שיעור בוקר 02.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 780,

"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ל"ו-מ"ד

קריין: "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" עמ' 780, אות ל"ו.

אות ל"ו

"המתבאר, מדברי תיקוני הזוהר, הוא, שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה "השבעתי אתכם, בנות ירושלים, וכו'"."

זאת אומרת, כל עוד אנחנו כולנו, "ישראל" שזה מי שמכוון לגמר התיקון, ישר א-ל, לא נעשה פעולות על מנת להשפיע, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אנחנו לא נוכל לממש את כל תכנית הבריאה ואחרינו ודאי כל העולם.

"באופן, שכל אריכות הגלות, והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה, לעסק התורה ומצוות לשמה. ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך, סוד הכתוב "ונחה עליו רוח חו"ב וכו'". ואז נזכה לגאולה השלימה.

גם נתבאר, שאי אפשר, שכל כלל ישראל, יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת.

משא"כ, בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל, באות כ"ב, ד"ה "אכן". ובזה נתבארה היטב, האפסיות, שבקושיא הרביעית והחמישית, שבתחילת ההקדמה."

זאת אומרת, אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים להגיע למימוש מחשבת הבריאה, בין שאנחנו רוצים זאת בעצמנו או שאנחנו מחויבים על ידי ייסורים, בסופו של דבר אין ברירה, אפשר להגיע לזה רק על ידי לימוד ומימוש של חכמת הקבלה.

אות ל"ז

"והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ - הנה אין כאן פחד, ולא כלום. כי ענין הנטיה מדרך ה' ח"ו, שקרתה פעם, היתה מב' סיבות:

א. או שעברו על דברי חז"ל, בדברים האסורים לגלות,

ב. או משום, שתפסו דברי הקבלה, במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". וע"כ, באמת היתה חומה בצורה, מסביב החכמה הזו, עד היום. אשר רבים ניסו, והתחילו, בלימוד, ולא יכלו להמשיך בו, מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים."

הייתה בעיה שספרי הקבלה לפני בעל הסולם היו כתובים בצורה מאוד קשה, לא מובנת לאנשים הפשוטים, ולכן הם לא יכלו להבין מה כתוב שם, מה קורה. לא רק בגלל השפה, אלא בגלל שסגנון הכתיבה היה כך. ולכן בעל הסולם התחיל לכתוב את כל חכמת הקבלה בצורה שלקח מההתחלה ועד הסוף את כל החכמה וסידר אותה בשפה הרבה יותר ברורה מאשר קודם.

זה גם מה שהוא מתאר בנבואה שלו, עד כמה הוא הבין שאם הוא לא מגלה בצורה ברורה את חכמת הקבלה לכל האנושות, אז קודם כל אין מי שיעשה את זה, ושנית, הוא לא יכול לסבול יותר עד כמה כולם סובלים ואין להם שום אפשרות להגיע לתיקונים.

אות ל"ח

"ונמשיך, להרחיב את החיוב, של העסק בתורה ומצוות לשמה, שהתחלתי לדבר בו. הנה, יש להבין, את השם הזה של "תורה לשמה". למה מוגדרת, העבודה השלימה הרצויה, בשם הזה "לשמה", והעבודה, שאינה רצויה, בשם של "לא לשמה"?

כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות, מחוייב, לכוון לבו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה, ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים". מכוָון לבורא.

"ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה?" כי תורה זה כאילו האמצעי.

"אלא, ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור. שהרי, הלשון מוכיחה, ש"תורה לשמו", שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא, שצריך עוד, שיהיה העסק לשמה, שפירושו "לשם התורה". וזה צריך ביאור".

למה צריכים לעסוק לשם תורה, שהתורה היא כאילו אמצעי, שמקדש אותנו, מתקן אותנו, מקרב אותנו לבורא, מעלה אותנו למעלה מהאגו שלנו, זה כוח התורה, למה לשם זה אני צריך לעבוד, הרי זה אמצעי. זה כמו חשמל, משתמשים בו וזהו. תורה, משתמשים בה וזהו. אלא למה הוא נותן לה חשיבות כזאת?

אות ל"ט

"והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי "חיים הם למוצאיהם וגו'" (משלי ד', כ"ב). וכה"א: "כי לא דבר ריק הוא, מכם, כי הוא חייכם וגו'" (דברים, ל"ב, מ"ז). וכיון שכן, הרי פירושה של "תורה לשמה", אשר העסק בתורה ומצוות, מביא לו חיים ואריכות ימים. כי אז, התורה היא, כשמה.

ומי, שאינו מכוון את לבו ודעתו, לנאמר, נמצא, שהעסק בתורה ומצוות, מביא לו את ההיפך, מהחיים ואריכות הימים, חו"ש, דהיינו לגמרי "שלא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים", והבן.

ודברים אלו, באים מפורשים בדברי חז"ל (תענית ז' ע"א): "כל, העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל, העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים".

אמנם, דבריהם אלו, צריכים ביאור: להבין, איך, ובמה, נעשית לו התורה הקדושה, לסם המות? - המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה. ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו, ח"ו, אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה, נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאד."

זאת אומרת, יש פה בעיה, עדיין הוא שואל שאלה. למה אנחנו צריכים לעשות הכול לשם תורה, בשביל התורה ולא בשביל הבורא ולא בשביל האדם, בשביל הנבראים. למה התורה נמצאת לפנינו כאיזו מטרה גדולה, שכלפיה אנחנו צריכים כך להשתחוות, לעבוד, לעשות את הכול.

שאלה: אני רציתי לדייק, מה הפעולה הזאת "לשמה"?

"לשמה" זה נקרא בפשטות על מנת להשפיע, השפעה. אבל יש "לשמה", יש "לשמו", זאת אומרת לשם מי אני עושה? בשביל מי אני עושה?

אם זה "לשמו", זה לשם הבורא. אם זה "לשמה" זה לשם תורה. אז בעל הסולם רוצה להסביר לנו למה כתוב שהעבודה שלנו צריכה להיות "לשמה", לשם תורה. לא לשם בורא, לא שם אדם, לא לשם האנושות, כלום, לשם תורה. מה קרה פתאום? התורה היא רק אמצעי, כתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". כי התורה היא תבלין, בסך הכול מתקן את הרצון האגואיסטי, הופך אותו לרצון אלטרואיסטי.

אז אם יש כאן כוח תיקון אני צריך להשתחוות, לנשק אותו, לעשות משהו עימו? מה קרה? למה פתאום אנחנו מחשיבים כל כך את התורה, את האור העליון הזה שמתקן אותנו? אלה רק שאלות בינתיים, אבל זה דבר חשוב.

אות מ'

"ונבין מתחילה, את דברי חז"ל (מגילה ו' ע"ב), שאמרו: "יגעתי ומצאתי, תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן"."

אני רוצה גם להזהיר את כולם. כולם חושבים שאנחנו לומדים את הדברים האלה ואין בהם שום דבר.

קודם כל, הם בעצמם נושאים בתוכם כוח גדול מאוד של תיקון, וזה משפיע עלינו. זה דבר אחד. דבר שני, על הפסוקים האלה ועל כל הדברים האלה בנויים הרבה חומרים בחכמת הקבלה שאנחנו נצטרך ללמוד אותם, כי דרכם דווקא, בצורה כזאת שאנחנו נבין אותם אנחנו נתקדם לתיקון.

זה לא פשוט. לכן לא להתייחס ככה, את זה אני מבין, את זה לא, זה יותר מעניין אותי, זה פחות מעניין. אנחנו חייבים ללכת אחרי המקובלים, אין ברירה. אחר כך נבין למה זה ככה. זה כמו ילד קטן, שהולך לבית ספר, לא רוצה ללמוד משהו, חושב שזה לא נותן לו שום דבר, כאילו שהמורים יודעים על זה פחות ממנו. בואו נרכין את הראש, ונקבל מה שמגיע לנו מהם. בכל זאת, הם יודעים יותר. בעל הסולם מבין יותר מאיתנו מה טוב לנו ומה כדאי.

אות מ'

"ונבין מתחילה, את דברי חז"ל (מגילה ו' ע"ב), שאמרו: "יגעתי ומצאתי, תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן". שיש להקשות, על הלשון "יגעתי ומצאתי", שנראים, כתרתי דסתרי אהדדי:

א. שהרי "יגיעה", היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי. שבעד קנין חשוב, נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות, נותנים יגיעה מועטת.

ב. והיפוכה היא "מציאה", אשר דרכה, לבא אל האדם, בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה, של טורח ויגיעה ומחיר.

וא"כ, איך תאמר: "יגעתי ומצאתי"? ואם יגיעה יש כאן, היה צריך לומר: "יגעתי וקניתי", או "יגעתי וזכיתי", וכדומה, ולא "יגעתי ומצאתי"?"

יש כאן שאלות, למה הם אמרו את זה בצורה כזאת, "יגעתי ומצאתי". אחרי שאני מתייגע אני פתאום מוצא. זה לא מתאים. אחרי שאני מתייגע אני צריך למצוא ולגלות, ופתאום זה "מצאתי". כאילו שאני עבדתי במקום אחד ומצאתי משהו במקום אחר, או חיפשתי משהו מסוים ומצאתי משהו אחר. או לא במקום הזה או לא בדברים האלו.

הכול מדובר בצורה כזאת, איך אנחנו מגיעים לגילוי הרוחניות ולמה זה נראה לנו כל כך מסובב, מבולבל, רחוק. כדי להבין את הדברים האלו יהיה לנו הרבה יותר קל לפתוח את זה וזהו, חצי סיבוב והדלת נפתחת ונכנסים.

אות מ"א

"והנה, איתא בזוהר, על הכתוב "ומשחרי ימצאונני", שאלו ע"ז: היכן מוצאים את השי"ת? - ואמרו, שאין מוצאים אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, "אכן, אתה, אל מסתתר", אשר הקב"ה, מסתיר את עצמו, בתורה הקדושה.

ויש להבין דבריהם ז"ל כראוי. כי לכאורה, הקב"ה מוסתר, רק בדברים ודרכים הגשמיים, ובכל הבלי העולם הזה, שהם מחוץ לתורה. ואיך תאמר את ההיפך, אשר רק בתורה הוא מסתיר את עצמו?

גם המובן הכללי, שהקב"ה מסתיר את עצמו, באופן שצריכים לבקשו, הסתר זה למה לו? וכן, "כל מבקשי אותו, ימצאוהו", המובן בכתוב, "ומשחרי ימצאונני", צריך להבין היטב, דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם, ולמה הם"?

למה יש לנו הסתרה? במה היא בדיוק הסתרה? על מה היא רוכבת? איך אנחנו חודרים דרך הסתרה לגילוי, ומה אנחנו מגלים? איך אנחנו מכינים את עצמנו בזמן ההסתרה לגילוי, בזה שאנחנו צריכים לרכוש ידע ורגש למיניהם, כדי במקום הסתרה לגלות?

הסתרה זה לא סתם, זו לא סתם תקופה שאני מחכה לפי השעון ואז מגיע ונפתח. אלא זמן ההסתרה זה נקרא שאני עובד בצורה נכונה בזמן ההסתרה ורוכש ידע, שכל, הרגשה פנימית כזאת, שאני מגיע למצב שנפתח לי. שקודם גם היה פתוח אבל זה היה נסתר כלפיי, ואני עבדתי על עצמי בזמן ההסתרה שזה ייפתח, כלפיי. אני כאילו מוריד מסך מהעיניים שלי, מהלב שלי, מהמוח שלי ואז אני מבין, "או, ראיתי, קודם זה לא היה".

זה היה גם קודם, רק היה לי קרום כזה על הלב ועל המוח, ועכשיו נעלם הקרום הזה ואני רואה את העולם הרוחני.

אות מ"ב

"וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, ומה שאנו עלולים כל כך, לעבור על רצונו ית', אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים, שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות, שאנו נכשלים ובאים בהם ח"ו.

שיחד עם זה, מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו ית', בכל לב נפש ומאד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא, אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו, בהשגחתו ית', על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך, כראוי."

זאת אומרת, אנחנו לא מבינים את הבורא ולכן אנחנו נמצאים בהסתרה. אם היינו מבינים אותו היינו בזה מעבירים את ההסתרה.

אות מ"ג

"ונניח, למשל, אם היה הקב"ה, נוהג עם בריותיו, בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות, המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז:

א. מי פתי היה מהרהר, אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר, לקפוץ לתוך הדליקה.

ב. וכן, מי פתי היה עוזב, איזו מצוה מבלי לקיימה, תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול, לפרוש או להתמהמה, על תענוג גדול גשמי, הבא לידו, מבלי לקבלו מיד, בכל הזריזות שביכלתו.

הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים".

שאלה: מה זה אומר להאמין או לא להאמין, אם האדם מגלה משהו?

אמונה זה נקרא שאני מקבל כוח לעשות הכול נגד הרצון שלי.

תלמיד: האם לשם זה אני זקוק למאמצים?

אם אני לא צריך מאמצים, סימן שזו לא ''אמונה'' אלא זו ''ידיעה''.

תלמיד: כשמתגלה התוצאה כבר, אנחנו בודקים את העבר האם עשינו מאמצים או לא, או שזה קורה אחרת?

אל תהיה חכם, זה לא יעזור לך. עד שאתה לא תגלה את זה כמו שצריך אתה לא תדע. זה ההבדל בין אמונה לידיעה. ידיעה זה שאתה אומר "אני יודע", "אני רואה", "אני מקבל", בודק ועושה. אמונה זה משהו אחר, זה שאתה מקבל כוח מיוחד מלמעלה שיעזור לך לקיים את הדברים אפילו שאתה לא יודע אותם. זאת אומרת אתה עובד בהשפעה. זה כוח נוסף שלא קיים בעולם שלנו, אלא אנחנו על ידי חכמת הקבלה רוצים להשיג אותו.

תלמיד: מה עלי לבדוק בסופו של דבר?

שום דבר, רק לעשות כול מה שהם אומרים עד כמה שאתה מסוגל.

שאלה: האם לעשות נחת רוח ליוצרו זאת התוצאה של בקשת המאור המחזיר למוטב שבתורה?

ודאי. איך אתה יכול לעשות נחת רוח אם אתה לא מקבל כוח האור?

תלמיד: האם זה מה שעושה נחת רוח לבורא, שאני מבקש את האור שיתקן אותנו?

כן, שאתה מבקש את האור כדי להשפיע לו ולהיות איתו בהשתוות הצורה, להיות איתו בדבקות. ועד כמה שאתה משפיע לאחרים, לכל האנושות, אתה בזה יותר ויותר דומה לבורא.

יש בזה הרבה דברים. בואו ניכנס לזה יותר ויותר ונראה את הדברים. אתם בינתיים רוצים לפתור את השאלות שהן למעלה מהדעת בתוך הדעת, וזה לא נכנס, זה שטח אחר לגמרי. לכן העולם הרוחני נסתר מאיתנו. הוא לא נסתר, הוא נמצא כאן אבל אנחנו לא מרגישים אותו, לא יכולים לתפוס אותו.

שאלה: הבורא רוצה את אמונתנו בשעה שכתוב, ''ואז ידעו אותו בכל הארץ מקטן ועד גדול'' אז למה הוא רוצה את אמונתנו? מדוע זה לא גלוי לפנינו?

מה שמתגלה בתוך האמונה נקרא ''דעת''. גם זאת שאלה שרק במילים אני יכול לענות עליה, אבל אתם רוצים שאחרי המילים שלי אתם תבינו ותרגישו.

תלמיד: תרגישו.

תרגישו זה יותר טוב, כן. אבל זה לא ניתן בגלל שאין לך כלים.

תלמיד: איך אני מגיע לכלים האלה?

זה מה שאנחנו לומדים. לכן אנחנו לומדים דברים שעוד נצטרך לממש אותם. בינתיים אתם בטח תהיו אלי בכל מיני תלונות, טענות, אכזבות. אבל אני לא יכול לעשות כאן כלום, אתם חייבים לרכוש את הכלים דהשפעה.

תלמיד: לבקש על הכלים האלה?

ודאי שתבקשו, כן.

שאלה: שני החלקים שקראנו מגיעים בקונטקסט "אם אין אני לי מי לי". ובעשירייה יש תחושה שהקו של "אין עוד מלבדו" הוא הקו השולט, ואני רק מתבונן ואני רק קובע את מה שעושה הבורא בעשירייה, מתביית על זה, ואין לי מה לעשות כלפי זה, ואפילו תפילה אני לא יכול להעלות.

גם נכון. ותבינו שאני לא יכול להסביר לכם יותר.

אות מ"ד

"הרי לעיניך, שבעולמנו, לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה, היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו ית', בתכלית האהבה. כי ודאי, לכבוד גדול היה זה, לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו ית', בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע.

אלא, מתוך שאינו כן, אלא "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", גם אין עוברי רצונו, נענשים כלל לעינינו, אלא השי"ת מאריך אפים להם, ולא עוד, אלא שלפעמים, נדמה לנו ההיפך ח"ו, כמ"ש (תהלים ע"ג): "הנה, אלה רשעים ושלוי עולם, השגו חיל וגו'".

ולפיכך, "לא כל הרוצה, ליטול את השם, יבא ויטול". אלא, שאנו נתקלים, בכל פסיעה ופסיעה ח"ו, עד, כמ"ש חז"ל (ויק"ר פ"ב) על הכתוב: "אדם אחד מאלף מצאתי", אשר "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה".

הרי, שהבנת השגחתו ית', היא הסיבה לכל טוב. ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע. ונמצא, שהיא הקוטב, אשר כל באי עולם, מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד."

חייבים אנחנו להבין את השגחת הבורא, איך הוא משגיח עלינו, מה הוא עושה לנו, למה מסובב אותנו כך או אחרת, כי דווקא בזה תלויה הדרך שלנו, עד כמה אנחנו נכון ובקיצור נגיע אליו ולא נטעה בדרך ולא ניפול.

הבנת ההשגחה היא חייבת להיות לפנינו כמטרה ברורה לכולם. אני צריך להבין אותו, מה הוא רוצה ממני. כמו ילד קטן שמסתכל על הגדול, הוא לא מבין מה שאומרים לו, כך אנחנו צריכים כל הזמן לפנות לבורא.

(סוף השיעור)