עיבור ויניקה – קטעים נבחרים מן המקורות

שיעור בוקר 29.07.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קריין: שיעור בנושא - עיבור ויניקה, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 7.

בעצם עכשיו אנחנו מתחילים אולי להרגיש עד כמה שהמעבר ממצבנו לעיבור הוא דבר לא פשוט, זה מצב הכי קשה שנמצא ברוחניות, וגם בגשמיות זה פלא. ולכן אנחנו צריכים להתייחס לזה בסבלנות, לראות בכל יום מה אנחנו יכולים להוסיף להבנתנו במצב של עיבור, כי עיבור זה העברה מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם העליון, מחיצוניות לפנימיות. והמעבר הזה הוא כולל בתוכו הרבה תנאים, רגשות, הרגלים ואנחנו צריכים לעבור את כולם.

בסבלנות נעשה את זה, נשתדל להכניע את עצמנו כלפי המעבר שאנחנו נמצאים בו, נשתדל לקיים מה שאומרים לנו המקובלים. בעיקר זה להיות תמיד בכל מצב, אם זה מצב רע, או מצב טוב, בהכנעה כלפי העשירייה, כי בלי זה אנחנו לא יכולים להגיע להתקרבות לבורא. וכך אנחנו בעצם דרך האמצעי הזה שזאת העשירייה, אנחנו יכולים להתקרב לבורא, להשפיע עליו, לבקש ממנו שישפיע עלינו בחזרה.

וכך כל פעם עוד יותר, ועוד יותר ויותר נלמד את כל צורות, וכל אופני ההתקשרות שלנו לבורא דרך העשירייה, עד שהדברים האלה יתכללו בנו, ואנחנו נכלול אותם יחד בתוכנו. הרצון שלנו ישתנה ויקבל פורמט, צורה מתאימה יותר ויותר לחיבור בינינו וכך אנחנו נגיע למצב שאנחנו מוכנים להיות עוּבר.

נקרא פסוקים. הפסוקים האלה וגם אלה מהשיעור הקודם, זו כניסה לרוחניות מדרגה ראשונה. גם הקובץ של הפסוקים מהמסמך הקודם וגם הפסוקים מהמסמך הזה, הם דברים מאוד מאוד חשובים, ואנחנו נראה קדימה עד כמה שהם כוללים את כל המצבים שאנחנו עוברים. ומה שאנחנו עוד לא עברנו אנחנו לא כל כך יכולים לגלות שהם גם נמצאים כאן, וגם כתוב עליהם. לאט לאט במידה שאנחנו עוברים, נגלה שעל הכל כתוב.

קטע מס' 7

""עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית."

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

זאת אומרת, מה זה עיבור? שאדם מסוגל או רוצה, לא שהוא מסוגל בפועל, אלא רוצה להעביר מעצמו את כל האני שלו, שהוא מתבטל כלפי מה שקורה. לא רוצה להשתמש עם השכל שלו, עם הכוח שלו, עם כלום, כי הוא מבין שעם כל התכונות שלו שהיו לו קודם, עד כה, זה הכול תכונות גשמיות על מנת לקבל ואיתן הוא לא רוצה להמשיך בחיים.

מאיפה הוא ייקח תכונות חדשות? רק מהתפילה, רק מהבורא. לפנות לבורא ולבקש תכונות חדשות, להיות במעבר ולכן להיקרא "עוּבר". זאת אומרת, במעבר מהעולם הזה לעולם הרוחני, מהעולם התחתון לעולם העליון, מהעולם הגשמי לעולם הרוחני, יש לזה הרבה שמות.

אבל כדי להיות במעבר הזה, הוא צריך כוחות חדשים שלא היו בו קודם ובכלל לא נמצאים במצב שהוא היה, במקום שהוא היה, בעולם הזה אין. הוא צריך להתחיל לקבל כוחות חדשים, כוחות של השפעה, כוחות של חיבור שהם הפוכים ממה שיש לנו כאן בעולם הזה.

אז ודאי שיש עליו כאן להפעיל את הרצונות החדשים, תפילה חדשה, ובוודאי שהוא לא מסוגל את זה לעשות בעצמו. אז הוא מתחיל לראות את החברה, הקבוצה שלו כאמצעי היחיד. כי אומנם אין לו שום תכונה רוחנית, אבל יש לו כאן קבוצה להתייחס אליה קצת בהשפעה, קצת בהתחברות, בהתקרבות, [וכך] הוא מפעיל איזשהם כוחות רוחניים, למרות שהוא והחברים כולם בגשמיות.

אבל הם יכולים לעשות פעולות, ועל ידי הפעולות האלה הם מפעילים כוח רוחני. זה פלא מה שיש כאן. אנחנו מנסים להתקרב זה לזה ובהתקרבות כביכול המכאנית בינינו, האגואיסטית, אנחנו מפעילים כוח רוחני שיפעל עלינו. למה? כי במה שאנחנו כן יכולים לבצע איזו פעולה, אנחנו פועלים, ואז כנגד זה אנחנו מפעילים כוח רוחני, למרות שבצורה ישירה אין לנו עליו שום השפעה. וכך אנחנו מתקדמים.

כל פעם נראה לנו שאנחנו מתרחקים מהמטרה, מהמציאות הרוחנית, מהשפעה, מהתקרבות זה לזה, אז אנחנו מתרחקים זה מזה, מלהבין זה את זה ואנחנו דוחים זה את זה. ככה ייראה לנו כל הזמן, אבל זה לא באמת נכון. אלא מפני שהרגישות שלנו לקשרים, למרחקים שבינינו עולה, כדי שאנחנו נעשה עבודה במצב יותר גבוה. ולכן אנחנו עוברים מצבים כאלה כמה פעמים שצריך, ורק אז ניכנס לעיבור. זה בעצם מה שאפשר לעשות.

שאלה: כשאתה מגיע למצב של מחסום ואתה תקוע, אתה מבין שבתכונות שלך אתה לא יכול להגיע לשום דבר טוב, אז איך לבקש מהבורא ומה לבקש ממנו נכון?

מתי שאני רואה שאין לי על מה לבקש ואני נמצא בחוסר אונים ובצורה שאני נתקע באיזה קיר פנימי, חיצוני, לא חשוב מה, אני פונה לקבוצה. אין לי יותר אמצעים לבורא מהקבוצה ואז אני משתדל לעשות איתם כל מיני פעולות. לא שאני מעמיס עליהם מה שבא לי, אלא להתייחס אליהם אחרת, להתקרב אליהם, להרגיש עד כמה שהם חשובים לי עכשיו, בצורה אגואיסטית, כי בלעדיהם אני לא יכול להשפיע לבורא, על הבורא.

וכך אנחנו נתקדם. אין ברירה. בצורות כאלו הבורא מלמד אותנו להתקדם, שרק על ידי התחשבות, התקרבות לחברה, כמו שהוא עושה את זה עכשיו בעולם שלנו עם הפנדמיה הזאת, עם כל הבעיות של שריפות והצפות ועוד כל מיני דברים שיהיו בדרך, מצבים לא נעימים. הכול כדי לחייב אותנו להתחיל לחשוב איך להינצל מהמכות. וכדי להינצל מהמכות, נוכל אך ורק על ידי עבודה הדדית, שיתוף ואפילו חיבור, וכך אנחנו נתקרב לפתרון.

שאלה: לפי מה שהבנתי כל העניין הזה של העיבור ומה שקורה אחרי זה, זה תהליך מסוכן. מה מסוכן בתהליך הזה?

זה תהליך מסוכן בזה שיכולים ליפול מהעיבור, מה שנקרא "נֵפל", או לא להיכנס לעיבור. לפני עיבור יש לנו פעולות שאנחנו רוצים להתקרב מאוד לפעולה הזאת, אנחנו עושים כל מיני פעולות שאנחנו מתייחסים לבורא בחיזור, כמו בחור עם בחורה, שנמצא בחיזור ואחר כך מתקרב ונכנס איתה למגע פיזי ועושה כל מיני פעולות של מגע פיזי כדי להכניס אותה להריון. בדברים האלה, בכל דבר ודבר יש שורש רוחני. בעל הסולם כותב על זה פה ושם, אנחנו עוד נמצא את המקומות האלה ונדבר עליהם. את התוצאה הגשמית אנחנו רואים, אבל הסיבה לזה היא סיבה רוחנית ש"אך טוב וחסד ירדפוני" הוא כותב לנו בכמה מקומות, וכך אנחנו מגיעים לעיבור.

זאת אומרת, הכניסה צריכה להיות "אף לא בפעם אחד זוכה האדם לזיווג הגבוה הנעלה הזה", אלא כמה שהוא רודף אחרי השכינה הקדושה, שהוא מבין איפה הוא נמצא ועם מי הוא נמצא בקשר, וכמה המקום הזה הוא באמת מקום גבוה, זו הפעם הראשונה שהוא באמת רוצה להגיע למגע עם הבורא. וכך הוא צריך להשתדל יותר ויותר להכיר מתוך המעשים שלו בקבוצה ובעבודה הפנימית שלו, שרק בהתקרבות הדרגתית יותר ויותר הוא בזה זוכה למגע עם הבורא.

שאלה: מה המשמעות של להציל עצמנו מהמכות? אנחנו הרי לא מבססים את עצמנו על המקל או מפחדים מעליות או ירידות, רע או טוב וכן הלאה.

אני לא יודע מאיפה אתה לוקח את זה כי עכשיו לא קראנו על זה.

תלמיד: דיברת על הפנדמיה ועל כל מיני מצבים שעוד עלולים להתגלות.

זאת הכוונה. אנחנו צריכים ללמוד עד כמה הדברים האלה מקדמים אותנו להבנה באיזה קשר בינינו אנחנו צריכים להיות, מה אנחנו צריכים לעשות. וודאי שעל כל הכוחות שמתגלים ופועלים עלינו במיוחד כוחות גלובליים שפועלים על כל האנושות, שם אנחנו יכולים לזהות יותר בגדול מה נעשה איתנו ושאנחנו נמצאים בדור האחרון. יוצא שהבורא מסדר לנו את הלימוד הזה, שכך אנחנו נלמד מהפעולות שלו עלינו מה הוא דורש. ולכן אם אנחנו רוצים לברוח או לשמור על עצמנו מהמכות, מהצפות, משריפות, מכל הבעיות, מהמזיקים האלו, אנחנו צריכים להבין שזה אפשרי רק על ידי היחס הנכון הטוב בינינו.

ועד שאנחנו נלמד, אנחנו נספוג את המכות האלו ולא נוכל לחיות בלי מכות. יש לנו בדרך עוד ועוד מכל מיני כיוונים. ומפני שאנחנו נמצאים היום בקשרים סביב כדור הארץ, אז ודאי שכל מכה בכל מקום היא תגיע לכולם. ולכן במידה זו או אחרת כולנו נרגיש את זה, ועל ידי זה אנחנו נרגיש עד כמה אנחנו מחוברים, עד כמה אנחנו תלויים זה בזה. זאת אומרת, לא רוצים לעשות את זה בדרך טובה, אז הבורא יעשה את זה בדרך לא כל כך טובה, הוא ילמד אותנו בצורה אחרת, בענישה כזאת קולקטיבית.

אל תגידו, במה אשמים איזה אנשים שחיים שם באיזה מקום נידח, ולמה אלו סובלים מהמכות האלו יותר, ואלו סובלים מהמכות האחרות, אלו משריפות, ואלו מהצפות, ואלו מווירוסים, ואלו ממכות קור וחום? אנחנו לא יכולים להגיד, אנחנו רק צריכים להבין שבסופו של דבר כולנו נסבול וזה מה שקורה ויקרה. החיים שלנו כבר תלויים בזמן שלנו, הזמן שנקרא גמר התיקון הכללי, וכאן יכולים להיות מלחמות עולם, שריפות ענקיות בכל כדור הארץ, הצפות, רעידות אדמה, וולקנים. בקיצור לא חסר.

אבל ככל שאנחנו, כנגד כל הבעיות האלה שיהיו, נעמיד מהר נגדן את המגן שלנו שאנחנו מתקרבים זה לזה, אנחנו בזה נבטל את כל הכוחות הרעים האלו, וכדור הארץ יירגע. כי סך הכול אנחנו יכולים בקשר בינינו להרגיע אותו, לאזן אותו ולחיות בצורה טובה ויפה ולהמשיך בחיבור בינינו עוד יותר ויותר עד שנגלה בו, בחיבור בינינו, לא רק את העולם הזה ונרגיש אותו לעומקו, אלא גם נתחיל לגלות את העולם העליון לגובהו.

שאלה: רושם הרב"ש בקטע "אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי". השאלה למה מקבל עליו באופן זמני ולא כמו שראינו במקרים אחרים שמקבל בנצחיות גם אם אחרי זה ייפול ממדרגתו?

שלפחות עכשיו ברגע המעַבר כשהוא נמצא במצב העיבור הוא כך אומר, שאני לא רוצה להשתמש בשכל שלי מפני שאני רואה עד כמה הוא משתנה וכמה הוא לא יכול לתת לי הבחנות נכונות. אלא מה שאני יכול לעשות זה רק להגיע לקבוצה, להתכלל בה, ולהיטמע בה כמו העובר במעי אימו.

שאלה: בתחילת הקטע מוזכרת פעולה, "ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי,". איך מבצעים פעולה כזאת, מה הפעולה הזאת שאני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי?

אני לא יכול לעשות זאת, אני רק יכול להחליף רצון על רצון. לצמצם רצון שלא יהיה אני לא יכול, אני חייב להיות בתוך איזה רצון, רק רצון אחד יכול לנצח, לכסות את הרצון השני. לכן אני צריך לשכנע את עצמי שהרצון שלי לעשירייה, הדאגה שלי לעשירייה זאת צריכה להיות הדאגה הכי גדולה שיש לי, כי שם בתוך העשירייה אני בזה קובע את כל החיים הגשמיים שלי ואת כל החיים הרוחניים שלי, ורק בזה אני תלוי. ואם אני חושב שאני יכול לקבוע משהו באגו שלי זה ממש שקר ואני טועה בזה בגדול, וכך אני צריך לעשות.

אז בואו נשתדל בפועל לממש את זה, כי בכל רגע ורגע אני ארצה להעלות את חשיבות החברה, חשיבות הרוחניות, חשיבות ההשפעה, התקרבות לחברים, כדבר החשוב ביותר מכל דבר אחר.

שאלה: אנשים בעולם לא מאמינים שקיים קשר בין ההתנהגות שלנו לווירוס או לאסונות הטבע. באיזו צורה אפשר להסביר לאנשים שלא לומדים שחוסר הקשר בינינו הוא הגורם לאותן בעיות בעולם?

אני חושב שאת הדבר הזה אפשר להסביר בצורה כזאת, אם העולם שלנו הוא גלובלי ואינטגראלי, זאת אומרת, גלובלי שהוא גדול והמערכת היא אחת ואינטגראלי בזה שכל הכוחות שלו קשורים זה לזה וקובעים זה את זה, אז מה שקורה ברגע שאנחנו בדרגה העליונה שלנו, אנחנו, בעצם מבחר יצורים, בני אדם על פני דומם, צומח וחי, לא רוצים לחיות בחיבור בינינו, אלא ההיפך, בכל הכוח שקיבלנו מהטבע להיות מחוברים דווקא, אנחנו מייצבים את כול הכוח שלנו בצורה אגואיסטית, בניגוד זה לזה, כך אנחנו משתמשים בכוח הטבע, שכולו גלובלי, מערכת אחת, ואז נראים כאזור קטן של מחלת סרטן, ואנחנו יודעים שגידול סרטני אוכל את עצמו ובזה גם ממית את כל מה שיש מסביב.

אנחנו יכולים להסביר את זה לבני אדם, השאלה כמה זה יעזור, כי בכל זאת כמה שהאגו שלהם ישמע הוא בכל זאת לא ירצה לעבוד כנגד עצמו. אבל לאט לאט, פעם אחר פעם, בכל זאת נוכל להקים כאלה מערכות, פעולות שבהן בכל זאת נוכל למרות שאנחנו אגואיסטים, לעשות פעולות חיבור, פעולות התקרבות, הדדיות במשהו, וכך להתקרב להבנה קצת פה, קצת שם, בכל המקומות בכדור הארץ, בכל מיני אופנים, שבכל זאת נראה לעצמנו שהחיבור הוא התרופה.

שאלה: אדם הופך לעובר.

דרך הקבוצה שלו.

תלמיד: האם הוא יונק גם כמו בעולם הזה, והטבור הוא הכוונה?

כן, כל הקשר הנכון והטוב שיש לו עם החברים, זה בעצם חבל הטבור שאותו הוא בונה יותר ויותר, וכך הוא מקבל מהבינה, מהתכונה העליונה, מהרחם, תכונות השפעה, וכשסופג את תכונות ההשפעה האלה, מממש אותם בין החברים יותר ויותר, זה נקרא שגדל.

תלמיד: כשקבוצה רוכשת מסך כללי, מגלים שהכוונה, קו היושר הזה, כבר היה קיים מראש?

כן, ודאי אנחנו חוזרים לגמר התיקון לאותה נקודה מאיפה שהתחלנו, אבל כשאנחנו משיגים את זה בעצמנו אנחנו בונים את כל מדרגות העלייה, אנחנו דורשים, מבקשים, מתפללים, שהבורא יעשה לנו, אנחנו מבינים מה צריך להיות, מרגישים מה אנחנו רוצים להרגיש, זאת אומרת בהקדם החיסרון שלנו לאותו מצב שהיינו בו לפני הבריאה, כלולים בבורא, אנחנו חוזרים לשם עם חיסרון גדול, מה שנקרא "פי תר"ך פעמים" מאשר קודם, ואז יוצא שאנחנו משיגים את כול הבריאה, כל אותו כוח השפעה שפועל, שברא אותנו, מעמיד אותנו, מטפל בנו, שנקרא "בורא".

שאלה: הזכרת בתחילת השיעור שצריך להיזהר ממצבים כמו נפילה, הפלה, מה זה מצב "הפלה"?

שלא מצליחים בחיבור ואז במקום חיבור נופלים שוב לרצון האגואיסטי, גם בזמן העיבור אנחנו עוברים ממצב למצב אבל שם זה החלפת מצבים, אנחנו לא נופלים אלא נכללים מרצונות חדשים בעלייה. בהפלה אנחנו מאבדים את הקשר שהשגנו, עוד נדבר על זה.

תלמיד: אז בזמן שהעשירייה נכנסת לעיבור כבר אין מצב של הפלה, פשוט החלפת מצבים, אז איפה ההפלה קורית?

כשעשירייה נכנסת לעיבור מה יכול להיות כאן? או קדימה, או אחורה, או נפילה, אפילו יכולה להיות שבירה, העובר נקרא אז חס ושלום "מת", "הפלה", ואז כל הכוחות העליונים שכבר נכנסו לכוחות ההשפעה מלמעלה למטה, למטה אנחנו לא יכולים להחזיק אותם, את הקשר בינינו, המסך שבינינו לא מחזיק, הוא מתפוצץ כאילו ויוצא דם והעובר מת, זה מאוד מאוד ציורי הדבר הזה.

שאלה: אני לא מבין את המשפט שכתוב פה, שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, זה קצת מבלבל אותי, מצד אחד אני לא רוצה להשתמש בשכל מצד שני אני מרגיש שאני כן קובע משהו פה.

אתה קובע שאתה לא רוצה לקבוע, כן. איך זה נעשה? תתכלל בין החברים ותשתמש בשכל הכללי שבקבוצה, זה הכול.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות כדי לא ליפול ממצב למצב כשאנחנו במצב העובר?

רק להחזיק זה את זה, יותר ויותר להיות צמודים זה לזה פנימית, פיזית אתם יכולים להיות בקצוות העולם, אבל פנימית אתם רוצים לדאוג זה לזה שכל אחד ואחד לא ייפול ויהיה יחד איתכם, וכך בערבות הדדית מגיעים להיות עובר, ולכך כל העולם גם צריך להגיע, לאותה ערבות הדדית.

ערבות זה חוק שמחזיק את כול היחידים יחד, הופך אותם לאחד, ואז "חד מקבל חד", האחד הזה שהתחבר מגלה, מחזיק, את הבורא, וצורת הבורא שמתחילה להתפתח בקשר בין בני אדם על ידי הערבות ההדדית, היא נקראת "עובר", היא נקראת "נשמה".

קריין: קטע 8.

"עיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

אמנם "שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות", אנחנו בסך הכול מצמצמים את האגו שלנו, את האני שלנו, אבל אנחנו בזה נותנים לעליון לעשות איתנו מה שהוא רוצה. ואנחנו רוצים להסיר מאיתנו כל ביקורת, כל בדיקה, כל חשבון על מה שהוא יעשה ומה שלא יעשה, ומי יודע מה הוא יעשה איתי. כל דבר ודבר. באותם הרצונות והמחשבות, זאת אומרת באותו עולם שאני נמצא, שאני יכול לתאר לעצמי את קיומי, על כל זה אני מבטל מכל וכל ונותן לעליון לשלוט בזה לגמרי, לגמרי. זה נקרא שאני כאן פועל כמתבטל כמו נוקבא כלפי זכר. ולכן זה נקרא "ומתעבר ה' בי". וכך אנחנו צריכים להשתדל להרגיש את עצמנו כלפי הפעולה הזאת של החיבור בעשירייה וחיבור עם הבורא.

שאלה: האם "עברה זעם וצרה" זו ההרגשה שאדם מרגיש בעבודה הפנימית שלו?

זו הרגשת האגו של האדם שנגדו הוא צריך לפעול, ולהרגיע את עצמו ולהתבטל כלפי העליון מה שהעליון עושה בו. מה העליון עושה בו? כל מה שיש לאדם בא בטוח מלמעלה, מ"אין עוד מלבדו".

ולכן האדם צריך להרגיע את עצמו בזה שזה מה שהוא מקבל מהבורא ולכן רוצה להיות דבוק בבורא בכל מה שהוא מרגיש באותו רגע, כך הוא מתקדם. אבל צריך לעשות את זה דרך העשירייה.

שאלה: אתה אומר שבשביל להימנע מאסונות אנחנו צריכים ליצור יחסים טובים בעשירייה. אז מהם היחסים הטובים האלה בשביל להימנע, איך לפעול? או שפשוט צריך לחכות שיגיעו אותם מצבים.

יש כאן שני דברים. דבר אחד, שאני מבטל את עצמי כלפי החברים, ואני נמצא ביניהם במצב פסיבי, מתבטל לגמרי. מה שהם רוצים אני עושה, ומה שקורה בעשירייה אני נכנע ומשתתף, ואין לי בזה כלום חוץ מזה. כמו צמצום שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה.

דבר שני, אני רוצה להשפיע להם, ולעזור להם, ולתמוך בכל מה שהם, לא מה שאני, מה שהם רוצים וזה כבר בפועל, בפעולה למעלה מהצמצום, זה נקרא כמו "אור חוזר". וכך אני מגיע למצב שאני נכלל בהם בצורה אקטיבית. וכך כל אחד ואחד בעשירייה. ובזה אנחנו בונים כבר כלי לגילוי הבורא.

זה קרוב מאוד. אנחנו יכולים לעשות את זה בפועל אם אנחנו נרצה, אם אנחנו נקשיב, אם אנחנו נברר את הדברים האלה, ונשתדל איכשהו כמה פעמים ביום לחזור לזה ולבצע. זה ניתן לנו. אנחנו בפועל יכולים את זה לעשות, לבנות את הנשמה שזה כלי לגילוי הבורא.

שאלה: אתמול דברנו על זה שהעשירייה זה הרחם והתפקיד שלי זה להתעבר בה. מה זה "ויתעבר ה' בי"?

במידה שאני נכלל בעשירייה, במידה הזאת אני מתחיל להרגיש שכל מה שאני מבצע, אני מבצע את פקודות הבורא והוא נמצא בי.

תלמיד: גם אמרת שהנקבה בתפקיד הזה?

אנחנו דברנו על פעולת העיבור עצמה. כי הנקבה מתבטלת בעיבור כלפי הזכר, והזכר עושה בעצם פעולה אקטיבית. נקבה למטה זכר למעלה. כל הדברים האלה באים לנו מהטבע הרוחני. וצריך להיות הרבה פעולות פיזיות בזמן הזיווג, בעד ונגד החיבור, חיכוכים בינינו. וכך אנחנו מגיעים, כמו שהוא אומר, שראוי להתכלל לאותה נקבה, לאותו רצון, לאותה אישה "שיהיה זרעו לברכה" וכן הלאה. צריכים להביא אותם הפסוקים ואתם תראו איך בעל הסולם ורב"ש אומרים.

שאלה: באגרת י"ט, אתה יכול להסביר מה זה הפעולות הרוחניות שמקבילות לפעולות הפיזיות?

אנחנו כל הזמן דברנו על זה שאנחנו צריכים להתחבר, ולמרות שרוצים ולא רוצים, רוצים ולא רוצים, נכנסים לאיזה מין קשר בינינו יותר ופחות, פחות ויותר, עד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו כן מרגישים שיש בינינו התקשרות ברצון להשפיע הדדי.

וזה נקרא שיוצא לנו מקום, מצב שזרעו של הבורא יהיה לברכה. ואז מגיע האור העליון, שזה הזרע, ויכול להתכלל בנו, בכלי שלנו, בקשר ההדדי שאנחנו בנינו בינינו. כי הקשר בין הכלים הוא הדדי, בהשפעה הדדית כמו שמגיע האור העליון מהבורא, מהמשפיע. וזה נקרא ש"מקבלים זרעו לברכה".

תלמיד: גם אמרת, שביטול כאילו צריך להיות פסיבי, ועכשיו תיארת פעולה של זיווג שמלאה בפעולות?

אנחנו פסיביים רק כלפי האגו שלנו. וגם הרצון לקבל שלנו, הנקבה, פסיבית לעומת הזכר שהוא אקטיבי. אנחנו עוד נברר את כל המרכיבים שבזיווג בנושא הכללי של זיווג ולידה. עוד לפנינו הרבה בירורים.

כי אלה כל החיים שלנו רוחניים והם מאוד דומים לחיים הגשמיים. רק שאנחנו מעלים אותם לדרגה רוחנית. זאת אומרת מבצעים אותם בפעולת ההשפעה.

שאלה: איך אפשר להסביר את השורש של מצב הכעס שהוא יותר שייך לתינוק שנולד מאשר לעובר?

כעס זה דינים שמתגלים. על תינוק שנולד אנחנו נדבר אחר כך. אנחנו עכשיו מדברים רק על העיבור. לכן תשמור את השאלות האלו ואנחנו נברר אותם אחר כך.

אנחנו עכשיו מדברים רק, איך אנחנו צריכים לבטל את עצמנו כל אחד כלפי העשירייה, כל אחד כלפי עצמו, כולנו יחד כלפי הבורא כדי לקבל ממנו את האור העליון ועל ידי האור העליון אנחנו כנוקבא כולנו נכנסים לעיבור. זאת הפעולה שעכשיו אנחנו רוצים לבצע.

והכעס אחרי שהוא נולד, וצעקות, אנחנו נראה אחר כך. זה דם לידה שיוצא מזה וכן הלאה. אלה הקליפות שגם הן צריכות לצאת כעודף ממה שלא נכנס לעובר. אז בצורה כזאת הם מתפרצים. הדם שיוצא בזמן הלידה, והצעקות, הקליפות צריכות לצאת.

כל פעולה רוחנית אנחנו צריכים להבין שהיא גם נכללת מפעולה של גדילה, של מה שאנחנו מבררים, ועל ידה עולים למעלה, ומה שיוצא בינתיים כפסולת, אבל כל הדברים האלה לא נעלמים. הקליפה שומרת אותם, סיטרא אחרא שומר אותם. זה נקרא "חיל בלע ויקיאנו.". עכשיו הוא בולע את הקליפות, ואחר כך הן מביאות לנו את זה לגמר התיקון, ואז אנחנו מתקנים אותם והם משלימים לנו את כל הפרצוף הכללי שאנחנו תיקנו במשך אלפי פעולות שיכולנו לתקן.

ואז הסיטרא אחרא מביא לנו את זה. זה נקרא "חיל בלע", הוא בולע את הרצונות שלנו שלא יכולים לשלוט עליהם במסך על מנת להשפיע, "ויקיאנו." זאת אומרת, מקיא לנו, מביא לנו את זה בחזרה ואז אנחנו מתקנים.

נלמד את הדברים האלה. מאוד מעניין כל התהליך הזה. כשמתחילים לראות אותו בכללות אז הכול נרגע. אתה סוף סוף מבין שהכול מאוזן, ומתוקתק והכול הולך בצורה שאתה יכול רק לזרז את ההתפתחות. לכן נקרא "מי זה ישראל"? מי שרוצים להגיע מהר, ישר לקשר עם הבורא, אלו שמזרזים את הזמנים.

זאת אומרת, הכול אותו דבר. אל תחשוב שזה לא יקרה, זה יקרה. רק נתנו לך רצונות כאלה שאתה יכול להגיע איתם יותר מהר לקשר עם הבורא וגם לסחוב אחריך עוד את כל הנבראים.

קריין: מתוך אגרת י"ט של בעל הסולם.

"וענין "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו, דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה, באשר שיורה כחץ, בנפש, שנה, ועולם, שז"ס היכי דמי תשובה [איך היא תשובה], באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה. כי ה' תתאה [תחתונה] כוללת נפש, שנה, עולם."

(בעל הסולם. אגרת י"ט)

אנחנו נגלה עוד הרבה כאלה פסוקים. שוב, אנחנו נמצאים עכשיו באמת בכניסה לרוחניות, ובה אנחנו נגלה את כל מה שקורה לנו בעולם הזה, בכל הדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, ואיך שמתפתח. באמת זאת חכמה נפלאה שמסבירה לנו כל דבר שאתה רוצה, בכל מקום, בכל רמה, הכול יהיה לך מובן ותוכל להשפיע על זה.

שאלה: מה המשמעות של דינין ועברה כשאנחנו בעיבור?

ברוחניות אנחנו צריכים להבין ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". מה שאנחנו עוברים עכשיו, אפילו בתחילת התהליך הרוחני, שנקרא "עיבור", ואפילו כניסה רק ל"עיבור", בכל זאת זה נקבע מסוף הדרך. "סוף מעשה במחשבה תחילה" ולכן משם קובע כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור. ולכן אנחנו צריכים בעצם לדבר גם קצת על כל ההתפשטות, כל העליות שלנו בסולם המדרגות עד גמר התיקון. זה יקרה לנו בכל מצב ומצב שאנחנו לומדים, שמאין ברירה צריכים בכל זאת לדבר על כל מצב ומצב.

לי יש סבלנות. מפני שאנחנו גם לא יכולים כל כך מהר בזה להתקדם, עד שאנחנו לא נשנה את הפנימיות שלנו, עד שאנחנו נספוג את ההכרחיות לחיבור, הכרחיות להשתתפות וכן הלאה. עד שנתחבר יחד בעשירייה, ברצון אחד. כל אחד ואחד בעשירייה שלו.

שאלה: איך לצעוק נכון כדי להתקדם בעבודה?

יחד ובכל הכוח.

שאלה: כתוב בקטע 8, "עיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם"." למה כתוב "ויתעבר ה', בי למענכם" ?

"עיבור" זה נקרא צורת הבורא בתוך הנברא, זה הכול.

שאלה: האם להצדיק כל הזמן את פעולות הבורא זה גם נקרא מצב של עיבור?

ודאי, אחרת איך אני יכול להתכלל בו. אנחנו צריכים להתחיל להתכלל בבורא ואז אנחנו מקבלים את צורתו ויקרא בסופו של דבר אדם, הדומה לבורא. אז יוצא שאני צריך להתכלל בו, אני צריך להסכים עם הפעולות שלו. על ידי זה שאנחנו תומכים זה בזה, אנחנו יכולים להגיע לזה. האם אני לבד יכול מהעשירייה את זה לעשות? לא. זה בנוי בצורה כזאת, שרק בקבוצה שאנחנו תומכים זה בזה, אף אחד מאיתנו לא מסוגל, אבל יחד כולנו מסוגלים, כך זה הכול בנוי. ולכן אם אנחנו רוצים להגיע ל"עיבור", "עיבור" זה נקרא שאנחנו מקבלים צורת הבורא, צורתו הראשונה הקטנה ביותר, אז יוצא שאנחנו צריכים בזה להתחיל להתכלל בינינו. אתם מבינים באיזה מצב אנחנו נמצאים, כאן כבר אין לאן לברוח, או שאנחנו עושים את זה ומעלים את עצמנו לדרגה כזאת או שאנחנו עוזבים.

ובמידה שאנחנו רוצים כן להתכלל בינינו ולקבל צורת העיבור, זאת אומרת, עשר ספירות, תחילת הנשמה, לא חשוב איך לקרוא לזה, פרצוף רוחני, אז בהתאם לזה אנחנו נזכה לעזרה מלמעלה, והבורא יעשה לנו את הצורה הזאת. זה נקרא ש"יתעבר ה', בי למענכם", שהבורא הוא נותן לנו את הצורה שלו. זאת התוצאה, זאת המתנה הגדולה שאנחנו מקבלים ממנו, שעושה מאיתנו, מכולנו יחד את צורתו.

ואז מתוך הצורה הזאת שהוא עושה על ידי ההשפעה שלו, אנחנו מתחילים ללמוד מהקשר בינינו שמשתנה כל הזמן, מתעלה כל הזמן, אנחנו מתחילים ללמוד מזה את הבורא. וזה נקרא חכמת הקבלה בפועל, מעשית, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". הבורא לפי היכולת שלנו להתחבר, לרצות להתחבר, עושה בינינו חיבור. ובתוך החיבור הזה אנחנו יכולים ללמוד מה הוא עשה איתנו, ומתוך זה אנחנו לומדים מיהו, מהו, וזה נקרא ש"יתעבר ה' בי". אנחנו מקבלים את צורתו עלינו, ולכן נקראים כל פעם יותר ויותר אדם. כמו שהעובר מתחיל יותר, ויותר לקבל צורת אדם קטן, אבל עובר בזה את כל שלבי ההתפתחות מטיפת זרע עד דומם, צומח, חי, מדבר, ונולד, ואז הלאה הוא גדל. וכך אנחנו בדיוק באותם השלבים.

שאלה: בעולם הגשמי שלנו העיבור הרוחני מתרחש במחשבה, מה עוזר לנו נכון למיין את המחשבות?

רק אותן המחשבות שהן פועלות לחיבור בינינו כדי לבנות מבנה, סטרוקטורה כזאת שהיא כמה שיותר תהיה מתאימה לבורא. שנהיה "כאיש אחד בלב אחד", כולנו חברים יחד, "איש את רעהו יעזורו", כל מיני כאלה דוגמאות. אם אנחנו נשתדל לממש, אם אנחנו נדע איך לממש אותם יותר ויותר, או שלא לממש אבל לבקש מהבורא שיעזור לנו לממש את זה, כך אנחנו בונים מאיתנו את הנשמה, את החלק אלוה ממעל.

שאנחנו מתוך רצון לקבל שלנו בונים מבנה שהוא דומה לבורא לפי התכונות, לפי הפעולות. ואז אנחנו מתוך מה שאנחנו בונים מעצמנו, מתחילים ללמוד אותו, כי אנחנו בעצמנו בונים את זה, אנחנו עושים פעולות ורואים מה קורה. עוד בונים איזו התקדמות בקשר בינינו, ועוד לומדים מה קורה. כי האור העליון בהתאם למה שאנחנו בונים, הוא נכנס לתוך המבנה שלנו, לתוך ההתקשרות בינינו, מתקן את ההתקשרות בינינו, משנה אותנו. ובזה אנחנו מתחילים להכיר את הבורא, עד שמגיעים להתאמה עימו, השלמה, שזה נקרא גמר התיקון. ואז מגמר התיקון והלאה, על זה כבר חכמת הקבלה לא מדברת, זה כבר אחרי זה, יתגלה גם זה.

שאלה: אם אני מסוגל להכניע את עצמי כלפי העשירייה וכל אחד בעשירייה, אז אני יכול לומר שכל מה שקורה זה הבורא בתוכי?

כן, ודאי. יותר מזה אתה תרגיש. אם אתה תתבטל כלפי העשירייה, אתה תרגיש שאתה מוצא שם את הבורא, שבמרכז העשירייה נמצא הכוח העליון, משם הוא בעצם מפעיל אותנו. וכל אחד שרוצה להתקרב למרכז העשירייה, להתכלל שם לפי מה שרב"ש מסביר לנו איך להתבטל כלפי עשירייה, אז לפי זה הוא משיג את הבורא יותר ויותר. כמו רבי יוסי בן קיסמא, שהוא אומר, אני צריך את התלמידים שלי, החברים שלי, כי על ידם אני יכול עוד יותר ויותר להתקדם לגילוי הבורא.

איפה אני מגלה אותו? בקשר בינינו. מהות הקשר בינינו שהתגלה יותר ויותר, זה הבורא. וצורה כזאת לא קיימת, יש אור העליון מופשט שפועל עלינו, אבל הבורא זה נקרא "בוא וראה", שאנחנו בינינו מתחברים, בינינו מסוגלים בחיבור בינינו להתחיל לגלות אותו, להמחיש אותו,. לכן כל הנטייה שלנו צריכה להיות רק לחיבור, שם אנחנו מבצעים את הפעולות הרוחניות, שם אנחנו מקבלים בחזרה תגובה מהבורא. הוא מסתתר שם.

שאלה: כשאנחנו אומרים שצריך להעביר כל מצב דרך העשירייה, הכוונה היא שכל מצב שאני עובר אני צריך לחשוב על העשירייה, או שאני עושה מאמצים תמידיים להיות מחובר, ואז המצבים שמגיעים באופן אוטומטי הם כאילו עוברים דרך העשירייה?

יש ויש. בהתחלה ודאי שאני לא כל כך חושב על העשירייה, ואחר כך אני לפעמים נזכר, לפעמים לא, אבל עוד ועוד כמה שאנחנו נתקדם מטבע הדברים שקורים בנו, מטבע האור שבכל זאת אנחנו מעוררים אותו, אנחנו בכל זאת נרגיש שאנחנו פועלים יחד. ואנחנו אפילו נגלה שאני לא התכוונתי לזה, אבל פעלתי בתוך העשירייה, שאני לא חשבתי שאני קשור אליהם, אבל אחרי שאני עושה את הדברים האלה, אני רואה שזה התממש בתוך העשירייה. לאט לאט אנחנו צריכים רק להמשיך. "לאט" זה לא שזה slowly slowly, אלא לאט לאט זה בהדרגה.

שאלה: איך אנחנו עוברים מכעס שנובע מהסבל, לסבל של אהבה? לייסורים מאהבה?

זה הכול תלוי עד כמה שאנחנו יחד חושבים על אותו דבר, שאנחנו יכולים בזה להחזיק זה את זה, להשפיע על מחשבות של כל אחד ואחד בעשירייה. ואז אנחנו בזה מחייבים כל חבר וחבר לחשוב על המצב הכללי של העשירייה, שבזה בעצם הוא כבר מתחיל לראות את המימוש שלו, את מטרת החיים שלו, את התוצאה מהיגיעה שלו. זה הכול מגיע מתוך זה שאנחנו משתדלים להתחבר בפעולות שלנו.

זה לוקח זמן. כמו שהאנושות התחילה להתפתח לפני מיליארדי שנה ועדיין נמצאת בהתפתחות אומנם שבשלבים האחרונים שלה, אבל כך אנחנו. אבל כמו שכתוב "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול".

שאלה: תיארת את התהליך מאוד יפה, הנושא של התלבשות ה' בי. התחלת לתאר את זה בצורה של סטרוקטורה, של מבנה, של צורה, ולמעשה אתה מביא אותנו לנושא של תחושה. האם זה המצב שבמהלך העיבור אנחנו עוברים מהתחברות בתור צורה לתחושות שונות, להתנהגות שונה?

כל המטרה שלנו זה לעבור מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם העליון. זה הלימוד שלנו צריך להביא אותנו ואנחנו מאוד צריכים להשתוקק לזה ולהבין שזה לפנינו. "להתעבר ה' בי", זאת אומרת ו"למענכם". זאת אומרת הבורא לא מתלבש באדם, שימו לב מה כתוב.

קריין: כתוב בקטע 8, "בסוד הכתוב ויתעבר ה', בי, למענכם".

"למענכם". התוספת הזאת היא בדרך כלל הבורא מתלבש בי, באדם. לא, הוא מתלבש בי, במידה שזה קורה, שאני ממשיך את זה למענכם. זה לא יכול להיות, אחרת אני סוגר את הכול, האור לא נכנס אם אין המשך. ולכן אם אני מחובר לחברים בצורה כזאת שיש ממני יציאה אליהם ואני מקיים את היציאה הזאת ואני רוצה בעצם למלא אותם ברצון שלי, אז האור שנכנס בי, גם פועל לאותו כיוון, ואז הוא נכנס בי ועובר לאחרים. אם אני בסוף, ממני, לא פותח כביכול את המעבר לאחרים, גם בי האור לא ייכנס.

שאלה: המעבר הזה מתאפשר רק מתוך האור החוזר שאנחנו למעשה בונים ביחד?

נכון. אלה כללים מאוד חשובים, אנחנו נרצה או לא נרצה אנחנו נצטרך לקיים את החיבור בינינו לנכון, ואנחנו רואים שאנחנו בכל זאת חוזרים לזה כל פעם.

שאלה: מדוע מצב העיבור הוא מצב זמני?

מצב העיבור הוא מצב זמני כי יש אחריו התפתחות. לכל תהליך יש התחלה וסוף. סך הכול העיבור, אנחנו נלמד אחר כך, זה או 7, או 9 או 12 חודשים, ואחר כך חייב להיוולד, זאת אומרת להגיע למדרגה יותר עליונה.

שאלה: אנשים לא מאמינים שיש קשר בין ההתנהגות שלנו לבין הנגיפים, לאסונות טבע. כיצד נוכל להסביר לבני אדם שהנתק הזה בינינו אחראי לכל הבעיות הללו?

אני צריך להסביר להם שכל הטבע שלנו הוא כדור אחד גדול, אינטגראלי, מערכת אינטגראלית, ואנחנו כולנו קשורים זה אל זה. ואנחנו רואים איך אנחנו קשורים זה לזה, אבל רואים את זה בצרות, בבעיות. אם נבין מתוך זה שאנחנו קשורים בכלל, ואנחנו יכולים על ידי זה גם להבריא את כל רמות הטבע, אז אנחנו נצליח בגדול.

אבל הכול נובע מהרגשת האינטגראליות שבטבע וזה מה שמתגלה במיוחד היום בעולם, עד כמה אנחנו קשורים ועד כמה כל אחד קובע את גורלו של השני. נלמד מהמכות, אם לא רוצים ללמוד מהשכל.

שאלה: האם אני מבקש כוחות או תכונות, או שרק מספיקה לי כוונה חדשה על הכוחות והתכונות הישנות?

אני מבקש תיקון, והתיקון צריך להיות לכיוון התכללות בעשירייה, בהשפעה להם ודרכם לבורא. אני לא יודע את כל הדברים האלה, האם אני צריך להיות מסודר, באיזו צורה וכן הלאה. אני יודע רק דבר אחד, כמה שיותר להתכלל בינינו ולבורא. זו נוסחה שנקראת "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא". כל אדם, לעשירייה ולבורא.

קריין: קטע מספר 9.

"פירושה של עיבור הוא, מלשון עברה וזעם. היינו, שהאדם צריך להתגבר בזמן שהמלכות שמים היא אצלו בבחינת נקודה, כלומר שאינה מאירה לו קבלת מלכות שמים שיהיה בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה", אלא שאצלו היא בעצבות.

וזה ענין עיבור, היינו שזה כמו עיבור בגשמיות, שהתחיל להכנס להריון, שאחר כך שאם יתנו התנאים הדרושים, יצא מזה ולד.

נמצא שבזמן שהאדם נכנס בעבודה, ורואה איך שהוא, מרוחק מה', וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי."

(הרב"ש. 799. "מולד הלבנה")

שאלה: למה כשאתה רחוק מהבורא ומגיע מצב קטנות, זה מביא להולדת הכלי?

זה דווקא טוב שאתה מרגיש שאתה מרוחק מהבורא. השאלה איך אתה מסתכל על האגו שלך, על הרצון לקבל שלך, האם יותר קל לך להכניע את עצמך או אתה מרגיש שהאגו שלך לא בוער, לא קופץ או ההפך, זאת אומרת אנחנו מודדים הכול כלפי כמה שהאדם יכול לשלוט על הרצון לקבל שלו.

לכן עיבור זה דווקא שהוא מרגיש את הזעם הזה שצריך להתגבר עליו, ומתוך הנקודה השחורה שהוא מרגיש את מלכות שמיים, את היחס שלו לרוחניות, הוא צריך לסדר את זה כך, שלמרות זאת להיות בשמחה, שזו האחיזה האמיתית שלו ברוחניות. ולמרות שלא מרגיש שמחה במצבו, אבל במהות המצב שיש לו קשר עם הרוחניות, דווקא במצב כזה שהוא סובל, הוא צריך להיות שמח, ואז הוא נכנס להריון.

זאת אומרת, שלא מסתכל על מה שהאגו שלו מרגיש אלא הוא מסתכל על מהות הפעולה שעכשיו עוברת עליו, ואם מתחשב במהות הפעולה יותר מאשר בהרגשה האגואיסטית אז מתקדם. זאת אומרת נכנס להתקדמות הרוחנית.

תלמיד: המצב שבו אתה מגלה שאתה רחוק מהבורא זה מצב קיצון מאוד לא פשוט. איך אני נאחז בשמחה? איך זה קורה?

אתה צריך לקבל את כל כוחות ההתפתחות מהקבוצה, אם הם לא באים מהקבוצה אז הכוחות שלך יהיו כוחות לא נכונים. אין לך על מה לסמוך, אתה לא יכול לגלות מה טוב ומה רע, אתה נמצא במבוכה, בבלבול ולא מבין מה קורה. אלא אך ורק כשאתה מחובר עם החברה, משם אתה יכול להוציא את התכונות, את הכיוונים הנכונים וכן הלאה.

כי אתה נמצא כמו באוויר, לאיזה כיוון אתה לא יודע, רק הקבוצה יכולה לתת לך וקטור, את הכיוון הנכון להתקדמות. רק הקבוצה, זאת אומרת ליתר חיבור עם הקבוצה ופחות בחיבור עם עצמו.

לכן אנחנו צריכים את הקבוצה כדי לא להיות סתם מונחים באוויר. אני צריך לקבוע לעצמי לאן ללכת, באיזו צורה, לאיזה כיוון, מה להחליט. אז יש לי כאן עשירייה שכלפיה אני מחליט איך אני מגיע לבורא, אני כאילו מחזיק בידיים שלי מצפן ולפי המחוג של המצפן אני יודע איפה הצפון ולאן ללכת. אז המצפן שלי, המחוג שלי הוא בקבוצה, בזה שאני מבטל את עצמי ומתבטל כלפי הקבוצה, אני נמצא בהרגשת המחוג ואז אני מתקדם נכון. בלי זה אין לי כיוון, אני נמצא מונח באוויר.

שאלה: האם האור שנכנס, שמושג, נקרא אור פנימי?

כשנכנס האור לחיבור בינינו, כשבחיבור בינינו כל אחד חושב לטובת החיבור הכללי ודרכו לטובת הבורא, אז בחיבור בינינו אנחנו מרגישים את גילוי הכוח העליון בצורה שנקראת "אור פנימי". זה עוד לא פשוט, צריכים לעשות עוד כמה פעולות של צמצום, זיווג דהכאה, קליטה בתוך הכלי. אל תקפצו עם השאלות שלכם למעלה ממה שאנחנו לומדים, זה רק יביא בלבול.

שאלה: איך פועלת הרגשה אישית של שמחה בעשירייה, כי יש כל מיני מצבים שהחברים נמצאים בהם. האם מצב שחבר נמצא בשמחה שווה לכל החברים?

לא, אנחנו לא יכולים להשוות שמחה של אחד עם השמחה של השני. זה עוד רחוק, עוד אין לפנינו מערכת שנתחיל למדוד את זה ולשקול את זה. אולי בעוד חודש חודשיים נוכל לדבר על דברים כאלה, איך אנחנו שוקלים מצבים ביניהם.

שאלה הקטע הזה מדבר על לקבל את האור לפי גודל הכלי, האם זה אפשרי למדוד את גודל הכלי?

את גודל הכלי נוכל למדוד אחר כך לפי עוצמת הקשר בינינו.

שאלה: כתוב "ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור". האם הכוונה לשיעור הכאב שהוא חש מהריחוק או לשיעור אחר?

בעוצמת החיבור, לפי זה הוא מגלה את כוח האור.

שאלה: אמרת שהעשירייה היא המצפן שלנו, מראה לנו את הכיוון, האם בתור חבר בעשירייה אני צריך לנסות לעשות ולכוון את העשירייה לאיזה כיוון או לא לנסות לעשות תיקונים בעשירייה או פשוט ללכת עם העשירייה, עם הכיוון של העשירייה?

אני פשוט צריך ללכת עם הכיוון של העשירייה, בינתיים זה כך. תקרא מה שהרב"ש מדבר במאמרים שלו על החברה ותבין יותר למה הוא מתכוון, לבניית הנשמה.

שאלה: אנחנו רוצים להעמיק את הביטול, את העבודה בביטול, במה מתבטא הביטול שלי בין השיעורים והמפגשים שלנו?

בזה שאתה כל הזמן חושב עלינו וחושב איך אתה יכול לסייע לנו לחיבור, וזו כל הדאגה שלך במשך כל היום, ואתה מחפש באיזה פעולות אתה יכול לעורר אותנו לחיבור, וכך יום יום, יום יום.

תלמיד: זאת אומרת זה המאבק שלי בכל הרצונות והמחשבות שעולות אצלי, כל הזמן פשוט לנסות לחזור למחשבה הזאת שתיארת?

בהתאם למה שהן מפריעות לך לחשוב על החיבור שלנו.

תלמיד: ורגעים כאלה שאני מוצא פתאום ששעה עברה ולא חשבתי בכלל על העשירייה?

זה נקרא שמחקת אותה מהחיים. כך זה.

שאלה: כשאני מבין שאני ממש רחוק מהבורא אז אני מקבל מידה קטנה של שכר, האם תוכל להסביר שוב, איך ומתי אני מקבל שכר גדול יותר?

מתי שתרצה להיות יותר מחובר עם האחרים. מתי שתהיה ראוי להתחבר לאחרים.

שאלה: ההסבר שלך לגבי הביטול, האם זה שאנחנו מתאמצים במהלך היום או בכלל להתגבר על אותן מחשבות שמסיטות אונו מהדאגה לעשירייה, האם הפעולה המאומצת הזאת זה כבר הביטול או שיש עוד פעולה אחרי זה לביטול?

לא, זו כבר פעולה. זה כמו אימא שנמצאת בעבודה, נניח באיזה משרד, אבל בבית יש לה תינוק והיא חושבת כל הזמן עליו, איך הוא. היא יכולה לעשות עבודה במשרד אבל הלב שלה כל הזמן עם התינוק. כך אנחנו צריכים כל הזמן להרגיש שהלב שלנו נמצא במרכז העשירייה ושם אנחנו, ובמוח שלנו אנחנו עוסקים בכל מה שהחיים שלנו דורשים ללא לב, רק במוח.

שאלה: הימים האחרונים מורגשים כממש קסומים, כל הזמן קורים שינויים פנימיים, זה נורא מעניין ומהפנט. איך להתייחס למצבים של התפעלות מהתהליך, האם זה יכול להפריע בביטול או ההתקדמות, והאם אנחנו צריכים לחקור את ההרגשה הזאת, האם היא אגואיסטית או שפשוט לזרום במה שמעביר אותנו הבורא?

אנחנו צריכים במשך היום לעבור על מה שדיברנו בשיעור בוקר, ואפילו רצוי כמה פעמים כדי לקלוט יותר ויותר את הפסוקים האלה והתהליך שעברנו, וכך מיום ליום נתקדם. אבל זה טוב, אני שמח שכך אתם מקבלים את שלבי ההתקדמות שלנו.

שאלה: אתמול ביררנו בעשירייה איך במצב הזה של העובר לעבוד כשאין פֶה. זאת אומרת האם אנחנו לגמרי מבטלים את הביקורת ולא שמים לב, ולא דנים בשום צורה? האם בכלל לא צריך לראות את כל הדברים האלה, איך לעבוד עם ההפרעות?

כל עוד אתם לא מגיעים בפועל לדרגת העיבור, אתם לא יכולים להוציא מעצמכם שום דבר, אתם לא יכולים לקבל מהבורא משהו עם הבירור שלכם, שזה נקרא "דרך הפה", אלא מה שאתם מקבלים זה דרך הטבור שלא שואלים אתכם מתי לתת לכם את ההזנה ואיזה סוג, במה ממלאים אתכם, שום דבר, זה דרך חבל הטבור. וזה מה שנקרא שכך העובר נמצא בקשר עם הבורא.

לכן הביטול שלנו כלפי הבורא, כלפי הקבוצה, כלפי העשירייה, הוא בעצם העיקר בכל השלב הזה של חודשי העיבור. אחרי זה אנחנו נדבר איך אנחנו נולדים, איך אנחנו ממש עושים היפוך מהרגליים אל הראש, שעם הראש למטה כך אנחנו מבטלים את כל מה שקיבלנו כביכול בזמן העיבור ונולדים מהמצב הזה למצב הבא, למצב היניקה.

אבל בינתיים אנחנו לא חושבים על זה בכלל, אנחנו חושבים רק על הביטול, כל הנושא, כל תשעת ירחי הלידה זה איך לבטל יותר ויותר את עצמנו כלפי העשירייה, כלפי הכלי הכללי העולמי וכלפי הבורא ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים. ואתם עוד תתפעלו כמה יש לנו לגלות הבחנות חדשות, גילויים חדשים במצב של העיבור.

"עובר" נקרא שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו, שהוא מגלה את הכול, רק בצורה שהוא מבטל את כל מה שיש בו, לכן זה לא פשוט. רק תחשבו על זה, במידה שאני מבטל את עצמי אני יכול להיות בכל מקום, למעלה מזמן תנועה ומקום, רק בתנאי שאני מבטל את עצמי. לכן לא לרוץ לדרגות מעֶבר לעיבור, אלא להיכנס בו ולרצות להיטמע בו יותר.

שאלה: הרבה פעמים אתה אומר לנו לחזור על השיעור, פשוט לשים אוזנייה ולשמוע. האם זה עוזר לנו להיות בביטול כלפי העשירייה במהלך היום?

כן, לשמוע עוד פעם את השיעור במשך היום לפחות פעם אחת זה חובה.

שאלה: מה בדיוק אני מבטל? את הכוונה על עצמי או את הרצון עצמו?

את המחשבה, המחשבה על עצמי.

שאלה: אמרת שצריך להימצא בעשירייה עם הלב שלי, ובעולם להיות רק עם השכל ולא עם הלב, מה זה אומר?

שברצונות שלי אני רוצה להיות קשור לרצונות של העשירייה ורק להיות שם, וברצונות שלנו הבורא גם ישפיע את המילוי שלו, ואז אנחנו נהפוך להיות עובר, וכל יתר הדברים שאני עושה חוץ מהעשירייה, אני עושה את זה במוח הגשמי ובכוח הגשמי ששם לא שייך שום דבר לרוחניות.

(סוף השיעור)