שיעור בוקר 01.04.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר פסח, עמ' 148, "הקשר בין פסח מצה ומרור",

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 477

קריין: ספר פסח עמוד 148 "הקשר בין פסח מצה ומרור", טור ב', ד'ה "ואתה נבאר ענין המצה..", כתבי רב"ש כרך א' עמוד 477 מטור א'.

אנחנו ממשיכים את הלימוד שלנו שהוא איך אנחנו יוצאים מהאגו שלנו. כי רק כשיוצאים מתוך הרצון לקבל ונמצאים בינינו, כשכל אחד יוצא מעצמו ורוצה להיות קשור עם השני, אז אנחנו לא שמים לב כל אחד על האני אלא על מה שבינינו, ושם בינינו אנחנו מוצאים את המרחב הרוחני.

איפה נמצאת הרוחניות? מחוצה לי. אני זה אני, זה האגו שלי, ומחוצה לו, מחוצה לאגו שלי שם נמצא כוח השפעה, כוח אהבה, שם נמצא הבורא. שם זה המקום שאנחנו קוראים לו העולם העליון, ושם זו מטרת הבריאה, מטרת החיים שלנו שלשם אנחנו צריכים להגיע. עד כמה שאנחנו כל פעם בהדרגה מתעלים מעל האגו שלנו, מעל האני ויוצאים למעלה ממנו, מחוצה לנו לקראת הזולת, בהתאם לזה אנחנו מרגישים את העולם העליון, את הכוח העליון, מרגישים את מה שמחוצה לנו, מחוצה לאני שלי, לאגו שלי.

בזה בעצם יש לנו כאן הזדמנות גם להתרחק מהווירוס הזה, להבין שהוא שדוחף אותנו מהאגו שלנו, לצאת ממנו, מהאני החוצה. כאן זו בעצם התרופה הכי נכונה, אמתית, שיציאה מהאגו זה בעצם פתרון לכל הבעיות ולזה הווירוס הזה, שהוא תרופה לאגו שלנו, מגיע. כי הוא רוצה להראות לנו עד כמה אנחנו צריכים להתעלות מהאגו שלנו, מהאני שלנו ולהתחבר עם אחרים. בזה אנחנו מוצאים תרופה נכונה, תיקון נכון לכל המצב שלנו.

בואו נשתדל להבין שלברוח מהאני האגואיסטי לביננו, שבינינו שם נמצא העולם הרוחני, בינינו נמצא הבורא, שאנחנו לא מבינים מה זה בינינו, בינתיים זה איזשהו מקום שאנחנו אפילו לא מרגישים שהוא קיים, אבל אנחנו צריכים להשתוקק בכל זאת לקשר בינינו, ואז נרגיש שהקשר ביני לבינך, בין האגו שלי לאגו שלך, שם נמצא העולם העליון, כוח עליון, מרחב שהוא פשוט בדרגה יותר עליונה משלנו, ממד יותר עליון, ושם אנחנו נמצא את מה שנקרא "ארץ ישראל". ארץ זה רצון, וישראל זה ישר א-ל. שם אנחנו נוכל להיות מכוונים לבורא ולהרגיש אותו, שם הוא נמצא. שם העולם הבא, החיים הרוחניים הנצחיים שלנו, הכול שם, בינינו, בקשר בינינו.

בואו נשתדל לאתר את זה, להרגיש את זה, להבין את זה, להבין למה ואהבת לרעך כמוך זה הכלל של כל התיקונים, וב"ואהבת לרעך כמוך", בתוכו נמצא גם הבורא.

"ועתה נבאר את ענין מצה. ועל דרך עבודה יש לפרש, מילת "מצה" מלשון מריבה, "כי על מסה ומריבה, ועל ריב בני ישראל, ועל נסתם את ה', לאמור, היש ה' בקרבנו אם אין", (בשלח שביעי).

על מריבה אומר התרגום, "ומצותא על דניצו בני ישראל". נמצא, מצה מלשון מצותא, היינו שעם ישראל היה להם ריב עם ה', מדוע הוא עושה שיהיה כל כך קשה לעבוד בלהשפיע, ומדוע אף על פי שהם משתדלים לצאת משליטת מצרים, מכל מקום לא די שלא מתקדמים, אלא שהם רואים הולכים אחורה ולא קדימה.

זאת אומרת, שהם טועמים טעם מרור בעבודה, זה גרם להם שיעשה ריב עם הבורא, שמריבה מכונה, בחינת מצה. וטענה כזו, אנו רואים, שעם ישראל היו מריבים עם משה על ענין זה, היינו ממה שראו, שבזמן שהתחילו לעבוד לשם ה', הם נעשו יותר גרועים, כמו שכתוב (שמות שביעי), "ויאמרו אליהם, ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה".

ואת הטענות האלו שאמרו אל משה, אמר משה אל ה', כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".

שיש לפרש את הטענות שהיה להם אל משה, אשר אמרו, ירא וישפוט, פירושו, שהיה מריבים משה, היות שמשה אמר להם שיאמינו בה', אז הם יצאו משליטת הגוף, אשר בהגוף שולט פרעה מלך מצרים, שהוא מיצר להקדושה, והם התחילו בעבודת מוחא וליבא, וראו שהגוף שהוא בחינת פרעה, התחיל לשלוט עליהם, היינו שכל מה שהם רוצים לעשות בעבודת ה', הגוף מתנגד ביותר. אשר מטרם שהתחילו ללכת בדרך של משה, היה להם כוחות בעבודה, ועכשיו כל מה שהם עושים, הגוף ממאס בזה, וזה שכתוב אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה", כלומר הגוף שלנו ממאס את הרוח שלנו בעבודת ה', מזמן שהתחלנו בדרך דלהשפיע.

ואחר כך הלך משה אל ה' עם הטענות של ישראל, שהיו מריבים עם משה על מה שהביא אליהם את שליחות ה'. כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני", (כלומר מהו הטענות), ואמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת".

שפירוש, "ומאז שבאתי אל בני ישראל", להגופים שלהם, הנקראים, בחינת פרעה, "לדבר בשמך", היינו שכולם יתחילו לעבוד לשם שמים, זה שכתוב, "בשמך", בטח ההגיון מחייב, היות שכל אחד ואחד רוצה רק אמת, וכי יש טיפש בעולם שיהיה לו רצון ללכת בדרך שקר, אלא בטח כל אחד רוצה אמת, כדרך עולם הוא, שאם יודעים את מישהו מדבר שקר, אין אף אחד שירצה לשמוע בדברו.

וכאן היו אומרים, מדוע כשבא משה ואמר להם שילכו בדרך האמת, הגוף הנקרא, פרעה, מבאיש את רוחנו בעת כשאנו מתחילים בעבודה זאת.

ומשום זה היתה להם תרעומת על ה', מדוע הם נעשו עכשיו יותר גרועים, משהיה טרם ביאת משה אליהם בתור שליח ה', שהוא רוצה להוציא אותם מהגלות, ומדוע הם רואים עכשיו שהם נכנסים יותר בגלות, שפרעה שולט על הגופים ביתר כח, וביותר מחשבות שכליות, נותן לנו להבין בכל פעם עם טענה אחרת. אם כן לפי זה, היה יותר טוב את המצב של בני ישראל בעבודה מטרם ביאת משה אליהם בתור שליח מאת ה'. אולם עכשיו הם רואים, שהגופים שלהם, שהם בחינת פרעה, שולט בשליטה גמורה על בני ישראל, כלומר במקום שהיה צריך להיות מצב רוח מרומם בעת שהם יודעים שהולכים בדרך האמת, ומה היה, להיפך, שבעיני הגוף הנקרא, פרעה, איזה רוח היה להם, כמו שכתוב, "אשר הבאשתם את רוחנו בעיני פרעה", שהגוף היה אומר להם, איזה מצב רוח יש בעבודה דלהשפיע.

והבאיש, פירושו, ריח רע, שלא יכולים לסבול את הריח. זאת אומרת, שלא יכולים לסבול את המצב רוח הזה, והיו רוצים לברוח כמו שבורחים מסרחון. זאת אומרת, במקום שהעבודה על דרך אמת צריך להביא מצב רוח מרומם, כלומר שהאדם ירצה להישאר במצב רוח זה בתמידיות, וכאן נעשה להיפך, דהיינו שמהעבודה דלהשפיע קבלו מצב רוח של סרחון," זו באמת בעיה. כי אם אנחנו מגיעים לרוחניות ואם אנחנו מדברים שרוחניות זה דבר כל כך טוב, כל כך נעים, שפותח לנו את העולם הרוחני, עולם האמת, העולם הנצחי, שאנחנו מרגישים את החיים שלנו למעלה מכל הגבלות זמן, תנועה, מקום, שאנחנו נעשים לא תלויים בחיים ומוות, למעלה מהכול, אם כך, למה אנחנו כל כך מרגישים רע כשאנחנו יוצאים מהאגו שלנו, הרי האגו שלנו עושה לנו את כל הדברים הרעים. עכשיו הוא נגיד עושה לנו את וירוס הקורונה. אבל בכלל כל הבעיות שבחיים שלנו, לפי מה שמסבירים לנו מקובלים, עושה האגו הפוך מהבורא. כל המצבים השחורים, המוגבלים עד מקרה המוות, הכול בא בגלל האגו שלנו. ורק קצת ממה שיש לנו מהאור העליון, מכוח הבורא, זה החיים שלנו שאנחנו מתקיימים בהם בעל כורחנו גם כן. אז למה אנחנו כל כך מרגישים רע כשאנחנו עוזבים את האגו שלנו? היינו צריכים לצאת בשמחה. למה יציאה ממצרים, מהאגו שלנו, שמסמל לנו יציאה מהאגו, למה כל התהליך הזה הוא כל כך לא נעים? בואו נראה. "וכאן נעשה להיפך, דהיינו שמהעבודה דלהשפיע קבלו מצב רוח של סרחון, שפירושו, שרוצים לברוח ממצב רוח, שלא יכולים לסבול אותו אפילו רגע אחד. כנ"ל שאמרו אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו", ותערומות של ישראל הביא משה אל ה', ושאל משה, "למה זה שלחתני".

והשיב ה' אל משה, כמו שכתוב, "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם".

והתשובה היא, למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו"." מפני שרק על פני דבר והיפוכו, שני דברים הפוכים שאנחנו בודקים אחד כלפי השני, אנחנו יכולים למדוד, לבדוק עד כמה יש ביניהם הבדל, כמה אחד צודק והשני צודק, ובמה אחד יותר מהשני והפוך מהשני. לפי זה אנחנו יכולים לברר את עומק העולם הזה וכנגד זה את עומק העולם הבא. עומק העולם הזה זה האגו שלנו, עומק העולם הבא זה מידת ההשפעה, מידת החיבור, מידת האהבה. ואז לראות את שני הדברים האלה "כיתרון אור מתוך חושך", כי רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להשיג את גובה החיבור על פני גובה הפירוד, ובעצם כך בחושים שלנו אנחנו בונים יחס לעולם הרוחני.

אין לנו חושים לעולם הרוחני, אין לנו חושים לבורא. אנחנו נמצאים בזה, זה נמצא מסביב, אבל אף אחד לא מרגיש את זה מחוסר חושים. כמו שנגיד אם לא היו לנו אוזניים, איך היינו מרגישים את גלי הקול? כך אין לנו חוש שזה נקרא "חוש ההשפעה" להרגיש את העולם העליון שזאת התכונה שלו השפעה. ומה לעשות? יוצא שאין לנו מה לעשות, רק מתוך ההתנגשות בין רצון לקבל ורצון להשפיע, שאנחנו משתדלים לעשות את זה בקבוצה, שם אנחנו יכולים להתחיל לברר את ההבדל בין גשמיות לרוחניות.

זה באמת מעניין, אני אפילו כתבתי את זה בטוויטר לפני שעה בערך, מישהו כתב לי כך, "אנחנו חברים בקבוצה וכל אחד מאיתנו במאה אחוז רוצה את המטרה, הוא מוכן להשקיע את עצמו במאה אחוז כדי להשיג את המטרה, להשיג את הבורא. כל אחד הוא מסור מאוד לדרך אבל אנחנו כל הזמן נמצאים בהתנגשות זה עם זה, בריחוק זה מזה.", יש כאלה שעושים את זה בעדינות, ויש כאלה שבכוח לא רוצים בכלל לשמוע על לקבל את השני, זה הכול תלוי בגודל הרצון לקבל שבכל אחד ואחד, האגואיסט הגדול לא יכול לסבול אף אחד, אדם יותר ככה מתון, מפני שהאגו שלו הוא פחות, לא שהוא כזה יפה.

אז השאלה היא מה לעשות? לכן כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". שדווקא אלו האנשים שהם מאוד לא מסוגלים להבין אפילו את הרעיון של החיבור, הם דווקא הולכים ושוברים את כל המחסומים בדרך, מגיעים למטרה גבוהה יותר, לגילוי חזק יותר של העולם הרוחני, אבל כאן, מעניין שהאדם שכותב, במה הוא טועה? הוא אומר, החברים מסורים למטרה, הם רוצים מאוד את המטרה, הם מאוד נמשכים אליה, אבל כל הזמן נמצאים בזה שדוחים זה את זה. זה מפני שהם לא מבינים איפה נמצאת המטרה. שמהטרה דווקא נמצאת ביניהם. שבחיבור ביניהם, אחד עם השני, שאני ככה מרגיש את השני, בחיבור בינינו אנחנו צריכים לגלות את הבורא. בחיבור הפנימי, לא הגופני. זו הבעיה, שהם לא מבינים איפה זה נמצא, לכן כשהם משתוקקים למטרה הם לא מבינים איפה היא נמצאת, ולכן הם מתנגדים לחיבור. אבל אם היו יודעים שהמטרה נמצאת ביניהם, דווקא שם, אז היו מתנגדים לחיבור, אבל לא הם בעצמם, הם היו גם כן יחד עם זה בודקים מה מעמיד אותם להתנגד לחיבור, מה דוחה, מה מרחיק אותם מהחיבור, הם היו מגלים את האגו שמפריע להם, והיו אז מבקשים מהכוח העליון, מהבורא כוח להתנגד לאגו, והיו אז בקשר ביניהם שמים את כל הלב שלהם, כל תשומת הלב ומשתדלים להתחבר.

"ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה, זהו כמשל שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהסדר הוא בעולם, ששני אנשים במחלוקת יש לפעמים שעוברים לתגרת ידיים, ומי שהוא רואה שאינו יכול להתגבר עליו, הוא לקח סכין כנגדו. והשני שהוא רואה שיש להשני סכין, הוא לוקח אקדוח, וכשהשני רואה שיש לו אקדוח, הוא לוקח רובה, וכו', עד שהשני לוקח נגדו מכונת יריה, ואם יש לו מכונת יריה, השני לוקח טנק, אבל אף פעם לא שמענו, אם מי שלוקח מקל ורוצה להרביץ, שהשני יקח טנק, ולהילחם כנגד זה שלקח מקל.

כמו כן בעבודה, לא שייך לומר, שצריכים ללכת עם פרעה ביד חזקה, אם פרעה לא מראה התנגדות גדולה. והיות שה' היה רוצה לגלות לו כאן יד חזקה, לכן היה הקב"ה להכביד את לב פרעה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

אולם יש להבין הטעם, שכתוב, "שה' הכביד את לבו של פרעה", בשביל שה' היה רוצה לתת את האותות כדי שיתוודע שמו של הקב"ה, וכי ה' הוא בעל חסרון, חס ושלום, שזה חסר לו שידעו שהוא יכול לעשות אותות ומופתים, ועוד מה זה מרמז לנו בענין עבודה, שאנו צריכים לדעת זה לדורות.

ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין השאלה מה ששאל אברהם לאחר שהקב"ה הבטיח לו, כמו שכתוב (לך לך, שישי), "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה, ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל, מהי התשובה לשאלה מה שאברם שאל, במה אדע כי אירשנה. כלומר מהו הפירוש מה שהשיב לו ה'.

תשובה, "כי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, וענו אותם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, כי מהכתוב משמע שהיתה תשובה מספקת, כי לא שאל יותר אברם. ואנו רואים כי דרכו של אברם להתווכח עם ה', כמו שמצינו באנשי סדום, שה' אמר לאברם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה".

וכאן שאמר לו, ידע תדע, משמע שקיבל את התשובה בקורת רוח.

ואמר, היות שאברהם ראה את גודל הירושה שהבטיח לבניו, אז חשב אברהם לפי הכלל, שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, והוא לא ראה שבני ישראל יצטרכו למדרגות והשגות כה גדולות בעולמות עליונים, ובשביל זה שאל להקב"ה, במה אדע כי אירשנה, הלא אין להם כלים וצורך להירושה הגדולה מה שאתה מראה לי שאתה תיתן לבני, הלא אין להם צורך.

ועל זה השיב לו הקב"ה, אני אתן להם צורך להאורות, כמו שאני אתן להם האורות. היינו שה' יתן להם האור והכלי גם כן. שאל תחשוב שרק השפע אני משפיע, אלא אני משפיע להם, הן הצורך הנקרא, כלי, והן השפע הנקרא, מילוי וחסרון.

ועל ידי זה שעם ישראל יהיו בגלות מצרים ארבע מאות, שארבע שזהו מדרגה שלמה של ד' בחינות, שעל ידי זה שהם יהיו בגלות, בארץ לא להם, היינו שהמצרים ישפיעו לישראל רצון של קבלה עצמית, שרצון זה לא שייך לקדושה, שזה נקרא, "ארץ", מלשון רצון, וירצו לברוח מהרצון הזה, אז כשאני אעשה שלא יוכלו לצאת משליטה זו מכוחות עצמם, אלא שהם יראו, שרק הקב"ה יכול לעזור להם, ולא יהיה להם עצה אחרת, אלא לבקש עזרה ממני, וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו", ואומר הזהר הקדוש, שהסיוע הוא שנותנים להם נשמה קדישא, ועל ידי ריבוי תפילות, שיבקשו מה' סיוע, יקבלו כל פעם מדרגה יותר גדולה, שעל ידי זה יהיה להם צורך לבקש מה', וזה יגרום להם לבקש מה', ולקבל מדרגה יותר גדולה. ולאחר זה תהיה לי האפשרות לתת להם הירושה."

אני חושב שכאן אנחנו צריכים אולי לעצור ומי שרוצה לשאול, אבל לשאול ממש לפי מה שלמדנו, לא להסיט אותנו מהדרך. קודם כל נחשוב על החברים שאנחנו לא נבלבל אותם, אלא נוסיף לכולנו הבנה במה שקראנו, במה ששמענו. אם אתם אחראים על מה שאתם שואלים, אז בבקשה תשאלו לטובת כולם.

שאלה: איך הופכים את היציאה מהאגו למשהו מעשי ולא תיאוריה שכלית בלבד, והאם אפשר לתת דוגמאות של יציאה מהאגו לאהבת חברים?

פשוט מאוד. אנחנו נמצאים בעשירייה. אמרו לי מקובלים שבעשירייה אני יכול להשיג את הכול. הכול נכלל בעשירייה. מה שמבפנים נכלל בעשירייה, מה שמבחוץ בא וגם כן נכלל בעשירייה. ואני מתחיל וגומר את כל התיקונים, את כל הדרך שלי בכלל, בכל העולמות, בכל הצורות שלי, בעשירייה. עשירייה זו הכתובת גם שיתגלה הכול מתוכה, וגם שיתכלל מבחוץ לתוכה, זה הכול. ולכן אין כאן שום עבודה אחרת, רק השאלה היא איפה זה נמצא בתוך העשירייה, אז אנחנו מדברים היום שזה נמצא בינינו, העולם הרוחני הוא נמצא ביני לבינך, לא באגו שלי ולא באגו שלך, אלא בינינו. זה המקום, זאת ההבחנה שאנחנו צריכים איתך לגלות, בעצם.

שאלה: לפעמים אתה אומר לנו משהו בנוגע לחיבור, או יציאה מהאגו, ואני מרגיש דחייה פיזית, ממש ככה, בבטן, נדחה מהרעיון הזה, כאילו אני רוצה לקפוץ, להתרחק. זאת התרשמות אמיתית, או שזה רק בדמיון ככה? האם אנחנו באמת מרגישים את זה בצורה פיזית?

וודאי שכן. מה ההבדל פיזית, פנימית, רוחנית, נפשית, בעצבים, במחשבה? זה הכול תופעות מהאגו שלנו, שלא יכול לקבל שום דבר שמחוצה לו.

שאלה: אם אנחנו מדמים את הקבוצה שלנו, למשה, כלפי העולם, אז מה זאת הפעולה הזאת, כמו השליחים האלה שבאים לפרעה?

לא. אני לא רוצה להיכנס לכל הדברים האלה. אתה מערבב את העבודה שלנו בקבוצה בינינו, שאנחנו רוצים לבנות הבחנה רוחנית, ובינינו לעולם, ואולי לחברים שלנו, לעשיריות אחרות, ובין כל העשיריות האלה כעשירייה אחת, לעולם. אנחנו עוד לא מסוגלים בבת אחת לעכל את זה. תשאל בבקשה בצורה יותר מדויקת.

שאלה: למה המצב מחמיר כאשר משה מגיע לפרעה? למה לא להיפך, למה זה לא משפר את המצב אלא דווקא מחמיר אותו?

הכלי הרוחני הוא כולל בתוכו עשרה חלקים, או עשר דרגות עביות, עשר תכונות. מאיפה זה נובע? זה נובע מ"ד' בחינות דאור ישר", שאנחנו למדנו ואתה יכול להיכנס וללמוד שוב. ואז יוצא שכדי שאנחנו נצא מהאגו שלנו, אנחנו צריכים לעבור עשר הבחנות של הרצון לקבל שלנו. של הרצון האגואיסטי. עשר ההבחנות האלה כשאנחנו יוצאים זה נקרא עשר מכות, כי אנחנו כל פעם צריכים לגלות את הרצון, עד כמה שהוא מנוגד להשפעה, לאהבה, לחיבור, ליציאה ממנו, ולהתעלות ממנו, וככה זה כל פעם מכל עשרת הרצונות לקבל שלנו, וכך אנחנו יוצאים. ולא בבת אחת. בבת אחת אנחנו לא יכולים, הרצון לקבל לא יכול להיות מתואר בנו כאחד. הוא תמיד מתגלה בעשרה אופנים, ובסך הכול בכל עשרת האופנים, כשהוא מתגלה, אז אנחנו רואים שזה הרצון לקבל שכולל בתוכו את הרצון הכללי, ובו אנחנו מגלים, בעשר ההבחנות שבו, את הבורא.

שאלה: אם אנחנו עובדים בצורה נכונה, אנחנו דווקא מגלים את הרצון לקבל, וזה כאילו החמרה של המצב, אבל האמת שזאת העבודה הנכונה. אם אנחנו מקבלים את עשרת המכות, אז זה אומר שאנחנו עובדים בצורה נכונה תכלס. אני הבנתי נכון?

כן, נכון, אבל זה בתנאי שאנחנו באמת מתגברים עליו ועולים ממכה למכה, מרמה לרמה, דם, צפרדע, כינים, איך שהן נקראות כך המכות האלה. אבל אנחנו באמת צריכים לגלות את כולן.

שאלה: רציתי לשאול האם יש משמעות לעובדה שהשם אברהם מופיע פה פעם בלי "ה" ופעם עם "ה"? ש"אדוני אמר לאברם" ואחר כך "אז חושב אברהם". האם יש משמעות לזה?

כאן אני לא יודע, לא הסתכלתי, אני לא שמתי לב, אבל אברהם ואברם זה וודאי שעם "ה" או בלי "ה" זה הבדל גדול, זה גם כן מופיע בתורה עצמה, שהבורא אומר לאברם "ולא־יקרא עוד את־שמך אברם והיה שמך אברהם", אב האומה, כן, מה שאין כן אברם, זה סתם שם כמו כל שם אחר, כינוי.

שאלה: כתוב שבני ישראל היו במצרים ארבע מאות שנה ואחר כך יצאו עם הרבה רכוש, מהו הרכוש הזה?

רכוש זה הרצון לקבל, שהם לקחו ממצרים, מתקופת האגו שלהם, הגדול, אבל עכשיו הם יוצאים, מתעלים מעל האגו הזה, ויכולים להשתמש בו כעביות בפרצוף. שהם שולטים על האגו שלהם, ולא האגו שולט עליהם. זה כל העניין של היציאה מהמצרים. שאלה יפה. אבל התשובה ברורה? נקווה שכן.

שאלה: הבורא אומר שהכנסתי אותם לרצון לקבל למצרים, שעל ידי ריבוי תפילות יבקשו ממני, ויקבלו כל פעם מדרגה יותר גבוהה. איך זה בעבודה פרקטית? איך להבין את זה, להרגיש את זה, לעשות את זה?

רק אם אתה שם לב יותר ויותר איפה מונח הרצון לקבל ואיך אתה יכול להתחיל לעבוד עימו בצורה נכונה. רק בצורה כזאת. כמו שאני עכשיו דיברתי בתחילת המאמר, שהרצון לקבל הוא מונח בינינו ואנחנו רוצים כל אחד לצאת מעצמו לקראת השני, ושם ברצון לקבל המשותף שאנחנו שנינו, או בתוך העשירייה כולנו רוכבים על הרצון לקבל שלנו, אז אנחנו יכולים שם לגלות את השטח שבו מתגלה הבורא.

שאלה: מה עושים כשהרצון לקבל כן מתגלה אבל זה לא הופך לפנייה לבורא לעזרה?

אז כנראה שאתה לא רואה בו את השונא. אתה לא רואה בו את ההפרעה שמפריעה לך להגיע לבורא, להגיע לעולם העליון, לרוחניות. אתה לא מגלה שהרצון לקבל ככה הוא ממש מפריע לך להגיע לנצחיות, לשלמות, להשפעה. אתה צריך לברר כאן בדרך הרבה מאוד הבחנות ולתת להן צביון נכון, ציון נכון, הרגשה נכונה, שם נכון, שאתה תדע שבשבילך בדרך צריך להתחלף רצון לקבל שלך לרע והרצון להשפיע שאתה תוכל לעשות לטוב. שתתחיל להשתוקק לרצון להשפיע ותרצה לברוח מהרצון לקבל.

זה נקרא בריחה ממצרים והגעה לארץ ישראל. עד כמה שאתה שונא יותר ויותר את הרצון לקבל שלך, את האגו שלך, את המחשבות על עצמך, ועד כמה שאתה יותר אוהב ומתחבר לרצון להשפיע, לאהבת הזולת, לחיבור בין החברים. בהדרגה שאתה מרגיש איך שאתה עוזב את זה ונכנס לזה, מהרצון אגואיסטי שלך, מהמחשבות על עצמך, ואיך לעשות לעצמך כל הזמן יותר נוח וטוב ולהיות סגור בתוך עצמך, איך אתה בורח מזה, מתנתק מזה, מבין, מרגיש שאתה צריך לצאת מזה לרצון להשפיע, לרצון לאהוב את הזולת, להרגיש את הזולת יותר מעצמך, יותר חשוב מעצמך וכן הלאה, זה נקרא יציאת מצרים.

זה מה שנקרא "יציאת מצרים". אז אני מציע לכם תתחילו לתת לעצמכם פירוש רגשי, מה זה נקרא לצאת ממצרים, מהאגו שלנו ולהיכנס "לארץ ישראל", לרצון מכוון להשפעה, לאהבת הזולת, לאהבת ה'.

שאלה: בקטע נאמר שהבורא ממלא את הכלי באור, אבל באיזה אופן מתגלה הכלי הזה?

באיזה אופן מתגלה הכלי? בחשיבות. שנעשה לי יותר ויותר חשוב קשר עם הזולת לעומת שאני מכונס בתוך עצמי. במידה הזאת אנחנו יכולים בינתיים, אחר כך יהיו לנו הבחנות יותר מדויקות, אבל בינתיים עד כמה שאני מרגיש שהזולת נעשה יותר חשוב ממני או לפחות משהו קרוב למה שאני מחשיב את עצמי, בזה אני מתקדם.

לפי זה אני יכול למדוד עד כמה שאני מתרחק מהעולם הזה לאט לאט אבל עדיין נמצא בו, עד שאני מגיע למצב שהעולם הרוחני נעשה חשוב לי יותר. מה זאת אומרת, שהשפעה, אהבת הזולת, חיבור בינינו נעשה יותר חשוב ממה שאני בעצמי, זה נקרא שאני חוצה את הגבול בין מצרים לישראל בים סוף, זה הגבול הסופי למצרים, שאין חזרה, ועד אז אני נמצא בסכנה שאני עוד יכול לחזור. וכך מתקדמים.

שאלה: האם ברגע שאנחנו מתגברים על הרצונות האלה, אז כבר מגיע השלב שאנחנו לא מקבלים את המכות האלה מהאגו?

לא, מכות מהאגו אנחנו ממשיכים לקבל כי האגו כל הזמן גודל ומביא לנו גילוי אגו חדש, וגם מכות חדשות, אבל זה כבר לא נקרא אצלנו מכות. כי אנחנו אחרי שיצאנו ממצרים מתגלה האגו ואנחנו רואים את זה לפי סיפור בני ישראל במדבר, בכל התהליך הזה, אבל, אבל התהליך הזה שבמדבר שמתגלים כל מיני תקלות, אלה לא תקלות ממש, זה מתגלה כדי לתקן.

זאת אומרת זה גילוי התקלות שעדיין נמצאות בתוך הרצון לקבל, כי בלי זה אי אפשר לתקן אותו. איך אנחנו מגיעים לגמר התיקון? זאת אומרת, מה זה המילים "גמר התיקון"? שאנחנו גומרים את כל התקלות. ולפני זה כל הזמן מתגלה עוד תקלה, ועוד תקלה, ברצון לקבל שקודם לא היינו מרגישים אותה. היא הייתה כל כך נסתרת, כל כך לא ברורה, ועכשיו כן.

ולכן אנחנו מגלים כל פעם בדרך שלנו תקלה, תיקון. תקלה, תיקון. כי הרצון לקבל הוא כולו שבור, הוא כולו על מנת לקבל אבל מתגלה לאט לאט בהדרגה. וכך מתקנים.

שאלה: אם נגיע לקשר הנכון בין החברים, איך אז אני ארגיש את החברים שלי?

אתה תרגיש אותם שהם נמצאים איתך יחד ברצון לקבל אחד. שאתם כולכם נמצאים יחד פנימית, אני לא יודע איך להגיד, זה יותר קרוב ממה שאימא, אישה, מרגישה את העובר. יותר קרוב. כי בעובר מה יש לו, איזה רצון לקבל יש לו, סתם חתיכת בהמה שנמצא בבהמה אחרת, באימא. וכאן אנחנו מדבירם על הרצונות שונים, מגוונים. זה נותן לנו אפשרות להבין את הבורא, את התרכובת הזאת המיוחדת שזה הוא.

קריין: אנחנו בעמ' 150 בטור ב', פסקה אחרונה "נמצא".

כאן בדיוק יש לנו עניין קצת חדש.

"נמצא, שהקב"ה בכוונה תחילה עושה שלא יוכלו להתגבר, בכדי שיהיה להם כלים.

נמצא, שהכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים, כמשל הנ"ל." זאת אומרת לא מספיק שאנחנו מגלים שאנחנו לא יכולים להתגבר על האגו שלנו, על הרצון לקבל שלנו, לא מספיק שאנחנו מגלים שאנחנו כולנו רק מהאגו שלנו כוללים ואין בנו שום דבר חוץ מהרצון האגואיסטי, אלא אנחנו גם צריכים לגלות שאנחנו לא מסוגלים בעצמנו לתקן את האגו שלנו וגם שאנחנו חייבים עוד להתכופף, להכניע את עצמנו ולבקש מהבורא שהוא יתקן אותו.

זאת אומרת יש כאן הרבה מאוד הבחנות עוד ועוד זה על פני זה, על פני זה, שאנחנו צריכים לגלות במאבק שלנו עם הרצון האגואיסטי, עם הטבע שלנו. קודם כל לגלות איפה הוא, מי הוא, כנגד זה בדיוק אני מאתר אותו. שזה לא רצון אגואיסטי שאני עכשיו רוצה לשתות כוס קפה, לא זה העניין, אלא העניין הוא שאני רוצה לגלות אותו ולתקן אותו. וכאן בדרך יש הרבה הבחנות, עד שאני מבטל את עצמי, את האגו שלי. לא רק שאני מבטל אותו, שאני מבליט אותו ומעמיד אותו מול הבורא ומכניע את עצמי כלפי הבורא, שהבורא יתקן אותו.

זאת אומרת יש כאן בדרך הכנעה מאוד גדולה, התקשרות מאוד גדולה לבורא, שהוא סידר את כל השלבים האלה כך, כשאני מגיע כבר לתיקון אני כולי נמצא בהכנעה, אני שפכתי את עצמי לגמרי בפני הבורא מכל וכל, בהרבה מאוד הבחנות שהרצון לקבל צריך להתגלות. הבורא מלכתחילה שהוא ברא את האגו, את הרצון לקבל שלנו, מלכתחילה הוא ברא בו כאלה הבחנות, מתוך עצמו, שהפך את עצמו, זה כמו דבר והיפוכו, פטריצה ומטריצה זה נקרא, העתקה כזאת שלמה מהבורא, שכל דבר מה שיש בבורא יש בי אבל בצורה הפוכה. ואני צריך בהדרגה לגלות את ההפכיות הזאת יותר ויותר עד שאני מגלה אותה כולה ומבקש מהבורא שיתקן אותה, אז אני מגיע לגמר התיקון.

"כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים. ובזה נבין מה ששאלנו, וכי בשביל "למען שתי אתתי", היינו בכדי שיוודע בגויים, שה' יכול לעשות ניסים ונפלאות, בשביל זה, כלומר בכדי שיכבדו אותו, עשה הכבדת הלב. וכי הקב"ה בא בטרוניה לבריותיו, היינו שעושה דבר שלא רצון הנבראים, הלא כל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, וכאן יוצא דבר הפוך, כלומר שהוא עושה הכבדת הלב להנבראים, בכדי שכולם יראו את גדלותו, מה שהוא כל יכול.

ובהאמור נבין זה בפשיטות, היות כי ענין פרעה ומצרים, הכוונה על שליטתם של הרצון לקבל הנמצאים אצל הנבראים, ובכדי שהנבראים יצטרכו לקבל את המדרגות הגדולות שהקב"ה הוכן בעדם, וכנ"ל בדברי זצ"ל, שעל ידי זה שלא תהיה להם אפשרות להתגבר על הרצון לקבל שלהם, ובהם תהיה התעוררות לדבקות ה', וזה הגיע להם בזכות האבות, שהקב"ה הבטיח להם, שהבנים שלהם יזכו להטוב והעונג מה שהוא ברא עבור הנבראים, לכן עשה הכבדת הלב, כדי שיהיה להם צורך לבקש מה', שהוא יעזור להם, והסיוע שלו בא, כנ"ל בדברי הזהר הקדוש, על ידי שישפיע להם נשמתא קדישא."

זאת אומרת הכול כבר מונח בתוך רצון לקבל ובתוך האור ושניהם משחקים בין רצון לקבל לאור, והאדם היינו ההבחנה שלנו בכוח עליון, שזה הבורא, בכוח התחתון שזה האגו שלנו, ההבחנות האלו הן מתגלות בדרך.

"נמצא, שכל התגברות הם ממשיכים קצת הארה מלמעלה, שעל ידי זה בסופו של דבר יהיה להם כלים, היינו צורך להירושה שהבטיח הקב"ה לאבות. נמצא לפי זה, מה שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", אין זה עבור טובת הבורא אלא לטובת הנבראים, שפירושו, שעל ידי הכבדת הלב שהוא עושה אצל פרעה, כלומר מה שהגוף נעשה כל פעם יותר בתקיפות, שלא נותן רשות להאדם לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, והיות שהאדם משתוקק לדבקות ה', לכן הוא מוכרח להשתדל לתת כל פעם כוחות יותר גדולים, אחרת לא יהיה בידו לנצח אותו, ובכדי לקבל כוחות יותר גדולים, אין שום עצה אלא להתפלל לה', שרק הוא יכול לתת לו את הכוחות המתאימים לכך.

והכוחות של ה' הוא כנ"ל: מה שהקב"ה נותן לו כל פעם כח רוחני, הנקרא, בחינת נשמה, הנקרא, אור תורה, זאת אומרת, שכל פעם לפי ההתגברות מה שהוא צריך להתגבר, הוא מקבל "אותיות התורה", שזה נקרא, למען שתי אתתי אלה, היינו שבכדי שתתגלה אותיות התורה לגבי ישראל, הוא מוכרח לעשות להם צורך, וזה הענין שהקב"ה נותן הכבדת הלב לטובת הנבראים.

בהאמור נבין מה שאמרנו לעיל, שאנו צריכים שפע עליון עבור עשיית הכלים, כלומר שיהיה כלים מוכשרים לקבל אור עליון, והסיוע זו נקרא, שהאור בא לעשות כלים דקדושה, שירצו לעבוד בעמ"נ להשפיע. כנ"ל בבחינת, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ולאחר שכבר השיג את הכלים שרוצים להשפיע לה', אז בא השפע, מטעם שפע, ולא בכדי לעשות כלים.

בבחינה זו, שיש לו רצון לה', כבר אינו צריך להכבדת הלב בכדי שיקבל את אור התורה, כי כפי הכלל, כשהאדם עובד לתועלת עצמו, אז באה לו מחשבה אחרת, שגם מכאן, היינו מתענוג זה הנקרא, תענוג המנוחה, גם מזה על תנח ידך. נמצא, שתענוג המנוחה גורם לו שאין לו צורך למדרגות יותר גבוהות, אלא הוא מסתפק במיעוט, ולכן היה הקב"ה צריך לתת הכבדת לב, היינו שהוא רואה שאינו יכול לעשות שום דבר לה', כלומר שכל זמן שלא הכשיר את הכלים שלו בעמ"נ להשפיע, והוא עדיין נמצא באהבה עצמית, הם נותנים לו סיפוק במה שזכה קצת לעבוד לשם שמים, היות שהוא מרגיש בעצמו שהוא עובד לשם שמים, יש לו מזה סיפוק, ואין ביכולתו להשתוקק למדרגות יותר גבוהות, נמצא לפי זה, לא היה מקום להתגלות אותיות התורה. ומשום זה, שכל פעם שהוא מקבל איזה סיוע מלמעלה, ואח"כ הוא יורד מדרגתו ושוב רוצה להכנס לקדושה, הוא מוכרח לקבל עזרה מחדש, כמו שכתוב אצל פרעה, במכת ברד, "וישלח פרעה ויקרא למשה, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ואח"כ כתוב, "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

והסדר הזה הוא נמשך עד שמתקן את הכלים שלו השייך למדרגתו, ואז מתחיל הסדר של ביאת האורות.

אולם בזמן שכבר זכה לכלים דקדושה, כנ"ל, שכל רצונו הוא להשפיע ליוצרו, אינו שייך לומר, עכשיו אני אומר שכבר נתתי לך הרבה ואני רוצה עכשיו לנוח קצת, היות שאני צריך לקבל עבור תועלת עצמי גם כן, אלא שמי שיש לו רק רצון להשפיע, לא צריכים לעשות לו הכבדת הלב, כמו בזמן שצריכים לעשות צורך בזמן שהוא עוסק בעשיית כלים דהשפעה, כנ"ל, משום שאין לו ענין זה, למי שכבר זכה לרצון להשפיע, אלא רוצה תמיד להשפיע לה'.

אנחנו לא יכולים כל כך להבין את זה כי להיות ברצון להשפיע זה להיות ממש במערכת יחסים אחרת עם כולם וכלפי הבורא וכלפי המציאות חיים ומוות, כל הערכים שלנו, כל היחס שלנו לחיים זה ממש הפוך, כמו שכתוב "עולם הפוך ראיתי".

שאלה: ברגעים מסוימים יוצא שמרגישים עם החברים בעבודה משותפת או בבקשה דבקות, מה זה אומר שאנחנו מגלים את אותיות התורה בחיבור כמו שהוא כותב כאן?

"אותיות" זה הבחנות, "תורה" זה נקרא אור המחזיר למוטב, המתקן אותנו. כשאנחנו מגלים אותיות התורה זה נקרא שמגלים כלים על ידי האור שמאיר על הרצון לקבל. האור שמאיר על הרצון לקבל המקולקל, מתקן את הרצון לקבל, הרצון לקבל הופך להיות מסתם איזו מסה כזאת, גרוטאה, איזו חתיכה שאין בה שום דבר, לאיזה צורות. הצורות האלה שהאור עושה מהרצון לקבל, שהן מתאימות לרצון להשפיע של האור, הרצון לקבל הזה על ידי שהאור מאיר עליו, מתחיל לקבל אות א', ב', ג', ד'.

מאיפה באו האותיות האלה? הן באו מהשפעת האור על הרצון לקבל. האור שמגיע, מפני שהוא הפוך מהרצון לקבל, מטביע בתוך הרצון לקבל את הצורה שלו. וההופכיות הזאת בין שניהם מביאה לנו את צורת האותיות. "אות" זה נקרא "סימן". בתרגום אות זה סימן, צורה מיוחדת בהתחברות מסוימת של הרצון להשפיע והרצון לקבל כשהם מתחברים ככה יחד.

ואז יוצא שכל האותיות שיש לנו בשפה העברית זה כדי לגלות לנו התקשרות בין החומר, הרצון לקבל לבין האור, הרצון להשפיע, שהחומר של הרצון לקבל יכול להיות דומה לרצון להשפיע. אם הוא מקבל מסתם צורה שלו, צורה מסוימת של האות, אז [לפי] מאמר "האותיות" בתחילת ספר הזוהר, ששם מסבירים לנו מה הן התכונות שבאותיות.

זאת אומרת, מה הן תכונות של הרצון לקבל? למה דווקא בכאלו צורות ובמספר האותיות, עשרים ושתיים אותיות ויש לנו עוד חמש אותיות מיוחדות סופיות מנצפ"ך, איך אנחנו יכולים לבטא, על ידי האותיות את כל התכונות של האור? וזה פלא. איך יכול להיות? אחר כך הזוהר מסביר לנו איך אנחנו מבטאים את האותיות האלה בדיבור, שבכל אות ואות יש לנו צורה מיוחדת של הביטוי בפה זשר"ץ גחי"ק ועוד כאלו אותיות.

זאת אומרת, יש אותיות שהן בלחיים, בלשון, בחיך, בשיניים, אותיות שונות, 5 קבוצות אותיות, כי יש 5 דרגות נרנח"י או קוצו של יוד וְי-ה-ו-ה, שורש, א', ב' ג,' ד'. אז יש לנו קבוצות אותיות בפה שאנחנו יכולים לבטא. למה קשורות האותיות האלה שבפה עם האותיות שאנחנו רושמים בצורה מסוימת עם הצלילים כשאנחנו שומעים אותן. כשאני אומר איזו אות נניח, אז אתה שומע את צורת הביטוי שלי, דרך קשר, נניח קשר באוויר, ואתה מתחיל להבין ומתחיל להשיג איך בצורה כזאת אנחנו מוסרים אחד לשני את ההשגות הפנימיות. איך הבורא מתלבש בקשר בין האגואיסטים האלו שעשו על עצמם כל מיני תיקונים, ולכן אגו אחד שעושה על עצמו איזו התאמה לבורא יכול להתקשר בהתאמה הזאת לאגו שני שיעשה מעצמו התאמה לבורא ויכול לקבל את מה שהאגו הראשון מוסר לו, וכך השלישי, וכל מיני דברים כאלה כך בצלילים, בכתב ובעל פה.

יש לנו את זה בציור, במוזיקה, בריקוד. כל חמשת הביטויים האלו של הרצון לקבל שלנו נמצאים בקשר בין בני האדם, ואנחנו יכולים ללמוד גם את זה, גם זו שפה, השפה הזאת היא מיוחדת מאוד, שפת הריקוד, לא ריקוד מודרני אלא איך הוא נובע מתוך גוף האדם שבנוי בהתאם לנשמה הפנימית שלו.

בקיצור יש כאן בסך הכול מכלול גדול של ביטויי האדם כלפי הבורא, וכשאנחנו מגיעים לסך כל הביטויים האלו יחד, זה נקרא שהגענו לגמר התיקון. כי כל הביטויים שלנו הם כולם מבטאים את האהבה שלנו לבורא כמו שהוא, ואז הוא מתלבש באהבה הזאת עם האהבה שלו, וזה נקרא "חד מקבל חד" ומגיעים לגמר התיקון. כך אנחנו מעבירים.

אבל בינתיים אנחנו נמצאים בתחילת הגילוי, בתחילת הדרך, ואתם רואים שעובדים עלינו בצורה אינטנסיבית. אז אנחנו צריכים במשך כל היום, כל היום והלילה, כמה שאפשר סביב כדור הארץ, כולנו כולנו להתעסק בחיבור בינינו, לנסות להתחבר בינינו בצורה כזאת שאנחנו מגלים שם את כוח ההשפעה ההדדית בינינו, במקצת, ובו מגלים את הבורא. אני לחבר והחבר אלי ובינינו הבורא. צריכים לנסות לעשות זאת. זה בדרך.

שאלה: ואם בכל זאת אנחנו עושים את העבודה הזאת כמו שאתה אומר, מנסים להתחבר ונתקלים בכל מיני הפרעות, מכשולים, ודווקא זה בונה את האותיות האלה, אם הבנתי נכון, האם יש איזה סדר איך אנחנו מגלים את האותיות, אלה ראשונות, ואחרי זה עוד משהו?

אתה שואל אם יש סדר או לא, איך יכול להיות שאין סדר, איך יכול להיות? ודאי נמצא סדר ברור, ואנחנו צריכים לעבוד בהתאם לזה, ודאי. איך יכול להיות משהו לא לפי הסדר, לא לפי מחשבת הבריאה? אין דבר כזה. מה שקורה לנו, שאנחנו יכולים לגשת מנקודה A לנקודה B או בתהליך קצר או בהרבה מאוד כאלה תהליכים מקוטבים ומקוטבים, אבל בכל זאת מגיעים, זה כל העניין. וכך זה בכל שלב ושלב.

לכן חכמת הקבלה עוזרת לנו [להבין] איך אנחנו צריכים להשתנות לא על ידי מכות בדרך ארוכה שנקראת "בעיתו" אלא בדרך קצרה שנקראת "אחישנה". אבל ודאי שאנחנו מגיעים וכל אחד חוזר לשורשו, אלא מדובר על דרך קצרה ונעימה בעיני א-לוקים ובעיני האדם.

שאלה: בקשר לאותיות. הייתי רוצה לחדור עוד קצת לעומק ברמת המחשבות, איך אפשר בצורה יותר אפקטיבית, בצורה יותר אקטיבית, להלביש את האור הזה דווקא בצורה מחשבתית בשכל, בהרגשה, אפשר קצת להרחיב על זה? זה מאוד מעניין.

זה מאוד מעניין, אבל זה יהיה ברור אך ורק לפי העבודה שלך. לי אין יותר מה להוסיף.

גם כשתקרא את מאמר האותיות, והרבה פעמים תקרא, לא תבין אותו יותר אלא תבין יותר מתוך ההשקעה שלך, עד כמה שתוכל להתעלות מעל האגו שלך לקראת האחרים. הקשר בקבוצה בין החברים פותר את כל הבעיות, הוא מסביר לך את הכול, ופותח לך את הכול. רק קשר בין החברים, כי בקשר בין החברים מתגלה הבורא.

שאלה: מעל לכל מה שאנחנו עושים בהפצה, איך אנחנו יכולים להאיץ את הזמנים בפסח הזה כדי שנוכל לעלות את השכינה מעפר ולהאיץ את העבודה?

אותה התשובה כמו שנתתי קודם, רק בקשר בינינו, ביני לבין החבר וכך בין כל החברים בקבוצה, אם אני מחפש בינינו איפה נמצא הבורא, שזה בוויתור ההדדי בינינו ובחיבור ההדדי בינינו מעל הוויתור. יש לנו את האגו שלנו (ראו שרטוט), אם מעל האגו שלנו אנחנו עושים וויתור שנקרא "צמצום א", ולמעלה מצמצום א' אנחנו רוצים עוד להתקשר אחד עם השני בהשפעה, ולמעלה מזה אנחנו מוצאים את הקשר בינינו, התקשרות ממש, קשר בינינו, אז בו אנחנו כבר מגלים את הבורא, זה נקרא "בוא וראה", "בורא".

כך אנחנו מגיעים למצב שאת הרוחניות, האותיות, הצבעים, הצלילים, לא חשוב, כל מה שיש לנו, אנחנו לאט לאט מתחילים לגלות, מתחילים לגלות דווקא בשכבה העליונה הזאת. אבל זה מתחיל מהאגו שלנו.

(שרטוט)

"ובהאמור נמצא, בזמן שיש לאדם רק רצון להשפיע, ורוצה לעשות נחת רוח להבורא, אז מתחיל לחשוב, מה חסר להבורא שהוא יכול לתת להבורא מה שאין לו, לכן הוא בא לידי החלטה, שאין להבורא שום חסרון, רק בזה שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו ממנו את הטוב והעונג, ומשום זה הוא הולך לבקש מה', שיתן לו את הטוב והעונג, כי זה אפשר לומר, שחסר לו, זה שהתחתונים יקבלו ממנו את האורות הגדולים שהוכן עבור הנבראים, ומזה יכולים לומר, שהבורא נהנה, מה שאין כן אם אין התחתונים מוכשרים לקבל את אור התורה, המכונה, אותיות התורה, כאילו יש חסרון למעלה, וזהו ענין שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו), "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי". משמע מכאן, מתי יש נחת רוח למעלה, רק בזמן שיש להנבראים טוב ועונג."

אבל כבר טוב ועונג מזה שהם נמצאים בקשר, בהתקשרות ביניהם, ובקשר הזה מתגלה הבורא. לא טוב ועונג מהשלילי, מהקבלה, מהצורה ההפוכה מהבורא.

"משום זה אין אז מקום להכבדת לב, אלא הזמן שצריכים לתת מלמעלה הכבדת לב, הוא רק לצורך עשיית כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב ועונג, וזה למען, "שתי אתתי", יש לפרש, הכוונה על אותיות, שאותיות נקראים, כלים, כלומר בכדי שיהיה לאדם צורך המכונה כלים, לזה צריכים הכבדת הלב, כמו שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", מה שאין כן לאחר שכבר יש לו הכלים, אין עוד צורך להכבדת הלב."

אני חושב שכדאי לנו להפסיק כאן, כי אנשים התעייפו מכל המאמר הזה, הוא ארוך, מיוחד, במיוחד גם בעומק שלו.

(סוף השיעור)