שיעור 16.2.12 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

נחת רוח

קריין: שיעור בנושא "נחת רוח".

אנחנו לומדים הרבה דברים, הרבה נושאים, וכל פעם אנחנו אומרים "זה הכי חשוב", "זה הכי חשוב", ובאמת הכול חשוב. מפני שהמערכת היא סגורה, שלמה, אז בכל דבר שאנחנו נוגעים הוא שייך לכל המערכת, ולא יכולה להיות מערכת שלמה בלעדיו, בלי איזה הבחן, ולכן יוצא לנו שהכול חשוב. יש רק דברים שהם חשובים יותר למעשה, חשובים יותר בכוונה, חשובים יותר בפעולת ההכנה וכולי. אבל באמת כולם חשובים.

יש נושאים פרטיים יותר, ויותר כללים. עשיית נחת רוח לבורא, זה הנושא הכי כללי. למה? כי "רצונו להיטיב לנבראיו" זה מחשבת הבריאה מצד הבורא, לעשות נחת רוח לנבראיו. ולכן מצד הנבראים כדי שאנחנו נגיע לדבקות, ובצורה אחרת, במילים אחרות, מטרת הבריאה היא לעשות נחת רוח לנבראים זה להביא אותם לדביקות בבורא, אז זה מתמצה בזה שאנחנו מגיעים לעשיית נחת רוח לבורא, להשפיע לו, לעשות נחת רוח לו, להביא לו כל טוב, כמו שהוא כלפינו.

לכן, לעשות נחת רוח מצד הנברא לבורא, צריך להיות באותה הכוונה, מידה, פעולה, כמו שהכול מצד הבורא כלפי הנברא. לכן יש הכנה גדולה, הכנה רבה מצד הבורא, כדי להביא אותנו ליכולת להתחיל לעשות לו נחת רוח. והחצי השני של הדרך שאנחנו עושים זה כבר מצדנו, שאנחנו צריכים לעשות בהקדם חיסרון משלנו לעשות לו נחת רוח, להשפיע לו, כמו שאנחנו מגלים שהוא משפיע לנו, וכך מגיעים לדבקות.

זאת אומרת בכל מצב, בכל מקום אנחנו צריכים להשיג את ההדדיות מהבורא אלינו, ומאתנו אליו. ואמת, נחת רוח זו לא סתם פעולה, זו פעולה עם המון מחקר, עם המון הכנה, עם גילוי הבורא. אנחנו צריכים להיוודע בטוח שאנחנו עושים לו נחת רוח, כי יש בזה אז הרבה מאוד כביכול מכשולים. אבל זה כדי לכוון אותנו נכון לעשייה הזאת בדיוק, שזה יקרה. וכך אנחנו מתקדמים.

הנושא הזה הוא כל כך גלובלי, שכל המציאות היא נפעלת על ידו, וכל המציאות היא מסתובבת וסובבת אותו. אין מילים לזה. נחת רוח זה פשוט כל הרצון לקבל, כל האור העליון שנותן לנו אפשרות לכוון על מנת להשפיע. משתמשים בעשייה הזאת במלואה. וכל הפעולות שלנו אילו שלא יהיו, בחוסר הכרה, בהכרה, בדומם, צומח, חי, כולם הן אך ורק מכוונות לעשיית נחת רוח, שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לזה ומבצעים.

לכן להתייחס לדבר הזה כפעולה הכללית ביותר, כוללת ביותר בתוכה את הכול, מצד אחד. ומצד שני, היא בעצם הפעולה הפרטית בכל פרט ושעל, ואיפה שאנחנו נמצאים ומה שאנחנו עושים, יש לנו שם אותה פעולה, באותה מחשבה ואותה כוונה, וצריך להיות אותו הסיכום, עשיית נחת רוח. והבדיקה לזה, היא בתוצאה מזה, דביקות.

קריין: קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא נחת רוח, קטע מס' 1 מתוך "אור הבהיר" של בעל הסולם, צמצום א'.

"צמצם א' ה"ס התעלות הרצון של הא"ס ב"ה שלא לקבל עוד בבחי"ד, שה"ס גדלות הקבלה הנוהג בעולם א"ס שיש בו שינוי מעצמותו ית', והיה זה כדי להיטיב לנבראיו. כלומר, כדי שסוף סוף יוצמח מעלית הרצון הזה ומצמצום הזה בחינת נשמות המלובשים בגוף בעוה"ז, שיהפכו את גדלות הקבלה כולה ע"מ להשפיע, ואז תהיה להם השואת הצורה עם עצמותו ית', ויהיו ג"כ ראויים לדביקות עמו ית', שה"ס להיטיב לנבראיו. כי יוכלו לקבל גדלות האורות המקובלים בבחי"ד המכונה בת זוגיה דא"ס, ועכ"ז לא יהיו מחמת זה נבדלים ונפרדים הימנו ח"ו משום שינוי הצורה של הקבלה שאינו נוהג בו ית', והוא משום שכל כוונתם של הקבלה ממנו הוא רק משום שהוא רוצה בכך, וכל מגמתם לעשות נ"ר ליוצרם. וז"ס א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינין ליה בת זוגיה."

(בעל הסולם, אור הבהיר, צמצם א')

סדנה

למה עשיית נחת רוח היא מטרת הבריאה, מצד הפעולה?

*

קריין: קטע מס' 3 מתוך כתבי בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות ל"ג.

"צריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.

כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'". והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים. ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד."

(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ל"ג)

*

במה בדיוק אנחנו עושים נחת רוח לבורא? באיזו פעולה, באיזו כוונה, מחשבה, יחס ורצון, אנחנו עושים לו נחת רוח?

*

האם אנחנו עושים לו נחת רוח בזה שאנחנו מכוונים לעשות לו נחת רוח, או מזה שאנחנו נמצאים בכל מיני מאמצים להגיע לזה, ואילו מאמצים בדיוק?

האם בחיפוש מאמצים ודרכים לעשות לו נחת רוח, אנחנו עושים לו נחת רוח? או בזה שאנחנו מגיעים לסיום ועושים לו נחת רוח?

במה אנחנו עושים באמת נחת רוח, ובמה הוא מתבצע? באיזו פעולה בדיוק, אז זה קורה?

*

האם אנחנו עושים נחת רוח יותר בתחילת דרכנו, או בסוף דרכנו?

או שאנחנו עושים נחת רוח בסוף דרכנו, מפני שמצרפים לזה או מעבירים את זה על ידי תחילת דרכנו? כמו שכתוב בששת אלפים שנה, אלפיים, אלפיים, אלפיים, שאנחנו בסוף דווקא מעלים את האלפיים הראשונים, את כל הנשמות ההם הגבוהות, ודרכם אנחנו משפיעים. אולי בצורה כזאת.

*

האם זה לא פגם בבורא לחשוב שאפשר לעשות לו נחת רוח? האם זה לא פגם בשלמות הבורא, לדבר על כך שאפשר לעשות לו נחת רוח?

*

איזו תפילה במשפט אחד אנחנו יכולים להעלות לבורא מתוך לב שרוצה לעשות נחת רוח? מתוך לבנו הכללי, הרצון הכללי שלנו לעשות לו נחת רוח.

קריין: קטע מס' 4 מתוך מאמר "סוד העיבור לידה" של בעל הסולם.

"ותדע, שהשי"ת לא הזדקק למלאכת הבריאה, אלא באותו שיעור שלא ניתן כח להאדם לפעול שם, ובדומה למלאכת העיכול, ברא השי"ת כך אשר בישול המזונות בתוך קיבתנו נעשה בלי טרחתנו.

אבל, מאותה נקודה שנמצא כח בידי האדם עצמו לפעול שם - מפני שזה כל טעם והנחת רוח של השי"ת, שרצה להנות מפעולתו. דהיינו, לפעול מין בריות שיוכלו להוסיף ולהנות ולברא דוגמתו.

אבל אינו רוצה בשום אופן לבשל הקדירה שלנו שעל גבי הכירה, בלי ידיעתינו, וזה משום, שאנו יכולים לעשות זאת בכוחותינו. בדומה לרב ותלמיד, שכל מגמתו של הרב, הוא, לתת כח לתלמיד שיהיה כמותו, וללמד לתלמידים אחרים כמותו. כמ"כ יש להשי"ת נחת רוח שבריותיו בוראים ומחדשים דוגמתו. אשר כל כח החידוש וההתפתחות שלנו אינו חידוש באמת, אלא, מין התחקות יש כאן. ועד כמה שההתחקות מתאימה עם מלאכת הטבע - באותו שיעור נמדד שיעור התפתחותינו. ומכאן אנו יודעים, אשר יש כח בידינו לתקן את עצמינו, קיום המציאות - כדוגמת הטבע הנעימה של המציאות. והמופת לזה הוא, שאם לא היה הקב"ה פועל שלימות השגחתו, גם בבחינה ההיא, כי "היד ה' תקצר"? אלא הכרח הוא, שבמקום זה, שהוא תיקון עצמינו, יש לאל ידינו לתקן עצמינו."

(בעל הסולם, סוד העיבור - לידה)

זה מהמאמר של בעל הסולם, "סוד העיבור לידה". איפה נעשים אנחנו כעובר, מתוך הרחם שהיא הקבוצה. הקבוצה היא אותו המקום איפה שאנחנו נפגשים עם הבורא. הוא מצד אחד, ואנחנו מצד שני. במידה שאנחנו משתדלים לבנות את המערכת הקבוצה בצורה נכונה, שזה בעשיית נחת רוח לחברים, במידה הזאת אנחנו מגלים איך הבורא מצדו עושה נחת רוח לנו, ועושה איתנו תרגילים כאלו, שאנחנו מזה נדע איך לעשות נחת רוח דרך הקבוצה אליו.

*

אילו פעולות בדיוק אנחנו צריכים לעשות דרך הקבוצה, כדי להגיע כמה שיותר מהר לעשות נחת רוח לבורא?

*

איך אנחנו מגיעים לרצון אחד להיות מחוברים יחד על ידי זה שהבורא יחבר אותנו, ויתגלה בנו בהשתוקקות שלנו לעשות לו נחת רוח? איך אנחנו נשתוקק לבקש ממנו חיבור, כדי שיתגלה בנו וייהנה מזה?

*

להגיע לעשיית נחת רוח לבורא זאת המטרה, זה ציווי מצדו כלפי נבראיו. לכן כל פעם שהנבראים יכולים לבצע את הציווי הזה, נקרא ש"הם עושים מצווה", "מבצעים את הציווי". כמה כאלו פעולות אנחנו יכולים לעשות? תרי"ג פעולות, לפי הרצונות שלנו המקולקלים שבהם אנחנו צריכים להתקין את הכוונה הנכונה, לעשות נחת רוח לבורא. לכן לפנינו לעשות תרי"ג מצוות.

מהו הרצון שאני יכול לתפוס אותו כנחש קטן, ולהתחיל לסדר אותו שיהיה במקום רעל, תרופה. במקום מלאך המוות, מלאך הקדוש. איך אני מתקן אותו? כל רצון שתגידו, באיזה צביון הוא בצורה המקולקלת, באיזה צביון הוא בצורה המתוקנת, ומה התהליך שאני עושה עימו?

קריין: קטע מספר 5, "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות פ' עד פ"ב.

"הטעם, של הסתרת הפנים מהבריות, שהיא בכונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם, להתיגע ולעסוק, בעבודתו ית' בתורה ומצוות, מבחינת "בחירה".

כי אז, עולה נחת הרוח לפני המקום, מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנ"ר שלו מהמלאכים של מעלה, שאין להם בחירה, אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע."

... "ועם כל השבח, האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה. דהיינו, שכל שכר מצוה, המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומע"ט, בזמן של הסתר הפנים. כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה".

בכי אז יש לו צער, מתוך התחזקותו באמונתו ית' בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער, שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא."

... "ולפיכך, מוכרח כל אדם, לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים. וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים, כנ"ל."

(בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, פ'-פ"ב)

סדנה

האם אפשר לעשות נחת רוח לבורא מתוך צער? איך זה? האם אנחנו עושים נחת רוח לבורא מתוך צער, כמו כאילו משהו מכאן?

יש כאן כמה שאלות שאני לא מבין וגם לא יודע איך לענות עליהן, תעזרו לי. האם אנחנו מגיעים לגילוי פנים?

תלמידים: כן.

אז איך אנחנו יכולים לעשות נחת רוח לו? זאת השאלה הראשונה.

אנחנו עושים לו נחת רוח רק מתוך זה שאנחנו נמצאים בהסתר ורוצים לעשות לו נחת רוח, מגילוי אי אפשר לעשות נחת רוח. מה אני בגילוי, ברור שהבורא עושה כל טוב. ואת כל היגיעה, המאמץ שאני עושה מתוך הסתר ורוצה להשפיע לו למרות הקושי שיש לי ואני לא רואה ולא מבין ולא מרגיש, מזה יש לי מאמצים, יגיעה. ולפי היגיעה הזאת אני עושה נחת רוח. אבל אם הכול ברור, שהוא השלם והטוב והמטיב והכול, איזו נחת רוח? במה אז, כשאני כבר מגיע לגילוי, אני יכול לעשות לו נחת רוח?

בסוף בדרך אני מגיע לגילוי, אני לא רוצה את הגילוי, כי אני לא יכול מתוך גילוי לעשות לו נחת רוח, אז מה עושים? אולי הבורא בכוונה מתגלה כדי להכשיל אותי, אולי כן, תדברו על זה. כי אז הגילוי של הבורא הופך למכשול, אז אני צריך לעשות עליו הסתר. ואז אני עושה לו באמת נחת רוח, מזה שאני לא רוצה לקבל את הגילוי שלו, אלא דווקא מסתיר אותו יותר ומתוך ההסתרה הזאת אני משתדל להידמות לו. כי אז, רק אז מפעולות כאלה אני עושה את דמות הבורא ממני, מעצמי.

דברו על זה יחד ותראו, ודאי שתוכלו לבטא את זה יותר יפה ממני.

יוצא שאת החצי השני של הדרך, את ההסתרות, אנחנו לומדים ממנו, על החצי השני של הדרך אנחנו עושים בעצמנו הסתרה על הגילוי שלו. דברו.

*

בשביל מה אנחנו צריכים לעשות הסתרה, בזמן שהבורא דווקא עושה את הגילוי? אבל כתוב, "ספרא דצניעותא", לצנועים חכמה, למצניעים. מתי אנחנו עושים צמצום, מסך ואור חוזר, קבלה בעל מנת להשפיע, לשמה? את כל זה ניתן לעשות רק כשהבורא מגולה. בזה שהוא נסתר, הוא בעצמו עושה את כל הפעולות האלה על עצמו ונותן לנו משהו מהמוכן. כמו אנחנו עם התינוק, במידה שהתינוק גדל אנחנו מעבירים אליו, שיטפל בעצמו, עד שילך להרוויח בעצמו מהעולם הגדול ואז הוא צריך לעשות יגיעה. להתגבר על הרצון שלו וכן הלאה.

כך גם כאן, עד שהבורא נסתר, העבודה שלנו היא רק איכשהו להכין את עצמנו לגילוי. כי בהסתרה הזאת בינתיים, הוא מסתיר את עצמו ונותן לנו אפשרות להתקיים כמו שאנחנו עכשיו בצורה אגואיסטית. אם מתקדמים, גם עושים נחת רוח, אבל באיזו מידה? בצורת נפש, רוח, קצת. אבל אחר כך כשהוא כבר מגלה את עצמו, מרגע שאנחנו יכולים להסתיר אותו בעצמנו, אז יש לנו באמת עבודה אמיתית ודימוי לבורא. כמו שהוא עשה את פעולות ההסתרה ועכשיו הוא מתחיל אחד אחד, שלב שלב לגלות את עצמו, גם אנחנו כך שלב שלב מתחילים להסתיר אותו.

קריין: קטע מספר 6 מתוך "שמעתי" י"ב, "עיקר עבודת האדם".

"עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו. היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. מה שאין כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצוה".

לכן, עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע. וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע."

(בעל הסולם, שמעתי י"ב, "עיקר עבודת האדם")

שאלה: האם נחת הרוח לבורא היא היסוד של כל האיחוד?

הייתי אומר כך, פעולת עשיית נחת הרוח לבורא מחייבת את כל הפעולות שאנחנו צריכים לעשות בקיומנו בכלל. כי אם איזו פעולה לא מכוונת לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו לא מבצעים אותה ולא מתקרבים אליה. ופעולת האיחוד היא הפעולה היסודית במעשה, אם אנחנו לא מבצעים את האיחוד, אנחנו לא יכולים לעשות נחת רוח לבורא. אבל חוץ מהאיחוד, צריכות להיות עוד כמה פעולות יחד כדי להגיע לעשיית נחת רוח.

עשיית נחת רוח זה נקרא שאנחנו נותנים בתוכנו מקום לבורא להתגלות, והחיסרון שלנו, במקום הזה בינינו שאנחנו מייצרים, שיתיישב וייהנה. כמו שאתה מקבל אורח ואתה מאוד רוצה. נניח אני מגיע אליך ואתה לדוגמה, מאוד מכבד אותי, אתה אז עושה סדר בבית, מנקה את הכורסה, את הכרית שאני יושב עליה, ולידי אתה מעמיד איזה שולחן קטן עם כל מיני דברים נעימים. אתה מתלבש בי, צריך לדעת אותי, כדי להבין ממה אני נהנה, ואז אתה ממש נמצא כבר בזה, נמצא בהשתוקקות, נמצא בכל הרגשות, אולי כך יהיה יותר טוב, אולי כך יהיה יותר טוב, אתה גם מתייעץ עם אשתך, במקרה שלנו עם החברים של הקבוצה, איך לעשות, עד שכולנו מגיעים לעמק השווה, שבטוח שלכל הפרטים, כך דווקא צריכים לעשות, ואז אנחנו בזה צריכים להרגיש איך הוא ייהנה מכל ההכנה שלנו, והתענוג שלנו מזה שאת ההכנה הזאת אנחנו עושים. ומה בדיוק קורה כאן עם גילוי הבורא, על זה עוד נדבר. לפי השאלה הקודמת ראיתי שזה עוד מוקדם.

סדנה

בואו נחשוב עכשיו, איך אנחנו בעשירייה מגלים כזה מצב, שאנחנו מצפים, שאנחנו רוצים, שכולנו נמצאים בנטייה, בציפייה שהבורא יתגלה וייהנה בינינו, בהרגשות שלנו, בציפיות שלנו, ברצונות שלנו? כתוב "ציפית לישועה", בזה אנחנו צריכים להיות. "עסקת בתורה, ציפית לישועה", מה היא ישועה בשבילי? לעשות נחת רוח, אין ישועה אחרת. מה, אני מדבר על עצמי? הישועה שלי היא שאני סוף סוף מוכן לעשות נחת רוח לו. במקום ציפייה אנחנו אומרים לערוג "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים".

*

איך אנחנו יכולים להסביר את התענוג שיש לנו מעשיית נחת רוח לבורא? איך להסביר מהו התענוג לעשות נחת רוח לבורא? את התענוג בעצמו אנחנו לא יכולים להסביר, זה כמו שאני שותה יין או מים, או משהו מתוק, משהו מר. על שפע אין לנו מילים, יש לנו מילים על מצב הכלים שבהם אנחנו מרגישים התפעלות שנקראת תענוג. לכן אני שואל מצד הכלים כמה שאפשר, זה כלפי הנברא מתגלה. איך אני יכול להסביר מהו התענוג לעשות נחת רוח לבורא?

*

האם אני יכול להסביר תענוג שאני נותן לבורא במבנה הפרצוף שלי, עד כמה אני דומה לו בזה שבניתי איזו צורה. כי הכלי, אותה וואזה כמו שאתם אומרים, ממש מבטא את מידת ההשתוות עם הבורא, מידת עשיית נחת רוח לו, אני לא יכול לדבר על התענוג שלי, אני לא יכול לדבר על התענוג של הבורא ואיך ההתלבשות שלו בתוכי מצידו, אלא אני יכול לדבר רק על ההתפעלות של הכלים. מתוך זה אנחנו יכולים לדבר, והם נקראים הנרנח"י, התפעלות של הכלים.

*

קריין: קטע מספר 7 מתוך כתבי בעל הסולם, שמעתי י"ט "מהו שהקב"ה שונא את הגופים בעבודה"

"מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמ"ש: "לעשות נחת רוח ליוצרו".

ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עמו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'.

והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

(בעל הסולם, יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה)

סדנה

ממה יש יותר נחת רוח לבורא? מזה שאנחנו מחפשים, מזה שאנחנו מבקשים, או מזה שאנחנו כבר מבצעים את הפעולות? באיזה שלב יש יותר נחת רוח לבורא? או שאנחנו כמו תינוקות, או שאנחנו כגדולים שמגיעים כבר להשתוות, להידמות לו, או שמבקשים ממנו, פונים אליו.

או שבאמת זה לא חשוב באיזה מצב האדם נמצא, אם הוא מממש את עצמו, אבל במה מממש כל פעם? בהתאם למצב, אז איך הוא יודע שהוא מימש את עצמו, מזה יש נחת רוח, ודאי לתינוקות דבר אחד, לגדולים משהו אחר. אבל איך אנחנו יודעים שעשינו לו נחת רוח?

*

חבר שחקן, תקום בבקשה לפני החברים, קח מיקרופון ותעשה לנו קצת הצגה איך אתה רוצה לעשות נחת רוח.

תלמיד: אני לא לבד, יש עשירייה.

טוב, בעשירייה. בואו נראה מי יותר עושה נחת רוח. יש לך שתי דקות, אתה יכול לבכות, לצחוק.

תלמיד: תראה כמה אנחנו פה מחכים לך, תראה כמה אני רוצה, ריבונו של עולם, תראה כמה אני רוצה, ואני כבר לא יודע לאן ללכת מרוב שאני רוצה. שמתי שעון, באתי מוקדם, הכנתי קפה לחברים שלי ובאמת שהשתדלתי היום מאוד מאוד. אני רק רוצה להרגיש אותך בתוך הלב של החברים שלי. להרגיש שהלב שלי מתפוצץ מרוב זה שאני רוצה שהחברים שלי ירגישו אותך בפנים. אז תן קצת.

חבר שני, תענה לו, מי יענה לו מלמעלה? כשאני הייתי אומר לרב"ש ככה, הוא היה צוחק לי בַפָנים בצורה כזאת של ביטול ודחייה, "לא". אבל לָמה הבורא כביכול לא מתגלה?.

תלמיד: לָמה הבורא לא מתגלה?

בטח הוא מבקש שיתגלה, ומה הבורא עונה לו, למה הוא לא מתגלה?

תלמיד: "בן שלי אהוב, חכה קצת, עשרים, שלושים שנה, אין בעיה".

מי עוד רוצה לענות לו מלמעלה? מה הבורא עונה לו?

תלמיד: "אתה עוד קטן. יש לך כישרון שאני בעצם נתתי לך אותו, אבל אני רוצה לעשות לך טובה, אני רוצה לפתוח את הלב שלך יותר רחב שיכנסו לשם כל החברים שלך, כל האנושות, ואז שם אנחנו ניפגש".

תלמיד: בסדר, לא צריך. אני אשאר פה ואני אמשיך לדפוק את הראש בקיר.

חבר אחר שיענה לו בתור בורא, בתור חבר, איך אתה יכול לסבול אותו שהוא עונה ככה לבורא.

תלמיד: "קודם כל אני לא מבין מה זה לא צריך, וגם אסור לך לענות מעצמך, אנחנו עשירייה, צריך לעשות חשבון לכולם".

יפה, כל הכבוד.

תלמיד: זה דבר אחד. דבר שני, היום באמת הייתה יגיעה מאוד מיוחדת של כל החברים, לאו דווקא העשירייה הזאת, אלא ממש הרבה עשיריות התאספו ביחד שעה לפני השיעור והיה אפשר לראות איך אנחנו רוצים להיות כלי אליך. במעשה רצינו להיות כלי אליך, והשיעור הזה הוא דבר מאוד גבוה ולא בטוח שמבינים בשכל וברגש על מה מדברים פה, אבל בטוח עשינו לך במשהו נחת רוח.

מי ממשיך? אם אפשר עם בכי.

תלמיד: באמת מורגשת העבודה של החברים, כי אנחנו לא רוצים לקבל שום דבר, רוצים ליהנות מההתגברות שלנו, רוצים ליהנות מהמסך, מהאור החוזר, מדברים שאנחנו יכולים לייצר כנגד. זה נראה לנו כיף, מצב שאפשר ליהנות ממנו.

מי יודע לבכות?

תלמיד: בורא יקר, אנחנו מאוד מאוד נהנים מאיך שאתה מסתיר את עצמך.

כשאתה מדבר בצורה כזאת, אתה חושב שאתה מעורר אותו? תעורר אותו ממש.

תלמיד: הוא מדבר דרכי, ועכשיו הוא אומר לי מה להגיד, "איך שאתה מתגלה דרך החברים זה מדהים, האהבה שהם מקרינים, איך כל פעם אתה דרך חבר אחר נסתר. פתאום זה החבר הזה, או החבר הזה, אבל זה הכול אתה. ואתה מנסה להגיד לנו רק דבר אחד, שהפתרון נמצא בתוך העשירייה, ואם נתחבר, מיד אתה מתגלה, וכולנו נרגיש את ההרגשה של חום, אהבה ושמחה". והשחקן הכי גדול כאן זה אתה, רב.

אני? לא. אני לא שומע את זה ככה.

קריין: קטע מס' 8 מתוך כתבי רב"ש, כרך ג', "הכניסה לעבודה".

"הכניסה לעבודה מוכרח להיות שלא לשמה, היינו שעל ידי זה שהוא יאמין בה' יהיה לו חיים של תענוג. זאת אומרת אם הוא יעשה פעולה זאת, הנקראת אמונה, אזי היא מביאתו לידי התרוממות הרוח ולידי כוחות נפשיים יותר עליונים, מכפי שיש לו, בזמן שאין עושה הפעולה הזאת.

נמצא שזו סגולה שהוא יכול לטעום טעמים יותר גדולים בכמות ואיכות, מכפי שהוא טועם בזמן שהוא עושה סגולות אחרות שיביאו לו תענוג. זאת אומרת שיש הרבה סגולות בכדי להשיג תענוג, היינו אכילה, שתיה, שינה וכדומה, או מלבושי כבוד, או מזה שהוא עושה פעולות שאנשים יכבדוהו. פעולות כאלה אנו רואים שהן סגולות, שעל ידן הוא משיג תענוג. אבל התענוגים שסגולות אלה מביאות לו, הם תענוגים מצומצמים בכמות ואיכות. מה שאין כן הסגולה של האמונה, מביאה לו תענוג יותר גדול בכמות ואיכות. וכל זה נקרא "שלא לשמה", היינו משום שכל כוונתו הוא רק בכדי להשיג תענוג יותר גדול.

ורק אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.

כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.

אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

(רב"ש ג', הכניסה לעבודה)

שאלה: אילו פעולות בקבוצה מפתחות בנו רצון לעשות נחת רוח לחברים?

קודם כל רצון יכול להתפתח ולהתייצב בצורה נכונה רק על ידי המאור המחזיר למוטב. זה א'. וב', אם אנחנו מכוונים למאור המחזיר למוטב, אז איזו פעולה יכולה להיות הכי מועילה? פעולה לחיבור, שהיא הכי קרובה למאור המחזיר למוטב. אם זו היתה לא פעולה לחיבור, אלא פעולה בתוך החיבור, אז זה היה כבר האור בעצמו. מפני שזו פעולה לחיבור אז זה לא שהאור בעצמו יכול כבר להיות בזה, אלא רק האור המקיף, המאור המחזיר למוטב. לכן צריכה להיות פעולה כזאת.

איזו פעולה לחיבור היא הכי מועילה כדי לעורר את האור המקיף בצורה המקסימאלית? אנחנו צריכים לראות איך אנחנו יכולים להתאחד "כאיש אחד בלב אחד", שכולם שווים, שכל אחד יותר גדול מהאחרים כדי להראות להם את ערך המטרה, ופחות מכולם כדי לקבל מהם את ההשפעה. וכל התנאים האלו בסך הכול הם מייצבים לנו את הציפייה, הנטייה, והרצון לחיבור. ואז בהתאם לזה האור המקיף עושה את הפעולה.

פעולת החיבור שלנו היא בסך הכול מייצבת לנו את הרצון לקבל המשותף, שהוא מאוד מיוחד הרצון לקבל המשותף הזה, ואנחנו עוד לא מרגישים אותו. אנחנו מרגישים שיהיה טוב אם קצת נתחבר, אבל אנחנו עדיין מקרינים במקצת את הרצון לקבל שלנו מכל אחד לאחרים, בדומה קצת למה שקיים גם בהשפעה ברחוב.

אבל הרצון לקבל המשותף יש לו צורה מיוחדת, הוא לא כמו שבכל אחד, ולא לפי העוצמה שהוא פשוט פי עשר, אלא אני מתחיל להרגיש בו מלכות ממש. מתוך הרצון לקבל המשותף שאנחנו קצת מרגישים, למרות שאנחנו לא מרגישים אותו בצורה שמוכנה לקבלת המאור, לקבלת הגילוי, אבל אנחנו אז מתוכו יכולים להעלות יחד את המ"ן. כבר מתוך השיתוף שלנו כנציג הציבור, כשָ"ץ, שהוא בעצמו הקיים בלבד, אנחנו כבר נמצאים בשכינתא בגלותא.

עד אז אנחנו לא נמצאים בשכינתא בגלותא, ולא מרגישים שאנחנו בכלל קיימים כשכינה. שכינתא בגלותא זו כבר מדרגה, זה הרצון לקבל שלנו שנכנס לאיזה סוג של חיבור, אבל עדיין חסרה לו הצורה שבה הבורא יתגלה. אבל כנגדו כבר הבורא מתגלה באחוריים. אנחנו כבר מרגישים ברצון הזה שמחוברים במשהו, רק מה חסר לנו כדי להתחבר נכון, ואז התפילה שלנו היא יותר ברורה, מבוררת. ולכן היא כבר מביאה לנו כזה מאור שהוא מחבר אותנו, מייצב אותנו בצורה עוד יותר מדויקת לחיסרון הנכון. כי הבעיה היא לא שאנחנו נתחבר ברצון, אלא שאנחנו נתחבר בכוונה. אז ישנה כאן תוספת לדיוק החיבור, ומתוך זה אנחנו כבר מגיעים למצב שאנחנו רוצים רק להרגיש שעשינו פעולה נכונה כדי לעשות נחת רוח, ולא צריכים יותר חוץ מזה.

נגיד שיש לי מישהו שנמצא אי שם באיזה מצב, באיזה מקום רחוק, ואני רוצה לעזור לו, ולא אכפת לי אם הוא יודע עלי או לא, ושאני אדע אפילו בדיוק עליו, אלא אני עשיתי עבורו, או שלחתי לו, זה הגיע אליו באיזו צורה הסמויה ממני, אז אני לא רוצה יותר, אחרת זה יפגע בכוונה שלי להשפיע. וכאן אנחנו קצת יותר ויותר נכנסים לעומק, לניקוי, לטהרה של הכוונה.

שאלה: מה זה נקרא שאני עושה הסתרה, שאני מסתיר את הבורא?

שאתה לא רוצה לקבל מתוך זה שאתה עושה לו נחת רוח שום תועלת. אפילו, נניח שאתה שולח לי איזו מתנה, סתם ככה, ליום ההולדת או לראש השנה. אם אתה מודיע, ויש לנו בעיה גם בזה, שהנותן מתנה לחברו חייב להודיעו, כי זה מרבה שלום בעולם, וזה מרבה קירבה ותיקון, אבל כלפי הבורא במיוחד, אנחנו צריכים להיות בצניעות. למה? כדי להידמות לו, א'. וב', כדי לא לקלקל את הכוונה שלנו. וישנם עוד הרבה דברים.

סדנה

אז אם אני נותן לבורא מתנה ואני לא מקבל על זה שום תגובה ממנו, איך אני אשלח לו מתנה בצורה כזאת שהוא לא ידע ממני? הרי זה הבורא. אם זה היה נגיד אתה, אז שלחתי לך מתנה ואתה לא יודע ממני, כתבתי רק מיסטר איקס, כדי שאתה לא תכיר ממי זה, ומה זה. אבל איך אחרת אני אעשה? איך אני אדאג שהבורא לא ידע ממני?

זאת שאלה טובה לסדנה. אחרת זה שכר, זאת אומרת המאמץ שלי חייב להיות, שהבורא לא ידע. איך זה אפשרי?

*

איך אני יכול בכל זאת לעשות נחת רוח לחברים בצורה בלתי פוסקת, כמו לבורא, שכך זה צריך להיות? האם זה שאני אתחיל להרגיש שנאה אליהם, זאת תהיה התגובה במידה שאני רוצה באמת לעשות נחת רוח להם? תדונו על זה.

איך אני יכול לעשות נחת רוח לחברים בצורה קבועה, תדיר? האם במידה שאני באמת רוצה לעשות להם נחת רוח אני ארגיש דחייה, שנאה כלפיהם?

זאת אומרת, זה שעכשיו אני לא מרגיש דחייה ושנאה, אלא חברות יפה, טובה, זה מפני שאנחנו באמת לא משתוקקים לעשות נחת רוח זה לזה, לכן האגו שלנו לא מתנגד. יכולים להמשיך ככה עוד ועוד.

אז קודם כל איך אני עושה, בצורה קבועה. לא מה אני עושה בדיוק, אלא איך אני מגיע לזה שאני כל הזמן עושה להם נחת רוח, כל הזמן? אחרת לרוחניות זה לא שייך, דבר שמפסיק, משהו שנפסק לא קיים ברוחניות. והאם התוצאה מעבודה טובה היא שאני מקבל במקום אהבה, שאני רוצה לעשות והכול, שנאה, סלידה, דחייה. ולמה? למה אני מקבל את זה בצורה כזאת?

*

קריין: קטע מס' 12 מתוך שמעתי ל"ח, "יראת ה' הוא אוצרו".

"דרשו חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", הוא משום שהכל הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה. ובכדי לקנות את היראה הוא ע"י סגולת תורה ומצות. היינו, כשהאדם עוסק בתו"מ על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להשאר, אף על פי שמקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא ישאר רק בדרגת דומם דקדושה. ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ. וזה ענין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעמ"נ להשפיע. כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה. זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תו"מ. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה כידוע."

(בעל הסולם, שמעתי לח. יראת ה' הוא אוצרו)

איך זה קורה שהבורא מעורר אותנו לעשות לו נחת רוח? איך זה קורה שהבורא מעורר אותנו לעשות לו נחת רוח? זה כאילו שאני שולח לחבר איזה מברק שאני מצפה ממנו לאיזו מתנה. איך אני אעשה זאת? איך הבורא מעורר אותנו לעשות לו נחת רוח?

*

אני לא שואל מצד איך שזה מגיע אלינו, איך אנחנו מגיבים. איך הבורא לא מתבייש לעורר אותנו לעשות לו נחת רוח? צורה פשוטה, שאלה פשוטה.

*

איך זה שבסוף הדרך מתגלה לי שאף פעם לא קיבלתי מהבורא שום דבר רע, ואף פעם לא הרגשתי, וכל ההרגשות שלי הן וודאי ממנו, שום דבר רע? לאן כל הרע הזה נעלם? האנושות סובלת אלפי שנים, כל אחד, כל יום, כל רגע, וזה סבל נוראי ועוד לא הגענו לסיום, כל הצרות של "ביאת המשיח" לפנינו. איך, עבור כל הדרך, ברגע אחרון של הדרך כשמקבלים את התגמול, זה מוחק לנו את כל מה שהיה?

ברוחניות אין דבר כזה שזה נמחק, שזה נעלם. מה עם כל הצרות האלה, הייסורים הגדולים? זה לא שיכולים להגיע למצב הסופי שהוא מחפה על כולם, זה לא שהפלוס יותר גדול מהמינוס, שיש כאן איזה חשבון כזה, אז איך אנחנו בסוף הדרך מרגישים שאף פעם לא קיבלנו שום דבר רע? מה קורה עם כל הייסורים שלנו? כשוודאי שמה שאנחנו מרגישים גם היום וגם מה שיהיה זה הכול בא מהבורא בלבד, "אין עוד מלבדו". מה התירוץ?

*

תלמיד: באגרת א' בעל הסולם כותב "כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע.

אבל ביני לביני, יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה. ואז הוקם לנצחיות.

והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום."

טוב, זה מוסיף קצת צבע אבל לא תשובה. נמשיך.

קריין: קטע מספר 13.

"כל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ. היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."

(רב"ש ב', מהו "לחם רע עין" בעבודה)

סדנה

למה זה לא שכר? למה זה שאני עובד בשביל מישהו שאני אוהב, שאני מסור כלפיו, למה זה לא נקרא "שכר"? אנחנו לא נותנים שום דבר לילדים שלנו? כמה אנחנו טורחים, האם אנחנו מבקשים מהם איזה שכר? אפילו שלא שומעים מהם שום תודה, מספיק לנו שהם נהנים ממה שאנחנו נותנים להם. זה הטבע שבא לנו מהבורא. ויש לנו שכר מזה שאנחנו נותנים להם, תענוג שאנחנו נותנים, בפעולת הנתינה עצמה אני מרגיש שכר. כן או לא? אתם מבינים את זה, כולנו מאותו חומר.

למה כלפי הבורא זה לא כך? למה זה לא נקרא "שכר"? או שהוא לא מתגלה כקרוב לנו, או שאנחנו לא מרגישים או שלהשפיע נחת רוח לו זה לא שכר, מה קורה כאן? למה כלפי הבורא, כשאני עושה לו נחת רוח, זה נקרא "ללא שכר"? נחת רוח אני עושה, אני נהנה, אני עושה פעולה, יש לזה חומר דלק, הכול, חוץ משכר. למה?

*

איך זה בכלל קורה שאני עובד ללא לקבל שכר, כן לקבל שכר? זאת אומרת, חומר דלק אני צריך לקבל, רק שהוא לא יהיה בשבילי שכר? איך זה קורה? נגיד שיש לי משהו מאוד מאוד נעים, מאוד מאוד טעים וזה נמצא לפניי, ואני מוותר על התענוג הזה, מבטל את התענוג, מוותר על זה. אני חייב לוותר על משהו, אז מה אני מקבל במקום זה שאני מוותר? חייבת להיות איזו תמורה, כי אחרת איזה חומר דלק יש לי כדי שאוותר? באיזה כוח אני מוותר? הכוח לוותר צריך להיות יותר מהתענוג. זאת אומרת שאני מחליף פרה בחמור? כך אני גונב כל הזמן וחושב שאני עושה מצוות? תסבירו מה קורה כאן. אלה דברים בסיסיים.

אז מתי זה בלי שכר? תמיד יש לי שכר. שאני עובד למשהו חשוב, למשהו נצחי. בקיצור, מתי זה נקרא "ללא שכר"? מתי הפעולה שלי, לא חשוב איזו פעולה, לא חשוב באיזה מקרה, לא חשוב בכלל כלום, מתי זה נקרא שאני עושה פעולה, זאת אומרת משהו, איזו פעולה עם הרצון לקבל, וזה נקרא "פעולה ללא שכר"? מאיפה אני לוקח חומר דלק? מהי המטרה שלי? כי מדברים על פעולה עם מטרה מסוימת. מה מחייב אותי, מה מניע אותי, מה התוצאה? למה זה לא נקרא "שכר"?

*

האם יש לנו פתרון למה ששאלנו? מי אומר שכן? מי אומר שלא?

תלמיד: מה השאלה?

מה השאלה? יפה. אז השאלה האחרונה שלי, לא שאלה אלא משימה, איך אנחנו כל הזמן חושבים לעשות נחת רוח לחברים נון סטופ כל הזמן מעכשיו ולפחות עד שיעור צהריים. בשלוש יש לנו שיעור, אז מעכשיו עד שלוש. אבל כל הזמן להיות בזה. בסדר? מוכנים?

תלמידים: כן.

זהו, לפחות את זה, ואחר כך אנחנו נראה הלאה. זה הנושא ודאי הכי חשוב, עיקרי, עקרוני. ועכשיו אנחנו עוברים לנושא אחר.

(סוף השיעור)