שיעור בוקר 05.08.2016 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר: "ירושת הארץ", עמ' 505

כמו שרואים, המאמר הזה הוא מכתבי יד, נקרא בכל זאת, אפילו שזה לא מאמר מסודר, אבל כדאי לנו, כל שורה מבעל הסולם היא יכולה להאיר לנו עוד משהו.

ירושת הארץ

[מתוך כתב יד]

"ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת." לָמה? זה ברור לנו, כי חטא עץ הדעת, זה שהיינו פעם נשמה אחת, נגיד עיגול אחד, זה מצב הא', ואחר כך העיגול הזה הוא התחלק להרבה מאוד נשמות פרטיות, וזה מצב הב', שבירה או חטא עץ הדעת, והמצב השלישי, מצב הג', זה גמר התיקון, שכולנו כולנו, כל הנקודות, הן נשארות הנקודות האלו, זה לא כמו במצב הא', אבל הן יהיו כולן כולן סך הכול כאחד. זה התיקון, שהן מתחברות ביניהן בצורה כזאת (ראו שרטוט מס' 1). ואז יוצא, שבמצב הא' זה אור הנפש, במצב הב' אין בהן אור, רק מושכות אור פנימי שמחיה אותן, ובמצב הג' הן מתחברות ומתגלה בהן האור, כפול תר"ך פעמים, פי 620 פעם, אור היחידה.

לכן ישראל לא "ישובו לארצם", "ארצם" זה רצון, "ארץ" זה רצון, הם לא יכולים להגיע לארץ ישראל, לרצון ישר א-ל, זאת אומרת, לרצון המתוקן שלהם, מצב הא' זה הרצון הראשון, מצב הב' זה הרצון השבור, ומצב הג' זה הרצון המתוקן, לכן ודאי ש"ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת", שכולם יתחברו יחד שוב לנשמה אחת מכל החלקים.

שרטוט מס' 1

"חז"ל אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת.

ב. ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה." זאת אומרת, איך הגאולה שייכת לאחדות ישראל ואיך אחדות ישראל שייכת לגאולה, לָמה זה היינו הך? אלא אחדות ישראל זה הכלי, חיבור והגאולה זה האור שמתגלה בתוך החיבור. לָמה זה המצב שנקרא מתוקן?

"ג. ונקדים העניין בַּמָּה אֵדַע וכו', כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וכו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. וקשה איזו תשובה היא על שאלת אברהם?" זאת אומרת, שאברהם אבינו, כשהוא השיג את המצב שלו ההתחלתי, השבור, הקטן, והשיג את סוף הבריאה, גמר התיקון, אז הוא לא ידע איך אפשר להגיע לאור היחידה, לעוצמה כזאת של גמר התיקון עם הכלים הקטנים שמתגלים בו ובכל הבבל הזו דאז, הקטנה. איפה המקום הזה בעולם שלנו, על פני כדור הארץ? זה משהו קטן, בין פרת וחידקל, אולי מיליון איש היו שם, אפילו פחות, כי בעולם שלנו העוצמה הרוחנית היא מתגלה בכזה מצב פשוט.

אז אברהם שאל, איך יכול להיות שאנחנו נגיע לכלי שהוא יוכל בתוכו לקבל ולגלות את כל האור העליון, שהאור העליון ישרה בו במלואו? ואז הבורא אמר, אל תדאג, אתה לא רואה את כל הכלי, אתה רואה את הרצון לקבל שלך בצורת עביות דשורש, עביות א' נגיד, אבל חכה, אתה עכשיו תיכנס לגלות, ובגלות הזאת אתה תקבל את כל העביות הגדולה ואז אתה תצטרך לתקן אותה, וכתוצאה מהתיקון אתה תגיע למצב שיהיה לך רצון לקבל מתוקן, בלקבל על מנת להשפיע, ותוכל לקבל שם את כל האור. זה נקרא "ירושה", שהוא שאל "במה אדע כי אירשנה?", זאת אומרת, איפה הכלים שלך יהיו? מתוך השבירה שאתה תשיג בזמן גלות מצרים, ואחר כך כשאתה תצא ותתקן את הכלי הזה, אז תגלה את האור שבו.

"ד. ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי? וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?" זאת אומרת, עוד שאלה מאוד מעניינת, ובאמת אנחנו כולנו נמצאים בטענה כזאת, אם הבורא הוא טוב ומיטיב ורוצה להיטיב. אני כאבא ודאי שרוצה להיטיב לילדים שלי, אבל מאין ברירה אני צריך ללמד אותם איך להסתדר בחיים, אבל אם הייתי יכול מתוך הטבע שלי הייתי עושה להם הכול, שבמקומם יעבדו, שבמקומם יעשו הכול, והם רק ייהנו מהחיים, מהקיום שלהם.

לכן זאת השאלה, אם הבורא הוא טוב ומיטיב, ורוצה לתת לכולם רק טוב ואין בו שום דבר רע, איך ברא את העולם שבו כולם סובלים במשך אלפי שנים מיליארדי אנשים מדור לדור, וכזה סבל, וכזה אי צדק, וכל מה שיש לנו בעולם הזה, ממש אי אפשר לתאר שיש מישהו, לא רק שהוא טוב ומיטיב, אלא בכלל שיש מישהו שהוא כך מסוגל לבצע. שדווקא מתוך זה שיש לו רצון ויכולת אולי לעשות קצת אחרת ומשהו אחר, תראו מה שהוא עשה.

"ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי? וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?" זאת אומרת, אני צריך לסבול כל כך הרבה כדי אחר כך ליהנות ממשהו? אפילו אם תגיד שזו הנאה נצחית, ממש כך, אז מה? אבל אני בינתיים סובל. זה לא פגם בבורא, זה באמת לא פגם? מה אתם חושבים?

שאלה: ועוד איך שזה פגם, אני רואה את הבורא אכזר, הוא עשה את השואה, הוא עשה מה זה קשה. אתה אומר שהוא טוב ומיטיב, אני לא רואה שהוא טוב ומיטיב.

אני לא רואה, אני לא אומר שהוא טוב ומיטיב.

תלמיד: הוא רע, הוא אכזר, אני טוען שהוא אכזר, אם אחרי כל כך הרבה אלפי שנים אתה עובר כל כך הרבה גילגולים בשביל לבנות כאילו את הכלי, אז מה משתלם כל הסיפור הזה, רק צרות.

נכון.

תלמיד: אז איך אפשר להסביר שהוא טוב ומיטיב? ומספרים שהוא טוב ומיטיב, אני לא רואה שהוא טוב ומיטיב. אז איך אתה מסביר את זה?

אני? אני לא יכול להסביר.

תלמיד: אז זו המסקנה שהוא רע?

תראה מה הוא כותב לנו בחלק א' ב"תלמוד עשר הספירות" (הסתכלות פנימית, פרק א', אות ז') "איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי, ואין לך מתנת חנם גדולה מזו.

ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם"

זאת אומרת, מה העניין? אם תגיד שאנחנו צריכים לסבול וצריכים לעבוד ואחר כך לקבל משהו, כי אז אתה לא תרגיש בושה, אז זה יהיה שלך, אז גם זה לא מובן. מה אתה כאן עושה, בעולם הזה, איזה מאמצים, איזה דברים אתה עושה כדי לקבל את האין סוף? אין לך שום קשר בין זה שעכשיו אתה תעבוד ואחר כך תקבל שכר, במה לעבוד? בזה שאתה תעשה כמה דברים טובים, כמה מצוות, כמה תפילות, מה שלא תעשה. איך יכול להיות שעל ידי זה אתה תקבל משהו נצחי, אינסופי? זאת אומרת, כנראה שהכול לא כל כך פשוט.

תלמיד: כשאנשים באים ללמוד קבלה, הם באים ללמוד שהעולם הוא נצחי או שבאים כדי שיהיה להם יותר טוב בעולם הזה?

אנשים שבאים ללמוד חכמת הקבלה בעיקר הם רוצים לגלות את הבורא כאן ועכשיו, ולא שיהיה להם יותר טוב. לחכמת הקבלה לא באים אנשים שרע להם ושהם רוצים שיהיה טוב, הם רוצים להשיג, לגלות. זאת אומרת, הדרישה שלהם היא בהשגה, יותר בשכל מאשר ברגש. הם לא משתוקקים להגיע לטוב בחיים, אלו אנשים שלא באים לחכמת הקבלה, הם הולכים לחסידות, לדת, לכל מיני מקומות. לחכמת הקבלה מגיעים אלו שרוצים לגלות את הבורא, לדעת מי הוא, מה הוא, מי הוא בעל הבירה? כמו שכתוב.

תלמיד: הטבע של האדם הוא בא עם רצון לקבל שיהיה לו טוב, שיהיה לו תענוג בעולם הזה גם.

אבל כדי שיהיה לי טוב, אז אני לא משתוקק שיהיה לי טוב בכיס ובבטן, אני מרגיש שיהיה לי טוב אם אני אדע אותו, אם אני אפתור את השאלה, בשביל מה אני חי?

תלמיד: על איזה שלב אתה מדבר עכשיו כשאתה אומר את זה?

אני מדבר על השלב שאנשים מגיעים לחכמת הקבלה.

תלמיד: בהתחלה הם חושבים על זה שהם רוצים להשיג את הבורא?

הם לא רוצים בורא, הם לא יודעים בורא או לא בורא. הם רוצים לדעת בשביל מה אני חי? מה הטעם בחיינו? אבל לא כסף, לא כבוד, לא חיים טובים, אפילו לא בריאות. לחכמת הקבלה נטו מגיע אדם שהוא רוצה לדעת בשביל מה חיים? מה סוד החיים? מי מנהל אותנו? מה הוא? אני רוצה לדעת את הבריאה. יש לי חיסרון שאני נמצא במשהו, ואני לא יודע מה זה. והחלל הזה שאני מרגיש, הוא מפריע לי לחיות. זה החיסרון שאנשים מגיעים לחכמת הקבלה.

כמו שבעל הסולם כותב בהתחלת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". מה הם שואלים? מה הטעם בחיינו? אם אתם רוצים לגלות טעמים. אז בדרך יש כאן השאלות האלה. מה הוא אומר, "ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת" למה אני צריך כל כך לסבול גם בדרך? אולי מגיעים מתוך הסבל הגשמי, אבל כמעט ולא. אנשים שמגיעים לחכמת הקבלה, לא מגיעים מתוך הסבל הגשמי. מתוך סבל הפנימי, הרוחני, השכלי, חסר להם בנשמה. זה משהו אחר. יש להם חיסרון שהוא למעלה מהעולם הזה.

תלמיד: דיברנו על זה בשיעור שעבר, ואני ממש כל פעם מתוסכל מחדש, במיוחד כשאני מנסה רק לדבר על זה, כמו שאנחנו לומדים לדבר ולהפיץ.

אוכלים אותך מיד.

תלמיד: לא רק שאוכלים אותי, הם כל כך שוללים, בכלל עושים ממני צחוק. ובאמת אין לי תשובות להגיד להם. כי ברגע שאני פותח את הפה, אז שוחטים אותי.

יש לנו בעיה, אנחנו כל כך במיעוט. כשאני מסתובב ברחוב, אני רואה את כל הטרנד הזה החדש, שאפילו כל מיני אישים מפורסמים בטלוויזיה, שחוזרים בתשובה בצורה גרנדיוזית, אז איפה השפעה שלנו? פתאום אני רואה מישהו מניח כיפה, ומתחיל לספר על ארגון דאע"ש ואני לא מאמין. אנחנו לא מצליחים להשפיע, על כל הסלבריטאים האלה לפחות?

כן, ודאי כך זה ב"עקבתא דמשיחא".

תלמיד: אתה אומר, השפעה. ואני לא מרגיש שאני עושה השפעה לאותם אנשים שמסביבי. אנו מאוד בודדים, מאוד קשה לי עם הקטע הזה. איך אני עושה את זה?

למה?

תלמיד: כי איך אני עושה את זה?

יש גיבור בכמות, ויש גיבור באיכות, וזה שונה מזה. אנחנו אף פעם, כתוב על בני ישראל, מעטים אתם. בני ישראל זה אנחנו, כי אנחנו משתוקקים לישר א-ל.

תלמיד: איך אני עושה את הסוויץ' הזה?

לא, אין שום סוויץ' לעשות. אתה צריך לעשות סוויץ' בראש שלך, ולהבין שמניין אחד שהוא יהיה מסודר נכון, הוא יהפוך את כל המציאות. כמו האר"י שקראנו היום בשיעור הקודם, הזמין את התלמידים שלו לעשות גמר התיקון. מה היו לו שם, ארבעה, שישה, שישה תלמידים היו לו, סך הכול, אפילו לא מניין.

תלמיד: לא רק זה. דוחים את הקבלה, הופכים את הדבר שבכלל לא אמיתי.

אבל זה הכרחי שכך הם יתקדמו, כי הם נושאי רצון לקבל. מה אתה רוצה מהם? מה אתה רוצה מאנשים ברחוב, שהם שונאים את חכמת הקבלה, כי הם מרגישים בתת ההכרה, הם מרגישים שהיא מדברת על זה שהם חייבים להיפטר מהטבע האגואיסטי שלהם. יש להם אותו יחס אליך, כמו אומות העולם כלפי היהודים. שנאה טבעית, אינסטינקטיבית. אלא מה עוד? אבל אתה על פני האגו שלך, אתה קיבלת ניצוץ, רצון מִדרגה יותר גבוהה. ולמרות שרצון הזה הוא קטן, אבל הוא מִדרגה יותר גבוהה. אז זה הרצון הזה, הניצוץ הזה שהוא מעל האגו שלך הגדול, אבל אם הניצוץ הוא קטן אבל מִדרגה יותר גבוהה, הניצוץ הזה הוא נקרא ישראל. ועליו כתוב, אתם מעטים מהעמים.

זאת אומרת, אתה בפנים גם כלול מהעמים, סך הכול האגו שלך, ומהניצוץ הזה שנקרא ישראל. אם אתה מסדר את הפנימיות שלך בצורה נכונה, גם מבחוץ הכול יסתדר. אתה רואה מבחוץ בינתיים, את הניצוץ אתה רואה מבפנים, וכל יתר הרצון שלך אתה רואה מבחוץ. זה ממש כך נפרס ממך החוצה. אלה אומות העולם, ועם ישראל, עם כל הפלגים שלו והכול, זה הכול מחוצה לך, מה שאתה רואה, זה הכול אתה בפנים. לכן אני אומר ההפך, כמה שהם יותר ויותר יהיו נגדנו, אנחנו מזה נתחזק. אנחנו נתחזק בזה.

אם לא היו זאבים, אז נניח הכבשים, או משהו שם, לא היו בריאים. נניח אתה רואה שהורגים זאבים באיזה מקום בעולם, כבר מתחילות להיות חולות כל יתר האיילות שם, מתחיל להיות חולי. אתה חייב, זה כנגד זה הכול בטבע נברא. לכן אני לא, אני, אני לא עושה ביקורת על אף אחד שהוא נגדי. אדרבה, עוד יותר, ועוד יותר, רק שיהיה לי כוח. יהיו לי חברים, שאני כנגד זה אדרוש תיקון. ועל זה אני צריך להודות. אני אומר לך באמת. אין לי שנאה לאף אחד ואני אפילו לא עושה חשבון מי שם נגדי. אומרים לי שיש מלא עליך באינטרנט, בכל מיני מקומות. לבריאות. באמת. מה זה מפריע לי? מה זה משפיע עלי?

אני צריך כנגד זה לעשות את העבודה שלי יותר מוצלחת בהפצה, כדי להפיץ את חכמת הקבלה לעם ישראל וגם לאומות העולם.

תלמיד: האם אנחנו "לא מאחרים את הרכבת"? כי אני רואה שאנחנו לא מצליחים לעשות שינוי בעולם.

אני עושה כל מה שרק בכוחי אפשר לעשות, משתדל. זה הכול. הצלחתי יותר, הצלחתי פחות, אני לא יודע, אני משתדל. אין לי יותר מה לעשות בחיים, כלום. אני לא יוצא לפנסיה, אמנם שמזמן יכולתי. נמשיך, עוד ועוד ועוד.

בסך הכול, בוא נגיד, מלפני עשרים שנה, אתה יודע מה היה עם חכמת הקבלה?

תלמיד: פחדתי להגיד שאני לומד קבלה. היו כאלה שניפצו אותה ואמרו "הקבלה, תראו איזה פסיכים, איזה משוגעים." אני פחדתי.

היה "פולסא דנורא" אז. והיום?

תלמיד: היום אני מדבר אבל לא שומעים אותי.

אז עוד עשרים שנה. חס ושלום, אף אחד לא אשם, חוץ ממני.

"ה. אמנם אִיתָא בספרים כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה".

זאת אומרת, אנחנו צריכים בסך הכול כלי. אתה אומר, למה זה לא מתגלה? אין כלי שיתגלה בו האור. הכלי בא מהחיבור, וכמה שהוא יותר ויותר מתחבר מהרבה מאוד חלקים, אז עצמת החיבור שלו צריכה להיות כזאת שהוא יהיה דומה לאור, מתאים לאור. ולאור יש חמש דרגות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ולכן אנחנו צריכים להיות בהתאם לזה, שהחיבור בינינו יהיה מתאים לפחות לדרגת נפש, גם בכמות וגם באיכות. שהכלי יהיה דומה לאור.

"והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצה"ר ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים."

"תורה ומצוות" זה נקרא, שאנחנו משתדלים להיות מחוברים בכל הרצונות שלנו. שיש לנו תרי"ג רצונות ואנחנו מזמינים את מאור התורה, המאור המחזיר למוטב, שיעשה לנו חיבור.

שאלה: אני חוזר רגע לשרטוט שציירת. אני לא מצליח להבין את החלק הצהוב בשרטוט. יש בו גם נקודות שחורות שזו הרגשת הפירוד בינינו, וגם מרגישים את האחדות בינינו שזה החלק הצהוב (ראו שרטוט מס' 1).

כן, אחרת איך אני ארגיש את האחד ללא השני.

תלמיד: אבל עם מה אתה מזדהה יותר, עם מה מזדהים, אתה מרגיש את שניהם במקביל, גם את הסבל וגם את האחדות?

הפער ביניהם נותן לי את הרגשת האור. אני לא יכול להרגיש משהו בהבחן אחד. חייב להיות שניים, שביניהם אני מרגיש הבדל, ואז ההבדל הזה רק הוא מופיע לי ברגש. כך עובדים החושים שלי, אני נברא, אני חייב להרגיש משהו כנגדי, אז אני מרגיש. אני בעצמי נשאר ברצון לקבל הגדול, "במה אדע כי אירשנה?" שאתה תקבל רצון לקבל גדול מאוד. את הרצון לקבל הגדול הזה, מתי אתה תרגיש? אם הרצון הגדול הזה יהפוך להיות לאחד, אתה לא תרגיש בו שום דבר, הוא חייב להיות מפורק ממש כולו ואז אתה מרגיש את העוצמה שלו, עד כמה שהוא מנסה לברוח לכל אחד ולאחרים, ובא הכוח החיצון ומחבר אותו, למרות שהוא רוצה לברוח, ואז בפער בין שני הדברים האלו אתה מרגיש את עוצמת הבורא. אחרת אתה לא תרגיש. כך זה בטכניקה שלנו.

כך זה בכל דבר, לדוגמה נַגד, אם לא הייתה ההתנגדות שלו, איך תרגיש עליו שמשהו עובר דרכו, את העבודה שהחשמל למשל עושה עליו, אתה לא יכול שום דבר לעשות. אנחנו רק פועלים מתוך שני הדברים ההפוכים, פלוס ומינוס. איפה יש כאן פלוס ומינוס? המינוס חייב להיות ברצונות האלה, שנגלים כאגואיסטים, אסור להם להימחק. כתוב על זה, שאסור למחוק באדם שום נטייה שישנה לו. למה? כי אז אנחנו נפסיד את ההשגה הגדולה שישנה לכולם, דווקא מכל הנטיות של כל אחד ואחד.

קריין: זה כתוב במאמר "החירות", כתבי בעל הסולם,

"שסופם של כל נטיה ונטיה, לההפך למושכלות מאד גבוהות וחשובות לאין ערוך."

על ידי המאור שמאיר עליהם.

"נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו."

ככה זה.

תלמיד: שכלית אני מצליח להבין שזה כנגד זה, אבל רגשית אני לא מבין עם מה אני מזדהה, עם הטוב, עם הרע? אני יודע, או שטוב לי או שרע לי. אני לא מבין איך אני מרגיש גם את הסבל ואת הפירוד, וגם מרגיש את החיבור בינינו. לא תופס איך הכול הופך להיות אחד.

רק אל תשכח ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". זה הכול. ויצר הטוב לא יכול להיות אצלנו אלא מעל היצר הרע.

נניח שכולנו מתחברים, וכל אחד ואחד מתחבר עם האחרים ונעלם, ממש נמרח על כולם ומאבד את עצמו, מה יוצא לנו מעוצמת החיבור, שום דבר. זאת אומרת איפה נמצאת עוצמת החיבור, ההתנגדות הקודמת לחיבור שהייתה לי, אני מחקתי אותה? הייתה לי התנגדות, נַגד, ואם אני מוחק אותה, גמרנו, אני לא יכול לגלות שום דבר.

אני חייב להישאר עם ההתנגדות כלפיך ו"על כל פשעים תכסה אהבה". זאת חכמת הקבלה. זו בעיה בעולם שלנו שאנחנו מבטלים את העביות, ולכן מה יש לנו כאן. אם אתה רוצה באמת להשיג את הרוחניות, אתה עובד על העביות, אתה שומר עליה.

תלמיד: וכשאהבה כיסתה על כל הפשעים, ברגע הזה שהיא כיסתה וכמו שאתה אומר, אנחנו נעלמים.

לא נעלמים.

תלמיד: אז השנאה נשארת במלוא תוקפה?

כמו בתלמידי רבי שמעון. לְמה הם הופכים את השנאה? לאהבה, אבל אש השנאה בוערת בפנים ועליה האהבה, אחרת לא מורגש אחד ללא השני, זה החוק של הכלי שלא יכול להתקיים בצורה אחרת. אחרת אתה מוחק אותו, כאילו שהוא חוזר להיות ורוד, לבן כזה, הכול יפה, הכול טוב, ומה יכול להתגלות בו? כלום.

תלמיד: אז מרגישים דחייה מאוד מאוד גדולה ובו זמנית, במקביל, מרגישים קרבה מאוד גדולה, ממש באותו זמן?

כן, נכון. לכן אנחנו משיגים מתחילת הקו עד סוף הקו את הכול. לכן אנחנו לא יודעים, "מה זה סוף סוף הדבר הזה שנקרא כלי רוחני? איפה זה מופיע? מתי אני אגיע לגילוי האור? רצון לקבל, יש לי רצון." לא, זה לא מסודר. זה חייב להיות "דעת" ו"למעלה מהדעת". עוד מעט, את זה בונה האור, אבל אנחנו צריכים לעמוד על זה שאנחנו רוצים שהוא יבנה.

"ו. ובזה מובן מאמר בֶּן הֵא הֵא במשנה אבות שאומר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער. שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?"

זה כמו שבעל הסולם אמר קודם, למה האדם צריך לסבול ועד כמה שהוא יותר סובל לפי זה נמדד השכר. אז סבל צריך להיות למטה ושכר מעל הסבל הזה שאתה דווקא מגלה למעלה. אם אתה הולך לאכול כשאתה רעב, איזה טעמים! ואחר כך הם נעלמים, מפני שהרצון נעלם. אבל אם רוחניות זה נצחיות, הרצון צריך להיות לא נעלם.

זאת אומרת, פער בין החיסרון, בין הצער ובין התענוג חייב להיות כל הזמן ואפילו לגדול. זה עובד בצורה אחרת, הפוך מהעולם הזה. לכן אנחנו לא יודעים איך לבנות כלי רוחני. ואנחנו עדיין לא מבינים אפילו, כמה שאני מדבר, אז איפה זה, אני לא יודע איך להרכיב אותו, מאיזה חלקים, איך לסדר אותו. אני עדיין כך, מגשש.

"ז. ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות," אנחנו לא צריכים שום דבר, רק כלים. האור נמצא במנוחה מוחלטת, הוא מלא. ממלא את כל המציאות, כמו שהיה. "מובן מאליו שכל שצערו בתו"מ גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר."

למה אנחנו יצאנו מעולם אין סוף? כדי להשיג את האור העליון במלואו. זאת אומרת כדי שאנחנו נשיג את הרצון לקבל להאור, לבורא כמו שיש אהבת הבורא אלינו, ואז אנחנו נגלה אותו במלואו, בנרנח"י.

"ח. ועתה מובן תשובת הקב"ה לשאלת אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כו' כי השאלה של אברהם אבינו היתה משום שראה ברוח קדשו גודל ההפלגה של שכר הטוב העתיד להגיע לישראל בזכות ירושת הארץ שהרי כל קיום המצוות תלוי בארץ וע"כ תָּמַהּ אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה כלומר במה אדע שבני ישראל יוכלו לזכות לְשָׂכָר גדול כזה ולהפלגה גדולה כזו כי מֵאַיִן יהיו להם כלים גדולים שיהיו ראויים לקבלה נפלאה הזו," זאת אומרת, איפה הרצון הגדול הזה שנקרא "ארץ ישראל", ששם מתגלה, ברצון הזה, זה לא גיאוגרפיה, זה רצון, שברצון הזה שנקרא "רצון ישר א-ל" מתגלה הבורא, האור העליון במלואו.

איך משיגים את זה, כי חסר רצון? אלא רק על ידי שבירות, ותוספת רצונות שמתגלים כל הזמן בגלות מצרים וכן הלאה, בניית בית המקדש הראשון ושבירה, בניית בית המקדש השני ושבירה, יציאה לגלות כדי להתבלבל ולהתחבר עם כל אומות העולם, עם כל הרצונות, רק בצורה כזאת אפשר להכין את הכלים השבורים ממש בכזה "סלט", שממנו אפשר להעמיד את כל הכלי במצב שמגלה את כל הרע שמתגלה עכשיו, ולבנות מעליו חיבור.

"וע"ז תירץ לו השי"ת גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אׂתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וכו'" בכל ארבע הדרגות אתה תצטרך לרדת לרצון לקבל, זה יהיה "בארץ לא לכם", זאת אומרת לא בישראל אלא הפוך, ברצון לא לישר א-ל אלא לעצמך, ואתה תצטרך להשיג אותו במלואו. עכשיו אתה נמצא רק בעביות דשורש. ואחרי שאתה תשיג את כל העביות הזאת, אז תתחיל לצאת משם ולבנות את הכלי הראוי לקבלת ה"אירשנה", הירושה הזאת. "שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות" על הרצון לקבל הזה המקולקל הגדול של ארבע דרגות שלמות, "ואז הבין שבדרך זה ישיגו בטח כלי קבלה הגדולים והתשובה מְסַפֶּקֶת לגמרי." כי אם יש כלי קבלה גדולים, זהו, גמרנו, האור נמצא מוכן תמיד.

שאלה: אני חייב לומר לך שאני קורא את כל המשפטים האלה פה ושואל, מתי זה ייגמר? אני מדבר ברצינות, זה כאילו שכל פעם יש שיא חדש ואין שום נחת.

למה אין לך שום נחת גם בדרך?

תלמיד: אני לא יודע למה, אבל אין.

"בדרך בנחל אשתה", אתה צריך רק לדעת איך בדרך גם מתמלאים וממשיכים.

תלמיד: זה נכון, אבל בסופו של דבר, בסופו של יום, אתה מגיע למצבים כאלה שאתה פשוט חסר אונים.

לא, למה? איזה חוסר אמונה, הרגשה, שייכות לקבוצה, לדרך. אני לא מבין, אתה נמצא בקבוצה, אתה מתקדם, אתה מרגיש בכל זאת שינויים. עברנו כנס בפיטר מאוד מיוחד, ממש, הייתי אומר שזה הכנס הראשון בעוצמה ובמילוי כזה, מה שעכשיו עברנו. עכשיו לפנינו יש עוד כנס, ששם אנחנו נקווה שנגיע לדרגה עוד יותר גבוהה.

תלמיד: אז עברנו את הכנס הזה, ואז אתה מקבל אתגרים יותר גדולים. והכול נעשה יותר צפוף.

אלא מה?

תלמיד: אתה רוצה לצעוק, די! תן קצת שקט, תן קצת לנוח.

זה סימן שאתה לא נמצא בנטייה לעשות נחת רוח לו אלא אתה חושב, איפה הנחת רוח שלי? אז צריכים יותר להיות מחוברים לקבוצה.

חבר'ה, אתם מתנהגים כאילו שאתם מצפים לצרות. זה דרך ייסורים אם כך חושבים. אני שמח בכל הרשעים שמתגלים בכל רגע, כי הרשעים האלו שמתגלים, הם דווקא מגיעים להיתקן. ואם לא מתגלים, אז אני לא יודע אם יתגלו ואם אני אוכל לתקן אותם ולהמשיך קדימה.

אז אני כל ערב הולך לישון נניח, ואני אומר "היום נגלה לי עוד ועוד כך וכך רשעים, כך וכך שונאים, כך וכך כל מיני בעיות, צרות והכול, את זה ברוך ה' הוא הביא לי היום". אני מברך על הרע כמו על הטוב, כי אני חייב אותם לגילוי הכלים שלי. אני רק צריך לחשוב איך אני מעל זה בונה גשר, חיבור בינינו. לא יותר מזה.

כמו שהחבר שלך אומר, "איפה אנחנו רואים בכל העולם, אתה יושב כאן, אתה לא מכיר מה קורה בעולם, כמה לא רוצים לדעת שום דבר על חכמת הקבלה ועל הכול". ודאי שלא רוצים שום דבר לדעת. ודאי. אז מה? זה לא אומר שום דבר על העבודה שלנו. מתגלה לי יותר ויותר מה שיש לי בפנים. כי מה שאני רואה מבחוץ, מחוצה לי זה הכול תכונותיי, פנימיות ממש. אז למה אני צריך להצטער בזה? אסור לי להצטער על הרע שמתגלה, אני צריך להיות בשמחה שהוא מתגלה. סימן שאני יכול להתעלות מעליו.

ואז יוצא שצועקים עלי – צועקים, לא מרוצים – לא מרוצים, לא רוצים לשמוע על משהו – שלא ישמעו. אני עושה את שלי. אני מבין, החבר שלך לא מרוצה ממני כי אני לא מביא את גמר תיקון הכללי, ואתה לא מרוצה בגלל גמר התיקון הפרטי. יש לי שני תלמידים כאלו, זוג.

שאלה: יש הרגשה לפעמים שהרצון שלנו הוא מין רצון בוסר כזה, שלא מסוגל לקבל תיקונים מצד אחד, ומצד שני יש הזדמנויות מאוד גדולות לתיקון שאנחנו לא רואים אותן. אם הרצון לא מוכשר עדיין לקבל את התיקונים האלה, אז למה הוא מקבל את ההזדמנות?

לא נכון. אתה מקבל רצון לפי הזדמנות. עוד יותר מזה. קודם בונים לך הזדמנות, ואחר כך הרצון. הרצון לא יכול להתגלות בלי הזדמנות. בכל הדברים ששייכים לרוחניות, אתה לא רואה, אבל קודם מתגלה העתיד ואחר כך ההווה. כי האור מאיר לך מהמצב העתידי, ואז אתה מרגיש שאתה נמצא באיזה מצב. אבל הוא מאיר לך כבר מהמצב שאתה צריך אליו להגיע.

תלמיד: אז למה יש את ההרגשה שאני כאילו איזה ילד בכיתה ב', שנותנים לו מיליון שקל ואומרים לו, תנהל עכשיו את החיים. זאת אומרת ממש הרגשה כזאת שיש פה איזה כוח מאוד חזק, שאתה לא יודע מה לעשות איתו, אבל אתה צריך לעבוד איתו, להתכלל בקבוצה וכל הדברים האלה?

מה להגיד לך, כתוב, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". כאן ודאי ששכל לא עוזר, אלא "זמן" זה נקרא מספר פעולות המאור המחזיר למוטב שמשפיע על האדם ומשנה אותו, עוד יום ועוד יום ועוד יום. אנחנו נעזור לך.

(סוף השיעור)