שיעור בוקר 17.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 389, מאמר "מתן תורה",

אותיות ט"ו-י"ז

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 389, מאמר "מתן תורה", אות ט"ו.

אות ט"ו

"עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא [לאותו הגר], אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ויתר תרי"ב מצות הם פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב'). ואפילו המצוות שבין אדם למקום, הם גם כן בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצא מכל התורה והמצוות, כמו שאמרו ז"ל: "לא נתנו תורה ומצות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב), שהוא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני, המוגדרת באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא המטרה הסופית בהתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'.

ואין להקשות: למה לא הגדיר זה בהכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? כי זהו עשה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות.

ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא, שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה, כדי שיהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה, כאמרו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת". על כן הגדיר לו באהבת חבירו, משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להגלות (כנ"ל אות י"ד), משום ששמורה מטעותים, ומשום שיש לה תובעים."

שאלה: הוא כותב פה "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל", מה יש בתורה ובמצוות שבאמת יש בהם את הכוח לצרף את ישראל?

כוח התיקון.

תלמיד: מה זה כוח התיקון?

על ידי זה שאנחנו מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" שהוא הכלל של תורה ומצוות, כך אנחנו מגיעים לתיקון של הטבע שלנו, משנאת הזולת לאהבת הזולת, ובתוך אהבת הזולת משיגים את אהבת הבורא.

תלמיד: מה זו התורה הזאת?

תורה היא המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: איך אפשר לקבל את המאור המחזיר למוטב?

אם אתה רוצה להתקרב לאחרים ורוצה לתקן את הרצון לקבל שלך שהוא כולל תרי"ג רצונות אגואיסטים, אז על ידי זה שאתה מזמין מאור המחזיר למוטב אתה מתקן את הרצונות האגואיסטים שלך, ואז אתה מתקשר לכולם בצורה יפה, נכונה, בעל מנת להשפיע.

תלמיד: מה הם התנאים למשוך את המאור המחזיר למוטב בריכוז הכי גבוה?

להשתדל להיות קרוב לזולת, בזה אתה מושך המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: מהו התנאי הזה "להיות קרוב לזולת"? זה תנאי קשה מאוד.

להיות קרוב לזולת זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך".

תלמיד: איך אני מגיע לזה?

כשאתה עובד נכון בקבוצה, בעשירייה, לפי המאמרים של הרב"ש.

תלמיד: הרב"ש כל הזמן מדבר על ביטול כלפי החבר.

כן.

תלמיד: מה עושה מי שלא יכול להתבטל?

שילך הביתה.

תלמיד: זו בעיה, קשה מאוד להתבטל מול חבר.

אני לא נכנס לוויכוחים.

תלמיד: מה אתה מציע לעשות?

אני מציע לקיים את מה שכתוב.

שאלה: הוא כותב "משום ששמורה מטעותים, ומשום שיש לה תובעים." איך העבודה עם חברו שמורה מטעויות?

אתה רואה לפניך את החברים, ואתה מרגיש בעצמך עד כמה אתה מתייחס אליהם או בטוב או ברע.

תלמיד: אני יכול להגיד שאני אוהב את החברים, אבל אין לי מדד אמיתי לדעת כמה אני אוהב אותם?

ככל שאתה יכול, בינתיים זה כך. כל דבר הוא לפי הדרגה, כמו ילדים קטנים ואנשים מבוגרים.

תלמיד: מה במשך העבודה יעזור לי להבין כמה אני אוהב את החברים?

במידה שאתה צריך אתה תקבל נתון כמה אתה מתקרב או מתרחק, במיוחד אם אתה עושה את הפעולות האלה בתוך עשירייה, כי אם אתה לבד, אז זה קשה מאוד.

תלמיד: לא ברור החלק השני, מה זאת אומרת שיש תובעים? מי תובע ממני את העבודה הזאת?

הסביבה. הסביבה הנכונה תובעת מהאדם שיתייחס אליה בצורה כזאת שהוא ישרת אותה, וכל אחד שישרת את כולם.

תלמיד: יש מצבים שאין כוחות לפעול או להיות אקטיבי.

לכן יש עשירייה.

תלמיד: במה היא עוזרת לי אם לא יכול להיות בצורה אקטיבית?

היום אתה לא יכול ומחר תוכל, והיום מישהו אחר יעבוד במקומך.

תלמיד: האם זה נחשב עדיין לעבודה?

זו עדיין עבודה, דווקא ההפך, אתה גם צריך להתמלאות עם הרצון לקבל האגואיסטי המקולקל ואחר כך לעבוד, בעליות ובירידות.

שאלה: הוא כותב "אשר באמת כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו,".

נכון.

תלמיד: מה ההבדל כשהוא יוצא מטבע הבריאה?

אין הבדל. מה שמורגש ברצון לקבל מורגש בסופו של דבר בכל הנבראים שהם הכלי, ומה שממלא אותם זה אור הבורא. הבורא מתגלה כתוצאה מכל הכלים ומכל האורות שממלאים את הכלים.

אות ט"ז

"ובהאמור מצאנו הפתח להבין, במה שעמדנו לעיל (אות ג' וד') בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך": איך מחייבנו התורה בדבר, שהוא מהנמנעות לקיומה?

אכן השכיל, שמטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה, בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ולמעלה, אשר אז נשאלו: "אם כל אחד מהאומה מסכים לעבודה הנשגבה הזאת?".

ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש להדבר, ואמר: "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר הזה, שהוא כללות התורה, לאפשר לקיימה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות.

כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה, ואין צריך לומר בזמן האבות, שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי, כי במספר קטן של אנשים, אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצות שבין אדם לחבירו, כפי הקוטב של "ואהבת לרעך כמוך", כמבואר באות ג' וד'. ולפיכך לא ניתנה להם התורה."

שאלה: הוא מגדיר שש מאות אלף איש כמידה ששם צריך לקיים את תנאי הערבות כדי שכל אחד יוכל להתבטל ולקיים את זה. מה זו המידה הזאת של שש מאות אלף?

כך נקרא כלי שלם, זה לא מספר.

תלמיד: מה זה בימינו שש מאות אלף?

זה לא בימינו, זה כלי שלם. הרצון לקבל שהבורא ברא נקרא שש מאות אלף חלקים, ללא שום קשר לגופים.

שאלה: כתוב פה "כי במספר קטן של אנשים, אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצות שבין אדם לחבירו,". למה אי אפשר? הרי אנחנו אומרים ששניים הם המינימום שאפשר להתחיל.

אנחנו מדברים על גמר התיקון, שאז כולם צריכים להתעורר פחות או יותר לתיקון ההכרחי.

שאלה: מה מגדיר אותם כאומה?

אומה זו קבוצת אנשים שיודעים בשביל מה הם מתקיימים, יש להם מטרה.

תלמיד: האם לאבותינו הקדושים לא הייתה מטרה?

היו מטרות אגואיסטיות לכל אומה, גם היום יש להן איזו מטרה, אבל כולן מטרות כאלה.

תלמיד: אנחנו כעשירייה יכולים להיקרא אומה?

לא. הגדרה של אומה היא קבוצת אנשים שלוקחת על עצמה דרך כדי להגיע להזדהות עם הבורא.

תלמיד: האם אנחנו כקבוצה, כבני ברוך, כן יכולים להיקרא אומה?

כן.

קריין: אות י"ז.

אות י"ז

"ובהאמור נתרחבנו להבין מאמר אחד, מהיותר מתמיהים שבמאמרי חז"ל, דהיינו במה שאמרו, אשר "כל ישראל ערבים זה לזה". שלכאורה הוא בלתי מוצדק בתכלית. כי היתכן, אם מי שהוא חוטא איזה עבירה ומכעיס את קונו, ואין לי שום הכרות ושייכות עמו, יגבה הקב"ה את חובו ממני? ומקרא כתוב: "לא יומתו אבות על בנים וגו', וכן איש בחטאו יומת וגו'?" ואיך אומרים, אשר אפילו הנכרי לי לגמרי, שאיני מכיר לא אותו ולא את מקומו, נמצאתי ערב בחטאיו?

והמעט לך זה, קח וראה (במסכת קידושין, דף מ' ע"ב), וזה לשונם: "רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". עכ"ל.

והנה עשאוני ר' אלעזר ברבי שמעון ערב גם בשביל העולם כולו. שנמצא לדעתו, אשר כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד במעשיו יגרום זכות או חובה לכל העולם כולו, שזהו תמיהא על גבי תמיהא.

אולם לפי המתבאר לעיל, הרי דבריהם ז"ל מובנים ומוסכמים בתכלית הפשיטות. כי הנה הוכחנו לעינים, אשר כל פרט ופרט מהתרי"ג מצות שבתורה, סובבים על קוטבה של המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך". ונתבאר, שקוטב זה אינו בגדר של קיום זולת באומה שלימה, שכל חבריה מוכנים לדבר."

אין ברירה, אנחנו חייבים להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד, ואז מתוך החיבור הזה צריכים להדבק בבורא, בכוח עליון אחד, בכוח השפעה, ואז מגיעים לגמר התיקון הכללי.

שאלה: לכאורה יש סתירה בין שתי ההנחיות האלה של "ואהבת לרעך כמוך" והעניין של הערבות. אדם אמור להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" גם אם נראה לו שהחבר עושה חור בסירה, הוא אמור לאהוב אותו בכל תנאי, כמו שהוא אוהב את עצמו בכל תנאי.

זה לא נכון. האם אני צריך לאהוב גם את הצורות המקולקלות שלי?

תלמיד: אני בכל זאת סובל את הצורות המקולקלות שלי.

אין לך ברירה, כי מעליך יש כוח עליון שמכריח אותך לחיות בהן עד שתתקן.

תלמיד: נכון, אבל אין לאדם יחס כזה לצורות המקולקלות של החברים.

למה?

תלמיד: כי באופן טבעי הוא לא סובל את הצורות המקולקלות של החברים.

זה לא טוב, זה מפני שלא הגענו למצב כזה של תיקון. אבל אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמכלול אחד, כנמצאים בסירה אחת, ואז אין הבדל בינינו, כי בעבירות שלך אני טובע בים ואתה בעבירות שלי. כאן זה כבר חשבון אחר.

תלמיד: אם כך, איך אפשר להתחיל בעבודה הזו של "ואהבת לרעך כמוך"? כי הוא כותב שאי אפשר בלי שיש את הערבות הזאת.

אנחנו צריכים לדבר על זה וכל אחד צריך לחייב את כולם לחשוב שאנחנו נמצאים כבר בגמר התיקון, בשלבים האלה שמתקנים את הכלל, ולכן אין לנו ברירה אנחנו צריכים לדאוג לקשר הכללי, לתיקון הכללי, ושכל אחד ידאג לפעול לטובת כולם. אין לנו ברירה, אלא רק לראות את עצמנו ככלי אחד.

תלמיד: איך אפשר לחייב אחד את האחר?

תחשבו איך. קודם כל על ידי דוגמאות, על ידי זה שאנחנו מחייבים, כמו בעשירייה. סך הכול, "דין פרוטה כדין מאה", זאת אומרת אנחנו צריכים ללמוד מתוך העשיריות עד כמה אנחנו יכולים לגשת לכל הכלי הכללי הגדול שלנו ולחייב אותן המערכות להיות באותם החוקים שבעשירייה פרטית.

תלמיד: שתי ההנחיות האלה של "ואהבת לרעך כמוך" והתלות באחרים כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" מייצרות סתירה באדם. כי הוא צריך לאהוב אותם ולעומת זאת הוא תלוי בהם.

הוא לא יכול לאהוב אותם כל עוד הם לא מתוקנים.

תלמיד: אבל כל מה שאנחנו אומרים שהוא צריך להצדיק את החברים ולהגיד "כל הפוסל במומו פוסל".

הוא צריך לעזור להם להיתקן.

תלמיד: אבל הפגמים שהוא רואה בהם הם הפגמים שלו.

לא. זה כמו בעשירייה, אתה לא יכול כל הזמן להגיד שהפגמים הם לא הפגמים שלהם אלא אלו פגמים בי. זה טוב שכך אומרים אבל זה לא נכון לתיקון.

תלמיד: הדואליות הזאת מאוד מבלבלת, כי מצד אחד רב"ש כותב שבכל מקרה צריך לאהוב אותם ולהצדיק אותם, ולא שהם יאהבו אותי אלא אני צריך לאהוב את החברים. ומצד אחר אני חייב לתקן אותם, ואם אני לא אתקן אותם, אז אני בעצמי גם לא אגיע למטרה.

אתה צודק, אני מסכים שיש כאן בלבול גדול, עוד נצטרך לפתוח את העניין.

תלמיד: אז אולי תיתן לנו מדד כלשהו.

לא, ההיפך, ככל שתהיו מבולבלים זה טוב, זה יגרום לפתרון.

(סוף השיעור)