שיעור בוקר 05.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס מולדובה - שיעור מס' 5: פונים לבורא

אנחנו מתחילים בשיעור של הכנס הבינלאומי שלנו בקבלה במולדובה, והמליצו שזה יהיה בעצם שיעור מספר 5 שנקרא "פונים לבורא". למה זה אקטואלי? היות וכעיקרון אין לנו שום דבר אחר מלבד היחס שלנו אל הכוח היחיד בעולם שכולל בתוכו את הכול ומנהל, מנהיג את הכול. ומה גם שזה משהו שאנחנו חייבים לגלות בצורה מאוד ברורה ואנחנו מגלים את זה מתוך זה שאנחנו נוכחים לדעת שאין עוד מלבדו, כלומר, אנחנו מגלים גם מתוך הנוכחות שלו וגם מתוך זה שאין אף אחד אחר במקום ההעדר שלו שזה הכוח היחידי שקיים גם מבחינת החיוב וגם מבחינת השלילה.

אז אם הוא כזה כוח אחד, יחיד שבו אנחנו נמצאים, שמלכתחילה ברא אותנו ונתן לנו את התכונות המיוחדות שלנו, לא סתם להתקיים אלא גם כדי שנוכל להשיג אותו, אז כמובן שחשוב לנו מאוד לדעת מהן התכונות האלה, איך לפתח אותנו ואיך להשתמש בהן, איך לממש את עצמינו כדי שבאמת נוכל להבין את הכוח הזה, להכיר אותו, להעריך אותו, להתקרב אליו, אולי לעשות עוד אילו פעולות על עצמנו, לשם עצמנו, למענו, לא חשוב. אם זה הכוח היחיד שברא אותנו מה הוא דורש מאיתנו ומה בכלל אנחנו צריכים.

יוצא שמצד אחד אין בכלל שום אפשרות איכשהו להתרחק מהכוח הזה, לבודד את עצמך ממנו, מצד שני אין שום אפשרות לא להשפיע עליו. אנחנו בצורה כזאת נבראנו שאנחנו נמצאים בתוכו מושפעים כך או אחרת. ויוצא שהשאלה העיקרית היא לא רק איך הכוח הזה מתנהג כלפינו, מה הוא דורש מאיתנו, מה הוא רוצה מאיתנו אלא איך אנחנו בכלל פועלים עליו. הנושא הזה הוא בעצם הנושא העיקרי בקיום שלנו, אם קיימים רק אנחנו והוא, רק שאנחנו בתוכו, והוא זה שקובע בכול את הקיום שלנו.

ולכן נאמר בזוהר "כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור", איך אנחנו עוד יכולים להשפיע? או על ידי ההרגשות הפנימיות שלנו, מחשבות או על ידי הפעולות החיצוניות שלנו מה שקיים באדם. "אם המעשה ההוא או הדיבור ההוא" דיבור משמע מה שיוצא מתוכו, לא בהכרח מילים, זה גם המחשבות וכל ההתעוררויות שקיימות בו, אם המעשה ההוא לא מכוון בצורה נכונה אז לא רק שזה לא מחולל שום דבר אלא גם להיפך, זה יכול להפריע ליצירת הקשר הנכון בינינו לבין אותו הכוח העליון שבו אנחנו קיימים. "כל בני העולם פונים אל אותו הכוח כדי לעורר אותו, אבל מועטים הם שיודעים לעורר." כך כתוב בספר הזוהר.

כלומר כאן כבר הכוונה לזה שמתכוונים למצב מאוד מיוחד של הקשר בינינו לבין הבורא, שבעיקרון אנחנו נמצאים בו ולא חשוב מה נעשה זאת פעולה שלנו, השפעה שלנו עליו בצורה ישירה. אין שום דבר בינינו לבינו, אבל העניין הוא בזה שלא כל הפעולות שלנו נכונות, כאלה שיכולות לעורר אותו, והקב"ה קרוב כפי שכתוב כאן לכל אלו שיודעים לקרוא לו, ולעורר דבר כראוי. כעיקרון למה זה נברא ככה על ידי הבורא שאנחנו יכולים לעורר אותו רק בצורה מסוימת בעודנו מכוונים כלפיו? כדי להשתנות בעצמנו.¹

לְמה? אנחנו נבראנו על ידי הבורא בתכונות מאוד נבדלות ושונות ממנו, כדי שאנחנו בעצמנו נוכל לחפש איך אנחנו אמורים להיות, כדי להיות מכוונים כלפיו, להיות מכוונים כנגדו, זה כנגד זה כמו שני בני שיח.

מצד אחד אנחנו צריכים להיות הפוכים זה מזה, זה כנגד זה לעמוד זה כנגד זה לא בצורה פיסית אלא מבחינת התכונות שלנו, הפעולות, רצונות הטבע שלנו והטבע שלו, מבחינת הטבע אנחנו צריכים להיות זה כנגד זה אז אנחנו נהיה נבדלים, שונים, אז אנחנו נרגיש שיש "הוא" ויש "אני". ומצד שני, אנחנו צריכים להשיג מצב שבו אנחנו דומים זה לזה, ובמידת ההשתוות בינינו אנחנו נרגיש זה את זה, נבין זה את זה ובצורה כזאת כבר נהיה בקשר והקשר הזה זה יהיה קשר בין שניים בלתי תלויים, שני מרכיבים בלתי תלויים, כל אחד מאיתנו וכולנו יחד והבורא.

כלומר, כאן אנחנו צריכים להבין שקיימת תכונה מסוימת, תנאים וסיבות מסוימות אצל הבורא ואצלנו שמלכתחילה נתונים בצורה כזאת שהחיבור שלנו לבורא, ההתקשרות שלנו אליו לא תבטל, לא תהרוס אותנו, כך שאנחנו לא ניפול תחת השפעתו ובצורה כזאת אנחנו כאילו נעלם בו תחת הלחץ שלו, תחת זה שהוא קובע את הכול והוא בכלל הכוח היחיד שקיים ואין עוד מלבדו מצד אחד. מצד שני, הבורא הוא מחויב להסתיר את עצמו, הוא מחויב כל הזמן לשמור על המרחק בינו לבנינו כדי לתת לנו הזדמנות להתקיים, את האפשרות להתקיים, כיוון שאם האור העליון היה מגלה את עצמו, השפעתו של הבורא הייתה מתגלה במלוא עוצמתה אז אנחנו פשוט היינו מפסיקים להתקיים. משמע שאפילו שהבורא ברא רצון לקבל בתוכו, בתוך עצמו ומתחיל לפתח את הרצון הזה, אבל הרצון הזה היה לחלוטין דומה לו, לא דומה לו אלא יותר נכון תחת שליטתו המלאה, אז הנברא כאילו לא היה קיים, הוא היה פשוט מקיים בצורה עיוורת את רצון הבורא מבלי אפילו להרגיש שהוא עצמו קיים. כיוון שהקיום של האדם משמע זה שהוא הפוך, מנוגד לאותו הכוח העליון שמוליד אותו, מגדל אותו, מעורר אותו בכל מיני צורות וכן הלאה.

כלומר אפילו אם אני הפוך, מנוגד, לא מסכים וכן הלאה אז אני קיים, האני שלי קיים ועל פני האני הזה שלי אני יכול לתת כל מיני תוספות, מה שנקרא "לבושים" להיות דומה לו אבל בצורה פנימית אני לא דומה. ואז קיימים אני והוא ואני עושה מעצמי שאני מתדמה אליו ובמידה הזאת אני מבין אותו, מגלה אותו ונמצא איתו בקשר.

כלומר הגילוי של הבורא עבור האדם מהווה שתי פעולות הפוכות הדדיות. מצד אחד זה צריך לעורר באדם עוד יותר אגו, שוני מהבורא ולתת לאגו הזה צורה נכונה שבה הוא ישתווה עם הבורא, ידמה לו, ואז שתי הצורות המנוגדות האלה כל הזמן כל הזמן, בוא זמנית ככה במקביל ימין שמאל, ימין שמאל צריכות להתממש באדם. מתממש קו שמאל ההבדל השוני מהבורא והשוני יכול להיות בכמות, באיכות לפי כל מיני פרמטרים שונים, את זה אנחנו לא יודעים, זה לא חשוב.

אחר כך זה יבוא אלינו ב 125 מדרגות ובכל מדרגה עוד שלוש מדרגות, עיבור, יניקה, מוחין או קטנות, ו-125 המדרגות זה כאילו העלייה דרך חמשת העולמות, עד להשתוות המלאה עם הבורא. במצבים האלה אנחנו עוברים תמיד שני מצבים, מצד אחד זה שאנחנו נבדלים מהבורא ומצד שני זה שאנחנו משתווים עימו. בשני המצבים, בשתי הפעולות ההפוכות האלה ובהרגשות ההפוכות האלה בהשגות, בגילויים ההפוכים האלה מתגלה כל מדרגה.

לכן יש קו שמאל, קו ימין וקו אמצעי. בקו שמאל מתעורר האגואיזם שלנו, ההבדל בינינו לבין הבורא. בקו ימין אנחנו עושים מהאגואיזם הזה את מה שדומה לבורא, כלומר מקנים לאגואיזם הזה את צורת הבורא, אז הוא נקרא "אדם", וקו שמאל זה כשמתרחש כבר החיבור של האדם עם הבורא, כלומר כשקו שמאל וימין מתחברים יחד ונוצרת הדבקות בבורא, מה שנקרא.

אז אם כך זו העבודה שלנו, העבודה בג' קווים ובכל פעם מי שמתקדם האגואיזם שלו גדול יותר בקו שמאל, הוא יודע לתקן אותו באמצעות הקבוצה, באמצאות התפילה לבורא, הפניה אל הבורא, זה קו שמאל זה אגואיזם, קו ימין זה התיקון שלו, וקו אמצעי זה כבר החיבור עם הבורא על בסיס מה שהוא רכש בקו ימין ובקו שמאל. בצורה כזו מתרחשת ההתקרבות של האדם אל הבורא.

הדבר החשוב ביותר בזה מצדנו זה לרכוש את שיטת ההתקרבות של הבורא שהיא כולה מתממשת ונרכשת בהתקרבות בינינו, כי אי אפשר להתקרב לבורא, אי אפשר להרגיש אותו, אי אפשר איכשהו לעורר את השפעתו עלינו, אם אנחנו לא עושים את זה על עצמנו. אנחנו כביכול בונים מעצמנו דמות של הבורא. לכן הבורא גם נקרא "בורא" "בוא וראה", תבוא ותיראה, תבוא זה אומר תעשה מעצמך, תגיע לצורה הזו ואז תלמד, תחקור על עצמך את הצורה הזו, אתה לא יכול לחקור את הבורא מחוץ לעצמך. אין בכלל כזה מובן באדם מחוצה לו, נראה לו שהוא מרגיש משהו מחוץ לעצמו אבל לאמתו של דבר אם זה מורגש זה כבר מורגש בתוכנו. זה כמו מחשב. אם אנחנו רואים משהו במחשב, עובדים עם משהו, אז אנחנו לא עובדים עם משהו שנמצא מחוצה לו, אלא זה נמצא בתוכו. כך גם בנו, נראה לנו שיש מחוצה לי כל מיני צורות שמתרחשות, דברים שקורים, אני רואה, אני שומע, אני חש משהו מחוצה לי, את העולם שמחוצה לי, אבל אלה רק הרגשות לא נכונות כאלה בנו. כי לאמתו של דבר, כל זה מורגש בנו.

כל המעשים שלנו מסתכמים בכך שניצור בתוכנו כאלה תנאים שייצרו בנו, בתוכנו, את דמות הבורא, והמצב הפעיל ביותר מצדנו זה כשאנחנו פונים אליו. למה? מכיוון שהפניה שלנו מורכבת מהרצון שלנו, ממה שאנחנו מרגישים, ממה שיש לנו נכון להיום להרגשתנו. מההכרה שלנו, של מי אנחנו או מה אנחנו צריכים להיות ברגע הבא. לא היום, אלא מה שנקרא "מחר", למרות שהיום והמחר הזה זה פשוט שני מצבים שונים וקרובים, ואז אנחנו מביעים בצורה כזו את הרצון שלנו, את ההכרה שלנו, את ההבנה שלנו, של מי אנחנו ברגע הזה, ולאן אנחנו צריכים להגיע ברגע הבא.

אם הפעולה הזו שלנו, תחילת המצב שלנו, המצב הנוכחי שלנו בזה הרגע או ברגע הבא, במצב הבא, אם הפעולות האלו מכוונות נכון אל הבורא, אם הפעולות האלה מגדירות נכון את שני המצבים האלה שלנו, את המצב ההתחלתי ואת המצב הסופי, אז אנחנו מעוררים בכך את אור הבורא, כוח מיוחד שמממש את הרצון שלנו, ואז השינוי הזה מתרחש בנו.

כלומר, הפניה צריכה לכלול בעצמה את ההבנה של מי אנחנו היום, של מה שאנחנו מהווים היום, של האופן שבו אנחנו צריכים לבקש ועל מה עלינו לבקש, כי הבקשה שלנו היא כבר חלק מההשגה. מה עלינו לעשות? מה אנחנו צריכים להשיג? כי ללא הבקשה הנכונה, וזה כמובן תלוי ברמה שבה אנחנו נמצאים, אבל ככל שאנחנו נמצאים במדרגה גבוהה יותר, או שאנחנו רוצים לעלות למדרגה גבוהה יותר, אז כך צריך להיות, הרצון שלנו צריך להיות גדול יותר. הוא צריך להיות מדויק יותר, הוא צריך להיות מודע לעצמו יותר, ובהתאם לכך נקבל תשובה.

כמו שנאמר שהעיקר ש"קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.", כלומר, לא מספיק סתם לפנות איך שבא לי לבורא. אלא אנחנו צריכים שהבקשה שלנו תכלול באופן ברור את ההבנה של המצב של היום, את הבנת המצב הבא, את המצב הנוכחי ואת המצב העתידי שיכולים להיות נבדלים זה מזה בפרק זמן קצר. בינתיים אנחנו קוראים לזה "היום ומחר", כיוון שכל מצב מתואר כיום, ולהתקדם בזה האופן.

ההבדל הוא בכך שנצא מהמצב הנוכחי וניכנס למצב הבא, ההבדל הוא הבקשה העיקשת מצד האדם, שירצה להתעלות מעל עצמו, מעל מצבו הנוכחי ולהשיג את המצב הבא, כלומר, הידמות גדולה ויתר לבורא. וזה נקרא, ניתוק גדול יותר ריחוק גדול יותר מהאגואיזם שלו, מהטבע הראשוני שלו. כל מצב הבא מהווה ניתוק גדול יותר מעצמו, קבלה של צורת חיים אחרת על עצמו במחשבה וברצונות. במחשבות זה בשכל וברצונות זה בלב.

בסופו של דבר, הכול מתממש בפניה לבורא שנקראת "תפילה". זו לא בקשה של "תעשה לי יותר טוב, תעשה לי איכשהו, תעשה לי משהו", אלא זו פניה מתוך הלב, בלי מילים, היא חייבת להיות מנוסחת בלב בצורה של פניה נכונה הכרחית. ככה אנחנו צריכים להיות מוכנים לכנס שלנו. כי כשאנחנו נמצאים יחד, אז הפניות שלנו אל הבורא מצטברות, בין אם אנחנו רוצים בזה ובין אם לא. כל הפניות, בכלל, של כל בני האדם בעולם, בסופו של דבר, נמצאות בבורא ומתאספות יחד לפניה אליו.

אבל אם אנשים נמצאים ברמה הבהמית המינימאלית הזו, אז זה לא מעורר בבורא שום תגובות מיוחדות והם בינם לבין עצמם לא מתחברים. החיבור בין המאמצים, בין הווקטורים שלנו מתרחש רק במידה שבה יש מצדנו פעולה מכוונת, כשאנחנו רוצים להשפיע לבורא, וזה אומר שאנחנו רוצים להתאסף יחד בכוונות שלנו, בפעולות שלנו, במחשבות שלנו, ברצונות שלנו, ולהתעלות מעל למצבנו הנוכחי, כל אחד מעל למצבו האישי, ולצייר בתוכנו את המצב הבא שלנו.

הנה בעצם עברנו ביחד אתכם את הסעיף הראשון של השיעור הזה. אנחנו עוד נחזור אליו בשיעור החמישי של הכנס, ונראה עד כמה בזמן שחלף התחלנו להבין אותו באופן עמוק יותר.

הלאה, כותב הרב"ש במאמר שנקרא "ג' זמנים בעבודה". "תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו," כך זה נקרא. זה לא הלב שלנו, הלב שלנו הוא משאבה. "והוא צריך להפוך," דווקא את הרצון הזה, את אותו הלב, אותו צריך להפוך לצורה חדשה "רק להשפיע ולא לקבל,". כלומר, שהכיוון של המעשה שלי, של הרצון שלי, של המחשבות שלי יהיה ממני החוצה.

אני צריך לעשות את זה איכשהו, לעשות את זה בעצמי אני לא יכול. לשנות את המצב האגואיסטי שלי אני לא מסוגל. כל מה שאני יכול זה לעשות מעשים כלשהם שיעוררו עלי את השפעת האור העליון, והשפעת האור העליון הזה תתקן אותי. היא תכוון אותי בצורה מסוימת ליחס שונה כלפי מה שמחוצה לי. ואני אתחיל לראות במידה הזו שמה שנמצא מחוצה לי, למרות שהיה נראה לי בעבר שזה עולם, ויש דומם, צומח וחי, ויש אנשים, לאמתו של דבר, כל זה לא קיים, זה הכול רק בורא אחד.

אם כן, "תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא", דווקא אותו "צריך להפוך," שיהיה רק להשפיע, כדי שהמטרה תהיה השפעה ולא קבלה. "נמצא, שיש לו עבודה גדולה" בהיפוך ליבו, כלומר רצונו. "והיות שזהו נגד הטבע,"² האגואיסטי שלו, הוא לא יכול לעשות עם עצמו שום דבר. הוא נעול בתוך עצמו. הוא אגואיסט, היכן שלא יפנה, מה שלא יעשה, מה שלא יחשוב, בכל זאת המחשבות והרצונות שלו יהיו נעולים סביבו אגואיסטית על עצמו. הוא לא יכול לצאת מעצמו.

בעל הסולם מדמה את זה לתולעת שחיה בתוך צנון ומרגישה שכל חייה זה אותו צנון אחד שלם ומר. רק אם היא מצליחה להוציא את ראשה מתוך הצנון, אז פתאום התולעת הזו רואה שמש וירק ודשא ואוויר נקי, וציפורים מצייצות, והיא מבינה שיש עולם אחר. כך גם אנחנו.

כלומר, יש עבודה גדולה בשינוי הרצון שלנו, בשינוי הלב שלנו, מכיוון שזה כנגד הטבע האישי שלנו. לכן האדם חייב לבקש מהבורא, הוא חייב לפנות לכוח חיצון, והכוח שמבחוץ לנו זה רק הבורא, אין אף כוח [אחר] מחוצה לנו, הוא חייב לפנות לכוח חיצון, לבורא, שיעזור לו לצאת מהקיום שלו, מהטבע שלו שאותו הבורא יצר בכוונת תחילה, ולהיכנס למצב כזה שנקרא "מעל הטבע".

המצב שמעל הטבע שלנו נקרא "אמונה", כלומר, השפעה. אסור בשום פנים ואופן לבלבל את זה עם המילה אמונה שכולם משתמשים בה בעולם שלנו. לא, זה ממש לא זה. כי בעולם שלנו אמונה זה לסגור עיניים ולהאמין במשהו, כאילו הוא קיים. ואילו בקבלה, אמונה זה רכישה של תכונת השפעה ולא אמונה בתכונה הזאת, בתכונת ההשפעה, אלא דווקא שתכונת ההשפעה הזו קיימת בך, היא בעצמה.

שאלה: "קראוהו בהיותו קרוב", אני צריך להרגיש שהוא נמצא, אני צריך לראות או לגלות שהוא נמצא שם? איך אני פונה אל הבורא?

הפנייה הכי נכונה לבורא היא כשהוא קרוב אליך. קרוב אליך זה כשאתה מרגיש שאתה יכול להיות איתו בקשר. אבל איך אתה יכול להיות איתו בקשר? אם אתה בקשר איתו על מה אתה יכול לבקש? הרי אין עוד על מה לבקש חוץ מהקשר, אז יוצא שוב שיש לנו סתירה פנימית, כמו תמיד אנחנו הולכים בשני קווים, ימין ושמאל.

זאת אומרת, מצד אחד אני מרגיש שבעצם הבורא קרוב אלי אחרת איך אני פונה אליו? הוא צריך להיות במשהו לפני, מכוון כלפי, אני כלפיו, זה מצד אחד. מצד שני, אני צריך להרגיש שאני מרוחק ממנו, אז במה הבעיה? בעצם אין פה בעיה, אנחנו משיגים את הבורא בשני צדדים. מצד אחד הוא קרוב אלינו וכך אנחנו צריכים לקבל ולהרגיש אותו כשולט בנו, מנהל אותנו, ומצד שני אנחנו צריכים להרגיש אותו מרוחק מאיתנו משום שאנחנו עוד לא דומים בתכונותינו.

זה כמו אימא ותינוק. מצד אחד התינוק יכול להרגיש את עצמו מאוד קרוב לאם ומצד שני אם הוא היה נגיד ילד חכם, הוא היה מבין שההבדל בינו לבין האימא זה הבדל גדול מאוד. שבידיים של האימא יש את הכול ובידיו אין כלום. ובזה שהוא מבין אותה ומבין את ההזדמנויות שעומדות בפניה ובפניו, בזה שהוא מבין ומכיר בזה שהוא יכול לדרוש, לבקש ממנה בצורה עיקשת את הכול, כאלה מצבים רק יותר נכונים, לא בדרגה הבהמית אלא בדרגת האדם, כאלה מצבים אנחנו צריכים ליצור עם הבורא.

זאת אומרת, ברור שזה הכוח היחיד בעולם שיעשה כל מה שאנחנו מבקשים, אם הבקשות שלנו יהיו מכוונות כלפי ההתפתחות שלנו. זאת אומרת, להיות יותר ויותר דומים לו לאותו כוח בגלל שהכוונה של הבורא היא לעשות מהאדם אדם שדומה לו.

ולכן התנועה שלנו, ההתקדמות שלנו למצב הזה היא מתקיימת, מתרחשת בשני קווים, ימין ושמאל. יותר נכון קודם שמאל שזו התפתחות תמידית של האגו, וקו ימין שזה התיקון שלו. זאת אומרת, צעד בשמאל, האגו גדול יותר, צעד בימין זה התיקון שלו. עוד יותר אגו ועוד יותר תיקון וכן הלאה. אנחנו מתחילים להרגיש את המצבים האלה בצורה יותר ויותר ברורה, אנחנו מתחילים להרגיש במצבים האלה עם מי יש לנו עסק.

בהתחלה זה יחסים מאוד מעורפלים כאלה לא ברורים. כמו שהילד, התינוק לא מרגיש את האימא. הוא כמו חיה קטנה שנצמד אליה וזהו, הוא לא רוצה להתנתק מהיצור הגדול והחשוב העיקרי הזה שבחיים שלו. ואחרי זה הדברים יותר ויותר ברורים, מדויקים, בדרישה יותר ברורה, מבוררת יותר. כך האדם מתייחס ליחסים עם הבורא.

האם זה תכונת הבינה, האדם המתפתח זו תכונת המלכות. המלכות עולה לדרגת הבינה כדי לקחת את דרגת הבינה ולעשות מעצמה כדומה לה, זאת אומרת להתלבש באותה צורה. כך זה עובד.

שאלה: כדי שהבקשה תהיה מנוסחת נכון כמו שאמרת היא צריכה כנראה לא רק לכלול את המצב הראשוני הנוכחי ואת המצב הסופי, אלא הבקשה בכל אחד מאיתנו צריכה לכלול את המאמץ שלי להתעלות של העשירייה, הקבוצה, שאנחנו עושים את זה יחד ואת הפניה לכוח הזה.

האם שלושת האלמנטים האלה, המאמצים והבקשה הנכונה הם צריכים באופן אידיאלי להשתלב בו זמנית או איך לכוון את זה?

הוא שואל כך, האם הבקשה שלנו צריכה לכלול את המצב הנוכחי שלנו, את מה שאנחנו מתארים כמצב העתידי וצריכה לכלול בתוכה את המאמץ של הקבוצה שלי, של ההתכללות שלי בקבוצה, כל השינויים שהקבוצה הזאת צריכה לעבור. הרי אני המשתתף, החלק המשתתף של אותה הקבוצה, מרכיב בקבוצה, אז איך הבקשה שלי צריכה להיות בנויה?

הבקשה שלי צריכה לכלול את כל זה, ולכן היא נקראת מ״ן, מי נוקבין. מים זאת תכונת הבינה, נוקבא זאת תכונת המלכות. אז הרגשת המצב הנוכחי, המצב הרצוי המתואר העתידי, האפשרויות, ההזדמנויות של החיבור שלי ושל הקבוצה, באיזו צורה זה צריך להיות, איך אני רוצה להגיע לגילוי הבורא בי.

זאת אומרת, לתכונת ההשפעה. לא להתבלבל בגילוי הבורא עם שום דבר אחר חוץ מתכונות ההשפעה, הבינה, הקשר, רק כך מתגלה בנו הבורא. אחרת בכלל הוא לא קיים. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים מהו הכוח העליון בפני עצמו, אנחנו מכירים רק את הגילוי שלו בנו.

למשל אני מדבר על חשמל, מאיפה אני יודע מה זה חשמל? אף אחד לא יודע. אנחנו מכירים רק את הביטויים של התכונה הזאת, של האפקט הזה באיזה פעולות שלו. בזה שהוא עובר במוליך, מחמם אותו, משנה אותו וכן הלאה. זאת אומרת, כל תכונה אנחנו לומדים מתוך התגובה. כמו שאנחנו לא יודעים מהו כוח המשיכה, אנחנו לא יודעים מה הכוח שמושך כלפי האדמה. אנחנו יודעים שזאת תכונה שנמצאת בחומר ולא יותר מזה.

זאת אומרת אנחנו תמיד לומדים את התגובות. ככה אנחנו גם לא מכירים את עצמנו ולא את הקבוצה ולא את הבורא. אנחנו לא יודעים מהם בפני עצמם, אנחנו מכירים רק את ההשפעות, את הביטויים החיצוניים של אותם הכוחות. ולכן כשאנחנו פונים לבורא, הדבר הנכון ביותר עבורנו זה אם אנחנו מתארים את ההשפעה, את הפעולה שלו כשינויים, כתוצאה של השינויים שקורים בנו.

ואיזה שינויים יכולים להיות בנו? שינויים קבוצתיים. הרי הבורא הוא תכונת ההשפעה אז איפה אני יכול לראות את אותה תכונת ההשפעה? רק בחיבור שלי עם הקבוצה ולא בשום צורה אחרת, במה עוד התכונה הזאת יכולה להתבטא? לכן אם אנחנו פונים לבורא אנחנו צריכים לתאר לעצמנו באיזה מצב אני נמצא היום עם הקבוצה, עם העולם ובאיזה מצב אני אהיה בעוד רגע כלשהו או זמן שיעבור אחרי שמה שיעשה הבורא יתממש.

במה זה יתממש? בהתקרבות גדולה יותר בנינו ואז במידת ההתקרבות בינינו תתגלה תכונת הבורא, תכונת ההשפעה והאהבה, ואנחנו נתחיל להרגיש את אותה תכונת ההשפעה ואהבה כתכונת העולם העליון. וזאת תהיה השגה עליונה, השגה רוחנית, אין השגה אחרת.

יש רק שני כוחות, הכוח האגואיסטי שאנחנו קיימים בו עכשיו, זה כוח מלאכותי, בעצם הכוח הזה לא קיים. הוא קיים רק כהקרנה, כמראה של תכונת הבורא, אין עוד מלבדו. אבל כדי שנוכל להגדיר שאין עוד מלבדו יש משהו שהופכי לו שבזכותו אני מגדיר, אני קובע שאין משהו אחר. משום שהנברא נוצר בצורה כזאת שהוא יכול להשיג את האור רק מתוך החושך, מתוך הרע את הטוב. וכן הלאה. אחרת לא היינו יכולים לקבוע, להרגיש אף פעולה, אף תכונה.

שאלה: אנחנו מדברים על המצב של מחר מאיפה יש לנו את ההבנה או את הרעיון של המצב הזה של מחר. זה מגיע מהבורא? מאיפה זה מגיע?

שאלה טובה. אנחנו מדברים על המצב העתידי שלנו כך שאנחנו חפצים רוצים את המצב העתידי הזה. אבל מאיפה המצב הזה מגיע אלינו. ידע? הרגשה? הנחיצות באותו המצב העתידי? מאיפה זה בכלל מגיע אלינו?

אנחנו לומדים שאנחנו היינו כבר איתכם במצב הטוב, שכולנו היינו מחוברים והבורא התגלה בנו, רק במצב הקטן, מה שנקרא קטנות, זהו מצב של אדם לפני השבירה. זו מערכת שנוצרה על ידי הבורא לפני השבירה שלה. אחרי זה האור העליון, זאת אומרת כל ההשפעה של הבורא הייתה מכוונת למערכת הזאת והיא הרסה אותה, שברה אותה.

מה זאת אומרת? היא נכנסה לתוך המערכת הזאת ונכנסה לתוך הקשר בין כל החלקים של המערכת הזאת כאגו נקי, טהור, שהוא מפריד בין כל החלקים. למה? בשביל שתופיע, תתגלה ההרגשה ההפוכה מהבורא. כמו שאנחנו כשאנחנו רוצים לחנך את הילדים, אז אנחנו מרחיקים אותם מאיתנו בהדרגה, וגם הם בהתאם לטבע מתרחקים מאיתנו כדי להיות יותר עצמאים, כדי שירגישו יותר את החיים ויתחילו להבין אותם וכן הלאה.

זאת אומרת הבורא בעצמו נכנס לתוכנו כביכול ומילא את המרחקים שבינינו על ידי התכונה ההפוכה ממנו, תכונת הקבלה, ולא תכונת ההשפעה. ואנחנו שמרוחקים זה מזה, ובינינו נמצאת ההפכיות של הבורא כביכול, התכונה שהפוכה לו. ואנחנו צריכים להפוך את התכונה הזאת לתכונה שלו על ידי הבקשה שלנו.

ולכן כל פעם בזה שאנחנו מנסים להתקרב אנחנו נרגיש עד כמה שאנחנו לא מסוגלים, עד כמה שאנחנו שונאים זה את זה יותר ויותר, הפוכים, נדחים זה מזה, וההרגשה הזאת שלנו היא רק תתחזק תתעצם. ומצד שני אנחנו נבקש להתחבר. משום שבחיבור בין החלקים הקרועים האלה זה מזה, אנחנו נתכלל זה עם זה ועם הבורא למערכת אחת. ואז הבורא במקום לקרוע אותנו זה מזה, במצב כזה שנקרא "פרעה", שיחבר אותנו זה עם זה, ובמצב כזה הוא נקרא "בורא", "כוח עליון", כך זה עובד.

אז כשאנחנו מבקשים עבור המצב העתידי שלנו, אנחנו רוצים שמעל האגו הנוכחי שאנחנו מרגישים היום, כריחוק, דחייה, קשר, אי אפשר להיות בקשר טוב זה עם זה, "טוב" הכוונה שזה טוב עבור האחר ולא עבורי. אז כשאנחנו מתארים לעצמנו מצב כזה, אנחנו רואים עד כמה אנחנו לא מסוגלים להיות בו, עד כמה אנחנו לא מסוגלים לרצות אותו. אנחנו לא יכולים לרצות אותו, אני לא מסוגל לרצות משהו טוב עבור האחר, אין לי טבע כזה. ואז האפשרות היחידה שנמצאת בפניי שמתגלה בפניי כדי לשנות את עצמי, זה רק לפנות לבורא.

לפנות לבורא בשביל שאהיה משפיע במקום מקבל, כזה שחושב על האחרים במקום שחושב על עצמי. אני לא מסוגל לעשות את זה. זה כמו לבקש מהאבן להיות עץ, ומהעץ להיות חי, ומהחי להיות אדם, זה בלתי אפשרי, זה עליה למדרגת קיום אחרת לחלוטין, איך אני יכול לבקש על זה.

וכאן יש כמה אלמנטים מרכיבים אגואיסטים שבאים לעזרתנו זה קנאה תאווה וכבוד. זאת אומרת, קנאה, שאני מסתכל על אחרים ואני רואה שמצליחים במשהו, שהם רוכשים איזו מדרגה יותר גבוהה, מצב יותר גבוה. אני נוצרתי בצורה כזאת שאני מקנא גם אם אותם המצבים הם מצבים של השפעה, של אהבה, של התכללות של אחרים בך, בכל זאת אני מקנא בהם.

משום שהמצבים האלה הם מגיעים אליי מתוך מערכת אדם המתוקנת שנוצרה לפני השבירה שלו. יש כאן את הקבוצה ואם אנחנו נפתח בקבוצה את מערכת הקשרים בינינו, כנגד הרצון שלנו להישאר אינדיבידואליסטים, שכל אחד יישאר בפני עצמו, לבד, בכל זאת נתחבר זה עם זה, נשבור את עצמנו, בכוח שנשתוקק לאיזה חיבור מלאכותי, כמובן, אבל בכל זאת אנחנו איכשהו בצורה מכאנית, לא רגשית, אלא בצורה מכאנית נתחבר זה לזה, כאן חשובה מאוד במיוחד הקנאה.

כשאני מתחיל לקנא באחרים, לא חשוב למה, העיקר הקנאה, בזה אני נכלל באחרים ואני רוצה מה שיש להם. זו בעצם תכונה שהיא אגואיסטית, והאם אני יכול לרצות בצורה אגואיסטית לאהוב את האחרים? לדאוג להם בצורה אגואיסטית, אני יכול לעשות את זה או לא? כן, אני יכול. באיזה אופן? אם אני רואה שהאדם שדואג לאחרים מקבל הערכה מאחרים, סימנים של תשומת לב, כבוד, אז מופיעה בי הרגשת הקנאה.

זאת הרגשה מאוד חזקה, היא משפילה אותי, את המצב הנוכחי שלי, היא אומרת לי אתה לא שווה כלום, ההרגשה הזאת אומרת לי ככה, תראה איך מכבדים אותו, אוהבים אותו, מעריכים אותו, איך מקדישים לו תשומת לב. ומה איתך? ואז אני מוכן להשקיע מאמץ ויהי מה. בשביל שגם בי תופיע תכונת ההשפעה. אם מכבדים את האדם בשביל זה, אז אני מוכן לתת. אנחנו מוכנים לעבוד בעולם שלנו בשביל לקבל תשומת לב, בגלל שתשומת הלב מעלה אותנו. זאת אומרת יש פה איזה מנוף, גם אגואיסטי, אבל זה מנוף שבאמצעותו אני יכול להפוך את עצמי. וככה אנחנו יכולים להתקדם.

זאת אומרת, היחס שלנו כלפי הבורא הוא אפשרי, הוא יכול להתקיים רק אם אנחנו רואים בקבוצת שווים דומים לנו. אנחנו רואים בקבוצה הזאת ביטויים של תכונת ההשפעה, תכונת האהבה, תכונות שהן לא ריאליות, לא של העולם שלנו. אנחנו רואים את היחסים האלה בין החברים ויחד עם זה אנחנו רואים איך הקבוצה מכבדת את אותן התכונות. איך היא מקבלת אותן יפה, איך הקבוצה מעלה ומעריכה אותם אנשים. אז אני יכול ללמוד מזה, ולראות שכן, אני גם רוצה להשפיע לאהוב, יכבדו אותי על זה, יעריכו אותי. האגו שלי יתמלא מזה.

אתם יכולים ככה להגיד שאנחנו מתקדמים לאגו יותר גדול, ודאי לאגו יותר גדול, אבל בכל זאת זו עבודה שהיא גם כנגדי יחד עם זאת. זאת אומרת אני יכול לבקש מהבורא תן לי את התכונה שאתייחס טוב יותר לאחרים, תכונה שהיא אגואיסטית בינתיים, זאת אומרת עבור עצמי, אבל אני רוצה להזמין על עצמי אור שבכל זאת יתחיל לשנות אותי.

וכאן אנחנו מתחילים להיכנס למערכת אחרת לחלוטין של יחסים בינינו. זאת אומרת אני אגואיסט מבקש עבור עצמי שהבורא יעשה ממני כביכול יצור אגואיסטי יותר, אבל אגואיסטי במובן הרוחני. ובעולם שבו אני נמצא, זה לא אגואיסטי. זאת אומרת יוצא שבפעולה שלי, מהפעולה שלי ישנן שתי תוצאות. מצד אחד אני מבקש למלא את האגו שלי בכבוד, בהערכה שאקבל מאחרים, שאוכל לממש את הקנאה שלי על ידי כך שאתקדם, מצד אחד.

ומצד שני יוצא שהאור שפועל עליי הוא משנה אותי לצד ההפוך. הוא מזמין בי את תכונת ההשפעה. אני מבקש ממנו שייתן לי יכולת לתת הוא מזמין בי תכונת ההשפעה ואז אני פתאום מגלה שתכונת ההשפעה היא חשובה בפני עצמה, שאני רוצה להיות בתכונות האלה, אפילו בלי שום תוצאות עבור האגו שלי, זה מגיע בהדרגה לאט לאט. יש פה רצון הדרגתי להיות בתכונות אגואיסטיות שונות גבוהות יותר נמוכות יותר וכן הלאה. וכך אנחנו מגיעים למצבים חדשים.

בעצם למה אני אומר את זה? משום שכל העבודה הזאת יכולה להתרחש רק אם אני נמצא בסביבה הנכונה שמעריכה את תכונת ההשפעה, ההתכללות ההדדית, שבצורה כזאת יכולה לפעול עליי, שהחברה יכולה להשפיע עליי בצורה כזאת בסופו של דבר שמשהו בי משתנה בפנים. אחרי הרבה הרבה שנים אני מתחיל להרגיש שמשהו משתנה בי בפנים, את השורש של תפיסת המציאות שלי הרגשת העולם, הרגשה שלי את עצמי, ההבנה של עצמי, של הבורא, אני מרגיש בי שינויים שורשיים.

כל אלו הם התוצאות של כאלה פעולות הדדיות בינינו בעשיריות בקבוצות. בלי זה לא נוכל לשנות נכון את התכונות האגואיסטיות שלנו תחת השפעת האור לרוחניות. זאת אומרת, לאלטרואיסטיות. לא נוכל אלא אם יש בפנינו דוגמאות מהעשירייה. וכשאנחנו נמצאים בעשירייה אז אנחנו מתחילים להרגיש לאט לאט שהעשירייה בעצם נותנת לכל אחד מאיתנו דוגמה רוחנית.

למה? בגלל שאנחנו רואים אותה עשירייה במידת הקלקול שלנו. זאת אומרת, עד כמה שאנחנו רוצים לראות אותה מתוקנת כך אנחנו רואים, "כל הפוסל במומו פוסל" כמו שנאמר. זאת אומרת כל אחד רואה את העולם במידת הקלקול שבו, ככה אנחנו מקבלים דוגמאות.

שאלה: למה תמיד בכנסים אנחנו מרכיבים תפילה?

בכנסים יש לפעמים דוגמאות כאלה, או עבודה כזו, תרגילים שבמסגרתם אנחנו מרכיבים תפילה. נניח שיושבת עשירייה, עשרה אנשים ויש משימה, "בואו נרכיב עכשיו תפילה, איזו פניה אל הבורא, עכשיו קונקרטית, מתוך מה שלמדנו". למה אנחנו עושים את זה? אין כאן שום דבר מיוחד, אנחנו רוצים שהאנשים האלה יתחברו ביניהם, שהם יביעו במשפט הזה או בשתי המילים האלה, או בשלוש המילים האלה מקסימום, שהם יביעו את ההתעוררות שלהם, את היחס הכללי שלהם, את ההשתוקקות שלהם, זה מה שרצוי ולא יותר מזה. כלומר המילים בפני עצמן אין להן משמעות, אם אנשים יתחברו ביניהם במילים האלה, אם הם רוצים לפנות לבורא, להשיג משהו, לא משנה מה המילים עצמן אומרות, ההתעוררות הפנימית של הלבבות שלהם לחיבור ביניהם, היא זו שעובדת.

שאלה: האם אני צריך לעבוד עם הטבע האגואיסטי שלי?

למה לי לחזור לטבע האגואיסטי שלי שאני רחוק מהשפעה. אני רוצה להימצא כל הזמן בתכונת ההשפעה, אם אני רוצה להתקרב לבורא, בשביל מה אני צריך להתרחק ממנו? הוא ירחיק אותי בעצמו בכמות או באיכות, בנפח הנחוץ או בצורה הנחוצה, כדי שאוכל להתפתח למצב הבא שלי. המצב הבא שלי הוא לא שלילי בקו שמאל, או חיובי בקו ימין, אני לא יכול להגיד על זה כלום, זה לא מענייני, ענייני זה רק לעשות את המאמץ הנכון.

תלמידה: איך לפתח נכון את ההערכה הזאת של המצב שבו אני נמצא?

על המצב שבו אני נמצא לא צריך לעשות שום ניתוח או בירור. באיזה מצב אני נמצא ביחס לחברה שלי, לקבוצה שלי, זה המצב שאני צריך, חייב כל הזמן לבדוק, לנתח ולהשתדל לשפר, רק את זה. ולגבי המצב שלך האישי תפני לרופא, הרופא יספר לך. כי חוץ מזה כל היתר הוא בהמי בתוכך.

שאלה: אמרת שאני צריך לראות את העשירייה הנכונה. מה זה העשירייה הנכונה?

מהי העשירייה המתוקנת? עשירייה מתוקנת זה מה שאני מתאר לעצמי כעשירייה מתוקנת באופן מוחלט. איך אחרת אני יכול לתאר אותה לעצמי. אנחנו הרי חיים בתוך הדמיונות של עצמנו. ולכן אני צריך בצורה כזו לתאר לעצמי את העשירייה כשלמה, מחוברת, דבוקה יחד, באופן מוחלט כמצב של אותם אלמנטים בודדים של המערכת הזאת שמשלימים הדדית זה את זה עד כדי כך, שכלולים זה בזה עד כדי כך שאין להם שום דבר שיפריד ביניהם, אלא רק ישלים הדדית.

אין בכל אחד מאיתנו באמת, שום דבר מלבד הנקודה שלנו, הנקודה הראשונית שלנו שהיא המקורית, שהיא שונה מאחרות. וכל היתר, כל מה שנוצר בנו סביב הנקודה הזו, זה רק כדי שאנחנו נוכל להתכלל זה בזה. כלומר מבחינה רוחנית, אנחנו מהווים את המלכות, את הנקודה השחורה, וכל יתר תשע הספירות זה לא אני, זה היחסים ההדדיים ביני לבין האחרים. כך אני צריך לתאר את זה לעצמי. זו התכללות מלאה זה בזה.

שאלה: באיזו נקודה מתגלה המדרגה החדשה, ברגע ההידמות או במצב ההפוך?

המדרגה החדשה מתגלה על בסיס הנפילה מהמדרגה הקודמת, כלומר כשאדם משיג מצב כלשהו, מצב עליון, נעלה כלשהו, המצב הזה מתממש, כלומר עשר הספירות האלה, אפילו אם הוא לא מרגיש בזה, זה לא משנה, עשר הספירות מתממשות בו, ואז מיד מתחילה להתגלות המדרגה הבאה, אחרי עשרת החלקים שהתגלו בו. המדרגה הבאה מתחילה להתגלות באופן טבעי, מתוך ההפכיות שלה, מתוך הנפילה, מתוך מה שמורגש כירידה. למעשה זו לא ירידה, אלא זאת עלייה למדרגה הבאה, אבל במצב הנמוך ביותר באותה מדרגה ורק עלייה ממדרגה למדרגה, זה מה שמצפה לנו. אנחנו צריכים להבין את זה ולכן לקדם בברכה את כל נפילות, כל ירידות, כביכול ירידות, כעליות, כעליה מקו שמאל.

שאלה: מה לעשות כשאתה רוצה לעשות מאמצים בעצמך עם השכל, עם הרגשות, עם הראש, הידיים, הרגליים, בלי העזרה של הבורא, כשאתה רוצה לעשות לבד?

אם אני רוצה לעשות בעצמי איזה שהן פעולות ללא עזרת הבורא, זה אומר שאני עובד בשטח של העולם הזה ולצערי, בזה לא יהיו בי כל תנועות רוחניות בפועל. כלומר לעשות איזה שהן פעולות באופן עצמאי בלי לפנות לבורא, אלה פעולות ששייכות לעולם שלנו, ואילו הפעולות ששייכות לעולם הרוחני הן רק הפניות שלי לבורא.

שאלה: איך מתגלות הרשימות?

איך להאיץ את קצב התפתחות, התגלות הרשימות? תראו איזה שאלות יפות שואלות הנשים. איך להגביר את קצב התגלות הרשימות?

הדבר הבטוח ביותר זה לעבוד בקבוצה ואז בטוח תעוררו את הרשימות שבקבוצה לכך שהם יתממשו מהר יותר. כלומר כל תנועה שלך בקבוצה בכיוון של התקרבות ביניכן, איזו פעולה שתהיה, מוצלחת או לא מוצלחת זה לא משנה, העיקר זה המאמצים שלכן לכך שהקבוצה תהפוך לאחד שלם.

תארי לעצמך מהו האחד השלם המשותף הזה? לא משנה שאנחנו שונים ברמת העולם שלנו, אנחנו דוחים זה את זה, במיוחד נשים, הנשים מרגישות את זה בצורה יותר ברורה לעומת הגברים, גם יותר חדה. זה טבעי. זה לא מעיד על כלום, זה לא מעיד על זה שהן מרוחקות מהרוחניות, זה פשוט הטבע. כי לכל אחד לאמתו של דבר, שיש בינו לבין האחרים דחייה גדולה יותר, יש פוטנציאל גדול יותר להתעלות. כמו שאומרים, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"³, אנשים שיש להם אגואיזם גדול יותר, מרגישים אותו בהתחלה, כמכשול גדול בקו שמאל, אבל לאחר מכן הם מתקנים אותו בקו ימין רק בעבודה בקבוצה.

אפשרי לזרז את הופעת הרשימות, מכיוון שכל רשימו הבא קובע את המצב הבא שלך בקבוצה, ואת המצב הבא של הקבוצה בכלל. כיוון שהרשימו זה לא הרשימו של כל אחד מאיתנו, אלא זה רשימו של עשר ספירות שרוכשות צורה הולכת וגוברת של ההידמות לבורא. ולכן, לדבר על זה שאני רוצה את הרשימו הבא שלי, הוא מתגלה בי, אבל אפילו אותו הרשימו שהתגלה בי היום, הוא מתגלה מתוך המצב שלי בקבוצה.

את יכולה להגיד, אני עוד לא בקבוצה, מאיפה מופיעות בי נסיבות חדשות, רגשות חדשים, אני חוקרת למשל, לומדת ספרי מקובלים, ואני לומדת "פתיחה לחכמת הקבלה", אני לומדת עוד דברים נוספים, "שמעתי" וכולי, ואני מרגישה שמשהו משתנה בי. ברוחניות בצורה רוחנית אתם בכל זאת קיימים בקבוצה, אתם בכל זאת כבר נמצאים בה, רק שאתם עוד לא גיליתם אותה, לכם היא עוד לא התגלתה. אז כשמשתנים בכם איזה שהם נתונים, בעצם זה אומר שהיחסים באותה קבוצה שבה אתם נמצאים, כבר משתנים, למרות שאתם עוד לא יודעים על זה ועוד לא גיליתם את זה.

זה כמו איזשהו תינוק שנולד וכבר מתפתח, הוא עוד לא יודע באיזה עולם הוא גדל, אבל הוא כבר נמצא בו, הוא משפיע איכשהו על העולם, בצעקות שלו, בדרישות שלו, והעולם משפיע עליו, מכין לו אוכל מיוחד, טיטולים, וכן הלאה. כלומר, יש כאן יחסים הדדים, היחסים האלה עדיין לא מודעים אבל הם בכל זאת קיימים בקבוצה, אתם לא הלכתם לשום מקום ממערכת אדם, למרות שהמערכת הזאת נקרעה לחתיכות, היא נקרעה לחתיכות בהרגשה ההדדית שלה. כמו שאיזה קשר פנימי, עצבי, נקרע בין הרגל לגוף והראש לא שולט ברגל, צריך לתפור איזשהו עצב שנקרע ואז השליטה של הראש תחזור, אותו דבר כלפינו, אנחנו נמצאים באותה מערכת רק שהמערכת הזאת קיבלה כזה קשר אגואיסטי נוסף ובמקום לחשוב על חיבור, כל חלק במערכת חושב על עצמו, ואתם נמצאים בכל זאת במערכת הזאת.

תלמידה: כשמתגלה האגו הגדול, אנחנו יכולים להתעלות מעל המצב, או שלא עושים זאת. האם המאמץ שלנו להתעלות או להישאר באותו מצב, נותן תוצאות, האם זה משפיע במשהו על העולם?

כל העולם מהווה למעשה השתקפות של המערכת הרוחנית, הפנימית, שהחלק המרכזי שבה משפיע על כל מצב העולם, במיוחד כשהחלק הרוחני, הפנימי הזה של העולם, כבר מתחיל לקבוע את המצב הכללי של כל העולם, כמו בזמננו, כמו בדורנו כבר, ולכן הוא נקרא "הדור האחרון". כיוון שמופיעה בעולם קבוצה מוגדרת, מסוימת, של אנשים, שיכולה להתחיל לתקן את העולם באיזו צורה דרך עצמה.

העולם לא צריך להיות דומה לנו. ההשתוקקות שלנו לחיבור, השתוקקויות האלה בעצמן, יעוררו חיבור מצד העולם. והעולם לא יצטרך להבין בכלל איך זה קורה, זה יתרחש בעולם באופן לא מודע. אנחנו נעבוד בינינו בצורה מודעת על החיבור בינינו, במילים אחרות על הידמות לבורא, ואילו העולם יפעל על פי זה, כמו שהגוף פועל אחר הנחיות הראש ומקיים אותם.

אנחנו לא צריכים לחשוב על הצורה שהעולם יקבל, כל זה תלוי רק בצורה שאנחנו נקבל. ומי שיגיע אלינו מהעולם יגלה, ירגיש, שיש לו קשר איתנו, אז הם יבואו. כל זה טבעי, אנחנו צריכים לחשוב רק על הדרך שבה אנחנו יכולים להתאחד. וחוץ מזה אנחנו עושים הפצה כלשהי בעולם, אבל הדבר המרכזי, החשוב ביותר, זה החיבור בינינו.

שאלה: מה הקשר במהלך היום עם העשירייה?

במהלך היום אין לאף אחד קשר עם העשירייה.

תלמידה: אני מרגישה את העשירייה במצב העתידי המחובר, ומבקשת מהבורא להגיע למצב הזה, ואז אני מגלה את הפירוד בעשירייה שהוא בתוכי.

לא, תתארי לעצמך את העשירייה כל הזמן במצב האידיאלי, זה הכול. אין מה לעסוק בביקורת של העשירייה, אין צורך שאת תתקני את העשירייה הזאת, או תעשי איתה משהו.

תלמידה: וכשאני מגלה את השבירה?

לא צריך, את לא מקשיבה למה שאני אומר, לא צריך לגלות שום שבירה היא תתגלה בעצמה. מה את חושבת, שאת צריכה לעסוק בחקר השבירה, בגילויה, בחיפושה, אין מה לחפש כאן, תחפשי רק טוב, רק חיובי, בשום פנים ואופן לא את השלילי. ואז השלילי אם הוא יתגלה, הוא יתגלה בתוך הזרימה של התנועה החיובית, ויתוקן בו זמנית, רק כך.

בשום פנים ואופן אל תעסקו בתחושות שליליות, בירורים, נבירה עצמית, בשום פנים ואופן לא, באכילה עצמית, בזה בטוח שלא צריך לעסוק, אז את זה את צריכה להפסיק לעשות.

שאלה: המצב הזה של הילד הקטן, אנחנו משיגים יחסים כאלה בינינו?

כן, כמובן שמצב הילד, מצב הקטנות, מה שנקרא "קטנות", המצב הזה הוא מתבטא בכך שאני לא יכול לשלוט בעצמי בפעולות שלי, אבל אני יכול לעשות מעצמי את המצב הקטן, מצב הקטנות, ובצורה כזאת להיכנע. באופן מודע אני מגיע למצב הקטנות.

תלמיד: זה מצב שמתגלה לכולם יחד, או שבמעגל עובר מאחד לאחד?

אי אפשר להגיד, זה כל אחד אינדיבידואלית. אבל בסופו של דבר העשירייה היא כולה כזאת שהיא מגדירה בעצמה את המצבים שלה.

שאלה: במה תלוי המצב של העלייה והירידה?

במה תלוי משך מצבי הירידה והעלייה? משך המצבים האלה תלוי באינטנסיביות של העבודה בעשירייה. אם העשירייה עובדת על עצמה באופן אינטנסיבי, אז אתם יכולים לעבור בצורה מאוד מהירה את המצבים האלה ולממש אותם, ממש במהירות על.

באיזה קצב? על הבעל שם טוב יש לדעתי סיפור כזה, שתלמיד שלו אמר, "אני לא יכול יותר, יש לי ירידה יש לי עלייה כבר כמה פעמים מהבוקר", והבעל שם טוב אמר לו, "אני עברתי כבר ארבע מאות מצבים כאלה". כלומר, קודם כל אפשר לספור את זה, ושנית, אתם מתארים לעצמכם מה זה ארבע מאות מצבים של מעברים מודעים, מהמצב הקטן למצב הבינוני למצב הגדול.

כל זה עובר עלינו רגשית, כל זה עובר עלינו מתוך מודעות לשמחה. זו כמו סימפוניה שמתנגנת בנו, זאת הרמוניה מדהימה שפשוט מנגנת בנו. זה לא קשה, זאת השגה, זאת הנאה, זה מעשה גדול של הבורא.

שאלה: איך לעשות את הפעולות האלה עם הבורא? אמרת לא לפעול בלי הבורא.

לא, בלי הבורא זה בכלל לא נחשב לפעולה מושכלת, מכיוון שאת תמיד מתייחסת אליו. רק השאלה היא מצדכם, יש לזה טעם או לא? יש לך ילדים? יופי, אז את יודעת טוב מאוד שילדים מבקשים גלידה, אז הם מרגישים את האם, הם מרגישים את היחס שלהם כלפיה. אבל הילד הזה מרגיש אותה רק בצורה שהיא חייבת לספק לו את הכול. כל מה שהוא רוצה בחיים היא צריכה לספק לו. לכן הוא דורש ממנה.

מצב כזה מצדנו כלפי הבורא זה מצב הקטנות. ובמה מתאפיין המצב הזה? הוא מתאפיין בכך שאנחנו מרגישים שהכול תלוי בו, שאנחנו קשורים אליו, שהוא הכול בשבילנו, שבלעדיו לא נוכל להתקיים. את מבינה עד כמה המצב הזה הוא חד, וצריך להיות מורגש בנו בצורה חדה? אלה החיים שלנו, דרך צינורית הקשר הזו בינו לביני אני מקבל את הכול, בלעדי זה, כלום. זה נקרא, תחילת מצב הקטנות. זה ממש סוג של אפילו עובר, עיבור, זה עובר. ואז המצבים האלה הופכים למודעים יותר ויותר מצדנו.

זה לא כבר שאני תלוי באופן מוחלט בו, אלא באיזו דרך, באיזו צורה אני יכול באופן סלקטיבי לקבל, לדרוש, לקבל על פי היחס שלי. כלומר הדרישות שלי הופכות למודעות יותר. אני כבר מנתח את המצבים האלה, מכוון אותם בצורה מיוחדת לבורא. ובהתאם לזה אני משתדל לקבל ממנו השפעות הדרגתיות עלי. ואז מופיעות אותיות, מילים, משפטים. אני מצפה לאיזה אותות הדרגתיים מצדי אליו וממנו כלפיי. והתחושות האלה הן כבר התחלת עבודה רוחנית בפועל.

תלמידה: איך אפשר למשוך את הבורא, איך אפשר לעשות כל פעולה יחד עם הבורא, לבקש מהבורא?

איך לתפוס את הבורא בכנס? צריך להרגיש פה את המסה הזאת שמגיעה לכנס, ולהשתדל להרגיש איך הבורא נמצא בהם, בכולם, ממלא אותם. ואז יהיה לך יחס נכון כלפיו, עד כדי כך שתתחילי להרגיש אותו.

את תתחילי להרגיש אותו בתנועה של הנוכחים. משהו בהם בתוכם מתרחש, הם נעים לאן שהוא, לפה, לשם, נשפכים ככה ממש, זורמים. נגיד שיש מים, ועל פני המים שטה רפסודה, רפסודה כזאת קטנה, אפילו קרש, ועל פי תנועת הקרש הזה אפשר לזהות את תנועת המים. כך זה גם בתנועה של ההמון, לאט לאט דרכו תרגישי את התנועות של הבורא.

שאלה: כמה שאנחנו מתקרבים יותר, אנחנו מתרחקים יותר זה מזה?

נכון, זה טבעי. את לא צריכה להגיד שככל שאנחנו מתקרבים אנחנו מתרחקים, לא צריך להגיד את זה. ככל שמתגלה בנו יותר אגואיזם, כך אנחנו יכולים לסדר יותר את הקשר בינינו מעל האגואיזם, וכך להרגיש את הבורא. בין האגואיזם הגדול לבין הקשר הגדול יותר שנוצר מעליו, בסנדוויץ' הזה שמורכב משלושה חלקים, למטה התכונות האגואיסטיות, קבלה, למעלה תכונות השפעה, ובינינו הבורא.

תלמידה: אתה מדבר על העשירייה של רבי שמעון, אז אנחנו יודעים מראש שאנחנו הולכים לשנוא זה את זה.

אין כל משמעות למה שאת מרגישה מראש, ברגע שמגיעה אליך דחייה, שנאה כלפי החברים, את תשכחי את כל זה. את תתחילי לקלל, לצעוק, להגיד שזאת בעיה שלך, את עושה את זה כמובן, ולא אף אחד אחר.

תלמידה: צריך לעלות מעל זה?

כן, מעל זה תוכלי להתעלות אחרי שתרגישי שאת לא מסתדרת. אל תדאגי, אף מחשבות שלך לקראת העתיד, או ניסיונות, לא יעזרו לך להיות טובה בעתיד, שום דבר. מגיעה מדרגה חדשה, הרגשה חדשה, יחסי גומלין חדשים, וכל ההכרות שלכם מאתמול, הקודמות, ההכרות, ההבנות, כבר לא עובדות. כי כל יום האדם חדש, ואסור להיזכר במה שהיה אתמול. את מסתכלת על החיצוניות שלו שמוכרת לך, אבל פנימית אנחנו שונים מאוד מדי יום.

שאלה: מה מעכב את האדם להתפלל מעומק הלב אל הבורא?

מה לא נותן לאדם להתפלל מעומק לבו לבורא? זאת אומרת מהעומק של הרצונות העמוקים, הפנימיים ביותר שלו, מה לא נותן לו להתפלל מתוך זה לבורא? אותם הרצונות האגואיסטיים שלו. הם לא נותנים לו את האפשרות לפנות נכון לבורא, עד שהאדם כתוצאה מהמאמצים שלו, הרבה, הרבה מאמצים, יתחיל להרגיש את הרצונות בצורה יותר חדה ויוכל באמת לכוון אותם לבורא.

הכול נעשה כך במטרה להביא אותנו לדבקות, למצב הנכון, ולא כדי לנתק אותנו מהבורא. ולכן כל אותם המצבים של ניתוק כביכול, של חוסר הבנה, תראו איך אנחנו עכשיו נמצאים, חלק מכם ישנים, חלק בחצי שינה, חלק נמצאים במצב כזה יותר ריאלי, חלק בכלל נמצאים אפילו במצב של התעוררות, זה הכול הבורא שמראה לנו את היחסים האמיתיים שלנו זה לזה, אליו. עד שלא נתחיל להרגיש את כל זה בצורה יותר עמוקה, ונחיה במצבים האלה בתוך עצמנו וכל העולם הסובב שאנחנו מתארים לעצמנו היום יורגש על ידינו כחיצון. הוא יורגש על ידינו כאיזה אמצעי כדי להתעמק יותר ויותר ביחסים הפנימיים שלנו מעצמנו, מאיתנו, כלפי הבורא.

זה צריך להופיע בנו בהדרגה לאט לאט, וזה יופיע בכם לאט לאט. אתם שומעים יותר, מרגישים יותר, משתדלים עכשיו בזמן השיעור לא להירדם אלא להתנגד למצב הזה. דרכו אתם תתחילו להרגיש בכל זאת את המצבים הבאים. זה ניתן לכם בכוונה. אין מושג כזה, עייפות, איזה סיבות של העולם שלנו, אין דבר כזה. זה הכול סיבות רוחניות לחלוטין.

כמו שהרב"ש נותן דוגמה, שאם לאדם היה נשרף הבית, איך הוא היה קופץ מהמיטה. לא כמו שהוא קם לשיעור, אלא כמו כלפי איזה מצב מאיים. ולכן אין פה שום דבר פיסי, יש רק חשיבות. והחשיבות מגיעה כתוצאה מהתעמקות בחיפוש הרגשת הבורא.

שאלה: מה היסוד של הרצון המשותף? מאיפה באה ההתעוררות מלמטה?

זה לא העניין שלנו מאיפה מגיעה התעוררות מלמטה. השאלה מאיפה מגיעה ההתעוררות מלמטה זה לא ענייננו, זה מגיע מתוך הכלי, מתוך אותה מערכת שלאט לאט מתעוררת מהמצב השבור שלה ומתגלה יותר ויותר אותו המצב השבור בצורה יותר ויותר גדולה בשביל שנתקן את אותם המצבים.

והתיקון צריך להיות כזה, שכל אותם המצבים השבורים שמתעוררים הם מראים לנו את השבירה שלנו, את הדחייה שלנו זה מזה, את הדחייה שלנו מהבורא, אנחנו צריכים מעל כל אותם המצבים לבנות את החיבור שלנו. לא להשמיד, לבטל את המצבים האלה, אלא מעליהם, כנגדם לבנות את הגשרים בינינו, הקשרים בינינו. זה התיקון. ואז יהיה לנו קו שמאל, אלה המצבים שמתעוררים מלמעלה, וקו ימין זה התיקונים שאנחנו מעוררים באמצעות האור העליון, והקו האמצעי שמחבר את שני המצבים הלאה ונותן תוצאה כללית, זאת אומרת זו הדבקות שלנו עם הבורא.

מאמר 217 של רב"ש, נקרא "ברח דודי"⁴,

"אנחנו לא מסוגלים לקבל שום דבר בלי השתוות. תמיד צריך להיות בבחינת השוואה. לכן כשהאדם מעורר על עצמו רחמים, נמצא שעוסק אז בבחינת קבלה לעצמו. וכמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי של השפעה אלא להיפך, מופיעים בו ניצוצי קבלה. נמצא שהוא הולך בדרך ההפוכה, זאת אומרת הוא היה צריך להכין כלי של השפעה אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במידות הבורא", זאת אומרת להיות רחום, משפיע כמוהו, זאת אומרת לרכוש אותם תכונות שיש לו. לכן כשאדם מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזאת, על ידי האמצעי הזה, הוא עובד בבחינת תכונת השפעה. וכמה שהוא מבקש, בשיעור הזה מופיע בו כלי של השפעה שבו יכול להתגלות אור של השפעה."⁵

אני מקווה שאנחנו איתכם בכל זאת נשתדל לתרגם לשפות אחרות מעברית את מה שכותבים המקובלים בצורה נכונה. לפעמים מאוד קשה לקרוא, למרות שבעצם אין לך טענה, הכול מתורגם בצורה נכונה מילה במילה, אבל חסר, זה לא תופס. לא שחסר משהו, זה לא תופס בבשר החי.

אנחנו לא יכולים לקבל שום דבר בלי השתוות, תמיד צריך להיות במצב של השוואה. זאת אומרת, אנחנו יכולים להרגיש רק במידה שאנחנו דומים לאיזו פעולה, מידת ההשתוות שלנו עם איזו פעולה, אובייקט, מצב. רק במידה שבה אני מרגיש, אני מסוגל בי, באותה הרגשה שבי אני מסוגל כאילו לרכוש, לקבל את זה. ולכן בשביל להרגיש משהו אני צריך להיות בהידמות, בהשוואה עם מה שאני רוצה להרגיש.

נגיד אדם בוכה או שמח, צוחק, אם אני רוצה להרגיש אותו, אני צריך להגיע לאותו מצב שבו הוא נמצא ואז אני אבין בתוך המודל שבניתי בתוכי, באיזה מצב הוא נמצא. באופן יחסי באיזה מצב הוא נמצא, כי התכונות שלו והתכונות שלי הן שונות, אבל בכל זאת תהיה איזושהי הידמות.

"לכן כשהאדם מעורר על עצמו רחמים" זה אומר שהוא מקבל לעצמו, זה אומר שמקבל עבור עצמו. "וכמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שהוא לא מכין בזה תכונת ההשפעה אלא להיפך," מופיע בו הרצון לקבל יותר ויותר. זאת אומרת, אם אני אגואיסט ואני עוד לא מתקן את עצמי ואני מבקש מהבורא, מה שלא אבקש, אפילו אם אני מבקש עם הכוונות הטובות ביותר, הבקשות האלה שלי הן תמיד אגואיסטיות ותמיד אני אך ורק אגדיל את האגו שלי בזה.

אז מה, לא לבקש בכלל? אז איזה קשר יהיה לי עם הבורא, במה יהיה הקשר הזה? "נמצא שהוא הולך בדרך ההפוכה," זאת אומרת, הוא היה צריך לפתח בו רצון להשפיע, ובעצם הוא מפתח בו רצון לקבל. אז איך אנחנו יכולים להשיג מצב שאנחנו נהיה בהשפעה, תהיה רחום כמו שהוא רחום, איך אנחנו יכולים להשיג כזה מצב, זאת אומרת מצב של השתוות התכונות שלנו ושל הבורא? בשביל זה מיועדת התפילה.

זאת אומרת, אני צריך בבקשה שלי, אני חייב להכיר, להבין שאם אני סתם כך מבקש מהבורא משהו, אז אני מבקש עבור עצמי, עבור האגו שלי, לא חשוב איך אני אסובב את הדברים, את הבקשה שלי. ואם אני מבקש דרך החברים, רק בקשר איתם, רק אז אני יכול לבקש מכולנו באופן כללי, בצורה נכונה גם עבור עצמי.

זאת אומרת, אין שום סיכוי, אפשרות עבור האדם לבקש נכון אם הוא לבד. ואך ורק אם הוא נמצא בקשר עם האחרים ומבקש עבור הקבוצה, שכולל שם את עצמו אבל מבקש עבור הקבוצה, אז הבקשה שלו היא כבר במידה מסוימת רוחנית. ואם הבקשה הזאת היא לא עבור הקבוצה שבה גם הוא נכלל אלא עבור הקבוצה, שהוא מבקש עבורם, שדווקא הם המטרה ושאותם הוא דוחף כלפי הבורא, שרוצה לראות אותם דבוקים בבורא, הוא כמלכות והם כתשע ספירות ראשונות, אז הבקשה שלו היא כבר באמת רוחנית.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לעבור פה כמה שלבים של הכנה לתפילה בשביל לבקש נכון מהבורא. אם נבקש לא נכון הוא בכל זאת ישמע אותנו, אנחנו נמצאים בו, בתוכו, אבל אז השדה הזה יגיב אלינו בהתאם לרצונות האגואיסטיים שלנו ויקדם אותנו, ידחוף אותנו לאגו עוד יותר גדול, כמו שאנחנו מבקשים בצורה לא הכרתית, אבל אז גם בזכות הדחיפה הזאת לכיוון האגו אנחנו נגלה את אותו הפרעה שהוא רע, שהוא רשע. שהוא לא כזה טוב כמו שחשבנו, ושאנחנו נמצאים בו בגלות, שאנחנו צריכים לצאת מזה ונתחיל לבקש עבור האחרים ולא עבור עצמנו. ואת עצמנו צריך לראות רק כאלה המבקשים, כנציגים של כל השאר, זאת אומרת של כל האנושות. זה מה שאנחנו חייבים לעשות.

זאת אומרת, אנחנו צריכים להשתדל בכל זאת לדעת, להבין מהי הבקשה שלנו, איזו בקשה זאת, עבור עצמנו, עבור הקבוצה, או עבור כל האנושות או עבור הבורא. אם עבור עצמנו, או אפילו עבור הקבוצה או אפילו עבור האנושות, זאת עדיין יכולה להיות בקשה אגואיסטית, גם אם זה עבור הבורא. ובאיזו צורה אנחנו יכולים להפוך את כל זה לצורה אלטרואיסטית? כשאני באמת מבקש עבור האחרים. עוד נברר את זה.

שאלה: מהי הבקשה הנכונה בזמן הכנס?

צריך להשתדל להרגיש את המסה שתהיה בכנס ולבקש עבור כולם, אפילו לכלול את עצמך. לא נקפוץ לאן שהוא למעלה, לכלול את עצמך, וכך גם כתוב, רב"ש כותב על זה, שאדם צריך לבקש עבור כל הכלל, עבור כל הכלי העולמי ושהוא כולל את עצמו גם כן בכלי העולמי הזה.

תלמידה: זה אומר שהם כבר שם והבורא שולט בהם והם כולם מבקשים?

העניין הוא שכשאני מתאר לעצמי את הנשמות, את ההמון, ההמונים, אני צריך לתאר לעצמי שהבורא נמצא דווקא בהם ובי, ובי הוא נמצא בצורה כזאת שהוא רוצה שאני אתחיל להתייחס אליו ולאותה מסה של האנשים בצורה מיוחדת. זאת אומרת שהוא כאילו מוציא אותי, מנתק אותי, מרחיק אותי, שאני לא כמו אותם האנשים שבהם הוא נמצא ובי לא. הוא רוצה שאני אזמין את הגילוי שלו בי בצורה מיוחדת.

בואי נעשה את זה יותר פשוט. אני רואה שיש לך שם מחברת שאת רושמת שם הכול בצורה ברורה ומדויקת, אז תכתבי ככה, שהחשוב ביותר זה לבקש עבור האחרים כמו על הבן שלך, את כאישה צריכה להבין את זה.

הכול מאוד פשוט. אם כך תבקשי עבורם, אז בטוח תיכנסי ליחסים הנכונים עם הבורא. בגלל שהוא גם כן מתייחס לכולם כמו אל הילדים שלו, שהוא רוצה לגדל אותם, ויהיה לך קשר עם הבורא, הידמות לבורא, הבנה שלו. פתאום תתחילי להרגיש אותו, את היחסים שלו לכולם, ודרך היחס שלו לכולם תתחילי להרגיש את עצמך, את היעוד שלך. זה הבטוח ביותר, תהפכי להיות שותפה של הבורא בזה.

אבל כל אחד מאיתנו צריך להיות מעביר שלו, מוליך שלו בצורה כזאת, לפעול בדומה למה שאתם חושבים שהוא פועל בעולם.

שאלה: מהי הבקשה כלפי ההמון שמגיע לכנס, הבקשה עבור כל החברים שנמצאים במצב הכנס?

אל תבלבלי בין המצבים. אנחנו כל פעם נמצאים במצבים שונים. אפילו כשאנחנו נמצאים במצב אחד, אני יכול להרגיש את עצמי גם כתינוק קטן בין החברים או שווה אליהם או מעליהם, גבוה מהם, ומתוך שלושת המצבים האלה הנקראים, "עובר", מצב הקטנות ומצב הגדלות, אני יכול לפנות אליהם ולבורא.

תלמידה: מה ההבדל בין החברים הפיסיים והבקשה עליהם, לאלה שאני שמצאת איתם פיסית בכנס, לבין חברים שלא יושבים לידי פיזית ?

מה ההבדל איפה אני נמצא יחד איתם? אם אני מבקש, אני מבקש עובר זה שהבורא יתקן אותנו. מה זה חשוב המרחק?

תלמידה: אני מבקשת על החברים שאני נמצא איתם פיסית או על החברים ככלל?

אני פונה לבורא עם הבקשה שבאה מתוך ההתרשמות שלי מהחברים, שאיתם אני נמצא עכשיו. אני כולל בי את הכול, זאת אומרת אני מבקש עבור הכול, עבור כל הכלי. למה עבור כל הכלי? כי אחרת אני לא פונה לבורא בצורה שלמה.

עבור הבורא כולנו, ובכלל כל מה שקיים בכל הזמנים, כל האירועים, בכלל כל מה שאת יכולה לתאר לעצמך. הרי כלפי הבורא, הכול זה רק רצון אחד שהוא ברא, לכן אין מה להיות חכמים, אין פה שום דבר אחר.

מה זה משנה לי כמה חברים בבית, כמה חברים נמצאים פה, למי אני מרגיש פיסית קרוב יותר, ממי אני רחוק יותר, זה לא משנה.

תלמידה: אם זו בקשה שאני רוצה שהם יצליחו להתחבר?

מספיק שאת מבקשת מהבורא שיעזור להם. את מבקשת והוא עוזר להם.

שאלה: מה עושים במצב שאין טעם בשום דבר?

זה טוב. ודאי. רק מכאנית, זה הטוב ביותר, זו התחלה של מדרגה חדשה. אז טוב מאוד. את יכולה להיות רזה, כשאין טעם. את לא דורשת עבור עצמך, אין לך טעם, אין לך רצון, אז את יכולה לבקש גם עבור אחרים. אבל זה מצב הקטנות.

מצב הגדלות הוא מצב טוב שאת מאוד רוצה לאכול, למלא את עצמך אבל את מבקשת עבור האחרים. ועכשיו מכינים אותך לזה. אז תבקשי, תבקשי עבור האחרים ותראי שיופיע לך טעם, ואיפה אני ומה איתי, ואז את תצטרכי בהדרגה להתרומם גם מעל הרצונות האלה.

שאלה: אנחנו שומעים שהבורא אומר, "עזבו אותי ותורתי שמרו". איך אפשר להגיד שאנחנו צריכים לפנות אליו?

לא, זה לא מנוגד לזה, "עזבו אותי ותעסקו בתורה", זאת אומרת עסקו בתיקון. אם אתם פונים אלי בצורת התיקון, זה טוב. ואם אתם מתחילים לבקש לא על תיקונים אלא פשוט שיהיה לכם טוב, אז יהיה לכם רק רע. רק כך.

הבורא מגיב על הכול, זה שדה שבו אנחנו נמצאים. לא לתאר את זה כאיזה יצור שקיים, כמשהו קיים, חי, זה שדה, נפח אינסופי שבו אנחנו נמצאים. והשדה הזה מגיב על הכול, אם אתם מבקשים בצורה הכרתית או לא, או רוצים. קודם כל, כל מה שאתם מרגישים השדה מזמין בכם. אתם לא קיימים בפני עצמכם, כל החיים שלנו, 99% מהם, הם בזה שאנחנו מגיבים על מה שהשדה מזמין בנו ולא יותר מזה. אני כבר לא מדבר על החיים החומריים, הגשמיים, אני מדבר גם על הרוחניים. הדבר היחיד שנשאר לנו זה במשהו לבקש ממנו, להתכלל בעבודה הזאת, בעבודת הבורא. לכן זה נקרא כך, עבודת ה', העבודה של הבורא. ואחרי זה כבר עד כמה אנחנו יכולים להתכלל בזה.

אבל מהי כל העבודה שלנו? העבודה היא בזה שהאדם ישתלב בעבודה של הבורא בצורה הכרתית. בצורה לא הכרתית גם כך אנחנו עושים את הכול, מקיימים את הכול, שום דבר לא נעשה אלא רק על ידו, רק אנחנו רוצים להשתתף בזה כאילו בצורה הכרתית, ולכן אנחנו נקראים עובדי ה'. זאת אומרת אנחנו רוצים להשתתף בפעולות שלו, ואם לא, הפעולות יתקיימו בכל זאת, בכל זאת אנחנו נזוז, ננוע. ולכן כל הבעיה שלנו היא בזה שנוכל להזמין בנו רגשות כאלה שאנחנו נרגיש את הפעולות של הבורא. זה הכול.

ובעצם הכול כבר קורה. כמו שנאמר "אנשים, עזבו אותי עם הבקשות שלכם ותעסקו בתורה". ה"תורה" זו שיטת התיקון, מהמילה אור, זאת אומרת עזבו כך סתם לבקש שיהיה לכם טוב בצורה אגואיסטית כמו שכל העולם מבקש, ותשתדלו לבקש ממני על פעולה מכוונת, השפעה מכוונת. זאת אומרת, שאני אקרב אתכם אלי, שתהיו שותפים של הפעולות שלי, זה מה שהבורא רוצה. ואנחנו צריכים בשביל זה לשנות את עצמנו, להיות דומים לו, ואז נשתתף בפעולות שלו. ולא סתם להשתתף בפעולות שלו, אלא אנחנו כביכול נבצע אותן בעצמנו. אנחנו אפילו נפעל במקומו, כמו ערבים לו, כמו כלים, כלי שרת, וכשהרצונות שלנו יתאמו לרצונות שלו, אנחנו נקיים את העבודה הזו, ואז העבודה הזו תיקרא "עבודת ה'" באמת.

לא שאנחנו רק נגלה שהבורא עושה את הכול, אלא אנחנו בעצמנו נקבל על עצמנו את העבודה שלו ונבצע אותה בעצמנו. זה לא שבמצב הזה אנחנו נהיה עצמאים, אלא כביכול עצמאים, אבל עדיין ההרגשה הזאת של העצמאות היא מופלאה, היא נהדרת. היא תרומם אותנו עד למצב שבו הבורא לאט לאט, באופן הדרגתי יעביר לנו את השליטה, את המושכות על כל הבריאה ואנחנו נשלוט בה במקומו. זה כבר כמובן מצב של קבלה על מנת להשפיע. וכך אנחנו ננוע, נתקדם.

אני חושב שכל המצבים האלה הם ברורים לנו פחות או יותר תיאורטית, ופרקטית זה רק בקבוצה. לכן הכנס שלנו הוא כל כך הכרחי, מכיוון שללמוד בבית ולהקשיב לכל החכמות האלה זאת לא בעיה, זאת לא חכמה גדולה ולא הצלחה גדולה ולא שום דבר. אבל איך בניגוד לאגואיזם שלנו להשתדל להתכלל באחרים, ליפול תחת השפעתם. כלומר, אני מגיע לכנס ומה שמעניין אותי זה איך אני יכול לבלוע את כל מה שיש בכולם, כמו איזה ספוג ממש לספוג את הכול, את כל מה שיש, זה מה שאני רוצה. לא בצורה אגואיסטית, אלא לספוג את הכול לתוכי כדי שאני אהיה דומה להם, כדי שאני אוכל להחזיר להם את כל זה.

אלה שתי הפעולות שאנחנו צריכים לעשות, ובשביל זה אני צריך לפתוח את עצמי ולגלות את עצמי, ואת כל היתר להשאיר לאחר הכנס. בזמן הכנס אני צריך לכלול בתוכי דרך כל הכניסות שלי את כל מה שיכול להשפיע עליי מהכנס ולהשתדל להיספג מקסימלית בהשתוקקויות שלהם, ברצונות שלהם, בהכול. זו ההתכללות הראשונה שלי, ומזה אנחנו כבר נתחיל הערב.

שאלה: אם האדם הוא עולם קטן שהכול כלול בו, מה יכול לחולל את ההכרעה בין הנקודה שבלב לבין האגו שמתגלה כתוצאה מהשבירה?

אם האדם הוא עולם קטן, אז מה צריך להכריע בתוכו, הנקודה שבלב או השבירה שלו? אני לא ממש מבין את השאלה, אבל "האדם הוא עולם קטן" קודם כל זה עולם קטן בגלל שהוא קשור עם כל האחרים, עם כולם בין אם הוא רוצה בזה ובין אם לא, זה דבר ראשון. דבר שני, הוא צריך ליצור את הקשר שלו עם העולם כמו שהוא רוצה שהקשר הזה יבנה, כלומר סלקטיבית. אני רוצה לקבל מהעולם השפעות מסוימות, אני רוצה לתת לעולם השפעות מסוימות, זה מה שקיים. והיתר אני פשוט לא מבין, אני לא מבין מה הוא שואל.

תלמיד: השאלה שוב, אם האדם הוא עולם קטן שהכול כלול בו, מה יכול לחולל את ההכרעה בין הנקודה שבלב לבין האגו שמתגלה מהשבירה?

אם האדם הוא עולם קטן, אז מה צריך להכריע בתוכו, הנקודה שבלב או האגואיזם? לא זה ולא זה. אני רוצה שאור הבורא שמגיע, המאיר על הנקודה שבלב ועל האגואיזם שלי, כל הזמן יקבע לי את המצבים הבאים שלי, לא יותר ולא פחות.

שאלה: הרבה חברים בכל רחבי העולם עושים עכשיו את הדרך שלהם לכיוון הכנס בקישינב, ולכיוון כנסי המראה. באיזה כוונות אנחנו צריכים להיות בדרך שלנו אל הכנס?

לא משנה איפה נמצאים החברים בדרך לכנס או בכנס או שהם נותרים במקומותיהם בבית, לא משנה איפה, איך, העיקר הוא שהם נמצאים כולם יחד, במצב אחד. כלומר מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר שהדבר החשוב ביותר, העיקר זה שהאדם יחפש את העשירייה שלו שאיתה הוא יכול להתאסף יחד ולממש את מערכת הכלי הכללי, זה הדבר החשוב ביותר.

כך שאני בשום פנים ואופן לא מפריד בין אלה שנמצאים איפשהו רחוק, או בדרך או בפתח תקווה או איפשהו בעולם, אין הבדל. ההבדל הוא רק בכמה שהאדם רוצה להיות כלול בכלי הכללי הזה. וכמובן שכשהוא מגיע לכאן ומשתתף בכנס, הוא יושב בעשיריות, הוא דן יחד איתם, הוא נכלל בחברים. ללמוד אפשר בבית.

אנחנו רואים שאנשים שמגיעים, גברים ונשים, אפיל נשים במידה רבה יותר מגברים, הם מבינים נכון את החומר, יש להם שאלות נהדרות, הם לחלוטין בהבנה מוחלטת של מה שאנחנו עוברים יחד. אנחנו פוגשים את האנשים האלה בכל מקום, אפילו מבלי לדעת על הכנס הם איכשהו משתתפים יחד איתנו, לומדים איתנו, מבינים אותנו. יש כמות ענקית בעולם של אנשים, כך מתברר פתאום, שניזונה מאיתנו.

למה אני אומר את זה, כדי לציין שהדבר החשוב ביותר שבשבילו אנחנו מתאספים זה לא לקבל ידע, חס ושלום, אלא לקבל התרשמות מכך שדווקא בעשירייה אנחנו יכולים לראות את מבנה העולם, את עשר הספירות כי אין שום דבר מעבר לכך.

וכשאנחנו נרגיש את עשר הספירות האלה בעשירייה, את הקשרים בין [החלקים], את ההבחנה והחלוקה שלהם לספירות, לחלק של ראש, תוך, סוף, לקו ימין, קו שמאל, את האור שמתלבש בהם, את הנרנח"י, וכן הלאה, אז אנחנו נתחיל לעבוד עם המבנה הזה ומלבד המבנה הזה אין כלום. המבנה הזה הוא האטום של העולם הרוחני.

אנחנו לא יכולים לדבר על איזו תכונה, על משהו, אם זה פחות מעשירייה. אנחנו יכולים להגיד שזה אטום של מימן, זה אטום של חמצן, זאת מולקולה, זה משהו וזה עוד משהו, אבל לדבר על משהו קטן, את זה אנחנו לא יכולים כי אין שם תכונות. צריכה להיות איזו תרכובת של אילו אלמנטים, פלוסים, מינוסים, אלקטרונים פוזיטרונים, ניטרונים. האובייקט הזה חייב להיות מורכב ממשהו שכבר יש לו שם, הוא נקרא בשמו על פי הקומבינציות והחיבורים בין הפלוסים למינוסים בתוכו. בעיקר מורכבים כל החומרים, כל היסודות, ואז לאחר מכן, לבנות ביניהן מערכות יחסים וקשרים דינמיים מרתקים, ואז אותו חומר יקרא כבר "צומח", או "חי", או "אדם".

אז אנחנו צריכים להתאסף בכזאת קומבינציה שתתחיל חיים שכאלה בינה [לבין עצמה], בשביל זה אנחנו מגיעים לכנס, ולא בשביל להתראות שם עם איזשהו אדם ששמה נואם ממקומו, או לראות פנים של חברים. לא. העיקר בשבילנו זה להרגיש את אוסף האנשים שיכולים לגלות בצורה כזו את הבורא, את העולם. לשם זה אנחנו מגיעים.

לכן אנחנו מגיעים בשביל כמות האנשים, בשביל עצמנו, כדי שהאסיפה הכללית הזו של האנשים תשפיע עלי, האגואיסט, ואני אתחיל להבין שדווקא השפעה כזאת של החברה עלי, היא זו שתוציא אותי מתוך המצב האינדיבידואלי, האגואיסטי, הסתום שלי. בשביל זה אני מגיע, כדי שכולם ישפיעו עליי, כדי שהם ישכנעו אותי שאני חייב להתעלות מעל האגואיזם שלי. וכך טמונה הייחודיות, המהות של הכנס. אחרת בשביל מה אנחנו באים. לשמוע, אני יכול לשמוע את זה ברדיו, דרך האינטרנט. כלומר, הכול למעשה נעשה רק על מנת שנוכל להרגיש את הכוח האדיר הזה של החברים.

אז בואו נשתדל להתאסף כך שהכוח הזה ישפיע עלי. אני אגיד לכם בצורה כנה, בכנות, בשביל זה אני מגיע לכנסים. אתם יכולים להגיד "זה שיקול אגואיסטי טהור ממש, מחשבה כזאת". כן, בטח שהיא אגואיסטית. אני מקווה לקבל מכם יותר משאתם תקבלו ממני. בגלל זה גם נאמר "מכל תלמידיי השכלתי"⁶ כלומר, מכל תלמידיי אני למדתי. כך אמר מקובל גדול כבר לפני 2500 שנה, "מכל תלמידיי השכלתי". כמו רבי יוסי בן קסמא, שאנחנו מאזכרים, המון פעמים חוזרים אליו, יש דווקא דוגמה של מקובל גדול, איפה אני ביחס אליו? וקבוצת תלמידיו, גם שם כל אחד מתלמידיו היה גדול בעשרת מונים יותר מכל אחד מאיתנו. אבל זה לא משנה, איך הוא למד מהם?

אז כל העבודה היא רק בחיבור. לכן תשתדלו בכנס לבטא את עצמכם במקסימום כמתמוססים בתוך מה שמתרחש. מקסימום התמוססות, תשכחו על עצמכם. תרגישו את האחרים כאילו שאתם מרגישים אותם והם קיימים בכם. ואת עצמכם לא צריך. אבל איך, מי ירגיש אותם אם לא אני? זה לא משנה מי ירגיש אותם. לא אתם מרגישים אותם אלא הם בכם, בדעת ובלב, במקומכם. זו התחלה כבר של מדרגה רוחנית.

שאלה: אני צריך לתאר שהחברים שלמים והבורא שורה בהם, אני רוצה לספוג את מה שיש בהם. ומצד שני דיברנו על תפילה או בקשה שלא צריכה להיות אגואיסטית אלא עבור החברים. אם החברים נמצאים במצב של שלמות וכך אני רוצה לתאר אותם, איזה עוד בקשה יכולה להיות לי עבורם כשהם במצב שלם והבורא ממלא אותם?

מצד אחד אני צריך לתאר לעצמי את החברים כשלמים ולהתכלל בהם ולחיות בהם, בשלמות שבהם. ומצד שני אני חייב לבקש עבורם בתפילה עליהם. אז איך אפשר לשלב בין שני המצבים האלה? באמת אי אפשר לשלב בהם בו זמנית, אלא אלה מצבים שפעם זה ופעם זה. צריך להתקיים בשניהם אחד אחרי השני ולא ביחד. כך במהלך הכנס אני צריך לראות אותם ולראות באיזה מצב אני מוצא את עצמי. אבל כעיקרון בכנס רוב המצבים הם מצבים של שבח הקבוצה, שבח הבורא, שבח הדרך, שבח ההתקרבות בינינו.

שאלה: אנחנו נכנסים לכנס עם רצון מאוד חזק להמשיך בהפצה לאיחוד העם. מה העצה לשלב בין השניים?

יש כנס ויש לנו גם מטרה של איחוד העם, שאנחנו מקיימים יחד. הכנס באופן מעשי לוקח יומיים, יומיים וחצי. זה שישי, שבת וחצי מיום ראשון. צריך לעשות כך שבימים האלה אתם תוכלו באופן מקסימאלי להיות בכנס. הייתי אומר באופן מלא להיות בכנס, כל יתר הזמן ממש, בלי לאבד אפילו דקה, להיות בהפצה הזו.

אני מאוד מקווה שכבר ביום שני אני אוכל גם להיות לצידכם, וכל האנשים שנמצאים כאן מישראל יחזרו שוב לעבודה הקבועה שלהם, והיא איחוד העם. היא מאוד חשובה, הכרחית, נחוצה, אנחנו רואים את זה בכל העולם, במיוחד עכשיו בכמה מדינות, עד כמה העולם התדרדר למטה, עד כמה הוא זקוק לתיקון שיכול להגיע רק דרכנו.

אז אני מבקש מכם מאוד, אל תתנתקו ואל תאבדו אף דקה מלבד לכנס, וכל היתר זה רק חיבור העם. אני מקווה להצטרף אליכם מהר ולהשלים את כל שהחסרתי. בהצלחה לכם בזה ותהיו בריאים.

ואתם תתייעצו עוד ביניכם באיזו צורה דווקא תוכלו להמשיך את ההפצה הזאת, לשפר אותה, לחזק אותה ושזה באמת יהפוך למציאות, חיבור העם וסביבו חיבור העולם.

שאלה: העבודה שלי בקבוצה היא לעזור לחברים לגלות את הבורא.

מצד אחד אני מתמוסס בחברים, מצד שני אני כאילו גבוה מהם. מנסה לקבוע כאילו את כל התנועה שלהם ואת כל הגורל שלהם.

מה עדיף? זה לא עדיף, יש זמן לזה ויש זמן לזה. יש זמן לזרוק אבנים ויש זמן לאסוף אבנים. שני הצדדים האלה, ימין ושמאל, הם כל הזמן צריכים להיות בעבודה שלנו. אנחנו לא צריכים לאבד לא את זה ולא את זה. לא יכול להיות פלוס ללא מינוס, כך אנחנו צריכים לפעול.

(סוף השיעור)

---

1. כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם המעשה ההוא או הדיבור ההוא לא נעשים כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר. והקב"ה קרוב לכל אלו שיודעים לקרוא לו, ולעורר דבר כראוי. אבל אם אינם יודעים לקרוא לו, הוא אינו קרוב, כמ"ש, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. באמת, הוא שיודעים לעורר דבר אמת כראוי.

   (זוהר לעם. חוקת, 78)↩

2. תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו. והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע. (רב"ש - א'. מאמר 24 "ג' זמנים בעבודה" 1985)↩

3. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א)↩

4. אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה. (רב"ש ג', ברח דודי)↩

5. הרב מקריא מהמקור הרוסי, התרגום מאוד קרוב למקור בעברית אבל לא זהה.↩

6. מכל-מלמדיי השכלתי: כי עדוותיך, שיחה לי. (תהילים, קי"ט, צ"ט)↩