שיעור צהריים 08.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש, עמ' 77, "לך לך מארצך"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 77, מאמר "לך לך מארצך". 

לך לך מארצך

תשמ"ה - מאמר ה' 

1984/85 - מאמר 5

""לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".

הנה מקשה על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך שואלים המפורשים.

הנה על דרך העבודה יש לפרש, ש"ארצך" הוא מלשון רצון, כמו שדרשו חז"ל על "תדשא הארץ דשא", סמכה (שמחה) לעשות רצון בוראה. לפי זה יהיה הפירוש "לך לך מארצך", היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא בחינת אהבת עצמית. לכן נאמר לו, שיצא מאהבה עצמית.

"וממולדתך", יש לפרש, שענין אב ותולדה הוא בחינת סיבה ומסובב, גורם ונמשך. כי התולדה באה מטיפה שבמוח האב. וע"י זה יוצאת אח"כ תולדה, כמו שדברנו במאמרים הקודמים. זאת אומרת, היגיעה, שהאדם הולך לעבוד, היא מטעם, שהוא בכדי לקבל שכר. נמצא, שהיגיעה מולידה לו שכר. ולולי השכר לא היה נותן שום יגיעה. נמצא לפי זה, מה שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי שיוולד לו בן, הנקרא שכר.

ובענין השכר, כבר דברנו מזה, שיש ב' מיני שכר:

א. הנקרא שכר עולם הזה,

ב. הנקרא שכר בעולם הבא.

כמובא בהזהר (הקדמת הזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ), "וב' אלו, אומר הזה"ק, שזה לא נקרא עיקר". ומפורש שם בהסולם, משום שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון לקבל בעמ"נ לקבל.

אי לזאת יוצא, אם האדם מתייגע בתורה ומצות על מנת לקבל שכר עבור הרצון לקבל שלו, נמצא, שהן האב, היינו היגיעה, והן התולדה, שנולדה לו מהיגיעה, הנקראת שכר, הכל היה על בסיס של האהבה עצמית. זאת אומרת, שהטיפה במוח האב, הנקרא היגיעה, היתה תיכף מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית. וממילא הוולד שנולד, היינו השכר שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של אהבה עצמית.

ונאמר לו, "לך לך מארצך", דהיינו מהרצון לקבל שלך. "וממולדתך", היינו תולדות שנולדו. "מבית אביך", היינו השכר שנולד מבית אביך, שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית, שמכל אלה הוא יתרחק.

"אל הארץ אשר אראך". והארץ הזה, יהיה פירוש, רצון של השפעה. אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון של השפעה, אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה אשר הבורא יתגלה אליו.

"אשר אראך", פירוש, שהבורא יראה את עצמו אליו. מה שאין כן על הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי החיים, שזה גורם חושך.

אי לזאת, על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך, אלא על הרצון דלהשפיע, שנקרא השתוות הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר ומתגלה אליו הבורא.

"ואעשך לגוי גדול". במדרש רבה (פ' ל"ט), "אמר רבי לוי, כשהיה אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר, הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר, הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ואמר לו הקב"ה, לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ"ל, שפירושו של "ארץ" הוא רצון. "בארם", אותיות אברם. כשאברהם הלך בנהרים, נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה, יש אנשים שכל רצונם הוא בהאורות. וזה נקרא "אוכלין ושותין", שהכוונה על השכר. לכן אמר, "שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת". שפירושו, שלא יהיה לי חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא מחשיבין, רק מחשיבים את השכר. לכן אמר, "לא יהיה לי חלק ברצון הזה".

כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר, שהיו מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא, שהוא בחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", וראה עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם נותנים, שהעבודה שלהם תהיה בסדר. זאת אומרת, שהכלים, ששם צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר. ועל הפירות, שהוא השכר, על זה אין שמים לב. אלא הם מסתכלים על סדר עבודה, שזהו שאומר, "שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, ומעדרין בשעת העידור".

אז אמר, "הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת", היינו בהרצון הזה, שעיקר הוא לכוון שהעבודה תהיה בסדר. ועל השכר, שהם הפירות, זה לא עסק שלהם. ועל זה אמרו, "הנסתרות לה' אלקינו", דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה לנגוע קצת באיזו נגיעה כל שהיא בעבודה. וזה לו לזכיה גדולה. ורק הנגלות לנו, שהוא בחינת מעשה.

ובזה יש לפרש, "ואעשך לגוי גדול", שענין גדלות הוא דוקא בחינת המעשה. כנ"ל, שהגדלות לא נקראת אצל בעלי עבודה, אלא מעשים של למעלה מהדעת. ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם. אבל על האורות שמקבלים ע"י עבודתם, את זה לא לוקחים בחשבון, מטעם שאורות שייך לבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", שזה הוא מעשי ידיו של הקב"ה, מה שהוא רוצה הוא עושה.

והם לא בקשו ממנו, שיתן להם, כי זה לא מטרתם. כי רק מטרה אחת יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, כי כל השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד חשוב או תפקיד בלתי חשוב. כי הם חושבים רק ממה שהם יכולים להנות להמלך.

זאת אומרת, למשל, שעל תפקידים בלתי חשובים אין הרבה קופצים, שירצה מישהו לקבל על עצמו, הם תיכף קופצים על זה, מטעם, שכאן יהיה להם מקום, שיכלו להנות את המלך, מטעם שאין הרבה קופצים עליה.

והנמשל הוא, היות על עבודה שלמעלה מהדעת אין הרבה אנשים, שירצו ללכת בכיוון זה, שכולם חושבים, שזה נקרא, עבודה שפלה, ועבודה כזו נחשבת להם ל"בחינת גלות", אז אלו אנשים שרוצים להסתכל בזה, שיכולים להנות למלך, דוקא לקבל את התפקיד הזה. ועבודתם זו נקראת "לאקמא שכינתא מעפרא". וכמו כן נקראת עבודה זו "שכינתא בגלותא". ורק עבודה זו הם רוצים. מה שאין כן לעבוד על מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה קופצים.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת קכ"ז), "אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'". ופירש רש"י, "אל נא תעבור, והניחו, והלך לקבל האורחים". שענין זה יכולין לומר, שלמד ממה שאמר לו הקב"ה, "ואעשך לגוי גדול", היינו, שעיקר הוא המעשה ולא האורות. זאת אומרת, שעיקר עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו. לכן, הגם שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה מהעבודה באהבת הזולת.

לכן כאן, לאחר שהקב"ה אמר לו, "ואעשך לגוי גדול", שעיקר הגדלות יהיה לך בזה, היינו במעשים, לכן היה לו כאן מקום להראות את עצמו. היינו, שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רווחים. כי זה הוא ריווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומכל מקום הוא בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה.

ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה להיפך, שנתן את השכר, בכדי שיכול לקבל יגיעה. וענין זה למד מזה שאמר לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", כנ"ל שעיקר הגדלות הוא המעשה."

שאלה: אם האדם מגיע למקום שהוא עובד בשביל החברים, מגיע כל יום לשיעור, עושה מה שצריך לעשות בחברה, האם זה מספיק, זאת אומרת הוא הגיע לאיפה שהוא צריך להגיע?

אני לא יודע, הוא עושה את זה בשביל החברים?

תלמיד: כן, הוא עושה כי זאת הדרך, זה מה שהרב מסביר, זה מה שהחברים דורשים, זה מה שהחברה מסבירה, זו ההתפעלות שהוא מקבל ועושה.

איזה חשבון הוא עושה?

תלמיד: הוא עושה חשבון שזה מה שהחברים מבקשים ממנו, זה מה שצריך לעשות, אז הוא עושה. 

בינתיים יכול להיות שזה מספיק. 

תלמיד: זה פשוט נראה כמו מין מקום שלא משתנה כל כך, זאת אומרת מצב כזה יכול להיות שנים, עשרות שנים.

מה זה חשוב לך שהמצב הזה הוא עשרות שנים? אברהם לא ביקש שהתהליך יהיה קצר או ארוך, הוא ביקש רק שיהיה לו מקום עבודה אמיתי. 

תלמיד: אז כמו שאמרת, יכול להיות שזה מספיק?

אם זה מספיק אז אין שאלה, אז הוא עושה כל דבר שהוא יכול כדי לעזור לחבריו ולהנות את הבורא, ושמח מכך שנמצא בעבודה הזאת. זאת אומרת, הבחירה שלו הייתה נכונה. 

שאלה: אחד הדברים שאני יכול להגיד בתור מישהו שהוא יחסית צעיר פה לעומת חברים שנמצאים כאן 20 שנה ויותר, שהם פשוט עובדים כך, הם פשוט באים ועושים את העבודה, ולא שואלים יותר מדי, מה פתאום ולמה ואיך, ולי זה נותן המון המון כוח. 

יפה. אמרת להם תודה?

תלמיד: עכשיו אני אומר לכולם תודה. תודה חברים. הם יושבים כאן וכאן, יש ברוך ה' הרבה חברים כאלה. "לחיים!" חברים, תודה. 

בסדר, יפה. 

שאלה: קודם כל גם אני רוצה להגיד תודה רבה לחברים. במאמר כתוב שהשכר הוא היגיעה למעלה מהדעת, ומצד שני אנחנו אומרים שהשכר הוא להגיע להשפעה אמיתית, לתכונת ההשפעה, זה תמיד הכיוון שאנחנו צריכים. אלו שני דברים שאי אפשר באותו זמן, איך לשלב ביניהם?

אני לא מבין למה אי אפשר לקיים בבת אחת עבודה למעלה מהדעת והשפעה, מה עוד אתה אומר?

תלמיד: עבודה למעלה מהדעת היא השכר והשכר הוא להגיע להשפעה?

אין לי בעיה, אני לא יודע מאיפה אתה רואה את זה.

תלמיד: אני לא יכול לעשות משהו אם אין לי תוצאות. אני רוצה להגיע להשפעה לבורא, להגיע להשפעה אמיתית לזולת?

אתה רוצה להגיד כך, אני לא יכול לעבוד אם אני לא רואה תוצאות.

תלמיד: אם אני עובד על משהו אז אני צריך שתהיה לי תמיד מטרה סופית.

מהי המטרה הסופית, למה היא לא מתקיימת באותו זמן שאתה עושה מאמץ?

תלמיד: נכון, אני מבין. תודה. 

זאת אומרת אם אני עובד בעל מנת להשפיע אז אין לי בעיה, אני לא שואל על השכר. יש לי הזדמנות, הבורא נותן לי אפשרות להשפיע ואני שמח מזה ומודה לו. 

שאלה: כתוב פה שהעיקר זה המעשה. יש מעשה של 20 שנה להגיע לשיעורים, לעזור לחברות בעשירייה, לדאוג, לעשות דברים, תורניות. 

כן.

תלמידה: ויש מעשה פנימי, ואני לא מרגישה שאני מצליחה לעשות מעשה שהוא פנימי, לאהוב את החברות בצורה פנימית. איך אני מגיעה לעשות עבודה שהיא פעולה של אהבה, לפתוח את הלב לחברות?

אני מבקש מהבורא שייתן לי כוח לעשות מעשה השפעה, וכנראה אני מקבל איזו הזדמנות. לא נראה לי שאני מקבל אותה ישירות מהבורא אבל אני יכול לבורא לשיעור, אני יכול להתכלל עם הקבוצה, אני יכול לעשות איזו הפצה, עוד כל מיני דברים, בפעולות האלה אני יכול להתכלל. 

תלמידה: אלו פעולות חיצוניות. איך בכל פעולה חיצונית אני מכניסה גם פעולה פנימית שלי?

ככל שאני משתדל להיות בזה ברצון שלי, בכוונה שלי, לכלול את כל החברים ולעשות איתם צעדים קדימה לתיקון, למצב מתוקן של להיות "כאיש אחד בלב אחד", כך אני חושב שאני עושה משהו שנקרא עבודה בחיבור, בהשפעה. 

אנחנו רוצים להרגיש במקום מה אנחנו עושים, איפה התוצאות, תפתח אותן לפניי, תראה לי, אבל זה לא מגיע מיד. 

שאלה: האדם צריך להרגיש גאווה על העבודה שהוא עושה?

לא כתוב. כתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'" נגיד, כאלה דברים, אבל לא שהוא חייב לעשות את זה אלא הוא צריך להתגאות בזה שנתנו לו הזדמנות להיות בדרך, וזו דרך השפעה, דרך חיבור, דרך הכנעה כלפי החברה.

שאלה: איך זה לא יעצור אותו מלחפש עוד מקומות עבודה?

שיחפש.

תלמיד: זה לא מפריע להיות בגאווה בעד עבודה שאני עושה, ועם זאת לחפש כל פעם הזדמנות נוספת לעבודה.

אני לא כל כך מבין למה אתה מתכוון.

תלמיד: אני מחובר לחברה, נותן דוגמה לחברים, אני חושב שאני עושה את העבודה ולא דורש שכר, אלא העיקר בשבילי זו העבודה ואני מסתפק בה, זה מספיק לי.

מה זה "מספיק" לך?

תלמיד: למשל אני בא לפה וכל בוקר אני מחדד עפרונות וזה מספיק לי, אני עושה את זה לטובת החברה ואני גאה בזה.

זה מה שדורשים ממך?

תלמיד: החברה נהנית מזה.

אתה החלטת שזה מספיק ואתה עושה את זה למען החברה.

תלמיד: איך אני לא עוצר בזה? אני חושב שנתנו לי תכונות לעשות הרבה יותר מזה.

תקרא מה שרב"ש כותב. הוא לא כותב על כך שתעשה איזו עבודה קטנה למען החברה, גם זה לא כלום, גם את זה צריכים, אבל לא שזו העבודה שתמורתה תקבל שכר גדול שנקרא "רוחניות", התקרבות לבורא.

שאלה: איך אפשר לעבוד בניכוש, בעידור, בלי לחשוב על הפירות?

תלוי אילו פירות. אף אחד לא אומר לך שתעבוד סתם באוויר, אלא תלוי מה הם הפירות להם אתה מצפה מהעבודה.

תלמיד: הוא מסביר שמספיק שאתה יודע שזהו רצון בעל הבית.

נכון.

תלמיד: אז זה כבר פרי. אני אומר שעכשיו אני עובד, לא משנה מה אני עושה בחברה, בשביל החברים, זו הדרך שהרב, הרב"ש וכולם מלמדים אותי, וגם אם בעל הבית לא גלוי, אז לפחות זה מה שהחברה הטובה מסבירה שצריך לעשות, וזה כבר השכר. מה יהיה אחר כך? אני לא יודע מה תהיה התוצאה מזה. אבל חייבים איזה שכר, אי אפשר בלי שכר.

נכון, אנחנו עובדים עבור השכר הכי גבוה. המטרה שלנו היא לגלות את הבורא, להתקרב אליו, להידבק בו, "ולדבקה בו", וזה השכר שלנו. אז למה אתה מוריד אותנו כך שאנחנו לא דורשים שום דבר? אנחנו דורשים.

תלמיד: כי הוא כותב שהוא "הגיע לסולמא של צור", שזה מקום צר שבו רק העבודה חשובה, לא חושבים על הפירות.

כן, העבודה ברצון לקבל. אבל ברצון להשפיע אתה לא מוגבל ואתה יכול לבקש עזרה, שיתנו לך את כל מה שאפשר כדי לבצע את העבודה.

תלמיד: כלומר הרעיון פה לא לחשוב על שכר ברצון לקבל.

כן.

תלמיד: זה לא לא לחשוב על שכר בכלל, אלא לא לחשוב על שכר ברצון לקבל.

זה נקרא אצלנו ללא שכר.

שאלה: מה קורה בנו כשאנחנו יחד איתך ועם כל הכלי העולמי קוראים את המאמר?

אתם נכללים עם כל הכלי העולמי ואיתי, ואנחנו בזה רוצים להשפיע על הבורא שיעזור לנו לעלות, להידבק בו.

תלמידה: האם יש איזו פעולה שלי בהשתתפות בקריאה המשותפת?

ודאי. מכל אחד חייבת לצאת פעולה, שהוא מתפלל לבורא, מבקש עבור החברה, ועוד פעולות שאתם מבקשים עזרה. בסופו של דבר חוץ מתפילה אין לנו מה לתת, רק תפילה. אבל תפילה צריכה להיות מעומק הלב, כלומר מעומק כל הרצונות והמאמצים שהשתדלנו לעשות לעת עתה.

שאלה: בהתייחס ל"וכאן מצא מקום הבירור שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה". למה הוא מציין שמאוד חשוב מקום הבירור?

אם אנחנו מבקשים, "תן לנו אפשרות לגרום לך נחת רוח", אז אנחנו מתכוונים שיתנו לנו את מקום העבודה להתאמץ, כדי שמהמאמצים שלנו הבורא יקבל נחת רוח מאתנו.

תלמיד: אני מבין שהשכר זו היגיעה, אנחנו בונים את הכלי כדי לקבל אחר כך את האור, אבל זה עדיין לקבל שכר. האם מפני שזה בהשפעה, זה בסדר?

כן, הכלים דהשפעה שאנחנו מקבלים תמורת היגיעה שלנו הם בשבילנו השכר.

תלמיד: בזמן שאנחנו חושבים או מרגישים כך.

כן.

שאלה: האם להסתיר או לא להסתיר את המטרה העליונה מהבורא?

מהבורא אין לי מה להסתיר. איך יכול להיות דבר כזה שאני מסתיר מהבורא משהו. מה להסתיר?

תלמיד: את הרצון לקבל את המטרה העליונה.

אני צריך לבקש מהבורא שייתן לי אפשרות להשפיע. זאת אומרת, להיות למעלה מהרצון לקבל ולהשתדל כל הזמן להיות בהשפעה ככל האפשר. זו בעצם העבודה שלי, התפילה שלי, הבקשה שלי, לזה אני נמשך.

תלמיד: באילו כלים לבקש את ההשפעה?

ברצון שלך.

תלמיד: אבל כרגע דיברנו שברצון לקבל אני לא יכול לקבל השפעה.

תבקש ברצון, לא חשוב אם זה רצון לקבל, רצון להשפיע, רצון על מנת להשפיע, לא חשוב מה, תבקש כדי שיהיו לך כלים שתוכל על ידם להשפיע נחת רוח לבורא.

אל תהיו תלויים כל כך בשם, בשם הכלי או בשם הפעולה. אנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו אפשרות לעשות עבודה, לעשות פעולה.

שאלה: כתוב במאמר "כי כל השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך". בהמשך לשאלה על לחדד עפרונות, שזה אולי לא מספיק, יש אצל האדם הרבה פעמים פער בין הפוטנציאל שהוא מרגיש שיש לו לשמש את המלך לבין מה שהוא עושה. מה עושים עם הפער הזה?

לאט לאט שיתקן את זה, שיתחיל מלחדד עפרונות.

תלמידה: מה זה "יתקן את זה"? איך מתקנים?

מרחיב את העבודה שלו.

תלמידה: האם הוא צריך לתת יגיעה כדי לחפש איפה להרחיב את היגיעה שלו?

כן, ודאי.

תלמידה: איך הוא יודע שהוא באמת משמש את המלך?

לפי הכוונה.

תלמידה: אם בלב שלו יש כוונה לשמש את המלך, אז הוא משמש?

כן.

שאלה: קראנו במאמר שהאדם צריך לכוון את כל מחשבותיו לסדר העבודה ולא לשים לב לשכר. איך האדם מקבל החלטה שהוא רוצה לעבוד דווקא ברצון הזה? כי כל רצון חדש שמתעורר באדם הוא תמיד עבור עצמו וכל מה שאדם רוצה זה לקבל שכר עבור עצמו.

אדם צריך לעשות חשבון מה הוא עושה בחזרה לכיוון הבורא ולהשתדל להתפלל שתהיה לו אפשרות.

תלמידה: מאיפה הוא לוקח כוחות כדי לפנות לכיוון הבורא?

יש לו קבוצה, הוא נכלל בה ורואה עד כמה החברים משתדלים להיות יחד, לתמוך, להגיע לבורא, לעשות משהו בעל מנת להשפיע, כל אחד חושב פחות על עצמו, ומזה גם לו יש כוח לעשות כאלו דברים.

תלמידה: הכול קורה בגלים, אנחנו מתפעלים מגדלות המטרה וחוזרים אל הבורא.

כן, וגם להבין שקנאה, תאווה וכבוד עוזרים לעולם לעלות לשכר האמיתי.

תלמידה: איך קורית ההחלטה הזאת באדם, "מעכשיו והלאה אני רוצה לעבוד לנצח בכיוון הזה"? האם זו החלטה שלו או שהבורא נותן לו מחשבה לבקש על זה?

רק האדם בעצמו, שירשום לפניו את המטרה שלו.

תלמידה: מה הבסיס שעליו מתבסס האדם כשהוא חותך ומקבל את ההחלטה הזאת?

הוא חושב ובסופו של דבר מחליט, "אני חייב כך להחליט ולהשתדל לעשות פעולות על מנת להשפיע. אני אבקש מהבורא שייתן לי את זה ואני לא מסכים על פחות מזה".

תלמידה: האם זה הודות למאמצים שלו או שזה מהבורא?

זה לפי המאמצים של האדם.

שאלה: האם הדבקות בבורא זו תלות מוחלטת בו או שיש איזה חופש? האם הבורא רוצה לראות אותנו תלויים בו או חופשיים?

הייתי אומר שאף פעם אין לנו שום חופש מהבורא, לא לשנייה אחת ולא בפעולה אחת, אלא אנחנו עבדים אבודים. אבל אם אנחנו מסכימים לזה ורוצים להיות כך, אז זו כבר העבודה שלנו.

שאלה: איך להעביר לעשירייה רק רצונות של השפעה ולא של קבלה?

לתת להם דוגמה בכל מיני דברים. עושים כאן כל מיני תחכומים ומשלבים אותם יחד לאיזשהו כיוון.

שאלה: מתי אוכל להחשיב את עצמי כמקובל אמיתי?

אין לנו דוגמאות חיות כאלה. אני לא מכיר מקובל אמיתי, ודאי כולל אותי, שחי בזמננו. זו דרגה מאוד גבוהה. אבל נתקרב לזה, "לא אלמן ישראל".

שאלה: האם יש הבדל בין תפילה לאמונה מעל הדעת?

אלו שני דברים שונים.

שאלה: האם נכון לעבוד ולשרת חברים במחשבה שהחברים הם השכר?

לא, זה לא טוב. השכר הוא לעשות נחת רוח לבורא, אין לנו שכר אחר. זה יכול להיות דרך כמה שלבים, אבל בכל זאת מטרת השכר היא לעשות נחת רוח ליוצרו.

שאלה: האם על האדם להגיע למצב שהוא אומר "זה הבורא שלי, שהוא השפעה ואהבה, ואת זה אני רוצה", ולא איזו השפעה ואהבה שהוא מניח שיכולות להיות, אלא הוא מצביע "את זה אני רוצה", בצורה מבוררת?

כן, בסופו של דבר מגיעים גם להיכרות כזאת.

שאלה: בעניין של להתמקד בעשייה הנכונה. מה אדם צריך לעשות למשל כשהוא מגלה שהוא יושב בשיעור והמחשבות שלו לא איפה שהן צריכות להיות?

שיהיו לו בכל דבר מחשבה ורצון בתוך החברה שלו, עם מטרת החברה. שהוא ידאג שהם יהיו מכוונים למטרת הלימוד והוא יחד איתם, בתוכם. זה בעצם העיקר.

תלמיד: הוא היה בשיעור והמחשבות היו לא משנה איפה ופתאום הוא מזהה שזה המצב.

שיצטער ויחזור למוטב.

תלמיד: הוא מצטער, הגילוי הזה הוא כבר מצער.

בסדר, ואז יחזור למצב הנכון.

תלמיד: האם להעתיק מיד את המחשבה לדאגה לחברים?

נגיד לחברים, אולי הוא רוצה לדאוג לעצמו.

תלמיד: איזה עוד אפשרויות יש חוץ מלחשוב על חברים?

לחשוב על עצמו.

תלמיד: שמה?

מה איתי?

תלמיד: הוא רואה מה איתו, זה כבר צער.

אולי הוא לא מספיק מודע לזה.

תלמיד: האם עליו להצטער על זה עוד יותר?

עליו להצטער על זה עד כדי כך שהוא יחפש איך לעבוד עבור החברים, עבור החברה, ולכוון אותם לבורא.

שאלה: מה זה אומר שהם היו "מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא"?

אני לא יודע. מה זה חשוב? אני לא רוצה להביא אתכם למצב שאתם תבינו כל מילה ומילה שכתובה במאמר. העיקר בשבילנו זה לסדר את עצמנו להיות בהליכה.

תלמידה: כתוב "צרות בעבודה" הכוונה ברצון לקבל או בעבודה שחשובה בכוונות והמעשה?

אפשר לפרש ככה ואפשר לפרש אפילו בכוונות.

שאלה: הבורא הוא כול יכול, הוא ברא אותנו, הוא עושה את הכול, אז מה זה אומר שהוא צריך משהו מאיתנו, שאנחנו צריכים לעבוד בשבילו?

הוא רוצה לשנות אותנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. אולי לא ברור מה זה אבל זה השינוי שהוא רוצה שיקרה לנו. השינוי הזה נקרא "תיקון הנבראים".

תלמידה: אז יוצא בעצם שכל העבודה שכביכול אנחנו עושים עבורו זה בשבילנו, בשביל שאנחנו נזכה לשינוי?

אנחנו נזכה להשפיע נחת רוח לו. זה מה שאנחנו נזכה.

תלמידה: כי כשאני קמה בבוקר אז אני חושבת איך לבקש מהבורא שהוא יעזור לי שאני אהיה מתוקנת, אבל אני לא חושבת מה הוא צריך ממני. הבורא בתפיסה שלי הוא הכול יכול, אז למה הוא צריך אותי?

הוא רוצה שאת תקומי, תתעוררי מהשינה, שכלפי רוחניות זו מיתה, שתתעוררי לחיים שלך כדי להיות דומה לו.

תלמידה: אני צריכה להרגיש שהוא זקוק לי, לעבודה שלי?

נגיד. זו כבר חסידות אבל נגיד שכך.

תלמידה: אז מה הגישה המדויקת?

הגישה המדויקת שאני רוצה לעשות עם העשירייה שלי פעולות שבהן אני משפיע לבורא, נותן נחת רוח לבורא. שייהנה מאיתנו, לא ממני, מכל העשירייה.

שאלה: רציתי קצת לברר את מה שענית לגבי ההחלטה הזאת שאני מחליטה שמעכשיו זה להשפיע. זה לבקש עזרה על כל מה שאפשר, לבצע את העבודה. זה כל פעם מחדש.

כן.

תלמידה: זאת אומרת אני מתעוררת יום אחרי, ועוד הפעם.

בסדר, אז מה? זה כמו שהלכת לישון? גם את זה את עושה שוב ושוב.

תלמידה: אז עד מתי? או שזה לא משנה, זו רק העבודה הזאת שהיא כל הזמן?

כל זמן שאת חיה.

שאלה: איך לשלב את הצער מזה שמעשיי עדיין לא הגיעו למעשה אבותיי, שאני עדיין לא השגתי לבוש של אהבה?

לא יודע, תחפש.

תלמיד: יחד עם זה שלא צריך לדרוש שכר מהעבודה.

זה לא נכון, אנחנו רוצים לדרוש. אחרת מה, אנחנו מטומטמים? אנחנו רובוטים? מי אנחנו שאנחנו לא דורשים? אני דורש שכר ועוד איך. אני רוצה לראות תוצאות או לא?

תלמיד: אז כל הקטע פה זה רק לדרוש את השכר הנכון, שאני רוצה להגיע לאהבת חברים?

נכון. כמה אפשר לחזור על זה? יש לנו עוד משהו? תסתכל, יש לי שם קפיץ מאחורה שמסובבים אותי? אני צריך לסובב את עצמי, אני צריך להדליק את עצמי.

שאלה: האם אפשר לבקש תוצאות מדויקות בתוך החברים? שהם יקבלו דברים מדויקים ולא רק שאני אעבוד?

מה זה מדויקים?

תלמידה: אני רוצה שהחבר שלי יתקדם כך וכך בכל מה שהוא ירצה, כל פעם בצורה מדויקת לראות שזה קורה, או רק שאני אעבוד בשבילו ולא אראה כלום?

אנחנו צריכים לדבר על זה בעשירייה בצורה גלויה, פתוחה, ושכל אחד יגיד איך הוא רוצה להתפלל עבור החברים שלו, חברות שלו, ואנחנו מקווים שנגיע למצב שאנחנו נרגיש את זה, שאנחנו נגלה את זה, תוצאה מהיגיעה שלנו.

שאלה: במה הפעולות של אמונה מעל הדעת שונות מהתפילה עצמה?

תפילה זו בקשה, יכולה להיות על כל דבר ודבר, יכולה להיות על מנת לקבל, על מנת להשפיע, עבור דברים למיניהם. אבל אם אנחנו כבר מדברים על העבודה שלנו, אז אנחנו מכוונים למטרה שהבורא בחר, שאנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה עימו, זאת אומרת לעלות כל פעם במדרגות ההשפעה וכך להתקרב לדבקות בו. דבקות זה השתוות הצורה, "הוא רחום אף אתה רחום" וכן הלאה. וכך אנחנו צריכים לראות את עצמנו מיום ליום, ובקבוצה כל אחד חייב להזכיר לחברים שזה החשוב. לא להתבלבל, את זה לבקש.

שאלה: אני את הילדים שלי מגדלת לא בשביל שהם יעשו לי נחת רוח. זאת אומרת אני רוצה לראות אותם גדלים להיות אנשים טובים, משפיעים לפי הדרך שלנו, אבל המטרה שלי לא שהם יעשו לי נחת רוח, לא בשביל זה אני הבאתי אותם. אז מה הבורא בעצם רוצה מאיתנו בדיוק, לאן נגיע, מה נהיה בשבילו?

הבורא רוצה שאנחנו נגיע לדרגה הכי גבוהה שיכולה להיות במציאות, להיות כמוהו, ולשם כך הוא מסדר לנו את כל הדרך, דוחף אותנו קדימה. ככה זה. אז אני מבין שאת לא כמו הבורא, שאת יכולה לדבר בצורה כזאת, אבל בעצם אני חושב שזה טוב אם תראי לילדים שלך דוגמאות מהתנהגות נכונה בכל דבר שיש לפניהם, ותסבירי להם אחר כך למה את עושה כך ושאת דורשת מהם גם לעשות כך. מה רע בזה? זה חינוך.

תלמידה: השאלה היא מה הוא רוצה מאיתנו?

הוא רוצה מאיתנו שאנחנו נהיה כמוהו.

תלמידה: הוא לא רוצה מאיתנו נחת רוח, שנעשה לו נחת רוח?

זה נקרא בשבילו "נחת רוח".

תלמידה: הוא רוצה שנהיה טובים ומשפיעים.

כן. תראו עד כמה שזה קשה להבין, לתפוס, לקבל.

שאלה: בזמן הכנס הרגשתי שאני ממש מחתימה פה כרטיס לבעלי, מגיעה לשעתיים וחצי, מתפללת, מידי פעם פותחת עיניים, ורואה את החיבור של הכלי עולמי ביחד. זה מאוד ריגש אותי, והרגשתי כמה זה נוגע לבורא.

עכשיו כשיש לנו את המתנה הזאת של היחד, איך לכלול את כל החברים מהכלי העולמי איתנו ביחד, כך שהם יקבלו את הכוחות האלה מאיתנו בזמן השיעור? כי יש פה כוח שאנחנו מתאספים ויש לנו מקום וזמן מסודר. איך כולם בכלי העולמי ירגישו שהם ממש אחד איתנו בלב ונפש?

קודם כל תתפללו. קודם הנשים בעצמן צריכות להתאחד, להתחבר, ולקבוע תפילה, שאתן רוצות שהגברים יקבלו איזו צורת השפעה, חיבור ביניהם, התקרבות ביניהם, וכן הלאה, וזה ישפיע עליכן, "ועלינו" מה שנקרא. ואחר כך תספרי לנו מה קרה כתוצאה.

שאלה: בעצם בשביל להיות כמו הבורא אנחנו צריכים להרגיש את הבורא בפנים. כלומר אלה לא אותן תכונות כמו להיות רחמן בעולם הזה. איך אנחנו יכולות באמת להרגיש, ומתוך הרגשה נכונה ומדויקת לבוא ולסדר את העשירייה?

אם אנחנו רוצים להתקרב בינינו בעשירייה, ומבקשים על זה את הבורא מתוך העשירייה, כל עשירייה ועשירייה בנפרד, אנחנו נרגיש עד כמה הבורא עובד עלינו, פועל עלינו, ולאט לאט, מפעם לפעם מתקן אותנו. וכך פעם בשבוע כשאנחנו מתאספים בכוונה, אנו בודקים את עצמנו, עד כמה אנחנו מתקרבים למטרה, לכך שכולנו נהיה "כאיש אחד בלב אחד" וכולי.

שאלה: מה הופך את התפילה לעוצמתית ועמוקה?

תפילה בכמות, ותפילה באיכות. כמה פעמים ביום, ועל התפילה הזאת חוזרת כל עשירייה.

שאלה: מה עלינו להוסיף לעבודה בעשירייה כדי שהבורא ייתן לנו יותר חשיבות לעבודה בקבוצה?

רק להיות יותר צמודים זה אל זה.

שאלה: האם די רק בכוונה להעביר את האור לאחרים, ואז באמת האור עובר אליהם, איך להעביר נכון אור לחברים?

מתוך הלב. מלב ללב.

שאלה: איך לעזור לחברה שאומרת שכבר הרבה זמן אין לה כוח לעבוד? היא מגיעה לשיעור, ולפעמים מדליקה את המצלמה.

אין לי מה להגיד. אני מבין את זה. גם אני נמצא בשיעור כמה עשרות שנים. מה לעשות? התנאי העיקרי הוא להכניע את הראש. פשוט מאוד. ומה שמקבלים מהבורא, זה מה שהוא נותן.

שאלה: האם אפשר בזמננו להגיע לדרגת מקובל?

כל אחד יכול, וכל אחד חייב. אנחנו נמצאים דווקא בזמן שיש עלינו יותר לחץ מיום ליום כדי להיות מקובלים.

שאלה: במאמר שקראנו, כתוב שאנחנו מרוצים מזה שיש לנו מגע כלשהו עם העבודה, וזאת זכות גדולה. פתאום הבנתי כמה אנחנו מלאי הודיה כלפיך רב, וכמה אני מודה לחברים. אתה ממש עזרת לנו בדרך הזאת. ואני מקבל הרבה כוחות מהעובדה שהעבודה היא זכות. תודה לך שוב פעם.

אין בעד מה. זה תפקידי.

שאלה: אם אדם עושה את כל מה שהחברה מבקשת ממנו, אבל בפנים הוא רוצה להתפוצץ מכל סוגי הביקורת שהוא מקבל מהחברים, ומרגיש כלפי החברים. האם זה מצב טוב?

לא, צריכים לעקור את הביקורת מתוך העשירייה. אסור שבתוך העשירייה תהיה ביקורת אחד על השני. בעשירייה אסור שזה יהיה, אתם ממש מפריעים לעצמכם. זה לא יכול להיות.

תלמיד: אז איך הוא יכול להתגבר על זה?

שידבר עם החברים, ויקבל מהם עזרה לעלות מעל הביקורת. הוא צריך לעשות ביקורת על עצמו.

שאלה: מה זאת המחשבה. מה הכוח שיש במחשבה שיכול לעבור דרך הזמן ולהתגשם?

אנחנו רואים גם בעולם הזה שכוח המחשבה עובר מאחד לשני, מאחד לחברה, והחברה משפיעה על החברה. זה כוח המחשבה.

שאלה: תודה על הדאגה לכלי העולמי. בקטע נאמר שזהו דבר גדול לא לקבל שכר. על איזה שכר עליו עלינו לוותר, כדי לקבל אפשרות לעשות יגיעה.

כדי לעשות יגיעה? אנחנו צריכים לוותר על כל שכר שהוא לטובתנו, לעצמנו, ולעשות רק לשם העשירייה. אז אני עובד עם העשירייה כמו כתר, או כמלכות כלפי יתר הספירות. ואני אתחיל להרגיש איך אנחנו קשורים נכון זה אל זה.

שאלה: עצם העבודה הרוחנית היא הנאה. אם עושים יגיעה עם כוונה לעשות נחת רוח לבורא, את כל הפעולות בחיבור, התוצאה של הפעולות הנכונות זה קשר עם הבורא, ועצם זה שהוא שמח בפעולות שלנו. מה לעשות עם השמחה שלו? האם לקבל אותה או איכשהו לכוון אותה.

אנחנו צריכים להרגיש מה אנו מקבלים מהבורא, ומה אנו נותנים לו, כך שבסופו של דבר יש בינינו מה שנקרא "אני לדודי ודודי לי", וכך להתקדם.

תלמידה: לרצות את הקשר הזה, זה לא לתועלת עצמי, זה עצם המטרה?

כן.

שאלה: בכל דור ודור יש כמות מאוד קטנה של מקובלים, ממש מספר מועט של אנשים שמצליחים להגיע להשגת הבורא. מה זה אומר לגבי כל היתר, כל מי שלא משיג את הבורא, מיליארדי אנשים חיים ומתים בלי מודעות. למה כל כך הרבה אנשים חיים וכאילו החיים שלהם חסרי כל ערך?

לא, הם אוספים ניצוצי השפעה קטנים, וכשניצוצי האור הקטנים מתחברים הם מגיעים בסופו של דבר לאור גדול, ללהבה גדולה.

שאלה: מצד אחד אני עבד של הבורא, אבל מצד שני האחריות להשקיע את המאמץ ולהגיע לחיבור עם הבורא נמצאת בידיים שלי. אז מה היחס הנכון בין להיות עבד כלפי הבורא, והמאמץ שעל האדם לתת?

גם זה, וגם זה, צריכים להיות יחד. מצד אחד אני אפס, ומצד שני אני הכול.

שאלה: מה הקשר בין הליכה למעלה מהדעת לבין החוש השישי שאנחנו מנסים לבנות, האם אפשר לומר שהחוש השישי שאנחנו בונים יבלע את יתר חמשת החושים?

כן. הוא ינהל את כול החושים.

שאלה: אם הפעולות הן מה שחשוב ולא השכר, אז האם הכוונה "ממעשיך הכרנוך", היא להכיר את הנשמה?

כן.

שאלה:. מה זה אומר שעוסקים בניקוש בשעת הניקוש ועודרים בשעת העידור בעבודה שלנו?

עושים הכול בזמן.

תלמידה: מה זה נקרא "בזמן" בעבודה שלנו?

"בזמן" שאנחנו משתדלים לעשות הכול לפי מה שמתגלה לפנינו.

שאלה: מה נדרש כדי שאישה תהיה מקובלת?

רצון. שום דבר חוץ מזה. רק רצון.

תלמידה: האם זה אותו דבר כמו אצל הגברים? כי בינתיים לא שמעתי על אישה שהייתה מקובלת.

היו כמה נשים במשך ההיסטוריה שהיו יותר מהגברים. גברים היו באים אליהן כדי להתייעץ איתן. ממש כך. זה לא שייך לשום עניין חוץ מיגיעה שאדם יכול לתת, גבר או אישה זה לא חשוב. אנחנו מבינים שהיגיעה מתקבלת בהתאם להזדמנויות שיש לאדם. אם לאישה יש פחות הזדמנויות מאשר לגבר, הכול לוקחים בחשבון. אלה "משפטי צדקך" של הבורא.

שאלה: חברה מהעשירייה שולחת לנו כל מיני קטעים ממקורות דתיים לא שלנו, והיא מבקשת שנצדיק אותה. האם זה מקדם את העשירייה או לא, איך להתייחס לזה נכון?

היא חייבת להשתמש אך ורק בטקסטים שלנו.

תלמידה: מה זה אומר שהוריש את הארץ לבניך?

לך ולתלמידים שלך, לחברים שלך, לכולם, אני מעביר את המדרגה הרוחנית הזו.

שאלה: כתוב כאן שהוא הלך לקבל את האורחים, כי הם יותר חשובים מפני השכינה. על איזה אורחים מדובר, ולמה הם יותר חשובים מהשכינה?

זה לא חשוב כרגע לברר, בינתיים לא תבינו בזה שום דבר. זאת דוגמה איך להתייחס להשתוקק לגילוי הבורא.

שאלה: כשאני מתפללת יש לי שתי מטרות. כשאני מתפללת יחד עם החברות בקול אז אני משתדלת להעלות את חשיבות המטרה עבורן. אני פונה לא רק לבורא, אלא גם שהחברות ירגישו את חשיבות המטרה. הייתי רוצה להפוך את המטרה ליותר פרקטית עבורן. האם אני יכולה לבקש לא רק לעשות נחת רוח לבורא, אלא לתקן את הקשרים בין בני אדם?

לא נכון. עליך לבקש את מה שאת קוראת בספרי מקובלים, איך שהם מייעצים לעשות, ולא להמציא בעצמך.

שאלה: אחרי הכנס בעבודה בקבוצה יחד עם המקורות שאנו מבררים את השאלות שלנו. אני מגיע למצב שביגיעה פנימית שלי, במחשבה, אני מתאר לעצמי שאני משנה את הכוונה שלי מקבלה להשפעה. ומעביר את תחושת התענוג שמתעוררת בי, בחזרה דרך קבוצה לבורא. האם זה מעשה השפעה?

כן.

שאלה: כתוב בטקסט, "השכר זה הוא עסקו של הבורא", תוכל לפרש את המשפט?

הבורא הוא זה שחושב על שכר, למי לתת, איך לתת, ובאיזו צורה להפיל אותו על האדם, ככה הוא עושה.

תלמיד: מה זה אומר, שאנחנו צריכים רק לעבוד ולא לתאר לעצמנו כלום, הוא מחליט וזהו. ואנחנו אפילו לא צריכים לחשוב על זה?

נכון. אנחנו נמצאים בחוקי הטבע, וצריכים לדעת רק איך לקיים אותם יותר מדויק.

שאלה: אני מבין שמה שצריך להפחיד אותי זה לא השכר, אלא הסחת הדעת שיש בשכר שמסיטה אותי מדבקות בחברים ובבורא?

כן.

תלמיד: במחשבות שלי, בצורת הלב שלי?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, כשאני עושה נחת רוח לבורא, בנחת הרוח הזו יש גם מטרה וגם שכר?

כן.

תלמיד: זאת אומרת שנחת הרוח מחברת את שני הדברים האלה ביחד?

כן.

שאלה: אני כבר 21 שנה בדרך, ואני רואה שכל מה שאתה אומר מתקיים. פשוט אחד לאחד כל מה שאתה אומר מתקיים. למה אנחנו צריכים לדבר כל כך הרבה על החיבור מכל הזוויות שלו, מה זה נותן לנו?

אנחנו צריכים להגיע לחיבור, מתוך שבחיבור בינינו אנחנו מבצעים את כל פעולות ההשפעה ההדדית שחייבות להתקיים בחברה האנושית. אבל בחברה אנושית אנחנו לא מסוגלים, אז הבורא נותן לנו לשחק בזה בקבוצה שלנו, בעשירייה שלנו.

תלמידה: אבל אני רוצה להבין, למה בשיעור אנחנו כל הזמן מדברים בהמון המון זוויות על הדבר הזה?

כדי שתתקרבו למושג הזה של השפעה. הבנת?

תלמידה: כן. אבל אם אני מאבדת סבלנות לדבר הזה, מה אני יכולה לעשות?

אז לכי הביתה.

תלמידה: אני באמת רוצה שתיתן לי עצה.

אז אני אומר לך מה לעשות. תביני שעד שאת לא משיגה את תכונת ההשפעה בעשירייה, את לא יכולה להתקרב לבורא, ואז כל העבודה הרוחנית שלך שווה לאפס.

שאלה: כתוב שהאדם זורע זרע ומחכה לשכר בצורה של תולדות ובנים, זו אהבה עצמית. הבורא גם נותן זרע, ומחכה להולדת הבנים. למה זה לא נקרא אהבה עצמית?

זה נקרא אהבה לנבראים.

שאלה: ענית לחבר שצריך לדרוש שכר, ושאנחנו לא רובוט עם קפיץ בגב, ושבכל שיעור אני צריך להדליק את עצמי, להפעיל את הקפיץ בעצמי. ממה מתחילה הדרישה הזאת?

מזה שאת חושבת עם מה את מגיעה לשיעור, עם איזה דרישות, עם איזו התרשמויות מהקבוצה, מהעבודה של יום האתמול.

שאלה: אתה נותן מלא עצות בשיעורים, ולכל אחד יש רצון מסוים לממש את העצות. בעבודה שלנו אנחנו צריכים לכנס את העשירייה ולברר בעשירייה איך מבצעים, או שמתחילים מדוגמה אישית כלפי החברים?

דיברנו על זה, וקראנו על זה הרבה דברים. תשאל את החברים, הם יגידו לך איפה קראנו, וכדאי גם לך לקרוא שם.

שאלה: אני מגיעה מאיחוד האמירויות, זה היה הכנס הראשון שלי. ואני רוצה להביע תודה מכל העשירייה שלי. איך ללמוד לאהוב את כולם כמו שאני אוהבת אותך, ואת העשירייה שלי?

כלומר את אוהבת את האנשים שאת מעריכה. לכן עליך להכיר את כל יתר החברים שלנו, ואז תכירי, תעריכי, ותתחילי לאהוב גם אותם.

תלמידה: אני לא מדברת על חברים, אני מדברת על האנשים שלא בדרך.

אין צורך למדוד את היחסים שלך כלפיהם. תעזבי את זה בינתיים.

תלמידה: אני רוצה שתדע שבדובאי יש לך כבר שלוש תלמידות.

עוד מעט אני אגיע לבקר אתכן.

שאלה: אם הייתה אישה מקובלת עכשיו בימינו, מה היינו רואים?

מה היינו רואים? שום דבר. מה את רוצה שיראו?

תלמידה: זאת אומרת, מה היא הייתה עושה, איזה פעולות אישה כזו הייתה עושה, מה היה עושה אותה למקובלת?

פשוט, היא הייתה נראית אישה רגילה, ממש מהשורה, שמתייחסת לכולם בצורה שווה, ביחס יפה וטוב, ובסבלנות.

תלמידה: אמרת השבוע שיש הבדל בין נשמה גברית לנשמה נשית. מה הדרישה של הנשמה הנשית?

אין הבדל.

תלמידה: האם יש פעולה שנדרשת מנשמה נשית כלפי הנשמה הגברית, חוץ מאותה תפילה שציינת קודם?

לא.

תלמידה: שמעתי את המושג עומק הנקודה שבלב, ורציתי להבין מה זה?

עומק הנקודה שבלב, זה עד כמה האדם מרגיש את הכלי שלו, ואת העמקות שלו, ככה הוא יכול להיות בטענה לבורא שהוא רוצה להשפיע לו.

שאלה: הרב"ש כותב פה "שנתן את השכר, בכדי שיכול לקבל יגיעה. וענין זה למד מזה שאמר לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", כנ"ל שעיקר הגדלות הוא המעשה." מה היא הסיבה שאדם מגלה שבשביל עצמי לא כדאי, אבל בשביל הבורא דרך הבריאה כדאי ודאי וודאי? למה אני מגיע לזה?

כי אתה רוצה להיות משפיע.

תלמיד: האם נכון להגיד, היכן שנגמרות המילים מתחיל הרגש?

לא, זה לא חייב להיות כך.

(סוף השיעור)