שיעור צהריים 26.07.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 685, אגרת ה'

קריין: בעל הסולם, אגרת ה'.

אני מבקש להתחבר כמו שנאמר, למלא את החדרים, ואז נוכל לראות יותר חברים שמשתתפים בשיעור. אני שמח מאוד שיש הרבה חברים ושאנחנו ממלאים את כל המסך שלנו.

כמו שאתם יודעים, אנחנו קוראים אגרות של בעל הסולם, אגרות לא פשוטות שיש בהן הרבה עומק, ולא בפעם אחת האדם שקורא מבין על מה מדובר. אלא לאט לאט, נעבור עליהן כמה פעמים, נעבור עכשיו פעם אחת, בעוד זמן מה נעבור שוב, ואולי אפילו עוד פעם אחת. וכך, כפי שאני זוכר על עצמי, במשך הזמן האיגרת תיפתח יותר ויותר, ואנחנו נבין מה בעל הסולם רוצה להגיד לתלמידים שלו, לחברים שלו, ויהיה לנו יותר ברור, יותר קרוב מה שהוא אומר כך שזה ישפיע עלינו.

נקרא בבקשה, ואל תצטערו שאתם לא מבינים משהו ושאנחנו אולי לא מסיימים את האיגרת כי היא יכולה להיות ארוכה וקשה, אלא כל מילה ומילה, כל משפט משפיע עלינו ומקדם אותנו.

קריין: בעל הסולם, אגרות, אגרת ה'.

אגרת ה'

שנת תרפ"א (1921)

שנת אפר"ת

"לכבוד ידי"נ. .. נ"י לעד

... ומה שרמזת לי במכתבך האחרון, שאני את פני אסתיר ממך, ואחשיב אותך כמו אויב, הנה כוונתך, כמו-שומע את חרפתו ושותק. ואיני נושא בעול עם חבירי, ולא איכפת לי כלל במכאובים של חבירי, באמת אודה שצדקת בזה, שאיני מרגיש כלל את המכאובים האלו, שאתה מרגיש, ואדרבה אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים."

יש איזה תלמיד חבר שמרגיש שככל שהוא לומד הוא מתבלבל יותר, וממש לא יודע איפה הוא נמצא, ולא יכול לפרש נכון מה שהוא שומע, ולא רואה שום דבר טוב שמתגלה לו בדרך, ומרגיש איזה כאבים, בלבולים, והוא לא יכול לתרץ את זה. הוא כאילו לא לומד נכון, או לא לומד חכמה נכונה, והוא לא יכול להצדיק, לא את עצמו ולא את המורה שלו, היינו את בעל הסולם, ולא את הדרך שבה מתקדם, ולכן הוא מלא בקושיות ובטענות.

וחוץ מזה, נראה לו שככל שהוא סובל יותר, המורה שלו בעל הסולם, כביכול שמח ומרגיש את זה כדבר רגיל, ואיך אפשר להסתכל כך על החבר, על התלמיד, שהוא סובל והמורה שלו רגוע כשהתלמיד מרגיש את כל הסבל הזה. על זה בעל הסולם אומר "ואדרבה אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים." איך זה יכול להיות, זה לא אנושי שהמורה רואה כמה התלמיד סובל ושמח בזה.

"אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה," זאת אומרת, מה שצריך להתגלות יתגלה ומה שעוד לא התגלה, בטוח שיתגלה. ולכן אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה שהקלקולים יתגלו יותר ויותר ואנחנו רק צריכים לקבוע שאנחנו מתקדמים למטרה. "לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנכי שרבים אשר עמנו מאשר עמהם וד"ל."

זאת אומרת, אני יודע שהם צריכים להתגלות ואני הולך קדימה ומוכן לקבל שהם יתגלו ואני צריך להמשיך בדרך לאותה המטרה.

"אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו"." הבעיה היא שאם ההפרעות האלה שאדם מרגיש בדרך עוזרות לו, זאת אומרת הוא מתקדם על פניהן זה טוב, ואם הוא לא מסוגל להתגבר עליהן, כי מתעצל, זאת בעצם הסיבה, אז הוא נקרא כסיל שיושב בחיבוק ידיים ולא עושה כלום, ובזה הוא ודאי מבטל את כל מה שהבורא עושה בשבילו. כי הבורא ודאי מגלה את כל הקלקולים שנמצאים בכל אחד מאיתנו משבירת הכלי של אדם הראשון כדי שנתגבר עליהם אחד אחד. "כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'."

צריכים באמת להרים ידיים, לא ככניעה, אלא להרים ידיים כדי להתקיף את כל ההפרעות שיש בדרך וכך מתקדמים. ובזה גם להבין שאת כל הדברים האלה הבורא הכין לנו כדי שנוכל דווקא במאבק עם כל ההפרעות להתקרב אליו.

"וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם"."

אם אדם הולך למעלה מכל ההפרעות ופורץ את כל ההפרעות והולך קדימה, אז בסופו של דבר הוא מגיע למטרה, רק בצורה כזאת.

"וזוכר אנכי שכדברים האלה היה לי עמך ביום א' דרה"ש תרפ"א, בחזרתינו מבית א"מ נ"י מקידוש, ספרת לי מחשבונות מעציבות מאד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפלה, ונתמלאתי שמחה בפניך מאד, ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום."

אם אדם מרגיש שיש לו הרבה הפרעות, קודם כל זה סימן שהוא מוכן להתגבר עליהן, שיש לו יסודות, כוחות שהוא יכול להתגבר על כל ההפרעות האלה ולהמשיך הלאה, אחרת ההפרעות האלה לא היו קמות לפניו. ולכן האדם צריך להיות שמח בזה שיש לו הפרעות, כל מיני קושיות, בעיות שהוא לא מבין ולא מרגיש ולמה זה וכל זה. אם הוא בכל זאת סוגר כל עיניים והולך קדימה, אז הוא מצליח.

"ומה שכתבת לי שלא תוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, הנה הרבה פעמים דברתי אתך פא"פ מזה, אשר מקום האמונה נקרא - "בור", ומילואה של האמונה נקרא - "באר" מים חיים, ובדיוק נמרץ נקרא - "חיים", דהיינו, לא כטבע מים פשוטים, שבהחסר מעט מים, עדיין הבאר במקומה, על דייק שטבע בעלי חי, לבאר הזו, ולא עוד, אלא שכל החלקים שבה, המה אברים שהנשמה תלויה בהם, ונקיבתם במשהו, ומיד ימות כל קומת החי, ואינו. וז"ש "אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכלו המים"."

אין כאן מה להוסיף אלא שההבדל בין בור לבאר, בין מים זדוניים למים חיים, בין רע לטוב, הוא רק ביחס האדם, איך הוא מקבל מה שהבורא, "אין עוד מלבדו" מציב לפניו.

"הגם שאין חסרון במים, אבל יש חסרון משהו בבור, הרי כולו נשבר, וודאי בלי ספק, "שלא יכיל המים שבו", שזה מרמז הנביא בשם ה', וזו קבלה אמיתית, לכל חכם ומבין מדעתו. ואם אינך מבין, צא לך ובחון, ואז גם אתה תהיה חכם ומבין מדעתך."

אתה תבין שאת כל הבעיות שנמצאות לפניך בדרך הרוחנית אתה חייב לפתור על ידי דבקות בבורא, שעל כל בעיה ובעיה אתה עוד יותר משתדל להיות דבוק בבורא כי הוא בעצם שם לפניך את ההפרעה כאמצעי לדבקות, שתתגבר על האמצעי הזה, על ההפרעה הזאת, על הבלבול במוח ובלב, בכל מה שאפשר, ודווקא על פני זה תתקרב.

"ומה שכתבת לי בשולי מכתבך, שתרצה ממני להשמיעך את קולי הנעים, באשר אצלי אין שום יגיעה, לשמח כל מר נפש מתלאותיהם, כי לב המלא אהבה ממתיק אותם בשורשם, שורש כל נועם.

אשיבך בקצרה, כי לכל זמן, ועת לכל דבר, והנך ראית בעליל, אשר במכתבי הראשון, כתבתי לך ורשמתי לך דבר נחמד מאד בעתו, המשמח לב אלקים ואנשים, בפירוש העניין האמיתי של "ישבעו ויתענגו מטובך" עי"ש היטב, כי אמיתי הוא, וסופו יונעם לכל חך משתוקק לדבר אמת."

קצת יותר קשה להסביר כי כאן בעל הסולם מביא מקורות אחרים. אבל זה שוב אותו עניין, שהבורא נותן דברים טובים והכרחיים להתקדמות הרוחנית שלנו כדי שנתחבר אליו יותר ויותר, ואנחנו צריכים להבין שזה שאנחנו לא מסכימים ולא רוצים אותם וזה לא מקובל על האגו שלנו, זה נכון, כך צריך להיות, כי כל העניין הוא שהתקדמות שלנו היא על פני האגו שלנו, למעלה ממנו, למרות האגו, ולכן אנחנו צריכים רק להמשיך בסבלנות, אין לנו מה עוד לעשות כאן.

שאלה: למה לפעמים אנחנו מקבלים פחד מגילוי הרע והקלקולים וזה כאילו מונע מאיתנו להתקדם?

בוודאי שאנחנו מפחדים, לא רוצים ומתרגזים, זה מפני שאין לנו כוח להתגבר על ההפרעות. אנחנו צריכים להיות יחד עם החברים ובקפיצה לבורא כדי שיעזור לנו כי אחרת ניפול. לכן אין לנו ברירה, עלינו לעבוד בצורה כזאת ולהתעלות דווקא מעל אותן ההפרעות שהבורא מייצב לפנינו. אלו אותן המדרגות שעליהן אנחנו עולים, ואז הבורא שם לפנינו עוד ועוד מדרגות והפרעות, וכך אנחנו עולים עד שמגיעים אליו. זה לא נעים, לא טוב, לא קל, ועלינו בכל זאת לעשות זאת בשמחה מפני שכך נגיע אליו.

תלמיד: איך אפשר לקלוט טוב יותר את דברי הרב כדי שזה יחזק אותנו בזמן גילוי הרע?

רק על ידי הלימוד היומיומי שלנו והחיבור עם החברים. אין יותר אמצעים אלא רק לימוד בחברה.

שאלה: האגרות האלה כתובות בשפה יפה, הן כמו יצירות קבליות נפרדות, ונראה שבעל הסולם לא כתב זאת עבור אותו אדם אלא בשבילנו. איך מקובלים ניגשים לכאלו אגרות כשהם כותבים כאלו מכתבים? איך אנחנו צריכים להתייחס לזה?

המקובל מרגיש את טבע האדם ומרגיש איך לפנות אליו באהבה, בסבלנות, ולכן כך הוא כותב. אם תפנה מכל הלב לחברים, אז גם אתה תרגיש שהם מבינים את היחס שלך אליהם.

שאלה: מתי למורה מותר לעזור?

המורה יודע מתי ובאיזו צורה לעזור. לפעמים הוא אומר מילים חזקות ולא נעימות, לפעמים הוא מעודד את האדם ואומר לו שהוא טוב, בסדר וחכם. הכול תלוי כמה אפשר להגיד משהו לאדם כדי לעורר אותו, למשוך אותו ולדחוף אותו קדימה. למורה אין שום מטרה אחרת חוץ מלדחוף את כולם קדימה, וכך עלינו לראות את המצבים והפניות.

שאלה: כתוב "מפני שיודע אנכי שרבים אשר עמנו מאשר עמהם", על איזו ידיעה כותב כאן בעל הסולם, על מה ועל מי זה מדבר?

זה לא חשוב לנו כי הוא כתב זאת לזמנו.

שאלה: איך מתקיפים את ההפרעות?

מתקיפים את ההפרעות בהתקפה. אני לא רוצה לקבל את ההפרעה שיש לי עכשיו, אלא אני קודם כל שומר על סדר היום שלי, על סדר הלימוד, על סדר ההתחברות לחברים, ולא מרשה לעצמי להתנתק אפילו פעם אחת.

שאלה: בשיעור הבוקר דיברת על לשים את הרצונות והתאוות הגשמיות מול גדלות הבורא וחשיבות החיבור בינינו. למה זה מול זה? מתי הרצונות הגשמיים פועלים נגד החיבור, איך מבדילים? מתי הם נחשבים להפרעה?

הרצונות הגשמיים יכולים להפריע כאשר מעלים אותם בחשיבות מעל ההתקדמות הרוחנית. עלינו לסדר את הדברים כך שנעשה קודם את מה שהכרחי לחיים שלנו, כי על זה כתוב "אם אין קמח אין תורה". אחר כך עלינו לקצץ, לכווץ ולצמצם ככל האפשר את המוטל עלינו בגשמיות כדי שיהיה לנו זמן לעסוק ברוחניות, כלומר בלימוד ועם החברים. אנחנו מסודרים בעולם באופן כזה שכל אחד יכול להיות גם בעסקים של העולם הזה וגם בעסקים של העולם הרוחני.

שאלה: מהו בן בכור לאישה אהובה ולא אהובה?

בן בכור משמעו שהוא העיקר. הרצון הראשי נקרא בן בכור.

קריין: אנחנו בפסקה "אתה רואה".

"אתה רואה איך אני יכול להתאמץ ולשמחך עם דברי אמת בעת הזאת"; בעל הסולם כותב לתלמיד "ולשמחך בדברי שקר חלילה, כמו נביאי השקר, בעת החורבן, חלילה לי מחטוא, כי שקר אין בגבולי במציאות כלל, ומכבר ידעת את שיחתי, במנהג אותם המקרבים תלמידיהם לאמת, בחבלי זיוף ובמטוה של שקרים, או מותרות, אשר מעודי לא נטמאתי בגילוליהם, ולא באלה חלק יעקב, ולכן כל דברי נאמרים באמת, ובאותו מקום שאי אפשר לגלות דבר אמת, אני שותק לגמרי." אני עושה את מה שאני שעושה רק מתוך נקודה אמיתית ולא משקר לך בכלום. אתה יכול לקחת ולקבל אותם כדברים שאיתם אפשר להתקדם לתיקון.

"ולא יעלה על דעתך, שאם הייתי סמוך אליך, הייתי מדבר יותר, מאשר על הכתב", לתלמידים יש הרבה טענות על כך שהם נמצאים רחוק, שהם דוברים שפה אחרת, שהם לא כל כך קשורים למורה ולכן אין להם סיכוי להצליח, זה לגמרי לא נכון. הבורא הוא מעל כולנו והוא מתחשב בכל אחד, ונותן לכל אחד את המקסימום שהוא מסוגל לקבל כדי לתת לאדם הזדמנות להגיע ללשמה, להגיע להשפעה. "כי אם ידעתי שכן הוא, לא הייתי נוסע ממך כל עיקר. ואמת גמורה היא את אשר אמרתי לך: "שלפי ההכנה שלנו אינך צריך לי" וכן היא האמת, ואל תחשדני אשר להנאת עצמי ח"ו, בדיתי דברים שלא יאמנו לנו." אם המורה מסתיר משהו מהתלמידים, אז זה כדי לעזור להם להתקדם. הוא לא מוכן לגלות ולתת להם הכול, כי בכך הוא דווקא גונב מהם מקום ליגיעה ומקום לגילוי. "וכאשר יעזור ה' לזכות לגמר התיקון, אז "תהיה צריך לי מאד", ויתן ה' שנזכה לזה במשך י"ב חודש". ככל שהאדם מתקדם והוא יותר מבין ומרגיש, אז נראה לנו שהוא כבר נעשה גדול ויכול להתקדם לבד. אבל האמת היא שמי שמתקדם יותר הוא גם מבין יותר עד כמה הוא זקוק למורה, למלווה, לזה שייקח וימשוך אותו ביד, כי הוא מבין שבלי העליון, הגדול הוא לא יוכל להתקדם.

הילדים יכולים לרוץ ולעשות מה שבא להם והם חושבים שהכול מוכן בשבילם. אדם יותר גדול מבין שיש כל כך הרבה דברים בעולם שאין לו הבנה וקשר נכון אליהם. הוא נעשה הרבה יותר זהיר בהתקדמות שלו, ואז הוא דורש מורה שהוא יהיה ככל האפשר קשור אליו. זה מה שבעל הסולם אומר, ככל שתתקדם, אז תהיה זקוק לי יותר.

שאלה: במה נמדד הקשר של התלמיד עם המורה, ולהפך, של המורה עם התלמיד? איך אפשר לתאר זאת לעצמנו?

בינתיים די פשוט. ככל שהתלמיד רוצה לקיים את כל מה שהמורה אומר לו, כלומר, את כל מה שאנחנו לומדים, אז יש לו קשר עם המורה.

שאלה: הוא כותב שאנחנו יכולים לזכות לגמר התיקון במהלך שנים עשר חודשים ואז תזדקק יותר למורה. באמת ככה הם תכננו את העבודה או שמדובר על משהו אחר?

אף אחד לא יכול לעשות חשבון אלא בעל הסולם כך כותב לו. למה הוא כותב לו, אני לא יכול להגיד, אבל כך כותב. ודאי שהתלמיד לא יודע על זה.

"ויתן ה' שנזכה לזה במשך י"ב חודש." כך הוא כותב לו. "כי עוד היום גדול, ואינך מהיר כמוני. מכל מקום אקוה שבמשך י"ב חודש, מהאי יומא דלעילא [מן היום הזה והלאה], תגמור את המלאכה," התלמיד מתקדם ולכן הוא כותב לו כך.

"ואז תראה בכל מאמצי כוחך שנהיה ביחד, איזה שנים, כי עיקר עמקות המלאכה - מגמרו מתחלת." אחרי שמגיעים לכל התיקונים - כבר יש לנו כלי מתוקן, ואז אנחנו מתחילים לעבוד עם הכלי המתוקן. זאת אומרת, אחרי גמר התיקון - מתחילה העבודה האמיתית עם כלי שלם בכוח, בהבנה, בהרגשה. עם שניים - גם מצד התלמיד, המקובל, וגם מצד הבורא.

שאלה: הוא כותב, "שלפי ההכנה שלנו אינך צריך לי" וכן היא האמת," אנחנו נמצאים בדיוק באותו מצב. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להיכנס למדרגה הרוחנית הראשונה כבר מסרת לנו. איך להתמודד עם המצב הזה, איך לעזור אחד לשני?

אנחנו כל הזמן לומדים את זה. תשתדל להתחבר לחברים בכל מה שאפשר. ומתוך זה אתה תגלה כמה עוד יש לך להוסיף כדי כך להתחבר בין כולכם לבורא.

תלמיד: איך אנחנו מתחזקים, מתקיפים בכוח האמונה?

פשוט עוזרים אחד לשני. "איש את רעהו יעזורו". אנחנו צריכים לתת דוגמה כל אחד לאחרים.

שאלה: איזו עצה אתה יכול לתת לחבר שנמצא במצב, בהפרעה והחברים מתקשרים אליו ומוסרים לו את החשיבות של להישמע לרב, להיצמד לשיעור בוקר. הוא טוען שעדיין במצב שלו הוא לא יכול להשתפר. איזו עצה נוספת אפשר לתת לו?

להמשיך למשוך אותו בעדינות, בעדינות, שלא יברח לגמרי. וכך להמשיך.

"כ"ז הארכתי לך, בגלל הרהורי דברים שהרגשתי בין שורות מכתבך, כי שכחת את האמת הצרופה, שתמיד בפי ובלבי. ואבטיחך שיותר ממה שנוכחת עד עתה באמיתות דברי, תוכח בעליל לעין, שכל דברי ממש, המה חיים וקיימים לעד, לא ישונו כחוט השערה, וכן כל הדברים שאני כותב אליך, יש בהם מובן אמיתי, שלא יקבלו שינוי, אלא שצריכים לתשומת לב, "מפני שהעת היא עת לקצר"."

בעל הסולם אומר שאני לא יכול לשנות מה שאמרתי לך, ומה שכתבתי לך, אלא תקבל את הדברים האלה ככל שאתה מסוגל ותמשיך, כי רק ההתמדה תביא אותך לניצחון.

"האמן לי, שהדברים הגלויים במכתבי זה, לא יכולתי לכתוב לך עד היום הזה, מפני טעמים הכמוסים עמדי, כי עיני מונחים בתכלית, אשר יעלה על צד היותר טוב, וזהו שמקיפני בגדר של שמירה מעולה, על כל מלה ומלה וד"ל. ויודע אני שבמשך הזמן יתבררו לך כל דברי ומנהגי כלפיך, כמ"ש: "אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה" - כי דרך תורה היא."

זאת אומרת, ודאי שאנחנו מקבלים כלים שצריכים לתקן אותם ויש בהם הרבה פסולת, הרבה לכלוך, הרבה רצון לקבל בכל מיני צורות של הרצון לקבל. אבל אנחנו צריכים להתמודד איתם ורק להבין שכל זה תלוי בנו, בתיקון שלנו. אין כאן יותר מה לעשות. הכול מגיע אלינו כדי שבכלים המתוקנים דווקא - אנחנו נקבל את גילוי הבורא ועולם העליון.

"כבר נלאתי לדרוש אחר ריבוי מכתביך אלי, ולהבטיחך בשכר זה כי אנכי ארבה לך מכתבי. ובכל יום ויום אני יושב ומצפה אולי יגיע לי איזה ידיעה ממך, מחייך הרוחניים, או מחייך הגשמיים, ואין קול ואין קשב."

הוא מתלונן שדווקא התלמיד לא פונה אליו. הוא מצפה לשמוע משהו מהתלמיד. דרך אגב, הרבה מקובלים התלוננו שברגע שהם נוסעים התלמידים איכשהו שוכחים עליהם. לא שוכחים, אבל לא מוצאים מילים מה לכתוב. כי סתם להתלונן, כל אחד יכול כל הזמן להתלונן, לא חסר, אבל באמת לכתוב דברים לעניין - אין מה.

שאלה: האם אפשר לבקש שההפרעות יהיו קטנות יותר, לפנות לבורא בתפילה כזאת?

כן, ודאי. ודאי שאפשר תמיד לפנות לבורא ולבקש שכל ההפרעות יכוונו אותי לדברים הנכונים. כשאני אפנה לבורא, אני אבקש ממנו מה שצריך, כי כל ההפרעות נקראות "עזר כנגדו". דווקא הם, הם יכולים להביא אותי לקשר עם הבורא.

"ומה תענה על זה ותצדיק, אין כאן לא ענות גבורה, ולא ענות חלושה, זולת ענות במלין יבישין, בדרך המליצה, כמו מרוב טרדות וכדומה, אבל ודאי אתה בעצמך לא תבין אותך.

...אבל עכ"ז ברור לי שיטיבו העתים, ואז תגדל בשיעור הטבתם, גם שיעור אהבתם הגלויה. ועוד נרוה באהבה בתמידות יחד, כמעין דלא פסיק [כמעין שלא נפסק], בשביעה ותענוג יחד, כי נועם ה' למקבל השלם, לא מרגיש שום שביעה כי בעד זה נקרא כל יכול ית', שלעושי רצונו מופיע אור ישן ואור חדש ביחוד אחד, שזה קונים בשמירת שבתות ושמיטות, לעולמו של יובל, וז"ס "ויניחו אותו עד הבקר וכו' ולא הבאיש ורמה לא היתה בו". כמ"ש "ישבעו ויתענגו מטובך". כי באכילה גשמית, יתמלא הבטן, בשיעור הגשמי, ולא עוד אלא מעלה עשן למוחא, מתוך בישול הקבה, והוא עיף ויגע ונופל לתרדמה."

זאת אומרת, אם הוא עובד בעל מנת לקבל אז ימלא את הכלים שלו רק בדברים שמגיע למוות.

"וז"ס שדקר פנחס הרומח לתוך קבתה, בשעה שהיו דבוקים. "ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה". ולכן זכה לשמן המשחה, הגם שלא היה מבני אהרון, כי משה עצמו אמר לו: "הנני נתן לו את בריתי שלום". מתחילה היה ב"ויו קטיעה", אבל באור תורה מתארך ובריתי היתה אתו החיים והשלום יחדיו, ובאור פני מלך חיים.

יהודה לייב"

שאלה: האם נכון לשאוף לתקשורת ישירה עם המורה ולהצטער על כך שאין לנו הרבה הזדמנויות?

כך זה מסודר מלמעלה שאתן הרבה ואני לבד וזה כנראה נכון. כי חיים אנחנו בתקופה כזאת שאתם מגלים שהקשר ביניכם כקשר עם הבורא - עושה את הכול ומכסה את הכול.

שאלה: מה זה אומר להיות זקוק למורה ותלוי בו אם המורה רחוק ולא נגיש לתלמיד?

מה היית עושה אם היית קרוב, תגיד, מה אתה יכול לעשות? להתקרב פיזית זה לא יעזור. לדבר? אתה גם ככה מדבר, לשאול? יש לך הזדמנות לשאול בכל שיעור. אלא שנדמה לך שאתה תקבל יותר. תאמין לי שלא. חבל אם אתה מצטער על זה ולא מצטער על חוסר קשר עם החברים ועם הבורא. המורה הוא רק מורה דרך, הוא אומר לך לאן ללכת, אבל יותר מזה הוא לא יכול לעשות במקומך.

שאלה: אם תלמיד צריך להיות מלוווה במורה אז אנחנו כקבוצת מורים צריכים בעתיד להגיע להכרה של האמת. מתי זה קורה לנו?

כשאתם תזכו אז זה יקרה. אתם צריכים לפתוח גם קבוצות וכך להתקדם.

שאלה: מהי נקודת האמת שאליה מתכוון בעל הסולם?

נקודת האמת זה הקשר בינינו לבין הבורא. דרך הנקודה הזאת אנחנו מקבלים את כל הידיעות.

שאלה: אנחנו עכשיו קראנו אגרת של בעל הסולם שנקראת "אגרות קודש". מה כל כך קדוש באגרות המיוחדות האלה ומה אנחנו יכולים לקחת לעבודותינו בעשירה מהאגרות האלה?

מה ששמעת עכשיו תשתדל לקיים, אחר כך כשתגדל אז תגלה בהם יותר.

שאלה: בעל הסולם כתב את האיגרת הזאת לפני מאה שנה והוא נותן משקל עצום לתפקיד המורה, המקובל. היום יש לנו עשיריות ברורות. השאלה מה נותן המורה ומה נותנת העשירייה?

העשירייה זה המקום איפה שאנחנו מממשים מה שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, מבעל הסולם ורב"ש, והמורה עוזר לנו להכיר את הדרך.

תלמיד: הוא כתב בהתחלה על הקלקולים, איך להיערך לקלקולים שעתידים להתגלות?

רק בחיבור בינינו.

סדנה

על מה מדברת האיגרת?

*

שאלה: אנחנו מתקרבים לסיום, מה הסיכום מהשיעור?

אני חושב שאנחנו בכל זאת קיבלנו משהו מהאיגרת הזאת. בעל הסולם כביכול פונה אלינו וקיבלנו משהו, קלטנו, ספגנו, וכך נמשיך. טוב שגם היתה לנו הזדמנות לעשות איזו סדנה. נקווה שכל הכלי שלנו העולמי גם ניסה להשתתף בזה. והחומר לפניכם, אתם יכולים לקרוא. מה שמובן - מובן, לא מובן - לא מובן. אני זוכר שאני הייתי מחטט ומחטט באיגרת הזאת ובעוד אגרות כאלה, ונעשה לי יותר קרוב, יותר ברור, אפילו שאני לא מבין את הטקסט אבל איכשהו זה נספג. לקרוא עוד פעם לבד אפילו בלי החברים ואחר כך עם החברים איך שאתם יכולים.

(סוף השיעור)