שיעור בוקר 06.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מחוסר אונים לצעקה לבורא"

במעבר הזה, מ"לא לשמה" ל"לשמה", ודאי שיש הרבה מאוד מצבים שאנחנו צריכים לברר, להבדיל ביניהם, לחבר ביניהם, לעבוד עם כל אחד, לראות איך הם מתחברים, איך הם מתייצבים, איך הם תומכים זה בזה, תלויים זה בזה, כי זו בעצם העבודה שלנו במשך כל סולם המדרגות.

כי תמיד אנחנו מקבלים מצבים של ירידה, מצבים של עלייה ותלוי איך אנחנו מקבלים אותם, מה אנחנו קובעים כירידה, מה אנחנו קובעים כעלייה, לא לפי ההרגשה שלנו אלא לפי היחס שלנו לבורא, עד כמה שאנחנו מסוגלים יותר, מסוגלים פחות, להיות קשורים בו, להודות לו, לשמח אותו, דרך חברים, דרך קבוצה, בשמירה על הערבות ועל כל התנאים שהמקובלים מלמדים אותנו. לכן הנקודה הזאת היא עדיין חשובה מאוד.

אחרי שאנחנו נרגיש יותר ויותר איך היא מובנת לנו, מתייצבת בנו, אז אנחנו נוכל להתחיל לעבור כבר ללימוד פרטים אחרים לתוך הדעת, עד כמה שיורדים ומה שיש לנו שם, עד כמה נפתח לנו הכלי דקבלה, בעביות שלו, בדרגות, בצורות של העביות וכמה שאנחנו כנגד זה, על ידי חיבור ביננו, נוכל להשיג את דרגות האיחוד ביננו, ועם הבורא. איך החושך הופך לאור, מלכות הופכת להיות לכתר על ידי חיבור עם הבינה וכן הלאה.

גם נתחיל לחבר את החושך, שחור, כשכל פעם הוא יהיה יותר ויותר חשוך, גם באופנים שונים ונקבל אותו בשמחה כי זו התחלת המדרגה החדשה. ואם אדם נמצא בהכנה לעל מנת להשפיע, אז החושך מביא לו את הרגשת השמחה דווקא, זאת אומרת התחלה חדשה, כמו אדם שזקוק מאוד לפרנסה ושמח שמצא עבודה. זאת אומרת, לקבל מלכות, לקבל חושך, שזה לא חושך כי זו ממש זריחת האור החדש, היום החדש, שהופך להיות ממלכות לכתר, על ידי היחס שלו הנכון להשפעה, לבורא.

את כל זה אנחנו נצטרך ללמוד, עכשיו אין לנו מה לרוץ קדימה להבחנות החדשות, אלא אנחנו צריכים עכשיו להבין טוב, לספוג, את הנקודה הזאת שדיברנו עליה כבר כמה ימים.

קריין: נקרא מתוך קובץ קטעים בנושא, "מחוסר אונים לצעקה לבורא", ציטוט מספר 16. מתוך בעל הסולם, שמעתי, מאמר מ"ב. מהו שראשי תיבות אלול, "אני לדודי ודודי לי", מרמזת בעבודה.

"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים". מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שלית לה מגרמה ולא מידי [שאין לה מעצמה ולא כלום], היינו שאין לה כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת דלית לה כלום [שאין לה כלום], בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר מב. מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה).

שוב

"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה."

סדנה

האם אנחנו יכולים למדוד או להרגיש לפחות איזה הבדל ולציין עד כמה אנחנו נמצאים בהפרש המצבים, בין ההסתרה לגילוי? עד כמה שגילוי מביא לנו שמחה והתפרצות, שמחה ומרץ, ועד כמה שהרגשת ההסתרה מביאה לנו את הרגשת החושך, חוסר אונים וחוסר כוחות?. עד כמה ההבדל בין שני מצבים האלה הוא גדול, והאם אנחנו יכולים להגיד שבכל זאת אנחנו נמצאים במגמה שהפער בין שני המצבים האלה מתקצר, מצטמצם, ויכול להיות שבעתיד אני אראה את עצמי כך שגם הסתרה וגם הגילוי יתקבלו אצלי בהרגשה, במידה, ביחס השווה?

*

למה עבודה בעשיריה אקראית מקרבת אותי לבורא לעומת עשיריה קבועה?

*

איך העשיריות האקראיות מאפשרות לי לחשוב על כל העולם כעשיריה וכך מקדמות אותי להיות מכוון יותר לבורא? איך העשיריות האקראיות עוזרות לי לעבור ולהתייחס לכל העולם כעשיריה ולבורא כמחזיק אותה וממלא אותה?

*

כשאני נמצא עדיין בבחינת הקבלה אז איפה שאני מקבל מילוי יותר גדול נראה לי אור, יום, ומילוי יותר קטן נראה לי כחושך, לילה. אם אני מתקרב לבחינת ההשפעה, או שכבר נמצא בבחינת ההשפעה, אז אני מקבל את החושך שממלא אותי כדרגה יותר עליונה, שדווקא היא חלק מהיום כי זה מלכות ד'עליון החשוכה. במקום שהיה לי הכתר שלי המאיר, אז אני עולה מכתר שלי למלכות דעליון, ואני שמח מזה שהגעתי לזה, שמגיעה לי מדרגה חדשה, מצב חדש. אם אני נמצא בהכנה הנכונה אז אני שמח.

איך אנחנו מחזיקים זה את זה במצב של הערבות, תמיכה, כדי לקבל כל פעם חושך כתחילת מדרגה החדשה? "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". לקבל אותו ממש בשמחה. ובתנאי שיש לי תמיכה מהחברה אז אני מתנתק, או לפחות חלקית מהכלי שלי שאני לא שרוי בו, אלא יחד עם האחרים, ואז במידה הזאת אני יכול להיות בשמחה, גם בקבלת החושך. אני עובר ממלכות הפרטית שלי למלכות של העשיריה וכך אני שמח, זו מדרגה חדשה.

אם אני נמצא בהשפעה אז בכלל אני מקבל את החושך כמתנה גדולה מאוד, כהזדמנות לפעול עכשיו, להשפיע. איך אנחנו מכינים את עצמנו לקבל חושך כמלכות ד'עליון?

*

מה נותן לנו מצב, הרגשה, שאנחנו נמצאים בכתר ד'תחתון, או במלכות ד'עליון, שזו מדרגה חדשה, חושך, שנמצאים בזה כשעוברים מהמצב המאיר, מכתר שלנו, המובן והמורגש, למצב של חושך, חוסר אונים חולשה, בלבול, ונמצאים במצב הזה בשמחה יותר מאשר עם ידיעה ובירור, אור, במדרגת הכתר שלנו?

איך אנחנו בונים בשמחה יחסים, תנאים שיכולים לעלות מכתר ד'תחתון שלנו למלכות ד'עליון, המצב החדש, החשוך?

*

כשאנחנו מגיעים ממצב טוב שלנו, כאילו טוב, למצב הבא שהוא חשוך, מכתר שלנו למלכות דעליון, איך אנחנו עולים ממלכות ד'עליון לכתר ד'עליון?

*

קריין: ציטוט מספר 17, בעל הסולם "שמעתי", מאמר נ"ג, "ענין הגבלה".

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות". וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה. וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

בשביל מה מגיעות התוספות?

*

איך אנחנו מודדים שהירידה במצבנו תגרום להעלאת גדלות הבורא בעינינו, שזה קם וזה עומד והפוך, ועד כמה שמזדמן לי לקבל ירידה במידה הזאת אני יכול להעלות את גדלות הבורא בעיני, כמו נדנדה, זה יורד וזה עולה. איך אני דואג שכך יקרה, שאשמח בירידה שלי, כי בהתאם לזה אני מעלה את הבורא בעיני?

*

קריין: ציטוט מספר 18, מתוך רב"ש ג', "ענין גלות".

"ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם. ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים. נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(רב"ש - ג'. מאמר 71 "ענין גלות")

מה בדיוק אנחנו מבקשים בזמן קבלת מדרגה חדשה שנראית כחושך, כגלות? מהי גלות ומהי גאולה, איזה הבחנות מגדיר עובד ה' בגלות ובגאולה, גלות במה, והגאולה שלה אני מצפה במה היא?

*

האם אנחנו יכולים להגדיר את הצמצום ככוח שאנחנו עובדים איתו גם בעליות וגם בירידות, בחושך, באור, בכל מיני מצבים שעוברים עלינו בצורה שווה, או כהזדמנות לעלייה בלבד?

*

שאלה: כתוב "צריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות", מה זה "העיקר" ומה זה "התוספות"?

מה העיקר בשבילנו?

תלמיד: התחברות לבורא, להיות בהשפעה.

לא. התחברות לבורא זה לא העיקר.

תלמיד: חברים.

לא. מה העיקר שאתה רוצה להשיג?

תלמיד: חיבור בין החברים.

בשביל מה?

תלמיד: בשביל להשיג את הבורא.

בשביל מה?

תלמיד: להיות בהשפעה?

בשביל מה?

תלמיד: לעשות נחת רוח לבורא.

בשביל מה?

תלמיד: אני שואל אותך. בשביל מה?

מהי מטרת הבריאה?

תלמיד: "להיטיב לנבראיו".

להיטיב לנבראיו זו לא מטרת הבריאה שלנו, זו מטרת הבריאה שלו. אני שואל מצדנו.

תלמיד: לעשות נחת רוח לבורא.

בשביל מה, למה הוא צריך את זה? הוא לא צריך.

כדי להיות בדבקות עמו. מטרת הבריאה היא דבקות, ודבקות מושגת על ידי השפעה. אם אני צריך להגיע לדבקות אז אני צריך לחקור מה הוא עושה כדי שאעשה אותו הדבר במעשים, בהשתוות המעשים אנחנו מגיעים לדבקות. מפני שהוא משפיע, אז אין לי ברירה אני גם חייב להגיע להשפעה. לכן הוא ברא אותי בצורה הפוכה, בקבלה, כדי שאשיג את תכונת ההשפעה, שבזה אני מראה לו, לעצמי, לא חשוב, שבאמת מטרת הבריאה היא הכי יקרה לי ולשם זה אני עובד.

אז קודם כל, "סוף מעשה במחשבה תחילה". אני צריך לכוון כל פעולה ופעולה שלי במשך כל רגע ורגע בחיי, האם אני על ידה מקיים את הדבקות? יכול להיות שזה במרחק של אלף קילומטר מהעניין, אבל לקראת זה. לפי זה אני יודע איזו פעולה אני צריך לעשות בכל רגע, זו שמקרבת לדבקות.

תלמיד: מה זה להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות?

כן. למה הכוונה?

קריין: מתוך ציטוט 17, בעל הסולם "שמעתי", מאמר נ"ג. "ענין הגבלה באמצע".

עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה. וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

תלמיד: אז מה זאת התוספת שבעל הסולם מדבר עליה?

אם אני נמצא במצב הקטנות, שאין לי כלום, מה טוב בזה ומה רע בזה? טוב בזה, שאני יכול להביע שאני באמת נמצא בחפץ חסד, קל לי להיות בחפץ חסד בזמן הקטנות, כי אין לי שום דבר. זה קל לקבוע שאני חפץ חסד, אני חי ביער, אין לי חולצה ואני לא צריך שום דבר. אבל מי יודע, אם יכניסו אותי לארמון המלך ויגידו, זה הכול שלך, האם אשאר חפץ חסד או לא? זאת שאלה. אז אם אתה מבין את זה, אז תבין מה ההבדל בין קטנות לגדלות. אז מתי יותר קשה להיות חפץ חסד? בזמן הגדלות? כן. אז למה הוא אומר שאנחנו צריכים להשתוקק לקטנות ולא לגדלות?

תלמיד: שאלה טובה.

זאת שאלה לסדנה, נעזוב אותה. תרשמו ותחשבו על זה במשך היום.

שאלה: מה הקשר בין חפץ חסד לאהבת חינם?

איפה כתוב כאן על אהבת חינם?

תלמיד: לא כתוב.

אז תעזוב, לא למדנו. אנחנו לא לומדים עכשיו על אהבה, אנחנו לומדים עכשיו איך אנחנו בכל מצב שבא יכולים להיות למעלה מהמצב הזה. למעלה, הכוונה שאני לא בורח ממנו לקבל איזו תרופת הרגעה או איזה ניתוק אחר, אלא שאני על פני כל מצב ומצב, קושר אותו לבורא, שאין עוד מלבדו. אומר שזה לטובתי, שאני מהמצב הזה מברך אותו, שאני יכול לחשוב עליו, להשתוקק, להתכוון אליו, ולשמוח בזה שאפילו במצבים הגרועים ביותר אני יכול לחשוב להשפיע לבורא, לטובת ה'.

כמו אימא שיש לה תינוק והיא חושבת עליו כל הזמן, בצורה אינסטינקטיבית, גשמית, בהמית, כך זה אצלנו בטבע, כך אני רוצה שכל הזמן יהיה לי יחס לבורא, שאני כל הזמן חושב לטובתו. ואני? שאגדל בכל מיני [צורות] אגואיסטיות שלי, רצונות, מחשבות, ואני על פני זה אחשוב כל הזמן עליו, בזה אני מעוניין.

זה כבר עניין של צמצום, מסך ואור חוזר, הכול תלוי בנקודה הזאת. זאת אומרת, להשתוקק לראות את עצמו בכל מצב ומצב, מעל המצב האישי לדאוג לבורא. זה מה שאנחנו צריכים לפתח.

שאלה: מלכות תחתון ומלכות עליון, כתר תחתון וכתר עליון, אתה יכול להסביר מה זה, ומה ההבדל?

"מלכות" זה נקרא שאין לי כלום, "כתר" זה נקרא שיש לי הכול. אני מהכתר שלי שיש לי הכול, שהשגתי איזו מידת השפעה, מה זאת אומרת יש לי הכול? ברוחניות יש לי הכול, שבכל הכוחות שלי אני רוצה להשפיע לבורא, זה נקרא ה"כתר" שלי, פתאום אני נופל למצב חושך. מה החושך כאן? שחושב על עצמי שאין לי כלום, לעומת אחרים אני בכלל אפס, לא מבין, לא מרגיש, יש לי כלפיהם קנאה, גם שנאה, דחייה. אני מרגיש את עצמי שאני ממש מבוטל, מי אני, זה נקרא "מלכות דעליון". שאני קיבלתי תוספת רצון לא מתוקן, ובו אני באמת מרגיש את האמת, מי אני.

איך אני עולה עכשיו מתוך המצב הזה הלאה לכתר דעליון? קודם כל אני צריך לעשות כאלו פעולות שיביאו אותי להפסיק לחשוב על עצמי, זה נקרא "צמצום". מה שיש לי, מה שאני מרגיש בכלים שלי, זה לא חשוב לי, אלא חשוב לי מה קורה בקבוצה. שוב, זה כמו אימא שחושבת על התינוק, מה שהוא מרגיש, מה שיש בו זה חשוב לה יותר ממה שהיא בעצמה. להעביר דגש מאני לקבוצה, ומהקבוצה לבורא.

אם אני מגיע למצב שאני דווקא שמח, שמתוך החושך שיש לי יכול לחשוב על הקבוצה ועל הבורא, זה נקרא שאני נכנסתי ל"מרחב הרוחני". שאני נמצא באמונה, בהשפעה למעלה מהדעת, למעלה מהרצון לקבל שלי. כך אנחנו צריכים לעבוד, לכיוון זה, יש בו הרבה יותר הבחנות פנימיות, זה יבוא.

שאלה: אם אנחנו רוצים לחגוג את גדלות הבורא למעלה מהדעת, איך לעשות את זה ולא לרדת למטה מהדעת?

רק תבקש, כל הזמן לבקש. עם החברים, בלי חברים, בתפילה, בבקשה, לא חשוב, תבקש שתהיה לך גדלות הבורא. בסופו של דבר את זה אתה צריך לקבל, את זה אתה צריך להרגיש. שתבוא הרגשה כזאת שהבורא הוא גדול, זאת הרגשה פנימית, זה לא איזה ציור גדול, לא, הרגשה פנימית שזה גדול. ממי גדול? גדול מהמצב שלי. שמצבו יותר חשוב ממצבי. שהשפעה לו יותר חשובה מהשפעה לי. ואז זה נקרא שאני נמצא כבר ב"רוחניות" במשהו, בתחילה, בכיוון.

תלמיד: לפעמים אני מרגיש, שאני יותר שמח שהוא שמח.

שאתה משמח אותו. עכשיו תבדוק, האם אתה שמח מזה שאתה משמח אותו, מפני שבאמת אתה רוצה לשמח אותו, או מפני שאתה בזה מתנתק מהצרות שלך?

תלמיד: זה מסוכן, זה קו דק.

שזה יהיה תלוי בזה בצורה כזאת, שגם אם יש לי יותר צרות או פחות, אני כל הזמן חושב עליו. ואחר כך תבדוק האם כשמוסיפים לך כל מיני בעיות וצרות, אתה יכול בכל זאת בלב שלך להיות בכיוון שלו, אז כבר תרגיש את הנטייה הזאת, תרגיש את הכיוון.

תלמיד: זאת התנגדות?

לא, זאת לא התנגדות. אתה צריך כאן להגדיל את גדלות הבורא בלבד. לא להילחם עם עצמך, עם הרצונות שלך, עם כל מיני דברים. רק גדלות הבורא, רק את זה תבקש שיהיה לך יותר.

תלמיד: להישאר קשור לקבוצה תמיד.

גם כלפי הקבוצה.

שאלה: איך אני באופן מעשי מחזיק את עצמי בצמצום תמידי בתוך העשירייה?

אני לא מצמצם את עצמי ולא יכול לצמצם את עצמי, אני לא עובד על עצמי. אני תמיד דואג להשפעה עליי מלמעלה, מהבורא, ולכן תמיד אני נמצא בתפילה. אני תמיד פונה לבורא, "תעשה לי את זה, תעשה לי את זה", כל הזמן [אני פונה] אליו. מה זה שאני מצמצם את עצמי? מה אני עושה עכשיו שאני מצמצם את עצמי, מקבל כדור הרגעה או אוכל משהו שלא ארגיש רעב? מה זה נקרא "לצמצם"? זה רק על ידי המאור, כי כל השינויים הם על ידי האור העליון יותר או פחות. וזה מה שאנחנו צריכים. רק על ידי תפילה, רק על ידי פנייה לבורא שיכוון אותי, שיצמצם אותי, שיגדיל לי את זה ויקטין לי את זה, לא חשוב. אחר כך אנחנו נעבוד כשותפים. אבל הוא עושה, העבודה היא שלו, עבודת ה', והבקשה היא שלי, ממני.

רצוי מאוד שאנחנו נגיע למצב שיהיה בינינו קשר הדדי, "אני לדודי ודודי לי"¹, בזה שמבינים זה את זה ומרגישים זה את זה ומתחילים להיות כשותפים. אם אני מרגיש שאני צריך לצמצם את עצמי, אני מבקש ממנו, "תעזור לי כאן לצמצם את עצמי, או תצמצם אותי". וכאן אני רוצה להיות יותר בהתקשרות עם החברים, באהבה עם החברים, ושוב אני פונה לבורא, "תעשה לי כאן כך ותעשה לי כאן כך". זאת העבודה שלנו. אנחנו כאילו מנהלי העבודה והוא המבצע. כאן כך צריך לעשות.

אין לנו כוחות אף פעם, אבל את ההחלטה הוא נותן לנו תמיד בין אלו לאלו ולאלו מצבים, תנאים, לברר ולפנות אליו והוא עושה. נקודת העבודה הזאת היא מאוד חשובה. עליי לברר את מה שהוא מביא לי, להגיע לפתרון הנכון כמו בבעיה בבית ספר, זה וזה צריך להיות שווה לזה, ואז אני מבקש ממנו שיבצע. אני הבנתי את הקשרים שצריכים להיות כאן, באיזה מצב אני צריך להיות כאן, ומבקש.

שאלה: האם בזמן מימוש הערבות בעשירייה יכולים להרגיש בגלות?

גלות זה נקרא שאין לי גדלות הבורא ולכן אין לי כוח לפעול, מצד אחד. אבל מצד שני אני מרגיש שאני נמצא בגלות, שהבורא לא עוזב אותי. הכי גרוע זה אם הבורא נעלם לגמרי ואז אני בהמה לכל דבר. אבל אם אני מרגיש שאני בגלות, יש לי קשר עם הבורא רק בבחינת אחוריים. ואז מתוך זה אני צריך רק לארגן את עצמי נכון, לסדר.

אז מה היא הגאולה כנגד המצב שלי? יכול להיות שהגאולה תהיה בזה שאני רוצה למלאות את עצמי, או להירגע בכלל מהמכות בכל הדברים, כל מיני צורות רוגע. אבל זה לא נקרא גאולה, כי גאולה זה גילוי הבורא. [ההבדל בין] גלות לגאולה זה האות א', אלופו של עולם שיתגלה. אז איך הוא יתגלה? כוח השפעה. גאולה זה כוח השפעה שיתגלה בי. בשביל זה אני צריך אותו, אני צריך לרצות את כוח ההשפעה. איך אני עובד עם החברים כדי לשכנע את עצמנו שזה מה שחסר לנו בלבד, כוח השפעה. ויש לנו כוח השפעה, זה הבורא שמוכן להאיר, מוכן לספק לנו, למלאות אותנו בכוח ההשפעה הזה.

כוח השפעה יעלה אותנו מהרצון לקבל, הוא יוכל להחזיק אותנו למעלה מהרצון לקבל, זה נקרא "באמונה למעלה מהדעת". שאנחנו נרצה לעשות חשבונות של השפעה לזולת, מחוצה לנו, ולעצמנו כלום. וככל שיהיה לי יותר חושך ועל פני זה אני אוכל להשפיע יותר, אז המדרגה שלי, הפער בין מלכות לכתר יהיה יותר גדול, ואז הפרצוף שלי, הנשמה שלי, תהיה יותר גבוהה. עד שנגיע לגובה מנקודת העולם הזה עד עולם אין סוף. כך עושים.

שאלה: איך לייחס את הדאגה שלי לקבוצה עם הדעה של הקבוצה עצמה על המאמצים שלי או הניסיונות האלה שלי לדאוג לה? מתגלה פער גדול בין השניים וזה לוקח את כל הכוחות.

קודם כל אני צריך להגיע לביטול, לבטל את עצמי. לבטל את עצמי זה כמו שרב"ש כותב, שאפילו שהחברים יבזו אותי, זו דווקא הזדמנות יפה מאוד לעלייה הרוחנית. כי עד כמה שמבזים אותי, הם בעצם נותנים לי מיד הזדמנות לבטל את עצמי, שאני מסכים איתם, "כן נכון אני לא אפס, אלא הרבה הרבה פחות מזה".

זה שאני לא מקובל בחברה, גם זה טוב לי. קודם כל זו לא החברה, זה הבורא עושה לי דרכם. ואז אני יכול עוד יותר לבטל את עצמי. זאת אומרת, אני צריך לראות בכל הדברים האלה הזדמנויות ופעולות שמכוונות כדי לעזור לי לבטל את האגו שלי ולהתקרב להשפעה.

מה זו השפעה? השפעה זה כשזה מחוצה לי. מחוצה לי הכוונה היא שלא אכפת לי מה שיש לי ומה שיהיה לי, אלא רק להשפיע, שאני לא אהיה קיים, שלא ידעו עלי ושאני אעלם ולא יישאר לי שום זכר, אבל שיהיה לי מקום להשפיע. ואז יכול להיות שיגידו לך, "אתה רוצה להיות כולך בהשפעה, שיישאר לך זכר בהשפעה, שתישאר לך העבודה שלך מהשפעה, שיגידו על ההשפעה "תראו הוא השפיע, הוא דחף את כל האנושות להשפעה, לתיקון". לא. גם את זה אני רוצה לבטל, אני מוותר גם על זה. אז על מה לא? על כלום. אני רוצה להתבטל בבורא בלבד. אבל להתבטל בבורא זה לא כלום?

בקיצור יש כאן חשבונות, אנחנו לא יודעים מה היא תכונת ההשפעה באמת. אבל דורשים מאתנו עד הסוף, עד אותה הנקודה השחורה שממנה התחילה הבריאה.

(סוף השיעור)

---

1. שיר השירים פרק ו', ג'↩