שיעור בוקר 18.12.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.12.2015

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/1WL7KwFB?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1015, מאמרי "שלבי הסולם",

מאמר: "מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה"

"הזה"ק בפרשת מקץ (דף ס"ד, ובהסולם אות רל"ח), כתוב שם וזה לשונו "בוא וראה, בכל יום ויום, כשעולה האור, מתעורר צפור אחת באילן שבגן עדן, וקורא שלוש פעמים. והכרוז קורא בכח. מי בכם שרואה ואינו רואה. הנמצאים בעולם ואינם יודעים על מה הם נמצאים. אינם מסתכלים בכבוד רבונם. התורה עומדת לפניהם, ואינם משתדלים בה. טוב להם שלא נבראו, משנבראו".

ומפרש שם בהסולם וזה לשונו "ראיה הוא סוד חכמה. והדבקים בקו שמאל ולא בימין, הם רואים ואינם רואים. כי החכמה שבשמאל לא תאיר בלי התלבשות באור החסדים שבימין. ועל כן אף על פי שיש שם חכמה, שהוא סוד רואים, מכל מקום אינם מקבלים חכמה, מחמת חסרון לבוש החסדים. ועל כן אינם רואים. וזה שכתוב, דקיימא בעלמא ולא ידעי על מה קיימי. וזה נאמר להדבקים בימין ולא בשמאל, שיש להם קיום בעולם על ידי אור החסדים. אבל אינם יודעים על מה הם נמצאים. כלומר, שחסר להם ג"ר. כי הארת ימין בלי שמאל היא ו"ק בלי ראש. ואינם מסתכלים בכבוד רבונם, התורה עומדת לפניהם ואינם משתדלים בה."

תיקון החסדים טוב כשאנחנו מתעלים מעל האגו שלנו, מעל הרצון לקבל, אבל זה לא עוזר לנו לראות. אנחנו נמצאים במציאות, והמציאות הזאת היא האור העליון ומה שאנחנו נראה באור העליון זה תלוי בתכונות שלנו, ואם התכונות שלנו הן בעל מנת לקבל, אנחנו רואים לא יותר ממה שעכשיו רואים, שזה נקרא קיסטא דחיותא", או שאפשר לקרוא לזה "העולם הזה", משהו שהוא למטה מהרוחניות, איזו מין מציאות מדומה כמו שמקובלים אומרים. וכדי לראות למעלה מזה, קודם כל אנחנו צריכים לרכוש תיקון החסדים, ותיקון החסדים, לא נותן לנו לראות, הוא רק מנתק אותנו מהאגו שלנו, אבל כדי לראות לעומק, אנחנו צריכים כבר אור חכמה.

ולכן יש שני תיקונים, שמאל וימין, תיקון של חסדים ותיקון של חכמה. ודווקא על ידי אור החכמה, זאת אומרת עבודה עם הכלים שלנו שהיו פעם על מנת לקבל, עבודה איתם על מנת להשפיע אבל עם כלים דקבלה, עוזרת לנו לבנות בנו כאלו כלי קליטה שאנחנו יכולים לראות את המציאות שאנחנו בונים אותה, כי סביבנו רק האור העליון המופשט, ותלוי בנו, בתכונות שלנו איזה עולם נרצה לראות ולהתקיים בו. משנים את התכונות שלנו, משנים עולם.

"אורייתא, פירושו קו אמצעי, שהוא סוד ז"א הנקרא תורה, המייחד ב' הקוין זה בזה".

ויש להבין, מדוע אם הם הולכים בימין, שהוא סוד חסדים, שעוסקים בעל מנת להשפיע, מדוע נקרא זה, שאינם מסתכלים בכבוד רבונם. הלא עוסקים רק להשפיע להבורא, משום שהוא רב ושליט, ולא לקבל שכר. וכל חיותם הוא, בזה שמרבים כבוד שמים, שמשום זה עושים כל מעשיהם בעל מנת להשפיע.

וכמו כן יש להבין, אלה האנשים שכבר זכו לבחינת חכמה, שהוא בחינת מטרת הבריאה, מדוע הם נקראים, שאינם מסתכלים בכבוד רבונם. רק בזמן שהם מקבלים עליהם את בחינת תורה, שתורה נקראת "קו אמצעי", שרק הם נקראים, מסתכלים בכבוד רבונם, שרק על ידי התורה הם באים לכבד את רבונם.

הנה, כבר דברנו הרבה פעמים מהב' ענינים שיש לפנינו:

א. היא מטרת הבריאה, שהוא, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג. כלומר, שכל הנבראים ירגישו, איך שהבורא מתנהג עמהם בהשגת של טוב ומטיב, כמו שפירשו חז"ל, "טוב", שהוא טוב לדידיה. היינו, שהאדם מרגיש שהוא מקבל מהבורא רק טוב ומטיב. היינו, לאחרינא. היינו, שהוא רואה, שהבורא עושה טוב גם לאחרים.

ב. הוא תיקון הבריאה, שהוא, שבכדי שלא תהיה בחינת נהמא דכסופא, היינו שהנבראים לא ירגישו בחינת בושה בעת שהם מקבלים טוב ועונג, נעשה תיקון, שעל הרצון לקבל לתועלת עצמו, העונג והטוב לא יאיר, אלא רק בזמן שהנבראים יכולים לכוון בעל מנת להשפיע, אז מושפע להנבראים את הטוב ועונג.

ורק בכדי שיהיה קיום העולם מטרם שבאים להתיקון, שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שיהא יכולת להנבראים להתקיים, כי אם אין להם טוב ועונג, אין להם זכות קיום בעולם, שהחסרון לטוב ועונג בא להנבראים מכח מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אומר האר"י הקדוש, שזה, היינו טוב ועונג, בא מכח שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, שנפלו למטה להקליפות, המכונה בזה"ק בשם "נהירו דקיק", שהוא אור דק מאוד בערך הטוב ועונג, המושפע לאלו שהם נמצאים בקדושה. כלומר, בערך הטוב ועונג המתגלה בתורה ומצות. כמו שכתוב בזה"ק, שיש תרי"ג מצות נגד תרי"ג אברי הנשמה. מה שאין כן להקליפות נפלו ניצוצות דקדושה רק כדי להחיותן בלבד."

סך הכל אנחנו קיימים ממש מתוך החלקיקים הקטנים של האור, גלים קטנים מאוד של האור שהם יכולים להתקיים כדי להחיות את הרצון לקבל, במידה מאוד מאוד קטנה, מאוד רדומה כזאת. זה הקיום שלנו, שזה נקרא ניתוק בעצם מהכל, זה אפילו לא בחינת הדומם, כי אנחנו לא מרגישים את המציאות שהיא המציאות האמיתית, אלא ככה, בתת ההכרה.

"אולם בסדר העבודה מתחילים מימין. אבל "ימין" יש הרבה פירושים. והכל מובן לנו לפי הענין. כלומר, ששלימות נקראת תמיד "ימין" בערך בלתי שלם. אבל מהו שלם, ומהו בלתי שלם. זה תלוי לפי הענין המדובר אז. כלומר, מה שצריכים אז לפי המצב, זה נקרא "ימין".

לכן כשהאדם נמצא מרוחק מתו"מ, הוא נקרא "שנמצא בצד שמאל". היינו קדושה נקרא "ימין", שזהו שלימותו של האדם, בזמן שהוא מקיים תורה ומצות. אבל כשמתחילים לדבר מקדושה, ולא מדברים מאלו אנשים, שהם רחוקים מקיום תו"מ, שמאלו אנשים שהם רחוקים מדת, מהחילוניים האלו, לא מדברים כלל.

אז המצב שבו מתחילים לדבר, שהם מקיימים תו"מ עדיין רק מבחינת המעשה, הם נבחנים לבחינת קו אחד. כידוע, שאי אפשר לדבר מימין, אם אין כנגדו שמאל, או להיפך. לכן מבחינה זו נקראים אלו, שמתחילים בעבודה בבחינת המעשה, בשם "קו אחד", היות שכאן הוא ההתחלה. אולם בערך החילוניים, שאין להם קשר עם הדעת, נקראים הם בחינת "ימין", שיש להם שלימות. והחילוניים נקראים בשם "שמאלניים".

מה שאין כן כשאנו מתחילים לדבר, מאלו אנשים שרוצים לעבוד עם הכוונה דלהשפיע, אז צריכים לומר, שהאנשים שעובדים רק בבחינת המעשה, הם בלתי שלמים. אז צריכים לכנותם בשם "שמאל", כלומר שאין להם שלימות. מה שאין כן אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, צריכים לכנותם בשם "ימין".

אולם אם אנו מדברים מבחינת הרגשת העובד, מבחינתו עצמו, לא מבחינת האמת של סדר המדרגה, אזי יש לומר, האדם הזה, שעובד בבחינת המעשה לבד, הוא מרגיש את מצבו שלו בבחינת קיום תו"מ, לאיש שלם. לכן המצב הזה נבחן אצלו, שהוא הולך בדרך ימין, היינו שלימות.

והעבודה, שבבחינת הכוונה הוא מרגישים עצמם לבחינת חסרון, היות שהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת משליטת המקבל לעצמו, נמצא, שהוא מרגיש בחסרונו. לכן צריכים לומר, שזה נבחן לבחינת שמאל. כלומר, שבדרך כלל אומרים "דבר הצריך תיקון נקרא שמאל". כמו שאמרו חז"ל "זה שמניחין תפילין על יד שמאל, הוא משכתוב, ידכה יד-כהה, שתשש כוחה וצריכה עזרה".

לכן אלו שרוצים לעבוד עבודת הקודש, שיהיה בזה שלימות, שיעשו הכל בעל מנת להשפיע, ובזמן שעושים בקורת על העבודה שלהם, ורואים, שהם עדיין לא בסדר, המצב הזה נקרא "שמאל" בערך עבודה בבחינת המעשה בלי כוונה. כלומר, שהאדם צריך להשתמש גם בבחינת המעשה.

היינו, שהאדם צריך לומר, הגם שאין הוא יכול לעשות משהו בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא מרגיש עצמו לשלימות מבחינת המעשה, שאומר, שיש לו זכיה גדולה, בזה שהוא יכול על כל פנים לעשות מעשים דקדושה, אפילו בלי כוונה, לזכות גדול שהבורא זיכה אותו, ונתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתו"מ רק בבחינת המעשה בלי כוונה, שזה נקרא "ימין", כנ"ל מטעם שמרגיש עצמו, שהוא נמצא בשלימות,"

למשל אנחנו שנמצאים במאמצים להיות קשורים נכון זה לזה, ללמוד על מנת לקבל את מאור המחזיר למוטב, לקיים את כל הפעולות שכותב לנו רב"ש שאנחנו צריכים לעשות בקבוצה. עד כמה שניתן לנו, עד כמה שאפשר, ואני מסוגל, לא מסוגל איכשהו, אבל אני מרגיש את עצמי בכל זאת בשלמות. כי בסך הכל, אחרי הכל "אין עוד מלבדו" והוא זה שמביא אותי לזה והוא זה שנותן לי אפשרות לקיים את ההתקרבות, ההתקשרות בצורה כזאת, להגיע באילו שלבים לחיבור עם כל הבריות ולהיות בצורה כמה שיותר מתוקנת בקשר איתם.

ולמרות שאני עדיין לא קיבלתי מאור המחזיר למוטב ואני מרגיש שאין לי קשר אמיתי עם כל החברים, ואנחנו עדיין לא מגיעים לרשת הזאת שנקראת "אדם", מבנה שלם שבו אני מגלה את העולם העליון והבורא בתוכו ואנחנו בתוך העולם הזה כ"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", למרות שעוד לא הגענו, אנחנו בכל זאת נמצאים בשלמות.

"שכדאי לתת להבורא תודה רבה על זה." למרות שעוד לא מרגישים שום דבר.

"לכן אח"כ, כשעובר לבחינת הכוונה, ורואה שהוא בחסרון, אז אין לו רק לעשות תפלה, שהבורא יעזור לו, שיתן לו כח, שיהא בידו לעשות מעשים על הכוונה דלהשפיע." חייבים לעשות מעשים כמו שאנחנו עושים, בלימוד, בהפצה, בחיבור בינינו, בכל המאמצים להתחבר כמה שאפשר, כי בחיבור מכאני לפחות, כמו שאנחנו עושים וכמה שמשתדלים, אנחנו בכל זאת, בכמה שניתן לנו, מרכיבים אותה המערכת של האדם הראשון. "וזה נקרא "שמאל" לגבי מצב הקודם.

אולם בזמן שהוא כבר זכה, שה' עזר לו, שכבר יכול לעשות מעשים בעל מנת להשפיע. אולם רק במעשים דהשפעה, שהמעשים דהשפעה יותר קל לכוון בעל מנת להשפיע. מה שאין כן במעשים דקבלת התענוג, עוד הוא אינו מסוגל לכוון בעל מנת להשפיע. נקרא המצב הזה בשם "ימין". ונקרא "ימין" בערך המצב הקודם.

ושרצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אבל לא עלתה בידו, זה נקרא "שמאל", ששם היה לו מקום תפלה, שה' יעזור לו, שיוכל לכוון בעל מנת להשפיע. מה שאין כן עתה, שה' כבר עזר לו, והוא יכול לכוון בעל מנת להשפיע במעשים דהשפעה, שהוא צריך עתה לתת תודה עבור השלימות שיש לו עתה, זה נקרא "ימין". והאור הזה נקרא בשם "אור דחסדים", שהוא בחינת תיקון הבריאה, שכבר יש לו כח לעשות מעשים בעל מנת להשפיע.

אולם גם המצב הזה, הגם מצד התיקון הוא נבחן לשלימות, אבל לגבי מטרת הבריאה, מצב הזה עוד לא נבחן לשלימות. היות שהוא צריך להגיע למטרת הבריאה. לכן הוא נבחן לימין מצד השלימות, שצריך לתת תודה לה', על מה שכבר זכה לכלים דהשפעה, לכוון בעל מנת להשפיע.

אבל מצד שעוד חסר תיקון של מטרת הבריאה, הוא נבחן לבחינת חסרון. לכן אם הוא כבר זכה לקבל בחינת מטרת הבריאה, המכונה "אור החכמה", ובטח שזה נבחן לשלימות גמור, בערך המצב שזכה רק לאור דחסדים, המכונה "אור של תיקון הבריאה", היה צריך להיקרא בשם "ימין", מכל מקום גם המצב הזה נבחן לבחינת בלתי שלם. לכן הוא נקרא בשם "שמאל, הצריך תיקון". היות אפילו שהמשיכו את אור החכמה בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא צריך לבחינת שמירה, מטעם, שהמעשה של קבלת התענוג הוא מנוגד להכוונה, שהיא צריכה להיות בעל מנת להשפיע.

לכן צריכים להמשיך בחינת קו האמצעי. היינו בחינת אור דחסדים, שהוא כולל עתה את שניהם, היינו חכמה, וגם יש שם התכללות של חסדים. שיש ב' דברים:

א. תיקון הבריאה.

ב. מטרת הבריאה.

וזה נקרא בחינת "תורה" או "קו האמצעי", שנכלל מימין ושמאל. ואז יכולים להשתמש עם האור של מטרת הבריאה, שהוא הטוב והעונג מה שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, שזוהי מטרת הבריאה. זאת אומרת, שמטרם שיש שם התכללות מחסדים, אין האור דמטרת הבריאה יכול להאיר, כי צריך שיהיו שם ב' בחינות ביחד, שזה נקרא בחינת "תורה".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אלו אנשים שהולכים בבחינת ימין, שכל מעשיהם הוא רק להשפיע, שהם כבר זכו להשפע, הנקרא "אור דחסדים", הם נקראים "שאינם מסתכלים בכבוד רבונם". וכמו כן אלו שכבר יצאו מבחינת ימין, וכבר זכו לבחינת חכמה, הנקראת "שמאל", ומכל מקום הם נקראים "שאינם מסתכלים בכבוד רבונם", ו"התורה עומדת לפניהם, ואינם משתדלים בה". שזה מאוד קשה להבין, אם מדברים מאנשים שכבר זכו לבחינת חסדים, וכן מאנשים שכבר זכו לבחינת חכמה, שהם אינם משתדלים בתורה, היתכן לומר כך.

אלא לפי שהסברנו מקודם, שענין ימין, שהוא בחינת אור דחסדים, שהוא רק תיקון הבריאה, נמצא, שכל זמן שהם לא עוסקים בהמשכת האור של מטרת הבריאה, שהוא מה שהבורא רוצה לתת להנבראים את הטוב והעונג, ששם מגולה גדלותו יתברך, הנקרא "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו", שאז כבודו יתברך מתגלה להנבראים, נמצא, שאינם מסתכלים על כבוד רבונם, שיתגלו להנבראים.

שהיא חסרון העיקרי שבשבילה, היינו שיהיה גילוי אלקותו יתברך בעולם, שזהו מטרת הבריאה, שיהא גילוי אלקותו יתברך להנבראים, ושהנבראים יקבלו את המטרה הזו, היה כל הצמצומים והתיקונים. נמצא, שאלו שהולכים רק בימין, שהוא תיקון הבריאה, בודאי יש כאן חסרון עיקרי. היינו, הכל עשו ורק העיקר חסר, היינו המטרה. לכן נבחן זה, שאינם מסתכלים בכבוד רבונם.

וכמו כן, אלו שכבר זכו לאור החכמה, שהיא המטרה של הבריאה. ושאלנו מה חסר להם עוד. התשובה היא, היות שיש כלל "אין אור החכמה יכולה להאיר לתחתונים בלי לבוש של אור דחסדים". שהוא מטעם, היות שאור החכמה באה בכלים דקבלה. והוא, הגם שהמשיך את האור בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא צריך לשמירה, שלא יהא נמשך אחרי המעשה, שהוא משמש עם כלים דקבלה.

לכן הוא צריך להמשיך לבוש, שהוא אור דחסדים המתלבש בכלים דהשפעה, שהוא בחינת תיקון הבריאה. לכן, הגם שהמשיך את האור של מטרת הבריאה, אבל לא יכול לשמש עמו, כי אינו מאיר בלי לבוש של חסדים, וממילא גם הוא לא מסתכל. היינו, לא מתגלה אצלו את המטרה של הבריאה, שיראה את גילוי אלקותו יתברך. וזה שכתוב "שגם אלו שהולכים בשמאל, גם כן לא מסתכלים בכבוד רבונם".

וזה שכתוב "התורה עומדת לפניהם ואינם משתדלים בה. אורייתא פירושו קו אמצעי, שהוא סוד ז"א, הנקרא "תורה", המייחד ב' הקוין זה בזה". היינו שעל ידי התורה, הנקראת "קו אמצעי", שיש שם ב' בחינות ביחד, היינו מטרת הבריאה, שהיא גילוי אלקותו יתברך להנבראים, שזה נקרא "כבוד רבונם", וגם יש הלבוש של תיקון הבריאה, הנקרא "אור דחסדים", שהוא בחינת ימין. לכן ב' אלו, שהם נפרדים, אין מטרת הבריאה יכול להאיר להנבראים. זה נקרא "שאינם מסתכלים בכבוד רבונם". אלא אחר שמשתדלים בתורה, אז מאיר מטרת הבריאה. וזה נקרא בלשון הזה"ק "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

ובזה נבין מה שדברנו (במאמר י"א, תש"ן), שנר חנוכה הוא בשמאל, ואסור להשתמש לאורה, היות שהשמאל בחינת חכמה, כבר נמשך להנבראים, מכל מקום כל זמן שלא המשיכו את הקו האמצעי, שהוא בחינת תורה, שיהיה ימין ושמאל ביחד, אין האור מאיר בשיעור שיוכלו להשתמש עמו, מטעם חסרון לבוש של חסדים, שזה בא על ידי אור דחסדים.

מה שאין כן בפורים המשיכו את האור דחסדים, הנקרא בחינת ימין, על ידי דברי צומות וזעקתם, כמו שמבואר בתע"ס (בסוף חלק ט"ו). נמצא, שהגם בחנוכה היו הם שלמים מצד ימין. אולם כשעברו לבחינת שמאל, היינו להמשיך חכמה, כבר לא היה להם את החסדים דימין.

זאת אומרת, החסדים שממשיכים אחרי המשכת החכמה, שחכמה נקרא "שמאל" כנ"ל, נקרא "קו אמצעי". נמצא, שאז בחנוכה היה בחינת חנו-כה. היינו, שהיה להם בחינת ימין. והנס היה, שהיה להם ימין בשלימות. אולם בחינת שמאל לא היה להם שלימות, שהיה חסר להם קו אמצעי, שהוא בחינת תורה.

לכן בשבת, שהיא בחינת קו אמצעי, הנרות הם לשימוש. שזה נקרא "שלום בית", בסוד "בחכמה יבנה בית". לכן "נר שבת ונר חנוכה, נר שבת קודם". מטעם ששבת מראה על שלימות, כי יש בחינת יסוד, הנקרא "קו אמצעי", שהוא המשפיע להמלכות, הנקראת "בית". לכן נר שבת בא לרמז על שלימות. לכן נקראת שבת "שבת שלום", משום שהיסוד, שהוא קו אמצעי, עושה שלום בין הקוין, הנקראים "ימין ושמאל".

היוצא מהנ"ל, שנס חנוכה היה על ימין, שנקרא "תיקון הבריאה", היה להם שלימות. וזה נקרא, שהנס היה על רוחניות, מטעם כלים דהשפעה, שנקראים מצד הכלים "רוחניות", שהכלים האלו מתייחסים ליצר טוב.

מה שאין כן כלים דקבלה מיחסים לגשמיות, היינו לבחינת יצר הרע, כמו שביארנו "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", היינו בשני יצריך. היינו הן ביצר הטוב, שהם כלים דהשפעה, צריכים להיות לשם שמים. והן הכלים דקבלה, שהם שייכים ליצר הרע, גם כן צריכים לשמש עמהם לשם שמים. היינו קבלה בעל מנת להשפיע.

נמצא, בחנוכה, שהאר"י הקדוש אומר, שחנוכה ופורים שניהם הם בחינת שמאל, לכן נר חנוכה היא בשמאל. היות שהגם בחינת ימין נקרא "שלימות מצד הכלים דהשפעה", אבל זה שהיה מאיר בחינת שמאל, חכמה בלי חסדים, שאסור להשתמש עם חכמה בלי חסדים, אבל זה בעצמו הוא דבר גדול, שכבר המשיכו בחינת מטרת הבריאה. אבל עדיין אסור לשמש לאורה.

לכן נבחן חנוכה, שהנס היה על רוחניות, מטעם שאסור להשתמש עם חכמה בלי חסדים. לכן נבחן זה לנס רוחני, שעדיין לא ירד למטה שנוכל להשתמש בה. מבחינה זו נקראת חנוכה "נס רוחני", הן מצד החסדים דימין והן מצד חכמה דשמאל, והיות שעדיין היה חסר קו אמצעי."

שאלה: מה זאת אומרת "שכבר המשיכו בחינת מטרת הבריאה אבל עדיין אסור לשמש לאורה"?

אנחנו נמצאים ברצון לקבל על מנת לקבל, בצורה פשוטה ארצית, וכדי להתחיל לצאת מהסִתום שלנו, מהסגירה שלנו, אנחנו צריכים לפרוץ את העטיפה הזאת שבה אנחנו נמצאים כדי לראות את המציאות האמיתית. מטרת הבריאה היא לגלות את המציאות אמיתית, לגלות את הבורא זאת אומרת, זה אותו דבר, ולהידבק בזה, להיות בזה, לחיות בזה בכל המרחב הנצחי, השלם הזה, להתקיים שם. אנחנו סך הכל נמצאים בדרגה מאוד מיוחדת שהיא לא קיימת אפילו ברוחניות, רק לצורך היציאה ממנה לבחירה החופשית, כדי שאנחנו נרכוש את כל המציאות האמיתית שקיימת בצורה עצמאית, אחרת אנחנו לא נהיה כמו בורא, או במילים אחרות הם כותבים, שיישאר לנו לחם בזיון, בושה וכן הלאה.

אז צריך לצאת מההסתכלות הצרה הזאת, הקטנה שלנו, שאנחנו הכל רוצים רק לקבל בפנים, ולכן מה שעובר דרך התכונות שלנו ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, דרך כלי הקליטה שלנו, רק מזה יש התפעלות מהמציאות. כמה שזה נכנס לתוך החורים שלנו, מזה מתפעלים בלבד. את כל ההתפעלויות האלה אנחנו מפרשים, מפענחים במוח ובלב שלנו, רק כלפי מה שטוב לי, רע לי בכל רגע ורגע. זאת אומרת, הכל מאוד מצומצם, הכל מאוד אישי ומאוד זמני, וזה בעצם העולם שלנו והחיים שלנו. מה שאין כן, המטרה היא להביא את האדם מעבר להגבלות האלו, החיים של הבהמה הקטנה הזאת, החוצה, זאת אומרת להיות לא תלוי בשום הגבלה. את זה אנחנו צריכים לעשות.

התיקון הוא נעשה על ידי זה שאנחנו צריכים לצאת כביכול מעצמנו, ולכן התיקון הוא נקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זאת אומרת שאני צריך להתייחס דווקא לזולת, ולכן נמצא הזולת לפניי, ורק בקשר עם הזולת אנחנו יכולים להתחיל לפתח את כלי הקליטה החדשים שלנו.

והיציאה הראשונה היא בזה שאני מתחיל להתחבר עם הזולת כמה שאפשר, לפי מה שאומרים לי המקובלים, הם כותבים לי על זה. הצעד הראשון, התיקון הראשון נקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". זאת אומרת שאתה, אל תגרום נזק לזולת, אלא תהיה מסופק בעצמך, ואל תתייחס לזולת, בקיצור, אפילו בצורה כלשהי, אל תתייחס.

זאת אומרת להגיע למטרת הבריאה, שזה "ואהבת לרעך כמוך", שאני כבר עובד לפי החיסרון של הזולת, זה שלב ב'. שלב א', אל תתייחס אליו לפחות. זאת אומרת תנטרל את האגו שלך, את הרצון לקבל, שאתה רוצה בכל העולם, להשתמש בהם ככל האפשר, ככל שאתה רוצה, להנאתך. את זה לפחות תתקן.

התיקון הזה, שאני לא מתייחס למה שמחוץ לי כדי לנצל אותו לטובתי האגואיסטית, נקרא "חסדים", "חפץ חסד". זאת אומרת שאני נמצא ברוגע. כמו שאומרים על חפץ חסד שחי ביער, אין לו אפילו חולצה והוא לא רוצה, לא צריך, לא מרגיש שום חסרון. זאת אומרת מנטרל את האגו שלו ומוכן כך להתקיים.

אז לא שהעולם כולו טוב, כי הוא לא מקבל מהעולם בעצם כלום, הכלים דקבלה שלו הם מלאים באור החסדים, ובזה הוא מסופק. אין לו שום דבר ולא צריך שום דבר חוץ מזה, לא טוב ולא רע. מצב כזה באמצע נקרא "חנוכה", חנייה. בתנאי שהוא חושב על העתיד, על מטרת הבריאה, להגיע לגילוי של כל המציאות שנמצאת מחוץ לו, אבל עדיין הוא מבין שהוא נמצא בדרך. והדרגה הזאת נקראת "דרגת קודש". מה זה קודש? מנותק מהאגו שלו ונמצא באמצע הדרך, בחנייה, "חנו – כה".

וצעד השני, ההמשך של פיתוח כלי הקליטה שלו, זה לא רק לנטרל אותם מעצמו, בזה הוא כאילו יוצא מהאגו שלו, יוצא מהבהמה הקטנה הזאת שלו ונעשה נטרלי, ועכשיו הוא צריך לפתח כלים להרגשת מציאות החוץ, האמיתית. והמציאות הזאת נמצאת כאור העליון, שדה כזה, כולו מופשט. ובמידה שהוא מפתח את הכלים דהשפעה שלו, בהתאם לאור הזה, אז הוא יצייר בתוך הכלים האלו שלו עולם עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ועולם אינסוף. הכל בהתאם לעד כמה שיתקן את הרצון שלו שיהיה רצון להשפיע, כמו של האור.

אלה כבר תיקונים מחנוכה עד פורים. ופורים זה נקרא שהוא מגיע לגמר התיקון, שכל הכלים שלו מתוקנים, עולם אינסוף, ונכלל שם בדבקות עם כל הבריאה. זה כבר למעלה מזמן, תנועה מקום. זה כבר המימד הרוחני השלם. זה בעצם מה שיש לפנינו.

את כל זה אנחנו מפתחים, ביציאה מעל אותו כלי שבו אנחנו נמצאים, שסוגר אותנו באיזו מציאות מדומה שנקראת "העולם הזה", אני יוצא מעליו וכבר לא שייך לו, ומתחיל להתקדם בהשפעה בלבד. זה נקרא "חנוכה". ואחר כך בקליטה של העולם העליון, החיצון הזה, וזה נקרא כבר "פורים". זה מה שאנחנו עושים.

את כל זה אנחנו מבצעים במעשה בקשר בינינו. לכן היה אדם אחד רוחני, מערכת אחת אחידה שהתרסקה להרבה מאד חלקים. וכל החלקים האלה הם איבדו את הרגשת המערכת האחידה הזאת, את עולם האינסוף הזה, את השדה הזה. וכל אחד התכנס לתוך הקונכייה שלו, לתוך הקליפה שלו כזאת קטנה, ומתחיל להרגיש את עצמו בעולם שלו. וכך אנחנו בינינו מתקשרים, דרך הקליפה הזאת, כמו אגוזים שנוגעים זה בזה ושום דבר טוב לא יוצא מזה. אז התיקון הראשון הוא לשבור את הקליפה הזאת, ולצאת למצב שאנחנו לפחות לא נוגעים זה בזה ברע שיש בכל אחד ואחד, כדי לנצל את השני. והתיקון הזה נקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך".

היוונים היו מאד אינדיבידואליסטים. כל העולם עד היום בעצם מתקדם לפי השיטה היוונית, שיטת יוון. המלחמה הייתה בעצם לא להתייחס זה לזה בצורה אגואיסטית, כמו שרצו המתייוונים בין היהודים. ובכל אחד מאיתנו האגו שלו הוא בעצם שיטת יוון, להיות אגואיסט, אינדיבידואליסט, אישי, מנותק מאחרים, להשתמש באחרים רק לטובת עצמי, בתחרות, בהתפתחות אגואיסטית, כמו שהעולם שלנו התפתח מאז ועד היום הזה.

היום אנחנו כבר נכנסים למשבר מתוך זה, ומתחילים לגלות שהגענו לסיום, למיצוי של כל שיטת ההתפתחות הזאת. זאת הייתה המלחמה. ודאי שהסימנים האלה של פך השמן, נר, צד ימין, צד שמאל, אלה הכל סימנים. אבל העיקר הוא שכל אחד משתדל להתעלות מעל האגו שלו הקטן, לצאת מתוך הקליפה שלו, ולהתחיל לפחות להיות ללא קליפה עם החבר. ואנחנו לפחות לא רוצים לגרום שום רע ולנצל כל אחד לטובת עצמו. "אני לא רוצה".

התיקון שאני לא אעשה את זה, נקרא "חפץ חסד". זה תיקון גדול. הוא עוזר לי להיות חופשי. הוא עוזר לי להתחיל להרגיש שאני נמצא בעולם שבעצם הוא כולו טוב. כי אם אני באמת מתנתק מהאגו שלי כך שאני לא מזיק לאף אחד, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", גם אף אחד לא יכול להזיק לי.

אם אנחנו היינו עכשיו יכולים להגיע למצב כזה, היינו מנצחים את היוונים, זאת אומרת את כל השונאים שלנו. היינו עושים את זה. כל האינתיפאדות, כל הדברים האלה, היו לגמרי נפסקים מיד. אלא התיקון הראשון הזה, זה מה שאנחנו צריכים.

התיקון השני הוא הרבה יותר משובח ומסובך. כי שם אנחנו מתחילים לבנות חושים חדשים להבנה, הכרה, תפיסה וקליטה של המציאות הזאת האינסופית, שאנחנו נמצאים בה, אבל עדיין לא ממש מרגישים. בחנוכה אני מרגיש את המציאות בצורה מעורפלת, אבל בפורים אני מתחיל לרכוש את הכלים כדי להשתמש במציאות הזאת, אבל היא כולה בעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, אני מעורר ומחדש בי בקו השמאל את כל הרצונות שלי האגואיסטיים, שאני עוד לא הכרתי אותם ולא ידעתי שהם נמצאים בתוך הרשימות שלי. ואני מתחיל לתקן אותם, ואז אני צריך גם אור חסדים חדש. כי אור החסדים שאני צריך לקנות הוא כבר צריך להיות עכשיו לבוש לכלי הקבלה. זה לא חנוכה, זה ממש אור חסדים, שהוא ג"ר דחסדים, כדי שאני אוכל לקבל בו את אור החכמה. זאת אומרת גילוי המציאות הזאת, שנמצאת מחוצה לי עד שאני מגלה את כולה, את כל המערכות, את העולמות, את כל הכלים האלו, את כל הספירות, את הפרצופים, את כל מה שיש, שהכל הופך להיות הנשמה שלי. ואז אני מגיע לגמר התיקון, לדבקות בזה, שזה נקרא "פורים". זו קליטת המציאות גם ביצר הטוב, שנקרא "חסדים". וגם ביצר הרע, שאלה כלים דרצון לקבל, שבהם אני עכשיו מקבל אור חכמה.

זה התהליך שאנחנו עוברים. ולכן כדי להתקדם לזה, אז פשוט אנחנו צריכים בצורה מעשית בינינו לקבוע פעולות. מספיק לשבת ולשמוע מאמרים, להיות חכמים ולשאול כל מיני קושיות ולקבל תירוצים, אלא צריכים בפועל להתחיל לבנות כלים שבהם נרגיש מציאות חוץ, זאת אומרת שנמצאת מחוצה לאגו שלנו, שזה עולם מלא, זו מציאות נצחית שלמה, אנחנו יכולים לצאת ולחיות בה. ובמציאות שלנו, הגוף שלנו, שיחיה או שימות, זה לא חשוב, הוא גם כך נידון למיתה. אז בשביל זה אנחנו צריכים לעשות פעולות מסוימות כדי לגלות את המציאות הזאת בפועל.

כותב לנו רב"ש איך לעשות זאת. אז קודם כל כמו שדיברנו, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". זאת אומרת, לא "לשון הרע", לא יחס רע, לא יחס תחרותי, להשתדל מקסימום שאני לא אפריע לאף אחד. שאני חושב על כך שיהיה טוב לכולם. לא שאני עושה טוב. אם אני עושה טוב זו כבר התקדמות, ככל שאנחנו נקפיד רק להיות ב"חנוכה", זאת אומרת, שאנחנו רוצים להיות בחסדים, "חפץ חסד".

אני לא זקוק לשום דבר מהחברה. אני רוצה שכולם ירגישו טוב ואני ביניהם, ואנחנו נמצאים מסופקים בכל מה שיש. וגם כלפי הבורא, אנחנו לא רוצים כלום חוץ מזה. להתנתק מהאגו שלנו. האויב שלנו עכשיו אלה ה"יוונים" שלנו, זה הרצון לקבל שלנו, שאני רוצה להתעלות ממנו. בזה אני הורג אותו, הורס אותו. אם אני לא חושב עליו אני ממית אותו. זה מה שאנחנו צריכים.

אז בפועל אם אנחנו כך נשתדל בתוכנו לכוון את עצמנו כל אחד כלפי הקבוצה, אנחנו נגיע למצב שנקרא "חפץ חסד", "חנוכה", זו כבר דרגת "קודש". ורב"ש מתאר את זה בכמה מאמרים שלו הראשונים שכתב לקבוצה.

שאלה: אמרת ש"חפץ חסד" מלא בחסדים, אבל מצד שני הוא לא מקבל שום דבר. איך זה עובד?

מה זאת אומרת הוא לא מקבל שום דבר, הוא מרגיש שהוא מלא באור החסד.

תלמיד: אז הוא מקבל, הוא מרגיש מלא.

כן, אבל אני לא יודע מה זה נקרא "מקבל". זאת אומרת הוא לא מפעיל כלים דקבלה, הוא רוצה להיות מנותק מהכלים דקבלה, מה"יוונים".

הכי פשוט לממש את זה ב"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". זאת אומרת אתה מתייחס לכולם בצורה כזאת עדינה, בזהירות. תנסה לעשות את זה בצורה כזאת, לא לגרום לאף אחד שום דבר, לא לחשוב על אף אחד שום רע, כלום. תתחיל להקפיד על זה ותראה עד כמה שאתה נכנס להרגשה חדשה. וישפיע עליך מאור מיוחד, זאת אומרת אתה תתחיל להרגיש כוח, איך מכוונים אותך, איך שמים לך כל מיני מכשולים בדרך, איך מלמדים אותך איך לעלות עליהם. וכך אתה תתחיל לגלות ממש תהליך שנקרא "תורה".

"איש את רעהו יעזורו", כולם צריכים לתת דוגמא ותמיכה זה לזה. והאווירה הכללית, השפעת הסביבה על האדם היא תשפיע על כל אחד, ואז נגיע לזה מהר. אנחנו מוכנים לעשות את העבודה הזאת ממש תוך יומיים או תוך יום אחד. תעשה מאמץ ותרגיש שינוי כמעט מידית. אם זה יחד עם הסביבה, זה כך יקרה. כי אנחנו כבר עברנו את כל ההכנות שאנחנו צריכים לקראת זה.

עכשיו זאת הפעולה, אם אנחנו נעשה אותה דווקא השבת לפני חנוכה. בואו נעשה מאמץ כולנו, בכל ישראל ובכל העולם, ונחליט שאנחנו כך עושים. אין לנו הזדמנות יותר טובה.

שאלה: לפי מה שאני מבין אנחנו קיבלנו חכמה וחסדים, ובעצם אנחנו לא צריכים לעשות כלום, רק לא להרוס.

לא, אנחנו צריכים לעשות הרבה פעולות ביציאה מהאגו שלי וכל אחד ואחד מהאגו שלו, ולהיות כאילו ערום כלפי האחרים. אני כל הזמן שומר איך לא לפגוע בשני, ואיך לא לתת לאגו שלי יכולת להתפרץ, לפגוע במישהו, להסתכל בצורה אגואיסטית על מישהו, ולחשוב עליו בצורה כמו "איך אני יכול לנצל אותו, איך אני מבקר אותו" וכן הלאה.

תלמיד: אחרי שקיבלנו את החכמה הזאת והתבטלנו, אנחנו צריכים לבנות סוג של תפילה חדשה. בחנוכה אנחנו צריכים לחשוב על סוג של דרך חדשה כדי להכיר את החברים שלנו יותר טוב כדי שיהיה חיבור יותר חזק.

כן. הכלל הוא פשוט, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך".

תלמיד: עלתה בדעתי הצעה לגבי הסדנאות, כששואלים שאלה ואחד מאיתנו עונה בעשירייה, במקום להוסיף עליו מהאגו שלנו, כולנו נסתכל עליו ונתפעל ממנו, נראה את תשובתו כנכונה ונרגיש כמה הוא צודק.

בסדר, תתחיל מזה. למרות שאחר כך אתה תראה שאפילו בלהוסיף, אתה יכול להיות חפץ חסד.

שאלה: יש לי שאלה לגבי שני תהליכים של השתוות הצורה. מצד אחד, אנחנו לומדים כמו בחנוכה לעשות צמצום, אחר כך בניית מסך והתקדמות רוחנית. מצד שני, אנחנו לומדים שכדי לתקן את עצמנו, אנחנו צריכים להתכלל בקבוצה ולמשוך את המאור. האם אלה תהליכים נפרדים, או נפגשים?

אנחנו נקשור אותם יחד.

שאלה: מקובלים אומרים שהטבע שלך מאה אחוז רע בלי האור.

כן.

תלמיד: ועכשיו אתה אומר, שאתה יכול לחשוב טוב על מישהו מהמאמץ שלך. איך זה יכול להיות?

תשתדל, כל הזמן תעקוב אחרי המחשבות שלך והרצונות שלך, ותראה האם אתה מסוגל לחשוב על אחרים ניטראלי, לא טוב ולא רע. כאילו תשמור את עצמך.

אדם צריך להתרגל לפקח, לנהל את עצמו איך שהוא רוצה. "אני רוצה להיות רשע", בוא מרגע זה והלאה תהיה רשע. "לא, עכשיו אני רוצה להיות צדיק", אז מרגע זה והלאה אני אהיה צדיק. לכמה זמן? נניח לרבע שעה. זה הרבה מאוד. זאת אומרת, לא במחשבה, לא במעשה, לא בכלום, אתה תתפוצץ מהמתח. תנסה.

עכשיו אנחנו אומרים, שאנחנו רוצים להיות מנוטרלים מהאגו שלנו בסך הכל. אני עושה הכל כמו איזה צל, כמו גולם, כמו מכונה. אני לא מכניס את האגו שלי בפנים. אתה בזה תתחיל לגלות מה יש לך בפנים, ממה אתה מורכב. איפה התכונות שלך, הרצונות שלך, איך אתה מסתכל על אחרים.

אתה תתחיל להבדיל מי ה"אני" והתכונות שעכשיו מתעוררות בי. התכונות יכולות להתעורר בכל רגע חדשות. האגו שלי יותר או פחות, הוא גם יכול להתעורר יותר או פחות וכן הלאה. תתחיל לראות כי אתה משיג את העולם מעצמך. אז במידה שאתה תתחיל להכיר את עצמך יותר ויותר בכל מיני עומקים, אופנים שם בפנים, זוועות למיניהם, כל מיני חורים שיש לך שם בפנים, נישות כאלו למיניהם, אז אתה בהתאם לזה תדע איך להשתמש בהם נכון. כי כל דבר אתה צריך, כדי להכיר את הא-לוהות.

אז תתחיל להכיר את עצמך בצורה כזאת, שאתה עכשיו נעשה מנותק מהאגו שלך. תבדוק מה זה האגו, מה הם "היוונים" שבי, שאני צריך להתפטר מהם, להמית אותם, להרוס אותם, להרוג אותם ולגרש אותם. מה זה נקרא מלחמת מכבים ביוונים? אני רוצה להיות קודש, "קודש" זה נקרא מעל האגו שלי, אז אני צריך בשביל זה לעזוב אותו. אם אני עוזב אותו, הוא מת. אתה לא צריך אפילו להילחם. אנחנו לא אומרים להילחם, אלא תתנתק, תתעלה מעליו קצת.

תלמיד: הבנתי שמהמאמץ הזה צריך לראות בסוף שאדם לא יכול לחשוב טוב על מישהו?

למה לא? אני לא חושב על זה שאני לא יכול להצליח, אלא אני אצליח. אתה מראש אומר, "לא, אנחנו לא נצליח, צריך לצעוק לבורא כי הוא יכול לעזור, אני ודאי שלא יכול". מה שכתוב, כתוב. אני עוד צריך להגיע למה שכתוב. איך אני אגיע לזה שאני ארגיש שאני לא יכול, אם אני מראש כבר אומר שאני לא יכול? לא תהיה לך אף פעם דרישה לבורא, אם אתה לא תגיע למצב שאתה מוציא את כל הכוחות, ואז אתה מגלה את המצב שאתה לא מצליח. זה לא עכשיו שאתה אומר אני לא מצליח, זה יהיה מצב אחר לגמרי. הרצונות שלך, התסכול, הדרישה, הצעקה היא תהיה כזאת שהבורא יענה לך. ועכשיו כשאתה צועק, זו סתם צעקה.

תלמיד: איך אפשר לתת מאמץ אם מראש אתה יודע שזה בלתי אפשרי?

אני לא חכם כמוך, אני לא יודע, אני לא מבין על מה אתה מדבר. המורה אומר לי, "תעשה כך", זהו. אני לא יודע שום דבר חוץ ממה שהוא עכשיו אומר לי לעשות. נקווה ששמעת.

שאלה: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך", האם צריך להשתדל להתנהג כך גם בחוץ?

וודאי שטוב להתנהג כך גם בחוץ, בכל מקום, בכל צורה, כי זה חפץ חסד. יכולים להבין אותך, יכולים לכבד אותך, יכולים להעריך אותך, כי אתה בעצם מגיע בצורה אינטליגנטית. אתה מראה שאתה לא דורש מכולם כלום, אתה לא לוחץ על כולם, אתה לא רוצה לנצל את האחרים, אתה נמצא במצב שאתה פשוט אדם טוב. ואדם טוב הוא קודם כל אדם שלא עושה נזק לזולת, זאת אומרת, הוא מנטרל את הרצון לקבל שלו בגישה לזולת.

כי אנחנו כולנו חלקים של אותה מכונה, ואנחנו צריכים להיות מחוברים יחד, ולהסתובב כגלגלי שיניים, נניח כמו שעון. ראית איך הכל מסתובב בשעון, אז כך גם אנחנו כולנו. אז איך אני יכול להיכנס לתוך המערכת ולעשות חיבור, להיכנס איתם במגע, כמו קלאץ' בתוך המערכת, אם אני הולך לפי האגו שלי ולא לפי איך שכל המערכת הזאת צריכה לעבוד? איך אני יכול להיכנס יחד איתם לקשר?

אז אני קודם כל נפטר מהאגו שלי, ואז אני עושה ניוטרל כמו שאתה עושה כשאתה לוחץ על הקלאץ' ויוצא מהקשר עם קופסת הגיר, ממגע עם גלגל מיוחד שהיה קושר אותך לגלגלים בתוך הגיר, זה נניח נקרא "חנוכה". ונכנס לחיבור עם גלגל אחר שקושר אותך נניח עם גלגלים במספר יותר מואץ שזה נניח נקרא "פורים".

אתה חייב להיות קודם כל מנוטרל מהאגו שלך, כדי להיות מחובר למנגנון הכללי. המנגנון הכללי הוא עובד, אנחנו מנותקים ממנו, אבל הוא עובד. כדי להיכנס למקום שלי בתוך המנגנון הזה, "לחזור לשורש" זה נקרא, להיות בנשמה שלי, אני חייב קודם כל להפסיק להסתובב לפי השכל והרגש שלי. זה בעצם חנוכה.

תמחישו את זה קצת, אני לא יודע אילו עוד דוגמאות אתם רוצים, אבל הדוגמה של הגיר ברכב היא בסדר, יוצא מהקשר האחד לניוטרל, ואחר כך נכנס לקשר השני.

תלמיד: אבל בחוץ יש פחד כזה, שכאילו כולם רוצים לנצל אותך או במשהו להשתמש בך.

לא יפגעו בך. אתה לא נעשה טיפש, אתה עובד עם הרגש, והשכל, והאגו שלך. אבל אתה נמצא בהכרה מלאה במה שקורה, ואתה שומר על עצמך לא להיכנס בצורה אגואיסטית באף אחד. זה הכל. אתה לא צריך לעשות שום טובה לאחרים, כלום, רק לא לפגוע, בקיצור להיות ניטראלי. ואתה תראה איך כולם יסתכלו עליך.

יש כאלו אנשים הקרובים לזה שהם ממש מאוד זכים. ולא שאתה רואה אותם יוצאים לפעולות או להפגנות וכו'. ואתה גם לא רואה אותם יחד עם יפי הנפש שרצים לעזור לחולים, או "בתנו לחָיות לחְיות" או בעוד כל מיני דברים. לא, לגמרי לא, שם אלו אגואיסטים.

תלמיד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" אני מרגיש שבקבוצה זה באמת יותר במחשבה, ובחוץ, גם בבית זה יותר במעשים, האם זו הרגשה נכונה?

אני ממליץ קודם כל לעשות את זה בקבוצה. אבל באמת "חפץ חסד" אתה יכול להיות בכל מקום. אחר כך לעשות כבר פעולות ההשפעה בפועל, לזה כבר צריכים לימוד רב, כי זה לא כל כך פשוט. קודם כל אנחנו צריכים להגיע למצב שבאמת אנחנו נהיה ב"חפץ חסד", לפחות מספר אנשים. אבל אפשרי את זה לעשות, ואני חושב שאנחנו למדנו את זה די מספיק כדי באמת להיכנס לזה.