שיעור בוקר 23.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/WkZBUxEG?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"

עמוד מ"ד, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". כשבעל הסולם מסביר לנו מה נקרא "כל ישראל", מי זה ישראל? ישראל זה מי שעשה ברית עם הקדוש ברוך הוא. מה זה נקרא "עשה ברית"? שהגיע להשתוות הצורה, ברית זה נקרא חיבור. או שלפי ההשתוקקות למצב הזה נקרא "ישראל". כלומר, לפי ההשתוקקות שיש לכל אחד לבורא, אם אכן יש לו, הוא כבר נקרא ישראל לפי המטרה, על אף שעוד לא הגיע אליה. זו ההגדרה הרוחנית.

ודאי שחוץ מהמישור הרוחני, אנחנו חיים גם במישור הגשמי, ולפי המישור הגשמי, לפי ענף ושורש, לישראל יש הגדרה אחרת, חומרית. לפי ההגדרה, מי שנולד מאמא יהודייה הוא נקרא ישראל, בגשמיות. אבל אנחנו דנים על פנימיות האדם, על מה שתלוי בו, איפה שהוא יכול באמת לבצע, לממש את הבחירה החופשית היחידה שיש בו - להידבק בבורא מרצונו, ביגיעתו.

וכאן יש כמה דרגות, מספר לנו רב"ש, באדם שלא רוצה להיות ישראל, לא מבין, לא חושב, מנותק. אחר כך מזה שהוא לגמרי מנותק, הוא מתחיל להרגיש שהוא לא רוצה. אחרי זה הוא מתחיל להרגיש, שאומנם זה חשוב, אבל אין לו כוח, וזה נקרא "נקבה". ואם שומע לעצות מקובלים, אז נכנס לחברה שיכולה לספק לו כוח ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, אפילו שלא רוצה, החברה מחדירה בו את חשיבות המטרה מעבר לרצון שהיה לו, ואז כבר מתחילים להצטייר בו רצונות בהחלט להגיע לדבקות בבורא, זאת אומרת לחיבור, להגיע לברית, ואז נקרא במקום נקבה, "זכר". ויכול להיות שבדרך הזאת גם נופל מדרגת הזכר לדרגת נקבה, ושוב אין לו כוחות. הזמן עובר ופועל, הקבוצה פועלת עליו, ושוב חוזר להיות זכר. לפעמים לפי היגיעה שלו, לפעמים מה שלא עושה השכל עושה הזמן, וכך מתקדם.

זאת אומרת, מי שמתקדם בכוחות עצמו, שכל פעם דואג שהמטרה, חשיבות המטרה תמשוך אותו קדימה, הוא נקרא ישר א-ל, ישראל, כי זו בעצם המגמה שלו, ואת זה הוא קובע כהליכת החיים שלו, כתהליך שהוא חייב לעבור, לבצע במשך החיים.

כמו שאמרתי, ברוחניות, במישור הרוחני, יש הגדרות ברוחניות, זאת אומרת בשורש, שהן כל הבחינות, כל השורשים. וגם בעולם שלנו, במישור הגשמי, יש שמות, הגדרות, תוצאות מהשורשים. יש שני מישורים, המישור הרוחני, ולמטה, תחתיו, המישור הגשמי. בעל הסולם מסביר לנו על ענף ושורש, ב"הסתכלות פנימית", חלק א', "תלמוד עשר הספירות", ש"אין לך עשב למטה, שאין לו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל". אין בעולם הזה שום חפץ, תכונה, כוח, רצון, שאנחנו יכולים להצביע עליו שקיים באיזושהי צורה, בדומם, בצומח, בחי, במדבר, במחשבה, ברצון, בכוח, במעשה, בחומר, שאין לו שורש רוחני שממנו הוא נולד.

זה השורש שלו, והשורש קובע, מחייה אותו, וכמו שאומרים "מכה אותו ואומר לו גדל", על ידי זה שמחדיר בו כל פעם חסרונות באופן אחר, שונה, מכוון, וכך מעורר אותו לגדילה. ולכן אנחנו מבדילים בשתי הרמות האלו, ומפני שהכול נקבע על ידי הרמה הרוחנית, המישור הרוחני, ששם השורשים, אז משם באים כל הלחצים של ההשגחה וההנהגה, כמו שכתוב, "מכה אותו", ולמטה כבר חייב לגדול.

חכמת הקבלה מתעסקת בזה שהיא רוצה להראות לאדם איך הוא יכול לשנות את הגורל, איך לא לחכות למכֵה, אלא להתרומם, ובעצמו לבצע את הפעולות האלה במקום המכה, ואז לגדול בצורה יותר מועילה ומהירה. ההשתתפות העצמית נקראת ישראל, שבעצמו משתוקק ישר א-ל, כי גם כך וגם כך הוא יגדל, אלא אם הוא ירצה בעצמו, אז יוצא מבחינת אומות העולם לבחינת ישראל.

חכמת הקבלה מדברת על התכונות האלו במישור הרוחני, אבל ודאי שכתוצאה מזה גם במישור הגשמי, בחומר יש לנו אותן ההבחנות. כי קודם מתקנים כלים דגלגלתא עיניים שהם נקראים "ישראל", מעטים מהאומות, אחר כך אח"פ דעליה, ורק אחר כך את האח"פ האמיתי. כשישראל, גלגלתא ועיניים מתקנים את עצמם מכל הכלים השבורים, אז הם צריכים לצאת מכלל כל הכלים, והפעולות האלה נקראות קדושה וטהרה, שעושים ברית.

"ברית" זה נקרא שמנתקים את עצמם מכלים דקבלה, ומדמים את עצמם לתכונת הבורא, לגלגלתא ועיניים, לכלים דהשפעה. אח"פ דעליה זה שמשתדלים להוציא מהכלים דקבלה, את השתתפותם מלכות בבינה. זה דומה לאח"פ דבינה שמתכוונת אחר כך לפעול במלכות. אם יהיה אח"פ דבינה חזק, בעוצמה שיכול להעביר את כל האור מלמעלה למלכות, זה נקרא שתיקנו את כל האח"פ דעליה.

אחרי שמתקנים אותו, אז בהחלט, גלגלתא עיניים ואח"פ דעליה, שזה כמו ג"ר דבינה וז"ת דבינה, יכולים יחד לתקן את המלכות עצמה. מלכות לא מיתקנת על ידי ברית, על ידי תיקונים כמו שעשו בחינת גלגלתא עיניים ואח"פ דעליה, בבחינת ישראל. היא מיתקנת במקומה מה שנקרא, שבא האור מלמעלה ומקדש את המלכות כמו שהיא. כמו שכתוב, מלאך המוות יהיה מלאך הקדוש, החזיר יהיה קדוש, זאת אומרת, כשר.

האם ישתנו חוקי הטבע? האם פתאום לחזיר לא יהיו אותם סימנים כמו שלחיה טמאה, אלא פתאום חוץ מפרסה הוא גם יעלה גרה, יאכל כמו פרה נגיד? ודאי שאין דברים כאלה, הבורא לא משנה מעשה בראשית, חוקי הטבע הם חוקים החלטיים, קבועים. אלא אח"פ דעליה יעשה את שלו, ומלכות תיתקן במקומה עצמה. לא יהיו שינויים בהצטרפות מלכות לבינה, אלא כוח התיקון יבוא מבינה למלכות. ואז לא תתוקן בחינת ישראל אלא בחינת אומות העולם.

אז לא יהיה הבדל בין העולם הבא לעולם הזה, כי בזמן התיקון אומרים "לישראל יש חלק לעולם הבא", כי מי שמדביק את עצמו לרוחניות נקרא ישראל, ויש לו אז, לא חלק, אלא חלק בלבד במקום הזה, במצב הזה שנקרא עולם הבא בברית עם הבורא, בקשר, השתוות הצורה, דבקות עם הבורא.

מה שאין כן, בגמר התיקון ולעתיד לבוא, העולם הבא יורד ונכלל בעולם הזה ללא שום הבדל, ואז לא נקרא כבר "בחינת ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אין שום חלק, אלא לכל הבריאה יש אותו המצב, דבקות בבורא.

תלמיד: כשאומות העולם מיתקנות בלי התהליך שנקרא ברית, המלכות שמיתקנת כמו שאמרת על זה במקומה, איך היא מצליחה להימנע מבושה?

אומות העולם הן בחינות של מלכות, ומלכתחילה הן לא מסוגלות להיתקן על ידי חלקי הבינה, שאפילו לא יכולות להיכנס בהם. מה זה נקרא שהבורא פנה לכל האומות העולם, ואף אחד לא רצה לקבל את התורה? זאת אומרת, שיש לך רצונות שלא מסוגלים מחוסר השתתפות של בינה בהם אחרי שבירת הכלים, להיות ברעיון דעל מנת להשפיע, בהבנה דעל מנת להשפיע, בעבודה דעל מנת להשפיע, אלא על ידי תיקון מיוחד שהם פשוט יקבלו את זה מלמעלה.

אבל אתה יכול להגיד, איזו מין השתתפות יש מצדם, בתהליך התיקון? נדבר על זה, בינתיים אין. תהליך התיקון מוטל על ישראל, על ישראל בלבד. אין למה לחכות ובמה להאשים נגיד את אומות העולם שבגשמיות, או לחכות לחלקי המלכות ברוחניות עד שהיא תוכל לתקן את עצמה אם אין לה תכונות הבינה, שמשבירת הכלים לא נחדרו בה, ואם כנגד זה לחלקי הבינה שנמצאים בה, היא מרגישה נגיד כאור מקיף, אין דבר כזה.

אז אם כך, איך אפשר לתקן את החלקים האלו? אלא יש חלקים שכן נכללו זה בזה, גלגלתא ועיניים באח"פ, אח"פ בגלגלתא ועיניים, זאת אומרת ישראל ואומות העולם, כמו שכתוב "לא יצאו בני ישראל לגלות, אלא כדי לצרף להם את נשמות הגרים", יש התכללות כזאת. אבל זה רק כדי לגדל את בחינת ישראל לכזאת עוצמה, כדי שיכלו בהחלט למשוך את כל האור שיתקן את האח"פ להיות מה שנקרא אור לגויים.

בוא נגיד כך, לפני השבירה, גלגלתא עיניים בקדושה, ואח"פ בקדושה. בגלגלתא עיניים אתה רואה שהם מלאים, משתמשים בכל הגלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, חפץ חסד, הם לא צריכים כלום, בחינת ישראל מעל הפרסא. אח"פ נמצאים למטה מפרסא, הם לא יכולים להשתתף אחרת ממה שיש עליהם צמצום א', ברצונם. ואז כאילו הכול מתוקן בצורה שלא יכול להיות יותר.

בגמר התיקון, לפני גמר התיקון, איזה מצב יש? אחרי כל העבודה שלנו, שגלגלתא עיניים מתוקנים, על האח"פ יש צמצום א' לפי בחירתנו, ויש גם אח"פ דעליה. שאותם הניצוצים, החלקים מאח"פ שיכולים לתקן, איפה שבינה ומלכות נכללות יחד, אנחנו מצטרפים לבינה, לגלגלתא ועיניים, זה נקרא נשמות הגרים. אז איזו תועלת יש מהתהליך הזה שבגללו נעשתה השבירה, וכל הגלות, וכל התיקונים, ובאים בסוף של דבר למצב הזה, שיש לנו גלגלתא עיניים מתוקנים, אח"פ מתוקן, כמו שהיו קודם, ויש גם עוד אח"פ דעליה.

אז האמת יש פה הרבה הבחנות שונות מקודם. כי קודם כל גלגלתא עיניים ואח"פ, האדם כבר מבחין, והוא מחלק, והוא מתקן, והוא מבצע את כל המבנה. הוא בונה בעצמו ממצב השבירה, בהתאם למה שהיה קודם. זאת אומרת, יש לו כאן כבר ביצוע, הוא מממש את הבחירה החופשית שלו. זאת אומרת, שהוא בונה את עצמו בגלגלתא עיניים ואח"פ, אח"פ נמצא בצמצום, גלגלתא עיניים נמצאים במימוש, בדביקות עם הבורא, וגם אח"פ דעליה.

האח"פ דעליה האלו, בזה האדם מתקן גם את האח"פ האמיתי. כי בזה שהוא מוציא מסך כל הכלים דה קבלה האלו, שיכולים להצטרף לכלים דהשפעה, הוא קובע שהוא לא רוצה להשתמש באח"פ האמיתי, דווקא בגלל שאי אפשר לתקן אותו בעל מנת להשפיע. ואם היה אפשר לתקן בעל מנת להשפיע, ודאי שהיה משתמש בו. זאת אומרת, הוא בזה מביע את הרצון שלו כן להשתמש בו, אבל מחוסר ביצוע, כי זה לא תלוי בו, כי ניצוצות דבינה לא נמצאים באח"פ האמיתיים, הם לא חדרו לשם אפילו בשבירת הכלים, אז הוא לא משתמש.

יוצא שהעבודה שלנו היא במיוחד על כל הקשר שיש בין בינה למלכות, כי זו בעצם תוצאה מהשבירה, שכל הבחינות של בינה ומלכות התערבבו זו בזו, וזה בזו בצורה שאי אפשר להבדיל, ובכל בחינה יש את כל הבחינות. כתוצאה מזה גם בעולמנו יש לנו תמיד עסק לא עם עצמנו בלבד. אנחנו לא יכולים לעבוד עם עצמנו, אלא אנחנו כל הזמן צריכים, ועוד נצטרך לעבוד, נגד כל העולם, לעיני כל העולם. לא נגד, אלא לעיני כל העולם. וכדי להוציא גם את בחינת ישראל, אנחנו חייבים להשתמש בכל הכלים שיש במציאות.

ולכן, אני חושב שגם החלק של ישראל, וגם החלק של הגויים זה כנגד זה, גם בעולם שלנו, יצטרכו להבין מה התכלית הכללית, מה מוטל על ישראל, למה לכל האומות יש דחף להאשים את ישראל, דחף טבעי מהשורש העליון.

וכשישראל יכירו בחובתם, אז דווקא מפני שהם כלולים זה בזה אחרי שבירת הכלים, ואנחנו כתוצאה משבירת הכלים, אז נצטרך בעזרה הדדית, הייתי אומר, ממש בהילוך הדדי לעשות את התיקונים בנשמות. זאת אומרת, ברצונות שלהם, דרך הבנה, דרך מחשבה, ודרך הכוונה. אני חושב שזה יתגלה בקרוב.

תלמיד: כתוצאה מכך לאח"פ האמיתי באה הסכמה פנימית להיות מתוקן בסוף, או שזה בא בלי ההסכמה שלו?

האם לאח"פ האמיתי באה ההסכמה להיתקן?

תלמיד: כן, בסוף הדרך.

כן, אבל ההסכמה הזאת להיתקן באה מתוך השפעת האור לאח"פ האמיתי שלא יכול בעצמו להזמין את האור, למשוך את האור, לכן זה נקרא שישראל הם אור לגויים. כי אם גלגלתא ועיניים מושכים את האורות, ומבררים את עצמם, אז כנגד זה, גם חלקים שלא יכולים לתקן את עצמם בצורה כזאת מרגישים באיזו צורה הם כן יכולים להיות מתוקנים. שיש חלקים שמושכים את האורות, ויש חלקים שבאמת האורות האלה שהצטברו, יתקנו אותם. גלגלתא ועיניים, ישראל, מושכים את האורות, והאורות שמצטברים מתקנים את האח"פ.

אתה שואל, האם יש כאן מקום לעבודה הדדית? אני חושב שכן. מה זאת אומרת עבודה הדדית? יכול להיות שאת העבודה הזאת אנחנו רואים כמו על עצמנו, אנחנו רואים אותה בהתנגדות של הרצון לקבל לתהליך הפנימי שלנו. וכך אנחנו רואים גם בחיצוניות, במישור הגשמי, שאומות העולם מתנגדים לקיום של ישראל, לא רוצים בקיומו, ורואים בגלגלתא ועיניים חלק ממש מיותר ששולט עליהם, שלא עושה לטובתם, ומתוך זה באים הבירורים.

תלמיד: אם הכול כלול בכול, איך יכולים להיות רצונות שאין להם חלק בבינה?

מפני שהכלים הגסים, כלים דקבלה, תובעים את התיקון, הם מרגישים יותר חוסר בתיקון מצד ישראל, ואז ודאי שהלחץ בא מהם. רק מה הבעיה בעולמנו, שיבינו ויכירו מה באמת קורה, לקרוא את המציאות נכון, ובצורה הנכונה להשתתף בתהליך, לחייב את ישראל לעשות מה שמוטל עליהם. אלה אומות העולם שמופעלים עכשיו לעשות.

תלמיד: איך יכול להיות שהפרסא תשבר והאור יבוא?

הפרסא לא תשבר והאור יבוא מגלגלתא עיניים לאח"פ למטה. היא לא תשבר, היא פשוט תתבטל. צמצום ב' יתבטל וכולם יחזרו לצמצום א'. איך נעשה את זה? אנחנו לא יודעים. על ידי אור מיוחד שיתקן את האח"פ במקומו. אני זוכר שהייתה שאלה, אם כולם יצטרכו לעשות ברית מילה, כולם יצטרכו להיות יהודים? כולם יהיו ייחודים מהמילה ייחוד עם הבורא, אבל לא על ידי התיקונים שצריכים גלגלתא עיניים כדי לצאת מהאח"פ אלא אח"פ יתוקן במקומו. זאת אומרת, חזיר יישאר חזיר אבל יהיה כשר.

זאת אומרת, כל הכלים דקבלה יישארו במקומם כמו שהם ויוכלו לקבל על מנת להשפיע. זה נקרא שצמצום ב' יתבטל ויהיה אפשר להשתמש עם הכלים דקבלה האמיתיים ללא שום שינוי בהם בעל מנת להשפיע. וכל התיקונים של מה שאנחנו לומדים נגיד ב"בית שער הכוונות", לפי מה שבעל הסולם מסביר שם, מילה, פריה ועטיפת דמה, כל התיקונים שצריכים לעשות בבירור בין אח"פ לגלגלתא עיניים, תיקון של גלגלתא עיניים, להיבדל מהאח"פ, אלה כל המצוות.

אז כל המצוות האלו הן פעולות של תיקונים עד גמר התיקון. מפני שאין לך כוח לעבוד עם האח"פ, אז אומרים לך באיזו צורה אתה יכול להבדיל את כל חלקי הרצון לקבל שאפשר לעבוד רק בהם בעל מנת להשפיע, ובזה יש בירור ותיקון של הרצונות האלו. אלה כל תרי"ג הפעולות. אבל אחרי שהם תוקנו, האח"פ יתוקן בעצמו כתוצאה מהפעולות האלו, ואז לא צריכים שום הגבלות ושום מעשים מיוחדים, אלא פשוט הרצון לקבל עובד בעל מנת להשפיע, קיבל טבע כזה וזהו.

אין פעולות מיוחדות. אז לעבוד עם הרצון לקבל שיש מצווה מיוחדת, רק על מנת להשפיע, כוונה וזהו. זאת אומרת, לא צריכים את צורת ישראל לרצון לקבל, הוא יקבל את הצורה "ישראל" ללא השתנות בתוך עצמו.

תלמיד: האם אפשר להגיד שלגמר התיקון קודם איזה תיקון פנימי בטבע של הקליפות, כאילו במקום לשלוט על האור?

אני שמעתי מהאנשים דווקא בסיטרין, שיש איזה חוסר הבנה. "אתם, ישראל, אתם משהו, זה שייך לכם, איפה אנחנו כאן"? היו כאלו, זה חוסר הבנה. צריכים לברר באמת, הכול ניתן להסביר. קשה לתפוס. כל דבר שברוחניות קשה לתפוס כול עוד אין הבחנות כנגד זה בפנימיות האדם. אנחנו רואים שאנחנו לומדים כל דבר, לא מבינים, אחר כך עוד ועוד נוצרים בפנים איזה הכנות, כלים, הבחנות, חוץ מידיעה גם איזו הרגשה, ועם זה באה קליטה של החומר.

תלמיד: האם אפשר להגיד שלרגע של גמר התיקון קודם איזה שינוי פנימי בטבע של הקליפות, במקום לשלוט על האור הן מוכנות להיתקן בכל מחיר?

אחרי שמבררים את כל הגלגלתא עיניים ומבררים את כל האח"פ, נשאר האח"פ האמיתי. האח"פ האמיתי נשאר אחרי הבירור שאדם פוסל אותו במאה אחוז בצורתו "על מנת לקבל". בזה שהאדם פוסל אותו לגמרי במאה אחוז, אז הוא כבר מתבטל בעיני האדם. כבר אין לו אחיזה מתוך גלגלתא עיניים באח"פ ומאח"פ כלפי גלגלתא ועיניים. ולכן האח"פ הזה כבר משתנה מעצמו מתוך שעשו עליו את כל הבירורים. זה התיקון שלו, מבדילים אותו ואומרים שבצורה כזאת הוא לא מקובל.

זאת אומרת בזה רוכשים מסך לעבוד עם האח"פ האמיתי בעל מנת להשפיע. אז בא אור "רב פעלים מקבציאל" שמקבץ את כל ההבחנות, את כל ההחלטות של האדם ונותן לאדם כוח לעבוד עם האח"פ האמיתי. זה נקרא שצמצום ב' מתבטל, אין הבדל בין מלכות ובינה אלא כל המלכות מקבלת את התכונות של בינה ועובדת בלקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת יש לה תכונות של עצמה ותכונות של הבינה יחד.

תלמיד: האם לא נשאר לו שום ניצוץ של אור בקליפות?

כל הקליפות מתבטלות. איך יכול להיות? כי הכול מדובר כלפי האדם. הרי אנחנו נמצאים גם כך באין סוף בגמר התיקון, אלא אנחנו בהרגשתנו לא נמצאים בזה. אז כשאנחנו עוברים את כל הדרך, כשאנחנו מבררים את המצב שלנו ורוצים לשייך כל פעם את עצמנו למצב המתוקן, לגמר התיקון, ודאי שבזה כל הקליפות מתבטלות, בכל פעולה ופעולה אתה מבטל איזה חלק מהן.

תלמיד: איך יכול להיות שיש רצונות שלא כלולים ברצונות של בינה, אם הכול כלול מהכול, מה זה הרצונות האלה?

אנחנו רואים שאור יוצא מבחינת שורש דד' בחינות דאור ישר, בונה את בחינה א'. כשבחינה א' מקבלת את האור, מרגישה תענוג, בתוך התענוג מגלה את נותן התענוג, בחינת שורש, רוצה להיות כמוהו, כי היא בחינה יותר עליונה, יותר גדולה, יותר חשובה. הופכת להיות כמו בחינת שורש, זה נקרא שהיא הופכת להיות בחינה ב', שהיא לא רוצה לקבל כלום.

כשהיא לא רוצה לקבל כלום ודומה לבחינת שורש, היא מתחילה להבין את הרצון שיש בשורש. השורש לא שלא רוצה לקבל, בשורש אין בכלל רצון כזה לקבל אלא השורש רוצה להשפיע, לתת, אבל בחינה ב' יכולה לתת, רוצה לתת? לא. אז איך היא תרצה עכשיו לתת? היא מקבלת את הרצון הזה מגילוי הבורא שוב בתוכה, ואז היא מבינה שלתת היא יכולה רק מפני שיש לבורא חיסרון, הוא רוצה להשפיע, ואם אני אקבל בגלל שהוא רוצה לתת, אז אני אגרום לו את התענוג, זה נקרא שאני אתן, שאני אשפיע.

ואז בחינה ב' בונה את בחינה ג'. מה זה בחינה ג'? בחינה ג' בדיוק דומה לפעולת השורש. בחינה ב' לא רוצה לקבל כמו שבחינת שורש לא מקבלת, בחינה ג' נותנת, מחזירה כמו בחינת שורש. בזה בעצם הכול נגמר, לא צריכים יותר כלום. מה מגלה בחינה ג' שהיא בתוכה?

תלמיד: שזו לא התכלית שלה.

לא, עכשיו כשהיא דומה לבורא, שהיא נותנת כמו שהבורא נותן, מה חסר לה עוד? עכשיו חסר לה להיות במדרגה שלו, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". היא עשתה בדיוק כמו שהוא עשה, הבורא, האור, כמו שבחינת שורש עשתה, ועכשיו היא רוצה להיות באותו מעמד. אז בחינה ד' הזאת שרוצה להיות באותו מעמד, הרצון שלה לא בא בצורה ישירה מהבורא, הרצון הזה נעשה עקב זה שהיא עשתה את עצמה כדומה לו, אז היא הבינה את הפנימיות שלו. לכן בחינה ד' היא בחינה מיוחדת.

אם ג' הבחינות הקודמות באות בצורה ישירה מהבורא, על בחינה ד' אנחנו אומרים לא, זה נברא, זה רצון מיוחד, חדש, שלא בא בצורה ישרה, לא בא בדרך הישר. ולאותה בחינה ד' אנחנו כבר מתייחסים כמו לשורש של הנברא. זה עוד לא נברא כי היא עדיין בכל זאת קשורה מאוד עם הבורא, אבל זה כבר שורש הנברא. ולכן הבחינה הזאת כבר מחפשת הלאה מה לעשות עם עצמה, עקב זה שהיא מגלה, "מה יש לי מזה שאני רוצה להיות כמוהו?", ואז היא מגלה שהיא לא יכולה לממש את הרצון הגדול הזה, וכנגד זה יש לה בושה שהיא לא כמוהו. בושה כנגד בעל הבית ממש. ואז היא מתחילה לעשות כל מיני פעולות.

ברצון הזה שבחינה ד' מרגישה - אני אולי לא מדייק כל כך בהבחנות מפני שזה באמת נושא שכל פעם אפשר להוסיף בו הכול - בחינה ד' הזאת לא יכולה כנגד הרצון הזה שעכשיו מצטייר בה לרכוש כוח מלמעלה. לא מגיע אליה כוח מלמעלה לפי הרצון הזה בדיוק, מיד לבצע את הרצון, כמו שהיה בבחינות, משורש לא', מא' לב', מב' לג', אפילו מג' לד'. למה? כי האור שמספק אותה, שבורא אותה, שמביא לה כוח, מילוי, הוא לא מיועד לזה, הוא יכול להביא לה כוחות רק לג' ראשונות ולא לבחינה ד' עצמה.

אז יש לבחינה ד' בעיה, מה אני אעשה עם עצמי. הרצון הזה לא מקבל מלמעלה כיסוי מה שנקרא, אין כנגדו כוחות שאוכל להשתמש ולבצע ברצון הזה שום דבר. מה שכן, מפני הבושה, מפני ההכרה שאני לא הוא, אני יכול לצמצם ולא להשתמש בו, לזה הבושה נותנת לי כוח, אבל חוץ מזה אני לא יכול לעשות איתו שום דבר. תתאר את עצמך במצב שאין מה לעשות.

ואז מבינים שיכולים לעשות פעולות כאלה שהרצון הזה בכל זאת יישאר, אבל תהיה החלטה כנגד הרצון הזה, להיות באמת כמו בורא. איך ההחלטה הזאת יכולה להיות? אני צריך כנגד הרצון הזה לעבוד במלואו, ולהחליט על כל הרצונות שיש בו, על כל כולו, על אף שאני לא מסוגל לעבוד איתו כמו שהוא, אבל זה האני שלי, אני רוצה להיות מהאני שלי כמו בורא. איך עושים את זה? אם אני אשתף בו בינה משבירת הכלים, ובכל ההבחנות שלי אני אחליט שבכל רצון ורצון שיש לי בבחינה ד' הזאת, אני רוצה שהוא בכל זאת יהיה כמו בורא.

איך אני מחליט את זה? על ידי זה שעם כל היתר חוץ ממנו אני נדבק, עושה דבקות בבורא. ועם מה שאני לא מסוגל לעבוד אתו, אני מחליט שאני פשוט לא רוצה להיות איתו, זה לא אני. זאת אומרת, האדם דורך על האני שלו ועובד עם מה שהוא מסוגל להידבק בבורא, זה נקרא באמונה למעלה מהדעת, בכלי שהוא בונה בכוונה על מנת להשפיע, למעלה מבחינה ד', וכן הלאה.

ואחרי שהוא עשה את כל ההבחנות האלה, זה נקרא כמו באין סוף, אתה יכול ללמוד כביכול את כל מה שהוא עושה באין סוף. אז כל הרצון הזה שבבחינה ד' בעצם החליט שהוא לא רק מצמצם את עצמו, אלא שכל כולו עובר כביכול לג' ראשונות, הוא רוצה להיות כבורא ממש במעמד שלו. ועשה את העבודה הזאת מתוך בחירה חופשית, מתוך החושך, מתוך כל האפשרויות שרק היו לו. זאת אומרת, בזה הוא באמת בנה את עצמו בהתאם לבורא, כיש מאין, כי עשה את כל העבודות האלה מניתוק מוחלט מהבורא.

אתה שואל, איך בחינה ד' הזאת יכולה להיתקן? רואים שרק בצורה כזאת היא יכולה להיתקן, רק כשהיא תהיה מעורבת עם בינה, והערבוב הזה יהיה בדרגת בחינה ד', זאת אומרת בעל מנת לקבל, בדרגה הנמוכה ביותר, בחושך ונתק וריחוק מוחלט מהבורא, ואז מתוך הבירורים האלה, בחינה ד' בעצמה תחליט על עצמה שהיא בהחלט, בבחירה חופשית שלה, רוצה להיות בדרגה, במעמד של המאציל. אז נעלם עניין הבושה והמעמד הזה באמת נרכש על ידי יגיעה עצמית וכן הלאה.

תלמיד: האם היא כן מתערבת בבינה? זה לא ברור.

האם כדי לעשות את כל ההבחנות האלה, בחינה ד' מתערבת בבינה? ודאי שהיא מתערבת בבינה. כשהיא מרגישה בושה מלכתחילה היא גם מעורבת בבינה, בכוחות להשפיע כביכול, אבל היא מעורבת רק כדי להרגיש שהיא הפוכה, ולא לרכוש מזה כוחות דלהשפיע. אם היא יכולה לרכוש כוחות דלהשפיע סימן שזו לא בחינה ד' האמיתית, הנקייה, סימן שיש שם בכל זאת איזה קשר עם המאציל. מה זה נקרא שאין קשר עם המאציל? שהיא לגמרי הפוכה ממנו, שצורת ההשפעה לא נדבקת אליה לעולם, לא יכולה להיות בטבע שלנו.

תלמיד: ולמה לא רואים את הרצונות האלה, במקום שאנחנו נחפש אותם בעצמנו, האם יכול להיות כזה דבר? כי אדם צריך לברר את הרצונות האלה, לא להשתמש בהם?

אדם שמשתמש ברצונות שלו מבדיל באילו רצונות הוא יכול להשתמש, ובאילו הוא לא יכול להשתמש. זה נקרא עניין המצוות, הציווים, איך לעשות תיקונים בכל רצון ורצון. יש רצונות שבהם אתה יכול לבצע תיקונים בפועל, "מצוות מעשיות" מה שנקרא. ויש רצונות ששייכים לבחינה ד', שבהם אתה יכול לבצע רק את הפעולה לא להשתמש בהם, "מצוות אל תעשה".

תלמיד: אלה כל המצוות אל תעשה?

אלה כל המצוות אל תעשה. יש בסך הכול רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. 248 רצונות עיקריים מהנשמה הם רצונות שאפשר לעבוד בהם בעל מנת להשפיע בכל מיני צורות, ו-365 רצונות ששייכים לאח"פ, למבנה של גוף הנשמה שמטבור ולמטה, אלו רצונות שאי אפשר לעבוד איתם בעל מנת להשפיע, אפשר רק לעשות עליהם צמצום. אלה מצוות שנקראות אצלנו "לא תעשה", לא תעשה הכוונה אל תשתמש, הרצונות האלה חייבים לעבור צמצום. זאת אומרת, שאתה תחליט שבהם אתה לא יכול להשתמש, כי צורת השימוש שבהם לא יכולה להדביק אותך לבורא.

למה? מפני שאין בהם שום ניצוץ של השפעה, הם לא יכולים להבין את תכונת הבינה. אתה יכול רק להוציא מהם ניצוצות, ועל ידי הניצוצות שיש בהם אתה מבין שאתה לא יכול יותר מלהחליט לא להשתמש בהם. אתה עושה את החקירה הזאת, רואה את ההבדל בין בחינה ד' הזאת לבין בחינה ב', לבין הבינה, ורואה שהיא הפוכה, ואתה מחליט שאתה לא משתמש ברצונות האלה. ליותר מזה אתה לא מסוגל.

בינה אמיתית לא יכולה להתחבר עם מלכות אמיתית. אנחנו רק צריכים להבין שאין דבר כזה, ששתי התכונות האלה יכולות להתחבר ביחד, כל שכן תכונות הפוכות כאלה, זה אף פעם לא יכול להיות. אלא יכול להיות ביניהן קשר שנותן לך אפשרות להחליט עד כמה הן הפוכות ואיך להיבדל.

תלמיד: וכל עוד האדם לא ניכנס לרוחניות זה לא עוזר לו בכלל שהוא קורא בספר, את זה תעשה ואת זה אל תעשה, אין לו לזה שום הרגשה, נכון?

כל עוד אדם לא נכנס לרוחניות הוא לא רואה ודאי אילו מצוות בו הן תעשה ואילו לא תעשה. זאת אומרת, הוא לא מבדיל במבנה הנשמה שלו, הפרצוף הזה, אילו כלים יש לו למעלה מטבור, למטה מטבור, באילו רצונות הוא יכול להשתמש בעל מנת להשפיע ובאילו רצונות לא.

תלמיד: אפילו שכתוב בספר והוא ממש יכול לקרוא את זה?

מה זה כתוב בספר? בספר הכול יכול להיות כתוב, אבל אתה לא יכול כנגד זה להבחין אצלך בהבחנות האלה. ברגע שכנגד הספר אתה גם רואה, מרגיש, אתה קורא ואתה מרגיש, או שאתה פתאום רואה משהו בראייה פנימית, אתה מבחין בך את הדברים האלה, ואתה נזכר שגם בספר כתוב בצורה כזאת, אז זה כבר נקרא "נשמת אדם תלמדנו", אתה כבר הולך בקבלה מעשית מה שנקרא, זאת אומרת, מבצע תיקונים על רצונך.

תלמיד: אנחנו מחייבים את עצמנו לעשות איזו ברית כדי לפתח את עצמנו למצבים הבאים. איך במצב הזה שבו אנחנו מחייבים את עצמנו נוכל להבטיח שבמצבים הבאים נעמוד בזה, הרי זה יהיה מצב שונה לגמרי?

ברית זה תיקון, להבדיל בין כלים דהשפעה לבין כלים דקבלה, ולהשתמש בכלים דהשפעה במה שאפשר, לפי הדרגה, לפי המצב. זה נקרא ברית.

תלמיד: זו צורת עבודה?

כן, זו צורת עבודה, בכל מצב, בכל דרגה שקורית. זה לא שפעם ולתמיד יש לי תיקון כזה. כל פעם שאני מוציא כלים דהשפעה מכל הערבוביה הזאת של הכלים, כל פעם שאני מצרף אליהם כלים דאח"פ דעליה וכן הלאה, כל התיקונים האלה בעצם נקראים "ברית".

תלמיד: האם גם ישראל זה מצב שאתה כל פעם צריך לברר אותו?

ישראל זה מצב פנימי שלך, אתה צריך לבנות אותו, כל פעם לברר ולבנות, ודאי.

תלמיד: לפני שאנחנו נכנסים לרוחניות, מה אנחנו יכולים לעשות עם הרצונות שיש לנו עכשיו, איזה סוג של בירור?

לפני שאנחנו נכנסים לרוחניות ומתברר לנו בדיוק באילו רצונות אנחנו יכולים לעבוד כרגע ומה בדיוק הכיוון של העבודה עם כל רצון ורצון, אנחנו צריכים רק לציית למה שאומרים לנו מקובלים, ואין כאן עבודה, אלא עבודה בכללות. אסור לי להתחיל לעסוק בפעולות כאלה שאני יכול לדמיין לעצמי, שאני כבר כביכול נמצא ברוחניות או משהו.

אני חייב ללכת בדיוק לפי השיטה, שזה על ידי הקבוצה ועל ידי הלימוד, למשוך אור מקיף בצורה מספקת ומועילה כך שאתחיל לראות את המציאות האמיתית שלי, איפה אני באמת נמצא, שזה לא באיזה עולם גשמי, אלא סביבי יש עולם רוחני ואני חי בשני העולמות. ובהתאם למה שיתגלה לי, אז אני אתחיל לברר בפועל את היחס שלי בין העולם הרוחני לבין המצב הגשמי, את היחס שלי לשניהם, וזאת כבר עבודה של בירור.

אבל לפני שאדם מגיע לראייה פנימית כזאת, אז ודאי שאין לו אפשרות לדעת מה הוא עושה בכלל, איפה הוא נמצא.

תלמיד: במה בדיוק צריך להרים את תכונת ההשפעה? אם מדובר על הבורא שהוא שולט ויכול לעשות לי כל מיני דברים, זה ברור, אבל מה כל כך מיוחד בתכונת ההשפעה שאני צריך להרים אותה?

האדם האגואיסטי פשוט נברא בהטבעת אגואיזם כזה גדול, בכל מיני צורות שהן הפוכות מהשפעה, מבינה שהטביעה באח"פ שלה, בחומר הרצון לקבל צורה שהאדם משתוקק לתענוגים, ולתענוגים שבבינה, שיש לה מההשפעה, אבל משתוקק אליהם, לקבל על מנת לקבל. אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו משתוקקים לתוצאות של ההשפעה. זה נקרא שהאור עשה את הכלי, הטביע בצורה הפוכה, כמו בהטבעה.

אז איך יכול להיות שמהטבעה כזאת שאנחנו משתוקקים בעל מנת לקבל לתענוגים שבאים מהאור, מתכונות הבינה, מאח"פ דבינה שהטביע את זה, עשה את הצורה הזאת בתוך המלכות, אנחנו נקבל מזה את הרעיון הזה, את ההשתוקקות הזאת להשפעה? מפני שההטבעה הזאת היא באמת הטבעה מתענוגים שבאים מהאור. וכשאנחנו משתוקקים לתענוגים האלה והם באים מהמקור שלהם, הם לאט לאט מתחילים להביא לנו "חן דקדושה".

באיזו צורה? בוא נגיד בצורה פשוטה, כמו שבחינה א' בד' בחינות דאור ישר התחילה לאט לאט לגלות בתענוגים שלה שיש בפנים את נותן התענוגים, כך אנחנו מגלים את זה לאט לאט. אנחנו לא יודעים, אבל הוא מתגלה, רק הוא לא מתגלה בצורה ברורה. אבל את הגילוי הזה אנחנו מתחילים להרגיש כחן דקדושה. שבא לנו, "אני לא יודע למה, אבל יש משהו בצורה ההשפעה שמושך אותי, מתחיל להיות מושך".

זה קורה אחרי הרבה זמן. אבל זה כך, "בא לי", אין תשובה אחרת אלא "בא לי". זה מפני שכך האור פועל ברצון לקבל, אם לומדים בצורה נכונה, שזה נקרא שהתורה נעשית סם החיים ולא סם המוות. ואם לומדים בצורה לא נכונה, אז נכנסים ליתר גאווה ודרישה. זאת אומרת, האור המקיף מביא את ההערכה הזאת שנקראת "חן דקדושה", כמו שכותב בעל הסולם באות קנ"ה בהקדמה לתע"ס. או שהוא גם כותב באות י"ז בהקדמה לתע"ס, שהמטרה שלנו היא להגיע לבחינת הבינה, לבחינת האמונה.

תלמיד: אבל אם להשפיע בצורה פנימית אי אפשר, מה יש בהשפעה שאני צריך להעריך את זה יותר מקבלה?

אתה אומר כך, "איך זה שהרצון לקבל יכול פתאום להעריך משהו שהפוך ממנו?". הרצון לקבל רוצה ליהנות, זה רצון ליהנות. ואם הוא מבין מתוך ההארה העליונה הזאת, שאפשר ליהנות מהשפעה יותר מאשר ליהנות מקבלה, אותו רצון לקבל מתחיל לקלוט את זה. אין כאן איזה הוקוס פוקוס, או איזו פעולה ממש על טבעית.

בשבילנו זה נראה על טבעי, אבל זה לא על טבעי. כי הרצון לקבל הולך לעבוד עכשיו בעבודה שנקראת "לא לשמה", אני רוצה רוחניות מפני שיש שם תענוגים. אבל בזה הוא מושך אור מקיף, והאור מקיף הזה לאט לאט משפיע עליו בטבע שלו שבא מהמשפיע. ואז האדם מתחיל להעריך את המשפיע כדרגה עליונה יותר.

תלמיד: בדף נ', בפסקה לפני האחרונה, רב"ש כותב פה על מצב, "הבוחר בעמו ישראל זה שכל מה שהוא מסתכל, ומה שהלב משתוקק, הוא משתדל שהכול יהיה לטוב ולתועלת ה',". מה המצב הזה, מהי המדרגה הזאת ש"הוא משתדל" כביכול?

אנחנו צריכים לחכות עד שיבואו ההבחנות האלה שעליהן כותב בעל הסולם, ואז נבין מה יש בהן. אין לי יותר מה להגיד.

(סוף השיעור)