שיעור בוקר 20.05.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא - הגישה ללימוד חכמת הקבלה, קטעים נבחרים מן המקורות.

קטע מס' 19 מתוך מאמר של הרב"ש.

"האדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצוות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצוות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה ייתן לו הכוח הזה, הנקרא "כוח השפעה"."

(הרב"ש. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)

כמו שאנחנו רואים יש כאן שלבים. בהתחלה כל אדם לא חשוב מי ומה רוצה בכוחותיו עצמו להשיג את המטרה שעומדת לפניו. והמטרה כל הזמן קצת משתנה, מקבלת צורה אחרת, צביון אחר, והאדם כשבכל פעם רוצה להשיג את המטרה המתחדשת כביכול, הוא משתנה. יש לו יותר שכל, יותר רגש, יותר ניסיון, יותר אכזבה, וכך הוא מתקדם. עד שהוא מתחיל להבין - וזה לוקח הרבה זמן לכל אחד, וזה תלוי ביגיעה שלו, אבל זה לוקח הרבה זמן בדרך כלל, עד שהאדם מתחיל להבין שהשגת המטרה לא תלויה בו, אלא בכמה שהבורא יעזור לו, וזה תלוי ברצון הטוב של הבורא - ואז הוא יכול להתקדם למטרת הבריאה, למטרת החיים שלו.

ובמה הבורא עוזר לו? על זה אומרים, "המאור שבה מחזירו למוטב". הבורא מביא מאור, כוח, והאדם מתחיל יותר ויותר להרגיש, להבין, לגלות, לסדר את הדברים כך, שהוא כבר רואה לפניו דרך בסיבה ומסובב שנפתחת לפניו, ואז בהתאם לזה הוא כבר מתחיל לממש אותה.

השלבים שהוא צריך לעבור בדרך זה התקרבות לחברים, ויחד עם החברים ליצור כוחות מאוחדים ומיוחדים שמקרבים אותו למטרה. ובמטרה הזאת הוא מתחיל לראות לא הצלחה אישית שלו, כמו שהייתה קודם בהתחלה, אלא הוא מתחיל לראות הצלחה משותפת שאי אפשר להשיג אותה אלא כשכולנו מתחברים ונעשים נקודה אחת.

ובתוך חיבור נקודתי כזה ביניהם, הם מתחילים להשיג את המטרה המשותפת לכולם ולא יכול להיות שיש כאן משהו שלא תלוי במישהו מהחברים, אלא כולם תלויים בכולם בערבות ההדדית, ורק על ידי הגברת הערבות, החיבור, כשאין הבדל ביניהם, אלא כולם חשובים, כולם מאוחדים, הם מגיעים למצב שבהתקשרות ביניהם, במאמץ להתחבר ביניהם, הם מגיעים לכך שנותנים לבורא מקום להשפיע, להביא את ההשפעה שלו, ואז היגיעה מלמטה נפגשת עם פעולת הבורא מלמעלה, ואז הבורא יכול לבנות להם את הכלי ולהתגלות בתוך הכלי. כך אנחנו צריכים לראות את התהליך.

ודאי שלוקח זמן לכל דבר, כי זה לא תלוי בשכל, זה תלוי במאמצים שהאדם עושה מתוך הנקודה הפנימית של הנשמה שלו. יש כאלה שמגיעים מהר, יש כאלה שמגיעים לזה יותר לאט, יש מבינים יותר, מבינים פחות. ככה כל אחד במוחא וליבא שלו, צריך להגיע בסופו של דבר למצב, שגם המוח וגם הלב כולם מתחברים יחד מכל חבר וחבר לחבורה כזאת, ששם כבר הם יכולים מעל עצמם לגלות את הבורא. זה בינתיים מה שאפשר להגיד על הפסוק.

קריין: קטע מס' 20.

"מטרם שהאדם זכה לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לעשות הכל בעל מנת להשפיע, הנקרא לשמה, הגם שהאדם לומד את כל אלה הענינים, כמו שהם, אבל הם רק בבחינת שמות בלי שום ביאור, היינו שאין לו שום השגה באלו הדברים שלומד, כי אין לו שום ידיעה בהחומר של השורשים העליונים, המכונים בשם שמות הקדושים או ספירות ופרצופים.

וניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם, רצון וחשק, להדבק בהבורא, מחמת קדושת הענינים, שמדברים משמות הקדושים."

(הרב"ש. 875. "ג' קווים - ד'")20.

גם כאן אנחנו רואים כמה שלבים אנחנו צריכים לעבור. בהתחלה אנחנו לומדים ואין לנו שום ביאור על מה שלומדים, ויכול להיות שאנחנו מתארים לעצמנו במקום דברים אמיתיים, משהו שאנחנו מסוגלים להבין ולצייר לעצמנו, לייצב לעצמנו. ועל זה הוא אומר "כי אין לו שום ידיעה בהחומר של השורשים העליונים, המכונים בשם שמות הקדושים או ספירות ופרצופים."

אבל כשאנחנו לומדים, אז לאט לאט גם מהעבודה שלנו בלימוד, כשאנחנו בכל זאת מרוכזים ורוצים להבין את הדברים, להשיג אותם בצורה שכלית, שכלתנית, אז מאידך, כשאנחנו בכל זאת עובדים על החיבור בינינו, ככל שאנחנו יכולים להשלים זה את זה – אז זו סגולה מיוחדת שיש בלימוד, שאם אני רוצה להתחבר עם האחרים, אם אני מתחיל להבין שאת הפערים בינינו זה הבורא שברא, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע", והוא זה ששבר את הכלי שהיה ממש הומוגני, והיה כלי אחד, ובזה נתן לנו הזדמנות להשתוקק להחזיר את הכלי לצורה מיוחדת כמו שהיה קודם לשבירה.

וככול שאנחנו משתוקקים להחזיר את עצמנו לצורת אחד, לפי זה אנחנו מעוררים את אותו מאור שמילא את הכלי כשהיה שלם, כשהיה עוד כלי אדם הראשון, ואחר כך אנחנו מגיעים לזה. זה נקרא "סגולה" - כשאנחנו רוצים על ידי איחוד השברים שלנו לגלות את הבורא.

ויש כאן דבר נוסף, עוד לפני שהיינו שבורים. היינו אז באיזשהו חיבור בינינו, אבל לא הרגשנו שאנחנו מחוברים, כי זה היה המצב הטבעי שלנו. מה שאין כן עכשיו, אנחנו משתוקקים להחזיר את עצמנו לחיבור, ואנחנו כבר רוצים להגיע למהות החיבור שזה הבורא, וזה הצורך בשבירת הכלי, והצורך בתיקון השבירה.

שאלה: אנחנו מתחברים לפי עקרונות העבודה בקבוצה וזאת המסגרת שלנו. מה הסגולה כאן?

סגולה משמע – אם אני עושה משהו, במעשה שלי אין שום דבר, אבל מפני שאני נמצא במערכת מיוחדת של החברים ועם הבורא על ידי הפעולות שלי אני מעורר שלי את הכוח העליון הטמון בתוך הקשר בינינו שאליו אני משתוקק, ולכן יש כאן כוח נוסף שזה הבורא שפועל ומסדר את הדברים כי בלעדיו העניינים לא יסתדרו.

בזה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו אנחנו בונים מערכת שבה מתגלה הבורא. ובמידה שאנחנו עושים מאמץ להיות מחוברים, כך אנחנו מעוררים את כוח הבורא שהוא אחד לכולם והוא זה שמחבר אותנו, ממלא אותנו, מסדר את הכול, זה נקרא "גילוי הבורא לנברא". יוצא שאנחנו לא צריכים לראות את עצמנו סתם מחוברים ומאוחדים, אלא אנחנו רוצים לגלות את מהות החיבור שלנו שנקרא "בורא".

תלמיד: המערכת שנקראת הבורא, האם היא מתגלה כנס, כמשהו מושלם, כמשהו שבא בפתאומיות, תוכל להסביר?

לאט לאט זה מתגלה בנו עוד ועוד, גם עכשיו זה מתגלה בנו עוד ועוד, רק אנחנו עדיין לא מגלים, לא מרגישים ולא יכולים לאתר את גילוי הבורא שנעשה יותר ויותר אבל אחר כך זה מגיע לממדים ולדרגות כאלה שאנחנו מתחילים להרגיש כוח שמקשר בינינו, מסדר ומייצב אותנו בצורה מיוחדת בינינו כדי להתגלות בנו בפועל.

מצד הבורא יש הרבה פעולות שהוא צריך לעשות כדי להחזיר את הכלי מהשבירה לתיקון, אבל התיקון יהיה לפי המאמצים שלנו והיכולת שלנו להתקדם בחיבורים בינינו כך שמהות החיבור מצד הכלי והאור שמתגלה בתוך הכלי, הבורא, יהיו מתאימים ויתנו לנו את שלבי ההתקדמות כך שנרגיש שאנחנו כל פעם נמצאים ב"אני לדודי ודודי לי", שאנחנו משתוקקים לבורא והבורא מתקרב לקראתנו.

שאלה: כשהמקובל אומר שמצב לשמה הוא שאנחנו מגיעים למקום שבו אנחנו משיגים את שמות הבורא ללא שום הסבר, למה אתה מתכוון?

שמות הבורא משמע כל מיני צורות הקשר בינינו שבהם אנחנו מגלים התקרבות הדדית ומבררים את הבורא הנקרא "בוא וראה", שהקשר בינינו בא מתחדש ומתייצב, זאת העבודה שלנו.

מה זה בוא וראה שנקרא "בורא"? בוא תתקדם לקשר עם האחרים - לקשר פנימי כמה שיותר ובזה שאתה עושה את ה-בוא, אתה מגיע לכך. ואז תראה איך אתה מגלה יותר את כוח החיבור, את כוח האיחוד שנמצא ב-בוא, בהתקרבות שלך לאחרים. ודאי שזה לא קורה בעצמו, אלא רק בתנאי שאנחנו רוצים פועלים ומבקשים שזה יקרה.

שאלה: המאור המחזיר למוטב פועל באותו אופן על מה שנקרא סביבה טובה, לפי העקרונות שתיאר רב"ש כלפי הקבוצה. כלומר, אם אני מתבטל כלפי העליון, כלפי תכונת ההשפעה, אם אני מגדיל אותה ורוצה להיות בה, אז לפי אותם עקרונות כמו עבודה בקבוצה המאור פועל עלי בחזרה?

נכון.

תלמיד: כלומר אין שום נס, סגולה, אלא השתוות הצורה, אם אני רוצה להיות דומה האור פועל עלי, בזה הוא מתקן אותי?

נס נקרא שאנחנו לא מבינים איך זה קורה, שזה מעלינו, לכן כל ההתקדמות שלנו בתהליך הרוחני היא נס. לָמה? כי אני לא יודע איך זה קורה. אני צריך להתחבר, אני לומד על שלבי הקשרים בינינו, עד כמה אנחנו מתחברים יותר בכל מיני צורות. אבל איך אני מפעיל בזה מערכת גדולה ושלמה שבולעת אותנו ומתגלה לנו בהדרגה, את זה אני משיג במהלך הרבה מדרגות. העיקר בשבילנו זה לבצע. שאלה יפה.

שאלה: איך להגדיל את הרצון ואת ההשתוקקות שניתנו לנו להיות אחד עם הבורא? איך אנחנו מגיעים לתפילה הזאת?

על זה כתוב "קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם". מן העולם זה נקרא מהמדרגה שהוא נמצא למדרגה יותר גבוהה. אם הוא מפתח קנאה, תאווה וכבוד, שלא יחשוב על זה כדבר שלילי, הבורא לא ברא משהו שלילי, אלא את הכול הוא ברא לצורך עליון, גבוה, לנקודה הסופית, כי בלי התכונות האלה, מה שיהיו, גם אם הן הכי גרועות, לא נוכל להגיע ליישום המטרה. לכן לא למחוק – לא קנאה לא תאווה ולא כבוד, קנאת סופרים תרבה חכמה. כבוד זה כבוד החברים ואחר כך כבוד ה', כל מיני צורות, לכל ההבחנות האלה יש עוד הרבה תת הבחנות מכל מיני כיוונים. כבוד, כבוד האדם, כבוד הבורא, כבוד הקבוצה, כבוד המטרה. בקיצור, קנאה, תאווה וכבוד - שלוש ההבחנות האלו מכוונות אותנו למטרה הנכונה.

שאלה: אנחנו עוברים כעת את תקופת ההכנה, ואם אנחנו רצון לקבל, וחייבים לקבל, איך אפשר לעבור בהצלחה את התקופה הזו כאשר אין מילוי מהשפעה, וגם אין תענוג מכל סוג של מילוי?

אני חושב שאני צריך להסתכל על האחרים ולא לדכא את הקנאה אלא לעורר אותה בתוכי, כי הבורא ברא אותה ממש בכוונה בצורה הנכונה, כדי שאנחנו ניתן לקנאה שלנו צורה נכונה של תחרות, בהשגת המטרה, שאנחנו נבין שבלעדיה אנחנו לא נגיע לכלום. ראיתי הרבה אנשים שמכניסים את הילדים שלהם לקבוצות ספורט קטנות, בסביבות גילאי עשר, וכשהילדים מתחילים להתאמן ונוצרת ביניהם קנאה, מתעורר בהם יצר התחרות, יש בהם כל מיני כוחות שאדם צריך כדי לעורר את האגו שלו. אז לָמה אנחנו רוצים את זה?

גם כלפי החכמים נאמר "קנאת סופרים תרבה חכמה". אז האם זה טוב שתהיה קנאה, זה כוח טוב? זה כביכול כוח רע, הרי אנחנו צריכים לגלות רק עזרה הדדית, רחמים. לא. דווקא קנאה, תאווה וכבוד מעלים את האדם מהדרגה שלו לדרגה יותר עליונה. לָמה עולים רגשות שליליים של קנאה, תאווה וכבוד כשאדם רוצה להתקדם? אנחנו צריכים רק להבין בשביל מה אנחנו עושים את זה, מה התועלת, מה מטרת ההתקדמות שלי עם קנאה, בתאווה ובכבוד, הרי הן כביכול נטיות שליליות, ויותר טוב אם הבורא לא היה בורא את זה בנו. לא. כל דבר בתוך אדם, בכל מה שאנחנו מרגישים במשך החיים, הנטיות, המחשבות, הגרועות ביותר, כל הנטיות האלה מתעוררות מפני שהן נמצאות בבריאה, ובתחילת הדרך ובסוף הדרך הן רק נשלמות, משלימות זו את זו ומגיעות לשיא השימוש הנכון.

לכן לא להתבייש מכך שיש לך כל מיני תכונות, נטיות כאלה שהן כביכול לא יפות, על זה כתוב "לך לאומן שעשני", ואם תפנה לבורא שיצר בך את זה ותבקש תיקונים, הבורא יסדר. הוא גם יראה לך קודם כל מה זה נקרא צורה הנכונה, שגם את זה אתה לא יודע, וייתן לך רצון לבקש את הצורה נכונה, וכך תתקדם. לכן אין לנו להצטער על כך שיש בנו כל מיני תכונות, רצונות רעים, זה לגמרי לא לעניין, ההיפך, ככל שמתגלים יותר דברים רעים, קשים, לא להתבייש מהם, אלא לראות בהם אמצעים להגיע למטרה יותר עליונה. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ככל שהיצר גדול יותר, כך מחכה לפניך מטרה יותר גבוהה, רק צריכים לדאוג שתתייחס נכון ליישום.

שאלה: הכלים האלה שציינת, קנאה, תאווה וכבוד, הם כלים חזקים.

הם כוללים את כל חלקי היצר הרע שלנו. כל היצר הרע שלנו נפעל על ידי קנאה, תאווה וכבוד, אבל יחד עם זאת קנאה תאווה וכבוד, זה מה שמקשר בינינו. אנחנו לא מדברים על קנאה, תאווה וכבוד בדרגות הגשמיות, כמו בדוגמה מהטבע כשלזאב יש בשר למזון ולשני אין ואז הוא מקנא בו, אנחנו לא מדברים בדברים כאלה, אנחנו מדברים ברמה אנושית, שקנאה, תאווה וכבוד מקפיצים את האדם כבר למעלה, להתפתח, להעלות עצמו לאדם יותר גבוה, יותר נחרץ, יותר עליון.

שאלה: לכל אדם יש את הנקודה של קנאה, תאווה וכבוד, ואם יודעים לגעת בזה זה יכול להניע אותו. השאלה היא איך מיישמים את זה באופן מעשי בעשירייה? האם העשירייה צריכה לדון איך לעזור לכל חבר בנושא הזה?

לא. העשירייה צריכה רק לדאוג שיהיה לכל אחד אפשרות להתקשר לאחרים, לחברים, ולפנות לבורא באופן שכולם יממשו את ההזדמנות שיש להם. וכשיתחילו להתפתח כך, אז הם יראו עד כמה שהם נמצאים בשייכות זה לזה, שמה שמתגלה באחד יש גם משהו כנגדו בחבר השני השלישי וברביעי. עד שעל ידי הנטיות האלו הם יתחילו לראות את עצמם שהם נעולים כמו על ידי מנעול, כך שכל אחד נכנס לתוך השני ובסך הכול הם מייצבים כלי אחד.

שאלה: מה יותר חשוב לעבודה הרוחנית, הכוונה שלי או הפנייה של העשירייה שתשפיע עליי?

גם זה חשוב וגם זה חשוב. הכוונה שלי חשובה לי כי מדובר על הדיוק, הפנייה דרך הקבוצה לבורא. זאת הכוונה וכך אני צריך לייצב את עצמי, איך אני דרך הקבוצה מגיע לבורא, איך אני מייצב את הקבוצה שהיא תביא לי את דמות הבורא? בכך שכל החברים כשהם מתחברים ואני מרגיש את היחס שלהם גם אליי, וגם לדרך, וגם לבורא כמטרה, בזה אני מקבל את ההכוונה הנכונה בחיים. זאת אומרת, בלי שאני אהיה מחובר נכון לקבוצה, אין לי אפשרות לעשות צעד אחד קדימה.

קריין: קטע 21.

"כשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שענינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להכנס להיכל המלך, ולהדבק בו יתברך."

(הרב"ש. 875. "ג' קווים - ד'")

בלימוד שלנו אנחנו תמיד צריכים להיות בכוונה שזה יהפוך לנו את היחס למה שאנחנו לומדים ולבורא ולקבוצה. שלכל הדברים שמחוצה לי אני אתייחס כלדבר החשוב ביותר שאני רוצה להידבק אליו, ממש להדביק את עצמי בלב ונפש כך שהלימוד יגרום לי לדבקות הזאת שאני אאבד את ה"אני" שלי וארצה להרגיש רק אותם.

למה זה טוב שאני בעצם אאבד את עצמי? האמת שאני לא מאבד את עצמי, אני רק מתחיל להרגיש אותם בי, זה נקרא "לאבד את עצמי". הכלי לא נעלם, הרצון לא נעלם, ההתקשרות לא נעלמת, אלא אני כולי רוצה לפרמט את עצמי, את הרצון לקבל שלי לפי הקבוצה, לפי החברים כך שהם יתלבשו עליי, זה מה שאני מצפה, שהם יתלבשו עליי ויסדרו לי את הרצון לקבל שלי בצורה כזאת, שאני אוכל להיות בקשר השלם איתם ובתוך זה אני מגלה את הבורא.

קריין: יש כמה שאלות נשים.

נשים בצורה מאוד מיוחדת מקבלות את החומר ואני מאוד שמח שהן משתתפות בשיעור.

שאלה: האם יש הבדל בין המאור המחזיר למוטב לבין הסגולה?

יש בזה כמה הבחנות, המאור המחזיר למוטב זה כל אותו האור שפועל בינתיים על הכלי שעובר תיקונים. ואין הבדל בין אור לסגולה, אלא יש רק הבדל בהכנת הכלי להשפעת האור ולכן אנחנו אומרים, "המאור המחזיר למוטב".

מצד הבורא לא מגיע מאור המחזיר למוטב מיוחד, ובכלל המאורות האלו שמגיעים אלינו, אנחנו ביחס שלנו כביכול מושכים אותם, בוחרים בהם, אבל ההשפעות האלה פועלות בצורה הדרגתית וכך צריכות לפעול.

שאלה: איך אדם שעובד על פיתוח קנאה בחברים יכול להגן על עצמו מקנאה שלילית, ודווקא לפתח קנאה חיובית?

אני צריך תמיד להיות בשני פסים, ככל שיש לי חברים יותר חכמים, יותר מוצלחים, יותר מתקדמים, אני צריך להיות שמח מפני שיחד איתם אני מתקדם למטרה. ואפילו אם אני בתוך החבורה הזאת אהיה הכי קטן, יחד איתם אני אגיע.

נניח שנותנים לכם אפשרות להיכנס לאיזו קבוצת מחקר או באוניברסיטה מאוד גדולה, חשובה, גבוהה, או שנותנים לכם אפשרות להיכנס לאיזו קבוצה שלומדת בצורה ארעית אולי, הכול תלוי במה שאתם בוחרים. על זה כתוב, שיותר טוב להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים. לכן תמיד צריכים להשתדל להיות שייך לקבוצה יותר גדולה וחשובה, בקבוצה שאנחנו נמצאים שאנחנו נעורר את חשיבות המטרה יותר ויותר.

הקבוצה לא נמדדת לפי ההתקדמות, אלא לאן היא רוצה להתקדם, מה הכיוון שלה, מה החלום שלה, לפי זה אנחנו בודקים. כי לכולם אין כוחות ואין הבנה ואין שום דבר, כולנו ריקים, שבורים, אבל לפי עד כמה אנחנו יכולים מתוך השבירה שלנו לאתר את המטרה, לפי זה אנחנו בודקים את האדם.

גם בחיים הגשמיים שלנו, חוץ מזה שלכל אחד יש תנאים גשמיים שונים, כסף, שכל, עוד כל מיני אמצעים, אנחנו מעריכים את האדם לפי כוכב הצפון שלו, לאן הוא רוצה להגיע, למה הוא משתוקק באמת. 

שאלה: איך להשתמש בתאווה?

על תאוות האדם צריכים ללמוד, צריכים לפתוח פסוקים שמהם נלמד, אחרת אנחנו ניפול לתאוות גשמיות. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, זה הכול תאוות קטנות, גשמיות, בהמיות. נחשוב על זה, צריכים לאסוף את החומר.

שאלה: אמרת שהרצונות והמחשבות הכי גרועים גם הם אמצעי להגיע למטרה הגבוהה. איך להשתמש בהם נכון כי בינתיים זה רק מסיט ממחשבות על המטרה?

אנחנו מגיעים מהשבירה וכולנו שבורים, כולנו עבריינים, באף אחד מאיתנו אין שום דבר טוב, כלום. כל אחד רוצה להראות את עצמו שהוא בעצם טוב ורוצה להיות קרוב לאחרים ורוצה את טובת כולם וכן הלאה, כך אנחנו נפעלים מתוך הכוח ההגנתי שאנחנו מרגישים כי בצורה כזאת אני מגן על עצמי בצורה הנכונה ביותר, אבל לא שכך אני באמת רוצה.

אם האגו שלי היה מגולה במלוא עוצמתו, אז הייתי הורס את כולם והורג את כולם ומנקה את השטח ועל פני כדור הארץ הייתי נשאר לבד. לכן אנחנו צריכים להבין מה הם השינויים שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו.

שאלה: האם אנחנו משפיעים לחברים כשאנחנו מכניסים אותם בתוכנו?

אם אני כולל חברים בתוכי, אני בזה עושה תיקון ראשון עליהם, ככל שאני מסוגל. הם לא מרגישים את זה בפועל, אבל אני כבר מכין אותם לתיקון וכך אנחנו כל אחד על השני, על הזולת.

לכן כדאי לנו להגיע למצב שאת כל העולם אני ארגיש מחובר אליי ואני מוכן לעבוד בשבילו ולהתפלל עבורו וכך להתקדם. זה מביא לתיקונים גדולים, אם אני כך אחשוב על כולם.

שאלה: מהו הכבוד שמוציא את האדם מהעולם?

תלוי בדרגה שהאדם נמצא. בכל דרגה ודרגה שאנחנו עוברים, כבוד עצמי, כבוד הקבוצה, כבוד העולם וכבוד הבורא, כבוד העם ואנושות, נשים, גברים - אנחנו צריכים לראות על ידי איזה כוחות אנחנו יכולים להתקדם. אנחנו נראה שאין שום דבר שנברא סתם אלא קנאה, תאווה, כבוד, שנאה, דחייה, מה שתגיד, לכל הדברים האלה יש מקום במערכת השלמה. במערכת השלמה - כל הכוחות המנוגדים, הרעים ביותר - דווקא פועלים יחד עם הכוחות הטובים.

כמו שכתוב "עתיד מלאך המוות להיות מלאך הקדוש". אין מה להתבייש בכל הדברים האלה, הבורא ברא בי וזה אני, על זה כתוב "לך לאומן שעשני"¹, תפנה לבורא שיגלה את התיקונים על הדברים הרעים שהוא ברא. הוא עושה בכוונה שאתה תפנה אליו, תמצא קשר עימו ותלמד ממנו איך מהרע הזה לעשות טוב.

אתה לא אשם שאתה רע. הבורא אומר "בראתי יצר רע". אנחנו צריכים רק לא להסתיר את זה, לא להסתיר. ולכן תראו מה כותבים לנו על תלמידי רבי שמעון, שרצו להרוג זה את זה. תלמידי רבי שמעון היו בדרגת האצילות, כשהם מתחילים את השיעור, מתגלה להם עוד שבירה, הם מרגישים את עצמם שרוצים להרוג זה את זה. אלה דברים גדולים מאוד.

אנחנו צריכים להבין שכל מה שאנחנו מרגישים, זו עוד תחילת הדרך בלבד ויתגלה רע יותר ויותר. ואנחנו צריכים לשמוח בגילוי הרע. כמו שכותב בעל הסולם באגרת – שמח אני בגילוי הרשעים. אם הם לא מתגלים אז ממש תיקונם באפס תקווה.

שאלה: מה זה לפנות ביחד לבורא בעשירייה?

מה זה לפנות ביחד לבורא בעשירייה? זה לא שאנחנו יושבים יחד ועושים מניין - עשרה אנשים שמתפללים, אז באמת היחס הוא יפה, נכון, חזק - אלא בכל דבר, בכל רגע שאנחנו נמצאים אנחנו רוצים לשמור על החיבור בינינו כמניין, כי אז בטוח אנחנו מגיעים לכניסה לבורא ובהכרח מעוררים בו חיסרון לענות לנו, והוא עונה. הוא עונה בדיוק באותה הדרך שאנחנו פונים אליו. בזה שאנחנו מתחברים בינינו, בונים קו קשר עימו ובאותו קו קשר הוא מחזיר לנו את התשובה-תגובה. זה עניין של צמצום, מסך, אור חוזר שהופך להיות לכלי לקבלת האור-ישר וכבר בונים את המצב הרוחני חדש.

שאלה: אם יש קנאה כלפי הדרגה הגבוהה שלך, על זה שאתה עושה דברים גדולים בעולם. האם אצלך הייתה קנאה כלפי רב"ש ובעל הסולם, והאם זה עזר להתפתחות שלך ולהתקדמות שלך?

אני לא יכול להגיד שאני הייתי מלא קנאה ברב"ש, מכל שכן לבעל הסולם. אני הרגשתי את עצמי מאוד מאוד קטן לידם. ליד בעל הסולם אני לא יודע, אבל ליד הרב"ש פשוט הרגשתי שאין כאן מה לעשות, זה הוא וזה אני. לא הרגשתי קנאה מפני שראיתי אדם כל כך גדול בהשגה, בכלל איפה יש לי השגה? הוא נמצא כבר בעולם אחר, הוא מרגיש מה שקורה שם ונמצא בקשר ישיר עם הבורא ואני נמצא כאן, בתאוות הגשמיות שלי.

אין יסוד לקנאה, זה יותר מידי, כמו שילד קטן מאוד יכול לקנא באדם גדול, חכם וכולי. זו לא אותה קנאה שאנחנו מדברים בדרך כלל. אנחנו מדברים על קנאה שבכל זאת יש איזו אחיזה בדרגה העליונה. אתה מקנא שעוד לא הגעת לזה, אבל זו לא קנאה. קנאה אצלנו זה שאתה אוחז במשהו ממה שאתה מקנא. אני ליד הרב"ש הרגשתי, לא כל הזמן, אבל היו זמנים שממש הוא כבר נתן אפשרות להיות קרוב לדרגה שלו. אנחנו עוד נגיע לזה.

שאלה: אמרת שגמר התיקון יכול להגיע ממש כאן ועכשיו. יש את חג ל"ג בעומר, חג האור, ומרגישים התעוררות. מה עכשיו, איזה עוד מרכיב חסר לקבוצה שלנו כדי שהמעבר הזה כבר יקרה, שנגיע לגמר התיקון גם לנו וגם לכל העולם, מה עוד נדרש?

בתיקון הכלים שלנו, ל"ג בעומר מסמל לנו שלב חשוב מאוד בתיקון, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מוכנים להיות בכוח השפעה, בכוח הבינה, ובזה אנחנו מכינים את הכלי שלנו באור החסדים. לכן ל"ג בעומר מסמל לנו שלב גדול מאוד בתיקון הכלים שאנחנו מגיעים לדרגת הבינה. אחרי זה אנחנו מגיעים למתן תורה - חג השבועות. מל"ג בעומר עד חג השבועות שם אנחנו כבר מגלים את החצי השני של הכלי. בשבועות אנחנו מקבלים את כל האור העליון שנקרא "תורה".

אנחנו לומדים את שלבים האלה. אנחנו משתדלים להתקרב אליהם, ונקווה שככה זה קורה. בטוח קורה, אנחנו גם רואים לפי ההבנה ולפי ההרגשה, בכל זאת ישנם כבר איזה שינויים. אבל מה שחסר לנו זה להיות בפנייה לבורא. חסרה לנו תפילה שכל אחד ואחד יתפלל מתוך עצמו אבל עבור כולם. המצב שאנחנו נמצאים בו נקרא "הדור האחרון", התיקון הכללי של כל הכלי דאדם הראשון, ואנחנו צריכים להתפלל על כל האנושות שגילוי הבורא יגיע אליה.

שאלה: האם אנחנו מסוגלים לבצע זאת לפי דעתך?

אם אנחנו לא היינו ראויים לזה לא היינו מקבלים מה שקיבלנו. אם היינו ראויים כבר לקבלת התיקון אז כבר היינו בתיקון. זאת אומרת, אנחנו נמצאים בדרך.

שאלה: אתמול הייתה לי שיחה עם שני חברים משתי עשיריות שונות, והם שיתפו אותי בכאב שלהם. הם לא מצליחים לראות את גדלות החברים, לקנא בהם, כי נראה להם שאותם חברים לא מקיימים את המסגרת, לא מדליקים את המצלמות, מתעצלים במשימות שאתה נותן. ואני מרגיש את הכאב שלהם. מה היית מייעץ לחברים כאלה שמנסים, מתאמצים, אבל לא רואים בתוך העשירייה שלהם את אותה ההתפעלות ואין להם אפילו במה להיאחז כדי לקנא?

מצד אחד אין מה לעשות, זה יבוא. מצד אחר, אנחנו בכל זאת צריכים להבין שההתקדמות שלי היא לא בכמה אני מרגיש שאני מתקדם, אלא כמה אני יכול לתמוך באחרים כדי שהם יתקדמו. זה נקרא בעל מנת להשפיע, זו כל העבודה שלנו. הם חושבים שאם הם נמצאים אחרי המסך השחור, שלא מראים אפילו את עצמם לאחרים, ובזה הם מורידים את ההתפעלות של החברים, אז הם עושים ממש צורה הפוכה, מזיקים לעצמם ולכולם.

אני לא מבין את זה, למה אני חייב לקום ולעשות הכול ולהכין את עצמי ולהופיע לפניכם והם לא חושבים שהם חייבים? אנחנו מדברים על זה הרבה פעמים. אני לא רוצה לדבר על זה כל כך. אין מה לעשות, אם אדם לא שומע, אז לא שומע. כמו שנולד כך ימות. הערבות זה הדבר ההכרחי ביותר שיש לנו, אין יותר מזה, בכמה אני עוזר לאחרים, במיוחד לחברים, לעשירייה, לכלי הכללי שלנו. אם אני לא יכול לעורר את כל אלו שנמצאים עכשיו לפני במסך, אז אסור לי להירגע, אסור. זאת אומרת, אני צריך לראות אותם ואני צריך לשלוח להם מתוך ליבי מסר להתעורר, להתקשר, להתחבר. אם אני לא עושה את זה אז אני לא מבצע את התיקון של מערכת אדם הראשון.

שאלה: שמעתי אותך אומר שלאבד את עצמי זה אומר שאני מרגיש את החברים בתוכי, אבל ככה אני מרגיש אותם. אז איפה הנקודות חיבור ממש? האם כל זה קורה בעצם בתוכי?

הכול בתוכך, הכול נמצא בתוך האדם, בו כל העולם. האדם נקרא עולם קטן.

שאלה: שמעתי אותך אומר שאם אני כולל את החברים בי, אז אני בעצם אעשה את התיקון הראשון עליהם. איך זה קורה?

אני לא יכול להגיד, יש לזה הרבה אופנים. אנחנו צריכים להבין שלא כל כך חשוב לנו איך זה קורה, חשוב לנו שזה יקרה. ושני הדברים האלה לא יכולים להיות יחד. בדרך כלל לא. אני יכול לגרום לתיקונים, ואני יכול להבין אותם, או לא להבין אותם, לראות אותם או לא.

שאלה: מה זה אומר להיות כלול בקבוצה, והאם זה תיקון?

להיות כלול בקבוצה? זה התיקון ההכרחי והעיקרי בו כל אחד צריך להיות כלול, לכן אחרי מאמר "מתן תורה" בעל הסולם כתב לנו את מאמר "הערבות". כי בלי ההתחברות בינינו לפי חוק הערבות ההדדית, אנחנו לא מגיעים לתיקון של הכלי, ולא מגיעים לגילוי האור שפרח בזמן השבירה מתוך הכלי, ולא מגלים את הבורא שהוא כללות כל האור העליון. ואז כל המציאות שלנו שבה אנחנו נמצאים, קיימים, בה קיבלנו הזמנה לתיקון, את כל זה אנחנו לא יכולים לממש.

שאלה: אנחנו כאן בכנס אבות ובנים והיינו רוצים לעורר קנאה בילדים, שהם ירצו להיות חלק מהדבר המיוחד שכולנו שייכים אליו. איך לתת דוגמה לילדים, איך לעורר בהם חשק?

אנחנו צריכים לחשוב על זה ולחשוב איך אנחנו עושים כאלו יצירות שעל ידן הילדים יכלו להבין במה אנחנו עוסקים, ולהעריך את התיקונים שאנחנו עושים עבור כל האנושות, ואת חשיבות העבודה שלנו. אנחנו החלק המתקדם ביותר מכל האנושות וכקבוצה אנחנו נמצאים באמת כקבוצה גדולה ומיוחדת הנמצאת בטיפול הבורא.

זו התקדמות לא כל כך קלה, היא איטית כי הנפח הוא גדול, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לחשוב על חשיבות העבודה ואז הילדים יתפעלו מזה. זה עובר אפילו בלי מילים. החשיבות שהאדם נותן ליגיעה שלו, לעבודה שלו, מורגשת לסביבה.

שאלה: זה שהאדם הוא עולם קטן, זה שהבורא מראה לי את חוסר השלמות דרך החברים ודרך העולם, זה מביא אותי לזה שאני צריך לתקן את התפיסה שלי?

זה שאני מרגיש את העולם, ומרגיש אותו בצורה מושפלת זה מצביע על היחס שלי לעולם ולבורא. אני צריך להביא את עצמי למצב שאני אראה את העולם מסודר יפה וטוב, שכולם נמצאים בהתקרבות, בערבות שלמה והבורא ממלא את כולם. זאת הצורה האמיתית שקיימת. אם אני רואה משהו מהמצב הזה אבל מאוד רחוק, זה רק אומר עלי, עד כמה אני צריך לעבור עוד דרגות של תיקונים.

שאלה: מה לעשות אם אני מרגיש שאני בורח אפילו משיחות על הערבות, שאני מרגיש שזה לא בשבילי, שזה לא ניתן להשגה ובכלל אין טעם לדון על כך?

אנחנו צריכים בכוח להיכנס למצבים כאלו אפילו שלא רוצים להיות בהם, ולהיות בהם בצורה פאסיבית. אני רוצה להיכנס, לחטט, להבין, ולהרגיש בלי להתחייב. זה המפתח. אז בהתחלה אנחנו רוצים ככה, כמו שאנחנו הולכים לקולנוע, ונכללים באיזה תהליך, אבל התהליך הוא לא שלנו. אני נכנס לסרט, ואני יוצא מהסרט, כמו שאנחנו אומרים "חיים בסרט". זאת אומרת, משהו עובר עלינו, מעלינו, אנחנו מתרשמים ממנו, נכללים ממנו, הוא מחנך אותנו אבל בכל זאת אנחנו צריכים את זה.

לכן להיות בקבוצה, להתכלל בערבות, להיות נוכח בזה אפילו בצורה הפאסיבית ביותר, זו בכל זאת התכללות וזה מה שכל אחד חייב לעשות. זה שהאדם לא מסוגל אפילו להיות בזה אני יכול להבין. גם לי הייתה דחייה מאוד גדולה מלהיות מחובר עם האחרים, בפרט שהייתי כל הזמן עם הרב"ש, והוא ניתק אותי מהאחרים. אולי עוד נדבר על זה פעם.

מה אני רוצה להגיד? צריכים להיכנס לערבות אפילו ללא שום התחייבות, ואנחנו לא עושים ביקורת על אף אחד שנמצא בסירה, הוא נמצא. במה שהוא יכול להשתתף, שישתתף. צריכים לתת לכל אחד ואחד תפקיד, אפילו לא תפקיד רוחני, גם תפקיד גשמי בקבוצה זה טוב, וכך אנחנו נתקדם. בעיקר לתת תמיכה, העיקר זה תמיכה בדרך.

שאלה: איך נכון להעביר מסר של התעוררות מהלב שלי לחבר?

על זה כתוב "הלב מבין". איך אני שולח מהלב שלי ללב של חברים איזה מסר אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה, להשתדל לבצע את זה, וגם לבקש מהבורא שיסייע לי בזה, וכך נתקדם.

(סוף השיעור)

---

1. תלמוד בבלי, תענית כ', ב' גמרא↩