שיעור בוקר 01.01.25 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: "ערבות בדרך ללשמה"

קריין: קטעים מתוך ליקוטי מקובלים בנושא: ערבות בדרך ללשמה, מהקטע הרביעי.

אומר בעל הסולם במאמר "הערבות" אות כ"ב:

"הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש."

(בעל הסולם. "הערבות", אות כ"ב)

תלמיד: אפשר להסביר מה זה "הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום"?

כשאדם מתייחס לבורא, אז יש לו התפעלות מסוימת ואז הוא יכול לראות, למדוד, והוא יכול לקיים את ההתפעלות הזאת שיש בינו לבורא, בהתאם לכמה שיש לו לחברים. זאת אומרת, לחברים הוא יכול לתת כוחות נוספים ולכוון את היגיעה שלו אליהם ובהתאם לזה הוא צריך לראות, כמה היחס שלו לחברים מביא אותו לשינוי היחס שלו למקום. זאת אומרת, זה כמו שתי מדרגות, מאהבת הבריות לאהבת ה'.

תלמיד: מצד אחד הוא אומר שאין שום שכר, והאדם עובד בלי שכר, מצד שני אומר שיש הרגש התפעלות.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין שכר מכל סוג שהוא, לבין הרגש מהתפעלות?

זה התנאי, שהוא רוצה להתייחס לבורא כמו למקום שמשם הוא לא מצפה לכלום, רק שיידע ויוכל לקיים את היחס אליו במלואו.

תלמיד: וזה שהוא יודע שהוא יכול לקיים יחס אל הבורא במלואו, או אל החבר, הוא אומר שזה אותו דבר?

כן. שהדרך להגיע לנתינה לבורא, היא הדרך שהוא בונה אותה ביחס שלו לחבר.

תלמיד: אז אותו הרגש התפעלות, הוא כבר נתינה, או שהוא עוד לפני נתינה?

לא, הרגש התפעלות הוא מקבל מלמעלה, אבל אחר כך הוא מפתח את זה.

תלמיד: אז למה אותו הרגש התפעלות לא נחשב שכר? זה לא יושב על הכבוד זה ברור, זה לא יושב על איזשהו רצון אחר, אבל זה כן הרגש התפעלות.

כן, אבל זה מה שהבורא נותן לנברא, כי בלעדיו הוא אומר, האדם לא מסוגל להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלו. הוא צריך להרגיש ביחס שלו לבורא עד כמה שזה דבר מיוחד, וכמה זה פותח לו יחס לבורא.

תלמיד: האדם מבקש את הרגש ההתפעלות הזה כתחליף לכל שאר סוגי השכר?

כן, זהו, לא רוצה כלום חוץ מזה.

תלמיד: זה מעין הכרחיות רוחנית, זה הכרחי בשביל שיהיה?

כן.

תלמיד: ממה בדיוק נוצר לאדם הרגש התפעלות?

מזה שמהבורא מגיעה אליו קרן אור והאדם מתעורר מזה.

תלמיד: זה מהבורא הרגש התפעלות?

כן, אבל ההרגש עצמו הוא נעשה באדם.

תלמיד: ואיך האדם מעורר את הרגש ההתפעלות? זה בא מהבורא, או שזה בא מהאדם?

זה בא מהבורא לאדם והאדם צריך להשתדל להרגיש אותו, לתפוס אותו ומתוכו כבר להתחיל את ההתפעלות שלו לבורא.

תלמיד: ואת הרגש ההתפעלות שהוא מקבל מהבורא, הוא צריך בחזרה לפעול לבורא.

כן.

תלמיד: זה שווה להרגש התפעלות לחברים?

לא. זה לא שייך אחד לשני. אלא האדם צריך כבר לתרגם אותו ולקיים אותו רק מתוך שזה מכוון אותו כלפי הבורא.

תלמיד: אז האדם מקבל הרגש התפעלות מהבורא, קרן אור מהבורא, והוא צריך לפעול בחזרה כלפיו.

כן.

תלמיד: בשביל מה החברים פה?

בלי חברים הוא לא יידע איך לכוון את עצמו לאותו המאור העליון שמגיע אליו.

תלמיד: אז לֵמה הוא מתכוון ש"הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו"?

הוא צריך לראות שיש ביניהם קשר, ואם לא היה מקבל אתערותא דלעילא, אז לא היה יכול להגיב על זה באתערותא דלתתא.

תלמיד: כשהוא כותב שהאדם פועל בלי שום הארה ותקווה חוזרת אליו, בלי שום תגמול, כבוד, כלום, שום ציפייה לעצמו. מה זה המצב הזה?

שאת ההתפעלות הזאת הוא רוצה לכוון לבורא ממש ולא רוצה לצפות לשום דבר חוץ מזה שההתפעלות הזאת עצמה היא תופיע.

תלמיד: אם אני מתבונן על עצמי, אני מנגנון תגובתי, לא משנה מה קורה יש לי איזה תגובה מיידית לכל דבר.

כן.

תלמיד: אז מה זה שלא לצפות? זה נגד הטבע, משהו חייב לפעול בי בחזרה.

יש כאן לאדם כאילו אפשרות להתפלל בעצמו ולא להמשיך את זה לאחרים ולבורא, אז כאן הוא צריך לעבוד עם ההתפעלות הזאת כך, שהיא תופיע בצורה נכונה. היינו, שהוא ירגיש שמקבל את זה מהבורא ושזה מכוון ישר אליו ושהוא רוצה להחזיר בזה, ביחס שלו להתפעלות שקיבל לבורא.

תלמיד: אבל מה קורה לציפייה?

ציפייה חייבת להיות, כי הוא צריך לכוון את עצמו לזה שהוא עושה את זה כדי להסתכל על הבורא, לקוות שיקבל ממנו משהו.

תלמיד: אז למה הכוונה שאמרת קודם שזה התנאי, שהוא רוצה להתייחס לבורא כמו למקום שמשם הוא לא מצפה לכלום, רק שיידע שיוכל לקיים יחס אליו במלואו?

זה מה שהוא צריך לקוות.

תלמיד: אבל אז יש לו תקווה, יש לו ציפייה?

כן.

תלמיד: זה ממלא אותו?

יחסית, הוא עוד לא קיבל שום דבר, אלא הוא רק עושה את התפילה.

תלמיד: צריך להתבטל לגמרי מהציפייה הזאת שהוא בכלל פועל, שהוא עושה משהו?

הוא צריך לארגן את עצמו עם החברים שלו בצורה כזאת, שכולם מכווָנים לבורא ומצפים שההתעוררות שלהם תביא אותם לחיבור ולאהבה, וזה הם ירצו למסור לבורא.

תלמיד: האם להחזיר התפעלות לבורא זה מחויב דרך החברים, או זה רק בתפילה או הודיה?

תפילה והודיה, זה בעיקר אנחנו יכולים להפעיל בחזרה לבורא.

תלמיד: אני רוצה להגיע לנקודה הזאת שהוא מדבר עליה, שאהבת החברים ואהבת השם זו אותה נקודה, הרי בסופו של דבר אנחנו מודדים את היחס שלנו לבורא זה הפוך דרך החברים.

זה לא בדיוק אותו דבר אלא אחד מתלבש בשני. שהכלי שלי זה היחס לחברים ואני מלביש אותו, ממשיך אותו עד ליחס כזה לבורא. אבל בלי חבריי לא הייתי יכול לתאר את זה ולעשות שום דבר בזה.

תלמיד: אז מה זה הכלי הזה שנקרא חברים, החברים זה כלי מאוד מאוד מאוד מיוחד?

כן.

תלמיד: מה זה הכלי הזה שהבורא נתן לנו? אנחנו אומרים תמיד שהסביבה זה הדבר היסודי ביותר לקשר בינינו לבורא, מה זה הכלי המיוחד שנקרא חברים?

הוא אומר לנו כמה אנחנו יכולים להרגיש ולהבין שאדם שמעלה את התפילה שלו למעלה, אז הוא מרגיש שהוא בזה לוקח את כל חבריו ומגיע איתם יחד לבורא. ובמידה שהוא נכלל בהם ולא משאיר לעצמו כלום, אז הוא נכלל בבורא ורואה שאין בעולם כלום חוץ מחבריו.

תלמיד: זה בעצם המציאות האמיתית שמדברים איתנו, שאין מציאות אחרת אלא רק החברים?

כן.

תלמיד: בעל הסולם יוצר משוואה שלהשפיע לבורא ולהשפיע לחבר, שווה זה לזה.

כן.

תלמיד: את שתי הפעולות עושים לשמה. איך אפשר שיהיו לנו שתי פעולות שוות? כל פעולה יש לה נתונים משלה, משפיע לזה, משפיע לזה, כל דבר שונה. הוא אומר שזה שווה, ממש יוצר שוויון. שתי הפעולה הן לשמה. לשמה זה כאילו בשביל הבורא. גם זה וגם זה בשביל הבורא. אז אם זה בשביל הבורא וזה בשביל הבורא, אז אין דבר כזה "אהבת חברים", יש רק אהבת ה'. מה קובע בשביל מי אני עושה את זה או בשביל מה אני עושה את זה?

לי נראה שכבר ענית. אם אני משתדל לעשות הכול בשביל החברים, שבזה אני כביכול שולט, זה נמצא יותר בהרגשה שלי, אז אני מזה אחר כך יכול לעבור לאהבת ה' שהוא המקור, המקום שממנו יוצאים אליי כל ההשפעות. יוצא שאין לי למי עוד להפנות את עצמי, אלא אותו מקור של השפעות אליי מלמעלה הן בעצם מגיעות אליי, בונות אותי ומשנות אותי, כך שאני מהאגו שלי המכווָן לעצמי הופך את הכול, או שזה מתהפך בי ליחס מיוחד לחבריי.

תלמיד: כשאדם מתחיל בעבודה הוא עובד מול הזולת. האם יש לו אפשרות לתת לזולת למרות שאין לו התפעלות פנימית מזה, עדיין זה נקרא נתינה?

מדובר שמלא לשמה מגיעים לשמה.

תלמיד: מה זאת פעולה נקייה וטובה מול הזולת? אדם לא יכול לשפר את עצמו מול הבורא.

לכן יש לנו את הזולת באמצע, והזולת זו בעצם הכתובת שכלפיו אני צריך לכוון את עצמי. וככל שאני משתדל לא לזכור את עצמי אלא רק את הזולת, בזה אני מצליח יותר בתיקון הכללי.

תלמיד: יש לנו הרבה מאד הזדמנויות להשפיע לזולת, יותר מאשר לבורא. איך עושים את הפעולות האלה בצורה יותר נקייה, יותר טובה, יותר בהבחנות? כשהבורא מאיר אז הוא כבר מאיר, אבל רוב שדה העבודה שלנו הוא עם הזולת. איך משתפרים שם?

אנחנו צריכים לחשוב על הזולת שהוא כל פעם משתנה כדי לעורר בנו יחס אליו, עד שנעשה שלם בעינינו, שהזולת והבורא שם הופכים להיות לאחד.

תלמיד: בנקודה שאדם בודק את היחס שלו לזולת, הוא רואה שהוא צריך כוחות והוא פונה ומבקש מהבורא תן לי יחס נכון לזולת. מה משווה בין היחס לזולת ליחס לבורא?

אדם רוצה להשפיע לשניהם ולא תלוי לא בזולת ולא בבורא, אלא בזה הוא בונה את עצמו. מתחיל את התיקונים שלו בזה שאין לו לא זולת ולא בורא עד שמתחיל לקבל יחס מיוחד לשניהם. ביחס המיוחד הזה הוא כל הזמן משווה אותם כך שכל החברים שלו הופכים להיות לדמות הבורא, שאליו הוא מכווֶן להגיע. יוצא שכשהוא רוצה להגיע לדבקות עם כל החברים, עם כל בני האדם, עם כל דצח"מ, הוא בזה מסדר את היחס שלו לבורא, שהבורא נעשה אצלו הכולל את כל הבריאה.

תלמיד: יוצא שרק לשים לב לחיסרון שהיחס שלך לזולת עדיין לא מתוקן ויותר כבר לא צריך.

לא.

תלמיד: מהן שלבי ההתפתחות כמו שתיארת את זה?

את שלבי ההתפתחות האדם מקבל מלמעלה וזה אופייני לכל אדם.

תלמיד: אמרת היום הרבה דברים מיוחדים לגבי המעבר מהיחס לחבר ליחס לבורא, שזה מאד מעורר. אני מוצא ביום יום המון כהות, זאת אומרת שלא מצליח לעשות את המעבר שהיחס לחבר יהיה תמיד שמאחוריו הבורא. האם אפשר להבין ביום יום מה חסר לי בשביל לעשות כל הזמן את המעבר הזה?

רק עבודה. כל פעם, כל פעם להשתדל לכוון את עצמי ליחס לבורא, שהוא כבודו מלא כל העולם, אין עוד מלבדו וכן הלאה. בצורה כזאת אם אני לאט לאט סוגר את כל התנאים האלה שאנחנו לומדים, אז אני באמת מכווָן כלפי הבורא.

תלמיד: כשעושים עבודה מול החברים, אז יש אילו טעמים, כי אתה עושה בשביל החברים ואתה כבר הרבה שנים איתם ואתה אוהב אותם, ויש כל מיני חשבונות לאדם בתוכו. וכל הזמן אנחנו מסיימים מיני עבודות שלנו כדי שיהיה לו נחת רוח. כי כבר נהיה מין רפלקס כזה, אנחנו כבר כל הזמן חושבים את זה. אבל באותן נקודות שבאמת האדם עושה לעצמו חשבון נפש ובזמן הפעולה באמת אומר, "בסדר, עכשיו אני עושה את זה בשביל הבורא, יש מין תופעה שבנקודה הזאת, כשאתה בדיוק מגיע לשם, כל הטעם בפעולה הזאת הולך, מתחילות שאלות, "מה פתאום", ו"בשביל מה", כי אתה נעלם.

ואני רוצה לשאול דווקא על התפילה בנקודה הזאת, כי זאת נקודה שקורת שוב ושוב. מה הטעם או מה הבקשה שצריכה להיות לאדם בנקודה הזאת? תן לי טעם, תן להמשיך את הפעולה? מה בדיוק האדם צריך לבקש כשהוא משתדל לכוון לבורא, מרגיש את חוסר הטעם הזה, ומה אז?

ואז נשארת לו דבקות.

תלמיד: אז מה התפילה, תן לי להרגיש דבקות, תן לי דבקות? כי דבקות זה שכר, ככה לפחות זה נשמע לי בשכל שלי כרגע.

כאן הדבקות היא לא שכר. כאן הדבקות היא הרגשה שאני מתייחס לכול המציאות "דומם, צומח,חי, מדבר", דרך הבורא.

תלמיד: הרצון להיות במה שאמרת עכשיו קיים, אני אומר אבל בדיוק שמתחילים לכוון לשם, פנימית הכול מתחבא, כאילו הטעם הולך. אז מה לעשות שם? איזו תפילה להעלות בנקודה הזאת? כי זה מה שלא הצלחתי לתפוס. לבקש מהבורא תן לי להרגיש דבקות, תן לי להיות בדבקות?

כך אדם מגיע לנקודת הייחוד, ובהשגת נקודת הייחוד, הוא משיג את כל הטעמים.

תלמיד: אתה מצייר לי את המטרה, אני מבין שיש נקודה כזאת, ואני נמצא כרגע בנקודה שאין בה את הטעמים האלה שאתה תיארת עכשיו, זה לא שם. אז בנקודה הזאת הספציפית, מה אני אמור לעשות? אני בטוח ממשיך את הפעולה עם החברים, אני לא עוצר אותה, אבל מה היחס שלי אז לבורא באותה נקודה, שהלך הטעם, אני גם אפילו מבין למה הלך הטעם.

מה שקורה לך שאתה מתחיל בזה להרגיש את הבורא, שלא בטעם ולא בריח ולא בכלום, אלא הבורא עצמו שממלא אותך ללא טעם, ריח, מישוש, אלא אתה פותח חוש חדש.

תלמיד: אז להמשיך לנסות לעשות את זה עד שיפתח החוש החדש?

זה ייפתח.

תלמיד: הפתיחה של החוש הזה תלויה באיזו תפילה או במשהו ספציפי שהאדם צריך לעשות?

רק עד כמה שאתה יותר לוחץ על נקודת המגע שלך עם הבורא.

תלמיד: בחיבור הזה בין שתי הנקודות שכתוב, עסק מצוות בין האדם למקום והמצוות שבין אדם לחברו, יש נקודה גבוהה ששמה כתוב, ש"אין הארה ותקוה חוזרת אליו". מהי הנקודה הזאת, מה מרגיש הלב כשהוא פוגש אותה?

אנחנו נגיע לזה ואז נתאר את זה.

תלמיד: מה יש בתפילה שמולידה בי יחס חדש?

התפילה נוצרה לפני שכביכול נברא האדם. כי היא מגיעה לנו מהבורא, זה הבורא רוצה, הוא מייסד והוא מטפל בתפילה. ולכן המיוחד בתפילה שאנחנו על ידה נדבקים בדיוק לרצון הבורא כלפינו.

תלמיד: הדבקות בבורא היא בעצם אותה נקודת דבקות בחבר כשאין כבר מרחק בינינו, אם אני מבין ככה בעבודה המשותפת שלנו. דווקא בעבודה בהתכללות שלנו כשאני רואה פגם או קלקול כמובן שזה בי, כי "הפוסל במומו", כמו שאנחנו יודעים. מה קורה כשאני מזהה תכונות יפות בחברים זה לא איזו תכונה שגם נמצאת בי? איך אני עובד עם תכונה יפה?

קודם כל, ברור שבכל אחד יש תכונות שיש בכל אחד ואחד, רק השאלה, עד כמה שהן התפתחו, עד כמה האדם מרגיש בהן חיסרון או ההיפך, שהוא דווקא עושה בהן פעולות. לכן צריכים להמשיך. בקיצור, מה שלא עושה השכל עושה הזמן.

תלמיד: האם הערבות זה היחס לחברים ולשמה זה יחס לבורא?

נניח שכך.

תלמיד: לְמה עלינו לשאוף קודם, להתפעלות מהבורא או להתלהבות מהחברים?

בעצם מהחברים קודם.

תלמיד: הארה מלמעלה מורגשת ככוח שמגיע כדי לעזור ולעבוד עם החברים, כדי להחזיר משהו לבורא. איך מהמצב הזה אני לא רואה בחברים רק אמצעי? איך זה עובר מלראות בהם אמצעי, איך האהבה לחברים מתחברת פה לאהבת הבורא? האם זה מורגש רק כאמצעי כדי להחזיר משהו?

עדיין בשבילנו זה נראה כמו כדור שמורכב מהרבה מאוד חוטים, ואנחנו צריכים למצוא תחילה וסוף של כל חלק בכדור הזה. לכן בינתיים נמשיך עד שזה יוכל להתפתח לפנינו יותר.

תלמיד: אז צריכות להיות פה אילו הבחנות מהמצב הזה של עבודה בעשירייה, מאיפה זה יגיע?

מעבודה בעשירייה.

תלמיד: יש משהו שהאדם יכול לעשות בזה כרגע, מהמצב שהוא רואה בעשירייה אמצעי?

להשתדל לבצע ככל היותר פעולות בעשירייה.

תלמיד: אני מתאר לעצמי שזה עובר דרך תפילה, אם הלב לא מרגיש פה כלום.

דרך תפילה, דרך מאמץ בשכל ובלב.

תלמיד: כשאני מתלבש בחבר ואני רואה בעיניים שלו ומרגיש מהלב שלו. והחבר פתאום מסתכל על היקר לו ואני מרגיש מה שהוא מרגיש כשהוא מסתכל על היקר לו, את כל מה שהוא מרגיש. כשאני חוזר לעבוד כ"אני", בכלי שלי, איך אני יכול לשמש אותו ולשמור עליו בצורה הכי טובה?

אתה עובד עם דמותו בך וכך מתקדם.

תלמיד: השאלה שלי, איך אני יכול לשמש אותו בצורה הכי טובה, מרגע שהרגשתי אותו ומה הוא מרגיש, מה אני צריך לעשות עבורו? למה הוא ניגש אליי ונתן לי לראות? הוא עשה את זה מתוך יעילות מסוימת, אני אמור לשמש אותו בצורה מאוד יעילה בנושא הזה. איפה אני מוצא את התשובה למה התפקיד שלי עבורו?

לעזור.

תלמיד: במה אני יכול לעזור לו חוץ משכל הזמן הוא יהיה עם היקר לו. האם לגרום לו שהוא כל הזמן יהיה רק עם היקר לו?

כן.

תלמיד: כדי לקבל נכון את הרגש ההתפעלות, כהכנה לקבל אותו, האם מספיק לרצות רק את גדלות וכבוד ה', או צריך גם לפחד או להיות במצב שלא רוצים שום גמול אחר כמו כבוד וכדומה?

כן, אלו תנאים שדווקא בזכותם הוא מקבל השפעה מהבורא בצורה שלמה.

תלמיד: אז צריך גם את זה וגם את זה.

כן.

תלמיד: שמעתי קודם שבלי החברים האדם לא יֵדע איך לכוון את עצמו לאותו המאור שמגיע אליו. למה?

כי המאור הזה עובר דרך כל החברים, ואם הוא לא מתחבר איתם, אז גם לא יהיה לו קשר עם המאור.

קריין: קטע מספר 5.

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. [...] ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים." 

("נועם אלימלך". ליקוטי שושנה) 

תלמיד: האדם מתפלל, אבל מה יש בבורא שהוא כל כך רוצה, רוצה תפילה, רוצה את הבקשה, את היחס, להרגיש שהנברא מתקרב אליו, שהנברא ירגיש שהוא הבורא. מה יש בתפילה שדווקא הבורא רוצה שזה מה שיהיה?

כדי שהאדם יידבק בבורא ויתלה בו את כל העתיד שלו.

תלמיד: אם אדם יכול להיות ביחס הזה בלי תפילה, אז זה אומר שהוא נמצא כל הזמן במצב הכי טוב, או שזה בעצם להיות כל הזמן בתפילה?

זה להיות כל הזמן בתפילה.

תלמיד: מה זה להשלים את החבר?

להשלים במה שנראה לו שזה מה שחסר בהופעת החבר בשלמותו.

תלמיד: אני רואה שיש דברים שהחבר לא מסוגל כרגע לעשות בדרכו הרוחנית, איך אני משלים לו את זה?

אתם מתחברים. אתה מתקרב אליו, אתם מתחברים, ובחיבור אתם משלימים זה את זה.

תלמיד: כשאנחנו מתחברים, האם הוא מקבל את כל מה שהוא צריך כדי להשלים את עצמו?

כן.

תלמיד: עשינו תרגיל לא מזמן וכל יום חשבנו על אחד מהחברים בעשירייה. אתה תופס את עצמך שגם אם אתה רושם, "אני חייב עכשיו לחשוב ולהתפלל על חבר", אי אפשר להחזיק בזה, זה מאוד קשה. מה זה אומר להתפלל עבור חבר? הרי זה לא סתם לחשוב או להגיד מילים, צריך להרגיש אותו ממש בעומק.

כשאדם באמת רוצה להידבק בבורא, אז הוא מתחיל להרגיש כמה חסרות לו עוד תכונות, והוא נמצא בתקווה לקבל אותן מהחבר, מהחברים.

תלמיד: אם אני מתעניין בחבר, רוצה לדעת במה הוא חי, מה כואב לו, להרגיש את התכונות שלו בגשמיות, האם זה נותן להתפלל עליו?

למה?

תלמיד: כי אני רוצה להרגיש אותו, את החיסרון שלו, שיהיה לי הרגש התפעלות.

בגלל שכך כתוב?

תלמיד: אם אני לא מרגיש אותו, אז איך אני יכול להתפלל עבורו? אני יכול להגיד שאני רואה שחסר לו נגיד רצון רוחני ולהתפלל רק על זה. אבל יש פה הרבה שאלות, האם גם על כל חבר אני צריך להתפלל, לכוון במיוחד אליו, או להתפלל שיהיה רצון חזק בעשירייה. הדבר הזה לא מבורר וכנראה זה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לעשות.

כן. תנסה, העיקר להתקרב, זה ברור.

תלמיד: כשאדם נמצא בין החברים ואנחנו במאמצים לערבות, אני יכול להרגיש את המתיקות, ויכול למשוך את זה למהלך היום. אנחנו גם אומרים לא פעם כשחושבים על "אין עוד מלבדו", זה מרכך את ההרגשה, נותן מתיקות כשכל מיני דברים קורים.

עם זאת, במהלך היום רוב המצבים הם מצבים מרים שאתה לא יכול להצדיק. אתה רואה רק תוצאות ולא את הסיבות, ואלו כל מיני אירועים שלא מאפשרים לך להרגיש את המתיקות הזאת שבין החברים. מה הדבר שיכול להביא להרגשת מתיקות מ"אין עוד מלבדו" כמו שאנחנו מרגישים בין החברים?

לא הבנתי את השאלה.

תלמיד: כשאנחנו בין החברים אנחנו מרגישים מתיקות, ביטחון. במהלך היום כשאנחנו בחוץ ופוגשים כל מיני מצבים ואת "אין עוד מלבדו" כמשהו שאנחנו לא יכולים להצדיק כטוב ומיטיב, איך אנחנו מצמצמים את הפער הזה, כך שבעולם החיצוני נרגיש את אותה מתיקות שאנחנו מרגישים בין החברים?

רק על ידי הקשרים בינינו.

תלמיד: בינינו אנחנו מרגישים את זה. מה זה ה"בינינו" הזה שנמצא בחוץ?

אנחנו רוצים להיות מקושרים בינינו עד כדי כך ששליטת הבורא עלינו תהיה מגולה ככל האפשר.

תלמיד: בינינו זה בין החברים, ואנחנו רוצים שזה יתפרס על כל המציאות.

כן, בין החברים.

תלמיד: בין החברים זה יכסה את הכול.

כן.

תלמיד: אם אני מרגיש משהו מר, ואז מגיעה התעלות נחמדה ואני עוזב את המר הזה ונדבק במשהו טוב, האם המר הזה נעלם?

האם תיקנת אותו?

תלמיד: לא, פשוט לקחתי משהו מתוק.

אז לא קורה כלום.

תלמיד: לאן המר הזה הולך, האם הוא בהשהיה, מחכה לי?

כן, הוא יתגלה לך עוד.

(סוף השיעור)