שיעור בוקר 29.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ערב סוכות, י"ד בתשרי תשפ"ד

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 16,

מאמר "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך"

אתם רואים עד כמה העולם משתנה, בני אדם משתנים, היחסים בין בני אדם משתנים, והכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך" נעשה יותר ויותר מנוגד למה שאנחנו מרגישים בכל העולם. אנשים עוד יותר מתרחקים זה מזה, מרגישים סגורים יותר בתוך עצמם, והכלל הזה דווקא נעשה יותר בולט, אנחנו מבינים עד כמה הוא חשוב, וכנראה שזה מה שאנחנו צריכים לקיים כדי להביא את העולם לתיקון.

אין מה לעשות בעולם חוץ מאשר לתקן את אותו הדבר, אותה פעולה שהבורא הכין לנו. הוא ברא אדם אחד ואחר כך שבר אותו להרבה מאוד חלקים פרטיים, כשכל אחד מהם עצמאי ואין לו שום קשר לאחרים, ואנחנו צריכים להביא את כול המציאות למקור, שתתחבר, תתלכד, תידבק בבורא, וזה תיקון העולם.

אין פעולה אחרת חוץ מפעולת החיבור, והחיבור צריך להיות עד כדי כך שלא נרגיש שאנחנו מרוחקים, מחולקים, שבורים, אלא כולנו צריכים לחזור למבנה אחד. אומנם הגופים שלנו לא משתנים, אבל אנחנו צריכים להקים מעל הגופים, מעל הפסיכולוגיה שלנו, מעל האגו שלנו מה שנקרא, רשת קשר בינינו שנקראת אהבה, חיבור. עד כדי כך שחוזרים לאותה המערכת שבה היה אדם אחד, שכך זה היה קיים עד לפני השבירה, עד לפני החטא. לכן עלינו לחשוב איך אנחנו חוזרים לאותו מצב כמו שהיה לפני בריאת העולם, כי בריאה נקראת בר, חוץ, ממערכת אחת שהייתה קודם.

היה כוח שהיה קושר את כל החלקים האלה וכולם הרגישו שהם שייכים כאיש אחד לגוף אחד, ללב אחד, למוח אחד, לנשמה אחת, עד כדי כך שאי אפשר היה לתאר שיש הבדל ביניהם. זאת המערכת שהייתה לפני השבירה ולאותה מערכת עלינו להשתדל להגיע, זאת העבודה שלנו. אין יותר חוץ מאשר להשתוקק לזה, להתקרב לזה, להקים את המערכת הזאת כמו שצריך, כמו שצריכה להיות מערכת אחת שלמה.

לכן, רב"ש כותב לנו "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך".

מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך

תשמ"ד - מאמר ה'

1984 - מאמר 5

"מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" - ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה'.

אם כן מה נותנת לנו קיום של תרי"ב מצות - קודם כל, צריכים לדעת מה זה "כלל". ידוע, שכלל נבנה על הרבה פרטים, ובלי פרטים אי אפשר להיות כלל. כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה.

ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.

ולפי זה יוצא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" בנוי על תרי"ב מצות. היינו, אם אנו נקיים את התרי"ב מצות, אז נוכל לבוא להכלל של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא, שהפרטים נותנים לנו להגיע להכלל. וכשיהיה לנו הכלל, אז נוכל להגיע לאהבת ה', כמו שכתוב "כלתה נפשי לה'".

והגם שאין האדם יכול לקיים כל התרי"ב מצות לבד. למשל, פדיון הבן. שאם נולד לו בת תחילה, כבר אינו יכול לקיים מצות פדיון הבן. וכמו כן האשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, כמו ציצית ותפילין. אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך"."

ביחסים בינינו יש תרי"ג קשרים שעלינו לקיים אותם באהבה, ואז הקשר בינינו יהיה קשר שלם. לזה צריכים להגיע וזה יקרא גמר התיקון. אנחנו לא יודעים איך לקיים כל פרט ופרט, אלא כשאנחנו נמשכים לחיבור, לקרבה זה אל זה, אז אנחנו מתחילים יותר ויותר להרגיש איפה חסרים לנו עוד קשרי חיבור, קשרי אהבה, ובצורה כזאת אנחנו חוזרים למערכת אחת כשכל החלקים שלה פועלים רק כדי להתקשר נכון זה עם זה.

אנחנו ודאי שלא יודעים מהו הקשר הנכון, איך כל אחד חייב להיות מחובר לאחר. אבל אם אנחנו משתדלים להתחבר יותר ויותר בקרבה, באהבה, וגם לומדים יחד, פעילים יחד, אז על ידי זה אנחנו מזמינים מאור המחזיר למוטב, אותו כוח שמילא אותנו כשהיינו לפני השבירה במערכת אדם הראשון. אנחנו מושכים אותו עלינו, וכך הוא מסדר אותנו בחזרה יחד בצורה הנכונה, כל אחד עם האחר. אנחנו רק רואים תוצאות מפעולתו של הכוח העליון שמחבר אותנו, זו פעולת האור המחזיר למוטב, ומגלים שאנחנו שוב מחוברים יחד במערכת אדם הראשון. לזה צריכים להגיע, זה בעצם כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור ולהרגיש על עצמנו איך זה עובד.

גילוי התהליך הזה על עצמנו נקרא גילוי הבורא לנבראים, כשכוח אחד, כוח חיבור, אהבה, קרבה, מחבר אותנו בחזרה. זה כבר גמר התיקון, סוף העולם, גילוי הבורא לכל הנבראים, גילוי כל הנבראים ששייכים למערכת אחת, שיש להם הרגשה משותפת, וכך אנחנו כבר נשארים במצב המתוקן. זה מה שנותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך".

שאלה: אתמול הייתה הקדמה מאוד עוצמתית לשיעור, אמרת שהשכינה שוכנת במאבק בין שני הכוחות, בין הכוח הדוחה לבין הכוח המושך. ככל שאני לומד עם החברים וממך, אני מרגיש שהכול מתעורר בתוכי, בתוך הרגשות שלי. מה זה אומר שהבורא שוכן בקשר בינינו? איפה הוא מתגלה בינינו?

הבורא הוא אותו כוח שמחבר אותנו, הוא כוח ההשפעה, הוא מתגלה בינינו, הוא קושר אותנו יחד לרשת אחת. לאותו כוח אנחנו צריכים להשתוקק ולמשוך אותו ככל שאפשר. העבודה שלנו כולה היא כדי שהבורא יתגלה בינינו, אין יותר. בזה אנחנו נשיג את עצמנו עד כמה אנחנו הפוכים מחיבור ומתקרבים לחיבור, עד כמה אנחנו צריכים לעשות פעולות שעוד נשארו ועלינו לתקן, וכך נתקרב זה אל זה כדי לגלות את הכוח המשותף שקושר בינינו, שממלא את המרחב בינינו שנקרא בורא.

לכן נקרא בורא מהמילה "בוא וראה", שאתה מגיע ל"בוא" - למצב שאתה "רואה", זאת אומרת מרגיש, מקבל בכל החושים שלך, כי ראייה היא הדרגה העליונה של החיבור, של ההכרה, וכך אנחנו מגיעים לתאר אותו, לאתר אותו, לקבל אותו, להחזיק אותו, עד כדי כך שאנחנו מתחברים לכוח הזה שנמצא בינינו ומחבר אותנו, בלעדיו אנחנו לא מסוגלים להיות קשורים זה אל זה, אלא חייב שהבורא יתגלה, שכוח ההשפעה יתגלה בינינו. כך אנחנו מגלים אותו.

וכנגד זה כדי לבנות את המערכת האחידה הזאת, אמר הבורא, "בראתי יצר הרע", שבמקום כוח חיבור הוא מגלה את כוח הפירוד, את הריחוק, את ההתנגדות. הכוח הזה מלווה אותנו, מסדר אותנו, מראה לנו איפה אנחנו צריכים לעשות תיקונים ואיך ואיפה אנחנו צריכים לראות החיבור בינינו. וכך אנחנו מגיעים לתיקון.

כל הבריאה היא בעצם קלקול - מה שנעשה מלכתחילה הוא שבורא הכין את הבריאה בצורה שבורה, זה נקרא "בראתי יצר הרע", הכין את האגו בינינו, את הדחייה בינינו, "ובראתי תורה תבלין", ואמר שיש תרופה שמתקנת אותנו, מקרבת אותנו, מחברת אותנו.

שאלה: יש בהשתוקקות בינינו 613 קשרים?

זה שיש 613 קשרים בינינו, תרי"ג קשרים, אנחנו נלמד זאת אחר כך על עצמנו. עכשיו בינתיים זה עוד מוקדם לגלות, אנחנו לא מסוגלים לגלות, להרגיש את זה עד כדי כך. כמו תינוק כשהוא נולד הוא לא מרגיש אור, אחר כך הוא מתחיל להרגיש אור וחושך, אבל לא צבעים. לא רק בראייה אלא גם בשמיעה וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו לאט לאט פועלים כך שהחושים שלנו נפתחים ומזה אנחנו כבר מגיעים להכרת המציאות וגם לכוח המרכזי של המציאות שזה הבורא.

תלמיד: האם אפשר לקבל כיוון בעבודה?

כן, העבודה שלנו בכללות היא להתקרב זה אל זה, אבל אנחנו עוד לא מבינים מה זה להתקרב. תסתכל על ילדים קטנים, תסביר לו שהוא צריך להיות חבר של הילד האחר, שייתן לו משהו, הוא לא יבין זאת, הוא נמצא בשליטת האגו שלו, כך גם אנחנו. וזה הכול כדי שכל חוש וחוש, גם בטכניקה, בכל דבר, שהוא נגלה, הוא נגלה בדבר והיפוכו - אם אתה רוצה לראות אור אתה צריך גם להכיר את החושך, והפער בין אור לבין החושך ייתן לך את עוצמת הראייה שלך. לכן אנחנו צריכים להשתוקק מעל כל ההפרעות להבין את הדברים ההפוכים מהם.

שאלה: מה זה אומר להזמין את המאור המחזיר למוטב?

להזמין המאור המחזיר למוטב זה נקרא להתקרב ככל שהאדם מסוגל לכוח העליון, שכולו נמצא בהשפעה, באהבה, בחיבור, ובאותה נטייה לכוח העליון, שאנחנו נרגיש אותו, נתחיל להתכלל עמו, להתקרב אליו, להתמלא, כך אנחנו מתקנים את עצמנו. אנחנו לא יכולים לתקן את עצמנו, אלא על ידי כך שאנחנו מעוררים את כוח החיבור. וחוץ מזה אנחנו לא צריכים שום דבר, כי כוח החיבור זה הבורא, ואם אנחנו מגלים אותו, אנחנו מגלים עולם חדש, כי כוח החיבור שולט ושורה בכל המציאות, בכל אחד מאיתנו, ואז אנחנו כבר מתחילים להרגיש עולם אחר.

תלמיד: מה גורם למאור המחזיר למוטב להחזיר למוטב?

המאור המחזיר למוטב זה הכוח המיוחד שנובע משורש אחד, זה הטבע של הבורא, שהוא אחד. הוא מאיר עלינו, הוא דוחף אותנו, מחבר אותנו, לאחד, למערכת אחת אפילו שאנחנו נמצאים ברצונות שונים, מנוגדים, אגואיסטים, הפוכים זה אל זה, אנחנו על ידי המאור הזה משתפרים, משתנים ונמשכים אחד לשני.

תלמיד: האם יש תנאים מיוחדים בדרך שלנו, בגישה שלנו, בעבודה שלנו, כדי שנוכל למשוך את המאור המחזיר למוטב, או דברים שיכולים לזרז את משיכת המאור המחזיר למוטב, ואם כן, אז מה הם?

אם האדם היה מרגיש שהוא קיים לבד, אז לא היו לו כל כך הרבה אפשרויות אלא רק לצעוק לאותו הכוח שברא אותו. "ברא" זה נקרא בר ממצב שהיה קודם, שהוציא אותו ממצב הטוב, ואז האדם היה פונה רק לכוח העליון ולא היה יכול להשיג שום דבר, כי לא היו לפניו דוגמאות עם יצורים כמוהו.

ולכן הבורא ברא הרבה בני אדם, גופים, נשמות שנמצאים בניגוד ביניהם בכל מיני מידות, רמות שעושים פעולות שמושכות אותם זה אל זה מאין ברירה, מכל מיני מחשבות, תוכניות, רצונות. וכך לאט לאט הם מתקשרים ביניהם, למרות הדחייה, כי גם הדחייה מתגברת, ואז יוצא שההתגברות על הרצון לקבל היא זו שמביאה אותם לחיבור הנכון, האמיתי.

כי יש שני הכוחות, הכוח הדוחה והכוח המקשר, וכך אנחנו מחברים את עצמנו בינינו, כוח שלא נותן לנו להתחבר הוא כעביות הנמצאת בינינו והכוח שכן מחבר אותנו זה כוח הדבקות שאנחנו משיגים מלמעלה, מהבורא לאט לאט בלהתקרב לטבע שלו. ואז יוצא שמערכת הקשר בינינו כוללת בתוכה שני כוחות מנוגדים, כוח הדחיה וכוח המשיכה, ועם זה אנחנו לומדים כבר את חכמת החיבור שלנו הנקראת "חכמת הקבלה".

שאלה: דיברת על המדרגה הגבוהה של ההשגה. האם בידנו להשיג זאת ועל ידי מה משיגים אותה?

ככל שאנחנו עובדים נגד כוחות הפירוד שהבורא בכוונה ייצב בינינו ואנחנו משתדלים להתגבר עליהם, זאת אומרת לכסות אותם בכוחות החיבור, אז יש לנו כוחות ניתוק וכוחות חיבור, בשני כוחות האלה אנחנו משתמשים. ואז יוצא, כמו שקיים בטבע כולו, ששני כוחות מנוגדים אנחנו יכולים לייצב אותם יחד זה כנגד זה וללמוד מהם איך אנחנו בונים מערכת שמצד אחד כוללת כוחות מרוחקים זה מזה ומצד האחר כוללת כוחות שנמשכים לחיבור זה עם זה. ומשני הכוחות האלה אנחנו רואים שבנויה המערכת. כך אנחנו לומדים אותה, מקבלים אותה ונכללים בה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לצוות על הבורא לקדם אותנו אותנו בצורה הכי מועילה?

זה בעצם חלק גדול מאוד מהלימוד שלנו איך אנחנו יכולים להשפיע על הכוח העליון שברא אותנו, עיצב אותנו כדחויים זה מזה, יצר את האגו בינינו, "בראתי יצר רע", כך הוא אומר, ואנחנו צריכים להשפיע אליו כך שהוא יתקן את הדברים.

זאת אומרת אנחנו מחייבים את הבורא כדי שהוא יחזיר הקשר הטוב שצריך להיות בינינו, זה נקרא "נצחוני בניי" שהבורא מראה לנו רק כוח הדחיה, הריחוק ואנחנו משפיעים עליו, מחייבים אותו, שבמקום זה יפתח בינינו את כוח החיבור והאהבה.

שאלה: איזה כוחות דוחים אני מגלה שאני צריך להתגבר עליהם?

במידה שאנחנו מרגישים את הזולת בעולם שלנו, אנחנו לאט לאט מגלים את כוח הדחיה שבינינו, בין אדם לבין הדומם לבין הצומח לבין החי ולבין המדבר, זה ישנו בכל אדם ואדם, אבל הרמה הזאת היא רמה אנושית.

כשאנחנו מתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, אנחנו מתחילים ללמוד שאנחנו צריכים להתעלות למעלה מהדחיות שבינינו ולהשתדל להתייחס לכל המציאות, לא רק כולל דומם צומח חי מדבר, אלא במיוחד כלפי דרגת המדבר כלפי דרגת האדם, שאנחנו צריכים להגיע בינינו לחיבור, שכביכול לא הייתה שבירה, לא היה ריחוק בינינו, וזה נקרא תיקון הטבע שלנו.

ואת התיקון הזה אפשר לקיים רק על ידי התפילה, רק על ידי בקשה, רק על ידי דרישה כך, שאנחנו פונים לבורא ככוח אחד שאין עוד מלבדו והוא מתקן אותנו. זאת אומרת הוא מחליף לאט לאט את כוח הדחייה בכוח החיבור.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים להרגיש עולם חדש. איך אנחנו מגלים את זה, איך אנחנו מרגישים את זה?

העולם החדש זה הקשר החדש בינינו שאנחנו צריכים לבנות בו את היחסים בינינו. לא שאנחנו בונים אותו מדומם צומח וחי. אלא רק בני אדם שנמצאים ביניהם מלכתחילה ביחס אגואיסטי - שלילי זה אל זה, בני האדם האלו לאט לאט על ידי המאמצים שחכמת הקבלה ממליצה להם לעשות, הם מקיימים את התנאים שמחזירים אותם למוטב, ליחס הטוב ביניהם.

שאלה: אני לא יכול להרגיש שהבורא אוהב את החברים. אני יכול להרגיש שהוא אוהב אותי. אוהב, לא אוהב, באמונה למעלה מהדעת, כלפיי אני יכול להרגיש משהו. אני מבין שהאהבה שלו כלפי הנברא אלה כוחות ההשפעה למעשה. כי אני יכול להגיב כלפיו רק בהשפעה כלפי החברים, גם כלפי הנבראים. האם כך אני מחבר את הכלים של החברים ואוהב אותם?

אנחנו צריכים להבין שכוח הבורא, טבע הבורא זה השפעה ואהבה. זה בעצם אותו דבר במושגים שלנו, בעולם שלנו, אהבה זה השפעה. כך זה מתבטא בינינו. אנחנו צריכים להשתדל לראות איך ביטוי גילוי ההשפעה בינינו, אפילו בדרגה הארצית, עוזרים לנו להתקרב זה לזה, להשפיע אחד על השני וככה להתקדם.

תלמיד: זאת אומרת בצורה ישירה אני לא יכול לאהוב את החבר אלא רק כשאני מרגיש את האהבה של הבורא כלפיי?

כן. הבורא זה הכוח הכללי של הקשר, המערכת הכללית שכולנו מחוברים דרכה.

תלמיד: האם אז אני יכול באמת להתפלל על החברים?

כן.

שאלה: איך אנחנו יכולים כל הזמן לעורר את כוח החיבור, במיוחד עכשיו שהתאספנו לכנס?

זה מאוד חשוב, שאלה טובה. בעצם בשביל מה אנחנו צריכים כנסים? כדי להתרשם, להתפעל כמה שיותר זה מזה, כדי שנתקרב זה לזה כמה שיותר ונבין שזו למעשה ההתפתחות של הנבראים. זה הדבר הכי חשוב בשבילנו, להתקרב אחד לשני - פנימית, שכל אחד ירגיש, במיוחד נשים, שכל אחת תרגיש שהאחרות תומכות בה, שהאחרות עוזרות לה, דוחפות אותה קדימה.

תלמידה: מאיפה לקחת את החוצפה או את הקשיחות כדי לאלץ את הבורא לחבר אותנו?

לבקש, לדרוש. כמו ילדים קטנים שדורשים מההורים, אין להם חוצפה או חשבונות, עוד משהו. מה שהם רוצים לקבל, זה מה שהם דורשים מההורים בגלל שהם רואים בהורים שלהם שהם חייבים להם. הם הולידו אותם, דואגים להם, מחנכים אותם, מספקים להם את כל מה שהם צריכים, ממלאים אותם בכל מה שהם צריכים, אז שימלאו גם במה שהילד מבקש. ולכן מצד הילדים הקטנים, אין שום חשבון כלפי ההורים, חוץ מחשבון אחד, לקבל מה שאני רוצה.

תסתכלו איך זה בעולם החי. הגוזלים פותחים את המקור ומטפסים על ההורים שלהם ומוצצים מהם, יונקים מהם כל מה שצריך, כל מה שיש. ככה זה צריך להיות. כך גם אנחנו. אנחנו ככה צריכים להיטפס בבורא, לשאוב, לינוק ממנו את כל מה שרק אפשר בשביל ההתפתחות, הגדילה שלנו הרוחנית. ואפילו לא רק הרוחנית, גם ההתפתחות הגשמית. אם אנחנו נתייחס אליו ככה, הוא רק ישמח מזה.

שאלה: בזוהר כתוב כל עשרה שכינתא שרייא. אז מה זה חיבור בין שני חברים?

חיבור בין שני חברים זה התא הרוחני המינימלי שאנחנו יכולים לבנות בעולם הזה שיהיה לנו לפחות חבר אחד. האמת שצריכים להיות עשרה, אבל לפחות עוד אחד. אם יש לי חבר כזה ואני נמצא עימו בקשר שכל אחד מאיתנו דואג שיהיה לחבר רצון להשפיע לבורא, אז בצורה כזאת אנחנו יכולים לגדול מהר ונכון.

שאלה: יש לנו שבעה חברים בעשירייה שלי, לא עשרה. איך זה מסתדר?

זה לא חשוב, כתוב "מיעוט הרבים שניים". שניים זה כבר מספיק. רצוי שיהיה אופטימלי. לפי המידות הרוחניות זה עשרה. יותר מעשרה זה גם לא טוב.

שאלה: איך אנחנו יכולים להבין שאנחנו הגענו לחיבור בינינו ואם תוכל לתת דוגמה קונקרטית לזה?

זה מאוד קונקרטי. ברגע שאנחנו מתחברים בינינו, ברגע הזה אנחנו מתחילים לגלות את הבורא. במידה קטנה בהתחלה - נקרא אצלנו אור הנפש, אחר כך אור הרוח, אחר כך אור הנשמה, חיה, יחידה וכך אנחנו גדלים. לכן אלה פעולות פרקטיות ואנחנו צריכים לראות בהם תוצאות פרקטיות.

החומר שממנו אנחנו בנויים הוא חומר דוחה. האם בגמר התיקון הדבר הזה נעלם ואיך יכול להיות אם זה החומר שממנו אנחנו בנויים, מה קורה לזה?

החומר שאנחנו מרגישים, זו הרגשה פנימית שלנו. אין חומר, פשוט אין. זו הרגשת הריחוק, דחייה, זה מה שיש. ולכן אנחנו מרגישים שהחומר הזה נשאר והוא צריך להישאר כמו אחוריים של המדרגה הרוחנית. ודווקא בגלל החומר הזה, אנחנו מרגישים את הגובה של העלייה שלנו בכל 125 המדרגות שאנחנו צריכים להגיע אליהם ולבורא. לכן שום דבר לא נעלם, רק מקבל את צורתו הנכונה ואת הקשרים נכונים ביניהם.

שאלה: הכוונה הייתה לכוח הדחייה שדיברת עליו קודם. האם הוא נעלם בגמר התיקון, לאן נעלם כוח הדחייה שהוא המנוע שלנו?

הוא לא נעלם, אם היה נעלם בינינו כוח הדחייה, כוח הריחוק, כוח ההתנגדות, היינו מפסיקים להרגיש את המציאות, כי המציאות כוללת שני כוחות ושני הכוחות האלה חייבים להיות כדי שאנחנו נרגיש אותו. כמו אצלנו, חושך אור, פלוס מינוס, בכל דבר אנחנו צריכים להרגיש שני כוחות והיחס ביניהם נותנים לנו את הרגשת המציאות, איפה אנחנו נמצאים בין שניהם.

לכן שום דבר לא נעלם, אנחנו סך הכול רק פותחים את המציאות האמיתית שהיא כולה מבוססת בין קירבה לריחוק, לא לפי מה שאנחנו עכשיו מזהים את המציאות, קור חום, רעש שקט וכל מיני יחסים בינינו, אלא שאת המציאות הרוחנית אנחנו מגלים אותה בכל היחסים הרגשיים בינינו, בין האהבה ושנאה, דחייה ומשיכה. וכך אנחנו מייצבים את המציאות הרוחנית ומתחילים לחיות בה ואז אנחנו מתחילים להרגיש את היחסים בין כל חלקי הבריאה ולפי זה אנחנו כאילו פותחים את הרגשות שלנו שמתחילים לייצב בנו צורה חדשה של המציאות, לפי קירבה וריחוק רגשי, נפשי.

שאלה: מהו הקשר לחיות בדרגת האדם ולהרגיש את הסבל של חברים שלי או אנשים אחרים?

זה נקרא דרגת האדם, שאני מרגיש סבל או תענוג, שיש בבני אדם אחרים חוץ ממני ואני לא משייך את זה לעצמי, אלא ממש מרגיש מה שקיים בהם. אנחנו צריכים להגיע למצב שכל הנטיות שלנו הפנימיות, הן יהיו ממש להרגיש מה קורה בתוך השני, מה קורה בכל חבר וחבר, בכל חברה וחברה. עכשיו בינתיים אנחנו לא יכולים, כי אין בחברים שלנו עדיין רגשות נכונים אחד כלפי השני, אבל עוד מעט הם יתחילו ואני מקווה שאפילו תוך הימים האלו אולי נתחיל לאתר אותם ואז אנחנו נראה מה זה נקרא אווירה רוחנית כנגד אווירה גשמית.

שאלה: אמרת שצריך להיצמד לבורא בשביל התפתחות רוחנית ואפילו גשמית. רוחנית זה ברור, אנחנו מבקשים את הטבע שלו. והתפתחות גשמית זה לא כל כך ברור כי זה ירחיק אותנו מהתפתחות רוחנית. תוכל להסביר למה התכוונת?

אנחנו צריכים להשתדל לגדול בכוח השפעה, ואז בהתאם לזה אנחנו נבין יותר את הטבע ואת כל מה שיש לנו כאן. לכן זה מה שאנחנו צריכים. הכוח הרוחני נמצא באדם מתוך זה שהוא משתוקק לחיבור עם אחרים, הכוח הגשמי נמצא באדם במידה שהוא משתוקק להיות למעלה מהחיבור עם אחרים, וכך אנחנו גדלים. כוח שאנחנו רוצים להתחבר בינינו הוא נקרא כוח החיבור. וכוח שאנחנו מתרחקים זה כוח הריחוק, ואין לנו יותר בעצם.

אלה דברים מאוד פשוטים, במידה שמתקרבים, במידה שמתרחקים, לפי זה כל ההרגשות, כל ההבחנות שלנו. תנסו לראות דרך זה את המציאות, ותראו שאין בעולם יותר מהתקרבות והתרחקות.

שאלה: אמרת שכל אחד צריך להתחבר לחברים ולהתאמץ בזה יותר ויותר, האם הפעולות האלה שעלינו לעשות הן פעולות של יחידים, או פעולות משותפות או גם וגם?

גם וגם. גם אדם אחד היה יכול לעשות אולי את כל התיקון שבעולם, אבל אלה דברים מאוד קשים ללא דוגמה חיצונה, ללא התכללות עם אחרים. לכן מה שעשה הכוח העליון, הוא שבר את הכלי, את הרצון לקבל של האדם, וסידר הרבה כאלו חלקים, בני אדם.

אנחנו מתקנים את עצמנו רק לפי ההתקרבות בינינו, עד שמגיעים כאיש אחד בלב אחד, עד שההתכללות שלנו היא צריכה להיות כזאת שאנחנו לא נרגיש חוץ מההתכללות שאין הבדל בין אחד לשני, לא הבדל אנושי או משהו, אלא ממש בכל הרגשות שלנו, ההבחנות שלנו, ההבנות שלנו, אנחנו לא מרגישים שיש בינינו איזה פער. וכך אנחנו משיגים את הרוחניות.

שאלה: אני מרגיש בקבוצה שלנו שיש כל מיני חיכוכים, שיש חלקים בתוך הקבוצה שלנו שלא מצליחים להתחבר, יש כל מיני חיכוכים בינינו. איך לחבר אותם?

אני לא יכול להגיד לך איך לחבר, אבל אתה חייב להשתדל לחבר ביניהם ולייצב אותם ולא לקפוץ מחיבור לחיבור ומכל מיני דברים, אלא כל הזמן לחפש את המשך הדרך שהיית בה לפני רגע, אתה ממשיך, היית בה עכשיו, אתה ממשיך לרגע הבא, וכך זה. זה מאוד חשוב, להיות עקבי בזה.

שאלה: שמעתי שהמטרה העיקרית של הכנס זה להתקרב זה לזה ולהתפעל זה מזה. במה אנחנו רחוקים אחד מהשני?

באגו שלנו.

תלמיד: אז איך אנחנו יכולים להתקרב שהדבר היחיד שמפריע זה האגו?

אנחנו צריכים להתעלות מעליו.

תלמיד: במה אני יכול להתפעל מהחברים? להתקרב פיזית זו לא בעיה.

פיזית זה לא נחשב. דווקא התקרבות פנימית של הלבבות, מחשבות, תוכניות, זה הכי חשוב.

תלמיד: איזה התפעלויות התרשמויות?

שאתם מבינים באותו אופן את מטרת החיים שלכם, כל אחד מכם, כאילו יש לכם אותה המטרה.

שאלה: איך ההתקרבות לחברים מקרבת אותנו לבורא?

הייתי אומר שזה אותו דבר. כי הבורא נמצא בין החברים. ברגע שאנחנו סוגרים את המרחק בין החברים, אנחנו מכוונים ומתקרבים לבורא.

שאלה: במהלך היום אנחנו עוברים המון דברים גשמיים כמו משפחה ועבודה. מה ההבדל בין מישהו שנמצא כל הזמן בחיבור למי שלא נמצא בזה?

אנחנו לא רואים את ההבדל כי זה אדם וזה אדם, אבל אם אנחנו היינו רואים את הפעולות שלו הרוחניות, אז היינו רואים שזה הבהמה וזה האדם. מי שדואג רק לגופו, הוא נקרא בהמה כמו בעולם שלנו אנחנו רואים, מי שדואג לגלות ולהגדיל נשמתו, הוא נקרא אדם, זה ההבדל.

שאלה: אני דואגת מכך שיש לנו את ההזדמנות להתחבר יותר בכנס הזה ואנחנו עלולים להפסיד את ההזדמנות הזאת, ברור שהחיבור זו המטרה, ואני רוצה שהחברים יזכרו שהמטרה מכך שאנחנו כאן היא להשיג חיבור עמוק יותר. בשבילי הדאגה הכי גדולה זה שאולי נשכח בשביל מה אנחנו כאן ושנפספס את ההזדמנות הזו. ואני תוהה אם אנחנו יכולים להיות יותר רגישים לחברים שלנו מבחינה רוחנית, כדי שלא נצא מכאן באותה צורה שהגענו, כי זה מה שיעשה את ההבדל.

אני חושב שזה לא יקרה, שאנחנו לא נשתנה לטובה. אנחנו כבר אחרים לעומת אותו רגע שהגענו לכאן, ואני חושב שמה שעלינו לעשות זה רק לפתוח את הלב ולהרגיש מה שיש בלבבות של החברים, וכך אנחנו נרגיש את ההתקדמות שלנו אפילו מרגע לרגע, עם כל שאלה ששואל חבר ועם כל רגע שעובר.

לכן אין לך מה לפחד. אני מבין את הדאגה הזאת, מכיר אותה ומכבד אותה, אבל אני מקווה שאנחנו נמצאים כבר כאן בתהליך שהוא מושך אותנו נכון קדימה.

שאלה: "פרוטה ופרוטה מצטברות לחשבון גדול", כשמהמאמצים היומיומיים שלנו מצטברים אנחנו מתחילים להרגיש שינויים בנו, בחברים, בעשירייה, בכלי העולמי, וזה נותן לנו התפעלות כדי להמשיך ולהתייגע. חשובה לנו הרגשת תוצאה, אבל בזמן שאנחנו משקיעים את אותו מאמץ זה לא נותן לנו אפשרות לראות תוצאה מכך. אז במה להתרכז, להתמקד במאמצים היומיומיים כשאין תוצאה לצידם באותו רגע, כשנוכל נמשיך בכל זאת להתאמץ, ולהתייגע?

בלי קשר עם החברים, זה כמעט בלתי אפשרי האדם עובד על עצמו, משקר לעצמו, אבל אם אני קשור עם החברים, אז כבר יש לנו מערכת, שאם אנחנו רוצים להיות קשורים בצורה חזקה יותר, עוצמתית, פנימית יותר, אז אנחנו עושים מאמץ פנימי, וזה מצליח. הדבר הכי חשוב אלה המאמצים הפנימיים בהתקרבות זה לזה.

תלמיד: אם אפשר להגיד שהכוח המניע שמאפשר לנו להתאמץ זה גדלות וחשיבות הבורא והמטרה?

זה לא מתחיל מזה. אני לא יכול להגדיל את הבורא, אם אין לי שום יסודות, בסיס לכך. ואם אני מחליט להתקרב לחברים ויחד איתם לבנות מערכת קשר רציני יותר, אז אני אצליח.

(סוף השיעור)