שיעור בוקר 27.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "תלמוד עשר הספירות", כרך א',

חלק ב', עמ' 62, דף ס"ב, "הסתכלות פנימית", פרק ד',

אותיות ל"ג - מ"ד

קריין: "תלמוד עשר הספירות". חלק ב'. "הסתכלות פנימית". פרק ד', אות ל"ג.

זה קטע מאוד לא פשוט כי הוא רוצה להסביר לנו את התפתחות הרצון לקבל ב- ד' הבחינות, א', ב', ג', ד' שברצון לקבל.

נראה מה שהוא כותב, נדבר על זה. ככל שנבין, נבין, ומה שלא נבין יתגלה אחר כך, כי הכול תלוי גם בהבנת הלב.

אות ל"ג

ביאור ד' הבחינות שברצון, ע"פ ד' הבחינות

שבאפשר וקא מכוין.

"ובכדי ליתן בזה הסברה מדויקת ורחבה, אבאר לך את זה, עם דברי חז"ל (פסחים כ"ה ע"ב ע"ש) וז"ל, אתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה, אפשר וקא מכוין, לא אפשר וקא מכוין, כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאפשר ולא מכוין, ופירש"י ז"ל "אפשר". אפשר לו ליבדל. "וקא מכוין" וקא מכוין להתקרב כדי להנות, כגון ריח של איסור, עיין שם."

יש כאן מה להסביר. יש לנו רצון לקבל, לפני הרצון לקבל נמצאים כל מיני מילויים שהרצון לקבל רוצה בהם. עכשיו השאלה, עד כמה אנחנו רוצים את המילוי הזה - או שאני מתכוון לקבל את המילוי הזה בתוך הרצון לקבל, כלומר מתכוון להנאה, או שאני לא מתכוון להנאה.

אנחנו מבינים שכל העניין הוא כמה רוצים. גודל הרצון הוא שקובע כמה מותר לי או אסור לי, והאם להתקרב לתענוג או להתרחק מתענוג. הכול כדי שאני אשאיר את עצמי במצב שאני אהיה באיזשהו מרחק מהתענוג, באיזשהו קשר עם התענוג, אבל שהתענוג הזה יהיה בשליטה שלי - לא רוצה ליהנות או כן רוצה ליהנות, ליהנות לעצמי או ליהנות למען הבורא. כאן כל העניינים, זה מה שיש לנו ברצון לקבל, אין לנו יותר כלום, אנחנו רצון ליהנות בלבד.

וכאן אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו יכולים לנהל את הרצון לקבל שלנו בצורה כזאת שנהיה בעלי הבתים שלו ולא מישהו. מישהו זה הבורא, אין עוד מישהו. אז הבורא נותן לנו אפשרות להתמודד עם הרצון לקבל, לא להיות בשליטת הרצון לקבל בלבד כמו דומם, צומח וחי, גם בני אדם שייכים לדרגת החי, אלא שנוכל להתעלות מעל הדרגה הזאת ולהחליט אם אנחנו רוצים ליהנות או לא, בהתאם ליחס שלנו למקור התענוג, לבורא.

לכן הוא אומר כך, "ובכדי ליתן בזה הסברה מדויקת ורחבה, אבאר לך את זה, עם דברי חז"ל (פסחים כ"ה ע"ב ע"ש) וז"ל, אתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו", יש אדם ובאה אליו הנאה, מילוי לרצון לקבל שלו. כלומר יש באדם רצון לקבל והתענוג הזה בא אליו, הוא מרגיש שיש לפניו תענוג. אז יש כאן שתי דעות, אחת של אביי, חכם אחד, "אביי אמר מותרת" הנאה כזאת. והחכם השני, הדעה השנייה "ורבא אמר אסורה". אחד אומר שמותר והשני אומר שאסור. "אפשר וקא מכוין, לא אפשר וקא מכוין", אם יש לאדם כאלו יחסים שיש לו אפשרות ליהנות ומכוון להנאה, או שאין לו אפשרות ליהנות ומכוון ליהנות, "כולי עלמא לא פליגי דאסור". אז כולם אומרים שזה אסור כי אז הכוונה שלו ליהנות.

מקרה אחר "לא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי", כולם אומרים שזה מותר, כי אי אפשר ולא מכוון, אז מותר. "כי פליגי דאפשר ולא מכוין, ופירש"י ז"ל "אפשר"." מה החכם רש"י אומר לנו? "אפשר לו ליבדל. "וקא מכוין" וקא מכוין להתקרב כדי להנות, כגון ריח של איסור, עיין שם." אם הוא מתכוון, אז אסור לו להתקרב להנאה הזאת. בינתיים אלו התנאים שלפנינו.

זה היה כבחינת שורש. בשורש, א', ב', ג', ד' שברצון לקבל אנחנו מרגישים.

אות ל"ד

בחי"א היא, לא אפשר ולא קמכוין.

"הנך מוצא בדבריהם, ד' בחינות, של קבלת הנאה: בחי"א היא "לא אפשר" לו להבדל" מהתענוג ""ולא קא מכוין" להתקרב" אליו "ולהנות, שבקבלת הנאה של איסור בדרך כזו", כולם "כולי עלמא לא פליגי דשרי", שמותר "משום דלא חשוב קבלה ורצון, בשעה שאין לו עצה ובחירה שלא יקבל, וגם אין לו תשוקה להתקרב לאיסור, כדי להנות ממנו."

בכלי יש בחינות שורש, א', ב', ג', ד'. אז בבחינה א' יש מצב שהוא לא יכול לקבל כי עדיין אין כלים דקבלה, אין ממש רצון לקבל, והוא גם לא מתכוון כי עדיין לא התפתח, לכן בצורה כזאת מותר לו שההנאה תמלא אותו, כי מצידו אין שום קשר להנאה, אין התעוררות.

אות ל"ה

בחי"ב היא, אפשר ולא קא מכוין.

"בחי"ב היא "אפשר" לו להבדל", להתרחק מהתענוג, "ולא קא מכוין" להתקרב ולהנות". אין לו רצון להתקרב וליהנות ממנו, "ובקבלת הנאה של איסור בדרך כזה, פליגי בה אביי ורבא", יש כאן שתי דעות - אפשר להתקרב או אי אפשר. זאת אומרת לפי המצב הנוכחי יש לו אפשרות להתקרב אבל הוא לא מתכוון ליהנות, אז האם מותר לו להתקרב או לא? אני נכנס לאיזשהו מקום יש שם כל מיני תענוגים שבעצם אסורים לי, אני לא רוצה להיות בקשר איתם, אבל אם אני לא מתכוון להיות בקשר איתם, אז האם מותר לי להיכנס למקום כזה או לא? אחד מהחכמים אומר שמותר והשני אומר שאסור.

"ובקבלת הנאה של איסור בדרך כזה, פליגי בה אביי ורבא," שני החכמים האלה הם חולקים כאן זה על זה, "אביי סבר, אע"פ "שאפשר" דהיינו שיש לו עצה להתרחק ממנו" מהתענוג, "ולא להנות מהאיסור, מ"מ מותר לו להתקרב ולהנות ממנו", למה? "משום "דלא קא מכוין"" ליהנות "כלומר, משום שאין לו תשוקה בלבו להתקרב לאיסור, ע"כ אינו חשוב קבלה, אע"פ שמתקרב ונהנה מהאיסור. ורבא אמר, כיון שאפשר לו, שלא להתקרב ולהנות מהאיסור, ע"כ אסור לו להתקרב ולהנות, אע"פ שאין לו תשוקה להתקרב לאיסור ולהנות."

יש פה שתי דעות. בצורה פשוטה, יש לפניי תענוג, האם אני יכול להתקרב אליו אם אני לא מתכוון ליהנות ממנו או שאני לא יכול? יש שאומרים שאסור לי כי אני אכנס לתענוג, למקום שבו הוא מופיע, ואפילו שאני לא מתכוון זה יתפוס אותי, יעבוד עלי, ואחר כך אני ארצה לקבל אותו וליהנות ממנו. והדעה השנייה אומרת, שאם אין לי באמת כוונה ליהנות, אז אני יכול להיכנס למקום הזה. בחינה א' ברצון לקבל נקראת "לא אפשר", שהוא לא יכול ליהנות, וגם לא מתכוון ליהנות ולכן מותר. והשני אומר שאסור, כי הוא יכול להיכנס ואפילו שהוא לא מתכוון, אבל בשטח שהתענוג הזה מופיע זה ישפיע עליו והוא ישתנה. זו בחינה ב' ברצון לקבל.

אות ל"ו

"בחי"ג" ברצון לקבל "היא, לא אפשר וקא מכוין" זאת אומרת, אין לו אפשרות ליהנות אבל הוא מתכוון ליהנות. אני מאוד רוצה אבל אין לי אפשרות. אז באיזה במצב אני נמצא?

"בחי"ג היא "לא אפשר וקא מכוין" דהיינו "דלא אפשר" לו, להבדל ולהתרחק מן האיסור שלא יהנה ממנו, "וקא מכוין", הוא" משום "שיש לו תשוקה להנות מהאיסור. וקבלת הנאה של איסור באופן כזה, כולי עלמא לא פליגי דאסור", אם אתה מתכוון אפילו שאין לך אפשרות ליהנות, אז אסור לך להתקרב למקום הזה, אתה יכול להיכנס לקבלה על מנת לקבל, אתה לא תוכל להישאר בעל מנת להשפיע.

"כי אע"פ שאי אפשר לו, ואין לו שום עצה, להבדל מהאיסור ולא להנות," ממנו "מ"מ, כיון שיש לו תשוקה בלבו, להנות ולהתקרב, הרי התשוקה הזו, נחשבת לו לקבלת הנאה, מדבר האסור בהנאה, והוא חוטא". מספיק שאתה לא מקבל את הדבר הזה בפועל אבל אתה מאוד רוצה אותו, זה כבר נחשב כקבלת ההנאה, זה כבר נחשב לקבל. זה לא חשוב אם אנחנו נמצאים בעולם הזה או בעולם הרוחני, אם זה בכוונה או במעשה, אם אדם רוצה ליהנות, אז זה נחשב שהוא כמו שקיבל הנאה. אז זה "נחשבת לו לקבלת הנאה, מדבר האסור בהנאה, והוא חוטא."

אות ל"ז

"בחי"ד" מהי בחינה ד'? "היא," הכי חמורה כי ש"אפשר וקא מכוין."

מה זאת אומרת ש"אפשר וקא מכוין"? "בחי"ד היא "אפשר וקא מכוין", דהיינו, ש"אפשר" לו להבדל ולהתרחק מן האיסור, ולא להנות ממנו, וגם "קא מכוין", שגם יש לו תשוקה להתקרב ולהנות מאיסור וכאן, כולי עלמא לא פליגי דאסור", כולם כאן אומרים שבצורה כזאת בטוח שאסור לקבל, כי אם הוא יקבל זה יהיה חטא. "להיותו קבלת הנאה של האיסור, באופן הגס ביותר, כי חושק להנות, וגם אפשר לו להבדל ואינו עושה כן, לפיכך, הוא גדלות הרצון לקבל בבחינתו הסופית, שהוא אסור לדברי הכל", כולם מבינים שזה אסור. "ואפילו אליבא דאיכא דאמרי אליבא דאביי שהתירו בבחי"ג, מודים כאן שאסור, ע"ש בגמרא". כולם כולם אומרים שזו עבירה.

אות ל"ח

"והנה מצאנו מתוך דבריהם ז"ל הנ"ל, את הלשון המדויקת, להגדיר בה כל בחינה ובחינה מד' הבחינות של "הרצון לקבל", באופן שיהיה קולע אל השערה, ולא יחטיא את המטרה הרצויה", זאת אומרת, איך אנחנו יכולים להגיד על כל בחינה ובחינה בצורה מדויקת, באיזו בחינה אנחנו נמצאים - א', ב', ג', ד'. "כי נתנו לנו ד' מדרגות זו למטה מזו, בחטא של איסור הנאה, התלוי ב"רצון לקבל" של החוטא. ובג' מדרגות ראשונות, שהן: לא אפשר ולא קא מכוין", אי אפשר לקבל ולא מתכוון לקבל, "ואפשר ולא קמכוין", אפשר לקבל ולא מתכוון לקבל, "ולא אפשר וקא מכוין", לא אפשר ומתכוון, אז "אין האיסור הנאה מוסכם לדברי הכל", לכולם. למה? כי בסך הכול הוא לא מקבל בפועל את ההנאה, "אלא רק בבחי"ד בלבד. כמבואר."

אות ל"ט

"ואנו רואים, שחז"ל הרכיבו ב' דברים זה בזה, שהם דבר "האפשרות" להבדל ולא לקבל ההנאה ודבר "ההשתוקקות" והמשכת לבו לרצות אותה ההנאה, שמצירוף שתים אלו, יצאו להם ארבע הבחינות. ועתה נקבל הדברים האלו, ונדעם לעניננו בעולמות העליונים, שהם השורשים, לכל מיני הרצונות שישנם במציאות, ומתחתון ילמד העליון."

זאת אומרת, אנחנו נלמד את הרצון לקבל שלנו איך הוא יכול להיות סך הכול בארבעה מצבים כלפי התענוג. לא רוצה ולא מרגיש, מרגיש ולא רוצה, לא מרגיש וכן רוצה, רוצה ומרגיש. מארבע האפשרויות האלה שיש לנו - כי סך הכול יש לי שניים, יש לי תענוג ויש לי אפשרות - איך אני מכל ארבע האפשרויות האלה יכול להגיע לרצון השלם ומצב השלם, וזה מה שהוא הולך להסביר לנו.

הדבר הזה מאוד מאוד קשה למתחילים בדרך כלל, הם מבולבלים, הם לא יכולים למצוא בתוכם את ההבדלים בין אני רוצה ולא רוצה, מתכוון - לא מתכוון, מותר לי - אסור לי. כל הדברים האלה אנחנו עוד לא יכולים לאתר בתוכנו כמודל, תמונה, מצב - על מה כאן מדובר, וזה כל הקושי. לכן ככל שאנחנו משתדלים להיות בזה כך אנחנו בעצם מקרבים את עצמנו לכלי רוחני יותר גדול. רצוי לעשות את זה ברגש ולא בשכל. יש חכמים שעושים את זה בקלות - שתיים כפול שתיים זה ארבע, כך זה אצלם.

אבל אנחנו צריכים להרכיב את הדברים האלה ברצונות. תנסו לעשות את זה ברצונות, תוך כמה ימים אתם תראו שאפשר לעשות את זה. תעשו כל מיני רשימות של ד' הבחינות - חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. תעשו תרגילים. אני מוכן לענות על השאלות אבל אני מפחד מאוד שזה יבלבל את האחרים יותר ממה שנמצאים עכשיו.

יותר טוב אם אנחנו נמשיך. אנחנו גמרנו להסביר את ארבע הבחינות שבעל הסולם רצה להסביר לנו. אנחנו נשתדל להתקרב אליהם, להבין אותם ככל האפשר, ולא לבלבל אחד את השני עם שאלות, עם תשובות, עם כל מיני פילוסופיות וכן הלאה, אני לא רוצה את זה. אני בעל ניסיון כמה זה לא פשוט לאנשים לעכל את זה.

צריכים לעשות איזה סדר. אני ראיתי שאנשים עושים אפילו טבלאות כדי להבין את הדברים האלה. מדובר על סוגי הרצון לקבל ועל הכוונות באיזו מידה הם נמצאים בחיבור ביניהם ואפשר לעבוד עם זה. אנחנו יודעים שגם כשאנחנו מגיעים למשפט רצית - לא רצית, התכוונת - לא התכוונת, זה מה שחשוב.

אות מ'

כשנתגלה הרצון לקבל במלכות דכתר,

יצאה מכתר ונעשתה לבחי"א.

"והנה בחי"א שנקראת חכמה, וגם חיה יש להבחין בה ב' הבחנות (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות כ"ז). הבחן א', הוא החומר הראשון שלה, וכבר ידעת (עי' היטב לעיל הסת"פ ח"ב אות כ"ג ד"ה ועתה), שהוא בחינת מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דכתר, שקיבלה את צורת הרצון לקבל, שבחידוש הצורה הזאת, קיבלה מלכות דכתר שם חדש, שהוא בחי"א. וכבר ידעת, שבשעה שהרוחני קונה לו צורה חדשה היא נבדלת לשליטה בפ"ע, כן המלכות דכתר, שהיא הרצון להשפיע שישנו במאציל, כשנולד בו כביכול הרצון להאציל, הרי ודאי, שאינו צריך לכלי מעשה ח"ו אלא הרצון שלו תיכף יצא אל הפועל, דהיינו, שקיבלה הצורה של "הרצון לקבל" שהוא חומר ראשון של הנאצל כנ"ל, והוא הנקרא בחינה א'."

קשה לנו להבין את זה בחומר. ברוחניות אפילו יותר קל לתפוס. מהרצון להשפיע של הכוח העליון נולד לנו רצון לקבל, יצא לנו, זה נקרא "בריאה". לפי זה נקראת פעולת הבורא, שמתחיל להיות רצון לקבל והוא נקרא "נברא", הוא מתחיל להתפתח מהרצון להשפיע של הבורא. איפה המעבר? אין כאן מעבר. מרצון אחד של השפעה יוצא הרצון הראשון של הקבלה. הפעולה הזאת נקראת מעבר מלהשפיע למקבל, מהבורא לנברא העתידי. ככה זה גם בעולם שלנו. מאיפה זה מגיע? הכול מהשורש העליון, מאותה הפעולה הראשונה שיש בורא וממנו נולד הכול, נולד הרצון לקבל שבנברא.

אות מ"א

"יציאת המלכות דכתר לבחי"א, דומה כמדליק

נר מנר, שאין הראשון חסר."

בזה שהבורא בורא את הנברא ונברא יוצא ומתפתח מהבורא לא חסר לבורא שום דבר, אלא יש כאן צורה נוספת שאותו הכוח העליון מתחיל להיקרא "נברא".

"וזכור כאן, שאין העדר ברוחני, ומה שנאמר, שמלכות דכתר קבלה צורה דבחי"א, אין הכונה שמלכות דכתר, ח"ו נעדרה ונחסרה מהכתר, אלא שהמלכות דכתר נשארה במעלתה הא' בלי שינוי, שהוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר ואותה המלכות דכתר שקבלה את בחינה א', לא חסרה בזה כלום מהכתר, אלא רק, שנוספה בחינה חדשה, כלומר, מלכות דכתר נשארה במקומה על כל שלימותה ומעלתה כמקודם, אלא, שנוספה עוד בחינה של מלכות דכתר, דהיינו, בחינת המלכות שקיבלה את בחי"א ונעשתה לחומר ראשון בספירת החכמה, וזכור זה לכל ההמשך ולא תתבלבל."

אות מ"ב

אחר שהחומר הא' קבל האור, נגלה הכלי

של חכמה עצמה.

"הבחן ב', הוא החומר של הכלי ההוא אחר שקיבל האור שלו, כי אז נשלם הכלי ונקרא "חכמה", כלומר, כי בטרם שקיבלה את האור שלה נקראת על שם הבחינה שלה לבד, דהיינו בחי"א, ואינה עדיין בחי' כלי חכמה, אלא מלכות דכתר. ואפשר לדמות זה, כמו עובר במעי אמו, שאינו עולה בשמו, בטרם שנולד וקיבל אור וחיות השייכים לו. כן החומר הראשון, בטרם שקיבל האור שלו, אינו עולה עוד בשם חכמה, אלא נכלל עוד במלכות דכתר, אלא אח"כ, כשהחומר המשיך האור שלו שנקרא "חיה", אז קונה הכלי את שמו המיוחד לו, דהיינו "חכמה" (עיין היטב לעיל אות כ"ז ד"ה ועתה). וב' הבחנות אלו, יש להבין בכל ספירה וספירה, שהן: הכלי בטרם שקבל האור, שנבחן עוד על השם העליון. והכלי אחר שקיבל את האור, כי אז הוא נחשב בבחינתו עצמו".

יש כאן שתי מדרגות בלידת הכלי. האחת נמצאת עדיין בשליטה של העליון, המוליד אותה והשנייה יוצאת משליטה של העליון וקיימת בפני עצמה. אנחנו רואים גם אצלנו, העובר במעי אימו מתפתח - תשעה ירחי לידה, וכשמגיע החודש העשירי הוא מתנתק מאימו ומתחיל להיות קיים בפני עצמו.

אות מ"ג

מצד החומר הא', נבחנת החכמה ללא אפשר. ומצד

שהיא מלאה אור, נבחנת ללא קמכוין.

"עתה תבין, שבחי"א שהיא חכמה, נבחנת לבחינת "לא אפשר ולא קא מכוין": כי מצד החומר הראשון שלה, שהוא מלכות דכתר, שקבלה את חידוש הצורה דבחי"א, בעת אשר ספירת החכמה, עדיין לא עלתה בשם לפני עצמה. כנ"ל, הרי ודאי גילוי הרצון לקבל הזה, נבחן ל"לא אפשר", כלפי ספירת החכמה גופה. וגם מצד המלכות דכתר, נחשבת "לא אפשר" כי אי אפשר לה להאציל את החכמה, בלי שיהיה לחכמה, בחינת "רצון לקבל", כי קבלת השפע בלי רצון לקבל אותו, הרי היא כפיה וטורח, בהיפך מכונת המאציל, שהיא להיטיב ולהנות, כנודע. וגם נבחנת אל "לא קא מכוין", שפירושו שאין לה המשכה והשתוקקות לקבלת האור. כי כבר ידעת, שאין שלימות ברצון בטרם שנתגלתה בו השתוקקות והמשכה אל האור (כנ"ל ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה עש"ה). גם נתבאר שם היטב, שאין ענין ההשתוקקות מתגלה, רק בעת שאין האור והשפע בכלי, כי אז יתכן, שתשתוקק אחריו, אבל זה אינו יכול להתגלות בעוד שהכלי מלא מהאור שלה, עי' שם היטב. ולפיכך, כיון שכלי דחכמה האמור, הוא מלא באור שלו, אין בו עוד ההשתוקקות אל השפע, וע"כ נחשבת חכמה ל"לא קא מכוין", שפירושו, שאין לה המשכה והשתוקקות אחר השפע, כמבואר."

זאת אומרת, בחינה א' מתוך ד' הבחינות מגיעה מהכתר, מהשורש, היא מלאה באור מהכתר לכן אין לה השתוקקות למילוי ובצורה כזאת היא מתקיימת. חסרה לה עוד התפתחות ואין לה משיכה והשתוקקות אחרי השפע - כמו שהוא אומר.

אנחנו רצנו היום על הרבה חומר. אני מקווה שאתם בכל זאת תנסו לקרוא אותו, להתקרב אליו, אולי להבין. זו לא כל כך בעיה אם אנחנו רוצים לדבר בתוך הרגש שלנו. תשתדלו לקלוט אותו בתוך הרגש. מה יש לי, למה ליבי נותן - נקרא למה אני מתכוון, ובצורה כזאת אם אתם תתחילו להתייחס לחומר אז אתם תתחילו לעבוד עם הלב, עם הרצון לקבל שבלב, באיזו מידה הוא רוצה לספוג את הדברים, לקבל או לא לקבל, להתכוון לקבלה, לא להתכוון לקבלה. אחר כך אנחנו עוד נעבוד עם צמצום ומסך, באיזו מידה ירצה לדחות את מה שרוצה דווקא לקבל, ולא לקבל את זה. מאיפה ייקח את הכוח ההפוך מהרצון שלו. כל הדברים האלה אנחנו רוצים שיהיו מורגשים בתוך הלב שלנו, בתוך הרצון שלנו.

שאלה: מה הפירוש של חכמים שיש ביניהם חילוקי דעות כאלה?

הם מקובלים גדולים.

תלמיד: זאת השאלה, הם מקובלים גדולים אז מה זה הויכוח ביניהם?

למה יש ויכוח בין המקובלים הגדולים שהדבר בעצם צריך להיות ברור?

תלמיד: כן.

הם רוצים להראות שיש כאן שתי גישות - לפי הרצון לקבל או לפי הכוונה. נגיד שאדם חולה סכרת והוא עכשיו נכנס לחנות של ממתקים, והחנות מלאה בכל מיני שוקולדים וסוכריות ומה לא. אז מותר לו להיכנס לשם או אסור לו להיכנס? בתנאי שהוא יודע שהוא יכול לעמוד בזה. נגיד שהוא מתכוון שהוא לא יתפתה לְמה שיש בחנות, האם מותר לו או אסור לו בכל זאת? זה העניין, עד כמה הוא יכול לבדוק את עצמו להתקרב או לא להתקרב לדברים האסורים.

אם הוא רוצה לשמור כל הזמן את עצמו בעל מנת להשפיע, אז על ידי כל הדברים האסורים שהבורא מביא לו בחיים הוא משתמש בהם דווקא כדי להתעלות מעל האגו שלו, מעל הרצון לקבל שלו ולא להתפתות ואז הוא יגדל בצורה רוחנית יותר ויותר, או לא. איך הוא יכול למדוד את עצמו? כך אנחנו מודדים את עצמנו. כל העבודה שלנו הרוחנית היא - באיזו מידה אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל שלנו כשאנחנו מרגישים שאנחנו מאוד רוצים לקבל וליהנות, למלאות את עצמנו או שאנחנו בודקים את עצמנו שלא כדאי לי כי התקרבות לבורא, הכרת הבורא יותר חשובה לי מהסוכרייה. אלה דברים שאנחנו יכולים להיתקל בהם בכל צעד ושעל.

תלמיד: זאת אומרת, שאין מישהו מהם צודק לעומת מישהו אחר. כך הבדיקה שלנו צריכה להיות?

כן. ודאי שבחיים שלך מי יגיד לך כן או לא. בחיים הרוחניים רק אתה קובע, אף אחד לא יודע מה יש לך בלב, מה הכוונות שלך, למה ליבך נוטה.

שאלה: האם אפשר לומר שבבחינה ב' איפה שיש ויכוח אסור להשתמש בא', ב' וג', ומותר להשתמש בד'?

אנחנו עוד לא יכולים לדבר כך כי אנחנו מדברים רק על כל בחינה בפני עצמה, א', ב', ג', ד', ולא שבכל בחינה יש ארבע בחינות משלה. אפשר לדבר כך כמו שאתה אומר אבל כאן לא מדובר על זה, אלא בצורה אלמנטארית פשוטה.

שאלה: יוצא שיש פה אותו פטנט עם הגלולה האדומה. נגיד שאני רוצה מאוד משהו, אבל אין לי רצון לזה?

אני לא מבין, האם אתה רוצה אותה או לא?

תלמיד: רוצה כמו כולם, מרחוק.

אם יש לך רצון למשהו, אז מה פתאום אתה אומר "אבל אין לי רצון לזה"?

תלמיד: יש לי רצון לזה, אבל כשאני אקבל, אז התענוג שמתקבל ברצון מבטל את הרצון.

זה משהו אחר, תעזוב את מה שיהיה. השאלה עכשיו, האם יש לי רצון ליהנות ממה שיש לפניי או לא? האם אני יכול לקבל את זה וליהנות או לא? על זה מדובר - אפשר ומתכוון או לא. אל תוסיף לזה את מה שיהיה אחר כך, לא מדובר על מה יהיה אחר כך, מדברים על אותו מעשה שבו נמצא האדם.

שאלה: שמעתי שאמרת שאנחנו יכולים להשתמש באותם הדברים האסורים שהבורא מביא לנו לחיים כדי להתעלות. מה הם אותם הדברים האסורים שדיברת עליהם?

ברצונות שלנו יש דברים שמותר לנו לקבל בעל מנת להשפיע, ויש דברים שאסור לנו לקבל מפני שאנחנו עוד לא יכולים לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ואנחנו צריכים למיין את כל הרצונות שלנו ומה עומד לפנינו. וכשנמיין כול רצון ורצון שלנו למה הוא שייך, כך נתקדם נכון מדרגה לדרגה לקראת התיקונים הכלליים.

תלמיד: האם כל אדם בפני עצמו צריך לעשות את החשבון הזה?

כן, אין בזה שום בעיה. זה כמו שאתה עושה חשבונות בחיים שלך, "מותר לי או אסור לי, כדאי לי או לא".

שאלה: מה ההבדל בין בחינה לספירה?

ספירות הן כבר דבר מוגמר, זה רצון לקבל עם הצמצום, עם המסך, שיכול להאיר באיזו מידה כמו האור שמאיר עליו. ואילו בחינה היא עדיין לא מבוררת, היא רצון לקבל גולמי שאנחנו עוד צריכים לעבוד עליו, לעשות עליו צמצום, מסך, אור חוזר, ואז על ידי העבודה עם המסך ועם האור החוזר אנחנו הופכים את הבחינה לספירה, היא כבר מאירה במידת ההשתתפות שלה עם האור.

שאלה: האם אנחנו צריכים לדעת להבחין בטקסט בין בחינה לספירה?

בינתיים לא.

שאלה: עושה רושם שהאינטראקציה בין המותר לרצוי יוצרים את השורש של מה שאחר כך יהיה מסך, ושם זה השורש של הרשימות?

מצוין, בדיוק, זה מה שאנחנו צריכים לעשות - איפה המקום למסך, וכמה על ידי המסך אנחנו יכולים להשלים את הכלי שמתכוון - לא מתכוון, אסור - מותר. כי בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מתכוונים נכון לכל התענוגים שבבריאה ולכן מותר לנו לקבל וליהנות מהם בצורה בלתי מוגבלת, זה גמר התיקון. הכוונה שלנו על מנת להשפיע היא פותחת לנו את כל הרצון שלנו עד הסוף, עד אין סוף.

(סוף השיעור)