שיעור ערב 11.01.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קריאה מתוך הספר - הבחירה היהודית: איחוד או אנטישמיות, פרק 7

קריין: "הבחירה היהודית איחוד או אנטישמיות". פרק 7, חלק ב'.

תוכנית ב': לאלץ את היהודים לצאת

"כבר הראינו את המאמצים הגדולים שהנאצים עשו כדי לעודד עלייה לארץ ישראל כאמצעי לפתור את "השאלה היהודית". הם לא רק תמכו בארגונים ציוניים, הם גם דיכאו מאוד ארגונים יהודיים לא ציוניים ובעיקר תומכי התבוללות (פרידה מהאיחוד, ע"פ הקבלה). פרנסיס ניקוסיה ודוד סקראז כותבים בספר "החיים היהודיים בגרמניה הנאצית" כי "בין 1933 ל-1935, התנועה הציונית הפכה במהרה לאפשרות הפוליטית היחידה ליהודים בגרמניה, שכן צמיחתה עלתה במהרה על הצמיחה של הארגונים הלא ציוניים והיא נעשתה השלטת בשיח פוליטי בקרב ההנהגה היהודית-גרמנית בברלין. בנובמבר 1935 פורק ארגון ה-VnJ, האיגוד הלאומי של יהודי גרמניה, ואילו ארגון ה-CV נאלץ לשנות את שמו מ'האיגוד המרכזי לאזרחי גרמניה בעלי אמונה יהודית' ל'האיגוד המרכזי ליהודים בגרמניה' ולסלק את כל נטיות ה'התבוללות' שלו (פרידה מהאיחוד, ע"פ הקבלה). ארגון ה-RjF, איחוד החיילים היהודים המשוחררים, חוסל לאיטו בשלוש השנים הבאות. עם הפיכתם של האיגוד המרכזי ושל איחוד החיילים היהודים המשוחררים ברייך ללא רלוונטיים, הפכו שני הארגונים הציוניים לארגונים היהודיים היחידים בעלי אופי פוליטי שהמשיכו לתפקד ולגדול."

איך אנחנו יכולים לתאר את הדברים האלה באמריקה של היום? חוקים לא משתנים, משתנים התנאים הארציים פה ושם, לא יותר מזה. כמו שגורשו מארץ ישראל ואחר כך מכל המדינות, כך אותו חוק עובד. זה לא שלבורא אין פנטזיה והוא לא יכול לעשות שום דבר חדש, אלא זה חוק הטבע שכך הוא בעצם מתגשם.

איך זה יכול להתגשם היום?

תלמיד: למשל, להעיף מהמפלגה הדמוקרטית את כול היהודים. ורק מי שתומך באמת בארץ ישראל, יאפשרו להם להיות אולי חלק במפלגות אחרות וכדומה.

כהכנה ליציאה?

תלמיד: כן. וכבר רואים סימנים לזה. אני לא אומר משהו מפתיע.

זה שעוד מעט יתחילו הדמוקרטים להתנקות מהיהודים זה בטוח. וזה לא מיד, לא עכשיו כי שם הם מאוד חזקים, אבל סימנים ישנם.

שאלה: בשנות השלושים הייתה צמיחה גדולה לתנועות הציוניות ועודדו יהודים לצאת לישראל, אבל היום אנחנו רואים שיש הרבה התנגדות לישראל. יש את כל התנועות המאוד חזקות שפועלות גם פה בקמפוס.

אנחנו לא מדברים עכשיו על ישראל. נגיד שאיזה אי בים הקריבי. מה זה חשוב.

תלמיד: היו אז בגרמניה שתי אופציות כביכול, אחת מהן, "תצאו לישראל". היום גם את ישראל לא אוהבים. אז אני שואל, מה תהיה התחנה הבאה מבחינת האמריקאים פה? לאן לגרש אותם, לדרום אמריקה?

אני לא רואה. אם אתה שואל אותי, אין שום מקום אחר. אין מקום כאן? שתתפוצץ ארץ ישראל, אל תדאג. יהיה מקום לכולם. אז יהיה כאן כסינגפור, לא חשוב, יהיה מקום לכולם. שיבואו עשרים מיליון.

תלמיד: אני מדבר מבחינת התפיסה.

התפיסה תשתנה. ברגע שנותנים מכות הכול משתנה.

תלמיד: אני מדבר על התפיסה לא של היהודים, אלא של האמריקאים. בעבר ארץ ישראל הייתה התקווה. היהודי החדש, אומות העולם, אפילו בגרמניה ראו את זה כפתרון נכון. היום יש פה בארה"ב המון התנגדות של לא יהודים, שמתנגדים בכלל לקיומה של ישראל, לפעולותיה של ישראל. אז אני לא יודע אפילו אם זה סוג של אופציה בכלל בעיני האנשים.

זה לא תלוי בהם. יש לנו עוד כוח אחד חוץ מהקהל האמריקאי.

אני לא חושב שיהיה משהו אחר. אולי יהיו קולות כאלה [שיגידו] שצריכים לבחור איזה מקום אחר. אבל אני לא יודע אם באיזה מקום בכלל ירצו לקבל אותנו. אני לא מרגיש מקום כזה על פני הכדור הארץ שירצה לקבל יהודים.

תלמיד: זה מה שאני אומר. הלחץ שהיום מורגש, הוא גדול עוד יותר ממה שהיה אז. כי אם אז עוד היה אפשר לחשוב, "בסדר. נלך לפלשתינה, נעשה מדינה יהודית". היום לא היהודים חושבים כך וגם לא האמריקאים.

אז עוד קצת לחצים. הם יראו שאין מקום, פשוט אין מקום. אתה מבין? כמו שאתה מגיע לאיזה בית מלון ואומרים לך "יש רק חדר אחד. אתה רוצה את זה? בבקשה. לא? אז לא. זהו". אז אין לך ברירה.

תלמיד: נשמע גם שכל הארגונים שמנסים כאילו להציג את היהודי הטוב, זה שיודע להשתלב, כמו הבי.די.אס גם אותם יעלימו, כי הם כאילו נותנים סיבה ליהודים להישאר כמו שהם, מתבוללים בארה"ב.

הכול יסתובב רק סביב דבר אחד, להעיף אותנו מאמריקה. והם כולם, בכל שכבות החברה האמריקאית, כולם יהיו בדעה אחת. זה מאוד מלכד את החברה. זה טוב לחברה. הם מרגישים בזה שיש להם שנוא אחד לכולם. זה מאוד קושר אותם יחד.

שאלה: דרך אחת שבה הם יוכלו להיאלץ לעזוב את צפון אמריקה זה לא האוניברסיטאות, כי יש הרבה מאוד ארגונים שלא מנוהלים על ידי הממשלה והאוניברסיטאות הם גופים שמנוהלים על ידי עצמם ויש הרבה לחץ על יהודים שם והרבה אנטישמיות. וכשהילדים שלך לא יכולים ללכת לאוניברסיטה זה כוח מניע מאוד גדול לעזוב, אם אתה רואה שלילדים אין עתיד.

למשל בטורונטו יש אוניברסיטה אחת שהיא כל כך אנטישמית, שאתה לא יכול לשלוח את הילדים שלך לשם, אז זה מחייב אותך לחשוב על העתיד של הילדים שלך. זו דרך אחת שבה אפשר לדחוף אותם החוצה.

עוד דרך זה על ידי כל הארגונים הנוצריים הדתיים שמרגישים שאתה לא צריך להיות פה, שאתה צריך ללכת לישראל. ואני רואה גם אותם עושים קמפיין שיעודד את היהודים לחזור לישראל.

מה לעשות? אני הייתי וודאי ממליץ לחשוב כבר עכשיו על זה. כי אחר כך יהיו חוקים שהם לא יוכלו לקבל את הרכוש שלהם. והם יצאו עם מזוודה ביד, זה מה שיש לך וקדימה. במקרה הטוב.

קריין: "העלייה הדרמטית בפעילות הציבורית של ארגונים המזוהים עם התנועה הציונית בגרמניה מעידה על תפקידה הדומיננטי יותר ויותר בחיי היהודים בגרמניה בשנות השלושים. באירועים שנערכו כמעט מדי יום נידונו נושאים כגון חוסר התוחלת של האמנציפציה והתבוללות (פרידה מהאיחוד, ע"פ הקבלה) כפתרונות לשאלת היהודים, נכונותה של הציונות, והסוגיות והבעיות הכרוכות בעבודת ההתיישבות בארץ ישראל. קורסים בעברית זכו לביקוש רב וצעירים רבים שקלו להגר מגרמניה לארץ ישראל. ציונים בולטים בברלין כמו הרב יואכים פרינץ, קורט בלומנפלד, גֵאורג לַנְדָוֵאר, זיגפריד מוזס ואחרים נאמו לעיתים קרובות בברלין ונסעו ללא הרף לערים גרמניות אחרות כדי לנאום. חלקם, כמו בלומנפלד, לנדאואר ואחרים, הורשו לחזור לגרמניה מעת לעת לאחר עלייתם לארץ ישראל בשנת 1933 כדי לנאום באירועים ציוניים. הרשויות ערכו רישום של כל האירועים, ומשגיחי המשטרה תמיד נכחו במקום. על פי דיווחי המשטרה, הנוכחות, בעיקר בברלין, הייתה כמעט תמיד גבוהה מאוד, ונעה בין מאה לאלף ואף יותר, ודוחות המשטרה תמיד הביעו שביעות רצון ממהלך האירועים, במיוחד בשל הדגש בתוכניות אלו על כך שיש לעשות הכול כדי לקדם את ההגירה לארץ ישראל".

אך למרות מאמציהם הקצב בפועל של ההגירה היהודית לארץ ישראל לא סיפק את הנאצים. לאחר הקצב הראשוני הסביר (בקושי) של יותר מ-26,600 מהגרים יהודים מגרמניה לארץ ישראל בין 1933 ל -1935, הזרם התדלדל עוד יותר.

לאחר שמילדנשטיין עזב את הלשכה לענייני יהודים המשיכה גרמניה לדחוף להגירה יהודית, אם כי נעשה יותר ויותר ברור שמטרתה הייתה לאלץ את היהודים לצאת מגרמניה יותר מאשר לעודד את הציונות. "לא נסתם הגולל על ההסכם [ההעברה], והוא המשיך לתפקד עד דצמבר 1939 [חודשיים לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה], אולם המדיניות לקידום ההגירה היהודית מגרמניה לארץ ישראל נמשכה ואף התעצמה בשנת 1938", כותב פרנסיס ניקוסיה ב"ציונות ואנטישמיות בגרמניה הנאצית".

אולם למרות מאמצי גרמניה להניע את היהודים לעלות לארץ ישראל החלו להיערם מכשולים פוליטיים שמעבר לשליטתה. "ארבע השנים הראשונות של כהונתו של ווקופ כנציב העליון היו תקופת השיא של ההיסטוריה הציונית בארץ ישראל", כותב ההיסטוריון מרטין קונולי. אולם ב-3 במרץ 1938 הוחלף ווקופ, שאיבד את אמון הממונים עליו בשל טיפולו במהומות הערבים (המרד הערבי הגדול) בשנים תרצ"ו-תרצ"ט (1936-39), על ידי סר הרולד אלפרד מקמייקל. כהגדרתו של ההיסטוריון יהודה באואר, מקמייקל לא היה "חבר גדול של היהודים, של הציונות או של הסוכנות היהודית". הוא הקשה על עליית היהודים לארץ ישראל והפריע למאמצי גרמניה לשלוח אותם לשם.

אל מול דלת סגורה כמעט לחלוטין בפלשתינה – מלבד הגירה בלתי חוקית שהיוותה חלקיק מהכמות אליה קיוו הנאצים – החלה גרמניה לחפש אלטרנטיבות אחרות. במבט לאחור ברור למדי כי עזיבתו של ווקופ סימנה את תחילת סגירת השערים על היהודים באירופה."

נראה איך שזה קורה בארה"ב. ההיסטוריה חוזרת והיא נמשכת לפי החוקים וכל פעם זה פשוט חוזר, וחוזר על עצמו. אנחנו יכולים לראות את זה, אבל כל פעם באכזריות יותר גדולה. אי אפשר לדבר על הגירושים שהיו באירופה ממדינה למדינה ומה שקרה בגרמניה, כשכבר סגרו אפשרויות לצאת לאיזה מקומות.

הביזיון בועידת אוויאן

"תשעה ימים בלבד לאחר החלפתו של ווקופ בפלשתינה על ידי נציב עליון עוין אירעה התפתחות שלילית נוספת. ב-12 במרץ 1938, לאחר סדרה של מעשי בריונות של גרמניה הנאצית נגדם התפטרו מנהיגי אוסטריה, והצבא הגרמני פלש לאוסטריה והכריז על אַנְשְׁלוּס ("סיפוח") של אוסטריה עם גרמניה.

משמעות הדבר ליהודי אוסטריה הייתה צרות, והלחץ להגר מאוסטריה גבר באופן ניכר. היסטוריונים מהגוף הבינלאומי "כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה", כמו קורי גוטשטדט, תומאס לוץ, ברנד רוטר, ויסיקה סן רומאן, מסבירים בספר "צופים מן הצד, מצילים, או שותפים לפשע?" כי "כתוצאה מהמספר ההולך וגדל של פליטים לאחר סיפוח אוסטריה, נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט עשה מאמץ חדש לפתור את בעיית הפליטים. הוא הזמין את כל המדינות הנוגעות בדבר לועידה בינלאומית שהתקיימה ביולי 1938 באוויאן-לה-בן שבצרפת, סמוך לגבול עם שווייץ. כידוע היטב נציגי 32 המדינות לא הצליחו למצוא את הפתרון הדרוש בדחיפות לסוגיה שלשמה כינסו את הישיבה. למרות שרוב המשתתפים הביעו צער על מצבם הטרגי של הפליטים, הם גם הודיעו כי מדינותיהם אינן יכולות לקבל יותר מהגרים חדשים. התברר כי הממשל האמריקני ומספר מדינות אירופיות ציפו שאמריקה הלטינית ואפריקה ישמשו מקום מתאים ליישוב היהודים הנמלטים מהטריטוריה הגרמנית. אולם הצעות עזרה לא הגיעו מאף אחת מהמשתתפות מאמריקה הלטינית, למעט הרפובליקה הדומיניקנית של רפאל טְרוּחִיוֹ. יתר על כן, ההצהרה הסופית של הועידה אפילו לא מתחה ביקורת על המדיניות הגרמנית האנטי-יהודית שיצרה את המשבר".

למעשה, "התוצאה הממשית היחידה של ועידת אוויאן הייתה הקמת הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים (IGCR), שלמעשה לקחה על עצמה את אותן המשימות שהנציבות העליונה של הליגה לא הצליחה לבצע: להסדיר העברת נכסים בבעלות יהודית מגרמניה ולמצוא הזדמנויות התיישבות חדשות לפליטים יהודים. עד תחילת המלחמה לא הצליחה הוועדה הבין-ממשלתית להציג רשימה של מדינות שמוכנות לקבל את היהודים שיעזבו את גרמניה; נראה היה שהדבר הצדיק את התעמולה של יוזף גבלס, לפיה גם אותן מדינות שביקרו את גרמניה בשל האנטישמיות שלה לא רצו את היהודים". באדישות מנומסת, מדינה אחר מדינה התנערה מלקבל יהודים. הנציג האוסטרלי ציין בסרקזם כי "מכיוון שאין לנו בעיה אמיתית של גזענות, איננו מעוניינים לייבא אותה".

עוד תוספת לביזיון של ועידת אוויאן הייתה השתתפותם הפעילה של כמה מהיהודים הבולטים בארה"ב במניעת יציאתם של יהודי אוסטריה וגרמניה. סוֹל בְּלוּם, יהודי אורתודוקסי שכיהן כיו"ר ועדת הקונגרס לענייני חוץ נבחר על ידי "ממשל רוזוולט כציר אמריקני לועידת הפליטים השקרית באוויאן, צרפת, בשנת 1938, ולועידת הפליטים המגוחכת באותה מידה בברמודה חמש שנים אחר כך [שעליה נדבר בהמשך הפרק]".

בעקבות הוועידה, מנהל הלשכה הבין-ממשלתית לפליטים ג'ורג' רובלי, שמונה על ידי צירי ועידת אוויאן לנהל משא ומתן עם הנאצים על תנאי ההגירה, היה פסימי מאוד. רובלי אמר "למשלחת של מנהיגים דתיים יהודיים, שמשימת הלשכה נתקלה ב'קשיים חסרי תקדים'". אולם בלום מעולם לא הביע אי שביעות רצון מתוצאות ועידת אוויאן.

הוכחה אחת לכך שארה"ב מעולם לא התכוונה להכניס פליטים מגרמניה היא מזכר שנכתב על ידי תת מזכיר המדינה דאז בנימין וולס ב-17 בנובמבר 1938, ארבעה חודשים בלבד לאחר ועידת אוויאן, ושבוע בלבד לאחר ליל הבדולח, כאשר פלוגות אֶס-אַה נאציות וכן אזרחים ביצעו שורה של פוגרומים מתואמים נגד יהודים ברחבי גרמניה ובחלקים מאוסטריה. המזכר לא רק ממחיש את חוסר רצונה של ארה"ב לסייע ליהודים גרמנים ואוסטרים, אלא גם מצהיר שהיא עושה זאת בתמיכת יהדות אמריקה: "השגריר הבריטי בא לבקר אותי הבוקר. הוא אמר כי ממשלת בריטניה רוצה שממשלת ארה"ב תאפשר לפליטים גרמנים להיכנס לארה"ב. הזכרתי לשגריר כי הנשיא הצהיר רשמית פעם נוספת רק לפני יומיים כי אין בכוונת הממשלה להגדיל את המכסה הקיימת עבור אזרחי גרמניה. הוספתי שיש לי רושם חזק ביותר שהמנהיגים הראשיים של יהודי ארה"ב יהיו הראשונים לדחוף לכך שלא יבוצע שום שינוי במכסה הנוכחית עבור יהודי גרמניה".

הוכחה נוספת לכך שהוועידה כולה הייתה מאמץ מזויף מלכתחילה הגיעה ב-12 ביוני 1939 כאשר מזכיר המדינה קורדל הול כתב מברק לג'וזף קנדי, שגריר ארה"ב בבריטניה. הל התייחס לתוכנית שהציע הרברט וויליאם אמרסון, ממשיך דרכו של רוּבְּלי כראש הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים, כדי לממן את הגרת הפליטים. התוכנית הציעה שמדינות יעד שאליהן התכוונו המהגרים להגיע ישלמו דולר אחד כנגד כל דולר שיתרמו ארגונים פרטיים. המברק של הל ציין כי בשום תנאים אין ארה"ב מוכנה להקדיש משאבים כלשהם להצלת פליטים מאירופה. "אנו מרגישים שחשוב ביותר שתמנע בכל דרך אפשרית הצגה של תוכנית רשמית כשלהי המאפשרת את מימון הגירת הפליטים בתלות בהשתתפות ממשלתית". הל ממשיך וכותב כי "ממשלה זו הבהירה מהרגע הראשון שבו היא פרסמה את ההזמנה לוועידת אוויאן שלמרות שהיא מבקשת לסייע בפתרון המסודר של בעיית הפליטים [הוא לא הבהיר את המשמעות של 'מסודר'], האחריות למימון מוטלת על הקבוצות הפרטיות [כלומר היהודיות]. אם תמנע זאת בלי ספק נפטר מהתוכנית של אמרסון", שזה מה שהל רצה באמת.

אולם סול בלום לא היה היהודי היחיד שנמנע מכל פעולה לטובת הפליטים היהודים בגרמניה ובאוסטריה או שיבח את מדיניות חוסר המעש של ממשלת ארה"ב. הרב יונה ווייז, יו"ר הקמפיין הלאומי של ועדת ההפצה המשותפת, נכח בוועידת אוויאן כצופה לא רשמי. בעקבות הוועידה הוא הרעיף שבחים על ראש המשלחת האמריקנית, מירון סי טיילור. על פי סוכנות הידיעות היהודית, וויז "ייחס את הצלחת הוועידה [כלשונו] למאמציו האישיים של מירון סי טיילור. הוא שיבח את מר טיילור על כך שהוא עשה 'עבודה נפלאה כדי לשמור את הוועידה ממוקדת במשימה שלה ו[להימנע] מהכישלון שחזו משקיפים ציניים'. כתוצאה מהנהגת ארה"ב, שהרב ווייז תיאר כ'מָן מִן השמיים לדמוקרטיות של אירופה ודרום אמריקה', והמאמץ האישי של מר טיילור, הוועידה סימלה את 'ראשיתו של עידן חדש בעליית הדמוקרטיה מהוויתור המשפיל שלה לרודנים עולמיים', אמר הרב ווייז. 'היא שימשה בעיקר כדי להשמיע צליל של אנושיות ומחאה נגד הבעיה הנובעת ממעשיה של ממשלה טוטליטרית. זה היה מדהים ששלושים מדינות התאגדו והסכימו שזו היא בעיה של האנושות ולא רק עניין של כמה קבוצות של אנשים'".

כשקוראים את השבחים הללו קל לשכוח שצירי הוועידה החליטו למעשה לא לעשות דבר למען היהודים. כדי לחפות על חוסר המעש שלהם הם מינו את ג'ורג' רובלי לשאת ולתת עם הגרמנים. וכערובה לכך שהוא לא יצליח הם קשרו את ידיו מראש בכך שהחליטו עוד לפני שהוועידה החלה לא לפתוח את גבולותיהם לפליטים. ברוח זו של חוסר מעש "הכריז הרב ווייז: 'אין כל ציפייה לקידום הגירה המונית מגרמניה. להיפך, נראה שהוועידה הייתה נחושה כי יש לגרום לגרמניה להבין שלא ניתן לצפות ממדינות העולם לספוג יציאה המונית ממנה'".

נראה כי לתת-המזכיר וולס הייתה סיבה טובה לרושם החזק שלו ש"יהודים יתמכו בסירובו לסייע ליהודים גרמנים ואוסטרים. על פי הספרייה והמוזיאון על שם אברהם לינקולן, עוד אחד מאותם מנהיגים יהודיים "אחראיים" היה השופט, פעיל המפלגה הדמוקרטית, וכותב הנאומים הנשיאותי סם [סמואל] רוזנמן, אשר 'שלח לנשיא רוזוולט מזכר בו אמר לו כי הגדלת מכסות ההגירה היא מאוד בלתי רצויה. היא רק תיצור 'בעיה היהודית' במדינות שיגדילו את המכסה'". בעצם אנחנו מרגישים את זה כבר ברוח יהודי אמריקה כלפי היהודים מכל מקום אחר. גם באותם הזמנים, והיום זה פי כמה וכמה. הזלזול שלהם כבר גבר בהרבה מאז. גם במדינת ישראל, גם ביהודים שבכל מקום.

"אולם ככל הנראה ההפגנה חסרת הבושה ביותר של חוסר החמלה של היהודים כלפי בני דתם אירעה במהלך הדיונים באוויאן: על פי סוכנות הידיעות היהודית, ב-11 ביולי 1938, בעיצומם של הדיונים, "שלחו חמישה ארגונים יהודים מובילים מזכר משותף לוועידת הפליטים באוויאן" ובו כתבו שהם 'אינם רואים בהגירה המונית [של יהודים מגרמניה] שום פתרון לצרות היהודים במרכז אירופה'". מחשש שתיווצר "'בעיה יהודית' במדינות שיגדילו את המכסה", כלשונו של סם רוזנמן, ניסו היהודים באותן המדינות שאליהן הם היו אמורים להגר, להשתמש בביורוקרטיה על מנת לוודא שטפטוף המהגרים לא יהפוך לשיטפון. לפיכך המזכָּר שלהם "הציע הקמת גוף ביצועי קטן על ידי הוועידה שיכוון ויפקח על ההגירה וינהל משא ומתן מול גרמניה ומדינות ההגירה". החתומים על המזכר היו המועצה ליהדות גרמניה, שהיתה בעליל בהכחשה בכל הנוגע לעובדה שאין ליהודים עתיד בגרמניה הנאצית, החברה היהודית להתיישבות (יק"א, J.C.A) וכן אגודת ישראל, ארגון בינלאומי המסייע לעולים ולפליטים היא"ס (HIAS-ICA), ארגון הג'וינט העולמי (JTC), וכן האגודה האנגלו-יהודית (AJA) וועד שליחי הקהילות [הבריטים].

כדי להוסיף חטא על פשע העניק השבועון The American Hebrew לנשיא רוזוולט "את המדליה העברית האמריקאית לשנת 1938 עבור שירות מצטיין בקידום הבנה טובה יותר בין נוצרים ליהודים בגלל מאמציו להביא לפתרון אנושי של משברים יהודיים". על פי ועדת השופטים שהחליטה לתת את הפרס לנשיא, לפחות אחת הסיבות לבחירתו הייתה "הישגיה של ועידת אוויאן". לדברי הוועדה רוזוולט היה ראוי לפרס כי "במהלך השנה האחרונה, הוא גילה יוזמה בכל משבר בענייני היהודים ועשה כל שביכולתו כדי להביא לפתרון אנושי; ובגלל שהוא היה אחראי על ועידת אוויאן לסיוע לפליטי מרכז אירופה".

אל מול מאמץ יהודי מגובש כל כך למנוע את הגירת יהדות גרמניה ואוסטריה, ולאור חוסר הרצון המובנה של המדינות בוועידת אוויאן לקבל יהודים, לא היה שום סיכוי לוועידת אוויאן לספק פתרונות אמיתיים. ההיסטוריון הישראלי מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) שאול פרידלנדר כותב, "שום שערים לא נפתחו באוויאן, ולא הוצעה שום תקווה לפליטים". במקום זאת "הוקמה ועדה בין-ממשלתית לפליטים בראשותו של עורך הדין האמריקני ג'ורג' רובלי". אולם כצפוי, "פעילותו של רובלי, בסופו של דבר, לא השיגה שום תוצאה".

נדון בפעילותו של רובלי בהמשך הפרק הזה, אך לסיום הדיון במחדל שנקרא "ועידת אוויאן", פרידלנדר מציג את מה שנראה כנקודה הכואבת מכולן: "לציניות הנאצית היה זה יום חג", הוא כותב. עבור האס-דה (מחלקת המודיעין של האס-אס), התוצאה המיידית של אוויאן הייתה להראות לכל העולם שהבעיה היהודית לא התעוררה בשל גרמניה בלבד, אלא זו הייתה שאלה בעלת חשיבות פוליטית עולמית דחופה ביותר. למרות הדחייה הכללית מצד מדינות אוויאן על האופן שבו טופלה השאלה היהודית בגרמניה, אף מדינה, כולל ארה"ב, לא הכריזה שהיא מוכנה לקבל ללא תנאי מספר כלשהו של יהודים. לא היה שום הבדל מהותי בין ההערכה הגרמנית של ועידת אוויאן לבין הסיכום העוקצני של כתב ניוזוויק במקום: "היו"ר מיירון סי טיילור פתח את ההליכים: 'הגיע הזמן שבו ממשלות חייבות לפעול, ולפעול מיד'. מרבית הממשלות המיוצגות אכן פעלו מיד, באמצעות טריקת דלתותיהן לפליטים יהודים'. ביטאון המפלגה הנאצית ה"פֶלקישֶר בֶּאוֹבַּכטר" יצא בכותרת ניצחון: 'אף אחד אינו רוצה אותם'".

גם היטלר לא פספס את ההזדמנות לנגח את אומות העולם על הצביעות שלהן. בנאום שנשא ב-12 בספטמבר 1938 אמר כי "הם מתלוננים בדמוקרטיות הללו על האכזריות הבלתי נתפסת שגרמניה מפעילה כדי לנסות להיפטר מהיהודים שלה. אך אין זה אומר שהמדינות הדמוקרטיות האלה מוכנות כעת להחליף את דבריהם הצבועים בעזרה מעשית. נהפוך הוא, הם מאשרים בקור רוח מוחלט כי אצלם, כפי הנראה, אין מקום! לפיכך, הם מצפים מגרמניה להמשיך לשמור על היהודים שלה ללא שום בעיה, ואילו אימפריות העולם הדמוקרטיות אינן יכולות בשום אופן לקחת על עצמם נטל כזה. בקיצור, אין עזרה, אלא רק הטפות כמובן!".

עבור גרמניה הנאצית סירובם של העמים לקבל יהודים היה יותר מסימן לצביעות העולם. זה הוכיח להם שאם הם רוצים להיפטר מהיהודים בגרמניה, אז מכיוון שהעולם לא רוצה אותם והיהודים לא רצו לעלות לפלשתינה, הם יאלצו להתמודד עם "השאלה היהודית" בעצמם, אפילו אם פירוש הדבר יהיה לנקוט צעדים קשים בהרבה מכפי שננקטו עד כה. מאמר בעיתון "הגדודים השחורים" ב-24 בנובמבר 1938 היה מפורש מאוד לגבי אמצעים אלה: "לאחר שהודיע ​​על הצורך בהפרדה מוחלטת של יהודי גרמניה לאזורים מוגדרים ולבתים מסוימים, הלך כתב העת של הרס-אס צעד נוסף קדימה: היהודים לא יוכלו להמשיך לחיות לאורך זמן בגרמניה: 'שלב התפתחות זה [במשבר הפליטים היהודים] יכפה עלינו את הצורך החיוני להשמיד את תת-האנושיות היהודית הזו, כפי שאנו מכחידים את כל הפושעים בארצנו המסודרת: באש ובחרב! התוצאה תהיה הקטסטרופה הסופית ליהדות בגרמניה, השמדתה המוחלטת'".

הסכם רובלי-וולתט הנפלא – שאף מדינה לא רצתה

"למרות כישלונה של ועידת אוויאן, הגרמנים היו רחוקים עדיין מלוותר על אילוץ היהודים לצאת. בעקבות הוועידה ניהל הלמר שאכט, נשיא הרייכסבנק (הבנק הפדרלי של הרייך) משא ומתן על הסכם עם ג'ורג' רובלי, ראש הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים. אולם המשא ומתן התקדם לאט מאוד.

בסופו של דבר פוטר שאכט – מסיבות שלא היו קשורות כלל למשא ומתן עם רובלי – וגם רובלי פרש מתפקידו הרשמי. אולם הוא נותר מעורב בהמשך המשא ומתן. "הלמוט וולתט, אחד האנשים הבכירים בניהול של תוכנית ארבע השנים, לקח לידיו את הצד הגרמני", כותב פרופ' פרידלנדר, ו"הסכם עקרוני בין וולתט ורובלי הושג ב-2 בפברואר 1939".

באופן כללי קבע ההסכם כי כ-150 אלף יהודים ובני משפחותיהם מדרגה ראשונה יעזבו למדינות המוכנות לקבל אותם תמורת סכום כסף גדול במשך שלוש שנים, ואילו היתר, בעיקר היהודים הזקנים ואלה שאינם מסוגלים לעבוד, ישארו בגרמניה ובאוסטריה. על פי מזכר ממשלת ארה"ב שנמצא באתר ה- Historian, הסכם רובלי-וולתט נתן הזדמנות ליהודים, אשר  לו היה מתקבל היה מציל את יהדות אירופה מהשמדה ואת העולם ממלחמה. להלן מספר נקודות וקטעים ראויים לציון מן ההסכם:

"1. התברר כי גרמניה נוטה לאמץ מדיניות שתאפשר בכל דרך להקל ולעודד את הגירתם המאורגנת של יהודים. תוכנית על פי הקווים המפורטים להלן תצא לפועל כאשר גרמניה תהיה משוכנעת שמדינות ההגירה מוכנות לקבל יהודים מגרמניה בהתאם לתוכנית זו.

2. בגרמניה נותרו כעת כ-600 אלף יהודים, כולל אוסטריה וחֶבֶל הַסּוּדֶטִים. מתוך המספר הזה 150 אלף מסווגים כבעלי יכולת השתכרות; כ-250 אלף נחשבים לנתמכים כלכלית ע"י (בדרך כלל ילדים של) בעלי יכולת ההשתכרות; היתר הם בעיקר הזקנים והחולים, שמסיבה זו אינם נכללים בתוכנית ההגירה הזו, ולכן ישארו בגרמניה.

3. הקטגוריה של בעלי יכולת ההשתכרות תכלול את כל הרווקים והרווקות בגילי 45-15 המסוגלים להתפרנס באופן אישי ושהם כשירים להגירה.

4. הקטגוריה של הנתמכים תכלול את הקרובים מדרגה ראשונה של בעלי יכולת ההשתכרות, למעט הזקנים (אנשים מעל גיל 45) והבלתי כשירים.

5. הקטגוריה של בעלי יכולת ההשתכרות תהגר תחילה, במכסות שנתיות, לאורך תקופה [מתוכננת] של שלוש שנים, שבכל מקרה לא תעלה על חמש שנים.

6. כל האנשים בקטגוריה של בעלי יכולת ההשתכרות כהגדרתה לעיל יתקבלו על ידי הממשלות המקבלות בהתאם לחוקי ההגירה והנהלים הקבועים שלהם.

גרמניה אפילו הסכימה להכשיר על חשבונה יהודים מהקטגוריה של בעלי יכולת ההשתכרות כדי להקל על הגירתם: "11. יינתנו אמצעים להסבה מקצועית של בעלי יכולת ההשתכרות לצורך הגירתם, בעיקר במרכזים להכשרה מחדש בחקלאות, אך גם בבתי ספר למלאכה. ממשלת גרמניה תעודד הכשרה מחדש."

באשר לרוב היהודים, אלה שאינם כשירים להגירה, הזקנים והחולים, גרמניה התחייבה לתנאים המדהימים הבאים: "13. לגבי טיפול בזקנים ובאנשים שאינם כשירים להגירה, שאינם כלולים בתוכנית זו ויוכלו לסיים את חייהם בגרמניה, הכוונה מצד גרמניה היא להבטיח שאנשים אלה, ואנשים הממתינים להגירה, יחיו בשקט, אלא אם כן יתרחשו אילו נסיבות יוצאות דופן. אין כוונה להפריד את היהודים [משאר האוכלוסייה]. הם יהיו רשאים להסתובב בחופשיות. לאנשים המתאימים לעבודה תינתן הזדמנות לעבוד כדי להתפרנס. עם זאת, יהודים המועסקים באותם מוסדות עם ארים יופרדו מהעובדים הארים.

14. התמיכה והסעד עבור האנשים האמורים בפסקה 13 לעיל, שאינם מסוגלים להתפרנס בעצמם, ימומנו מלכתחילה על ידי רכוש יהודי גרמניה. אם המשאבים הנ"ל לא יספיקו, יינתנו לאותם האנשים תנאי קיום מכובדים בהתאם לנוהלים הרווחים בדרך כלל בנוגע לסעד הציבורי של אנשים חסרי כול".

למרות הוויתורים יוצאי הדופן הללו מצד גרמניה אף ממשלה לא הייתה מוכנה לקבל יהודים "בהתאם לחוקי ההגירה והנהלים הקבועים שלהם", כאמור בסעיף 6 לעיל. כתוצאה מכך ההסכם מעולם לא יושם והשואה התרחשה מיד לאחר מכן."

שאלה: זה פשוט מעניין, נגיד לאפריקה ולדרום אמריקה הם כן היו מסכימים להגר אם היו נותנים להם?

היהודים בעצמם?

תלמיד: כן, כי הם ניסו לבדוק עוד מקומות.

זה היה גם מצד זה וגם מצד זה. גם היהודים חשבו שאולי כולם איכשהו נסתדר וגם המדינות ההם לא היו מעוניינות. יש לך נתונים על כל מדינה?

תלמיד: המדינה היחידה שהייתה מוכנה לקבל יהודים הייתה הרפובליקה הדומיניקנית בוועידת אביאן, לשם היהודים לא רצו לצאת וכל השאר לא רצו אותם.

זהו. זאת אומרת אנחנו חיים בזמן אחר, הכול יתרחש במהירות הרבה יותר אבל לפי אותם הפסים. כך אני סבור, הלוואי שאני אטעה.

שאלה: תוכל לתמצת מדוע גרמניה רצתה להוציא את היהודים מגרמניה?

תשאל היום כל מדינה ומדינה אם היא לא רוצה להפטר מיהודים, ודאי שכן. אולי הממשלה לא כל כך כי הון ובכל זאת הם מדענים, אנשים חזקים שמביאים תועלת למדינה. אבל בעצם מהיהודים רוצים להפטר כולם.

תלמיד: השאלה היא למה, אם אפשר להגיד את הסיבות?

למה? בגלל שהם יהודים ועל זה אין תשובה. בגלל שהם יהודים.

שאלה: מה לגבי עקרונות טוהר הגזע של היטלר שמופנים לכל המיעוטים ולא רק ליהודים. איך חוק טוהר הגזע קשור להתבוללות של היהודים?

אני לא יודע ואני לא נכנס לזה, לי עכשיו לא אכפת מה קרה שם. אני לומד מההיסטוריה להיום ולמחר, זה הכול. תלך לספריות, לארכיון ותבדוק את הדברים. אני לומד את זה לצורך איך לחיות.

אני בכל זאת מתייחס לכל הכתבים ההיסטוריים כלדברים עד כמה שאפשר להבין, להאמין להם ודאי שלא, או עד כמה אפשר להבין מהם דבר אמת, גם לא. אבל מה שלא יהיה שאנחנו נדע לאן אנחנו מתקרבים, לפי דעתי. יכולים לצעוק עלי, להגיד מה שרוצים אבל דעתי היא כך.

סנט לואיס – השייט הרחק מהגיהינום ובחזרה

"ליל הבדולח, שאירע ב-9 וב-10 בנובמבר 1938, לא היה אירוע בודד. זו הייתה תחילתה של מערכה מתוכננת בקפידה כדי לכפות על היהודים לצאת מגרמניה. הסכם רובלי-וולתט היה חלק ממנה אך בהחלט לא היחיד. חלק אחר בה הודגם בסיפורה העגום של ספינת הפאר "​​סנט לואיס".

"ב-13 במאי 1939 הפליגה האונייה הטרנס-אטלנטית הגרמנית 'סנט לואיס' מהמבורג שבגרמניה, להוואנה שבקובה. באונייה היו 937 נוסעים. כמעט כולם היו יהודים שברחו מהרייך השלישי. מרבית הנוסעים היהודים הגישו בקשה לוויזה לארה"ב ותכננו להישאר בקובה רק עד שיוכלו להיכנס לארה"ב".

רב-החובל הגרמני של הספינה, גוסטב שרודר – ש"יד ושם" העניקה לו לאחר המלחמה את התואר "חסיד אומות העולם" – דאג לכך שהנוסעים ירגישו בנוח ככל האפשר. אף על פי ש"רבים מהצוות ענדו את סמל הנאצים על מדיהם", הפליטים היהודים הרגישו כאורחים בספינת תענוגות ולא כפליטים.

שרה אוגילוי וסקוט מילר, מנהלים במוזיאון השואה בארה"ב, כותבים כי "על פני השטח, יציאת האונייה לוותה בכל הסממנים הרגילים. תזמורת ניגנה. דגלים התנוססו. חברים ומשפחות של נוסעי הספינה נופפו מהמזח".

"אני פשוט זוכר שהתרוצצתי הרבה סביב הספינה", נזכר קלארק בלטיס, "ובאופן כללי נהניתי מאוד. בסופו של דבר הייתה זו אוניית פאר. 'אהבתי את זה', מהדהד סול מסינגר שחגג את יום הולדתו השביעי במהלך ההפלגה. 'יצאתי מהסינור של אימי' – דבר שהוא לא הצליח לעשות בעבר כילד יהודי שגדל בין הסכנות שבגרמניה של היטלר. "התייחסו אלינו כל כך טוב", זוכרת אליס אוסטר, שהייתה גברת צעירה בזמן ההפלגה. 'הסתובבנו. שמענו מוזיקה של שטראוס, ולא שמענו את שטראוס הרבה זמן לפני כן'".

עם זאת, השייט בהחלט לא היה הפלגה רגילה. מרבית הנוסעים לא התכוונו להישאר בקובה לצמיתות, אלא רק עד שמספרם יעלה ברשימת ההמתנה להגירה לארה"ב. אף על פי כן, ולמרות הסכמתה הראשונית של ממשלת קובה לאפשר לנוסעים לבלות את זמן ההמתנה שלהם בקובה, כאשר הספינה עגנה בהוואנה, גילו הנוסעים את האמת המרה: "די בפתאומיות, מספר גורמים – ביניהם תאוות בצע, מאבקים פוליטיים, זעם ציבורי נגד הגירה, השפעות פשיסטיות ואנטישמיות – הפכו את רוב האנשים שעל סיפונה של 'סנט לואיס' לבלתי רצויים על אדמת קובה.

זמן קצר לאחר מכן הספינה הגרמנית הפליגה לטווח ראייה ממיאמי, שם נאסר על רב-החובל גוסטב שרודר להיכנס לנמל. מספר ספינות של משמר החופים האמריקאי הקיפו את הספינה כדי לוודא שאיש מהמהגרים הפוטנציאלים לא ינסה לשחות לחוף. פניות לנשיא ולגברת פרנקלין דלאנו רוזוולט שציינו את הרדיפה שהפליטים ייתקלו בה אם יוחזרו לגרמניה לא נענו. לבסוף, ב-12 ביוני, לאחר ימים רבים של משא ומתן, הושג פתרון בתיווך הג'וינט (JDC). מספר מדינות אירופיות הסכימו לקבל את 908 הנוסעים שנאלצו לחזור לאירופה. למרות ש-288 פליטים אכן מצאו עצמם בבריטניה, היתר הועברו להולנד, לבלגיה, לצרפת ולגורל בלתי ידוע באירופה שעמדה ליפול לידי היטלר".

פרידלנדר כותב כי הפלגתה של הסנט לואיס "חזרה לאירופה הפכה להיות המחשה חיה למצבם הכללי של הפליטים היהודים מגרמניה. לאחר שבלגיה, צרפת ואנגליה הסכימו סוף סוף לתת לנוסעים מקלט, ה'דיילי אקספרס' בלונדון שיקף את הדעה הרווחת בצורה חדה וברורה: 'אסור שדוגמה זו תהווה תקדים. אין מקום לפליטים נוספים במדינה זו, הם הופכים לנטל ומטרד'".

אבל ככל הנראה הסימן החזק ביותר לסבל ולחוסר התקווה של הנוסעים על סיפון הסנט לואיס היה שתיקתה הכמעט מוחלטת של יהדות ארה"ב ביחס למשבר, ובעיקר שתיקת הרב סטיבן סמואל וייז. פרופ' רפאל מֵדוף, היסטוריון יהודי-אמריקאי, המנהל המייסד של מכון דייוויד ויימן לחקר השואה בוושינגטון הבירה, כותב כי וייז היה "זמן רב המנהיג של ארגון ציוני אמריקה, נשיא הליגה להגנה יהודית המובילה בארה"ב, הקונגרס היהודי האמריקאי והרב הרפורמי הבולט ביותר של זמנו".

אולם בכל הנוגע לעזרה לבני עמו וייז בחר לעיתים קרובות בשתיקה ובחוסר מעש, כדי לא לאבד את מה שהוא האמין שהיה מערכת יחסים חמה עם הנשיא רוזוולט. המקרה עם הספינה סנט לואיס לא היה יוצא דופן. "הרב וייז ומנהיגים יהודיים אמריקאים אחרים לא אמרו דבר בציבור על הספינה", כותב מדוף בספרו "היהודים צריכים לשמור על שקט". "זה היה חלקית מתוך התחשבות במאמצים של הג'וינט לנהל מאחורי הקלעים משא ומתן על כניסתם של הפליטים לקובה או למדינות אחרות". אבל יותר מהניסיון שלא לפגוע במשא ומתן, זה "שיקף את רתיעתו העמוקה של וייז מלומר משהו שיביך את הנשיא רוזוולט", אשר כידוע לא תמך בכניסת פליטים יהודים לארה"ב.

להגנה על חוסר המעש שלו בעקבות דחייתו של רוזוולט את הסנט לואיס, נכתב מאמר מערכת לא חתום בשבועון Congress Bulletin שפורסם על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי שוייז עמד בראשו. המאמר הטיל בנוחיות את האשמה על מקום אחר. "חלק מהבעיה, כך נטען, היה הספר הלבן הבריטי שהוכרז לאחרונה, ומגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל, 'על זה שום יהודי אינו יכול להיות אחראי'. מקור אשמה נוסף, כך נטען, היו הקבוצות היהודיות שניסו 'לפתור את בעיית ההגירה על ידי הרחבת הפיזור'. מחבר מאמר המערכת כנראה לא שם לב לסתירה שבין האשמת הסגר בפלשתינה ובו זמנית האשמת אלה שחיפשו מקלט ליהודי אירופה במקומות אחרים".

הבורא מסדר כאלו לבבות, מה לעשות? העובדות, זה מה שחשוב. את הפרשנויות אני לא כל כך אוהב.

עבור היהודים אלסקה – קרה מדי, איי הבתולה – חמים מדי

"חוסר הרצון של רוזוולט לאפשר לפליטים היהודים על סיפונה של סנט לואיס לרדת לאדמת ארה"ב, ושתיקתו של וייז בנוגע לכך לא היו יוצאי דופן. הם היו הנורמה. לדברי העיתונאי הפורה מאט ליבוביץ', "המועצה היהודית הכללית התעקשה לשמור על דממת רדיו בעקבות ליל הבדולח. המועצה, המורכבת ממה שנקרא מנהיגי ארגוני 'ההגנה', הוציאה את ההנחיות הבאות בעקבות הפוגרום: 'אין לערוך מצעדים, הפגנות פומביות, או מחאות של יהודים'. כמו כן המועצה הזכירה ליהודים האמריקאים שלטובתם עדיף להם לא לצדד בהכנסת פליטים יהודים נוספים למדינה".

"כאשר שאל רוזוולט את היועץ היהודי הקרוב ביותר שלו, סמואל רוזנמן – חבר בולט בוועד היהודי-האמריקאי – אם יש לאפשר לפליטים יהודים נוספים להיכנס לארה"ב בעקבות ליל הבדולח, רוזנמן התנגד למהלך שכזה מכיוון שהוא 'ייצור בעיה יהודית בארה"ב'", ממשיך ליבוביץ'. גרוע מכך "כשהחלו להופיע חדשות על השואה בדפי העיתונים האמריקאים, רוזנמן וידא שרוזוולט לא ייפגש עם 400 רבנים שהתאספו מחוץ לבית הלבן, שרוזנמן התייחס אליהם כ'העדר מימי הביניים'. בשלב האחרון של השואה ניסה רוזנמן למנוע את הקמת מועצת הפליטים, שנועדה להציל פליטים יהודים מרצח עם. "ואכן, הגופים היהודיים המייצגים הכירו בכך ש'שתיקה היא האסטרטגיה הנבחרת', כפי שזו הובאה לידי ביטוי על ידי הוועד היהודי-אמריקאי בנייר עמדה אחרי ליל הבדולח: "[הגירה של הפליטים] עוזרת להעצים את הבעיה היהודית כאן", נכתב בנייר העמדה. "מתן עבודה לפליטים יהודים בזמן שכל כך הרבה אמריקאים מחוסרי עבודה עורר באופן טבעי רגשות רעים. עד כמה שזה נראה חסר לב יש להפנות את המאמצים העתידיים להעברת פליטים יהודים למדינות אחרות במקום להביא אותם לכאן'".

כחצי שנה לפני שהתרחשה הפארסה של האונייה סנט לואיס הוצע רעיון מהפכני שנודע בכינויו הצעת החוק של קינג-הבנר כפתרון למצוקתם של היהודים בגרמניה ובאוסטריה. "ביום חג ההודיה [1938] הציע פקיד אמריקאי אמיץ אחד תוכנית הצלה נועזת", כותב פרופ' מדוף. "יעד התוכנית: אלסקה. בשנת 1938 ההצעה לא נראתה בהכרח כפנטזיה מכיוון ששר הפנים, הרולד ל. איקס, היה התומך הנלהב ביותר שלה. במסיבת עיתונאים ערב חג ההודיה, שבועיים לאחר ליל הבדולח, הציע המזכיר איקס את אלסקה כ"מקום מקלט לפליטים יהודים מגרמניה ואזורים אחרים באירופה שבהם היהודים נתונים תחת דיכוי." אלסקה הייתה "הטריטוריה האחת של ארה"ב שאינה מפותחת לחלוטין", ציין איקס. בינתיים יצרו תומכי הפליטים וועדה לאומית לפיתוח אלסקה שהרכיבה קואליציה של אנשי דת נוצרים חשובים על מנת לתמוך בחקיקה. התומכים כללו את השחקנים זוכי פרס האוסקר לואיז ריינר ופול מוני, התיאולוג פול טיליץ', ארגון הקווייקרים (Quakers) והמועצה הפדרלית לכנסיות. אולם "מנהיגים יהודים אמריקאים היססו לתמוך בתוכנית. ראש הקונגרס היהודי האמריקאי, הרב סטיבן וייז, הזהיר כי תוכנית אלסקה "יוצרת רושם שגוי ומזיק כאילו היהודים משתלטים על חלק מהמדינה לצורך התיישבות". הוא טען כי "רק בגלל שמספר קטן של יהודים אולי יתיישבו שם" אין זו סיבה מספקת לתמוך בה. ארגון ציוני אמריקה היה הארגון היהודי היחיד שתמך באופן פומבי בהצעת החוק קינג-הבנר".

ד"ר ויליאם ר. פרל, חוקר שואה וסא"ל במיל' בצבא ארה"ב ששירת בצוות התביעה כנגד פשעי מלחמה בגרמניה, מציין מקרה מעציב נוסף של אי נכונות ממשלתית לעזור ושל דיכוי המחאה של יהודים לאחר מכן: "בניגוד לאמונה הרווחת הבעיה של היהודים בשואה לא הייתה איך לצאת, אלא לאן ללכת. דמויות המפתח במרבית הממשלות ברחבי העולם, במקום להקל את חוקי ההגירה שלהן, סגרו את גבולותיהן בפני היהודים הנרדפים, או לכל היותר נתנו אישורי כניסה במספרים סמליים בלבד. הנאצים הבעירו את הבית, והעולם החופשי נעל את השערים", מתחיל פרל בדוח.

"חלק מהצעדים שננקטו על ידי העולם החופשי שתרמו למותם של עשרות אלפים נותרו כמעט בלתי מוכרים", ממשיך פרל, "בראש ובראשונה הסיכול ע"י משרד החוץ של ארה"ב של תוכניות הצלה שאלמלא כן היו מביאות פליטים שגורלם נחרץ לאיים הקריביים, במיוחד לאיי הבתולה האמריקאיים המיושבים בדלילות וכמו כן לרפובליקה של האיטי.

כבר ב-18 בנובמבר 1938 [עוד לפני הצעת החוק לגבי אלסקה] אימצה האסיפה המחוקקת של איי הבתולה את ההחלטה הבאה: עקב התנאים העולמיים שיצרו קבוצות פליטים גדולות, ועקב כך שקבוצות כאלה בסופו של דבר יהגרו למקומות מבטחים, ועקב כך שאיי הבתולה של ארצות הברית, בהיותם מקום מבטחים, יכולים להציע מפלט מסבל. לכן, האסיפה המחוקקת של איי הבתולה של ארה"ב החליטה בישיבה שכונסה ליידע את העמים הפליטים שבעולם כי הם ימצאו מפלט מהסבל באיי הבתולה של ארה"ב".

"מחלקת המדינה החלה מיד בפעולה כדי לחסום את המאמצים ההומניטריים של תושבי האי ולסגור את נתיב הבריחה האפשרי הזה. שר החוץ [קורדל האל, שראה במערכה האנטי-יהודית של הנאצים 'עניין פנימי של הממשלה הגרמנית'] שלח מכתב לכל הרשויות הנוגעות בדבר, ובו אמר כי 'החלטה זו אינה מתיישבת עם החוק הקיים'".

אולם להאל לא הייתה שום סיבה לחשוש ממחאה; היה לו את וייז שיגַבֶּה אותו. "הרב וייז סירב לתמוך בהצעה של איי הבתולה", נכתב במאמר במרכז דיוויד ס. ווימן ללימודי השואה. וייז הסביר לעמיתו בסתיו 1940, זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות, "כי הכנסת פליטים לאיי הבתולה עשויה לשמש ככלי יעיל נגד [רוזוולט] במערכת הבחירות [לנשיאות של 1940]. לכן, וייז אמר, 'אכזר ככל שאני נראה, כמו שאמרתי לך בעבר, בחירתו מחדש חשובה הרבה יותר לכל דבר שהוא בעל ערך וכדאי מאשר הכנסתם של כמה אנשים, ולא חשוב עד כמה מיידית הסכנה בה הם נמצאים'".

אפילו בקרב בני עמו המנהיג היהודי האמריקאי הבולט ביותר לא התבייש במאמציו להצדיק חוסר מעש בכל מה שקשור לעזרה ליהודים באירופה. "משלחת של תלמידי רבנות שנפגשה עם וייז בשנת 1942 קיבלה את התגובה [הבאה]. כשהסטודנטים הציעו להאיץ בארה"ב להכניס פליטים יהודים לאיי הבתולה השיב וייז כי 'חם שם מדי' מכדי שיהודים יתיישבו שם. כשהציעו את אלסקה אמר וייז ששם 'יותר מדי קר'".

ההיסטוריונית האמריקאית הנועזת דבורה ליפשטדט שלעולם אינה חוששת להביע את דעתה, גם כשהיא צריכה להגן עליה בבית המשפט, כותבת כי "עלתה האשמה נוקבת עוד יותר נגד וייז וחבריו, המתכתבת עם מה ששמעתי בפסטיבל הקולנוע היהודי באטלנטה. מנהיגים יהודים אמריקאים אלה, כך נטען, הסתייגו מכך ש'הסוג הזה' של יהודים יגיע לכאן. סמואל מרלין, מקורבו של פיטר ברגסון, אמר זאת בצורה בוטה למדי: הם לא רצו אנשים שמתנהגים בצורה מביכה'".

שאלה: אנחנו קוראים ושומעים את כל מה שקרה בהיסטוריה ואתה מזהיר אותנו שזה הולך לקרות עוד פעם.

לכן אנחנו קוראים, כדי לראות את הדברים האלה שיתרחשו שוב. ההיסטוריה מעתיקה את עצמה, כל הזמן מעתיקה את עצמה.

תלמיד: ואנחנו יושבים וכמובן שאנחנו לא רוצים שזה יקרה. מצד אחד אנחנו מדברים עם תושבי ארצות הברית כרגע ולא קוראים להם לבוא לפה, מצד שני אנחנו מזהירים שזה הולך לקרות עוד פעם. גם אם הם יבואו לפה, וזו הצעקה שלנו דרך הספר, מה יש להם פה? מלחמות ופירוד. אני רק חושב מה השלב הבא שאנחנו רוצים שיקרה?

שלב הבא? גמר תיקון.

תלמיד: זה סוף השלב.

מה עלינו לעשות? חיבור.

תלמיד: אני רוצה לחדד שאנחנו מצד אחד יוצאים בקריאה לכולם להתחבר כי הולך לבוא אסון, שואה שנייה כנראה.

אם לא נתחבר.

תלמיד: אם לא נתחבר. ומצד שני האלטרנטיבה או שאנחנו קוראים להם לבוא לארץ ישראל אבל פה שיא הפירוד ועם משוסע. מה אנחנו רוצים להגיד להם בעצם?

אנחנו לא אומרים להם לאן לברוח, אנחנו אומרים להם להתחבר.

תלמיד: להתחבר בארצות הברית?

לא חשוב איפה.

תלמיד: ואז זה ימנע את השואה השנייה שיכולה לקרות שם?

ודאי. דווקא התחברות חייבת להיות כאן בארץ ישראל גופו?

תלמיד: אז למעשה אנחנו מבקשים, כאילו שואפים שיהודי ארצות הברית יתאחדו?

כן, יתאחדו.

תלמיד: יתאחדו ולאיזו מטרה?

להימנע מהשואה.

מדגסקר - היעד הסופי לפני הפיתרון הסופי

"כשפרצה מלחמת העולם השנייה הדלתות החסומות של העולם החופשי הותירו את יהודי אירופה כמעט ללא אפשרויות מלבד להישאר ולהמתין לגורלם. על אף שהנאצים הבהירו לחלוטין מרגע עלייתם לשלטון כי הם לא יסבלו את נוכחותם של יהודים ביניהם, היהודים סירבו להאמין שהם נפלו מהפסגה לשפל המדרגה ודחו את האפשרות של הסכם ההעברה. בנוסף היו לציונים ספקות משלהם לגבי כמה מהקפיטליסטים היהודים, כפי שהם הגדירו את היהודים הגרמנים, הם רצו בארץ ישראל, כדי לא לערער את הדומיננטיות של הסוציאליזם ביישוב היהודי המתהווה.

גם יהדות פולין התנערה מהסכם ההסרה ואפילו לא ערערה על מכסת העלייה שקבע המנדט הבריטי. יתרה מזו, גם כאן ההנהגה הציונית לא רצתה שיהודים אורתודוקסים אנטי-ציוניים – סוג היהדות שממנו ברחו רוב הציונים – יגיעו לארץ ישראל במספרים גדולים.

כשהדלת לארץ ישראל החלה להיסגר והלחץ הנאצי התגבר בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, ניסו היהודים אפשרויות אחרות, אך אומות העולם סירבו לבקשותיהם, כאמור בתמיכה פעילה של ארגונים יהודים בולטים, בעיקר אמריקאים. ועידת אוויאן, הספינה סנט לואיס והסכם רובלי-וולתט רק שיקפו את חוסר הרצון המובנה באומות העולם לסייע ליהודים. כעת הם היו נתונים לחסדי הנאצים.

אך הנאצים לא ויתרו על גירוש היהודים. עדיין לא. מאז סוף המאה ה-19 צצו מדי פעם תוכניות ליישוב מחדש של יהדות אירופה באי מדגסקר. בשנת 1937 שלחה "ממשלת פולין ועדה של שלושה אנשים למדגסקר כדי לחקור את האפשרויות ליישוב יהודים שם". הוועדה חזרה מהאי במזרח אפריקה עם השקפה פסימית שמדגסקר לא תוכל לקיים יותר מכמה אלפי משפחות.

ועם זאת, "ב-5 במרץ 1938 הוטל על קצין האס-אס האחראי על ההגירה היהודית בכפייה אדולף אייכמן להכין חומר כדי להעבירו למפקד משטרת הביטחון (SIPO) ריינהרד היידריך בנוגע ל'פתרון של מדיניות חוץ כפי שנידון בין פולין לצרפת', כלומר תוכנית מדגסקר". אייכמן, שקדן וקפדני, ניגש ישר לעבודה. בסיום מחקרו הציג עבודה ראשונית שבוצעה על ידי שירות הביטחון (אס-דה) על פרויקט הגירה של כארבעה מיליון יהודים למדגסקר. בהמשך, "ב-29 במאי 1940, הציג הימלר את תוכניתו בפני היטלר והציע את 'הגירת כל היהודים לאפריקה או למושבה אחרת'".

באותה עת הנאצים התכוונו שתוכנית מדגסקר תהיה "הפתרון הסופי". הם לא רצו להשמיד את היהודים פיזית שכן, כהגדרתו של הימלר, "השיטה הבולשביקית של השמדה פיזית של עם מתוך אידיאולוגיה היא דוחה, 'אינה גרמנית באופיה' ואינה מעשית. היטלר הסכים לפיתוח תוכנית מדגסקר".

עם זאת, לתוכנית מדגסקר לא היה סיכוי של ממש. הגרמנים התכוונו לייעד את מדגסקר ליישוב יהודים לאחר שיסיימו את כיבוש צרפת ויתפסו את מושבותיה. הם כבשו את צרפת והשתלטו על האי, אך שאלת הובלתם של ארבעה מיליון יהודי אירופה לאפריקה נשארה פתוחה, מכיוון שלגרמניה לא היה צי גדול די הצורך. הובלת היהודים הייתה לפיכך אמורה להתבצע על אוניות סוחר אנגליות אשר יתפסו לאחר שהנאצים יביסו את חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF).

לאורך כל קיץ 1940 ועד הסתיו של אותה השנה התנהל בכל עוזו קרב אוויר בין חיל האוויר הבריטי לבין הלוּפְטְוַואפֶה (חיל האוויר הנאצי). אלפי מטוסים נפלו מכל צד, אך אף צד לא נכנע. בסופו של דבר, חיל האוויר הבריטי יצא כמנצח במה שנודע כ"קרב על בריטניה", הנאצים לא יכלו להשתלט על אוניות הסוחר הבריטיות ותוכנית מדגסקר נגנזה לצמיתות.

גם כאן, למרות שלא הייתה לכך כל השלכה על התוצאה הסופית, התערב ארגון יהודי, ולא לטובת היהודים. על פי הספרייה הווירטואלית היהודית, "נזעק מ[החדשות על] תוכנית מדגסקר, הזמין הוועד היהודי-האמריקאי [בראשות סם רוזנמן] למצמרר כל ך, שפורסם במאי 1941, בו ביקש להראות שיהודים לא יוכלו לשרוד בתנאים על האי. אולם באותו זמן הנאצים כבר התקדמו בדרך ל'פתרון סופי' אחר".

הווילה ברחוב ואנזה 56-58

"ב-20 בינואר 1942 התכנסו בכירי הממשל בגרמניה הנאצית למה שנודע "ועידת ואנזה", שם נוסח הפתרון הסופי לשאלה היהודית, אשר הפך למדיניותה הרשמית של גרמניה – להשמיד את כל 11 מיליון היהודים החיים באירופה ובברית המועצות. התוכניות הוכנו, המִפְקָדים הושלמו, בעיות נדונו ונפתרו, וכל שנותר היה להוציא לפועל את התוכנית מדינה אחר מדינה, כאשר הגרמנים קיוו להתקדם באירופה ומחוץ לה. הכול היה שיטתי ומחושב.

בדומה לצו אלהמברה לגירוש יהודי ספרד, לא הייתה שום דרמה במסמך ואנזה, לא היו בו ביטויים של שנאה, רק עובדות ופרטים. אפילו מילים כמו השמדה או הרג נעדרו לחלוטין מפרוטוקול הוועידה. המסמך ציין בפשטות כי "כ-11 מיליון יהודים ייקחו חלק בפתרון הסופי של השאלה היהודית האירופית". דווקא לשון ההמעטה והנימה הפרוזאית הם שהופכים את המסמך הסופי של ועידת ואנזה למצמרר כל כך.

עמוד 6 במסמך, למשל, מציג את הרשימה של אייכמן, המפרטת כמה יהודים חיים בכל מדינה. המדינות מחולקות לשתי קבוצות: א) תחת שליטה או כיבוש של הרייך באופן ישיר (או חלקי, במקרה של צרפת של וישי); ב) מדינות בעלות ברית או מדינות חסות, נייטרליות, או במלחמה עם גרמניה. בסך הכול מנה אייכמן למעלה מ-11 מיליון יהודים. עם זאת בעמוד 7 המסמך מסביר שהוא סופר "רק את היהודים שעדיין דבקים באמונה היהודית, מכיוון שבמדינות מסוימות עדיין אין הגדרה למונח 'יהודי' על פי עקרונות גזעיים".

תמונה 6: המסמך המסכם של ועידת ואנזה.

בעקבות הסטטיסטיקות מובא פירוט מדכא ברצינותו של "דרגות היהדות" וכיצד יש לטפל בכל דרגה שכן "תנאי מוקדם לפתרון המוחלט של הבעיה [היהודית] הוא גם פתרון לבעיית הנישואים המעורבים ואנשים בעלי דם מעורב". הנתונים התייחסו רק ליהודים מִישְׁלִינְג (בעלי דם מעורב) מאחר שהטבלה בעמוד 6 כבר התייחסה ליהודים לחלוטין, שאין צורך לדון בהם כיוון שהם יושמדו.

• התייחסות ליהודים מעורבים מדרגה ראשונה (שיש להם שני סבים/סבתות יהודים) היא כליהודים מלאים, כלומר הם יושמדו. אבל אם מסיבה כלשהי, יהודי מעורב מדרגה ראשונה יורשה להישאר (חי), הוא או היא "יעברו עיקור כדי למנוע צאצאים כלשהם ולבטל את הבעיה של אנשים עם דם מעורב אחת ולתמיד".

• יהודים מעורבים מדרגה שנייה (שיש להם רק סבא/סבתא יהודי אחד) ייחשבו כגרמנים אלא אם כן "לשני ההורים דם מעורב", או ש"לאדם יש מראה גזעי לא רצוי במיוחד המצביע עליו כלפי חוץ כיהודי", או שיש "רישום משטרתי ופוליטי רע במיוחד שמראה שהוא מרגיש ומתנהג כיהודי".

• משפחות מעורבות של יהודים וגרמנים לחלוטין ייבחנו באופן פרטני. אם יש להם השלכות על קרובי משפחתם של גרמניה, הם "יפונו" לגטאות.

• משפחות מעורבות של יהודים מעורבים מדרגה ראשונה (מִישְׁלִינְג) וגרמנים: 1) ללא ילדים, רק "המעורבים" יפונו; 2) עם ילדים, אם הילדים ייחשבו כיהודים הם יפונו יחד עם ההורים. אחרת, רק ההורה היהודי יישלח.

• משפחות שבהן שני ההורים מעורבים מדרגה ראשונה: כל המשפחה תישלח. זה תקף גם כאשר שני ההורים הם מעורבים אך אחד מדרגה ראשונה והאחר מדרגה שנייה.

לאחר מכן, המשתתפים דנו באתגרים שבביצוע העיקור וקבעו שבמקום זאת, הם יציעו לממשלה להכריז על חוק שאומר שנישואים אלה בטלים ומבוטלים".

קושרים קשר שתיקה

בעקבות ועידת ואנזה, הנאצים ניגשו ישר לעבודה והחלו בבנייתם של מחנות השמדה ברחבי פולין הכבושה הגרמנית והפעלה של מבצע ריינהרד: התוכנית להשמדת יהדות פולין. מבצע ריינהרד נכנס למלוא תוקפו באותו קיץ, ובתוך ארבעה חודשים, מאוגוסט לנובמבר 1942, יותר ממיליון יהודים נספו.

למרות מאמצי הנאצים להסתיר את זוועותיהם דלפו דיווחים על רצח העם ולבעלות הברית נודע על הזוועות המתרחשות בשטחים הכבושים בידי הנאצים. על פי ההיסטוריון המוערך זאב וולטר לקוויר, "אפשר היה לצפות שהיהודים במעגל הפנימי של רוזוולט יפנו ישירות לרוזוולט בשם היהודים. אך למעט שר האוצר מורגנטאו, איש לא שידל את הנשיא לתמוך בפעולות הצלה. פקידים אלה ראו עצמם כאמריקאים שבמקרה היו יהודים – לעיתים לצערם. מסיבות שונות, עשרה חברי המשלחת היהודית של חברי הקונגרס תיעבו את הרעיון של הפעלת לחץ להקלת חוקי ההגירה, למרות ששלושה מתוכם היו יושבי ראש ועדות שהיו בעמדה לסייע בחילוץ היהודים –הוועדות לענייני חוץ (סול בלום), הגירה והתאזרחות (סמואל דיקשטיין), ומשפט (עמנואל קלר)".

אלמלא המאמצים המתואמים של ממשלת ארה"ב, סטיבן וייז שהוזכר וארגונים יהודים אחרים, העולם היה יכול לדעת על השואה הרבה יותר מוקדם מכפי שזה אכן קרה. בספרו Shake Heaven & Earth, העיתונאי לואי רפופורט מתאר מכתב ששלח וייז לנשיא רוזוולט ובו הוא מבקש פגישה עם ארגונים יהודים אמריקאים שבה הנשיא ייתן את "תשובתו מחממת הלב והמנחמת".

יש סיבה טובה מדוע וייז לא ביקש דבר מלבד מילים מנחמות. במכתב שנשלח ב-2 בדצמבר .1942

"מודה וייז שהוא ידע על רצח העם במשך חודשים, אך שתק בנושא וגרם לארגונים יהודיים אחרים לנהוג כמותו. במילותיו של וייז, "החלטתו של היטלר הייתה להשמיד את העם היהודי בכל הארצות שבשליטת היטלר. ללא ספק עד לשני מיליון אזרחים יהודים נהרגו". למרות הידיעה זאת, ממשיך וייז, "הצלחתי, יחד עם ראשי ארגונים יהודים אחרים, להשאיר את הידיעות האלה מחוץ לעיתונות, תוך קשר מתמיד עם משרד החוץ" (ראו תמונה 7, סוף פסקה ראשונה, ואז המשך משורה 2 פסקה 2)."

תמונה 7 מכתב של וויז

"אפילו לאחר שהתפרסמו ידיעות על השואה ניסה וייז להחניק דרישות יהודיות מהממשלה האמריקאית לפעול לטובת יהדות אירופה ולסכל מחאות נגד חוסר המעש של הממשלה. מֵדוף כותב בספרו "ציונות מיליטנטית באמריקה: עלייתה של תנועת ז'בוטינסקי והשפעתה בארצות הברית" כי "ככל שפרטים נוספים על רצח העם הגיעו למערב, ארגנו ארגונים ציוניים מופע ראווה ענק תחת הכותרת 'לעולם לא נמות' כדי לפרסם את מצוקת יהדות אירופה. 'לעולם לא נמות' הציג בשלוש מערכות את האירועים המרכזיים בהיסטוריה היהודית, את תרומת היהדות לציוויליזציה ואת הטבח הנאצי. שתי ההצגות הראשונות במדיסון סקוור גארדן ב-9 במרץ נצפו על ידי קהל של יותר מארבעים אלף. כאשר המחזה הועלה בחודש שלאחר מכן בוושינגטון הבירה, היו בקהל הגברת הראשונה אלינור רוזוולט, מאות חברי קונגרס, חברי קבינט, שופטי בית המשפט העליון וחברי הסגל הדיפלומטי הבינלאומי. 'לעולם לא נמות' היווה את המכה הגדולה הראשונה בקיר הדממה סביב רצח העם הנאצי".

מדוף ממשיך ומספר כי "במקביל, נותני החסות להופעה במדינת ניו יורק, בבולטימור ובגארי, אינדיאנה, דיווחו על לחץ מצד הארגונים היהודיים הבולטים במקומות אלה לבטל את ההופעות. כמה דיווחים בתקשורת טענו כי סטיבן וייז אף הפציר במושל ניו יורק תומאס דיואי לבטל את התוכניות להכריז על ה-9 במרץ, תאריך הופעת הבכורה במדיסון סקוור גארדן, כיום אבל רשמי על יהדות אירופה".

המו"ל של הניו יורק טיימס "לא מתייחס לאנשים האלה"

"ארגונים יהודים לא היו היחידים ששמרו על שתיקה באשר לרצח העם שהתרחש באירופה. הניו יורק טיימס, העיתון המוביל באמריקה, היה חרוץ ויצירתי במאמציו להקטין את ממדי הטרגדיה, ואף להסתיר אותה לגמרי.

בספרה המאשים "נקבר על ידי 'הטיימס'" תיארה הפרופ' לעיתונאות לורל לף את המניפולציות וההתחמקויות של הניו יורק טיימס, שבעליו והמו"ל היהודי שלו ארתור הייז סולזברגר ביצע כדי להחניק, לעמעם, או להשתיק לחלוטין את הדיווחים מאירופה. לף מתארת את ה-2 במרץ 1944 כיום טיפוסי בטיימס במהלך המלחמה: "בעמוד ארבע, בין שלוש עשרה כתבות אחרות, הופיע דיווח מאנגליה בן חמש פסקאות. שתי הפסקאות הראשונות תיארו את החלטת בית הנבחרים להעניק 50 אלף לירות שטרלינג למימון הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים, ואז הגיעו הפסקאות האלה: '[חבר מפלגת הלייבור סילברמן] קרא דוח של הוועד היהודי הלאומי שפעל אי שם בפולין: 'בחודש שעבר אמדנו עדיין את מספר היהודים בכל פולין בין 250 ל-300 אלף [מתוך שלושה מיליון שחיו שם לפני השואה]. בעוד כמה שבועות לא יישארו יותר מ-50 אלף מאיתנו. ברגע האחרון שלנו לפני המוות, שרידי יהודי פולין פונים לעזרה לכל העולם. מי ייתן וזה, אולי הקול האחרון שלנו מהתהום, יגיע לאוזני העולם'. ובלי למצמץ ממשיכה הכתבה כי 'הקונגרס גם אישר סכום של 3,863 שטרלינג לסייע לצלב האדום הבינלאומי לפתוח משרד בשנחאי'".

לדברי לף, "הטיימס מעולם לא הכיר בכך שרצח ההמונים של יהודים, מכיוון שהיו יהודים, היה דבר שקוראיו היו צריכים לדעת".

כתב "הדיילי ביסט" (The Daily Beast) מארלו שטרן מציע מספר נתונים סטטיסטיים שמדגימים כיצד הטיימס התעלם מהשוֹאה: "בין 1939 ל-1945 פרסם הניו יורק טיימס יותר מ-23,000 כתבות בעמוד הראשון. מתוכם 11,500 היו על מלחמת העולם השנייה. עשרים ושישה היו בנושא השואה".

סולצברגר, המו"ל של הניו יורק טיימס, הודה כי מדיניות הקטנת חשיבות של השואה הייתה מכוונת. הוא הסביר כי "בעוד שהוא יהודי ומזדהה כיהודי, הוא חושב שהיהדות אינה אלא קטגוריה דתית, ולכן [הוא] אינו מתייחס ל'אנשים האלה' מכיוון שהוא לא רואה בהם חלק מאותו 'עם' או 'גזע'".

לסולצברגר לא הייתה שום אהדה לאף אדם או מטרה שלא הייתה חלק מהאג'נדה הרפורמית האנטי-ציונית שלו. הוא היה אחד המייסדים של "המועצה האמריקאית ליהדות" האנטי-ציונית, אשר שומרת עד היום על עמדתה שהיהדות היא "אמונה דתית אוניברסלית, ולא זהות אתנית או לאומית".

במאמר דעה משנת 2014 בעיתון "אלגמיינר", כותב רפאל מדוף כי "אפילו ביקור במחנות הריכוז לשעבר של הנאצים בשנת 1945 לא שינה את אמונותיו האנטי-ציוניות של סולצברגר. בנאום שנשא שנה לאחר מכן אמר סולצברגר כי למרות שהוא ריחם על הניצולים היהודים המתגוררים במחנות העקורים באירופה, הם היוו רק 'אחוז מזערי מכלל העקורים' ולכן אינם צריכים לקבל תשומת לב כה רבה".

יתר על כן, ממשיך מדוף, המו"ל של הטיימס אף הרחיק לכת עד כדי לטעון כי הציונות אשמה בכמה ממקרי המוות של היהודים בשואה. באותו נאום ב-1946 הוא נטען כי משבר הפליטים בתקופת המלחמה היה "בעיה חברתית וכלכלית הניתנת לניהול, עד שהרעש סביב עניין המדינה [יהודית] הכניס אלמנט פוליטי בלתי ניתן לפתרון לתוך העניין. דעתי היא שאלפי הרוגים היו עשויים להיות בחיים כעת אם הציונים היו שמים 'פחות דגש על עניין המדינה", טען סולצברגר."

ברמודה – ההונאה האחרונה

"מול ביקורת הולכת וגוברת על חוסר מעש מצידה הבינה ממשלת ארה"ב שהיא חייבת לפחות להעמיד פנים שהיא עושה משהו. בהתאם לכך שלחו ארה"ב ובריטניה נציגים לוועידה דו-צדדית בנושא בעיות פליטים, שהתקיימה באי ברמודה באפריל 1943. בישיבה סגורה הסכימו למעשה שני הצדדים לא לנגוע בנושאים רגישים: הבריטים לא רצו לנקוט בפעולות שעשויות להצית מהומות ערביות במזרח התיכון או להיכנס למשא ומתן עם גרמניה על שחרור יהודים, או להידרש לשלוח מזון תוך עקיפת המצור של בעלות הברית על אירופה הכבושה בידי הנאצים. ארה"ב מצידה לא רצתה להתחייב לשום תוכנית שתפגע במדיניות ההגירה ההדוקה שלה. ההגבלות הותירו מעט מאוד אפשרויות, כמו הקמת מחנות פליטים קטנים בצפון אפריקה, ובעיקר יידוע מדינות נייטרליות על כך שאמריקה ובריטניה מודאגות ממצוקת הפליטים. בנסיבות כאלה אין פלא שתוצאות הדיונים היו דלות עד כדי כך שהן נשמרו בסודיות.

בנוסף, התעקשה ממשלת בריטניה כי "לא ניתן להתייחס לבעיית הפליטים כאילו מדובר בבעיה יהודית לחלוטין" בגלל האפשרות שהגרמנים או מדינות החסות שלהם עשויים לעבור ממדיניות של השמדה למדיניות של שילוח [של הפליטים], ויכוונו, כפי שעשו לפני המלחמה, להביך מדינות אחרות על ידי הצפתן במהגרים זרים". במילים אחרות, בעיני ממשלת בריטניה השמדת יהודי אירופה הייתה הפתרון המועדף לשאלה היהודית, ולו היו פליטים יהודים בורחים לאנגליה, העניין היה נחשף ומביך את ממשלת בריטניה.

בקו אחד עם הגישה הבריטית, מכתב של מזכיר המדינה קורדל הול לנשיא רוזוולט מ-22 במאי 1943 חשף כי ממשלת ארה"ב מלכתחילה לא התכוונה לנקוט בצעדים של ממש כדי לסייע ליהודים הנטושים. הול כתב על הוועידה כי "פגישה בעלת אופי כזה תמשוך תשומת לב כלל-עולמית". לכן, "אלא אם כן הממשלות האמריקאיות והבריטיות יחליטו מראש על המטרות שעליהן לנסות להשיג, ואת המידה שבה הן יחייבו את עצמן בנושא הכספי, הוועידה לא יכלה להגיע לשום מסקנות משביעות רצון" שהיו, כאמור, בעיקר "ליידע מדינות נייטרליות על הדאגה האמריקאית והבריטית לפליטים".

כדי להבטיח את השגת חוסר המעש המוסווה ממשלת ארה"ב נאלצה למנות ציר שיהיה צייתני אך גם מקובל על הציבור. המועמד המיידי היה חבר הקונגרס היהודי סול בלום, יו"ר ועדת הקונגרס לענייני חוץ. ואכן, "ממשלת רוזוולט בחרה בו כציר של ארה"ב לכנס הפליטים האבסורדי בברמודה. אחר כך, בלום הצהיר, 'אני כיהודי מרוצה לחלוטין מהתוצאות', מה שהביא כתב-עת יהודי אחד להאשים שבלום 'שימש כבובה' כדי לטרפד את ההפגנות היהודיות נגד 'עושי-הכלום של ועידת ברמודה'".

בלום הייתה בחירה טבעית. אחרי הכול, הוא "עבד בצמוד עם הממשל כדי לחסום את הצעות החלטה בקונגרס התומכות בהצלה [של יהודים] ובהקמת המדינה היהודית. הוא אפילו גיבה את הצעת מחלקת המדינה לאסור על כל דיון ציבורי בנושא פלשתינה למשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה".

מסיבה זו, "כאשר בלום נבחר כחבר המשלחת האמריקאית לוועידת ברמודה, רבים בקהילה היהודית ראו בבחירה תכסיס כדי להסיט את הביקורת על מדיניות הפליטים האמריקאית. עוזר מזכיר המדינה ברקינרידג' לונג כתב באופן פרטי ביומנו כי בחר בבלום כיוון שחבר הקונגרס היה ידוע כ'קל לטיפול' וכ'שאפתן נורא לפרסום'".

שוב, כצפוי לחלוטין, לא משלחת ארה"ב וגם לא המשלחת הבריטית הציעו פתרונות רציניים כלשהם להצלת מה שנותר מיהדות אירופה. הממשל האמריקאי סירב להשתמש באוניות טרנס-אטלנטיות בכדי להעביר פליטים או להגדיל את מכסת הפליטים שהוכנסו לארה"ב. הבריטים מצידם סירבו לדון בפלשתינה כמפלט אפשרי.

ולמרות התוצאות העגומות, "חבר הקונגרס בלום הודיע ​​כי 'כיהודי' הוא 'מרוצה לחלוטין' מהתוצאות". באוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה לאחר המלחמה, המשיך בלום להגן על תוצאות ועידת ברמודה, וטען כי כל הודעה על סיוע ליהודים הייתה גורמת 'להתעצמות הרדיפות'. חבר הקונגרס עמנואל סלר, שגם חבר במפלגה הדמוקרטית, אפיין את בלום כ"לקקן של מחלקת המדינה".

סיכום קצר של הניכור הקטלני

"התנהגותו של סול בלום בוועידת ברמודה לא הייתה בלעדית לוועידה. היא הצביעה על הדרך שבה הוא ורוב היהודים האמריקאים בעמדות השפעה התנהלו לפני, במהלך ואפילו אחרי מלחמת העולם השנייה. לדברי פרופ' קורט סטון, בוועדת האומות המאוחדות בנושא מוסד בינלאומי בשנת 1945 בסן פרנסיסקו שבה הוקם האו"ם (UNCIO) "היה בלום היהודי היחיד שנבחר למשלחת האמריקאית בת שמונה האישים שנשלחה לסן פרנסיסקו לכתוב את אמנת האו"ם. בישיבות הגוף העולמי המתהווה, בלום, שנראה על ידי יותר מהיסטוריון בולט אחד כ'יהודי החצר הנצחי', טען בלהט בזכות הפליטים. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. קודם לכן בשנת 1943 היה בלום היהודי היחיד במשלחת האמריקאית לוועידת ברמודה, שהתכנסה לדון בנושא הבלעדי של הגירה בזמן מלחמה. אך שום סיוע לא עמד להגיע ליהודי אירופה. הנוכחות של בלום במשלחת שימשה רק כחלון ראווה. בנוסף, במהלך אינספור קרבות בקונגרס על הגדלת מכסות העלייה, סול בלום, יו"ר ועדת יחסי חוץ של הבית, לא עשה דבר כדי לסייע ליהודי אירופה להימלט מהכבשנים של היטלר. היה זה בלום שפעל לבקשת מחלקת המדינה לקבור את החלטת בית הנבחרים משנת 1943 ליצור סוכנות ממשלתית להצלת יהודים מהיטלר. איך לעזאזל יכול היה הקונגרס למנוע שוב ושוב את הגדלת מספר הפליטים מאירופה המורשים להיכנס לאמריקה, במיוחד כאשר יהודים עמדו בראש שלוש הוועדות האחראיות בצורה הישירה ביותר לחקיקה מסוג זה (יחסי חוץ, הגירה ומשפט): בלום, סמואל דיקשטיין ועמנואל קלר".

לסיכום, כפי שכותבת ההיסטוריונית קתרין קולברסון, "ברור מה קרה ליהודים. שישה מיליון מהם נספו בדרך המזעזעת ביותר. פחות ברורה הכתובת על המצבה של אלה שעמדו בצד. לאחר [דיכוי] המרד בגטו ורשה, התאבדותו של שמואל זיגלבוים (מנהיג יהודי פולני שהתאבד במחאה על חוסר המעש של בעלות הברית), והביזיון של ועידת ברמודה, נראה שכתב בעיתון יהודי קטן, ה-Jewish Frontier, ידע את התשובה: גטו ורשה 'חוסל', מנהיגי יהדות פולין מתים בידי עצמם, וכל העולם, המתבונן מצידו בפסיביות, גם הוא, בדרכו, מת".

כמה נשאר לנו עוד?

תלמיד: נשאר פרק 8 שהוא יחסית קצר ופרק 9 שגם הוא לא ארוך, שני שיעורים.

שני שיעורים, טוב, אפשר לכתוב על זה וכמה כתבו, אבל העניין הוא שאומנם אנחנו כל הזמן שם מסתובבים סביב הבעיה, אבל הבעיה היא אחרת, שההודים בעצמם לא שמעו ולא רצו לשמוע וגם המנהיגים שלהם לא שמעו, לא רצו לשמוע, גם החילוניים, גם הדתיים.

אנחנו צריכים עוד ועוד להשתדל להסביר שחיבור הוא ההצלה, לא דתי, לא חילוני, פשוט חיבור זה ההצלה זה חוק הטבע שנדרש מעם ישראל להיות כמרכז החיבור וכל האנושות תתחבר סביב זה.

תלמיד: שמעתי מחברים, אני לא יודע איך להגדיר אותם אפילו, נוקשים כאלה בדרך כלל, שלא מתרגשים מכל ההיסטוריה הזאת, שהספר מאוד מטלטל אותם. חברים שלנו פה ששומעים את זה. מיום ליום.

מה הכוונה מטלטל?

תלמיד: זאת אומרת, שלא מניח להם במחשבות.

לא נשאר כלום הראש?

תלמיד: לא. נשאר דווקא. הפוך. מטריד אותם הנושא הזה.

כן.

תלמיד: מאוד מטריד אותם. השאלה שלי, מה עושים עם הרגש הזה, עם התחושות האלה?

אני לא יכול להגיד לכם, כי אני גדלתי על זה. ומילדות שמעתי את כל הסיפורים האלה, ופחות או יותר, אמנם לא הכול היה גלוי שם ברוסיה, אז קשה לי להגיד. אני רגיל לזה שהלחץ על היהודים, השנאה ליהודים זה דבר הקבוע ואין לזה שום פתרון. זאת אומרת, מצד אחד יש שנאה, מצד שני, אין פתרון לשנאה.

כשהגעתי לכאן, גיליתי את הפתרון הזה, שזה חוק רוחני, שדווקא על ידי הכוחות האלה הבורא מכוון אותנו להיות המובילים לתיקון העולם. לכן, וודאי שישנם אנשים שמקבלים מזה התרגשות רבה, אבל אחרי הכול, אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים ולהבין שהכול ניתן לפתרון. אנחנו צריכים לעשות את זה ויכולים לעשות את זה. וזה עכשיו נמצא לפנינו. אחרת לא הייתי כל כך תומך בכל התהליכים האלה, ובספר, ובקריאה.

תלמיד: אתה אומר שאתה גדלת על זה, שמעת את זה, זה חי בך, גם בעוד הרבה חברים שבאו מחו"ל לישראל. ואצל מי שלא, כביכול עצם הקריאה בספר היא לרגע פתאום פותחת איזה חור הצצה להרגשה הזאת. עוד יומיים היא תיעלם. אני שואל איך להשתמש בהרגשה הזאת הלאה, כדי שהדבר הזה לא ייעלם. כי מטבענו אנחנו נשכח את זה. זה ברור לי.

הכול נשכח מהלב. אין מה לעשות. האגו שכל הזמן מתחדש מוחק את הכול. אולי אנחנו צריכים לחזור על זה אפילו. אבל שוב, בשביל מה? כדי לקבל התרשמות הנכונה שעלינו להביא לעם היהודי שבאמריקה ובכל מקום בעולם את [הידיעה] שחיבור הוא ההצלה ואנחנו נמצאים במערכת הטבע שדורשת מאתנו חיבור. ודורשים מאתנו כל אומות העולם בהכרה, בתת הכרה, לא חשוב, כולם מרגישים שיש בנו משהו שהם צריכים ואנחנו לא משחררים. אנחנו לא מביאים להם אושר, רוגע. אלא ההפך. בזה שאנחנו כאלה עקשנים אנחנו גונבים הכול, ואנחנו שומרים איזה סוד [שבגללו] העולם כולו סובל.

דבר עם כל אחד ואחד, הוא יגיד לך שזה ככה. אם אתם לא יודעים, אז תבדקו. וזה באמת נכון. האמת שהם אומרים, הם לא יודעים על מה הם מדברים, אבל עכשיו, אחרי שאתה קבלת הסבר מחכמת הקבלה, אז כן יש לך סוד, ואתה צריך לעבוד עימו כדי לפתוח אותו לכולם, להראות לכולם איך להשתמש בו. ובאמת, להבין שהם צודקים. שאתה חייב באמת לפתור את הבעיה.

עד כמה שאנחנו נבין את זה יותר ונעבוד לפי זה, יום יום, אין לנו יותר מה לעשות בעולם הזה, אז נצליח. ותצליחו דווקא בזה שאתם תחשבו שאתם הולכים להציל את היהודים ולהציל את כל אומות העולם, ולהביא אותם לפגישה עם הבורא. מה יכול להיות יותר גדול?

ולא שאתם חושבים על עצמכם. איפה גמר תיקון שלי? איפה זה? לא. אתם חושבים על אחרים. בצורה כזאת תצליחו. זה נקרא "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה". אני מקווה מאוד שאנחנו נבנה קו ברור ונחזיק בו.

תלמיד: אחד הדברים המטלטלים זה גילוי של "אנטישמיות יהודית", אני אקרא לזה. שיש פירוד כזה גדול בעם.

אני לא נכנס לכל הסברים האלה. אני לא מתייחס לכל התנועות האלו, לאלפי הזרמים. אני יודע רק דבר אחד, אני חייב להביא את שיטת התיקון, את מה שידוע לנו מחכמת הקבלה לכולם, כמה שאפשר. בלי לשים לב מיהם ומהם, ולא להיכנס ביניהם ולהתחיל בכל הדברים.

תלמיד: אני גם חושב ככה, ואם ללכת אחורה, אז כולם עשו המון פשעים, אני מסתכל על להביא לאנשים ידיעה של חיבור זה הצלה, אפשר לשמוע אם הם מבינים שיש בעיה. אם אדם לא מרגיש שיש לו בעיה הוא לא רוצה לשמוע על הצלה. אם אנחנו צריכים לעורר את תשומת לבם שהם נמצאים בסכנה. בכלל, בתור פרסום כלפי זה, להגיד "יש בעיה גדולה מאוד. תפתחו את העיניים. יש תרופה. חיבור, הצלה, חכמת הקבלה".

כן.

תלמיד: הספר הזה מאיר גם בא' וגם בע'. הוא מאיר את כל שקרה ומעורר את מה שאנחנו צריכים לעשות. ובאמת, כמו שדיברת על כוח המשחית לעשות את הפעולה, וזה כוח שאי אפשר לעצור אותו בשום מקום. אבל עכשיו רק החיבור הזה בינינו, וגם זה מתחבר לנבואה של בעל הסולם, אז עכשיו ההרגשה שזה תלוי בנו. שאנחנו ממש צריכים להיכנס לתוך פעולה כזאת שרק אנחנו יכולים פה לעשות משהו כדי באמת להגיע לתיקון.

כן. תודה רבה.

תלמיד: במשך כל הספר הזה, במיוחד בפרק 7 הלא פשוט הזה, אנחנו רואים איך מתוארים חוסר המוצא, או חוסר יכולת לשנות את גורל העם היהודי, ומאחורי זה רואים את ההשגחה הברורה של הבורא. קשה מאוד כאן להאשים מישהו באופן קונקרטי.

אנחנו לא מאשימים אף אחד. יש חלק מהאנושות שצריך להגיע קודם לתיקון הבריאה, זה נקרא "עם ישראל". ולסחוב אחריו עוד את החלק השני מהאנושות לאותו המצב לתיקון הבריאה. זה העניין. אני לא מסתכל, לא על מה שהיה, ולא על מה שיהיה, אני מסתכל רק על מה שאנחנו צריכים לבצע. זהו. לא שם לב על כלום. לא חשוב לי איפה זה קורה ומה. אני יודע שרק חיבור בינינו מקרב אותנו למטרת הבריאה, ואנחנו גם צריכים להסביר את זה לכולם כדי לסחוב אותם אחרינו. זה הכול. להיות החלק הפורץ.

שאלה: דווקא בזה השאלה. איך להעצים את הנקודה הזו? על מה לתת דגש? אם שם לא היה מוצא, אז פה יש לנו חופש בחירה. ודווקא בזה אנחנו יכולים להשתמש. אז היינו יכולים לרכוש את הכוח הזה אם המסר שלנו יהיה, מצד אחד, אנחנו מבליטים דווקא את החיבור הזה. אבל אז אף אחד לא יכול היה לדעת בזמנו שצריך להתחבר. ועכשיו אנחנו מבינים את זה. אז יש כאן חלוקת לדגשים, מה ייחודי בזמן שלנו ביחס לאותה היסטוריה של העבר? את זה הייתי רוצה לברר.

זה לא לעכשיו.

(סוף השיעור)