שיעור בוקר 05.10.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 27.01.2017

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/SYaFxXfB?activeTab=downloads&mediaType=video

שיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי "כולנו כאחד" – 1

קריין: אנחנו בשיעור בנושא "יש קונה עולמו בשעה אחת", כהכנה לכנס קבלה לעם העולמי "כולנו כאחד". אנחנו נקרא קטעי מקורות בנושא.

זה באמת קצת מפליא, כי את מטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו" אפשר להשיגה רק בתנאי שאנחנו עושים תיקונים על כל המערכת דאדם הראשון השבורה. זאת אומרת, את אותה המערכת של דומם, צומח, חי ומדבר של כל הבריאה שעברה שבירה, ואחרי השבירה כל החלקים שלה נפלו ונכללו זה בזה, התכללו, ועברו הרבה שבירות ותת שבירות יותר ויותר כמו בתגובת שרשרת, עד שבאמת הגיעו לסוף השבירה.

אחר כך מתחילה עבודת הבירור, כשהאור העליון מתחיל לעבוד. אחרי זה הוא ממשיך לעבוד כדי לשחזר, כדי להקים אותם החלקים האלה לחיבור, לחיבור הנכון. בדרגות דומם, צומח וחי האור העליון מעורר אותם בצורה הכרחית לתחייה על ידי הזמנת ההרגשה הרעה מהניתוק, וההרגשה הטובה מהחיבור. ואז במאבקים ביניהם, של החלקים המנוגדים, שלאחר השבירה כך הם מרגישים את עצמם ובכל זאת מאין ברירה הם צריכים להתקשר בין זה לזה, כך אנחנו רואים שחלקי החומר מצטברים ביסודות שלהם, של החלקיקים האלמנטריים לאטומים, האטומים למולקולות, והמולקולות לגופים יותר מורכבים. כך זה קורה בכל החומר.

אחר כך החומר מדרגת הדומם הופך להיות לצומח, יש לו כבר איזה כוח של הבורא שמסוגל לפתח אותו וכבר מבפנים מתחיל לעבוד, ואז הדומם הופך להיות לצומח. ועוד כוח נוסף מהבורא שמתגלה בצומח הופך את הצומח לחי, ועוד כוח נוסף שמתגלה בחי שנקרא "הנקודה שבלב" דוחף את החי להפוך להיות למדבר, לאדם, הדומה לבורא.

ההבדל המהותי בין חומר הדומם לצומח ולחי, הוא בזה שבצומח ובחי יש להם את כוח הבורא שפועל בהם בהכרח, ולכן הם מתפתחים מתוך שני כוחות פלוס ומינוס שביניהם, כביכול קבלה ונתינה. ובמערכת המדבר כוח אחד מגולה, והכוח הנוסף הנקודה שבלב הוא נסתר ומתגלה ודורש מהאדם עוד לגלות את הכוח החיובי כנגד הכוח השלילי, כוח הנתינה לעומת כוח הקבלה. ואז האדם צריך להרכיב משניהם את מערכת ג' הקווים וכך להתפתח.

ואם בדומם ובצומח כוח הבורא פועל ללא בחירה חופשית מצד אותו נברא, אז בדרגת המדבר ישנה פעולה מלמעלה, בזה שהכוח העליון מחייב את האובייקט הזה שצריך להתפתח להכיר ברע במצבו, ולחפש איך להתפתח לקראת גילוי הבורא בעצמו. ואם לא, אז הוא מזמין על עצמו ייסורים נוספים ובכל זאת יהיה עליו בהכרח לגלות מבחירה חופשית את הבורא שבו.

אנחנו נמצאים במערכת אינטגרלית, כוללת, כלולה מכל המציאות, שהיא בסך הכול ה-ו-י-ה אחת, י'‑ה'-ו'-ה', דומם, צומח, חי ומדבר. והמציאות הזאת היא כל הזמן משתנה ומתפתחת. ובמציאות הזאת, במערכת הזאת כל חלק קשור לכל החלקים בצורה הכרחית ומשלים אותם במלואו, בכמה שהוא מסוגל להשלים. ו"גמר התיקון" נקרא שכולם משלימים את כולם בצורה שלמה ומלאה, ואז מגלים ביניהם שמידת הקלקול היא הפוכה מהבורא, ומידת התיקון היא דומה לבורא. ואז בלהכיר ולהבין את הפער בין הצורה המקולקלת לבין הצורה המתוקנת, משיגים את עומק המושג שנקרא "בורא".

מתוך זה שאנחנו קשורים כולנו למערכת אחת, אז ישנה כאן הזדמנות מאוד מיוחדת, שאני יכול באמת לקנות את התיקון בפעולה אחת, תיאורטית אפשר כך לעשות. "יש קונה עולמו בשעה אחת"¹. שאם אני מוצלח, אז עבודתי נעשית על ידי האחרים. איך זה יכול להיות? הרי יש עניין של בושה, "יגעתי ומצאתי", "לא יגעתי לא מצאתי"², וסאת היגיעה שחייבת להיות לפני כל דבר, כי החיסרון הוא דבר הכרחי כדי להרגיש את המילוי, והמילוי נמצא במנוחה מוחלטת לפנינו, כי האור העליון הוא אין סוף, אין סופי, והרגשת האור הזה תלויה בסך הכול בחיסרון שלי אליו. אז איך זה יכול להיות שאני משיג את זה בשעה אחת, "קונה עולמו בשעה אחת"?

אלא מפני שאנחנו קשורים זה לזה, וזה לזה, וזה לזה, כדי להדגיש עד כמה אנחנו עושים עבודה משותפת, אז קיימת אפשרות כזאת, דווקא מתוך זה שמכינים בשבילך כלים, החלקים האחרים שבמערכת האדם הראשון, ואז נשאר לך רק לעשות משהו קטן משלך שזה נקרא "שעה אחת".

ובאמת "יש הקונה עולמו בשעה אחת". אם האדם עושה את הפעולות הנכונות בהכנה, הוא באמת קונה עולמו בשעה אחת. והעבודה שלנו כולה היא איך להכין את הסביבה, ואת העבודה הסביבה עושה.

ולכן אם מסדרים הכול יפה ונכון, מאוד קל לעשות זאת. הכול תלוי בחלוקת התפקידים בוא נגיד. שאם אנחנו כן מסוגלים לתאר את העבודה שלנו בצורה נכונה במערכת אינטגרלית, שכולנו תלויים בכולם, וכולנו עובדים עבור כולם, אין שום בעיה. כל אחד מקבל את הגרם של העבודה שלו, שהוא כן יכול בקלות לעשות.

ובכלל, העבודה היא לא במאמץ שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, אלא במאמץ של התקשרות. זאת אומרת, במקום יפה וטוב, אנחנו לא צריכים להרגיש שום מאמץ. ואם אני מרגיש איזה קושי בזמן, בביצוע, אי הצלחה בתוצאה, אז "לא אותי קראת יעקב"³. זאת אומרת, שאז אנחנו פשוט לא עובדים בצורה נכונה. כי בצורה הנכונה, לכולם ישנה לא רק הזדמנות, אלא זה הכרחיות להגיע למצב שכל אחד "קונה עולמו בשעה אחת".

וכך אנחנו מכינים את מקום התיקון גם לחברים שלנו שבינתיים נחלשו ונמצאים אי שם בפריפריה, גם לכל עם ישראל וגם לכל העולם, שאנחנו מאוד מקווים שאנחנו כן מכינים בשבילם הכול. ובאמת לא חשוב, אנחנו באמת רוצים לעשות עבורם את כל העבודה, ושבהתגלות הרצון הקטן ביותר מהם, כבר הם יכולים להתכלל במערכת ולהצטרף אלינו בכל הכוחות והיכולות שלהם, בלי לטרוח בעבודה הקודמת שאנחנו נכין בשבילם.

לכן הכנס שאנחנו עכשיו מכינים את עצמנו לקראתו, הוא דבר מאוד מיוחד. כי אנחנו צריכים להכין את עצמנו לאותם אנשים שיצטרפו אלינו, שלא נמצאים איתנו אולי יום יום בלימודים ובהפעלות, בכל מיני פעולות, אבל אנחנו בכל לב ונפש כן רוצים לקבל אותם בשורות שלנו. וללא שום חשבון חוץ מאהבה וחיבור, לראות אותם נמצאים איתנו יחד כחברים שלנו לכל דבר. כמו שהבורא לא מתחשב בחלקים הקטנים או בחלקים הגדולים, ובגמר התיקון כולם שווים, ומגמר התיקון הוא צופה עלינו, כך אנחנו צריכים להתייחס אל כולם.

לכן בכנס חשוב לנו כל אחד ואחד שמגיע. לא חשוב עד כמה שהוא מבין, מרגיש, נמצא בהפצה, בלימוד, בהכנות. אלא אם הוא אפילו לרגע אחד מצטרף אלינו, כבר מספיק לנו כדי לכלול אותו באותו תיקון גדול. ואפילו שהתיקון הזה הוא רק לזמן הכנס, וגם אפילו בתוך הכנס לכמה דקות, זה כבר קיים לנצחיות, וכבר אנחנו על ידי המעמד הזה משיגים את הכול.

לכן אנחנו צריכים להכין את עצמנו לקליטת החברים שלנו, לקליטת האנשים שלא כל כך חברים, ואפילו זרים. אלא אם הבורא שולח אותם אלינו, אנחנו בהחלט שמחים וערוכים לקבל אותם ולעשות איתם יחד עשיריה אחת גדולה.

שאלה: באמת מורגש יחס מאוד מיוחד, שאתה אומר אפילו בן אדם הגיע לחמש דקות, אפילו לא היה, אפילו זר, עדיין העבודה הזאת של ההכנה, של להכין את עצמנו לקליטת החברים והזרים אפילו בכנס, זה דבר שאפשר להשיג דרכו את הכול. מאיפה זה נובע, היחס הזה?

תתאר לעצמך למשל כמה פעמים הייתי בגוף שבור, בכל מיני צורות, צלעות, כבד, חלל הבטן, רגליים, ועוד ועוד. אז אם הרופא אמר, "או, עכשיו משהו התחיל קצת לעבוד", לדוגמה, הכבד התחיל לעבוד, כי לא עבד אחרי התאונה, זו כבר שמחה גדולה שאיבר מסוים [עובד], ובגוף השלם לא חשוב אם אותו אחד הוא איבר גדול, ממש לא חשוב, כי שלימות זו שלימות וחוסר שלימות זה חוסר. זה לא כמו שאצלנו בפיסיולוגיה שלנו, שיכול להיות בלי יד או בלי רגל.

אבל בגוף הרוחני, כשמצטרף אפילו תא אחד, מתחיל לחיות, לחוות את חיי הגוף הכללי, זה תיקון גדול. זה כמו איבר גדול, כמו כל הגוף. כי שלימות, זה מאוד מעניין, לא סובלת חוסר או בגרם אחד או במיליון טון, לא חשוב. זה לא הולך לפי הכמות אלא לפי האיכות. ישנו חיסרון, גמרנו. "כמה.. אבל קצת, מה יש.." אין, חיסרון זה חיסרון.

כמו שבעל הסולם אומר, שצריכה להיות טיפה אחרונה כדי לגמור את הסאה. שדווקא במאמץ האחרון, שם, שם זה מאוד חשוב בהשגת התכלית.

תלמיד: בעל הסולם כותב באגרת ל"ח⁴, "והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה ... מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'."

שאלה: למה אנחנו קוראים סביבה מוכנה, שיש לה את ההשפעה הנכונה עלי?

סביבה נכונה יש לה הרבה הבחנות, מה זה להיות נכונה. בעצם, סביבה נכונה היא שמפעילה אותי כך שאני בהכרח וברצון ובגילוי החיסרון, ובגילוי הבחירה החופשית, מצטרף אליה כדי לגלות את הבורא עבורם ובשבילם.

החברה הנכונה דואגת איך לחבר לעצמה יותר ויותר את האיברים המדולדלים שלה, כי כל חלק וחלק נוסף, כנשמה קטנה נוספת, האדם שמגיע לחברה, אז החברה דואגת לו שיהיה מחובר כדי שעל ידי החיבורים האלה, הם יוכלו לגלות את הבורא ביתר שאת, ביותר הבחנות, ביותר בהירות. ובהתאם לזה הם שנותנים לבורא יכולת להתגלות, לפי הכלים המפורטים, המחוברים, המקושרים שלהם במיני צורות שונות. על ידי זה הם עושים נחת רוח לבורא כי רצונו להתגלות בנברא. בכמה שהנבראים מרגישים אותו, משיגים אותו כגדול, כמשפיע, כטוב, כשלם, על ידי זה הוא שמח. לא בגלל שהוא כזה או שהם חושבים עליו כך, אלא שהם משיגים אותו בתכונות כאלה.

שאלה: אנחנו פה בחדרה ביחד עם עשיריה מפתח תקווה מאוד מאוד שמחים, מאוד מאוד מתרגשים, מרגישים את כל הכלי העולמי ביחד בשמחה מתפרצת.

ורצינו לשאול לגבי הכנס, איך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו למקור יותר שמח, בהודיה ובהתפרצות, או יותר לכיוון של עבודה פנימית מרוכזת?

חיבור הלבבות. אין לי תשובה אחרת. אנחנו צריכים להכין את עצמנו לחיבור הלבבות. בכלל, כל הקבלה מושגת בלב, בהרגשת הלב ולא בהרגשת לב אחד, אלא בהרגשה שנולדת מחיבור בין הלבבות, בחתך בין הלבבות. בחושך ותהום בין הלבבות, איפה שהייתה הדחייה ואחר כך יש לנו גשר, שעל כל הפשעים תכסה אהבה, בחיבור הזה בין הלבבות על פני הריחוק בין הלבבות, שם אנחנו משיגים את כוח החיבור הכללי שזה הבורא. בזה עושים לו נחת רוח וזו סך הכול העבודה שלנו וההכנה שלנו גם לכנס. זאת אומרת, להכין את הלבבות.

ובכלל, אם אנחנו מדברים על חכמת הקבלה, אנחנו מדברים רק על ההרגשה שבלב. המוח רק עוזר ללב, אין לו קיום בפני עצמו. אם הלב ריק, המוח גם ריק. ולכן אם אנחנו רוצים לדבר לקהל ולהביא לקהל משהו, אז אנחנו צריכים לדאוג להביא לו את זה בצורה רגשית. טוב לדבר מצד החכמה, אבל בעצם מה שפועל זה הרגש ולא השכל. הלב מבין. כשהלב מסודר נכון לפי המדע, לפי החכמה, אבל הוא המסודר ומפעיל את הרצונות שלו בצורה נכונה, אז דווקא הוא פועל באדם ומעורר את האדם לדבר מתוך הלב, ואז המילים שלו הן מתקבלות. כך אנחנו צריכים להכין את עצמנו.

תמיד, בכל מקום, אם אין הרגשה.. וגם אני עובר כל מיני מצבים כמוכם, עליות, ירידות למיניהן, ולפעמים קשה מאוד להעביר שיעור. אפילו אם אני נמצא בדרגה אחת וצריך להעביר שיעור בכמה דרגות פחות ממני, זה בכל זאת קשה. כי אם הלב לגמרי נעתק אז זה כמו בסיפור על הבעל שם טוב, שאתה לא יודע כלום, והכל נעלם, אפילו האותיות. בצורה כזאת אין לי חשבון, אני לא גדול כמו הבעל שם טוב, אבל זה קורה לכל אחד מאיתנו באיזו מידה, ואנחנו מתוך זה מבינים שהעיקר זה ההרגשה, ומתוך ההרגשה אנחנו צריכים לדבר. אם אנחנו מרגישים, לא בעיה לדבר שעות כי אז אדם שופך את הלב שלו ואין בעיה. אם הלב סתום, לדבר מתוך המוח זה מאוד יבש, קשה ולא משכנע.

שאלה: מה ההבדל בין עבודה בעשירייה על הכנס, לעבודה עם עשירייה בקבוצה?

כשאנחנו נמצאים בכנס, אז אנחנו צריכים בכל זאת לחשוב על הכינוס, על החיבור, על ההזדמנות, להתפעל ולהתפלל במה שאנחנו, עבור מה שאנחנו עכשיו נמצאים ומקיימים. לכן בכנס יש עבודה הרבה יותר אחראית, הרבה יותר מועילה הייתי אומר. כי שם זה גם כמות וגם איכות, והם תומכים זה בזה ואפשר להשיג הרבה יותר ממה שבקבוצה קטנה, או בשיעור רגיל.

שאלה: מחר בערב כל קבוצות ישראל משתתפות במרתון איחוד עולמי, כהכנה לכנס הגדול. מהי החשיבות של פעולה שכזאת כהכנה לכנס?

זה אותו דבר כמו כל הפעולות שלנו, ועוד יותר כי לכל פעולה ופעולה יש קצת אופי משלה, אבל העיקר זה שאנחנו צריכים להתכלל בהתרשמות. הבעיה העיקרית שלנו, למה אנחנו לא מתקדמים כמו שהיינו רוצים להתקדם? זה מפני שאנחנו סוגרים את עצמנו זה מזה, מזלזלים בהשפעת הסביבה על כל אחד מאיתנו. אם היינו פותחים את הלב, "אההה, איך הם משפיעים עליי", למה לא, למה כן, אני צריך לקבל למעלה מהדעת, שהם משפיעים עליי את כל עולם האינסוף, ואני סגור, אני רדום, ואם ככה הייתי כל הזמן, עם הראדר שלי, ככה, כל הזמן מחפש השפעת הסביבה עליי, איפה הם מקרינים עליי את ההתרוממות, ההתעוררות, גדלות הבורא, גדלות המטרה, הייתי מוצא את זה בשפע, והיה לי קל מאוד להתקדם. הבעיה שלי שאני מזלזל בזה. אני מסתכל עליהם, "הם ישנים, הם מדברים איזה דברים, ככה ככה", ו"כל הפוסל במומו פוסל", זאת אומרת, ככה אני רואה אותם בגלל שאני לא רוצה להתעורר כלפיהם, לא רוצה להעריך אותם. אותם היחידים שהבורא אסף אותם מכל העולם והביא בשבילי, או הביא אותי אליהם, לא חשוב. אז זה תלוי בהתעוררות האדם, עד כמה שהוא מעריך את זה, עד כמה שמסתכל עליהם כמו על ילדים שלו, תינוקות שלו. כמו על אלו שהם הכי חשובים לו. כמו חלקי המציאות שהם הכי קרובים אליו. שהם "הכי הכי," שמבצעים את הפעולות עבורו.

כשהוא יגלה אחר כך את עצמו במערכת הכללית, האמיתית של האדם הראשון, הוא יראה ויזהה שאותם החברים הם ממש חלקים בלתי [נפרדים], ממש, הם והוא נעשים כאחד. וזה לעולם ועד, ולא קרה כאן שום דבר שהיה במקרה. אז אם אנחנו מעוררים את עצמנו לקשר איתם, כבר לא קשה ואפשר להתפעל מהם וכך מגיעים ליישום. העיקר זה לעורר השפעת הסביבה על עצמי. זה הכול. כמו שכתוב, "מכל תלמידיי השכלתי". גם הבורא, גם המורה, לא חשוב. אבל העיקר החברים. העיקר החברים. צריכים לשים לב.

מה כתוב אצלנו כאן? "כל אדם יש לו בחירה ויש קונה עולמו ומדריגתו בשעה אחת" (ישמח משה", פרשת וירא, דף מז/א). כל אדם יש לו בחירה, ויש קונה עולמו ומדרגתו בשעה אחת. זאת אומרת שזאת כנראה הבחירה שלנו, האם לקנות את זה במשך פרקים, בחלקים, במנות, במשך הרבה מאוד זמן, או בפעולה אחת. אז עכשיו אנחנו נשתדל לענות על שאלה פשוטה, למצוא עליה תשובה וודאי שכל אחד רוצה.

סדנה

איך אנחנו עושים את הבחירה הזאת, ובמקום למשוך את העניין, נגמור בשעה אחת. למשל, עכשיו זה שלוש וחצי לפנות בוקר, בארבע וחצי כולם נמצאים בגמר התיקון.

*