שיעור בוקר 03.09.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 270,

מאמר "מי הוא הגורם לתפלה"

קריין: "כתבי רב"ש" כרך ג', עמ' 270, מאמר "מי הוא הגורם לתפלה".

מי הוא הגורם לתפלה

תשמ"ו - מאמר י"ח
1985/86 - מאמר 18

"חז"ל (במסכת ברכות ל"ב) אמרו "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל". זה מראה לנו, שהאדם צריך להאמין, כי זה שהאדם בא לידי מצב, שירגיש את חסרונו בעבודת ה', היינו הרגשתו שאין לו אמונה כמו שצריך להיות, זאת אומרת, שתהיה לו היכולת להאמין שהקב"ה הוא טוב ומטיב. והרגשה זו, שרואה, שאין בידו להודות לה', ולומר בפה מלא, שיהיו פיו ולבו שוים "ברוך שאמר והיה העולם", היינו שהוא נהנה מהעולם עד שהוא נותן תודה לה', מזה שברא את העולם, ויש לו ממה להנאות. ואם חס ושלום לא מרגיש את הטוב והעונג שיש לקבל, אז קשה לו לתת תודה על זה. וזה כואב לו, מדוע אין הוא יכול להלל להקב"ה על העולם שברא, ולומר "ברוך שאמר והיה העולם" בפה מלא.

והחסרון הזה כואב לו, היינו שהוא אומר, שבטח הרגשה זו באה לו מזה, שהוא מרוחק מה', היינו שהוא משוקע באהבה עצמית. וזה גורם לו פירוד מה', היינו שאין לו רגש של גדלות הבורא, כי הבורא נסתר ממנו. ומשום זה הוא לא יכול לראות את האמת, מה שכתוב "כי הוא חייך ואורך ימיך". וכמו כן הוא לא יכול להרגיש את חשיבות התורה, כמו שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

וכשהאדם נותן חשבון לעצמו, איפה היא ההתפעלות הזו, מצד מה שהגויים אומרים עלינו "רק עם חכם ונבון" אנחנו מכח התורה, מכח מה שאנו מקיימים מה שכתוב "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". ומדוע אין אני מרגיש את חשיבות התורה והמצות.

ובמצב ההתבוננות הזה, שהוא מרגיש, איך שהוא רחוק מכל חשיבות של עבודת ה', ומתחיל להתעורר ולחשוב, שבטח צריכים לעשות משהו, שלא ישאר כך במצב השפלות הזו כל ימי חייו. ובטח אז האדם מתחיל להתפלל לה', שיקרב אותו אליו, ויתן לו עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

היינו שיסיר ממנו את ההסתרה של גדלות וחשיבות דקדושה, שיוכל להתגבר על כל מחשבות ורצונות השפלות, הבאים מכח אהבה עצמית. ושכל דאגותיו יהיו אך ורק, איך יכולים לעשות משהו עבור הקדושה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו", שבטח שזה יכול להיות רק בשיעור שהוא מאמין בגדלות וחשיבות של הקב"ה.

אם כן הוא מבקש מה' שיאיר עיניו, ויראה וירגיש את גדלות וחשיבות ה', כמו שכתוב (תהילים פ"ח) "למה ה' תזנח נפשי, תסתיר פניך ממני". ואז הוא התפלה הוא מעומק הלב, היינו שהאדם רוצה אז שהקב"ה ירפא את לבו, כמו שכתוב (תהילים קמ"ז) "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם".

ואז בטח האדם חושב, שההתעוררות לתפלה, שה' יקרב אותו אליו, זה בא מכח אדם עצמו, ומחכה לישועת ה', שהוא יעזור לו, בזה שיקבל תפלתו, ויענה לו על תפלתו. זאת אומרת, שיקרב אותו אליו יתברך, כמו שהוא מתפלל עכשיו, מסיבת שהוא מרגיש עכשיו את חסרונו, מה שלא היה מרגיש מקודם.

אי לזאת, כשהאדם לא מקבל מהבורא, מה שהוא חושב שהבורא צריך לתת לו, אז הוא האדם מתרעם, מדוע אין הבורא עונה לו על תפלתו, שהוא מתפלל. בשלמא אנשים אחרים, שלא מקרב אותם לפי דעתו, הוא מטעם שאין להם חסרון לרוחניות. אבל הוא לא דומה לשאר אנשים, שאין להם שום זיקה לה', אז ממילא אין הקב"ה צריך לקרב אותם.

אבל אדם זה, שהתפלל לה', שיעזור לו, שיקרב אותו אליו, הלא הקב"ה בעצמו רואה, שאין הוא דומה לשאר אנשים, אלא הוא מרים מעם, שיש לו הבנה בחיי העולם ותכליתו, שהוא עושה חשבון לעצמו, לאיזה מטרה הוא נברא, ולמה הוא צריך להגיע. מה שאין כן שאר אנשים, כשהוא מסתכל עליהם, הוא רואה את שפלותם, שכל מחשבותיהם ומעשיהם הם רק לצורך תועלת עצמם. והוא מרגיש, שהוא מבין אחרת, מסיבת שכלו ומידותיו שהם יותר במעלה וחשיבות משאר אנשים.

ועוד יותר מזה. לפעמים אדם רואה, שהוא עומד במעלה יותר גדולה ויותר חשובה, אפילו מאנשים שהוא נמצא איתם בחברותא. והוא רואה, שהם לפעמים חושבים על רוחניות. מה שאין כן הוא, כל מחשבתו ורצונו הוא רק על רוחניות, והוא רוצה תמיד לצאת מאהבה עצמית, וכל בקשותיו לה', הוא רק שיוציא אותו משפלות זו. והוא לא רואה על שאר חברים שלו, שגם הם יהיו כל כך רציניים, שיחשבו רק על רוחניות.

לכן יש לו תרעומות על הבורא, מדוע הוא לא עונה לו על תפלתו, על מה שהוא מתפלל, ומשאיר אותו במצבו שהוא נמצא, כמו שאר החברים, ולא מתחשב עמו, היינו עם תפלתו, שהוא מתפלל באמת מעומק הלב. אם כן הוא רואה חס ושלום בעניית התפלה מלמעלה חסרון. ושואל לעצמו, הלא כתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", ש"כל-פה" פירושו, שכל הפה יבקש את התפלה, היינו שכל הגוף שלו דורש, שה' יעזור לו. מה שאין כן שאר אנשים, שלא מקבלים תשובה על תפלתם, הוא משום שהוא לא "כל-פה".

הנה אאמו"ר זצ"ל אמר על זה, הנה כתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". והוא זצ"ל פירש, שזה שהאדם מרגיש חסרונו, ומתפלל לה', שה' יעזור לו, אין הסיבה שהאדם מרגיש חסרונו, זה נותן לו מקום להתפלל, אלא הסיבה היא, היות שהוא מצא חן בעיני ה', וה' רוצה לקרבו.

אז ה' שולח לו את הרגשת חסרונו, וקורא אותו שיתחבר אליו. זאת אומרת, שה' מקרבו, בזה שה' נותן לו רצון, שהוא יפנה לה', ושידבר לה'. נמצא, שכבר יש לו עניית התפלה מטרם שהוא התפלל. היינו, שה' קרבו אליו, בזה שהוא נתן לו מקום, שידבר לה'. וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה". זאת אומרת, שה' קרב את האדם אליו, מטרם שעלתה מחשבה במוחו של אדם, שצריכים להתפלל לה'.

אבל מדוע בחר ה' בו, לתת לו קריאה, לבוא אליו להתפלל. על זה אין לנו תשובה. אלא שצריכים להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא. וזה נקרא אצלנו בשם "הנהגה השגחה פרטית". דהיינו, שאסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פרק ראשון).

אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".

אלא אחר המעשה, אמר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין בהשגחה פרטית, שלא שהאדם קורא לה', אלא הקב"ה קורא לאדם, ואומר לו, שאני רוצה שתדבר אליך. נמצא, שלא הסיבה להתקרבות באה מצד האדם, אלא מצד הבורא. ומשום זה אין להאדם לחשוב, שאין הקב"ה שומע תפלה חס ושלום. אלא כבר קירב אותו עוד מטרם שהאדם פנה לה', שיקרב אותו אליו.

וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה". נמצא לפי הנ"ל, אם האדם נתעורר להרגיש את מצבו השפלות שלו, זה לא בא מצד האדם, אלא הקב"ה שלח לו אז הרגשה כזאת, בכדי שיבקש שיקרבו. אי לזאת, תיכף כשבאה לאדם מחשבה שהוא מרוחק מה', ורוצה להתפלל לה' שיקרב אותו, אין לו להתפלל, עד שיתן מקודם תודה לה', בזה שה' קורא אותו, שיתקרב אליו.

וה' רוצה שהאדם יתפלל לה'. וכשהאדם נותן לעצמו חשבון נפש, מה פתאום נזכר עכשיו שישנו רוחניות בעולם, והוא צריך להשתדל להשיג מה שהוא ברוחניות, ואם תיכף אומר, שהמחשבה זו הקב"ה שלח, אז אח"כ הוא יכול להתפלל.

וזה שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום". זאת אומרת, תיכף שנפל במחשבתו את מצבו בענין רוחניות, הוא צריך תיכף על המקום לתת שבח והודיה לה', על זה שהוא נתן לו את המחשבה ורצון על רוחניות. ואח"כ, היינו לאחר שהוא יודע, שה' קורא אותו, ותיכף מתחיל להודות ולשבח את המלך, בזה שקירב אותו, אז הוא יכול להתפלל על מצבו. היות שהוא רואה, שחסרה לו תורה, ואינו יודע שום הבחנות בין אמת לשקר. ומתפלל לה', שיראה לו את דרך האמת.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (מדרש רבה, תולדות, ס"ג, סימן ה') וזה לשונם "וייעתר לו ה'. רבי לוי אמר, משל לבן מלכים, שהיה חותר על אביו, ליטול ליטרא של זהב. והיה זה חותר מבפנים, וזה חותר מבחוץ, שכן בערביא קורין לחתירתא עתירתא". ומפרש שם "המתנות כהונה", ש"ליטול ליטרא, פירוש, וגם אביו חפץ ליתנו, והיה חותר כנגדו כדי שימהר לקחתו".

ולפי מה שהתבררנו, שהסיבה שהאדם רוצה להתקרב באה מצד הבורא. ואין הבורא מחכה עד שהאדם יתעורר, אלא הוא מעורר את האדם. ואח"כ האדם מתפלל, שהבורא יקרב אותו. את זה יכולים להבין בדבר, שנותן משל על הפסוק "וייעתר", שהוא, שיצחק התפלל לה'. ונתן על זה משל, דהיינו, שאביו, היינו הבורא, חותר מבפנים, היינו שאביו נתן לו מחשבה ורצון להתפלל אליו, ואח"כ הבן מלכים חותר מבחוץ, זאת אומרת, שעם ישראל הם בני מלכים, והם עומדים מבחוץ של היכל המלך, ורוצה להתקרב לה', היינו לכנס להיכל המלך, זאת אומרת, שאביו שבשמים הוא התחיל תחילה."

ברור לנו מכאן שהקדוש ברוך הוא הוא הגורם לתפילה, כמו שרב"ש שואל בכותרת, "מי הוא הגורם לתפלה". הבורא מסדר את הכול כך שאדם ימצא ויבין שהבורא הוא הגורם.

שאלה: הרב"ש חוזר על העיקרון הזה הרבה מאוד פעמים, בהרבה מאמרים, שאם אדם כבר מתעורר אז קודם כל הוא צריך להגיד תודה ולזכור שלא הוא התעורר.

כן.

תלמיד: למה זה עיקרון כל כך משמעותי בדרך שלנו?

כל הדרך שלנו כוללת שאלות ותשובות, לכן עלינו להבין שהבורא נותן לנו את השאלות, אחרת לא יכול להיות שתתעורר באדם שאלה ששייכת להתפתחותו הרוחנית, ואת התשובה אנחנו מקבלים כבר מתוך זה שנכללים בשאלה, ולפי זה מזמינים את התשובה.

תלמיד: אנחנו שומעים הרבה פעמים בשיעורים ששואלים אותך, "אנחנו מתפללים הרבה ולא מקבלים תשובה, למה?", בעיקרון פה התשובה להכול.

כן.

תלמיד: אז למה אנחנו מפספסים את זה? זו צריכה להיות תגובה מיידית, ברגע שהאדם מתעורר בתגובה, עליו להגיב על זה נכון, להודות, ולהתחיל לעבוד.

כנראה שהבורא מרגיש שהאדם עדיין יכול לחיות בלי זה. לכן שייפתח את השאלה שלו, וכך יתפתח, יראה מה עוד חסר לו כדי להתקרב לבורא ולגלות שהבורא הוא הגורם הראשון. זה לא מגיע מיד.

תלמיד: אנחנו יכולים לעזור אחד לאחר לזכור את העיקרון הבסיסי הזה?

כן. אפילו אם אנחנו יודעים בצורה מלאכותית שהבורא הוא הראשון, תמיד ראשון, ולכן אנחנו צריכים לראות אותו כך, לגלות, לבקש שיתגלה. אנחנו רוצים שמה שיתחיל את הפעולה, יהיה מצידו.

תלמיד: זה בעבודה הפנימית של האדם, ביחס שלו, אבל אם אתה רואה שחבר בא ואומר, "לא נותנים לי, למה?", אפשר להגיד לו, "האם אמרת תודה?", או רק ליצור אווירה שזה הכיוון?

לא, אנחנו מחויבים לראות בחברים שלנו שליחים, שכל חבר הוא שליח ה'.

תלמיד: איך עוזרים לחבר שרואים שהוא לא יוצא מהלופ הזה, לא נכנס לתוך התהליך, לא מתחיל אותו כמו שכתוב במאמר?

צריכים לעזור, "איש את רעהו יעזורו", אנחנו צריכים לתת לו דוגמה שאנחנו פונים לבורא ומבקשים ממנו, ואם אני מרגיש שיש לי איזה דחף לתפילה, אז אני מבין שזה בא מהבורא, שהוא תמיד ראשון.

תלמיד: האם אפשר לדבר על זה או שנותנים דוגמה מבפנים?

לא, אפשר לדבר.

שאלה: אני לא יודע אם נכון להגיד כך, אבל איך אדם יכול להראות לבורא שהוא יכול להתקדם בדרך בזכות הרצון שלו, ושהוא לא צריך את כל העזרות החיצוניות והדחיפות השליליות? כי לפעמים האדם מתעורר מהדחיפות, אבל מגיע רגע שבו הוא רוצה ללכת בזכות הכוח שלו.

שילך, תמיד יש לו אפשרות.

תלמיד: אבל מה אם הוא מרגיש שהבורא לא מאמין לו, לא נותן לו ללכת בדרך הטובה?

כנראה שהרצון שלו עדיין לא שלם.

תלמיד: יש משהו שאפשר לעשות בשביל שהרצון יהיה יותר שלם?

כן. לשים לב לזה שכל הרצונות שלו בסופו של דבר יכוונו אותו לאין עוד מלבדו, שרק לזה הוא משתוקק, ואז הוא לא יגיד שהבורא שם לפניו דברים שאין בהם שום צורך.

שאלה: נראה שבתחילת הדרך של האדם הבורא מעורר אותו יותר, וכשאדם מתקדם זה פחות מורגש.

כן.

תלמיד: למה? גם למדנו עכשיו שהבורא מעורר כל הזמן, ואין לאדם מקום עבודה פה.

יש מקום עבודה, אבל זה בתנאי שאדם דואג להיות רגיש למה שהבורא עושה עימו.

תלמיד: אם אני מבין נכון, בהתחלה הוא מעורר את האדם והאדם לא מרגיש, ובגלל זה הוא מתרחק ממנו?

גם.

תלמיד: ומה על האדם לעשות, פשוט להמשיך בהתמדה?

כן, להמשיך, כל הזמן להמשיך, לחפש איך הוא יכול להתקרב ולדבר עם הבורא.

שאלה: למה בדיוק הכוונה שהאדם מרגיש שהבורא מקרב אותו?

זו הרגשה, איך אני אגיד לך מה זה?

תלמיד: אני רואה שבתחילת הדרך הבורא מקרב את האדם דרך הרצון לקבל שלו.

כן.

תלמיד: אבל כשהוא מתחיל להתפתח באמת, הבורא מתחיל לפתח אצלו רצון להשפעה, והאדם בכל לא ציפה לזה, הוא לא מבין שהבורא מקרב אותו, הוא מרגיש שהבורא מרחיק אותו. פה יש נקודת היפוך מאוד חשובה, האדם לכאורה אמור לבחור בהשפעה, אבל כשהוא עוד לא מבין מה זה, ולמה זה טוב בשבילו.

מה אפשר לעשות כדי שהמעבר הזה מהתעוררות ברצון לקבל יעבור ואדם יסכים לקבל את ההתעוררות לרצון להשפיע? כי הוא היה במחשבה ובהרגשה כמו שהוא הכיר את היחס של הבורא אליו, במה שהבורא נתן לו ברצון לקבל שלו. אני רואה הרבה מאוד קושי להבין שהבורא מקרב אותך ולא מרחיק אותך, זאת אומרת היחס של האדם צריך להשתנות לגבי מה זה אומר שהבורא מקרב אותו. אני מחפש עצה איך אפשר לעזור לאדם שעובר את התהליך הזה, את השינוי הזה, כי אני רואה הרבה פעמים שלא מצליחים כל כך לעזור בזה, יש הרבה תרעומות וטענות כמו שהרב"ש כותב. איך אפשר לעזור בתהליך הזה?

רק דוגמה.

תלמיד: זה צריכה להיות הבחירה של האדם.

כן.

תלמיד: כאילו הבורא נותן לו בחירה, אתה רוצה להשפיע, אתה רוצה להשיג רצון להשפיע, אז זאת הדרך, אבל האדם צריך לבחור בזה. אני לא יודע אם הסביבה אמורה לעזור, האם היא לא פוגעת בבחירה שלו? איך אפשר לעזור באמת, כלומר הבורא עושה ואני עוזר לבורא לעשות את זה נכון?

זה תלוי בהתפתחות האדם. אני לא חושב שאפילו אפשר להסביר, הוא פשוט לא יראה, לא ישמע, אלא כשהוא יגיע בהתפתחותו לדרגות כאלה שהוא מחפש את המצבים האלה, אז הוא יבין שהבורא הוא שנותן לו את זה ועובד עימו, עושה עימו את כל ההכנות.

תלמיד: איך מקובל מסכים עם התהליך הזה? כי הוא עומד מהצד בצער על כך שאדם לא יודע לקבל את המתנה הזאת. איך אפשר להסתכל על העולם שלא מוכן לקבל את ההטבה? האם זאת הרגשה שהבורא נותן למקובל בכוונה? איך מתמודדים עם הדבר הזה?

מקבלים כל מה שקורה ככוח עליון שפועל ומה שמתגלה אצלו, זה בצדק, ביושר וצריך להיות בהסכמה מהאדם.

תלמיד: האם יש עצה כחברה, לעזור בתהליך הזה לכל חבר להתקדם?

כן, "איש את רעהו יעזורו", תעשו, בבקשה. תדברו ביניכם, תסכמו, איך אתם צריכים לדבר ולהראות אדם לחברו.

תלמיד: וזה לא יפגע בתהליך של האדם, בהתפתחות שלו?

לא, זה לא יגנוב מכם לא יגיעה ולא שום דבר.

שאלה: הבורא מפתח את האדם כדי שיכיר אותו, יפנה אליו, יהיה דומה לו. איך נראה קשר נכון בין אדם לבורא?

אדם כל הזמן רוצה להיות בנטייה לגלות את הבורא, לבקש ממנו, לגלות אותו כמקור כל החיים שלו. זה מה שהוא צריך לגלות ובצורה כזאת הוא יתקדם, עד שהבורא יתגלה.

תלמיד: אדם בדרך הרוחנית בהתחלה מרגיש את הבורא ובהדרגה מרגיש יותר את האגו ופחות את הבורא בהתפתחות.

כן.

תלמיד: וזו דווקא התקרבות לאמת?

בהתקרבות לאמת, יש לך עליות וירידות בכל מיני אופנים.

תלמיד: מטרת העליות והירידות האלה, לקרב את האדם לבורא?

כן.

תלמיד: מה בונות בנו העליות והירידות ביחס לבורא?

חיסרון. כך הבורא בונה בנו חיסרון לזהות אותו.

שאלה: אמרת ש"אנחנו מחויבים לראות את החברים שלמים" , שכל חבר הוא שלם. כתוב "אין לו להתפלל, עד שיתן מקודם תודה לה'". אם אני רואה את העשירייה או את הקבוצה במצב לא שלם, אני צריך להגיד על זה תודה?

יכול להיות שיש גם מצבים כאלה, אבל אנחנו צריכים להשתוקק לגילוי הבורא ושנהיה דבוקים בו.

תלמיד: כלומר, התודה היא מקום הזדמנות שהבורא נתן לאדם?

כן.

תלמיד: כתוב "אם אין אני לי מי לי", כלומר אני צריך להתחיל את הפעולה. אבל אנחנו רואים שלראות את החברים שלמים, הפער הוא ענק, זו נקודה שמצריכה ממש את הבורא. כי כאילו "אם אין אני לי מי לי", זה אומר שאני חייב להתחיל את הפעולה, אני לא יכול לבקש, אז תראה לי שהחברים שלמים, כי אני צריך לעשות פה איזו פעולה.

אז מהי הבקשה הנכונה?

הבקשה הנכונה היא להשתדל לראות מה הבורא רוצה ממך.

תלמיד: הוא מכוון אותי?

כן.

תלמיד: והוא אומר גם לא לצפות לתשובה, אלא אם כבר יש לי בקשה זה כבר מראש בא ממנו.

כן.

תלמיד: אז להגיע לבקשה נכונה, וגם אם אני מגיע לבקשה נכונה צריך להאמין שהבורא הוא מראש הגורם לתפילה.

הוא נתן לך את הבקשה עצמה והוא נותן תשובה עליה, אין ממך שום דבר חוץ מלהצמיד לזה את עצמך.

תלמיד: יוצא שבכל פעולה, האדם צריך להיות באמונה למעלה מדעתו לחלוטין. שהחברים הם שלמים, זה למעלה מדעתי. כשאני מגיע לבקשה, לראות אותם שלמים.

אני צריך לראות שהבורא הוא זה שנתן לי אותה. גם זה למעלה מהדעת.

כן.

שאלה: איך ההודיה על התזכורת, שהבורא סידר לי את הירידה וקורא לי, לא הורסת את חדות החיסרון? איך ההודיה לא מקלקלת את הדרישה, את החיסרון?

למה?

תלמיד: כי אתה זקוק לו מתוך הודיה, יש פה סתירה. איך שניהם ביחד, הודיה וחיסרון מסתדרים בדרישה?

הכול מסתדר, אין בזה שום בעיה.

שאלה: מאפיין אותנו בדרך, שאנחנו חיים בשני עולמות. יש לנו פה את העשירייה, שיעור בוקר, דרך מאוד פנימית ומיוחדת, ויש גם מציאות חיצונית, כל מיני רגשות עוברים על העם, דברים חיצוניים. זה אותו דיבור? או להקשיב לבורא בצורה שונה?

העיקר הוא שנגלה חיסרון למה שהבורא רוצה להגיד לנו ולהתקרב אליו. מתוך זה נשמע יותר.

תלמיד: הבורא רוצה להביא אותנו לתפילה כל הזמן?

כן.

תלמיד: וזו תמיד אותה תפילה?

לא, יכולה להיות תפילה אחרת, כל דבר, כל פעם.

תלמיד: האם זה נכון להפריד בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית?

יכול להיות.

תלמיד: מה התפילה שהדברים בחוץ צריכים לגרום לי?

הם צריכים לגלות בך חסרונות, שרק קרבת הבורא תטפל בהם.

שאלה: מה קובע את האיכות והתוצאה של התפילה בעבודה הרוחנית?

קובע מה שמתעורר באדם ועד כמה האדם יכול לסייע להתפתחות החסרונות הנכונים שלו. כך הוא צריך לדאוג.

תלמיד: מה צריך לעשות כדי לעורר את החיסרון לתפילה בעשירייה?

צריכים לעורר חיסרון לזה, זה נכון. רצוי שאדם יבין שבלי החיסרון המשותף בעשירייה, החיסרון שלו, לא נכון.

שאלה: אם הבורא מוביל לתפילה, אז מהי המשמעות של ההתעוררות מלמטה?

ההתעוררות מלמטה זה שאני מכין את עצמי להיות רגיש לקריאת הבורא.

שאלה: כשאדם מרגיש שהבורא עושה את הכול, הוא מתחיל לתפוס את המציאות כאילו הוא צופה בסרט. מה צריכה להיות התגובה של האדם בשלב הזה?

האדם מודה לבורא שהבורא לא שוכח אותו ומטפל בו.

שאלה: מה היא פעולת הדיבור עם הבורא?

מה זאת אומרת מה היא פעולת הדיבור? זאת תפילה.

שאלה: איך האדם מזהה בתוכו שפיו וליבו שווים?

לפי איך שהוא מתעורר, איך שהוא מייצב את עצמו.

שאלה: אנחנו נגלה חיסרון למה שהבורא רוצה להגיד לנו ולהתקרב אליו, מתוך זה נשמע אותו יותר.

כן.

תלמיד: איך לשמוע יותר את מה שהבורא רוצה להגיד לנו?

כשאנחנו מתחברים בינינו.

תלמיד: איך יודעים שזה באמת רצון הבורא ואני לא ממציא לעצמי כל מיני מחשבות?

ככל שאתם מחוברים ביניכם ורוצים בזה לשמוע את הבורא.

תלמיד: האם ההתעוררות מלמטה, זה החיבור בינינו?

כן.

תלמיד :האם זה מה שהופך אותנו רגישים יותר לשמוע את הבורא?

כן, ודאי.

תלמיד: אז רצון הבורא נשמע דרך העשירייה. וכל מה שהוא לא דרך העשירייה, אם אני מדבר או קורא או שומע, העולם הפנימי שלי, מה הוא?

זה לא הבורא.

תלמיד: כשאדם מתפלל לבורא, במה זה תורם לעשירייה שלו?

כשהוא מתקשר לעשירייה ומקבץ אותם יחד בפנייה שלו לבורא ואז מקבל את התשובה מהבורא באותה עשירייה. באותו הכוח המשותף שהוא מעלה לבורא, באותו הכוח המשותף הוא מקבל.

תלמיד: האם זה הפרט בעשירייה שמעלה תפילה לבורא?

כן.

תלמיד: ואיפה התפילה של העשירייה לבורא?

כשהם משתדלים להיות מקורבים זה אל זה.

שאלה: מתואר במאמר מצב שעצם הפנייה לבורא זה כבר ענית התפילה.

כן.

תלמיד: אבל בתהליך האדם מרגיש שכל הזמן הבורא מעביר אותו מצבים, כאילו הוא פוגע בהרגשה שלו. איך להחזיק בזה שהפנייה לבורא יותר חשובה מהרגשת המצבים שהבורא מעביר אותי?

זה נכון. במידה שחשוב לאדם פניית הבורא, דיבור עם הבורא, במידה שאדם מעלה את הבורא למעלה מהסביבה שלו, מהכול, במידה הזאת הוא יכול לגלות אותו ולענות לו, לדבר עימו.

תלמיד: זאת אומרת, שצריך לקשור את המצבים שהוא מעביר אותו - להודיה. אבל צריך כוח לזה.

כן.

תלמיד: והכוח לזה תלוי בחיבור עם העשירייה?

כן.

שאלה: האם הכול תלוי בזה שאנחנו מתחברים עם החברים, ורק לתת גדלות הבורא ושם מתחברים גם בהודיה, גם בחיסרון ביחד?

כן.

תלמיד: אין יותר מזה?

אין.

שאלה: ההודיה משמחת את הבורא?

כן.

תלמיד: אז אפשר להגיד שההודיה צריכה להיות עם כוונה לשמח את הבורא?

ודאי.

שאלה: יש זמן מוכשר לבקש את הבורא? הוא אומר, אני לא צריך לחכות לזמן מוכשר. מה זה בעצם זמן מוכשר לבקש את הבורא?

נגיד תפילת בוקר, ערב, צהריים. דברים כאלה.

תלמיד: בכל רגע נתון אני צריך לעורר את עצמי כדי להתקרב לבורא, לבקש ממנו התקרבות לחברים?

נכון.

שאלה: כשמדברים על תפילה בתוך העשירייה זה נהיה מאוד ברור ששם כל הפוקוס. בעבר כחברה היינו נותנים הרבה יותר מקום בשיעורים למה שקורה בעולם ומדברים כמה העבודה שלנו מאוד משפיעה. ועכשיו יש מצב מאוד דרמטי שאנחנו סופגים במשך היום. איך לחבר את התפילות האלה ביחד, כי כרגע אנחנו ממוקדים בעשירייה ואני לא כל כך מצליח לחבר את זה לסכנה הקיומית שאנחנו נמצאים בה ואני מרגיש הרבה אחריות כלפיה.

אז מה אני צריך לענות?

תלמיד: כל מה שאנחנו קוראים והתפילה כלפי העשירייה, היא כמה שאפשר ברור לי איפה לעבוד ואיפה להתאמץ, וכשאנחנו סופגים את כל הבלאגן שקורה בארץ עכשיו. השאלה, איך לקשור בין הדברים, איך לצרף את הדבר הזה, או כרגע לפני הכנס רק לעסוק בעשירייה?

אני חושב שאפילו שאנחנו נעשה פעולות שהן כביכול שייכות רק לנו, חיבור בתוך עשירייה, חיבור העשירייה עם הבורא, בכל זאת אנחנו נמצאים במסה של האנשים ולכן בסופו של דבר זה משפיע על כולם.

שאלה: האם כרגע לפני הכנס לנסות להתרכז רק בגילוי הבורא בעשירייה ובחברה, ומה שישפיע ישפיע, או לתת מקום לתפילות בכל הטירוף הזה?

אני לא יודע אם תפילות עבור הטירוף הזה, לא נראה לי שאנחנו צריכים להיות בזה, אבל להשתדל לדאוג לכלי הכללי, למסה הכללית, זה גם כן חשוב.

תלמיד: אני שואל בעיקר כי הציטוט הזה מסוף ההקדמה לספר הזוהר זה משהו שלא עוזב, כמה שנתעסק בפנימיות, זה גם מה שיקרין על כל המציאות. אז כל הזמן גם אם אנחנו לא מתעסקים בזה, יש הרגשת אחריות שכמה שאנחנו נעבוד פנימית זה מה שיכריע.

כן, זה נכון. העיקר זה עבודה פנימית וכמה שאנחנו יכולים יותר לדאוג לקשר בינינו עם הבורא ועל חיצוניות העולם, אנחנו יכולים לדאוג אבל רק בשוליים.

שאלה: המאמר מדבר על אדם שמרגיש שהוא יותר גבוה, יותר קרוב לבורא עם החסירון שלו. ומה אם האדם מרגיש שליד החברים שלו הוא כל כך נמוך והם כבר במדרגה של חכמה ומסירות נפש אינסופית כמעט והוא מגלה שהוא טיפש מאוד. והוא לא רוצה להיות טיפש, הוא רוצה להיות כמוהם. איך לעצב תפילה בצורה הנכונה שהוא לא מבקש בשבילו, רק שחברים שלו יקבלו עוד חכמה והוא יישאר עדיין טיפש כל החיים שלו.

הוא צריך לדעת רק דבר אחד, שהוא נמצא בחברה שהיא מתקדמת לרוחניות, שכל מה שהיא רוצה להשיג זה חיבור בין החברים ומהחברים לבורא, והוא נמצא איתם וזה העיקר.

תלמיד: בהודיה מתוך המצב הזה למעלה מהדעת, בטח הבורא יודע מה שהוא עושה. איך להלל את הבורא לפני החיסרון, במצב שהוא מרגיש, שהוא מביא את העשירייה שלו למטה?

זה לא חשוב, אתה לא צריך למדוד איפה למטה, איפה למעלה, מי העשירייה או הוא או בכלל כל העולם, העיקר הוא צריך להצטרף למה שעושה העשירייה ואיתם יחד הוא ירגיש את עצמו שהוא מתקדם.

שאלה: איך אני הופך את התפילה שלי לתפילת כל פה?

צריך להתכלל עם הכלל, עם העשירייה שלך ואחר כך עם כלל יותר ויותר רחב ואז אתה מגיע לתפילת כל פה.

תלמיד: תפילת כל פה זה לא שכל הרצון שלי מרוכז בתפילה?

זה מצד אחד. מצד השני אתה מרגיש את כולם.

שאלה: עכשיו כשאמרנו שהבורא הוא הגורם לתפילה ואני יודע שהוא זה שמעורר אותה בי. ונגיד שיש לי עכשיו הבנה שמה שמונע ממני להתחבר לחברים זה ביקורת ושיפוט. אז איך אני לוקח את ההבנה הזאת שזו תהיה תפילה אמיתית?

אתה צריך מהחיסרון שלך לתאר לעצמך חיסרון כללי של לפחות כל הקבוצה, העשירייה. ולהתחבר אליהם ויחד איתם לבורא.

שאלה: עקרונית, שאדם מתלונן שהבורא לא נותן לו להיות בתפילת כל פה, זה גם חיסרון?

כן.

שאלה: נראה שהעניין הזה של פנייה לבורא, זה עניין מאוד אישי של האדם.

כן.

שאלה: זאת אומרת, איך החברים יכולים לעזור לחבר אחר לפנות לבורא, האם בכלל זה שטח שמותר להם להיכנס אליו, להתעסק בו?

ע"י דוגמה.

תלמיד: אבל אם זה כל כך אישי ופנימי אז במה הדוגמה פה?

לא יודע, אבל להשתדל שזה יהיה ברור מה שהם עושים.

תלמיד: אפשר למשל להתפלל על חבר שהוא יפנה יותר לבורא, לבקש שלחבר יהיה יותר קשר לבורא?

כן.

תלמיד: יש דבר כזה?

יש.

שאלה: זה מתחיל ב"חז"ל שאמרו, "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל". מה זה "שבחו של הקב"ה"? כי המצב הזה אמור להביא את האדם למצב שהוא יכול לפנות, אז מה זה "שבחו של הקב"ה"?

במצב כזה הוא יכול לתת שבח לבורא, בכל הכוחות.

תלמיד: אבל התהליך הוא המצע שהוא צריך לפנות, מאיפה הוא פונה?

הוא פונה מתוך חסרונות ליבו.

תלמיד: אני לא הבנתי את השבח שלפני.

זה דברים שצריכים להרגיש, אם אתה לא מרגיש, אז תתפלל כדי להרגיש.

תלמיד: לא, ההיפך. בגלל ההרגשה שאתה פונה למשהו, והפנייה אמורה לבוא ממקום שלם, מתאים, עם חיסרון.

תנסה כמו שאתה יכול.

תלמיד:. "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום".

כן.

תלמיד: יוצא מזה שאם לכל חבר יש שאלה אליך, למעשה הבורא נתן לו זאת.

כן.

תלמיד: האם זה יהיה נכון שכל חבר ששואל יסדר בכמה מילים שבחו של מקום לפני השאלה?

גם נכון.

תלמיד: אז כדאי לאמץ את זה?

כן ודאי. ודאי.

שאלה: באדם מתעורר חיסרון לפנות לבורא עם בקשה מסוימת, אבל כתוב כאן שקודם על האדם להבין שהבורא הוא זה שמעורר אותו לתפילה. אז מה לעשות אחר כך? החיסרון הראשוני שלו משתנה, הוא מבין שעליו להתקרב לבורא, מה קורה עם החיסרון ההתחלתי שלו?

הוא משתנה בהתאם למה שאדם מפתח בעצמו.

תלמיד: כלומר לא משנה מהי הבקשה הראשונית לבורא, אלא העיקר זה הקשר איתו.

כן.

שאלה: איך קשורה ההצלחה של העשירייה בתפילה, לאהבת החברים?

זה קשר ישיר. במידה שבה אתם קשורים ביניכם, אתם תהיו קשורים עם הבורא.

תלמיד: יש כאן שתי נקודות, להיות בתפילה כל היום, ולפני שאנחנו פונים לבורא הוא קודם כל עונה לנו. איך לחבר את שתי הנקודות? כי יש הרבה אי בהירות כאן.

נכון. כל נקודה היא כמו כתם לבן כזה של אי בהירות והן מתחברות יחד.

תלמיד: איך לחבר בין הנקודות?

צריך ללכת קדימה, ולאט לאט לראות איך הנקודות שלכם מטשטשות והופכות לרקע לבן אחד כללי. ועל הרקע הלבן הכללי הזה אתם תתחילו לראות את החיבורים ביניכם לבין החברים לבין הבורא.

שאלה: האם בזה שאנחנו חוזרים על התפילה שוב ושוב, זה הופך אותה לתפילה מעומק הלב?

כן. כן.

שאלה: נאמר כאן במאמר, "הו הבורא, למה אתה דוחה את נשמתי, למה אתה מסתיר את פניך ממני"? מה הופך את זה לתפילה מעומק הלב? זה נשמע כאילו זה תפילה שלילית, שהבורא מסתיר את פניו ממנו, שכאילו האדם לא מאמין שהבורא שומע את תפילותיו.

כי האדם מאוד רוצה להרגיש את החסרונות שלו כדי על פניהם לפנות לבורא, ולראות עד כמה הוא נמצא לכיוון הנכון, וכאן זה כביכול מסודר לפי זה אבל הוא לא רואה שזה מקרב אותו.

תלמיד: אז צריכה להיות לי אמונה בבורא?

כן.

תלמיד: ואם יש לי אמונה, איך אני אומר "למה לא תזנח נפשי", זה כאילו נשמע שאין לו אמונה בבורא.

נכון.

תלמיד: לכאורה זה נראה חוסר אמונה, "למה אתה תזנח את נפשי", אז למה דווקא תפילה כזו נחשבת לתפילה מעומק הלב? כאילו נראה שלאדם יש חוסר אמונה, לכאורה זה דבר שלילי.

זה מה שהוא מרגיש. זה תמיד קורה לנו שאם אנחנו נמצאים בקשר טוב ולעומת זאת אנחנו מרגישים שאין לנו שום קשר, זה שני דברים הפיכים המשלימים זה את זה, ואז ככה האדם אומר.

זה כמו שאנחנו בכלל אומרים בתפילות, מי יכול להתפלל? מי שמרגיש שאין לו אבל אם אין לו, איך הוא מתפלל? זאת אומרת יש לו קשר, אבל קשר שלילי ולכן הגורם לתפילה הוא חיסרון ריק אבל הוא מרגיש שהוא חיסרון ריק.

שאלה: זה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בהשתוקקות כלפי הבורא זאת תוצאה ממה שקורה בתוך קבוצה שלו?

כעקרון כן.

שאלה: הרגשתי שיש מצב שאדם מתבייש בתחושת הבושה, כי בבושה אין השתוות הצורה שלמה, אפשר לומר ככה?

כן.

תלמיד: איך נתגבר על זה?

הוא מתבייש מזה שמתבייש, כן.

שאלה: מה שקרה לנו זה כדי שנוכל להתחזק באמונת ה' יתברך ובטח לפני הכנס, זאת התפילה שלי כל יום בעשירייה. בכלל אני חושב שיש לי עשירייה ובעצם אנחנו בעשיריות כדי שנוכל לחזק זה את זה בגדלות וברוממות ה' שהוא בחר להיות בהסתרה ואנחנו בינינו צריכים לעורר אחד את חברו, אז אני מתפלל על זה ואני מבקש על זה ואני נותן דוגמה אישית. מה עוד אני יכול לעשות כי את האמונה בסוף אנחנו מקבלים מהבורא אבל אנחנו צריכים להשתוקק אליה. איך מוסיפים השתוקקות איך נצא מהרגילות?

אתה צריך גם להודות לבורא על מה שנותן לך ואני חושב שזה חסר.

תלמיד: כל יום אני מתחיל את התפילה "בורא עולם תודה על כל ההזדמנויות שאתה נותן לנו".

זה מה שאמרתי, שאתה נמצא כל הזמן בחיסרון, אז תנסה להודות על זה שהבורא מתייחס אליך, ששם לב אליך וקרוב אליך.

תלמיד: אני לא רוצה בשבילי, באמת.

אני מבין, אבל תשמע שוב מה שאתה אומר, יש שם ממש חיסרון גדול בזה שהבורא רחוק ממך, וזה לא נכון.

שאלה: בקשר ל"לעולם יסדר האדם שבחו של מקום", התכוונתי לכך שלפני שעולים לשאול אותך שאלה, שהחבר השואל יגיד בקול רם שבחו של מקום, לפני השאלה אפילו אם הוא צריך לשחק את זה. האם יהיה נכון לעשות כך?

לא, הוא צריך לדבר על מה שיש לו בלב, ולא איך שאתה חושב.

שאלה: אמרת שצריך לפתח רגישות לבורא, מה היא עבודה עם רגישות, ואיך לפתח אותה יותר ויותר?

אני לא יודע, האדם צריך להבין את זה מתוך ליבו.

תלמיד: נניח נפתחה איזו רגישות, איך אפשר להרחיב אותה, או שנפתח רגש בעשירייה, מה העבודה איתו?

רק להתעמק במחשבה.

תלמיד: ולאן לכוון את הרגש?

לבורא. בינתיים זה מה שיש לי להגיד.

שאלה: אנחנו משתדלים כל ערב להכין תפילה, ולעקוב אחריה. ועכשיו מהשיעור אני מרגיש שדווקא העבודה של גדלות הבורא, הרגשת החשיבות של הבורא היא החשובה, ושחשוב להתחיל עם זה. אולי זה מה שחסר לנו ,לעבוד על זה כל יום?

זה ודאי שחסר.

תלמיד: על מה יותר חשוב לעבוד בין החברים, קודם על ההודיה והרגשת גדלות הבורא או על התפילה?

תפילה זאת תוצאה מהרגשת החסרונות, לכן צריכים קודם כל לבדוק מה החסרונות, מה אתם רוצים. כל אחד, כל העשירייה, וכולנו יחד, מה החסרונות שלנו.

שאלה: אדם שמגיע להודיה הוא כבר בסוג של התרוממות רוח, קשר, התחלת קשר.

כן.

תלמיד: ואז כתוב שצריך לפנות לתפילה בזה שחסר לו תורה, והוא לא מבחין בין אמת לשקר. מה זה חוסר תורה, ומה חסר לו במצב הזה?

חסר לו קשר ישיר עם הבורא. כשאנחנו מגיעים לחיסרון כזה, אנחנו יכולים כביכול להירגע, אבל זה חיסרון. ואפילו שאנחנו נמצאים בבורא, בדביקות בו, החיסרון שלנו לא נותן לנו להיות רגועים.

תלמיד: הוא מרגיש שהקשר הזה לא שלם, זו ההרגשה?

כן.

תלמיד: אז בפועל מה חסר, יותר קשר עם העשירייה? הרי זו הרגשה של כוח.

הבורא יודע בדיוק מה חסר לנו. ההרגשה שלנו על מה שחסר לנו יכולה להיות לגמרי לא נכונה. אנחנו צריכים להגיע לבורא עם השאלה, כדי שהוא יבנה את התפילה שלנו, ויענה עליה.

תלמיד: אז לצפות להרגיש במצב הזה מה עוד הוא צריך מאיתנו?

כן.

(סוף השיעור)