שיעור ערב 28.03.20 - הרב מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

רב"ש-א' עמ' 17 "אהבת חברים",

רב"ש-א' עמ' 26 "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל",

רב"ש-א' עמ' 26 "הדרגה הראשונה שאדם נולד",

קריין: ספר כתבי רב"ש כרך א' בעמוד 17 מאמר אהבת חברים ב'.

נתחיל את המאמר, ונשתדל לעשות מכל מאמר ומאמר תמצית, לדבר עליו אחר כך ולממש.

אהבת חברים

""ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", משמע מכאן אם מקיימים את הכלל, כבר נכלל שם כל הפרטים, היינו שכבר נגיע להפרטים מאליו, בלי שום יגיעה, ויותר מזה אין לנו מה לעשות.

אבל אנו רואים שהתורה אומרת לנו: "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה אותי", נמצא לפי זה מה הוא הדרישה העקרית שדורשים מהאדם, הוא רק יראה. שאם האדם מקיים מצות יראה, כבר נכלל בזה כל התורה ומצות, היינו אפילו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

ולפי דברי ר' עקיבא הנ"ל הוא להיפוך שגם היראה נכלל בכלל של "ואהבת לרעך", ולפי דברי חז"ל משמע דלא כר' עקיבא, שדרשו על פסוק "סוף דבר את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", והגמרא שואלת: "מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות דף ו). ולפי דברי ר' עקיבא משמע שהכל נכלל, בכלל של "ואהבת לרעך".

אבל אנו רואים בדברי חז"ל שאמרו שעיקר הוא האמונה, שאמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד). ומפרש שם מהרש"א, שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, והוא אמונה. משמע מכאן שעיקר הכלל הוא אמונה, ולפי זה יוצא שהן היראה והן "ואהבת לרעך", כולם נכללים בכלל האמונה.

ובכדי לבין את הנ"ל, צריכים להתבוננות יתירה: א) מהו אמונה, ב)מהו יראה, ג) מהו "ואהבת לרעך כמוך".

העיקר צריכים תמיד לזכור מהו המטרת הבריאה. וידוע, שהוא להטיב לנבראיו, אם כן אם הוא רוצה לתת להם טוב ועונג ג' דברים הנ"ל למה לי, היינו אמונה, יראה, ואהבת לרעך. אלא משמע, שהם לא צריכים אלא להכשרת הכלים שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראים.

עכשיו צריכים להבין מה הג' דברים הנ"ל נותנים לנו את ההכשרה. הנה אמונה, ובכלל זה בטחון, נותן לנו, שקודם כל צריכים להאמין על המטרה, שהוא להטיב לנבראיו. כמו כן צריכים להאמין על בטחון שיכול להבטיח לעצמו, שגם הוא יכול להגיע להמטרה, זאת אומרת שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל.

ולאו דוקא אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים. עיין בהקדמה לתע"ס אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו", עד כאן לשונו.

נמצא שגם צריך להשתמש עם בחינת אמונה שיהיה לו בטחון, שהוא יכול להגיע להמטרה, ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו אליו ולזכות לדביקות ה'.

ובכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה (הקדמת הזוהר דף קצ"א בהסולם ד"ה ביאור הדברים), כותב שם כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. ומסיים שם, והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה.

ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא.

ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.

אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.

נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.

נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה, כידוע, כמו שמפורש בכמה מקומות.

נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע.

ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, כנ"ל בדברי בעל הסולם.

ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו."

אנחנו רואים עד כמה מצד אחד העניין הוא מורכב, מורכב מפני שאנחנו מורכבים, כוללים כמה דרגות. אמנם זה אור עליון פשוט, אבל כשהוא פועל על הרצון לקבל, אז הרצון לקבל כשמקבל את השפעת האור העליון הוא כל פעם בכל דרגה ודרגה מפרש אותו בצורה אחרת, מיראה ועד אהבה.

לכן אנחנו צריכים להוציא מכאן בינתיים, כדי לא להתבלבל, כלל אחד פשוט, שהוא חיבור בתוך החברה כמה שאפשר יותר. ואז כמה שנתבלבל בזה ונתפלפל בזה זה לא חשוב. אבל אם אנחנו כולנו נמשכים לחיבור כמה שיותר הומוגני, זאת אומרת הדדי, אנחנו בזה בטוח שמתקדמים למטרה הנכונה. זה מה שאנחנו צריכים. זאת אומרת אהבת חברים זה מענה על כל דבר, על כל פרט, על כל שאלה.

כי אם אנחנו נתחיל להיכנס ל"אהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' א-לוהיך", "על כל פשעים תכסה אהבה", להאמין שהבורא עוזר, לעשות את הכשרת הכלים, לרכוש את הביטחון, יש כל כך הרבה פרטים ואנחנו לא מבינים אותם, הם בשבילנו איזה אוסף של תנאים שאני לא יודע עם מה לאכול אותם. לכן צריכים כלל פשוט אחד שבו אני יכול לאחוז ועל ידו בטוח להתקדם, וזה "ואהבת לרעך כמוך", זאת אומרת אהבת חברים. חיבור בינינו כמה שיותר חזק, כמה שיותר כולל מביא אותנו דרך כל הפרטים האלה בדרך בדרך בדרך, בעלייה בכל מדרגות ואנחנו מגיעים למטרה.

נקרא שוב את המאמר הזה ונחשוב, שבאמת חוץ מאהבת חברים אין לנו שום עיקרון ביד שאנחנו יכולים על ידו לעבור את כל המדרגות האלה שכאן הוא מסביר.

קריין: אז אנחנו קוראים את מאמר אהבת חברים ב' נזכיר שהוא נמצא בכתבי רב"ש כרך א' בעמ' 17.

אהבת חברים

""ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", משמע מכאן אם מקיימים את הכלל, כבר נכלל שם כל הפרטים, היינו שכבר נגיע להפרטים מאליו, בלי שום יגיעה, ויותר מזה אין לנו מה לעשות.

אבל אנו רואים שהתורה אומרת לנו: "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה אותי", נמצא לפי זה מה הוא הדרישה העקרית שדורשים מהאדם, הוא רק יראה. שאם האדם מקיים מצות יראה, כבר נכלל בזה כל התורה ומצות, היינו אפילו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

ולפי דברי ר' עקיבא הנ"ל הוא להיפוך שגם היראה נכלל בכלל של "ואהבת לרעך", ולפי דברי חז"ל משמע דלא כר' עקיבא, שדרשו על פסוק "סוף דבר את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", והגמרא שואלת: "מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות דף ו). ולפי דברי ר' עקיבא משמע שהכל נכלל, בכלל של "ואהבת לרעך".

אבל אנו רואים בדברי חז"ל שאמרו שעיקר הוא האמונה, שאמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד). ומפרש שם מהרש"א, שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת, והוא אמונה. משמע מכאן שעיקר הכלל הוא אמונה, ולפי זה יוצא שהן היראה והן "ואהבת לרעך", כולם נכללים בכלל האמונה.

ובכדי לבין את הנ"ל, צריכים להתבוננות יתירה: א) מהו אמונה, ב)מהו יראה, ג) מהו "ואהבת לרעך כמוך".

העיקר צריכים תמיד לזכור מהו המטרת הבריאה. וידוע, שהוא להטיב לנבראיו, אם כן אם הוא רוצה לתת להם טוב ועונג ג' דברים הנ"ל למה לי, היינו אמונה, יראה, ואהבת לרעך. אלא משמע, שהם לא צריכים אלא להכשרת הכלים שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראים.

עכשיו צריכים להבין מה הג' דברים הנ"ל נותנים לנו את ההכשרה. הנה אמונה, ובכלל זה בטחון, נותן לנו, שקודם כל צריכים להאמין על המטרה, שהוא להטיב לנבראיו. כמו כן צריכים להאמין על בטחון שיכול להבטיח לעצמו, שגם הוא יכול להגיע להמטרה, זאת אומרת שמטרת הבריאה הוא לאו דוקא לאנשים יחידי סגולה, אלא שהמטרת הבריאה, שייכת לכל הנבראים, בלי יוצא מהכלל.

ולאו דוקא אנשים בעלי כשרונות, וגבורי כח, היינו שיש להם כח התגברות אמיצי לב, וכדומה, אלא שזה שייכת לכל הנבראים. עיין בהקדמה לתע"ס אות כ"א, שכתב שם, בשם מדרש רבה, "וזאת הברכה": "אמר הקב"ה לישראל חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו", עד כאן לשונו.

נמצא שגם צריך להשתמש עם בחינת אמונה שיהיה לו בטחון, שהוא יכול להגיע להמטרה, ולא להתיאש באמצע עבודה ולברוח מהמערכה, אלא להאמין שה' יכול לעזור גם לאיש שפל ונבזה כמוהו, היינו שה' יקרבו אליו ולזכות לדביקות ה'.

ובכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה (הקדמת הזוהר דף קצ"א בהסולם ד"ה ביאור הדברים), כותב שם כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. ומסיים שם, והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה.

ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא.

ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.

אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.

נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.

נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה, כידוע, כמו שמפורש בכמה מקומות.

נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע.

ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, כנ"ל בדברי בעל הסולם.

ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו."

בכל זאת קשה, מסובב, סובב סביב כמה דברים, ואנשים שעוד לא נמצאים בהרגשת המילים האלה בפועל יש להם בעיה, מתבלבלים.

אני חושב שהמאמר הבא, "איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב", הוא קצת ייתן לנו איזושהי הארה.

קריין: נקרא בעמ' 21 בספר כתבי רב"ש כרך א' מאמר "איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב".

איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב

"שאלה: אם מקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל פרס, האם גם זה מזככת את הלב, כיון שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו, שמזככת את הלב, האם זה דווקא שמכוון שלא על מנת לקבל פרס, או אילו שעשה בעמ"נ לקבל פרס, גם כן מזככת את הלב."

לא, זה לא מתאים. יש לנו הרבה מאוד חברים שלא שייכים בכלל לקיום הזה או הזה.

נלך לדף 26 זה יותר אקטואלי בשבילנו.

קריין: אנחנו בעמ' 26 בכתבי רב"ש כרך א' מאמר "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל".

לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל

"שאלה: לאיזה דרגה צריך האדם להגיע שלא יצטרך להתגלגל פעם שנית.

הנה בשער הגלגולים (דף י' טור ב') כתוב שם, "שכל בני ישראל מוכרחים להתגלגל עד שיושלמו בכל הנרנח"י. אמנם רוב בני אדם אין להם כל החמישה חלקים, הנקראים נרנח"י, רק נפש בלבד, אשר היא מן העשיה".

משמע מכאן, שכל אחד צריך לתקן רק חלקו ושורש נשמתו, ולא יותר. ובזה נשלם בחינתו מה שהוא צריך לתקן.

והענין הוא, כי צריכים לדעת, שכל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים.

ועיין בספר "פנים מסבירות" (דף נ"ו, ד"ה וצריך), וזה לשונו "והוא כי אחר שנתערב טוב ורע (היינו לאחר החטא), נעשה לקליפות בנין גדול שיש כח להם להתאחז בהקדושה, וכדי להישמר מהם, נחלק האור דז' ימי בראשית לחלקים קטנים מאוד, אשר הקליפות לא יכולים לינוק מחמת קטנותם.

על דרך משל, במלך שרוצה לשלוח סך גדול דינרי זהב לבנו למדינת הים. והנה כל בני מדינתו גנבים ורמאים, ואין לו שליח נאמן. מה עשה, הלך ופרט את הדינרים לפרוטות ושילחם על ידי שליחים רבים, באופן שלא יהיה כדאי להם הנאת החמס שיפגמו בשבילה בכבוד מלכות".

שבאופן זה, דסדר זמנים בנפשות רבות, אפשר על ידי הארות הימים, לברר כל הניצוצין קדישין שנעשקו בידי הקליפות, מסיבת החטא דעץ הדעת כנ"ל.

וסוד הנפשות רבות הוא, בחינת התפרטות לאורות הפנימיים, ובחינת ימים מרובים הוא, בחינת התפרטות לבחינת אורות חיצוניים, ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון אור הגדול שחטא בו אדם הראשון, ואז יהיה גמר התיקון."

כל העבודה שלנו, על ידי פעולות קטנטנות מיום ליום, מיום ליום, בכל מיני פעולות שונות לחבר בחזרה את כל האורות וכל הכלים יחד לנשמת אדם הראשון השלמה, המלאה.

"היוצא מזה, שכל אחד שנולד, נולד רק עם חלק קטן מחלקו של נשמת אדם הראשון, וכשמתקן חלקו כבר לא צריך עוד הפעם להתגלגל. לכן אין אדם יכול לתקן רק מה ששייך לחלקו, ועל זה כתוב בספר "עץ חיים" להאר"י ז"ל, "אין יום דומה לחבירו ואין רגע דומה לחברתה, ואין אדם דומה לחבירו, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה. אלא כל אחד צריך לתקן מה ששייך לחלקו".

אבל צריכים לדעת, שכל אדם שנולד יש לו עבודה של בחירה, כי אין אדם נולד צדיק, כמו שאמרו חז"ל (נידה ט"ז ע"ב), וזה לשונם "דדריש רבי חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר".

אם כן משמע מכאן, שאין אדם נולד צדיק, משום שצדיק ורשע לא קאמר, אלא זה ניתן לבחירת האדם, כל אחד כפי יגיעתו בתורה ומצות, כן הוא זוכה לזכך את לבו ולתקן את בחינתו מה שמוטל עליו מצד שורש נשמתו, ואז הוא נשלם."

שאלה: האם אנחנו יכולים להשיג יראה נכונה בלי אמונה, או שהאמונה מגיעה לפני היראה, מה יותר חשוב? על מה מתבסס הכלל "ואהבת לרעך כמוך"?

הכלל "ואהבת לרעך כמוך" מתבסס על העבודה שלך בקבוצה. כשאתה מגיע לכלל הזה, בדרך אתה עובר גם אמונה וגם יראה וגם כל מה שאתה צריך כדי שהכלל הזה יקבל את הכלי הנכון.

שאלה: למה בשביל לרכוש את האמונה קודם צריך להרגיש את היראה?

האמת שזה בא לסירוגין, תלוי באיזה דרגות אמונה ויראה. אבל יראה זה הכרחי כדי להגיע לאמונה, כי אמונה זה כבר כוח השפעה, ויראה זה האם אני אוכל להשפיע נחת לבורא. לכן הם באים ככה לסירוגין גם זה וגם זה. האדם נמצא בכל מיני מצבים, אנחנו לא יכולים להגיד על דרגות כי אין לנו עדיין דרגות, אלא פעם בזה ופעם בזה, כך אנחנו מגיעים.

שאלה: איך יכול להיות שרב"ש כותב בטקסט שזה נתון לבחירת האדם להיות צדיק או רשע?

כי כשאתה בוחר או בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, אתה צדיק או רשע. ועל ידי מה אתה קובע? על ידי זה שאתה נכלל בחברה הנכונה או לא. אז אתה קובע אם אתה צדיק או רשע, לכן זה לא כתוב על האדם.

תלמיד: בעצם אם הבורא לא נתן לאדם התרשמות ממנו, איך הוא יכול להצדיק אותו אחר כך או ללכת ולעשות מצוות וללמוד תורה?

אני לא יודע מה הן מצוות ותורה שעליהן אתה מדבר, האדם שמרגיש נטייה לבורא, הבורא מביא אותו לגורל הטוב, לקבוצה, למורה, ללימוד, מורה דרך, ולפי זה אדם מתקדם.

תלמיד: אבל הנטייה לבורא גם מגיעה מהבורא, אז איפה הבחירה של האדם?

עד כמה שהוא נכלל בחברה שהיא מביאה אותו לבורא, לקבוצה.

שאלה: נאמר כאן "לכן אין אדם יכול לתקן רק מה ששייך לחלקו,..." ו"זה ניתן לבחירת האדם, כל אחד כפי יגיעתו בתורה ומצות, כן הוא זוכה לזכך את לבו ולתקן את בחינתו מה שמוטל עליו מצד שורש נשמתו,". במה האדם תלוי בחברים שלו בעשירייה ובמה הוא לא תלוי אם כל אחד צריך לתקן את החלק שלו?

אבל תלוי בו עד כמה הוא נכלל בהם. זה לא חשוב אפילו, זה כמו רבי יוסי בן קיסמא, אם היה נכלל עם התלמידים הקטנטנים שלו אז היה מתקדם, זה הכול, הכול בבחירת האדם. אתה לא יכול להגיד שאין בחירה לאדם. ברגע שהבורא מביא אותך לקבוצה ואומר "קח לך", גמרנו, אתה כבר נמצא במקום מסודר. עכשיו הכול תלוי בך, כמה שאתה תתכלל בהם, תכניע את עצמך כלפיהם, לפי זה אתה תתקדם, אין לך שום דבר חוץ מזה לעשות.

שאלה: לא הבנתי מהמאמר אם יש דרגה מסוימת שאפשר להגיד שאדם מגיע אליה והוא לא צריך להתגלגל יותר, כי לפי מה שכתוב פה, אם הבנתי נכון, הוא צריך להגיע לגמר התיקון הפרטי שלו.

כן, זה נקרא ש"לא צריך להתגלגל".

קריין: אנחנו בכותרת "הדרגה הראשונה שהאדם נולד".

הדרגה הראשונה שאדם נולד

"בזהר משפטים (דף ד' אות י"א בהסולם) כתוב שם, וזה לשונו "בוא וראה, אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש, דהיינו מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, דהיינו מצד היצירה. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכסא, דהיינו מעולם הבריאה. זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך האצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות מצד העמוד האמצעי, ונקרא בן אל הקב"ה, זה שכתוב, בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר, נותנים לו נשמה שהם בינה, שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל יה. ונשלם בהם שם הויה".

הרי ששלימות הנשמה הוא, שיש לו נר"ן מבי"ע ונר"ן מאצילות. וזה השלימות היה לו לאדם הראשון לפני החטא, ורק אחר החטא ירד ממדרגתו, ונתחלק נשמתו לשישים רבוא נשמות, כנ"ל.

ומשום זה נקרא הרוחניות של האדם בשם, נשמה, אפילו בעת שאין לו רק נפש דנפש, משום שיש כלל, כל דבר שמדברים מאיזו בחינה מדברים תמיד על בחינה העליונה, וכיון שבחינה העליונה של האדם הוא דרגת נשמה, לכן באופן כללי קוראים תמיד את הרוחניות של האדם בשם, נשמה.

אבל הגם שכל אדם נולד במדרגה הכי קטנה, יחד עם זה אמרו (עיין בשער הגלגולים, דף י"א טור ב') "כי כל אדם יכול להיות כמשה רבינו עליו השלום, אם ירצה לזכך מעשיו, לפי שיכול לקחת לו רוח אחר יותר גבוה עם רום היצירה, וכן נשמה מרום הבריאה". גם בזה תבין ענין המפורסם בדברי חז"ל, "כי רוחיהון דצדקייא או נשמתיהון באים ומתעברים באדם בסוד, הנקרא, עיבור לסייעו בעבודת ה' יתברך"."

זאת אומרת, יש אדם שמתקדם, וכדי לקדם אותו ממצב למצב, ממדרגה למדרגה יש משהו שעוזר לו לעלות ממדרגה למדרגה, וזה נקרא "עיבור נשמת הצדיק", שמישהו יותר גבוה, נשמה יותר גבוהה מתלבשת בו ועוזרת לו לעלות. כמו שאנחנו סוחבים אחרינו במדרגות את הילד הקטן.

"וכמו כן מובא בהסולם, (הקדמת הזהר דף צ"ג, ד"ה והענין), וזה לשונו "והענין ההוא דטעין חמרי, הוא סוד הסיוע לנשמות הצדיקים הנשלח להם ממרומים בכדי להעלותן ממדרגה למדרגה, כי לולא הסיוע הזה שהקב"ה שולח לצדיקים, לא היו יכולים לצאת ממדרגתם ולהתעלות יותר למעלה. ולכן שולח הקב"ה לכל צדיק וצדיק נשמה גבוהה ממרומים, לכל אחד לפי מעלתו ומדרגתו, המסייעת לו בדרכו, והוא נקרא, עיבור נשמת הצדיק, וזה נקרא, גילוי נשמת הצדיקים".

היוצא מזה, מה שאומרים, אין בו דור שלא יהיה בו כאברהם יצחק ויעקב, אין הפירוש שהם נולדו כך ושאין להם בחירה, אלא אלו אנשים שמשתדלים ללכת בדרך האמת, ונותנים את היגיעה מה שצריכים לתת, אלו אנשים מקבלים תמיד עזרה מלמעלה על ידי עיבור נשמת הצדיקים, שמקבלים כח לעלות במדרגות עליונות.

נמצא, שכל מה שנותנים מלמעלה הוא בדרך סיוע, אבל לא בלי שום עבודה ובחירה.

וקיום העולם הוא על ידי הצדיקים האלו שממשיכים שפע מלמעלה, וע"י זה יש קיום העולם."

שאלה: איך אנחנו יכולים להרים את כל העולם ולא להתגאות שאנחנו עושים את זה?

אל תדאג, אתה לא תתגאה. אתה עוד תרגיש עד כמה אתה קטן ולא מגיע לך שום דבר ושרק הבורא עושה דרכך ואתה אפס וכלום חוץ מזה. אל תדאג, כך הכול יסתדר. אם אתה הולך בדרך שלנו, אתה תמיד תרגיש את עצמך יותר ויותר נמוך ומסכן וטיפש וכן הלאה. לזה אני לא דואג, כך אתם תרגישו את עצמכם.

שאלה: כשאדם מת הוא מתגלגל מחדש. המטרה שלנו היא לא להתגלגל יותר, אז למה כל כך חשוב לנו להישאר בחיים?

לא מדובר על חיים ומוות גופניים. במשך החיים שלו אדם יכול למות ולהיוולד אלף פעם, זה לא העניין של הגוף שחי ומת. נשמה וגוף אין ביניהם קשר כמו שאתה חושב, שכל עוד אנחנו חיים עכשיו כמו שאתה מרגיש שאתה חי מבחינה ביולוגית, אז הנשמה שלך חיה, וכשאתה מת אז מי יודע מה קורה לה, זה לא כך. אנחנו לא צריכים לעשות על זה חשבון, אנחנו צריכים רק לעשות חשבון אחד, איך אני מגיע לחיבור עם החברים ודרך החיבור הזה להשפעה לכולם ובסוף לבורא, זה הכול.

שאלה: הדברים האלה נשמעים לי דברים מפוצצים, כל המאמר הזה על גלגולים.

זה בכוונה.

תלמיד: אני לא רואה איפה אנחנו נמצאים בתוך כל הסיפור הזה.

יפה מאוד. את זה רב"ש כתב בהתחלה, כשהתחלנו ללמוד איתו. אתה רואה שהמאמר משנת 84, זו השנה הראשונה שהוא התחיל לכתוב. מה לעשות, הוא עדיין לא ידע איך לכתוב את זה בצורה יותר קלה, יותר נמשכת, מתגלגלת. זה היה קשה, הוא לא היה רגיל לכתוב, במיוחד לחילונים.

כי הגיעו אליו תלמידים שאני הבאתי לו מתל אביב, שהם היו חילונים, והוא לא ידע איך לכתוב את זה בצורה קלה, אז כתב כך ולכן קשה לנו להבין את זה. כי הוא משתמש בפסוקים מהתנ"ך מכל מיני הגדרות שאנחנו לא מכירים. אז אל תדאג, אין לך כאן מה לזכור. חכמת הקבלה זו חכמה מאוד פרקטית, מה שאתה עובר בדרך מתגלה, ואז אתה מבין במה נתקלת, מה מתגלה לך, כך זה קורה. לכן אין בעיה, אל תדאג.

שאלה: בזמנו סיפרת שרב"ש כתב את המאמר הזה בהמשך לשאלה ששאלת אותו. רציתי לשאול אם אפשר להבין את המאמר הזה לפני שנכנסים לרוחניות?

אתה מדבר על עד כמה אדם צריך להתגלגל? כן, זה היה לי מאוד חשוב. זאת אומרת, עד מתי אנחנו צריכים לגדול כדי לא להתגלגל שוב ולחזור אולי לחיים האלו. או להתגלגל הכוונה היא שאני עולה בסולם המדרגות הרוחניות ואז אני שוב נופל ומתגלגל, כמו שיש כאלה משחקים עם ילדים שאתה זורק קובייה ואתה עולה ועולה, ופתאום אתה נופל ושוב צריך להתחיל לעלות.

שאלתי אותו בצורה כזאת, והוא ענה שסך הכול אדם צריך לעבור את כל נרנח"י המדרגות. נרנח"י דנרנח"י דנרנח"י, זאת אומרת חמש כפול חמש כפול חמש זה 125 מדרגות, עד שהוא מגיע לשורש נשמתו, מאיפה שהנשמה שלו יורדת. כך אנחנו צריכים לעלות, כל אחד לפי זמנו, כל אחד לפי התור שלו, כך כל אחד.

לכן אין לנו מה להצטער שלא נולדנו בזמן אחר ולא נולדנו חכמים, ולא צדיקים גדולים או משהו, תמיד יש לך הכול כדי שאתה תתקן את הנשמה שלך רק בתנאי אחד, שתתכלל בקבוצה שאליה הבורא מביא אותך. הוא מביא אותך לקבוצה ואומר "קח לך" כמו שאנחנו לומדים ב"בחירה חופשית" שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר קח לך. אז את זה אתה צריך לקחת.

ולקחת זה לוקח זמן, עשר ועשרים ואפילו שלושים שנה, עד שאדם מסוגל ומוכן לבטל את עצמו ולהתכלל בקבוצה, פשוט כשור לעול וחמור למשא, בכול. אבל בזה הוא כבר באמת מגיע למצב שאת כל היתר עושה עליו האור העליון. במידה שאתה מתבטל כלפי החברה וחברה שמכוונת למטרה, במידה הזאת אתה נכלל באור העליון ששורה בחברה וזה מעלה אותך.

כמו שרבי יוסי בן קיסמא עשה אותו דבר כשהוא היה גדול. זה לא חשוב שהיה גדול, אבל איך לעלות? בגלל שנכלל כלפי החברים שלו, התלמידים הקטנים שלו. הוא היה גדול, אז הוא ידע איך להכניע את עצמו, ודווקא בגלל שנכלל עלה ממדרגה למדרגה.

שאלה: רב"ש הצביע על הגוף שלו ואמר לו "תסבול". האם זה עזר לו להביא את האור לרצון שלו? למה הוא עשה את זה?

הוא לא נתן לגוף סתם לסבול, כמו שיש צדיקים כאלה שעושים צומות וכל מיני עינויים, לא. אלא אם הגוף לא רצה ללמוד אז הוא כפה עליו, ישב ולמד. ולמרות שנרדם בכל זאת היה ממשיך ולומד. הוא אף פעם לא היה נכנס לצום, אף פעם לא נכנס לכל מיני כאלה דברים כמו שאנחנו שומעים על הצדיקים, כאילו "צדיקים", שככה הם עושים. לא, אף פעם. אלא רק לא לתת לגוף רשות שהוא ינהל אותך, אלא אתה מנהל אותו. במה? בלהתכלל בחברה, בלימוד, בהפצה ובזה תגיע למטרת הבריאה, למטרת החיים.

שאלה: האם אני יכול לזהות את הנשמה הגבוהה שמתלבשת עלי?

במידה שאתה נכלל בקבוצה והולך יחד איתם, אתה נכלל מאותו אור שנמצא בקבוצה, ואותו אור שמתלבש בך זה נקרא הנשמה שלך.

שאלה: מה זה נקרא להתבטל בתוך הקבוצה?

להתבטל זה נקרא שאני הקטן, ורוצה לעשות הכול מה שהם עושים, ורוצה לעזור להם בכול מה שהם רוצים.

שאלה: אתה יכול להסביר את המשולש הזה, שיש את הנקודה של שורש נשמה שאדם מגיע איתו לעולם, יש את העניין של הקבוצה, העשירייה שלי ויש את העבודה האישית שלי. אתה יכול להסביר את המשולש הזה בעבודה שלנו?

לא, אתה צריך לחבר אותם יחד.

שאלה: במאמר הזה רב"ש מזכיר מושג "אדם", שאדם לא נולד צדיק וכל אדם צריך להיתקן. למה הוא מתכוון, מה זה אותו "אדם"?

כל אחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו צריך להיתקן כך, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך", שהוא מגלה את הכוח העליון בזמן שהוא עדיין נמצא בחיים האלו.

שאלה: אם אתה מתעורר בבוקר ורואה הודעה מחבר שמבקש עזרה, אין לו כוח לקום לשיעורים, אין לו כוח להשתתף במפגשים, פשוט אין לו כוח לשום דבר. אבל הוא לא עוזב, הוא כאילו נשאר, אבל בנקודת קצה מרוחקת מכל העבודה. איך אפשר לעזור לו? איך לסחוב אותו שיתקרב אלינו?

להתקשר אליו לפני השיעור וכל הזמן בזמן השיעור להיות איתו על הקו, ובצורה כזאת להיות יחד במשך כל זמן השיעור.

(סוף השיעור)