שיעור בוקר 23.08.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1296,

מאמר "מהו, ענין טהרת אפר פרה, בעבודה"

מהו, ענין טהרת אפר פרה, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ג
1990/91 - מאמר 23

"רש"י מפרש על "זאת חקת התורה", וזה לשונו "לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה, חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. ויקחו אליך, לעולם היא נקראת על שמך. פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו. תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל".

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, את ענין שרפת הפרה, שאפרה מטהרת, וכמו כן יש להבין, את ענין, לומר תשובה לאלה השואלים שאלות, מה טעם יש בפרה אדומה. שמדרך העולם הוא, שמי ששואל איזה שאלה, נותנים לו תשובה. שיהא מיושב על הלב של השואל, וכאן הוא שואל, מהו הטעם של פרה, והתשובה מהו, חקה גזרה, וכי תשובה זו מתיישב על הלב. ועוד יש להבין, אומר שהוא חוקה, ואח"כ הוא נותן משל על פרה, "תבוא האם ותקנח את בנה", אם כן כבר יש בה טעם, שהאם תקנח את בנה.

ויש להבין כל זה על דרך העבודה. ידוע שמטרת הבריאה היא, להטיב לנבראיו, ובגלל זה ברא הבורא בהנבראים, רצון והשתוקקות לקבל הנאה, אלא בכדי שהטוב ועונג שהנבראים יקבלו, לא ירגישו את ענין בושה בעת קבלת הנאה, ואם יתביישו, לא תהיה ההנאה בשלימות, לכן נעשה תיקון, שהאדם לא יקבל את הטוב ועונג לטובת האדם, היינו בכדי שהאדם יהנה ממתנת המלך, אלא להיפך, שהבורא יהנה מזה שעושים רצונו, ומקבלים הנאה ממנו, כלומר, היות שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן הוא מקיים ציווי ה', אחרת, היינו מצד הנאת עצמו היה האדם מוותר על ההנאה. נמצא, שאין כאן ענין של בושה, היות שכל מה שהוא עושה הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו.

אולם אאמו"ר זצ"ל נתן עוד הסבר, מדוע צריכים לעשות הכל בעל מנת להשפיע, היות שמדרך הטבע, האדם כשהוא נמצא במצב רוח טוב, ונהנה מהחיים, אין לו צורך לתת כוחות ולהשיג יותר ממה שיש לו, אם הרכוש מה שיש לו נותן לו סיפוק שלם, לכן היות שתענוגי רוחניים הם נותנים סיפוק לאדם, כלומר, אפילו המדרגה הכי קטנה ברוחניות, נותנת סיפוק יותר מכל תענוגי גשמיים, ולפי זה היה האדם מסתפק במיעוט, ולא היה לו צורך להשיג את בחינת נרנח"י שבנשמתו, מה שאין כן בזמן שהאדם עובד בעל מנת להשפיע, כלומר, שכל עבודתו היא רק שיהיה נחת רוח ליוצרו, נמצא, בזמן שהאדם משיג איזה מדרגה ברוחניות, והאדם לוקח את התענוג הזה, מטעם שהבורא יהנה מזה, אין האדם יכול לומר, רבונו של עולם, אני לא רוצה עוד מדרגה יותר גבוהה משיש לי, מסיבת היות שכל התענוגים שאני מקבל, הוא רק בשביל שאני רוצה להנאותך, כבר נתתי לך הרבה תענוג, ואני לא רוצה לתת לך שתיהנה יותר מדי, כבר מספיק במה שנתתי לך, ואין אני רוצה לתת לך יותר.

וצריכים לדעת, כי בזמן שהאדם מקבל בעל מנת להשפיע, אז האדם מקבל כל פעם טעם יותר גדול, בהשפעה נחת רוח ליוצרו, אם כן אין האדם יכול לומר, שאני לא רוצה לקבל יותר תענוגים, כי אני מסתפק במועט, לכן, בזה שהאדם עובד לתועלת ה', זה גורם לאדם שכל פעם הוא מוכרח לקבל מדרגה יותר גדולה, מטעם שאין הוא יכול לומר להבורא, כבר נתתי לך הרבה תענוגים, ואיני יכול לתת לך יותר. לכן זהו הסיבה שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע.

ויש עוד הסבר, מדוע צריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם שינוי צורה, היות ברוחניות, השתוות הצורה נקרא, יחוד דביקות, ושינוי צורה גורם התרחקות פירוד, והיות עיקר מה שהאדם צריך להשתוקק בחיים שלו, הוא להתדבק בו יתברך, כי האדם צריך לצייר לעצמו, שאין דבר חשוב יותר בעולם מלהיות בהיכל המלך, לכן ע"י השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, על הדבק במדותיו "מהו רחום אף אתה רחום", ובזה האדם נכנס בהיכל המלך, וזוכה כל פעם לדבר עם המלך.

נמצא, שבאופן כללי יש ג' סיבות על מה שאנו צריכים לעבוד לתועלת הבורא, ולא לתועלת עצמנו, ועל זה כתוב "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו", ולכאורה יש להבין, מהו, שאנו נותנים תודה להבורא, בזה שהוא ברא אותנו לכבודו ולא לכבודנו, הלא השכל מחייב, שאם הוא היה ברא אותנו לכבודנו, היה כל הנבראים מבורכים אותו, והכתוב אומר, שאנו צריכים לתת לו תודה עבור שהוא ברא אותנו לכבודו, מהו הרווח שיש לנו מזה.

והתשובה היא כנ"ל, היינו שאנו צריכים לדעת, שאין הבורא צריך חס ושלום, שאנחנו ניתן לו משהו, וכל מטרת הבריאה הוא רק עבור הנבראים, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", ובכדי שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב מג' סיבות הנ"ל, שהם יכולים לעכב את המטרת הבריאה שלא תגיע לשלימותה,

א. מטעם בושה.

ב. בכדי שהאדם לא יהיה מסתפק במועט, אלא שכל אחד צריך להשיג את בחינת נרנח"י שבנשמתו.

ג. מטעם דביקות, שהוא השתוות הצורה.

לכן האדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, כדוגמת הבורא. נמצא בזה, שהבורא ברא אותנו ונתן לנו את התורה ומצות, שעל ידם נוכל להגיע ולעשות הכל בעל מנת שיהיה כבוד ה', לכן יוצא, שאנו מבורכים אותו בזה שברא אותנו לכבודו, יהיה הפירוש, שהוא הדריך אותנו, ונתן לנו את האמצעים שנוכל לעבוד לכבודו, בזה אנו נוכל להשיג את מטרת הבריאה, שנקרא, רצונו להטיב לנבראיו. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, "אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", וזהו האמצעים שנוכל להגיע לעבוד הכל לכבודו, לכן אנו נותנים לו את התודה על זה, ואנו אומרים "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו".

ובכדי שהאדם יוכל לבוא לידי מעשים בעל מנת להשפיע, היינו לעשות מעשים לא לתועלת עצמו, ניתן לנו עבודה בבחינת מוחא ובבחינת ליבא, שמוחא נקרא, שהאדם צריך ללכת למעלה ממה שהמוח והדעת מחייב אותו לעשות, שזה נקרא למעלה מהדעת, כלומר שהוא מאמין אף על פי שהשכל והדעת שלו, אינם מסכימים למה שהאדם רוצה לעשות, כלומר, שניתן לנו מצות אמונה למעלה מהדעת, כלומר, שמה שהדעת מחייב לעשות, אין אנו שומעים בקולו. והאמונה שאנו נצטווינו להאמין מה שהתורה אומרת, את זה כן אנו עושים, ואנו אומרים, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות, והדעת מה שהשכל מחייב אותנו, היא למטה בחשיבות, ובטח שצריכים לשמוע למי שהוא יותר חשוב, וזה נקרא, אמונה למעלה מהדעת.

וגם באמונה, יש להבחין ג' הבחנות,

א. הוא למשל איש אחד נותן לחבירו אלף דולר, והאדם מקבל אותם, והוא מאמין בטח היות שאיש זה הוא חבר שלי ואדם מסודר. בטח אם הוא נותן לו את הסכום הנ"ל, בטח יש שם אלף דולר, ואינו צריך לספוֹר, וזה נקרא אמונה שהוא למטה מהדעת, כלומר זה שהוא מאמין לו, הוא בגלל שהדעת לא מתנגד למה שהוא מאמין, כלומר שאין סתירה בין זה שהוא מאמין לו, לבחינת הדעת, נמצא, שאצלו האמונה הוא למטה מהדעת, והדעת יותר חשוב, כלומר, זה שהוא מאמין לו, הוא מטעם שאין הדעת מתנגד. אמנם אם זה יהיה בסתירה להדעת בטח הוא לא יאמין. וזה עוד לא נקרא אמונה למעלה מהדעת.

ב. שהוא אמר לו הרי לך אלף דולר. והמקבל, הלך וסוֹפר אותם שלוש פעמים, וראה שיש שם אותו הסכום, והוא אומר להנותן אני מאמין לך שיש כאן אותו סכום. כמו שאתה אומר, בטח שהאמונה הזו, לא נחשב לאמונה.

ג. שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת והשכל אומר, שיש כאן חסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה נקרא למעלה מהדעת אמיתי. אולם זה שהאדם יכול לקיים אמונה למעלה מהדעת, היינו לומר שאני מבטל את הדעת שלי, ומה שספרתי שלוש פעמים, אין זה חשוב, אלא אני מאמין באמונה למעלה מהדעת, היינו כנ"ל, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת, זהו עבודה קשה.

ובזה נבין, שענין אמונת ה' שהאדם צריך להאמין, ולבטל דעתו במה שהדעת אומר לו, נמצא, שבזה שהוא אומר שהדעת שלי יהא בטל כעפרא דארעא, היינו שיהיה בטל כעפר הארץ, זה נקרא, שהאדם מבטל את דעתו מפני דעת תורה, וזה נקרא עבודת מוחא.

וכמו כן יש עבודה הנקראת בחינת ליבא, כי לב נקרא רצון, היות שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל לתועלת עצמו, היינו שהאדם יהנה מהחיים שלו, וכשאומרים לו שהוא צריך לעבוד לתועלת ה', הלא הוא נגד הטבע, ולמה צריכים זה. הוא כנ"ל, שהאדם צריך לעשות הכל לתועלת ה', הוא מסיבת ג' טעמים הנ"ל, לכן זהו עבודה מיוחדת, שעל ידי זה שהאדם יודע, שזה שהוא רוצה לעשות הכל לתועלת עצמו, מטעם שהאדם נולד בהטבע של רצון לקבל לעצמו, מוכרח לחלק את עבודתו בב' אופנים - א' בבחינת מוחא, שהאדם צריך לתת תשומת לב, איך הוא המצב שלו הוא בבחינת אמונה, אולם בבחינת אמונה, האדם יכול לעבוד בעל מנת לקבל שכר, היינו שהוא מקיים תורה ומצות בגלל שמזה יקבל אח"כ שכר, שיהיה מזה לתועלת עצמו, וממילא הוא ישאר בפירוד.

לכן יש עוד עבודה מיוחדת, הנקרא בחינת ליבא, שהוא אהבת הזולת. ואם הוא יעבוד על אהבת הזולת לבד, אז הוא גם כן ישאר מחוץ לקדושה, מטעם שאהבת הזולת, אין זה מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים צריכים לקבל מהבורא את הטוב ועונג, ואם אין להם אמונה, איך הם יכולים לקבל משהו מהבורא, בזמן שאין להם אמונה בהבורא, לכן צריך להיות את העבודה בב' אופנים.

אולם אמר אאמו"ר זצ"ל, שזה, שצריכים ללכת בבחינת אמונה, ואין הבורא נותן לנו, שנעבוד אותו בבחינת ידיעה, הוא גם כן מטעם שהעבודה לא תהיה לתועלת עצמו. כי אם יהיה מגולה הבורא אצל הנבראים, ולא היו צריכים לאמונה, אז לא היה שום אפשרות, שהאדם יהיה מסוגל לעשות משהו לתועלת ה', והאדם יכול לראות בתענוגים גשמיים, איך שקשה לקבל את התענוגים האלו רק מטעם להשפיע, ומכל שכן, בתענוגים רוחניים, שתענוג רוחני, אפילו בחינה קטנה, יש שמה יותר הנאה מתענוגי גשמיים, בודאי לא יוכל לקבל בעל מנת להשפיע, לכן יש עבודה בשניים:

א. במוחא.

ב. בליבא.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין טהרת אפר הפרה בעבודה, שחז"ל אמרו לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת, והתשובה הוא, לפיכך כתב בה, חקה. ושאלנו, מהו התשובה שיכול להתקבל על הלב, הלא הם שואלים שאלות, מדוע הוא כך, והשכל מחייב, שצריכים לתת תשובה, שהשואל יבין מדוע, ומהו התשובה. אומרים להם, "חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". אלא הענין הוא כנ"ל, היות שסדר עבודה היא, שצריכים להתחיל בעבודה בבחינת מוחא, היינו לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, לכן אם אין האומות שואלים, מה מצוה זאת, אלא סתם שהוא מקבל על עצמו בחינת אמונה, שהוא מאמין למעלה מהדעת, זה נבחן לבחינת אמונה דבחינה א'. שאמרנו לעיל, היינו בדומה לאדם שנתן לו אלף דולר, והוא מאמין לו שהסכום הוא בסדר, ולא סופר אותם.

מה שאין כן שהם באים ושואלים מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, הרי זה דומה לאמונה דבחינה ג', שאמרנו לעיל, היינו שספר אותם, והסכום שלו הוא בחסרון, והוא מאמין לו למעלה מהדעת, היינו הוא מבטל את דעתו ושכלו נגד הנותן, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, לכן דוקא שהאומות העולם שישנו בגופו של אדם. ושואלים מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה, הלא אין הגוף מרגיש שום טעם, מה שהוא נגד השכל והדעת, אם כן התשובה האמיתית והנכונה הוא, להשיב להגוף, שהוא מאמין שהשאלות האלו נשלחו אליו מלמעלה, בכדי שיהיה לו עתה מקום, לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, לכן התשובה הנכונה הוא דוקא מטעם חקה וגזירה, ואסור לענות אז להגוף טעמים שכליים, מדוע הוא רוצה לעבוד לתועלת המלך. נמצא, שדוקא ע"י התשובה של חקה וגזירה, הוא יכול ללכת קדימה בעבודת ה', הגם שהוא רואה שאין בידו להתגבר על הטענות של האומות העולם, על זה הוא גם כן צריך להאמין למעלה מהדעת, זה שאינו יכול להתגבר, אין זה מטעם שהוא חלש אופי, ובגלל זה אינו בידו להתגבר, אלא כך רוצים מלמעלה, שלא יהא אפשרות בידו להתגבר.

והטעם הוא כנ"ל, שדוקא ע"י זה שהוא לא יכול להתגבר, הוא מקבל עתה הזדמנות לתפלה, שה' יעזור לו, שיוכל להתגבר, והרווח מזה הוא, כי דוקא ע"י העזרה מלמעלה, יש מקום לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמתו, כי כל פעם שהוא מקבל עזרה, הוא ע"י שמקבל הארה מלמעלה, נמצא, שיש לו עתה הזדמנות לזכות לגדלות הנשמה, מכח שיש לו צורך, שה' יעזור לו, וידוע מה שאומר הזה"ק, כי עזרתו יתברך הוא שנותנים לו מלמעלה בחינת נשמה, לכן האדם צריך להיות זהיר, בזמן שהגוף בא ושואל, בגלל מה אתה צריך להתאמץ בתו"מ, הלא אתה רואה שאין לך עתה שום טעם בהם. אל יחשוב האדם עצות, לתת תשובות בדרך השכל, אלא להשיב להגוף, עתה אני נותן לך תודה, בזה שאתה בא אלי בטענות אלו, כי אני אומר, הצדק עמך בבחינת השכל, כלומר מצד השכל אני צריך להיות עתה בבחינת "שב ואל תעשה", אלא למעלה מהדעת אני עובד, והגם שאתה לא נותן לי להתגבר, ואני רוצה דוקא עתה להתגבר, עד כמה שאני יכול, לכן אני מבקש את עזרת ה', שאני אוכל להתגבר עליך, ובטח עכשיו היא ההזדמנות הכי חשובה, שע"י זה אני יכול להגיע לזכות לכנס לקדושה, ולעשות הכל בעל מנת להשפיע. נמצא, שהתשובה "חקה גזירה הוא מלפני", היא התשובה אמיתית בכדי שהאדם יתקדם בעבודה, ולהגיע לבחינת אמונה בקביעות, שה' יעזור לו לזכות לבחינת מוחא וליבא.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, שמצד אחד אומר, שפרה הוא חקה בלי טעם, ואח"כ חז"ל נותנים על זה טעם, בדרך "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל". אם כן, הם כן נותנים טעם לפרה אדומה, והתשובה הוא, זה שהאם תבוא ותקנח, זה תשובה, שפרה אדומה היא חקה בלי טעם, ופירוש הדבר, שענין חטא העגל היתה כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף כ"ג, ובהסולם אות י"ד) וזה לשונו "ואלו שחטאו בעגל, אמרו על סוד זה אל"ה אלהיך ישראל, כי הם פגמו בהאי לבוש, ויצאו השפע לאלהים אחרים. שהפירוש, שהם רצו לקבל את אור החכמה בלי לבוש של חסדים, שזה נקרא שלא רצו לקבל את הלבוש של חסדים, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

לכן על זה בא מצות פרה אדומה, שהוא כולה חוק וגזירה, שהיא כולו למעלה מהדעת, שהפרה זו נקרא אם, ויתקן את החטא במה שלא רצו ללכת, בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובזה יתוקן החטא. נמצא, שענין פרה אדומה בעצמה, אין בה טעם, אלא להיפך, היות שענין פרה אדומה היא כולה למעלה מהדעת, זה יתוקן מה שרצו בחטא העגל, שיהיה הכל בתוך הדעת, שאמרו "אלה אלהיך ישראל". נמצא, שכל ענין פרה אדומה היא כולה למעלה מהדעת, שזה מראה על ענין אמונה, שמטהרת את הטמאים, כי ענין הטומאה בא מבחינת הרצון לקבל לתועלת עצמו, והתיקון לצאת מהרצון לקבל, היא לקבל עבודת האמונה למעלה מהדעת, שאז האדם מבקש עזרה מה', וע"י זה הוא יצא מתחת שליטת הרצון לקבל, כי זה נקרא, בחינת יצאת מצרים, שרק ה' בכבודו ובעצמו הוציאם ממצרים, כמו שכתוב "אני ולא שליח".

נמצא, שהפירוש של פרה אדומה, שאפרה מטהר, שענין אפר, מראה על דבר שנתבטל, כמו כן לאחר שרפת הפרה, ונשאר רק בחינת אפר, שזה מרמז על ביטול, היינו לאחר שהאדם מבטל את דעתו ורצונו בפני רצון ה', אז האדם זוכה לבחינת רצון ה', שרצון ה' הוא רצון להשפיע, ובזמן שיש להאדם הרצון להשפיע, אז האדם הזה נקרא "איש טהור". כי הוא אינו עושה אז שום דבר, אלא רק מה שיהיה מזה נחת רוח ליוצרו.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ביוצר לפרשת פרה) "לטהר טמאים, לטמא טהורים באומר קדוש", ויש להבין, איך יכול להיות ב' הפכים בנושא אחד, ובדרך עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם מתחיל להכין עצמו, לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, תיכף הוא נטמא, כלומר, שמטרם שהתחיל בעבודה זו, אלא שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, היה מרגיש שהוא צדיק, היינו שהוא רואה שהוא שומר תורה ומצות, ולא מוצא בעצמו שום פגם. לכן הוא יודע שהוא איש טהור, ואינו מקבל טומאה, והוא דואג רק בשביל אחרים, שאינם הולכים בדרך ה', והוא רוצה להשפיע להם בחינת אמונה, והם לא רוצים לשמוע, מה שאין כן הוא יודע בעצמו שיש בידו שיעור אמונה לחלק לכמה אנשים, באם רק הם ירצו לקבל.

אולם בזמן שהוא מתחיל בעבודה דלהשפיע, ולהאמין בה', למעלה מהדעת, אז הוא רואה את האמת, שהוא משוקע באהבה עצמית, וחסר לו אמונה. נמצא, שעכשיו הוא נעשה טמא, זה נקרא "לטמא טהורים", ואח"כ הוא זוכה "לטהר טמאים"."

שאלה: במצב ג' בו הוא מתאר אמונה למעלה מהדעת, למה אם הוא סופר ורואה שחסר, זה נקרא למעלה מהדעת?

מה כתוב שם?

"ג. שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת והשכל אומר, שיש כאן חסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה נקרא למעלה מהדעת אמיתי."

הוא ספר, הוא יודע כמה יש, יש 999 והוא מקבל אותם כאלף. על סמך מה? מתוך שמחייבים אותו, מתוך שהוא החליט. למה הוא ספר?

תלמיד: אם הוא סופר, אז איפה למעלה מהדעת? למה הוא לא מקבל זאת מיד כאלף דולר, למה לפתוח ולספור?

אם הוא לא סופר, אז אין את דעתו, דעתו לא קיימת. אבל אם הוא סופר יש את דעתו, שקיבל 999 והוא מקבל אותם כאלף, אז יש פער בין המצוי לרצוי.

תלמיד: אז מה גובה האמונה שלו? הדולר החסר זו היכולת שלו להיות בלמעלה מהדעת?

גובה האמונה שלו במקרה כזה הוא דולר אחד.

תלמיד: אתה חייב לבדוק בתוך הדעת, כדי לעלות למעלה מהדעת?

אחרת איך תהיה לך אמונה למעלה מהדעת? אתה חייב איזה יסוד.

תלמיד: ועצם הבדיקה לא מעידה שאתה לא דבוק במי שנותן לך?

לא, אתה לא יכול לקבוע שום דבר אם אתה לא בודק.

תלמיד: יוצא שלמעלה מהדעת, תמיד מבוסס על בדיקה, אף פעם לא בעיניים עצומות.

כן, לכן זה נקרא "למעלה מהדעת".

תלמיד: אז איפה פה ההשפעה, האמונה, הדבקות שלך במי שנותן לך?

בדולר אחד. או זה יכול להיות ב-999 דולר, תלוי כמה אתה בודק וכמה אתה מוצא.

תלמיד: אז כל דבר שקורה אתה קודם בודק אותו בדעת, ורק אחר כך תוכל לעלות למעלה מהדעת?

אתה חייב. בלי זה אין למעלה מהדעת.

תלמיד: ואחרי שבדקת וראית שחסר, מה הכוח המאפשר לך לעלות למעלה מהדעת?

הדבקות בבורא. אתה חייב לקבל אותו למעלה מההיגיון שלך.

תלמיד: אז הדבקות שלך, היא האמונה למעלה מהדעת שלך?

כן, אתה מחליף כלי. לא כמו שאני מרגיש ויודע, אלא כמו שהוא, הבורא.

תלמיד: ובאף שלב אנחנו לא מבטלים את העובדה שיש שם 999 ולא אלף?

אתה לא יכול לבטל את זה, כי בלי זה, אין לך גם למעלה מהדעת.

שאלה: יש אמונה בהשגחה, שהוא טוב ומטיב, זה סוג אחד, ויש אמונה אותה אני מפרש ככוח חיבור והשפעה, שהוא יותר חשוב מכוח הקבלה, שזו הדעת. אלה כביכול שני סוגים של עבודה?

כן.

תלמיד: בפועל אני צריך לראות שפעולות החיבור בעשירייה יותר חשובות מכך שאין לי טעם בדעת, כי הדעת אומרת לי שאין טעם בזה. ויש כביכול משהו, השגחה, שבאה לאדם מלמעלה והוא בתוך הדעת לא יכול להצדיק אותה, אז הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. נראה שאלה שתי אמונות שונות?

כן.

שאלה: האם אני צריך להגיד לחבר שחסר דולר למרות שאני מאמין שכל הכוונות שלו היו נכונות וטובות והוא בטוח שיש שם אלף? כי אם לא אגיד לו שחסר דולר, אז אני משקר גם לו וגם לעצמי.

הוא בטוח שיש שם אלף, אז מה יוצא מזה שאגיד לו שיש 999?

תלמיד: כי אחרת אני כאילו משקר לעצמי ומשקר לו שיש שם אלף.

מבחינה ארצית, הגיונית, זה נכון.

תלמיד: ואיך זה ברוחניות?

ברוחניות יש לך, לכולך, עסק עם הבורא. הוא נתן, הוא אמר, אתה מקבל ומבצע.

שאלה: מה האמונה הזאת משלימה לגבי הדולר שחסר? אנחנו רואים את זה בדעת?

ואם חסר לך 999?

תלמיד: חסר דולר ל999. האם האמונה נותנת לי שלמות שיש אלף דולר? אבל אני יודע שחסר.

האמונה נותנת לך להשלים עם הבורא.

תלמיד: מה זה אומר להשלים עם הבורא?

שאתה מקבל את הסיכום שלו כמו שהוא. אתה מסתכל על הבריאה בעיניים של הבורא.

תלמיד: הדולר הזה שחסר זה חיסרון שלא יתמלא אצלי. ציפיתי לאלף דולר, קיבלתי 999, יש חיסרון של דולר. ושמעתי שאמרת, שאם אני משלים את הפער הזה, את החיסרון הזה, ההשלמה הזאת נקראת אמונה?

כן. אבל כשזה דולר אחד, ואם זה יותר?

תלמיד: בסדר, אני מניח שזה מתקדם.

לא, זה לא סתם מתקדם. יש לך במעטפה שקיבלת דולר אחד במקום 1000. מה אתה עושה?

תלמיד: זה מה שאני שואל, מזה התחלתי. מה ההשלמה באמונה נותנת לאדם? היא נותנת לאדם להאמין שהוא טוב ומיטיב, למרות שאני כרגע מרגיש שהוא לא טוב ומיטיב?

אתה משלים מהכלים שלך שחסרה בהם הארת התיקון.

שאלה: מי קובע אם הבורא נהנה או לא נהנה מפעולה שאני עושה? נראה כאילו אפשר לעשות יותר פעולה לתועלת עצמי, או אותה פעולה יכולה להיות עם איזה מערך נכון של מחשבה לתועלת הבורא. איך אני יכול לדעת מה התכלית של הפעולה שלי?

זאת אומרת אתה כאן רוצה להוריד אותנו מעניין של כמה חסר, לעניין איך אני ביחס שלי נותן יותר הנאה לבורא.

תלמיד: אני מנסה לחשוב. למשל, לתינוק אין מחשבות אם הוא משפיע לאימא שלו או לא משפיע, הוא רוצה סוכרייה, בוכה, מקבל סוכרייה, מקבל תענוג. אין לו מחשבה שאני גורם לאמא נחת רוח בזה שאני מקבל את הסוכריה.

אנחנו מדברים על תינוק שיש לו כבר גרם שכל והוא רוצה בגרם הזה לעשות משהו לאימא בחזרה. זה כל העניין.

תלמיד: כשמתחיל להתפתח רגש של אהבה, אז ברגש האהבה הזה, אתה יכול לעשות השלמה של פעולה לא רציונלית בשבילך, כאילו כדי להשיג נקודות באהבה, לגרום אהבה אצל השני.

כן.

תלמיד: אז זה נגיד דומה לזה, אבל כאן נראה איזה סוג של התגברות, כאילו ללכת במין גאווה כנגד האגו. ואני נגיד אקנה פרה באלף דולר, ואני אשרוף אותה ומזה הבורא ייהנה. ואין לי שום אמצעי לאמוד את הפעולה הזאת ממקום העיניים של הבורא. אני יכול להגיד שנהגתי בטיפשות כלפיי העולם הזה, ובטח יש בזה תענוג למעלה. מי קובע, מאיפה אני יודע?

כן, זאת אומרת פעולות לא הגיוניות.

שאלה: נגיד קיבלתי מעטפה ויש בה 800 דולר, וחסרים 200 דולר. ואני הולך לקנות מחשב לעשירייה שעולה אלף דולר, ואין לי את הסכום הדרוש, אז מה קורה במצב הזה?

מה אתה שואל?

תלמיד: אני שואל עד איפה ללכת מעבר לדעת? כי אתה צריך עכשיו לקנות מחשב לעשירייה וחסר לך 200 דולר. אז אני הולך מעבר לדעת אבל אין לי מחשב.

אז אתה לא יכול לקנות.

תלמיד: חסר 200 דולר, ואי אפשר לקנות מחשב, כי מחשב עולה אלף דולר.

אני מבין אותך. אז מה תעשה? שום דבר, תחזור הביתה כמו שאתה.

שאלה: החיסרון של הדולר, הכלי הזה נשאר ריק ומתפתח כלי חדש, או שהכלי הזה עובר איזשהו תיקון מסוים?

כן, הכלי הזה עובר תיקון.

תלמיד: אז מה זה?

הבורא משלים אותו.

תלמיד: התוצאה שמקבלים כתוצאה מהתעלות לאמונה למעלה מהדעת, היא מורגשת בתוך החיסרון, שאתה מרגיש בתוך הדעת?

כן.

שאלה: אני צריך ללמוד לספור את מה שלחברים יש לתת, להעריך מה יש להם לתת?

נגיד.

תלמיד: איך לספור?

כאן לא מסבירים.

תלמיד: ומה יש לחברים לתת?

יש להם לתת וגם לי אם זו עבודה בקבוצה, שאנחנו כולנו מביאים את המטבעות שלנו.

תלמיד: ומה המטבעות שאני מצפה מכל חבר?

אתה מצפה מכל חבר שיביא כמוך את חלקו בכלי המשותף.

תלמיד: ומעצמי יש לי מה לצפות, שאני צריך לשלם?

ודאי שאתה חייב לגלות כמה אתה חייב וגם להוסיף לקופה המשותפת.

תלמיד: וההרגשה שלא שלמתי מספיק, אז גם אני עם עצמי צריך לעבוד, כאילו שלמתי הכול לחברים?

אלה כבר שאלות אחרות לגמרי, מה אתה עושה עם הרגשה שלך, שאתה בעצם גנבת מהקבוצה, וכאן לא מדובר על זה, זה רק יבלבל אותנו.

שאלה: מאיפה לאדם לדעת שהוא הולך מעל הדעת ולא משקר לעצמו?

אם הוא הולך נגד דעתו, אז כנראה שהוא הולך למעלה מהדעת.

שאלה: מה ההבדל בין ביטול בלב ובשכל, או שהביטול צריך להיות גם בלב וגם בשכל בו זמנית?

כן.

שאלה: מה זה אומר לקיים תורה ומצוות באמונה למעלה מהדעת?

שאני מקיים את כל חוקי הקשר בין כול הנבראים בכוח ההשפעה, שהוא למעלה מכוח הקבלה.

שאלה: איך מגיעים לאמונה בקביעות, מה השלבים להגיע לזה?

אנחנו עוד נלמד יש בזה הרבה פרקים.

שאלה: מה זה אומר להיות ראוי לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמתו?

להיות ראוי לזכות לנרנח"י שבנשמתי, אני צריך להכין כלים לזה.

שאלה: נראה שהקרב הזה של להיות באמונה למעלה מהדעת נמשך כל הזמן. מתי מסתיים התהליך של הצורך להתעלות מעל הדעת?

רק בסוף הדרך.

שאלה: האם אפשר להשלים באמונה מעל הדעת כל דבר שחסר לך בתוך הדעת?

כן, הכול.

שאלה: כאשר אנו מבטלים את עצמנו ועולים מעל הדעת, האם זו עבודה קבועה בהצדקת הבורא?

כן.

שאלה: מה הדרך הטובה ביותר עבורנו כדי לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים בארמון המלכים?

להגיע לאמונה שלמה.

שאלה: מהי הסיבה שהרצון להשפיע נעלם ואיך מחזירים אותו?

הרצון להשפיע נעלם כדי שנחדש אותו במצב יותר גדול, במדרגה יותר גדולה ואז אנחנו מחזירים אותו.

שאלה: איך אני אמור ללכת בקו אחד בעבודה גם בליבא וגם במוחא?

בתוך החברים, בקשר עם החברים.

שאלה: כתוב במאמר שכדי שאדם יגיע לאמונה בקביעות, הוא צריך לעבוד כל הזמן על האמונה. כלומר זה לא אומר שהוא נמצא בה בקביעות?

כן, הוא צריך לעבוד בצורה קבועה ולחזק את עצמו כל הזמן.

שאלה: מהי דעת, האם זה עניין של היגיון, לוגיקה, ידע, איך לתרגם זאת?

זה הכול יחד, היגיון, ידע ולוגיקה.

תלמיד: זה שכל?

שכל, כל מה שיש לבהמה שלנו בצורה הגיונית.

תלמיד: מה העניין של צבע אדום, פרה אדומה?

נדבר על צבע אדום אחר כך, זה לחוד.

שאלה: כתוב שהאמונה באה אחרי הבדיקה, כלומר, אנחנו צריכים קודם לבדוק ואז להתעלות מעל מה שבדקנו. מה אנחנו צריכים לבדוק כדי שאחר כך נוכל להתקדם רוחנית?

מה יש לנו לעת עתה, באיזו צורה נמצא הכלי שלנו, ובאיזו צורה עלינו להיות, ואז הפער בין זה לזה, בין הרצוי למצוי יקבע את הכיוון, לאיזה מצב, לאיזו דרגה עלינו להגיע.

שאלה: למה הבורא רוצה שנכשל בעבודה רוחנית, למה אנחנו צריכים להתפלל כדי שהוא יעזור לנו?

כי על ידי זה אנחנו דבוקים בו ומתקרבים אליו.

שאלה: כתוב, "אפילו המדרגה הכי קטנה ברוחניות, נותנת סיפוק יותר מכל תענוגי גשמיים". איך אנחנו יכולים לזהות תענוג רוחני?

עוזרים לנו מלמעלה לזהות תענוג רוחני, על ידי כך שנותנים לי תענוג רוחני ואני מבין שהוא רוחני. אחרת אנחנו נהיה כנועים ונרכין את ראשנו כלפי התענוג.

תלמיד: האם המצב, ההרגש של שמחה וחיבור עם העשירייה באסיפות חברים הוא התקרבות לתענוג הרוחני?

כן, אנחנו בכל זאת מתקרבים, לא חשוב כמה אנחנו מבינים או לא מבינים, על זה כתוב "לא החכם לומד".

שאלה: המאמר מכוון ללכת לכיוון ההשפעה, לעשות הכול לשם שמיים. החשבון הזה כלפי תועלת עצמית בעניין האמונה מעל הדעת פחות או יותר ברור, אבל לא ברור העניין שבסופו של דבר עניין הנצחיות, השלמות זה התענוג הכי גדול שיש. הרי אי אפשר לבטל את החשבון הזה, אתה מבין שאתה תגיע לתענוג הכי גדול בסופו של דבר, ושאתה גם צריך לסדר את עצמך לטובת הבורא, לשם שמים, אבל בסופו של דבר, אתה עושה את כל זה כי אתה פועל לתועלת האישית הגדולה ביותר.

כשנגיע לזה זה יהיה מובן.

שאלה: מהי התכונה הזאת של לראות יותר, לראות את הסכום השלם? האם אני עושה זאת באמצעות הדמיון שלי, או מגיע איזה כוח מלמעלה ועוזר לי?

מגיע כוח מלמעלה.

תלמיד: נגיד יש לי בעשירייה אחד עשר אנשים ופה בשיעור יש שמונה או תשעה, אז אני רואה שחסר פה משהו כביכול. מה אני צריך לעשות?

אתה לא צריך לתאר לעצמך שום דבר, אתה עובד איתם כמו עם הקבוצה השלימה.

תלמיד: איך אני עובד איתם כאילו כולם פה?

כאילו יש פה עשרים וחמישה או חמישים אנשים, מה זה משנה?

תלמיד: איך לעשות את זה, האם אנחנו צריכים להזמין איזה כוח?

לא צריכים להזמין שום דבר אלא פשוט צריך להתייחס לאחרים כאילו זאת הקבוצה השלימה.

תלמיד: האם זאת הרגשה משותפת של שלימות שיש בינינו?

כן.

תלמיד: אבל אתה כל הזמן מרגיש איזשהו חיסרון במקרה כזה. איך להשלים אותו?

תפסיק להרגיש חיסרון שמשהו חסר.

תלמיד: האם זה תלוי בעשירייה?

זה תלוי בכל אחד שמרגיש את אותו החוסר. כתוב, "מיעוט הרבים שניים". כלומר, אם יש שניים אז זו כבר קבוצה, וכל היתר תלוי בכם.

שאלה: האם המאמצים שלי עוזרים להקל על עבודת הלמעלה מהדעת של החברים?

בוודאי שזה עוזר, זה בדיוק מה שעוזר.

תלמיד: האם אני עוזר לגלות את נקודת הבורא כלפיהם, איפה הוא נמצא בדיוק?

כן.

תלמיד: האם המאמצים שלי מגדילים או מקטינים את אותו הסכום שהחבר הולך לראות במעטפה או שזה דווקא תלוי בבורא?

גם בך וגם בבורא.

תלמיד: באיזה יחס?

לא יודע.

שאלה: כתוב בפסקה הראשונה, כמו שהאם מקנחת את בנה והפרה מטפלת בעגל. על מה מדובר?

מדובר על הבן של הפרה או על ילד כלפי האם.

תלמיד: האם מדובר על חטא העגל, שצריך לקנח, לנקות ולטהר אותו?

לטהר אותו.

שאלה: איך אני ממלא את מה שחסר במעטפה על ידי אמונה למעלה מהדעת?

לסגור עיניים וללכת עם החברים.

שאלה: האם אנחנו צריכים להצדיק את הבורא לפי מה שאומרים וכותבים לנו המקובלים, גם אם אנחנו רואים שחסר דולר או מאה דולר או יותר? האם אני צריך להצדיק את הבורא בכל מצב ובכל מה שאומרים לי?

כן.

שאלה: האם האפר של הפרה האדומה מטהר אותנו מהמצב של עגל הזהב, והאם כך אנחנו יכולים ללכת באמונה למעלה מהדעת?

כן.

תלמיד: אחרי שהרב"ש הגדיר מהי אמונה למעלה מהדעת, הוא כותב על כך שאומות העולם לא שואלים מהי המצווה הזאת, שהיא כמו המצווה הראשונה, ואז הוא כותב שהם כן שואלים, ואז היא כבר מסוג הג'. זאת אומרת, הכול תלוי בעובדה שהשאלות האלה מתגלות באומות העולם.

כן.

תלמיד: במה תלוי אם השאלות האלה מתגלות או לא?

זה מגיע מהבורא.

תלמיד: אם השאלות האלה כבר התגלו אז זה סימן טוב?

ודאי.

תלמיד: יש פה איזו סכנה. איך לענות על השאלות אלה, איך להתכונן נכון כדי לענות נכון?

רק עם החברים יחד ולא אחרת.

(סוף השיעור)