שיעור בוקר 13.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 17.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/FIEH1Vxq?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 80,

"וירא אליו ה' באלוני ממרא"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך א', עמוד 103, "וירא אליו ה' באלוני ממרא". אם אדם מגיע למצב שהוא נמצא באלוני ממרא, זאת אומרת הוא ממריא מהגשמיות והולך למעלה מהדעת, המטרה היא בראש שלו ולה הוא מוסר את כל החיים שלו, את כל הנפש שלו - זה נקרא שהוא ממריא, אז באלוני ממרא, זאת אומרת כשאדם גדל במצבים כאלה, והוא כעץ השדה, כעץ באלוני ממרא, אז מתגלה אליו ה' "וירא אליו ה' באלוני ממרא". זה המצב שאדם באמת מגלה את האלוהות.

תלמיד: מה זו עבודת "עוברים ושבים"?

במקום עוברים ושבים, במקום כל ההפרעות וסימני ההתרחקות שהבורא שולח כדי לקרב את האדם, מתגלה אליו הבורא בעצמו. העניין הוא, שמפני שאדם נברא ברצון לקבל והוא בעצם תא שמרגיש, וכל השכל וכל הידע וההחלטות והכול נובעים ממה שהוא מרגיש, אז לקרב אותו למטרה אפשר רק על ידי עליות וירידות. האמת, ירידות ועליות. זאת אומרת, בעצם מירידות, מהתרחקות.

כשמרחיקים את האדם, דוחפים אותו אחורה, מראים לו עד כמה הוא ההיפך, כשמראים לו את הרע שבו, זה נקרא אצלנו הכרת הרע, כשאדם רואה שהוא לא מסוגל ולא ראוי לקדושה, מכל ההרגשות האלו מצטייר אצלו מצב שאין לו ברירה והוא חייב ללכת למעלה מהדעת, אחרת פשוט אין ברירה.

איך הוא מגיע למצב כזה? אם אחרי כל ירידה וירידה, כל דחייה ודחייה, כמו בדוגמה ב"תלמוד עשר הספירות", שמי שמשתוקק להיכל ה', יש שומרים ושוטרים שדוחפים אותו אדם והוא מדרדר בחזרה מההר ששם עומד ארמון ה', אם כל הזמן זורקים אותו ובכל זאת הוא קם, ואז זורקים אותו יותר חזק והוא בכל זאת קם, ובסבלנות ובהתמדה הולך, אז מכל הדחיות האלו הוא לאט לאט בונה בתוכו רצון למטרה. מזה שהוא משתוקק למטרה באה לו אחר כך דחייה, זה תמיד עובד ההיפך. ומזה שבאה לו דחייה נולדת בו חשיבות המטרה. כל דבר מוליד את היפוכו.

לכן אם לא יהיו לו ירידות חדות, עמוקות, נפילות כאלה מאכזבות, מכאיבות, אז הוא לא ידע להעריך את המטרה, זה מצד אחד. מצד אחר, אם הוא לא ייתן מספיק כוח כדי להגיע לזה, שאוטוטו הוא מגיע למטרה ושוב נופל, הוא לא ידע עד כמה הוא רחוק ממנה.

מה זאת אומרת עלייה וירידה? עשיתי את המקסימום שאני מסוגל. אני מנסה לתת את כל הכוחות, את כל הידע, את כל הזמן והמרץ, ואני ממש סוחט את עצמי מכל הבחינות. ברגע שאני עושה את זה ממש, יש לי איזה ביטחון, יש לי איזו גאווה, יש לי איזה דחף קדימה שאני אצליח. בשיא ההתפעלות מכל העניין הזה והמאמץ, פתאום מגיעה לי ירידה.

הירידה הזאת צריכה להגיד לי שאפילו בשיא ההתפעלות ובשיא המאמץ, הייתי רחוק מהמטרה. ובכל פעם ככל שאני יותר לוחץ והולך וכאילו מצליח, אני מגלה שאני עוד יותר רחוק מהמטרה, מראים לי כל פעם אמת עוד יותר אמיתית. יוצא שאני מפתח שני דברים - הכרה עצמית שאני כל פעם יותר ויותר רחוק, והכרת המטרה שהיא יותר ויותר חשובה.

ואז אין לי ברירה, מתוך הנחיצות שבדבר ומתוך הגילוי שאני לא אוכל להשיג את המטרה, לא מזה שאני מיואש ממש, אלא אני מיואש מכוחותיי אבל לא מיואש מלהשיג אותה, אני בכל זאת בכל המרץ רוצה להשיג, רק אני לא יודע מאיפה אני אקח איזה אמצעי, מתוך זה אני מגיע למצב שאני מחליט שחייבים כאן ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת נגד השכל, נגד מה, כאן חייב להיות איזה פתרון על טבעי. ואז מגלים לי את הפתרון העל טבעי הזה.

תלמיד: לאיזו בעיה צריך לבוא הפתרון הזה?

הפתרון צריך לבוא משני קצוות, חשיבות המטרה ואפסות כוחותיי. שני הקצוות צריכים להיות יחד. אם גיליתי את אפסות כוחותיי, ואני לא רואה משהו שיכול לעזור לי, וכבר לא מגלים לי מהשמיים, "אבל אתה עוד לא ניסית", לא מגלים לי שוב מהשמיים שאני יכול לעשות משהו, ועוד משהו לסדר ועוד משהו להוסיף, אז זהו, גמרתי את הסאה שלי מה שנקרא, את החבילה שלי, את הקופסה שלי גמרתי. אין יותר. זה סימן שעכשיו הגעתי למצב שבדקתי את כל הכוחות שלי, ראיתי שכולם אפסיים, אבל עם זאת על כל דבר שהתאכזבתי מכוחותיי, קיבלתי רצון יותר גדול למטרה.

זה העניין של עליות וירידות, שכל דבר, כל אימפולס למעלה ולמטה, מוליד שתי תוצאות, אכזבה מהכוח שלי וחשיבות המטרה, זה כנגד זה. ושני הקצוות האלה עם כל עלייה וירידה, עם כל אימפולס כזה צריכים להתרחק, להיות יותר גדולים.

לכל אחד יש איזה מספר נקוב משלו, כמה דברים כאלה הוא צריך לעבור. אבל גיבור כאן כמו שרב"ש אומר, הוא רק לפי הסבלנות, ששוב ושוב לוחץ ותמיד אומר, "אם אין אני לי מי לי". אין פה ברירה. תמיד להגיד, "אם אין אני לי מי לי". ועל הבורא להגיד, רק אחרי שאתה רואה את התוצאה הרעה בהרגשה, שכאילו לא הצלחת, "אין עוד מלבדו", שבזה הוא מגלה לך את המצב האמיתי.

תלמיד: אז מה ייתן לי למעלה מהדעת?

מה זה שמתגלה אז כלמעלה מהדעת, אני לא יודע, אלא אני הולך וזהו. רק אומרים לי שאחרי הכול, כשאדם מיואש מכל הכוחות, ומה זה מכל הכוחות? שהבורא לא מגלה לו עוד הזדמנות לעבוד מ"אין אני לי מי לי", אז הוא זוכה לצעקה. כלומר כבר אין מה לעשות, הבורא לא נותן עוד איזו תקווה שאתה יכול להצליח על ידי עוד משהו, אתה כבר נשאר עם הרצון למטרה ובלי שום אמצעי, ואז אתה צועק. אתה צועק מזה שאתה לא רואה שום פריצה הלאה, לא נותנים לך יותר.

תלמיד: בזמן שהוא מתחיל להרגיש מיואש מכוחותיו עצמו, ובמקביל מתקיימות שתי הנקודות האלה, שמצד אחד כל פעם מתייאש יותר מעצמו, ומצד אחר חשיבות המטרה גדלה, זה לא נכון שהחשיבות שלה תגדל מזה שהיא לא מושגת?

גם הנקודה העליונה בהשגת חשיבות המטרה, וגם הנקודה התחתונה הייאוש מכוחות עצמו, הן מתגלות משני דברים, גם מירידה וגם מעלייה. אי אפשר להגיד שהעלייה גורמת לחשיבות המטרה, והירידה גורמת לייאוש הכוחות, אלא הפער ביניהם מוליד גם את זה וגם את זה. הכיוון כלפי מה אתה הולך הוא בעצם מוליד את חשיבות המטרה ואת הייאוש מהכוחות. שניהם צריכים להיות.

ודאי שחשיבות המטרה היא מהרגשה בזמן העלייה. אבל אין דבר שנולד שאין בו שום דבר שכנגדו, תמיד זה שחור על גבי לבן, אחרת לא תהיה הבחנה. ההבחנה תמיד כוללת שני דברים מנוגדים, כמו אותיות על רקע לבן.

תלמיד: אם כל נקודה היא התחלה חדשה בעליות ובירידות, איפה מצטברת הסאה הזאת? מתי אדם מודע לסאה הזאת שמצטברת, האם רק בסוף?

כן, רק בסוף אדם יודע שהוא גמר את הסאה, שיש לפניו קריעת ים סוף. כלומר הוא הגיע לסוף ההבחנות שצריך לברר בזמן ההכנה. זה כמו כשהייתי צועק "איפה ומה", והרב'ה תמיד אמר, "ישועת ה' כהרף עין", חכה כל רגע, כל רגע זה יכול להיות.

כל פעם כשאתה מתייאש וכל פעם כשאתה מחפש עוד כוחות, אבל מחפש כוחות להתקדם ובכל זאת לרכוש את המטרה, אז יכול להיות שבמקום שאתה מתקדם בעצמך שוב אליה, ומנסה לרכוש אותה עם משהו, עם הזדמנות חדשה, עם כוחות חדשים, יכול להיות שכאן אתה כבר מגלה שאין יותר, אלא יש קריעת ים סוף.

תלמיד: לפעמים יש לאדם בכל מצב שאליו הוא מגיע נטייה להגיד שזה המצב של הייאוש. במקום לעשות מאמץ למצוא עוד אמצעי, אז עדיף לי לברוח לצד, להגיד שזו נקודת הייאוש ונגמרו האמצעים.

לא, אתה לא יכול לברוח לצד ולהגיד אני מיציתי את הכול ואין יותר מה לעשות. כי הנקודה הזאת למעלה מהדעת, קריעת ים סוף, היא מתגלה מזה שאתה מחפש ולוחץ קדימה. כרגיל אחרי הייאוש כשאתה מחפש ולא יודע מה לעשות, ולפניך אין הזדמנויות אחרות, זה מוליד את הצעקה האמיתית לבורא שפותחת שער. לא הייאוש עצמו, הייאוש עצמו לא מוליד שום דבר.

תלמיד: מתגלה אמצעי חדש.

כן, מתגלה אמצעי חדש כאילו, ואתה הולך עליו בכוחות שלך, ופתאום מתגלה לך מתוך זה שאתה מחפש איך בכוחותיי אני יכול עוד ללכת ומה לעשות. אבל זה לא מצב מיואש.

נפילה היא קביעת המצב, שהאדם אומר כך שהוא נמצא בנפילה, וזה לא שהוא נמצא בזה שהוא לא יכול להזיז את עצמו, זה לא מצב שהוא לא מסוגל להזיז את האצבע הקטנה כמו שאומרים. מיואש, הכוונה שהוא נמצא בהכרה מלאה, בבירור מלא, במוח צלול, ויודע שפשוט עשה את הכול, ומה עוד לעשות. זה לא מצב שהוא דפוק כזה שהוא מת, ואין עם מי לדבר, זה רק ברגש, כאן מדובר שהוא מחפש כוחות.

ככל שאדם מתקדם יותר למחסום, כך הוא מתחיל פחות להתפעל מההרגשה. אלא הוא יותר מתפעל מזה שבאמת הוא לא מסוגל בעצמו, זו קביעת עובדה. ההרגשה שהוא לא מסוגל, הרגשה כזאת לא נעימה, היא כבר לא כל כך קובעת בו את המצבים. בהתחלה אנשים מתפעלים מזה שיצא האוויר, ואחר כך זה עובר. אחר כך המצב נקבע על ידי העובדות, שזה לא אני, שזה לא במטרה וכן הלאה.

תלמיד: האם אפשר להגיד שפנייה לבורא זו היגיעה הגדולה ביותר אחרי כל המצב הזה?

פנייה לבורא, צריכים לחפש אותה, זה לא נמצא מן הסתם, אף אחד לא יכול סתם לפנות. ברגע שהבורא מתגלה בצורה שהיא או בהסתר או בגילוי, איך שהוא מתגלה לאדם, אז הוא מזמין מהאדם את הפנייה הזאת, ולא לך תחפש. איפה אני אחפש אותו כדי לצעוק עליו, או כדי לבקש ממנו. הפנייה הזאת כשכבר זוכים לגילוי, היא ממש "ישועת ה' כהרף עין", זה בא בהיסח דעת כתוצאה מכל היגיעה הקודמת.

אבל יגיעה חייבת להיות, בלי זה אדם לא ירגיש את המצב הזה. אנחנו גם עכשיו בגמר התיקון, ומי מרגיש אותו? אותיות אנחנו צריכים.

תלמיד: לאדם בעצם קשה להיות סתם צופה על המצבים שלו מהצד, הוא נמצא בירידה או בעלייה, הוא נמצא בהרגשה פנימית. איפה נקודת האחיזה שלו בעצם בירידה?

אני לא מדבר כאן על אנשים שעדיין נמצאים במצבים שכשבאות אליהם הרגשות טובות או רעות הם לא יכולים להיות בשליטה עצמית מלאה, אלו רק המתחילים. מתחיל יכול להיות כמה שנים, אבל זה רק מתחיל. אחר כך אדם שנמצא בעלייה או בירידה, מקבל בכל זאת כוחות לשלוט על המצב שלו, לבקר אותו. במצבים הכי רעים בכל זאת לעשות בקרה, למה אני נמצא במצב הזה? מי נותן לי את המצב הזה, בשביל מה אני צריך? בכל המצבים הרעים הוא גם מחובר למטרה, הוא יודע בשביל מה הם באים אליו, והוא כבר לא נמצא כמו מתחיל, שמה שהוא מרגיש זה הוא, זה ממלא אותו, והוא פשוט מכור להרגשה. על אדם שעדיין נמצא במצבים כאלה, אנחנו לא מדברים. מה יש לדבר? צריך להמשיך ואחרי מספר חודשים, או אפילו שנה שנתיים, כל אחד בהתאם לקצב, ליגיעה והכול, הוא ייצא מזה. מה נקרא שייצא מזה? יתחילו להתאסף בו אותיות העבודה והן יתחברו להרגשה ויהיו תמיד עם ההרגשה. שלא תהיה רק הרגשה, או רק עבודה, אלא יהיו שתיהן ביחד. עד כדי כך יחד, שאחר כך כשיקבל את ההרגשות הנוראיות ביותר, הוא יידע בבירור למה ומה קורה לו.

אנחנו לומדים את זה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שם הרב'ה מסביר ארבעה שלבים שאדם צריך לעבור, הסתר פנים כפול, הסתר פנים רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית. אדם שעובר הסתר פנים כפול, באמת נמצא רק בהרגשה. בהסתר פנים רגיל הוא כבר רואה שזה בא לו מהבורא. זה עדיין לא ברור לו איך זה בא מהבורא, ולא ברור לו מי הוא הבורא, אבל ברקע יש מישהו שמסובב לי את זה, זה נקרא הסתר כפול רגיל, וזה כבר שלב ב' מסך כל שני השלבים הללו לפני המחסום.

כשהוא עובר את המחסום, הוא נכנס להשגחת שכר ועונש. על השלב שהוא נמצא בהסתר כפול אין פה מה להסביר, כי הוא נמצא בהסתר כפול, הכול נסתר, הוא רק מרגיש מה שמרגיש. אבל כשנמצא בהסתר אחד, אפשר לדבר אתו. יש קצת מהבורא, קצת מהרגשה יחד, אז הוא נמצא כמעט תמיד באיזו מין הבנה שהבורא מסובב לו את כל המצבים האלה.

תלמיד: דיברנו עכשיו על כך שמעליות וירידות יש שתי תוצאות, מצד אחד מראים לאדם עד כמה הוא רחוק, ומצד אחר המטרה נעשית יותר חשובה. מאיפה זה בא שהמטרה נעשית יותר חשובה?

המטרה נעשית יותר חשובה מזה שהאדם משקיע בה. כך היא נעשית לו יותר חשובה. בחיים שלנו, אם אני משקיע במשהו, אז אני מכניס לשם את עצמי, ומזה שאני אוהב את עצמי אני כבר לא יכול להיפרד מהדבר. אני כל כך טרחתי, כל כך עשיתי, טיפלתי בו, אני לא יכול סתם לעזוב. מזה המטרה ובכלל כל העסק, נעשים חשובים לאדם, זה דבר אחד. ודבר אחר, בכל זאת מאיר לו כל פעם יותר ויותר האור המקיף לפי ההשקעה שלו. האור הזה ממלא את הכלי החדש, את הנקודה שבלב, ואדם מרגיש שבאמת החיים באים משם, ואת כל יתר החיים הבהמיים הוא בהחלט מרגיש כזמניים וכפחות ופחות חשובים. ההערכה הזו שרוחניות יותר חשובה מגשמיות כבר קורית לו כאן, בזה שנכנס להסתר אחד.

הוא כבר בכל זאת מרגיש, אפשר לומר, שיש כאן נוכחות הבורא, כוח עליון, ואז כל מאורעות החיים שקורים אתו ושקורים על פני האדמה, בכל זאת יורדים בחשיבות. האור המקיף מקרין נצחיות.

תלמיד: אם האור המקיף מתחיל כבר להיכנס לתוך הכלי, אז למה הירידות הופכות להיות יותר ויותר קשות בעצם?

האור המקיף לא נכנס לתוך הכלי, זה יהיה אחר כך אור פנימי, זה בלתי אפשרי. אור מקיף כל הזמן מאיר לאדם, ומאיר לאדם או בפנים או באחוריים שלו. בעליות זה כאילו פנים של האור המקיף ובירידות זה אחוריים שלו. זה אותו מצב, רק גילוי הכלי וגילוי האור שלו. עלייה וירידה זה אותו מצב, רק תלוי איך אתה מסתכל עליו, מצד הכלי או מצד האור. ככה זה בהרגשה.

כשהכלי הופך להיות כמו אור, אז אין הבדל בין עלייה לירידה, הכול זה אור, הכול מאיר, הכלי מאיר כמו אור. כלי עם מסך ממש מורגש כמו האור עצמו. אנחנו גם רואים את זה ב"תלמוד עשר הספירות", שכלים דעליון הם כמו אור לתחתון. לא מבינים איך זה יכול להיות, זה בדיוק כך.

תלמיד: איך אדם מפתח פחד מהסתר כפול, ממש דחייה מזה? האם אפשר ליזום את זה או שפשוט הניסיון מביא אותו לכך?

איך אדם מפתח פחד? האמת היא שאי אפשר לפתח את זה. כי אנחנו אומרים שכל פעם מתגלה באדם הבחנה חדשה, יותר גדולה מהקודמת, נניח הייתי בעביות שורש ועכשיו אני בעביות א', אז האם בעביות א' אני אפחד עכשיו ואעשה לא יודע מה? כל הניסיון שלי הוא מעביות דשורש נניח, במדרגה הקודמת הקטנה יותר, אז במדרגה שבה אני נמצא עכשיו, אין לי שום ניסיון, אין לי שום דבר.

הפחד שהיה לי קודם, למה זה לא פועל עכשיו? בעל הסולם כותב על זה בשכחה, יש דבר כזה ב"פרי חכם" מאמרים. זה פשוט התגלות הרשימות החדשות, אין פה העדר ברוחניות אלא רשימה חדשה יותר גדולה מכבה את כל הניסיון הקודם ואני לא יודע מה זה נקרא פחד, מה זה נקרא ההיפך, האם השגתי שם משהו?

לכן אדם בעצם לא יכול ללמוד אף פעם מהמצב הקודם למצב הבא. תמיד כביכול עד גמר התיקון הוא חייב להיכשל וחייב ליפול וחייב לאבד את ההשגה הקודמת שהייתה לו. לקבל רשימו חדש ועם הרשימו החדש הזה שוב להיכנס לבירור ולתיקון. ובכל דבר ודבר הוא זקוק לעליון שיתגלה אליו, שיהיה אח"פ דעליון, שתהיה דמות של העליון, דוגמה של העליון מה לעשות.

כל רגע אדם חדש, זאת אומרת נולד מתינוק, ממש ממצב אפס, אין מה למשוך מהמצב הקודם. כאילו אתה יכול, כי יש גם כלל ופרט, בכל מצב יש את כל המצבים שרק יכולים להיות במציאות. עברת מדרגה אחת, כבר יש לך הבנה על כל המחזוריות הכללית, אבל עם זאת כל מצב הוא למעלה מהדעת.

תלמיד: כתוב "שדווקא במקום שהולכים למעלה מהדעת, שאין שום שכל שם", ולאחר מכן הוא אומר "משום שדוקא במקום שהולכים למעלה מהדעת, מתגלה השכל והחכמה."

מי שהולך למעלה מהדעת, למעלה מהשכל שלו אז הוא מקבל שכל יותר עליון. אדם באמת לא מסוגל ללכת למעלה מהדעת כי זה הוא, זה כמו לחתוך ראש מהגוף וזהו. מה זה למעלה מהדעת? "דעת" זה אני, "דעת" זה נקרא מה לעשות עם הרצון לקבל שלי, כל התוכנה איך למלא אותו, מה לעשות איתו, איך להתנהג איתו זה הכול דעת.

אם עכשיו בגיל שלי, אני מוציא את כל הידע מעצמי, הכול, הכול, חוץ מהדברים שפועלים מתוך אינסטינקט, פרימיטיביים כאלה, כמו ילד קטן, אני יכול להתקיים? אלה דברים שאדם לא מסוגל לרצות אותם מעצמו, להיפטר מהדעת, כי זה טבע.

למה שאנחנו מגיעים, זה להכרת הרע, שכל מה שיש בי היום בפנים, מהשגות, מניסיון, מהבנה איך לעשות משהו בכל מצב, איך להתנהג, כל מה שהוא "אני" בפנים, הכול לא נכון. אז אני מסתייג מהדעת שלי, מהשכל שלי, מההבנות שלי, מהניסיון שלי, לגמרי. אני מכיר אותו כרע כלפי השגת משהו שאני רואה ששם זה לא עוזר.

מה יכול לעזור לי להיות במצב אחר שאני רוצה להיות בו? לקבל שכל מאותו מצב, לקבל דעת מאותו מצב. וכאן מגיע כאילו התסכול הזה, התפילה, הדרישה, וכשאדם מוכן לזה, זאת אומרת לעזוב את המצב הנוכחי שלו ולעבור, לא חשוב לאיזה מצב, אבל למצב אחר, זה דומה לגרעין שנרקב באדמה, שרוצה לאבד את כל הצורה שלו, שלא רוצה לקחת אתו שום דבר חוץ מלהגיע למצב החדש ולצמוח, ואז הוא נכנס למצב חדש.

זו דרישה שצריכה להצטבר בפנים. זה נעשה לאט לאט, ולאו דווקא באיזו פזיזות, אלא ברוח קרה, בנחיצות, כי זה דבר שבלתי אפשרי להיעשות אחרת, ואדם מגיע למצב שהוא פשוט לא מוכן להישאר עם עצמו איך שהוא עכשיו. לכן זה נקרא שעוזב את הדעת וזוכה לדעת עליון, נעשה יותר חכם.

אבל שוב, לא בחכמה של העולם הזה. אתה יכול לראות מקובלים שבעולם הזה הם לא מה שנקרא "משופשפים", שלא כל כך מבינים בכל השטויות האלה.

הם מבינים בטבע של העולם הזה. אבל בדברים מלאכותיים שנעשו על ידי בני האדם, שנעשו כנגד הטבע, בחברה שלנו עם כל העיבוד שלה, עם כל החוקים שלה, עם כל הדברים האלה, שזה לא בא לפי הטבע, כביכול, בצורה ישירה, אז זה לא יהיה בדעת של המקובל.

בזה הוא לא יהיה יותר חכם. זאת אומרת, הוא רוכש דעת של מדרגה יותר עליונה, אבל איך לגנוב יותר מהבנק? הוא לא ידע את זה. לא בגלל שזה לגנוב, אלא בגלל שכל הדברים האלה שהם עשו, כל החוקים האלה, אלה דברים מלאכותיים, לא טבעיים. לכן מקובל שמתקדם ממדרגה למדרגה, הוא תופס שכל יותר עליון, והייתי אומר גם שיותר רחוק מהעולם הזה כל פעם.

תלמיד: כתוב במאמר שיש באדם שלושה כוחות, "ענר", "ממרא" ו"אשכול". והוא אומר שממרא זה הכוח שאומר לו, "זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש". "היינו שאמר לו, הלא אתה רואה שהקב"ה מתנהג עמך למעלה מהדעת" זאת אומרת, "לכן גם אתה הדבק במידותיו, ותלך גם אתה למעלה מהדעת,". מהי הטענה הזאת שמעוררת את האדם? האם אפשר כביכול לעורר אותה?

שלושת החברים האלה הם שלושת הגורמים לעלייה למצב חדש. צריכים להשתמש בהם, עוד נדבר עליהם. זה לא פשוט, כאן זה סיפור מאוד מאוד יסודי.

תלמיד: אברהם עובר שני מצבים, מצב אחד לפני שהוא נימול ומצב אחד אחרי שהוא מסיר את העורלה. מה זה אומר בעבודה שלנו הסרת העורלה הזאת?

הסרת העורלה בעבודה שלנו זה נקרא שהוא "מהול", שלא משתמש ברצון לקבל שלו, אלא רק לצורך להשפיע. "הסרת העורלה" זה נקרא שמגוי הוא נעשה יהודי. מה זה יהודי? שעובד בייחוד עם הבורא. שכל הדברים עכשיו, ממצב זה והלאה, יהיו רק להשוואת הצורה. אמנם עושים את זה מלמעלה, את אבא ואימא ועושים את זה על ה'אדם הקטן', אבל עכשיו מהמצב הקטן ולמצב היותר גדול, הוא כל הזמן יגדל להיות "יהודי".

תלמיד: כתוב שאברהם מסיר את העורלה של עצמו. האם האדם צריך להסיר בעצמו?

במקרה של אברהם זה משהו אחר מפני שזה ב"אבות" וזו המידה הראשונה שבנשמה. אבל היו עוד מקרים בתנ"ך שמסופר על זה שעשו ברית מילה לעצמם בגילאים מאוחרים, כמו בשכם, היו דברים כאלה, צריכים ללמוד.

תלמיד: על מה אברהם מצטער שנעלם ממנו אחרי הברית?

אחרי הברית אין לאדם הפרעות שהיו קודם.

תלמיד: אז על מה הוא מצטער?

זו עבודה אחרת. ובאמת, אדם משתמש אז בזדונות ושגגות שהיו לו קודם. הוא משתמש בזה מהעבר, אבל בעיקרון, עכשיו אין לו.

תלמיד: ועל מה הוא מצטער?

העניין הוא שאי אפשר כביכול לצרף דברים רעים ודברים טובים יחד. יש בזה איזה דבר, שבכל זאת אתה נמצא או בזה או בזה. אני לא יודע איך להסביר לך. אחר כך כן, אבל כביכול אתה לא יכול לחבר את ההרגשה הבהמית ביותר לכוונה הנעלה.

בזמן שאתה נהנה ממש מהאוכל, תתחיל לחשוב על רוחניות. או בזמן שאתה נמצא בתענוג בהמי, תחשוב על הבורא. זה מכבה את זה, כביכול. אז הצער הזה שאי אפשר עדיין לשלב את הקצוות, זה בעצם מה שקורה. אבל אחר כך זה מתחבר.

תלמיד: דיברנו על זה שאדם מגיע למצב שהוא מיואש מכוחותיו עצמו. אני לא הבנתי, למה זה קשור, שהוא צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי" במצב הזה?

אדם צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי" בכל מצב. אפילו כשהוא מיואש מכוחותיו עצמו, אז מה מזה שאני מיואש? אם עכשיו אני מיואש, אז בזה גמרתי את הכול? בזה אני אומר זהו, הבורא חייב לעזור לי? מאיפה אני יודע אם זה צריך לקרות היום או אולי בעוד עשר שנים?

אז אולי אני צריך כל הזמן להשתוקק למצב שאני מיואש מכוחותיי, אם מהמצב הזה קופצים לרוחניות? כתוב, "אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו. כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות, ותרופה אין". כי אז ראוי לתפילה אמיתית מעומק הלב, והבורא שומע את התפילה הזאת. כך כותב בעל הסולם במכתב ב"פרי חכם". אז האם אני צריך להשתוקק למצב הזה שאהיה מיואש מכוחותיי עצמי? לא, בצורה כזאת אני אף פעם לא אגיע למצב הזה. אני צריך כל הזמן לדחוף קדימה, "אם אין אני לי מי לי".

וכשמתגלה לי לפעמים שאני לא מסוגל, אז אני לא מסוגל. ואני בכל זאת הולך הלאה להבחנה חדשה, לדבר חדש. כמו שאומר הרב'ה, אם לא הצלחת בעסק הזה, אז אתה פותח עסק חדש. אם לא בעסק הזה, אז אתה פותח עוד איזשהו עסק חדש. אבל אתה חי, אתה ממשיך לעבוד, אתה ממשיך בזה. מתי יתגלה שמיואש מכוחותיו עצמו סופית? את זה אנחנו לא יודעים. עד כדי כך כפי שרואים, שנחשון קופץ לים ורוצה בעצמו לעבור את הים, ואז הים נפתח. אבל הוא קופץ, הוא לא מחכה, צועק ומרים ידיים, "נו, עכשיו הבורא צריך לפעול. אלה מאחורה, הים מקדימה, הבורא סידר לנו מצב כזה". לא, הוא לא מרים ידיים, אלא קופץ לים. חייבת להיות קפיצה. ורק אחרי זה מה שקורה, אם יקרה יקרה, ואם לא אז לא. עליך לקפוץ.

תלמיד: ואיפה הבורא?

כאן אני רואה שאתה עוד לא מסכים.

תלמיד: ומה עם אין עוד מלבדו?

אין עוד מלבדו זה לא בזה. אין עוד מלבדו זה שאחרי כל מצב ומצב עומד אין עוד מלבדו. שהוא עומד אחרי זה, כתוצאה ממה שהיה קודם. כתוצאה בלבד.

תלמיד: דיברת קודם על דברים טבעיים ומלאכותיים. איך יכול להיות דבר מלאכותי?

אני מבין, אתה שואל על זה שאמרתי שיש לנו הרבה חוקים בחברה, שמקובל יכול להיות בהם בכלל בור. מזה שהוא יודע את הטבע הרוחני והטבע הגשמי, איך הוא לא יודע אפילו חוקים, לא חשוב איזה, שאנשים המציאו, הרי הם המציאו אותם גם מתוך הטבע שלהם?

מקובל לומד טבע אמיתי. זאת אומרת, גם לפי הרצון לקבל וגם לפי הרצון להשפיע, אבל שמתפתחים בצורה אמיתית, ולא מה שאנחנו ממציאים בעולם שלנו, שהכול מעוות. מה זה מעוות? איפה שאנחנו לא מסוגלים להשתמש ברצון לקבל בצורה אמיתית ישירה, כמו ילדים לתפוס ולא לתת לשני, אנחנו ממציאים כל מיני חוקים כאלה, "מגיע גם לך לתפוס וגם לו לתפוס. אז תגנבו יחד או תעשו יחד, ואל תהרגו אחד את האחר, וזה נקרא יפה". זה נגד חוקי הטבע. בזה אנשים כביכול רוצים לתקן את הטבע.

כך אנחנו חושבים בעולם הזה, שרוצים לתקן את הטבע, לעשות איזה מין פשרות. אבל הפשרות האלו הן מפני שאנחנו נמצאים בטבע נוראי אמיתי, ובאמיתיותו אנחנו לא מסוגלים להשתמש. אם היינו משתמשים ברצון לקבל באמיתיות, זה פשוט כמו בסדום. אז הכול הולך לפי "תן, או שאני רוצח אותך".

בפרט, יש סתם דברים דמיוניים שאדם ממציא. הכול טבעי, אין דבר לא טבעי. אבל הם באים כדי לתקן את העיוות ברצון לקבל על מנת לקבל, שיהיה אפשר בכל זאת על ידו איכשהו להתקיים. תאר לעצמך אם החוקים שלנו היו כמו הטבע האמיתי שלנו. אני קונה קלאצ'ניקוב ומסדר את כל העולם, מה יש כאן לדבר. הכול לפי הכוח, כוח רצון וכוח פיזי. זאת אומרת, התיקונים על זה הם לא טבעיים. כל חוקי החברה שלנו, חוקי התנהגות, הם לא חוקים טבעיים.

תלמיד: אמרת לקפוץ. לאן לקפוץ?

נחשון קופץ כי הוא רואה שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, כמו שעשה קודם. מה הוא עשה? ברח ממצרים למדבר, דרך המדבר הוא מגיע ביום השלישי לים. הוא ממשיך ללכת. כמו שהלך במדבר, כך עכשיו הוא הולך לים.

תלמיד: המעבר בין הסתר כפול להסתר רגיל, עובד גם לפי החוקים האלה, שאני בא לאיזושהי אכזבה, ואז אני מבקש איזשהו פתרון, ומעבירים אותי מהסתר כפול להסתר רגיל, או ששם זה עובד אחרת?

המעבר מהסתר כפול להסתר רגיל קורה כאן במסגרת העולם הזה לאט לאט, כשאדם נמצא לפעמים בזה, לפעמים בזה, ואחר כך לאט לאט עובר להסתר רגיל. מה זה "הסתר רגיל"? שעל רקע כל המקרים שקורים איתי אני מרגיש שזה מתגלגל מלמעלה. שהבורא עומד אחרי זה.

תלמיד: ההרגשה הזאת באה אחרי מחסום?

ההרגשה הזאת הופכת להיות הרגשה תמידית ואדם חי עם זה לפני המחסום.

תלמיד: זה רק אחרי איכות היגיעה או לא חשוב אילו פעולות?

לא, זה לפני איכות היגיעה, לפני הכול, פשוט לאט לאט כך זה מתבהר בחושים.

תלמיד: כשנחשון קופץ לים הוא הולך להתאבד או מצפה לנס?

כשקופצים לים לא מצפים לנס, ולא הולכים להתאבד, כי רוצים לחיות ולעבור אותו, אלא באין ברירה נכנסים בכל הכוח.

תלמיד: הוא מאמין שבכוחות עצמו הוא יכול לעשות את זה?

הוא מאמין שבכוחות עצמו הוא יכול לעבור את הים. לא שהוא מאמין, אין לו ברירה מצד אחד, מצד אחר זו החלטה אחת צודקת.

תלמיד: אין ברירה זה לא מתוך ייאוש?

אין ברירה זה לא מתוך ייאוש, זו החלטה. אני לא יודע איך אפשר בכלל לספר על זה כך. אני לא הייתי מבין אם היו מספרים לי.

(סוף השיעור)