כנס "קבלה לעם" העולמי במולדובה - "מאיחוד לאחד"

קישינב 6-8.09.2019

מתמוססים בחברים

שיעור 1

שיעור 06.09.19 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

אני באמת מאושר להתחיל את הכנס שלנו, "קבלה עבור כולם", כנס בין לאומי שעובר כרגע במולדובה. שיעור מספר 1. "מתמוססים בחברים". למה את הנושא הזה בחרנו? כולנו יודעים את זה, אבל צריך להזכיר והעיקר להיכנס רגשית למצב הזה. לבקש את הבורא על השינוי בי, אפשר באמת רק מתוך המצב הזה שאתה רוצה להשתנות, ולא סתם שאתה אומר איזה מילים ריקות שלא יוצאות מהלב.

ואיך אפשר לאלץ את הלב לרצות להשפיע, לאהוב, להיות קשור לאחרים, לחיות באחרים, לדאוג לאחרים, להנמס באחרים, איך זה בכלל אפשרי? כמה שאנחנו מנסים לעשות את זה יותר כך אנחנו מבינים יותר שזה בלתי אפשרי, אנחנו מיד נופלים ואפשר לנסות שוב ושוב, בסוף אנחנו מתייאשים, ואפילו לא יודעים איך להמשיך.

עובר זמן, שנים, היגיעה מצטברת, המאמצים מצטברים, אבל בעצם אנחנו לא רואים את התוצאות של היגיעה שלנו. כביכול אנחנו מבינים יותר, יודעים יותר מקורות, מתאספים ומבינים איך להעביר את הישיבות שלנו. בקיצור, הבנו כבר את כל הפעולות שלנו, אבל הלב עדיין נשאר חירש כלפי אותן הקריאות של המקובלים, שאנחנו קוראים, מה לעשות.

אנחנו לומדים שכולנו באים מאותה המערכת שנקראת "אדם" שהייתה בתכונה שלימה של השפעה ואהבה עם הבורא, אבל המצב הזה היה לא הכרתי, כך הבורא בנה אותו, את התכונה הזאת, לכן הוא נקרא "אדם", הדומה לבורא.

לאחר מכן הרצון הזה נשבר לחלקים רבים. כל חלקיק התלבש בקליפה שכזאת, קליפה אגואיסטית, ורק דרך הלבוש האגואיסטי הזה הוא מתקשר עם האחרים, עם חלקיקים כמוהו. ובהתאם לזה הוא לא מרגיש את תכונת ההשפעה, תכונת האהבה שממלאת את כל הכלי הזה שנקרא "אדם".

מה עושים הלאה? הלאה כל חלקיק מתחיל להתעורר, למרות שהחלקיק הוא אגואיסטי, מתחילה להתעורר בו מה שנקרא "נקודה שבלב" שמושכת את החלקיק בכל זאת לאור, לתכונת ההשפעה אל הבורא. אבל איך לעשות את זה, איך לממש את ההתעוררות הזאת שקיימת באופן לא הכרתי בכל אחד מאתנו? רק דרך הפעולות שלנו. דורשים מאתנו מאמצים, דורשים לממש תנאים שמצאו ומימשו לפנינו המורים הגדולים שלנו, והשאירו לנו את זה כשיטה. אם נממש אותה נצליח בזה.

לכן, מה הם כותבים? הם כותבים שאנחנו צריכים להתחבר, זו המטרה שלנו להתאסף שוב יחד למערכת אחת, מערכת "אדם". היום אנחנו נקראים "בני אדם", כלומר חלקים שלו תוצאות שלו, להתאסף יחד למערכת הזאת זו מטרתנו.

בשביל זה אנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות האפשריות, כדי שמצד אחד נבין שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים, כלומר, אכזבה מכוחות עצמנו ומפעולות כלשהן שנעשה, והאכזבה מזה הכרחית. אנחנו חייבים להתאכזב, מצד אחד. ומצד שני, אנחנו לא צריכים לאבד את המטרה, כי אנחנו צריכים להשיג אותה.

יוצא שאנחנו מתקדמים למטרה בשתי דרכים. מצד אחד, מה שנקרא "קו שמאל", אכזבה מוחלטת מכוחותיו עצמו , אי היכולת להצליח בשום אופן בכוחותיו, מצד שני, "קו ימין" הבנה שבעזרת הבורא זה כן אפשרי, אבל צריך לבקש ממנו נכון.

איך לבקש נכון? זה אומר להתחבר בינינו בבקשה שלנו. איך להגיע לזה? בניסיונות משותפים להתחבר, ובניסיונות משותפים לבקש מהבורא. בסופו של דבר נקבל שאנחנו, מצד אחד מיואשים לגמרי מכוחותינו עצמנו, מחוסר האפשרות להתחבר ולגלות את הבורא בחיבורנו, מצד שני, ביטחון שבחיבור שלנו, אם אנחנו בכל זאת באיזה אופן נשיג אותו, כן נגלה את הבורא ונהיה בקשר עימו ונהיה בדרגתו, נתעלה לדרגה הבאה של המציאות, לבריאה. למצבים האלה אנחנו צריכים להגיע, ובשביל להגיע לזה צריך להיות קשר בינינו, הקשר שלנו הוא כזה שאנחנו משתוקקים להגיע לאותה מערכת אדם שממנה נפלנו, נשברנו, התפזרנו. להשתדל להתאסף יחד.

הבורא מחבר אותנו מראש, מביא אותנו לקבוצות, אוסף אותנו, אנחנו לא מרגישים שהוא עושה את זה, אנחנו עוד לא רואים עלינו את הפעולות שלו עלינו. אחר כך נגלה שזה נעשה דווקא כך, הכול קורה מלמעלה. "אין עוד מלבדו".

אבל מאיתנו דורשים תפילה, מה שנקרא "בקשה" שהוא יעשה את זה, והבקשה הזו לא יכולה להיות בלי שאנחנו ננסה את כל מה שאפשר, מה שבכוחותינו, אפילו מעבר לכוחותינו בחיבור, לנסות עוד פעם ועוד פעם, לא משנה באיזו צורה, למרות שבכול פעם נגלה את עצמנו בשבירה עוד יותר גדולה, בריחוק, בזלזול אחד כלפי השני, הגילוי הזה הוא גילוי התכונות האמיתיות האגואיסטיות שלנו, הוא צריך לצער אותנו, מצד אחד, ומצד שני, לשמח. לצער, כי אני רחוק מהמטרה, לשמח, כי אני מגלה עד כמה אני רחוק מהמטרה, כלומר, בעצם בזה אני מתחיל להשיג מתוך החושך את האור, מהי המטרה האמיתית.

ככל שאני נופל נמוך יותר ממצב הקשר שרציתי להשיג, נופל מהשאיפה הזאת, ככה אני יותר מעריך את המטרה הזאת ומבין שאני לא בה, וכך עד שמתאספת סאה שלימה. זו המידה השלימה של ההשתוקקויות שלי למטרה. שבאמת המטרה שלי תהיה חיבור, כי אין לי את זה מההתחלה, אני פשוט עושה את זה כי אומרים לי. אני אומר משפטים באופן אוטומטי, אני שר, קורא יחד עם כולם, לומד, אבל כל זה לא מתוך הלב. הכול כיוון שאומרים שכך צריך לעשות, "להתאסף בעשירייה", אני מתאסף. אולי נדמה לי שאני באמת מקיים משהו, ובעצם אני כל פעם מגלה יותר ויותר שכל זה לא אמיתי, לא כנה, לא יוצא מתוך הרצון שלי. כיוון ששפתיי וליבי לא קשורים אחד עם השני, הלב מרגיש רצונות אגואיסטיים, והשפתיים מדברות מילים יפות, על קשר, על חיבור.

וכך זה צריך להימשך עד שאנחנו נתחיל לנסות ביחד להתחבר. אפילו אם אנחנו מדברים לא נכון, אפילו אם אנחנו מרגישים לא נכון, בכל זאת זה צריך להיות יחד. ואז יבוא רגע שבאמת הבורא יראה שאנחנו אפסיים, קטנים, אבל אנחנו עשינו מה שיכולנו בכוחותינו. כלומר, ניסינו להתחבר, ניסינו להתאסף, וכך הגענו למצב שעל המצב הזה הבורא כבר צריך לענות.

ואז אנחנו מגלים שהוא אוסף אותנו יחד בעשיריות שלנו ומתגלה בינינו כתכונת השפעה, תכונת קשר בינינו. זו התכונה הראשונית, ההתחלתית שאותה אנחנו משיגים, מכירים, אור בדרגת נפש, האור הקטן ביותר, הקשר הקטן ביותר האלטרואיסטי שבינינו. ומתחילים באותה מידה להרגיש את הבורא, את הנוכחות הבלתי נראית שלו, הלא וודאית בינינו. לא בכל אחד מאתנו וודאי, אלא בינינו. וזו כבר ההארה שמופיעה בינינו, היא נקראת "זוהר", "זוהר עליון", "עילאה", "זיהרא עילאה". ודאי שזה עדיין לא זיהרא מלאה, היא עדיין קטנה מאוד, אבל בכל זאת, היא כבר מאירה בנו.

זה מה שכותב לנו רב"ש.

"כל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון," הוא נקרא "אדם הראשון". "אדם" זה נקרא אותו אוסף של כל התכונות האגואיסטיות לאחת אלטרואיסטית. "כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת,", כלומר נפל מתכונת ההשפעה והאהבה לתוך תכונת קבלה "נתחלקה נשמתו"¹, המבנה שלו התחלק, הרצון שלו. כי אין גופים, יש רק רצונות. אז הרצון שלו נתחלק, שהייתה הארה אחת גדולה, להמון רצונות קטנים, שבכל אחד יש מינון קטנטן של אור. ואנחנו צריכים לאסוף יחד את המינונים הקטנים של האור, ולכוון את הרצונות הקטנים שלנו לרצון אחד גדול, משותף. זו העבודה שלנו בתיקון. והעבודה הזאת מסתכמת לא רק בלאסוף את החלקים האלה של האור שהתפרק לחלקיקים האלה, אלא גם לחבר אותם במאסה וכוח יותר גדול.

כלומר, העבודה שלנו מתחלקת גם לכמות אדירה של חלקים שהכלי הזה נשבר, כלי דאדם, וגם לסדר של ההדרגתיות, שבו אנחנו אוספים את הרצון המשותף הכללי הזה, אדם. לכן, העבודה נמשכת הרבה זמן, כיוון שאנחנו לא מסוגלים לעשות אותה במאמץ אחד כלשהו.

לכן צריך להבין שאני בשביל ההתקדמות חייב סביבה. בכלל בכל הצורות בחיים, את כל הבעיות שלי אני יכול לפתור רק בעזרת הסביבה. רק פה כבר מתחיל להיות מובן התנאי ששבירת הכלי מכתיבה לי להיות עם דומים לי, עם אלה שאני יכול להתחבר. ואז אנחנו יכולים לפעול ביחד, גם לעזור פיזית אחד לשני וגם פנימית. הרצונות שלנו והאורות שלנו שממלאים אותנו, למרות שהם עדיין מיקרוסקופיים, אבל עדיין המנות הקטנות של האור האלה משפיעות אחת על השנייה, ובזה אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני ולעזור. זה עצם ההתקדמות שלנו. לכן הכי חשוב עבורנו זה להתחבר. כל הזמן להשתדל לראות באחרים דוגמה, מה עוד אני יכול לעשות, ללמוד מכולם, מזה ומזה ומכל אחד, איך שלא יהיה, מהנטיות שלו ומההתפרצויות שלו ומהפעולות שלו לחיבור. זה נקרא ש"איש את רעהו יעזורו".

אנחנו יכולים ללמוד בשיעורים שלנו באופן וירטואלי או פיזי כשאנחנו מתאספים יחד, אבל שום דבר לא יכול להחליף לנו אסיפה כמו זו, כמו הכנס הזה. כי רק באסיפות גדולות כאלה אנשים יכולים להשפיע אחד על השני, הם צריכים לעזור אחד לשני, להראות אחד לשני עד כמה הם משתוקקים לחיבור, וזה לאו דווקא צריך להיות בחיבוקים, בנשיקות, בצ'פחות. אנחנו צריכים להשתדל להעביר אחד לשני השתוקקות של הלבבות שלנו, זה העיקר, וביחד כולנו לנסות לשכנע את הבורא שאנחנו כבר ראויים שהוא יחבר אותנו. הבקשה העיקשת הזאת מהלב לכל שאר הלבבות ודרך החיבור שלהם אל הבורא, זה הכי חשוב. אז נתחיל להרגיש שאנחנו באמת נמצאים באור עליון עצום. לזה אפשר להגיע רק בכנסים גדולים כאלה. ודאי שאפשר גם בקבוצה וגם באסיפות קטנות, אבל כשמגיעה כמות כזאת של אנשים, אנחנו כבר יודעים, מכירים בעצם אחד את השני, אנחנו עובדים בין הכנסים, אז כשכמות כזאת גדולה של אנשים מתאספת זה באמת כוח עצום. אין בעולם שום דבר שדומה לזה, והעולם מצפה באופן תת הכרתי ולא מודע, אבל הוא מצפה שאנחנו נביא לו, נקרב לו את הכוח העליון הזה.

סדנה

בואו נדבר בינינו על המשימה העצומה שלנו. אנחנו צריכים להתחבר בשביל לשמח את הבורא ולתת את האור שלו לכל העולם.

*

בעל הסולם כותב במכתב לתלמידים שלו, "ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה'," השדה שברכו ה' זה המצב בינינו. זה שדה פראי, פרא, שלאט לאט האדם מעבד, זורע ומקבל גידולים שצומחים. אז "לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים" מאותו גוף, הגוף של אדם, את כל החברים לצרף אותם יחד, "שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד."²

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים", החלקים של אותה נשמה "שנפרדו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד."

בזה אנחנו עכשיו עוסקים. הכי קשה זה לשכנע את עצמך שדווקא את זה אנחנו צריכים לעשות. אנחנו מוכנים ללמוד קבלה, כל מיני חכמות, לשאול שאלות מתוחכמות, לפתח את השכל כביכול. אנחנו אפילו מוכנים להרגיש, רק לא את האחרים, אלא את מה שמדאיג אותנו, וזה ממש לא מה שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים לחשוב רק איך להתחבר עם הרצונות הפנימיים שלנו לבורא. בכל אחד מאיתנו יש כזה רצון, הבורא נתן לנו אותו מראש, זו מתנה אדירה, אבל לחבר את כל ההשתוקקויות האלה יחד זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

איך אנחנו יכולים לעשות את זה, זאת אומרת, לשכנע את עצמנו שרק זה מה שאני צריך, להתחבר עם הרצונות של החברים, עם הרצונות שמכוונים לבורא. את כל השאר אנחנו לא לוקחים בחשבון, כל השאר זה בהמי, אלא את הרצון שמכוון לבורא שלי שלו ושל כולם. איך אני יכול לעשות את זה? איך לחבר את כל הרצונות האלה, ההשתוקקויות, כל הווקטורים האלה יחד לרצון אחד משותף, שהייאושים יהיו ייאושים כלליים משותפים, שההשתוקקויות יהיו משותפות, ואת כל זה להפנות, לכוון לבורא. זאת אומרת לעבוד איתו, "זה אנחנו לא יכולים, על זה אנחנו מבקשים, בזה אנחנו מיואשים, על זה אנחנו בוכים" וכן הלאה. איך אנחנו יכולים לאסוף יחד את ההשתוקקויות שלנו לבורא יחד לאחד שלם? זה נקרא "ללקט את כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך ולצרף אותם לגוף אחד". הניסיונות שלנו דווקא בזה, הם כבר יזמינו עליהם את השפעת האור העליון ואז יקרה החיבור.

איך אנחנו מתארים לעצמנו שהניסיונות להתחבר יחד יהיו בצורה כזאת שנזמין עליהם את השפעת האור העליון? אני מבקש תסבירו זאת כל אחד לעצמו וזה לזה. באיזה אופן אנחנו יכולים להתחבר, זה נקרא לאסוף את כל מה שנמצא לפניך בשדה, כך שנזמין על זה את השפעת הבורא? כמו שאנחנו זורעים זרעים באדמה והאדמה היא כבר עם הגשם מלמעלה והמינרלים שנמצאים מלמטה, בשביל שאותו הזרע יתפתח ויצמח וייתן פירות בשביל שהשדה הזה יהיה מבורך. איך נוכל להתחבר כך, שנקבל מלמעלה ומלמטה את השפעת הבורא, מלמטה רצון גדול יותר, מלמעלה אור שיפרמט את הרצונות האלה נכון, יחבר אותם, וזה כבר ייתן לנו את הנשמה שלנו החיה?

*

כתוב בתורה "וימצא יוסף את האיש והוא תעה בשדה, ושאל האיש את יוסף", יוסף הוא אוסף, הוא יסוד. יסוד הוא האחרון אחרי כל הספירות, היא הספירה שאוספת את כל שמונה הספירות שלפניה ומעבירה למלכות. הספירה הזאת נקראת "יסוד". יוסף בא מהמילה הזאת.

האיש הזה הוא כאילו הבורא, הוא שואל את יוסף ""מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", כלומר, שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, בקבוצה שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'. והמסילה הזאת נקראת "דרך של השפעה", ודרך הזאת היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, שיטה אחרת, פתרון, אלא אהבת חברים."³

(רב"ש - א'. מאמר 3 "אהבת חברים - א" 1984)

כלומר אין אפשרות לבוא לבורא אלא רק דרך אהבה לחברים. זה תנאי מקדים, זה שלב ראשון, מדרגה ראשונה. והשנייה היא אהבה לבורא. לכן כתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

ובכן עליי לשכנע את עצמי שזה החשוב, למרות שזה הכי דוחה, מה שהטבע שלנו לא מאפשר לנו בכלל לעשות. כל הזמן כל הזמן לדחוף את עצמי ולשכנע את עצמי שדווקא זה הכי חשוב. ואנחנו נראה עד כמה יסיטו אותנו מזה. כלומר, אנחנו פתאום נתחיל להשתוקק ללימוד של חכמת הקבלה, כמה ספירות יש שם, כמה מלאכים יש בשמיים מה שנקרא, כלומר דברים לא קשורים. ובכל זאת לא מובנים לנו, לא הפעולות הרוחניות האלה ברורות לנו, לא התהליכים ולא הכוחות. ובכל זאת יסיטו אותנו בתוך חכמת הקבלה עצמה לכל דבר אחר חוץ מלהתכוונן לקשר עם החברים, שרק בהם, רק ביניהם אפשר לגלות את הבורא.

באיזה אופן אנחנו מבררים ואיך עלינו לברר אילו מהפעולות שלנו מובילות אותנו לקשר בינינו ואילו פעולות דווקא מסיטות, למרות שבעקרון גם הן נמצאות במסגרת של הקבוצות שלנו והלימוד וכל השאר. אנחנו עוסקים בדפוס, בהפצה, נותנים הרצאות, שיעורים, עובדים בינינו, מגיעים לכנסים, מה אנחנו לא עושים, באים לשיעורים ומארגנים את המרכזים שלנו ועוד ועוד. מה פה הכי חשוב, על מה לשים את הדגש הכי חזק ואת כל השאר לקשור לזה, להכי חשוב הזה, בשביל להגיע לקשר בינינו?

הייתי ממליץ לכם אפילו לרשום קצת את המחשבות שלכם, ואחרי זה ננסה להשוות ביניהן, לקרוא אותן, ואולי אחרי הכנס אפילו נשים אותן באיזה מקום.

איך נמיין לפי סדר החשיבות את החשוב ביותר שיכול להביא אותנו לקשר בינינו שבו יתגלה הבורא? כלומר המטרה היא ברורה, גילוי הבורא בהשתוות הצורה אליו, ומזה הלאה למטה עד אלינו של היום.

*

בעקרון כל הפעולות שלנו ובכלל כל הדרך שלנו מורכבת משני שלבים. השלב הראשון זה "ואהבת לרעך כמוך", וכשמגיעים לזה עוברים לשלב השני "ואהבת את הבורא" כמו את הקבוצה, כמו את החברים. זה עובר מאחד לשני וזה לא יכול להיות אחרת. כלומר "ואהבת את החבר כמוך" ואז "ואהבת את הבורא כמו את החבר". אין פה מה לעשות, זה מה שיש בהשגה הרוחנית. זה טבע שונה, הפוך לנו לחלוטין.

לכן כשאדם נתקע בתנאי כזה הוא צריך לנער את עצמו היטב ולא פעם, בשביל לשים את עצמו מול עובדה שקשר עם האחרים מחוץ לעצמי, מעל עצמי חייב לקרות. בשביל זה חייב לבוא אור עליון, הוא חייב ליצור בי את התנאים האלה. לדרוש את זה אני יכול מתוך זה שאני מתפעל מחברים, ומתוך זה שאנחנו משחקים בינינו, אנחנו יכולים ליצור בכל אחד מאיתנו רצון כזה בקנאה, תאווה, בהכול. הכי חשוב שאני אבין שזה מה שעלי להשיג, אחרת אני נשאר בהמה בעולם הזה כמו שאר הבהמות, מסיים את זה ולא נשאר כלום מעבר.

זאת אומרת שרק קנאה, תאווה וכבוד, ככתוב, אלו הרצונות שמוציאים את האדם מהמצב הבהמי שלו למצב הבא, נעלה יותר. עלינו להבין שרק ההחלטה הרצינית שלנו לרכוש את המצב הרוחני הזה בכל מחיר, במחיר של היפרדות מהחיים האגואיסטיים האלה שלנו, עם היחס האגואיסטי לעולם, רק זה ייתן לנו אפשרות לעלות. ו"ואהבת לרעך כמוך" ו"ואהבת את ה' כרעך" אלו שני השלבים שאיתם אנחנו צריכים להגיע אל המטרה.

אז בואו נדבר על שני השלבים האלה. "ואהבת את רעך כמוך" זה אומר שאתה אוהב את החבר שלך, ואז "אהבת את ה' כמו את רעך" או כמו את הקבוצה, אלה שני השלבים שנמצאים לפנינו.

*

בסופו של דבר יוצא, שאנחנו צריכים כל הזמן כל הזמן לשכנע את עצמנו בכך שאנחנו נמצאים בחברה ששמה לעצמה למטרה לבטל אהבה עצמית. ואנחנו צריכים כל הזמן כל הזמן להזכיר לנו את זה ולשכנע את עצמנו בזה, לבטל אהבה עצמית.

רב"ש כותב על זה במאמר 6, "אהבת חברים".

"כל אחד צריך לחשוב, שהוא בא עכשיו לקבוצה בשביל לבטל את האהבה העצמית, זאת אומרת שהוא לא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון שלו, אלא יחשוב עד כמה שאפשר רק על אהבה לחברים, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה רצון להשפיע. ומאהבה לחברים הוא יכול להגיע לאהבה לבורא, רצון לתת לבורא נחת רוח."⁴

זאת אומרת, אסור לנו לשכוח שדווקא בכיוון הזה אנחנו תמיד צריכים לחשוב. אנחנו צריכים לכוון את השאיפות שלנו, עד כמה שזה יהיה מגעיל לטבע שלנו. אנחנו בכל זאת צריכים דווקא כך לייצב את עצמנו, אני מכוון לזה שאני מתעלה מעל אהבה עצמית לאהבה לחברים. למה? כי בצורה כזאת, דרך יחס כזה אליהם, אני מתחיל לתפוס את הבורא, את העולם העליון, את תכונת ההשפעה. אני יוצא מהטבע שלי, יוצא, עולה מעל הטבע שלי. זה דווקא אותו התנאי, המנוף שיכול להעלות אותי.

בעצם צריכים להיות רצונות אגואיסטים בתחילת הדרך, אני רוצה לעלות, אני רוצה לרכוש. בשביל זה צריכים לאהוב את האחר? אני מוכן לאהוב אותו, בסדר, אין מה לעשות אם זה מה שצריך לעשות. ואחרי זה, כשאנחנו כבר מתחילים לעבוד עם זה, פתאום אנחנו מתחילים להרגיש שאני לא צריך כלום חוץ מזה, כלום, שאפילו את עצמי אני לא צריך. אם יש כזאת תכונה כמו תכונת ההשפעה, אם יש כזה מצב שנקרא "בורא", זהו, זה מספיק לי, אני יכול לא להתקיים. עד כדי כך האדם מתחיל להרגיש על עצמו את ההשפעה של האור העליון, שהוא לא שואל על עצמו ואפילו ההיפך, מוכן לבטל את עצמו לחלוטין, לא להתקיים. ומתחיל כבר השלב הבא של ההתפתחות שלו.

שוב אני חוזר על מה שכותב רב"ש.

"כל אחד צריך לחשוב, שהוא בא לקבוצה כדי לבטל את האהבה העצמית, זאת אומרת שהוא לא צריך לחשוב עתה איך למלאות את הרצון האגואיסטי שלו לקבל, אלא שהוא צריך לחשוב עד כמה שאפשר רק על אהבה לחברים, הרי רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים לרכוש תכונה חדשה רצון להשפיע. ומאהבת לחברים אחרי זה הוא יכול להגיע לאהבה לבורא, הרצון לתת נחת רוח לבורא" ובמידה הזאת של הידמות לבורא, שלתת לו תענוג כמו שהוא רוצה לתת לנו תענוג, ככה אנחנו רוכשים את תכונת הבורא, דבקות בו, עלייה לדרגתו.

אנחנו דיברנו בקטע הקודם על איך אנחנו מתקדמים מאהבה לחברים לאהבה לבורא, "ואהבת לרעך כמוך" ואחרי זה לאהוב את הבורא כמו את הזולת. וגם כאן יש שני שלבים.

אז כך לרכוש תכונה חדשה, רצון להשפיע, אנחנו יכולים, אבל רק על ידי עבודה עם החברים, ואחרי זה כבר אנחנו רוכשים את ההשתוקקות לתת נחת רוח לבורא ובצורה כזאת לעלות עד להתאמה אליו.

"אמרו חז"ל: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". זאת אומרת אנחנו כולנו מאוד שונים. גם אם נראה לנו שאנחנו לא כל כך שונים, אנחנו לחלוטין שונים זה מזה "ולמרות זאת אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחת, הם הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדעות מבחינה זו שמבינים כולם, את הנחיצות של העבודה מעל עצמם לאהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל בסיס זה הם יוכלו להתחבר."

אם אני מבטל את הרצונות שלי ומוכן לתת כל מה שאני יכול לחבר, אפילו את כל ההשגות הרוחניות שלי, אז בכזה אופן אנחנו מתקרבים זה לזה ודווקא בצורה כזאת אנחנו מתחילים ליצור רצון אחד משותף, כלי משותף.

סדנה

למרות שאנחנו לא דומים זה לזה וגם הדעות שלנו והמחשבות לא דומות זו לזו, אנחנו את הדעות, המחשבות, הרצונות, הכוונות, לא משווים. אז מה מחבר אותנו אם כך? אם אנחנו מלכתחילה שונים לחלוטין, איך אנחנו יכולים להתחבר לכלי אחד משותף?

*

"כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד."

כלומר, השגת הקשר בינינו בנויה רק על ויתורים. תנו אחד לשני דוגמאות באיזה אופן אתם מוותרים לחברים בשביל להיות קשורים אליהם יותר ויותר. באיזה אופן אני מוותר לחברים בשביל להיות בקשר יותר ויותר הדוק איתם? במה מוותר?

*

אני מקווה שאתם רושמים את השאלות שעולות לכם על הדרך, אחרי זה נוכל לברר אותן. אנחנו מאוד זקוקים לשאלות האלה, אז אל תתקמצנו, תרשמו הכול, אחרי זה תשאלו.

"כל אחד ואחד יקבל מהקבוצה אהבת הזולת, ושנאה לעצמו. ובזה שהוא רואה שחבירו משתדל בביטול את עצמו, ובאהבת הזולת, זה גורם לכך שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוססת על עשרה חברים, אז כל אחד מעשרה כוחות שעוסקים בביטול האני שנאה לאגו שלו ובאהבת הזולת."⁵

איך אני מרגיש בי את זה? בואו נדבר בינינו, אבל בפועל, באמת, אם יש מה להגיד, איך על ידי זה שאני מסתכל על החבר, אני שונא אותו, ואחרי זה שונא את עצמי, ואחרי זה אוהב אותו, וכך אני עובר לאהבה לקבוצה, שונא את הבורא, אוהב את הבורא וכן הלאה? בואו נדבר על כל המצבים האלה.

*

איך קשורה שנאה עצמית לאהבת החברים? הם לא יכולים להיות ביחד? אני חייב לשנוא את עצמי בשביל לאהוב את החברים? איך אני מודד את ההתקדמות שלי, לפי שנאה עצמית או לפי אהבת החברים? איפה המדידה שלי יותר נכונה, יותר מדויקת ויותר אובייקטיבית?

*

"משה" זה כוח שמתגלה בקבוצה. הכוח הכללי של הקבוצה שסוחב כל אחד מאתנו, מוציא מתוך האגו. משה מהמילה למשוך. המוציא, המושך.

אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בה, כלומר, אם לא מעריך את החברים. ובשיעור הזה שמעריך אותם הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק אודות לדבקות עם החברה.⁶

זאת אומרת, רק במידה שבה אני מעריך את החברים שלי, אני יכול לקבל מהם בלי שום מאמצים. רק על ידי המאמץ להעריך אותם יותר, אני יכול לקבל מהם כוח ללכת קדימה בדבקות איתם ולהשיג מטרה רוחנית, בלי שום בעיה. רק בזה הבעיה, להעריך אותם כדי להיות דבוק איתם.

עד כמה זה קשה לנשים, עד כמה זה קשה לגברים? גברים, אתם תגידו, עד כמה אתם חושבים שלנשים זה קשה יותר לוותר זו לזו ולהידבק זו בזו, והנשים שיגידו על הגברים. עד כמה לגברים זה קשה, שהם משחקים כמו ילדים ולא רוצים להיות באמת דבוקים זה לזה?

כדאי להגיד, כמובן, לא מתוך האגו שלך, שלו, כל חצי כזה, אלא מתוך השגה נכונה של הבורא עד כמה קשה הדבקות בקבוצה לכל אחד מהמינים. ואולי מכאן נבין למה בכלל הכול נוצר בצורה כזאת, מחולק, נפרד, מרוחק.

*

נאמר שהכי חשוב שכולם "יהיו באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד- למצוא את השי"ת. שבכל עשרה שמחוברים ביניהם השכינה שורה ובוודאי אם יש יותר מעשרה, בוודאי יש יותר גילוי שכינה."

יותר מעשרה, הכוונה לא שיהיו שם עשרים או שלושים. קבוצה לא יכולה להיות יותר מעשרה. היא צריכה להתחלק. אלא "יותר", הכוונה שהיא חזקה יותר, שהקשרים שלהם יותר חזקים ביניהם, זה נקרא שהם רבים יותר, ואז הם עולים.

"וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו וכן כולם יהיו כך. וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא.. הבורא יתקרב אליהם ויוריד אליהם את הטבתו הגדולה."⁷

הכי חשוב באהבה ודבקות זה כשכל אחד מרוצה מחברו, ושאין שום פירוד ברצונות שלהם. כל אחד נכלל ברצון אחד ובעזרת זה נכללים ברצון העליון, שזה מטרת הדבקות. תראו כמה הוא כותב יפה. זה מתוך "חושן משפט". יש ליקוטי הלכות כאלה [שנקראים] חושן משפט.

"עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות ערב)

שאלה: יש לנו דוגמה פיזית של פעולות, דוגמה של התפעלות החברים. תן לנו עצה, איך לעשות פעולה מתוך הלב?

פעולה של הלב, אתה לא יכול לבצע בשום אופן. השאלה מכשילה, כי אנחנו כלל לא שולטים על פעולות הלב. אנחנו בכלל לא שולטים עליו, הלב בלתי נשלט על ידנו באופן ישיר. את הרצונות שלנו הבורא מחזיק, אתה לא יכול לעשות כלום. אם תבקש ממנו הוא יעשה, אם לא תבקש, הוא לא יעשה, הכול תלוי רק בו.

אבל אתה יכול להשפיע עליו דרך העשירייה, באופן כזה: אני, קבוצה, בורא. ומהבורא כבר ירד עלי רצון חדש, מנת האור שתשנה אותי, תתקן אותי, ינהיגו אותי בצורות שונות. אבל אני, רק דרך העשירייה אל הבורא, אין לי שום אפשרות לעשות משהו, אלא רק על הגוף הבהמי שלי. כלומר, על הרצונות הבהמיים שלי אני יכול לעשות משהו, לוותר על משהו, לקחת את עצמי משהו אחר, אבל אין לזה שום קשר לרוחניות בכלל. בלי עשירייה, בלי התכללות בתוך מערכת ה"ה-ו-י-ה" מה שנקרא, אין לנו שום אפשרות להשפיע על עצמנו בשום אופן.

תלמיד: האם זאת צריכה להיות הבדיקה שלי, האם זה משתנה ביחס לחברים?

גם הפעולות שלך בלב כלפי החברים, זה רק אם הבורא ייתן לך כזה תנאי, כזה רצון, כזו כוונה. אחרת איך אתה יכול? אני לא יכול לאהוב את החבר וגם לשנוא אותו אני לא יכול. אנחנו נמצאים בשדה של כוחות, אם אני רוצה לשנות משהו, זה רק דרך הקבוצה לבורא. אנחנו מגלים בצורה הדרגתית את מערכת ההשפעה בתוך הבריאה, בתוך הכלי, רק ככה הוא פועל. הבורא זה כוח משותף כללי ששולט בכול, להשפיע עליו אפשר רק דרך כלי משותף שנמצא תחתיו. וכך "חד מקבל חד", כלי מקבל מהבורא ויכול לפנות לבורא רק מתוך עצמו הכללי. לכן הכול מתחיל מזה שמביאים את האדם לסביבה הנכונה ואומרים, בחר לך, קבל, תתחיל לפעול.

שאלה: מה זה חיבור שמבוסס על ויתורים? איזה ויתורים?

כשאני בכל דבר מוכן לוותר לחברים שלי רק כדי להתחבר איתם. כי בלי חיבור איתם לא תהיה לי שום אפשרות להשפיע על הגורל שלי, להשפיע על הבורא שהוא בעל הבית על הגורל שלי.

תלמיד: במהלך הדיון הייתה לי מחשבה כזאת, כשיש רצון למלא את החבר אז אתה שוכח את עצמך. ובעיקרון הרצון הזה, למלא את החבר, זה אמור להיות מספיק כדי כאילו לבטל את עצמך לחלוטין.

זה אולי נכון לעכשיו, אחר כך זה יכול להשתנות. מה זה למלא אותו? כלומר, אתה מוכן לוותר על הכול רק שהחבר יקבל את מה שהוא רוצה.

תלמיד: האם זה לא רצון אגואיסטי?

זה לא משנה שהרצון אגואיסטי, אני לא בודק אם הוא אגואיסטי או לא. אני עוד לא נמצא במצב כזה בשביל לבדוק, למדוד אגו, אלטרואיזם. אני מוכן למלא את החבר במה שהוא רוצה, זה נקרא אהבת חברים, אהבה לחבר, ושם יש כבר מדרגות. אחרי זה אני אגלה שהאהבה שלי אגואיסטית וכן הלאה, ושזה לא לחבר אלא לעצמי כדי לספק את הרצונות שלי.

כתוב, אנחנו לומדים זאת, שאהבה לחבר לא יכולה להיות אלא רק על פני שנאה עצמית. חייבים להגיש שנאה לעצמיותי ובאותה מידה להרגיש אהבה לחבר, אז תהיה באמת אהבה לחבר ולא לרצון שלי. זה שקר עצמי, אבל בכל זאת זה טוב.

שאלה: היה לנו דיון מאוד אקטיבי בעשירייה, דאגה מאוד עמוקה. דיברנו על אהבה, על ביטול עצמי, על שנאה, הרגשנו את כל זה מאוד עמוק, עד כמה זה נמצא. לפעמים יש רגע שאתה מתבטל, שאתה באמת אוהב, שאתה מגלה, זו עבודה פנימית גדולה, והשנאה גם היא כמו אהבה זה חומר חי. ואז ברגע אתה כאילו נתקע באיזו אבן, משהו דומם, קר, קשה, שמתוכו אי אפשר לסחוט אפילו טיפה של חיים, אפילו גרם של שנאה. מה אפשר לעשות? תן לנו איזו תרופה.

לבכות, גם גברים. ייאוש זאת תכונה מאוד טובה. כשאנחנו מרגישים זה אומר שאדם הגיע עד לקצה מה שנקרא, עד לקיר, והוא כבר מבין שהוא לא מסוגל בשום צורה לעשות משהו בעצמו, ואז הוא בוכה כמו ילד. אנחנו נמצאים ממש רק בתחילת הדרך, לכן לא נורא אם אנחנו נבכה, זה טוב מאוד.

שאלה: התאספנו כאן לגלות את הבורא. אבל אני לא רוצה לגלות אותו, לְמה זה?

אתה לא רוצה? זה טוב מאוד. מה תעשה עם זה? אתה חוזר הביתה עכשיו?

תלמיד: לא, רק הגעתי.

אבל אתה לא רוצה, ופה כולם התאספו בשביל לגלות בורא.

תלמיד: אבל יש לנו עבודה עבור הבורא, יש קבוצה שבה אנחנו עובדים.

בקיצור, אתה רוצה לעבוד בשביל הבורא, לעשות עבורו משהו בלי לגלות אותו.

תלמיד: כן.

זו כבר מחשבה נעלה. בקיצור אתה לא צריך שום שכר, אתה רק רוצה לללכת רק בכיוון אחד, "אני עובד לטובתו".

תלמיד: אבל כאן כבר כאילו יש מחשבה שעכשיו הוא יתגלה ואני אתחיל לעבוד לא עבורו אלא עבור עצמי.

תשתדל לא להיכנע.

תלמיד: איך?

תשתדל. אבל זו הרגשה טובה מה שהוא נותן לך.

שאלה: אתמול היה לי מאוד קשה בגלל שהייתה בקשה להתחבר, להתמוסס בקבוצה וראיתי רק הפרעות. אתה מרגיש את האחרים, את הרצונות שלהם ואף אחד לא יודע מה זה הרצון של הבורא, ולכן התאכזבתי. היום הייתה לי הרגשה אחרת לחלוטין, כשהחבר'ה דיברו אני הרגשתי אותם. ושאלתי היא, האם מדובר על מימד אחר לחלוטין? כלומר אני יוצאת לשדה שבו נמצא יוסף ושם אני מרגישה את האחים שלי ושם אני מבטלת את עצמי לחלוטין. הם כולם יותר טובים ממני, כולם גבוהים ממני ושם אני יכולה לבטל את עצמי כל כך בקלות. זאת לא בעיה, אני מעבירה להם את ההרגשה שלי העמוקה, ואז יהיה בינינו שדה שיהיה עוד יותר חזק, ושם נגלה את הבורא. האם זה כך?

את צודקת בכול. בדיוק ככה זה יהיה. תדביקי אותם בהתפעלות שלך.

שאלה: יש לנו קבוצה קטנה של שני אנשים בעיר אוזבד, אבל אנחנו חזקים כמו הקבוצות הגדולות. אתה אומר שצריך לשנוא את עצמך כדי לאהוב את החבר. מה אני צריך לשנוא בעצמי?

כי יש לנו רק רצון אחד, עד כמה שאנחנו בתוך הרצון הזה יכולים לשנוא את התכונות שלנו, באותה מידה, מעל התכונות האלה אנחנו יכולים לאהוב את החברים.

תלמיד: זאת אומרת, את הרצונות האגואיסטיים שלי אני צריך לשנוא, את הדחייה שלי לבורא?

אנחנו עוד נלמד את זה, אבל בעיקרון בגלל שהרצון הוא אחד אז אי אפשר, או זה או זה.

שאלה: מה זה אומר הגורל שלי ומה זה אומר לבקש מהבורא לשנות את הגורל?

הגורל שלך נקבע על ידי הקבוצה. לשנות את הגורל זה לבקש מהבורא שיכניס אותך לתוך הקבוצה, להיכנס לתוך מערכת שנקראת "עשירייה" או "ה-ו-י-ה", מערכת שבה מתגלה הבורא. כל הגורל שלך תלוי בכמה תהיי מקורבת לבורא, וזה אפשרי רק דרך התכללות בקבוצה, גם עבור נשים. אז תבקשו ותשנו את הגורל שלכן, בשביל זה אתן פה. תצליחו.

שאלה: יש פוטנציאל אינסופי לחיבור, וכאילו הבורא מסמם אותי וזה מרדים אותי. מה לעשות?

לישון.

תלמיד: לא.

למה לא?

תלמיד: אני לא רוצה לישון.

אז אתה מתנגד?

תלמיד: נראה לי שצריך לגלות במקסימום, עדיין אין הרגשת הבורא.

זה לא חשוב, מי הבטיח לך משהו?

תלמיד: כך כיוונתי את עצמי כהכנה לכנס.

הכנת את עצמך יפה ועכשיו אתה ממשיך לעבוד, מתנגד להרדמה, זה טוב מאוד. אתה משתוקק להתחבר עם הקבוצה, להיכנס בתוכה, להתמוסס בה, להרים את החברים מעליך, להסתכל עליהם לראות איך הם מתייחסים אחד אל השני, אולי לראות דרך היחסים ביניהם השתוקקויות יותר עמוקות, לקנא בהם. באופן כזה להרגיז את עצמך שאתה לא כזה.

תלמיד: איך להרגיז את עצמי?

תסתכל איך פועלים האחרים, תראה אותם איך הם כבר קשורים ביניהם, קרובים ביניהם, ורק בשביל לגלות את הבורא. והכול נעשה בכוונה אל הבורא ובשביל זה הם מתאספים יותר ויותר, בצמידות יותר גדולה אחד כלפי השני בהרגשות שלהם, ברצונות שלהם, ואתה תסתכל עליהם, תתבונן בהם ותראה עד כמה אתה מזדנב.

שאלה: איך לא לפחד מהרגשת ההתמוססות שבי?

זה נכון, זה רצון אגואיסטי טוב, השתוקקות כזו.

אני רוצה קצת לספר לכם שכנס לא יכול לעבור בלי כל מיני דברים שקורים. בארצות הברית הייתה פעם אחת שריפה במקום הכנס, ופעם שנייה הייתה הצפה. בקרסנויארסק הייתה הצפה, בכנס המדבר ירד גשם שוטף. בקיצור, יש מספיק צרות בכל מקום, זה הכול מצוין, אל תדאגו, כל זה גילוי. אין מה לעשות, גילויים יכולים להיות מעניינים. לכן צריך להבין שהדרך שלנו היא כוללת לפעמים כל מיני אירועים שכאלה, מישהו מקבל מכת חשמל, מישהו מקבל מכת אור, מישהו מקבל מכת חושך, וככה אנחנו מתקדמים.

מנחה: אנחנו מאוד ממליצים אחרי סיום השיעור להתאסף בעשיריות הקבועות ולסכם את השיעור במשך חמש דקות.

סכמו את ההתרשמות שלכם מזה שהייתם מפורדים מהחברים הקבועים שלכם והייתם עם אחרים. איך אתם יכולים להסביר ולהעביר להם את ההרגשות שלכם מזה שהייתם עם אחרים? איך זה פעל עליכם? זה טוב, זה עובד טוב מאוד על ערבוב הכלי.

(סוף השיעור)

---

1. כל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים. (רב"ש - א'. מאמר 10 "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל" 1984)↩

2. ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. (בעל הסולם. אגרת ד)↩

3. "וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'. והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים. (רב"ש - א'. מאמר 3 "אהבת חברים - א" 1984)↩

4. כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח. (רב"ש - א'. מאמר 6 "אהבת חברים - ב" 1984)↩

5. כל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת. (רב"ש - א'. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)↩

6. "אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדבקות החברה בלבד." (רב"ש - א'. מאמר 17 "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם" 1987)↩

7. "העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד- למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה ובוודאי אם יש יותר מעשרה, בוודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו וכן כולם יהיו כך. וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל." (מאור ושמש, פרשת ויחי)↩