום 3800 חיבורים בסך הכול במערכת, ובמערכת הערבות כ-1000 נשים ו-1400 גברים, זה מאוד משמח שהרבה חברות וחברים הצטרפו אלינו.
יופי, נקווה לראות עוד יותר ויותר בשיעור הצהרים, שנמשיך.
קריין: קטע מספר 4.
"תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים, יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות, לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח, עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'.
אולם כאן עמדו חכמי הזוהר ושאלו: למה לא בראנו מתחילה בכל אותו הרוממות הרצויה להדבק בו ית'? ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה ומצות?
והשיבו: "דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'". פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל, והולך על ידי זה עד שאובד צורתו האנושיות.
ומתוך שבהנמשך משלימותו ית' ויתעלה, לא יתכן שימצא בו בחינת חסרון מאיזה צד, לכן הניח לנו מקום, להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצה, על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות."
(בעל הסולם. "מתן תורה", אותיות ו'-ז')
אנחנו בכל זאת לא כל כך מבינים מה שהבורא אומר, כי מה זו בושה כלפי הבורא שאנחנו לא מסוגלים? אנחנו רואים הילדים שלנו בחיים שלנו, הם לא מתביישים לקבל מאיתנו מכל וכל כי הם מרגישים שהם ילדים ומגיע להם עד סוף החיים, רק תן להם ותן להם. ושום חינוך לא יעזור. יש בכל זאת איזו מין הרגשת שייכות, הרגשה להגיד תודה באיזו צורה, אבל בכל זאת זה לא נמצא ברצון לקבל האגואיסטי שלנו. מה שאין כן כאן אנחנו רואים שאנחנו צריכים להגיע למצב שתהיה לנו תכונה אחרת, כמו של הבורא, תכונת ההשפעה, תכונת הרגשת הזולת ולא שאני מרגיש את הזולת כמה הוא טוב או רע לי, אלא שאני ארגיש אותו איך שהוא בעצמו ואני ארצה לעזור לו במצבו להגיע לדבקות בבורא.
שאלה: האם רק אחרי השגה רוחנית אפשר להרגיש בושה רוחנית?
נכון, אתה צודק, אבל אנחנו צריכים להשתדל בכל זאת להגיע לזה. אנחנו רוצים להרגיש את הבורא, אנחנו רוצים להרגיש את העולם הרוחני, זה משהו שנפתח, שקיים, ואנחנו נמצאים כאילו באיזו בועה, כמו אותה תולעת קטנה שחיה בצנון, ואנחנו רוצים לצאת מזה, אנחנו רוצים להרגיש את העולם ומלואו. כמה שאנחנו מתפתחים אז אנחנו יותר ויותר נתקלים במצבים שהם אומרים לנו שאנחנו חיים דווקא באיזשהו שקר, באיזשהו מצב לא ידוע. כמה שאנחנו רוצים לצאת אפילו לעולם החיצון, לכוכבים, לפלנטות, לכל מיני דברים, אנחנו רואים משנה לשנה כמה שהדברים האלה הם יותר ויותר מסובכים, כמה שיותר מורכבים ואנחנו לא מבינים את הטבע.
אותו דבר כלפי רוחניות. אם אנחנו רוצים לפתח את עצמנו נכון, אין לנו ברירה אלא לפתח את עצמנו. זאת אומרת הבעיה שלנו, וזה מה שהאנושות צריכה להגיע ולגלות, שהבעיה היא לא במכשירים שאנחנו בונים, בהם אנחנו משיגים את כול מה שקיים בצורה מאוד מוגבלת. מה יש מזה שאני ארכיב על העין שלי עוד כל מיני מכשירים? אבל אם אני יכול להיכנס לתוכי, ולהשתיל שם, לעשות שם תכונות אחרות בחושים שלי, אפילו לא בעיניים, ולא באוזניים ולא בטעם, אלא לגמרי חוש הזולת, זה מה שאנחנו צריכים.
אם אני רוצה באמת לגלות משהו שנמצא מחוצה לי, אני לא צריך להגדיל אותן התכונות שיש לי, אני בזה לא יכול להשיג כלום, אני צריך את חוש הזולת, את הרגשת הזולת, מה קורה מחוצה לי, מי קיים מחוצה לי? ואז בצורה כזאת, אנחנו מגיעים למחקר אמיתי שנקרא חכמת הקבלה. איך לקבל את המציאות כמו שהיא, בצורה שאני לא מכניס בה קודם את העיוות שלי על ידי האגו שלי. אני עוצר את עצמי מלהיכנס עם על מנת לקבל, עם הרצון לקבל שלי לכל המציאות, ואני רוצה לקבל אותה כמו שהיא, ובצורה כזאת אני מכין את עצמי, שאני ארגיש מה שמחוצה לי כמו שהיא קיימת בעצמה ולא שאני מעביר את זה דרך החושים שלי וכבר מעוות את זה ומרגיש כמו שאני מצייר את זה.
זה לא טוב, אני בזה אף פעם לא אדע את הטבע האמיתי, את העולם האמיתי שאני קיים בו. הבורא נמצא כאן, אור עליון קיים כאן, הכול נמצא כאן, אבל אני לא מסוגל להרגיש את זה, כי אני מכניס לזה את התכונות שלי. לכן התיקון הראשון שלנו הוא צמצום.
שאלה: אמרת שבעולם שלנו האנשים מקשטים את עצמם, וגם כלפי החברים האדם מסתיר את האורה שבו ומתקשט. במה האדם מתקשט כלפי החבר?
האדם צריך להראות לחברים כמה הוא משתדל להיות מתוקן, בזה הוא עוזר לחברים, "איש את רעהו יעזורו".
שאלה: במה האדם מתקשט בפני הבורא, כמו שאמר דוד המלך?
בזה שמשתדל להיות דומה לבורא. זה הכול, אבל זה הרבה.
שאלה: איך להצליח להרגיש את החברים בתוך העשירייה, ומה ההבדל בין הרגש הזה של החברים בעשירייה לעומת ההרגשה של אנשים אחרים בעולם?
אנחנו צריכים יותר לדבר על זה שכלפי הבורא אנחנו לא עשרה חברים, אנחנו עשרה חלקים אגואיסטים שמשתדלים למעלה מהאגו להתקשר ביניהם. שיש לפניי כמה חברים ואני מרגיש שאני דוחה אותם לפי הטבע שלי, לא רוצה להתחבר איתם והייתי מעדיף להיות לבד, וכך כל אחד מהם, כל אחד לפי הדרגה שלו, אבל עם כל זה כל אחד מאיתנו משתדל לדחות את האגו שלו בפנים, להתעלות מעליו, להתקשר לחברים בצורה שנקראת למעלה מהאגו, זה נקרא צמצום, מסך ואור חוזר. שאנחנו משתדלים להיות בצורה נוחה, יפה בינינו, בחיבוק, בחיבור בינינו, למרות שבפנים כל אחד מרגיש דחייה מכולם, ואנחנו מבינים את זה ומרגישים את זה ומסכימים שזה הטבע שלנו, וזה לא נעלם, העביות לא מזדככת.
אלא אנחנו נמצאים בשתי מדרגות, במדרגה התחתונה אני דוחה את כולם, אני רוצה להיות לבד בעולם, כמו האדם הראשון. במדרגה השנייה, אני מקבל את מה שהבורא מייצב, שהכול, כמו שאנחנו לומדים מתפיסת המציאות, הכול נמצא במוח ובלב שלי, כאילו שלפניי ישנו עולם, ואני צריך להיות בתפיסה הזאת שהבורא מייצב, ולקבל את כולם כאנשים שבסופו של דבר עומדים להתחבר איתי בלב אחד, ברצון אחד.
לזה אנחנו צריכים להשתוקק, לכן מאותם החברים שבעשירייה, אפילו מאותם החברים שבכל הכלי העולמי שלנו, אני לא צריך להתבייש, כי גם הם נמצאים באותם המצבים. כל אחד היה אולי בורח בשמחה מהקבוצה שלו ומבני ברוך ומכולם, מצד אחד, ומצד אחר כל אחד צריך למצוא כוח וחיזוק בעשירייה ובכלי העולמי, להישאר ולהמשיך. כך אנחנו צריכים להתקדם, "על כל פשעים תכסה אהבה". ויהיו פשעים עוד יותר גדולים, שיזרקו אותנו זה מזה ואני אשנא את כולם, זה דווקא סימן להתקדמות. ועם כל זה אנחנו מתגברים על השנאה מתעלים למעלה ממנה ומתחברים.
יש לנו תמיד שני כוחות, כוח דחייה וכוח חיבור, ואנחנו צריכים לעבוד כל פעם על כוח חיבור יותר גדול, והבורא יעלה בנו כוח דחייה יותר גדול, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", וכך אנחנו נמשיך קדימה עד שנגיע לגמר התיקון. שאז כל האגו שהבורא ברא יתגלה כקו שמאל, ואנחנו מעליו נרצה לעלות בקו ימין, וכך נגיע למצב שכל הדברים האלה מתחברים יחד, "כאיש אחד בלב אחד" שמלא גם שנאה וגם אהבה יחד. האהבה מכסה את השנאה, זה נקרא "על כל פשעים מכסה אהבה". כל הפשעים יתגלו, ועם כל זה האהבה הכללית תכסה אותם. זה כל מה שצריך להיות.
שאלה: מה זה נקרא לקבל את המציאות כפי שהיא, בלי התערבות הרצון לקבל שלי? איך אפשר לעשות את זה, זה בכלל אפשרי?
לא, אני לא יכול. כי מה שאני מקבל, אני תמיד מקבל ברצון לקבל שלי. אבל אם אני מודע שככה אני מקבל, אז כבר מכאן אני יכול לעלות לדרגה, אז מה עלי לעשות בהתאם למה שהבורא מראה לי. אני צריך להצדיק אותו בבריאה, הוא מראה לי איך זה נראה ברצון לקבל שלי, באגו שלי, אבל אם אני רוצה להסתכל על הבריאה כמו הבורא, אני צריך להתעלות מעל הרצון לקבל שמקלקל לי את כל תמונת הבריאה ולראות את זה ברצון הפוך, ברצון להשפיע.
וכדי להגיע לזה אני צריך להתחיל לחבר יחד את כל חלקי הבריאה, כך שהשבירה שנעשתה בלב שלי לאט לאט תתחיל לחבר את הכול ואז תמונת העולם תהיה יותר שלמה. ואז בשלמות, במידה שאני משתדל לחבר כל חלקי המציאות, אנחנו נראה את הכוח שמפעיל את המציאות, שנקרא בורא.
שאלה: את הבורא אנחנו צריכים להשיג על ידי החיבור בינינו ואת זה עושים דרך החשיבות. מה ההבדל בין ביטול וצמצום?
צמצום זה כשיש כבר רצון לקבל, שאני מבין אותו, מרגיש אותו, שוקל אותו, ולכן אני מעלה לפניי את חשיבות מטרת הבריאה, שהיא בצורת השפעה הדדית, בחיבור הדדי, בחיבור עם הבורא, ואז יוצא שמה שאני מרגיש ברצון לקבל זה שאני רוצה להיות לבד, מנותק מכולם, אכפת לי רק מה"אני", ואם החיבור עם כולם והדאגה לכולם יהיו יותר גדולים מהרגשת האני, אז אני יכול לעשות על הרגשת האני צמצום.
לכן צמצום הוא לא סתם צמצום, אלא אני צריך לעשות חשבון בשביל מה ולמה ולאיזו מטרה אני עושה את הפעולה הזאת. אחרי שעשיתי את פעולת הצמצום יש לי פעולה אחרת, איך אני מגיע למטרה. כי בזה שאני מצמצם את הרצון לקבל אני בסך הכול מצמצם את ההשתתפות שלי בבריאה, אז איך אני מגיע לזה שאני פותח את הבריאה ומגיע למקור הבריאה אם צמצמתי את הרצון לקבל שלי. ואז אני מתחיל לחשוב איך לקבל לא את כוח הצמצום שכבר קיבלתי ומימשתי אותו, אלא איך אני משתוקק להידמות לכוח העליון. זו כבר עבודה אחרת לגמרי, אני לא צריך להיות מצומצם, אני צריך להיות פתוח. פתוח בבחינת השפעה כמו הכוח העליון. וכל העבודה זאת, גם היא יכולה להתרחש קודם כל בעשירייה.
בצמצום אנחנו לא רוצים להפעיל את הרצון האגואיסטי שלנו מחוץ לכל אחד כלפי החברים. ואחר כך, אחרי הצמצום, שאני רוצה להיות במסך ואור חוזר, כמה אני יכול להשפיע, לעזור לחברים להיות מחוברים יחד. וכך מתרחשים התיקונים שלנו בתוך הקבוצה.
שאלה: איזה תכונות אני מבקש לתקן כשאני מרגיש בושה בפני החברים, וכשאני מרגיש בושה בפני הבורא?
אני לא חושב שיש הבדל גדול, ובכלל יש הבדל. אני צריך לבדוק את היחס שלי כלפי החברים ולפי זה יהיה ברור לי מה היחס שלי לבורא.
שאלה: מה אני צריך לחפש להרגיש בחברים שיביא אותי להרגשת הבורא?
את החיבור והאהבה שלך אליהם, לא איך הם מתייחסים אליך, אלא איך אתה מתייחס אליהם.
תלמיד: זה אומר שאני מרגיש יחס מעצמי, זה לא נמצא אצלם.
זה מה שאתה בודק וזה מה שאתה צריך, למרות ולא חשוב מה שאתה מרגיש מהם.
שאלה: אמרת שהפעולה המרכזית והחשובה ביותר היא צמצום.
צמצום האגו, לא סתם צמצום.
תלמיד: נניח שאתה רוצה להתחבר עם חברים, ומגיע מצב מסוים שלוקח את כל תשומת הלב אליו, כמו שאתה אומר, אתה מרגיש שאתה היחיד שקיים בעולם, ואתה מבין שיש כאן איזה גבול ואתה לא יכול לצמצם את האגו עכשיו, אין לך את הכוחות. מה לעשות הלאה עם הגבול הזה, הרי לבקש שייקח אותו, שיבטל אותו אי אפשר, אבל איך לבקש, מה לבקש, מה לעשות?
אני חושב שבמצב כזה כדאי לנו לעשות רק פעולה אחת, אם אנחנו לא מסוגלים לעשות פעולת השפעה אז לצמצם את עצמנו ולהתבטל כלפי הקבוצה. להיכנס בהם כמו עובר בתוך האימא, שיטפלו בי. ואני לא מסוגל יותר מאשר לבטל את עצמי.
תלמיד: בצורה פרקטית, אתה משתתף בכול, מגיע לשיעורים, מתחבר לכל השיחות.
כך בדיוק, לבטל את עצמך בכל מה שאפשר. וחוץ מזה, אתה יכול לבקש מהם שיעזרו לך, כמו שנפלת לאיזה בור אז שיוציאו אותך משם.
תלמיד: איך הם יכולים להוציא אותי?
הם יורידו לך סולם ואתה תוכל לצאת משם.
תלמיד: אני מתכוון לכך שהחברים עושים את המקסימום שהם יכולים לעשות ביחס אלי, השאלה רק איך, הרי אני משתתף בכל ועושה את הכול, אבל להתגבר על הגבול הזה אני לא מסוגל.
תתפלל לבורא שיבטל את הלב האגואיסטי שלך כדי שתוכל באמת בכל זאת להיות דבוק בחברים. כי אתה לא מוציא את עצמך מהאגו אלא רק על ידי דבקות בחברים. אתה יכול לעשות אלף פעולות, אלף שנה, אבל שום דבר לא יעזור, אלא רק על ידי זה שאתה נדבק אליהם אתה יוצא מהאגו שלך.
תלמיד: על זה יש לי שאלה, איך לבקש ממנו נכון, כי אני לא רוצה לבקש ממנו שהוא יבטל את ההפרעה הזאת, אבל מה לבקש, שבמקומה אני ארגיש את החברים?
לא במקום זה, אלא יחד עם זה. אתה רוצה לעבוד עם ההפרעה ועם הכוח העליון שאתה מקבל דרך החברים, ששני הכוחות האלה יפעילו אותך ואתה תלך קדימה שמאל ימין, שמאל ימין, כל הזמן.
שאלה: האם צמצום זו בחירה או שזו תוצאה?
תמיד כל הפעולות הרוחניות מגיעות אלינו ומתממשות בנו רק מתוך הבחירה, גם הצמצום. אני צריך להתפלל ואז אני אקבל את כוח הצמצום. עליי לצמצם את האגו שלי כדי לא לפעול לפיו, להתעלות למעלה מהאגו שלי כדי לחשוב למעלה ממנו, להתפלל שוב כדי לקבל כוח לעבוד למעלה מהאגו שלי, וכך אני בונה פרצוף, פעולה אחר פעולה.
שאלה: מתוך הקטע על ההכנה שיש במין האדם להרגש הזולת. איזו הכנה זאת בדיוק, והאם היא מורגשת בנו? כי כרגע זה מרגיש שאין שום יכולת להרגיש משהו בזולת. במה באה לידי ביטוי ההכנה הזאת שיש במין האדם?
זה יפה מאוד שכך אתה מרגיש ומזה אפשר להתחיל. באמת אין לי הרגשת הזולת, אני מסתכל על החברים שלי בתוך העשירייה ואין לי שום יחס אליהם, אני לא מרגיש שהם ממש כמוני, שאני מרגיש יחד עם הרצון שלי רצון של עוד כמה חברים. אני לא מרגיש את זה, מה אני אעשה? ואני צריך להרגיש את הרצונות שלהם עוד לפני שאני מרגיש את הרצון שלי, כי בצורה כזאת אנחנו מגיעים להרגשת הבורא. אז איך אני מגיע לזה? הלב אטום, המוח לא עובד אם הלב לא מפעיל אותו, כי הרצון, הלב הוא הקובע, אז מה לעשות?
יוצא שאנחנו באמת אבודים, ואין מה לעשות חוץ מתפילה ותפילה של כולם, כי כולם נמצאים באותו מצב, והחיבור שלנו הוא בתפילה, הוא מתחיל מתפילה לבורא. אנחנו מרגישים שאנחנו אבודים אם אנחנו לא נתחבר בבקשה אליו. הוא ברא אותנו בצורה כזאת שאנחנו נבדלים זה מזה ואנחנו לא יכולים לעבור מעל הגבול בינינו, והגבול בינינו הוא גבול בינינו לבורא. כי מהקשר בינינו אנחנו בונים את הקשר של העשירייה לבורא, ולא יכול להיות אחרת, אדם אחד לא יכול להגיע לדבקות בבורא, לחיבור, לגילוי. יוצא שאין לנו ברירה, אלא כך אנחנו צריכים להתקיים.
אם אנחנו מבקשים, רוצים להגיע להרגשת הרוחניות לבד, זו פסיכולוגיה, אלה כל מיני שיטות מיסטיות, אבל זו לא חכמת הקבלה, זה לא אמיתי. בשביל גילוי אמיתי של הרוחניות אנחנו צריכים להרכיב את הכלי, וזה אך ורק מחיבור בין הבריות לחיבור עם הבורא.
שאלה: הרבה פעמים אנחנו שומעים על סדר של מסך, אור חוזר, אבל אין לנו עדיין מסך, האם זה אומר שאנחנו לא יכולים בפועל לבצע את הצמצום?
קודם כל אנחנו צריכים להגיע לצמצום, שאנחנו לא רוצים להשתמש ברצון האגואיסטי שלנו בקשר בינינו. זה השלב הראשון. אחרי הצמצום אנחנו כבר יכולים להגיע לצורת השפעה, זה נקרא מסך ואור חוזר, שאני עובד למעלה מהאגו שלי, שאני משתמש באגו שלי בצורה הפוכה. וכך אנחנו מתקשרים בינינו.
זאת אומרת, ככל שאני מבטל את האגו שלי, לעצמי, ומוכן את כוח הביטול שעשיתי להעמיד לשירות החברים, בצורה כזאת אנחנו מתקשרים בינינו, ומביננו ככל שמסוגלים מתקשרים לבורא. וְודאי שהכוח העליון משתתף בכל זה ועוזר לנו לעשות את הדברים האלה, אבל הפעולות הן כאלו. זה נקרא בצורה קצרה "מאהבת הבריות לאהבת ה'".
שאלה: השאלה קשורה לכך שאנחנו מדברים הרבה מאוד על חיבור ועל צמצום. אמרת שצריך תחילה לעשות צמצום של הרצון האגואיסטי ואחרי זה לעבוד על חיבור החברים בעשירייה. האם לפני הצמצום אי אפשר להשלים את העבודה הזו של חיבור החברים בעשירייה?
במה תתחבר איתם? בצורה אגואיסטית. זה נכון, אנחנו עושים את זה, מארגנים את הקבוצה, מארגנים את מקום הלימוד, קשרים בינינו, הפצה יכול להיות, אבל זו לא התארגנות רוחנית אלא גשמית, סביב רוחנית, היא קודמת לפעולות רוחניות, אבל אלה לא פעולות רוחניות עצמן. לפני הצמצום אנחנו לא נמצאים ברוחניות בשום צורה.
אתה צריך עוד ללמוד. יש לך רצון טוב, אבל אין עדיין מספיק ידע.
שאלה: אתמול עשינו סדנה ואחת מהשאלות בסדנה הייתה אותה שאלה שאנחנו מדברים עליה. שני חברים אמרו שהדבר הכי חשוב זה להתרגש כשחבר מדבר. ואני אמרתי להם שזה ממש ריגש אותי שגילו לי את זה, ממש גילו לי משהו חדש. להתרגש כשחבר מדבר, האם זו רוחניות?
זאת לא רוחניות, אבל זה צעד גדול כלפי רוחניות. אם אתה מגיע לכך שחברים מדברים ואתה מתרגש זה צעד חשוב. יש עוד תנאים להשגת רוחניות.
שאלה: ככל שהאדם נמצא יותר בצמצום האגו שלו, כך הוא נזדקק יותר לחברים בעשירייה, נכון?
נכון. ככל שמתקדמים ברוחניות, מרגישים יותר ויותר הכרחיות להיות מחוברים לחברים בצורה יותר ויותר לבבית, זאת אומרת ברצון משותף. זה נכון, אם אדם מגלה שזה כך, זה כבר גילוי טוב, ממש הבורא מתייחס אליו בצורה מטרתית, רוצה שהוא יגיע למטרה.
שאלה: אמרת שאפשר לצמצם את הרצון לקבל רק על ידי בקשה מהבורא. אבל איך לצמצם אותו אם הוא לא עונה? מה לעשות אם הבורא לא עונה?
אין דבר כזה שהבורא לא עונה. אם אתה מרגיש שהוא לא עונה, זאת התגובה שלו, כדי שאתה תרגיש כאילו הוא לא עונה.
שאלה: נראה שצמצום זו פעולה פסיבית. מה עלי באמת לעשות, מה אני צריכה לחשוב כשאני אצמצם את עצמי כלפי החברות?
צמצום זו לא פעולה פסיבית. צמצום זו פעולה מאוד עוצמתית רגשית, ושכלית, עם כל המאמצים שאני עושה. כי צמצום זה נקרא שחוץ ממה שאני עכשיו מתכוון, אין לי כלום בעולם, כל העולם כאילו נמחק, ונשאר רק דבר אחד, השפעה לחברים, ודרכם לבורא. זה נקרא צמצום, שאני מצמצם את עצמי מכל יתר הרצונות, מכל יתר המטרות, וחשוב לי רק חיבור עם החברים ולבורא. זאת המטרה.
שאלה: האם אנחנו מצמצמים את הרגש, את השכל, או את שניהם?
אנחנו צריכים לעבוד בשכל הרבה לפני שמגיעים לפעולה הנכונה ברגש.
שאלה: האם אני יכולה לבקש צמצום עבור עצמי?
ודאי שאנחנו מבקשים צמצום כל אחד עבור עצמו. אני יכול לדאוג שבאותה פעולה תתכלל כל הקבוצה, אבל בעצם הצמצום הוא קודם כל על עצמי. שאני אצמצם את האגו שלי, את כל המטרות האישיות שלי, ושתהיה לי רק מטרה אחת, איך להעלות את הקבוצה לדרגת הבורא.
אני צריך להתפלל עבורם, במילים אחרות. אני צריך להתפלל עבור כל החברים, שהם יגיעו למגע עם הבורא. ולא שאני נמצא כאן בתחרות לבדוק מי יותר, ומי פחות מאיתנו נמצא כלפי הבורא. אלא אני רוצה רק דבר אחד, שכולם יתחברו עם הבורא, ואני מוכן להקריב את עצמי לזה, אני מוכן לתת את כל הכוח שלי בשביל זה, שהם יגיעו למגע עם הבורא.
ואני מבקש, מתפלל לבורא שיעשה את זה, שיקרב אותם, שיחבק אותם, ואני רק אסייע להם להגיע לבורא.
שאלה: אם לא כולם משתתפים בתפילה, התפילה הזאת עובדת?
כן. אפילו אם שניים מתוך העשרה יתפללו, זה נקרא כבר תפילת רבים. ואפילו אחד, אם כל העשירייה אומרת לו שהוא יהיה הגבאי, שהוא יתפלל עבור כולם, שהוא ראש הקבוצה בתפילה, אז זה יעבוד. נגיד אם מרגישים שלא מסוגלים, היום כבר כולם נמצאים באיזו צורה שהבורא עובד עליהם בצורה כזאת, שהם לא מסוגלים לעשות שום דבר. אז אנחנו מתוך עשירייה מכתירים אחד ואומרים לו, אתה חייב להתפלל עבור כולנו.
ומתוך זה שכולנו מתכוונים אליו, הוא מקבל מאיתנו כוח, והוא המתפלל. וכמה שהוא יתפלל, את זה כולנו נקבל, אם נחשוב שהוא מתפלל עכשיו. כך אנחנו מכניסים בו את הכוחות והחסרונות שלנו.
שאלה: איך אפשר באמת להגיע לצמצום אם השכל דווקא מפריע, וכל הזמן מחפש רווח בפעולה הזאת?
אנחנו לא מגיעים לכאלו מצבים לפעמים בחיים, שהיינו רוצים לסגור את האגו שלנו, לא להשתמש בו בכלל? אומנם שאני לא יכול לתאר לעצמי מה יישאר ממני אם אני סוגר את כל האגו, כאילו יש לנו הרגשה שבכל זאת משהו נשאר. לא נשאר לנו כלום, חוץ מהאגו שלנו, אין בנו כלום. אם אנחנו מגיעים לצמצם אותו, העולם הרוחני נפתח לנו. צריכים להתפלל.
שאלה: איך אפשר לבדוק או לוודא שאני באמת מצמצמת את האגו, שצמצמתי, ביטלתי אותו?
אם צמצמתי את האגו? זו הרגשה, שאני מחובר עם העשירייה, ומרגיש יחד איתם את הבורא שמוביל אותנו, ממלא אותנו, מטפל בנו. אם באמת צמצמתי את עצמי. אין לנו יותר עבודה חוץ מהמידה שבה אני מצמצם את עצמי, להרגיש שאני נכלל בתוך העשירייה, נמצא בתוך העשירייה, שהעשירייה שלי היא כמו רחם שבו אני נמצא וגדל, והבורא דרכה שולט עלי ואני רק צריך להתבטל, להתבטל, ולהגיע לצמצום השלם. כי בצמצומים האלה אני מגיע לתשעה ירחי לידה, וללידה, ואחר כך ליניקה. עד הגדלות, אני יוצא כל פעם בביטול עצמי יותר ויותר מורכב, מתגבר, וכך אני גדל. עד שאני מגיע לגדלות.
כשאני מגיע לגדלות, זה נקרא גיל 13, משם והלאה אני מתחיל לגדול אחרת. מגיל 13 עד 20 אני רוכש תכונות לקבל על מנת להשפיע, ומגיל 20 והלאה לקבל על מנת להשפיע בפועל. עוד נלמד את זה. העיקר עכשיו להגיע לצמצם את עצמי, ולהתכלל בחברות, או בחברים.
שאלה: איך אפשר להגיע לאהוב את החברים בלי קשר אם הם אוהבים אותי או לא, מאיפה לקחת כוח לפעולה הזאת?
מה חשוב לי אם אוהבים אותי או לא, זה מה שהבורא מצייר בינינו. על ידי זה שדוחים אותי, שונאים אותי, לא רוצים לראות אותי, ואני לא מרגיש את עצמי מוזמן לתוך העשירייה, זה הבורא מצייר בי כאלו מצבים. אני צריך למעלה מזה להגיע למצב שאני נכלל בהם בכל זאת. וודאי שאני אצטרך כאן לעבוד נגד כוחות דחייה גדולים, והם כולם רוחניות, אין גשמיות בלבד, בכלל אין גשמיות, כי הכול רוחניות. ואם מישהו דוחה ומישהו לא רוצה, ומשהו קורה, זה הכול רוחניות, תפסיקו לחשוב שזו גשמיות, אין גשמיות בכלל, כולנו נמצאים בשליטת הכוח העליון.
שאלה: אז אם החברות עשו משהו ואני עכשיו מרגישה שנאה כלפיהן?
מצוין. מצוין שאני מרגישה שנאה. רק אני צריכה עכשיו להתגבר על השנאה הזאת, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה" ולהשתדל לאהוב אותן עם כל כוח השנאה שנמצא ביסודה של אותו המעשה. ממש כך "על כל פשעים תכסה אהבה". אני לא יכול לעשות את זה מיד, אז הזמן עובר, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", ואז אני בכל זאת מתקדם למצב שאני אוכל להתחבר אליהם.
הרב"ש דווקא במקרים כאלו היה מתייחס בצורה מיוחדת לאנשים שגילו אליו זלזול. היה נותן להם סיגריה, מדליק להם את הסיגריה, מציע כוסית ויסקי, כל מיני דברים. ראיתי אותו עובד על עצמו בצורה מיוחדת מאוד כדי דווקא על כל הדברים שמתגלה זלזול בכבוד שלו, לעשות מיד פעולה אחרת. פעולה אחרת, כביכול כאילו להתחבק יותר עם אותו אדם.
כי מה שהוא מרגיש ממנו זו פעולת הבורא, כשהבורא מגלה את הזלזול הזה ממישהו, זה כדי שאתה תעשה דווקא צורה הפוכה. זה נקרא להיות בצמצום מסך ואור חוזר, פעולת השפעה שמגיעה ההיפך, והיא מגיעה רק בתנאי שאתה מגלה דחייה.
לכן זה שיש במיוחד בין הנשים, בין אישה לאישה כל מיני כאלו חשבונות, זה מצוין אם יודעים להשתמש בהם נכון. וחבל שרובן כותבות לי כאלו דברים שאין לי מה לקרוא. תלונות, כל הזמן תלונות זו על זו, וזה על זה. אין מצב כזה, אנחנו חייבים להגיע לסליחה, לחיבוק, ולחיבור.
(סוף השיעור)