שיעור בוקר 05.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ו', עמ' 459, דף תנ"ט, "עשר הספירות של עולם הנקודים", "סדר סבה ומסובב", אות ל'

קריין: אנחנו לומדים מהספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', דף תנ"ט, עמוד 459.

אות ל'

"והנה נתבארו עקרי הפעולות, שנוספו כאן לאצילות מ"ה וב"ן. ונבארם בקיצור לפי הסדר.

כי מסבת התפשטות ט"ת דס"ג למטה מטבור דא"ק הפנימי, שהאירו להכלים דנה"י דא"ק הפנימי: נדבקו ונתחברו ב' ההין יחד, כי אור הס"ג הוא בחי' ה"ר, ונה"י דא"ק הפנימי הוא ה"ת. וע"כ כשחזר ענין הזדככות המסך גם על פרצוף ס"ג, נמצא המסך כלול כאן מב' פרצופים: מפרצוף ס"ג ומפרצוף גלגלתא, שהעלה אותם יחד לראש הס"ג, לנקבי העינים, דהיינו לבחי"א משם. ומתוך שה"ת שבמסך איננה במקומה, אלא שנכללה ונתיחדה בתוך ה"ר, כלומר, שה"ר קבלה ונעשה לבחינת ה"ת, ע"כ לא נעשה הזווג כי אם על ה"ר לבד. ונעשה שמה ב' זווגים א' לזכר, וא' לנקבה, כנודע, אמנם עיקר הזווג נעשה בבחינת הנקבה, שהיא בחי"א להיותה שלמה גם מבחי' המשכה, שממנה התפשטות לכלים. וכשהוכר העביות דגוף שבהמסך, יצא מהראש דס"ג וירד להבחינה שכנגדו בגוף, שהוא הטבור דא"ק הפנימי, כי שם מתחיל מקום הה"ת הכלולה בהמסך. ושם נזדווג עם אור העליון, ויצאו מהטבור ולמעלה הע"ס דראש הא' הנק' ישסו"ת, אשר הבינה וז"א ומלכות של ראש הזה, כבר עומדים למטה מטבור, משום שהה"ת עומדת בחכמה שלו, שהוא ג"כ מקום הטבור, ונמצאים הספירות שלמטה מחכמה מהטבור ולמטה. והם הג"ר דנקודים, דהיינו עיקר הראש של הנקודים, כי הראש הא' אינו כלל בבחינת הנקודים, משום שה"ת שבהמסך נמצאת למטה ממנו, ואין העביות פועלת כלום ממטה למעלה, וע"כ נחשב לעקודים דס"ג. וע"כ נשארו הג"ר של הנקודים, לבחינת הראש של הנקודים, ומכונים ראש הב'.

והנה בראש הב' הזה יש בו ג"כ ע"ס, הנחלקים ע"פ הג"ר: שגו"ע נכללים בהכתר, ואח"פ הם בחכמה ובינה, וה"ת נמצאת בהכתר שהוא בחי' ראש הב', והחכמה ובינה שהם אח"פ יצאו לחוץ מהראש הב' לבחינת חג"ת דהיינו בחינת גוף. ונבחן בהם, אשר ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, כלומר, שהה"ת אינה מאירה כלום באח"פ אלו שהם חכמה ובינה. אלא הם בחינת ה"ר בלבד. ועל ראש הב' הזה יש תיקון הפרסא, שבו ב' תיקונים: הא' הוא שב' ההין הכלולים בו הם באלכסונא, כלומר שיתכן שם לעתים שתהיה שם בקיעת הפרסא, שאז נפרדו ההין זו מזו, וה"ת יורדת משם למטה מהמלכות דראש הזה בסוד קמץ שמתחת להאותיות יה"ו. והב' הוא להעלים ולהסתיר בעת ההיא את כח הה"ת, העומדת בנקבי העינים של ראש הא' בחיבור אמיץ עם הה"ר. כי זולת ההעלמה הזו, לא היה אפשרות להה"ת דראש הב' לרדת למתחת האותיות.

וכאן נעשה השורש למצב הקטנות של הפרצופים, כלומר, שתתכן בו עליה וגדלות, אבל לא תתכן לעולם, שיתמעט גם מקומת הקטנות שהיה בו, ושמירה זו נמשכת מכח ה"ת שבנקבי העינים דראש הא', הקשורה שם בקשר אמיץ עם הה"ר. ומצב הגדלות נמשך מה"ת שבנקבי העינים דראש הב', כנ"ל.

וכדי להוליד הגדלות דנקודים, היו שתי פעולות: הא' לצורך הראש של הנקודים, שע"י הזווג דע"ב ס"ג, ירדה הה"ת שבעינים שעמדה בהכתר ממעל לחו"ב שהם יה"ו ובאה למטה מאותיות יה"ו אלו, שבזה שבו החו"ב לראש הב', והיה"ו שהיו חג"ת עלו ונעשו לחב"ד. וזה נקרא התלבשות נה"י דכתר בחכמה ובינה. ופעולה ב' היתה לצורך הז"ת שהם הגוף דנקודים האמיתי. כי היסוד דא"ק האיר לתוך החו"ב דנקודים, את נקודת ה"ת בתוך האותיות, בסוד מלאפום: נקודה בהו' שנעשו למ"ן בחו"ב ונזדווגו עליהם, והולידו את הז"ת דנקודים. וזה יתבאר בחלק הבא בע"ה."

שאלה: מה זה ה' ראשונה, ה' תתאה?

ה' ראשונה זה בינה, ה' תתאה זה מלכות. יש לנו כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות (שרטוט מס' 1). כתר זה קוצו של י', חכמה זה י', בינה זה ה' ראשונה, זעיר אנפין זה ו', ומלכות זה ה' תתאה. אז כל העניין הוא מה קורה בין מלכות לבינה, איך ממלכות עולה רצון, עביות, קבלה, ואיך מבינה מגיעה זכות או השפעה. תחשוב, נקרא שוב, אנחנו צריכים להבין את זה היטב.

שרטוט מס' 1

קריין: שוב אות ל'.

"והנה נתבארו עקרי הפעולות, שנוספו כאן לאצילות מ"ה וב"ן. ונבארם בקיצור לפי הסדר.

כי מסבת התפשטות ט"ת דס"ג למטה מטבור דא"ק הפנימי, שהאירו להכלים דנה"י דא"ק הפנימי: נדבקו ונתחברו ב' ההין יחד, כי אור הס"ג הוא בחי' ה"ר, ונה"י דא"ק הפנימי הוא ה"ת. וע"כ כשחזר ענין הזדככות המסך גם על פרצוף ס"ג, נמצא המסך כלול כאן מב' פרצופים: מפרצוף ס"ג ומפרצוף גלגלתא, שהעלה אותם יחד לראש הס"ג, לנקבי העינים, דהיינו לבחי"א משם. ומתוך שה"ת שבמסך איננה במקומה, אלא שנכללה ונתיחדה בתוך ה"ר, כלומר, שה"ר קבלה ונעשה לבחינת ה"ת, ע"כ לא נעשה הזווג כי אם על ה"ר לבד. ונעשה שמה ב' זווגים א' לזכר, וא' לנקבה, כנודע, אמנם עיקר הזווג נעשה בבחינת הנקבה, שהיא בחי"א להיותה שלמה גם מבחי' המשכה, שממנה התפשטות לכלים. וכשהוכר העביות דגוף שבהמסך, יצא מהראש דס"ג וירד להבחינה שכנגדו בגוף, שהוא הטבור דא"ק הפנימי, כי שם מתחיל מקום הה"ת הכלולה בהמסך. ושם נזדווג עם אור העליון, ויצאו מהטבור ולמעלה הע"ס דראש הא' הנק' ישסו"ת, אשר הבינה וז"א ומלכות של ראש הזה, כבר עומדים למטה מטבור, משום שהה"ת עומדת בחכמה שלו, שהוא ג"כ מקום הטבור, ונמצאים הספירות שלמטה מחכמה מהטבור ולמטה. והם הג"ר דנקודים, דהיינו עיקר הראש של הנקודים, כי הראש הא' אינו כלל בבחינת הנקודים, משום שה"ת שבהמסך נמצאת למטה ממנו, ואין העביות פועלת כלום ממטה למעלה, וע"כ נחשב לעקודים דס"ג. וע"כ נשארו הג"ר של הנקודים, לבחינת הראש של הנקודים, ומכונים ראש הב'.

והנה בראש הב' הזה יש בו ג"כ ע"ס, הנחלקים ע"פ הג"ר: שגו"ע נכללים בהכתר, ואח"פ הם בחכמה ובינה, וה"ת נמצאת בהכתר שהוא בחי' ראש הב', והחכמה ובינה שהם אח"פ יצאו לחוץ מהראש הב' לבחינת חג"ת דהיינו בחינת גוף. ונבחן בהם, אשר ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, כלומר, שהה"ת אינה מאירה כלום באח"פ אלו שהם חכמה ובינה. אלא הם בחינת ה"ר בלבד. ועל ראש הב' הזה יש תיקון הפרסא, שבו ב' תיקונים: הא' הוא שב' ההין הכלולים בו הם באלכסונא, כלומר שיתכן שם לעתים שתהיה שם בקיעת הפרסא, שאז נפרדו ההין זו מזו, וה"ת יורדת משם למטה מהמלכות דראש הזה בסוד קמץ שמתחת להאותיות יה"ו. והב' הוא להעלים ולהסתיר בעת ההיא את כח הה"ת, העומדת בנקבי העינים של ראש הא' בחיבור אמיץ עם הה"ר. כי זולת ההעלמה הזו, לא היה אפשרות להה"ת דראש הב' לרדת למתחת האותיות.

וכאן נעשה השורש למצב הקטנות של הפרצופים, כלומר, שתתכן בו עליה וגדלות, אבל לא תתכן לעולם, שיתמעט גם מקומת הקטנות שהיה בו, ושמירה זו נמשכת מכח ה"ת שבנקבי העינים דראש הא', הקשורה שם בקשר אמיץ עם הה"ר. ומצב הגדלות נמשך מה"ת שבנקבי העינים דראש הב', כנ"ל.

וכדי להוליד הגדלות דנקודים, היו שתי פעולות: הא' לצורך הראש של הנקודים, שע"י הזווג דע"ב ס"ג, ירדה הה"ת שבעינים שעמדה בהכתר ממעל לחו"ב שהם יה"ו ובאה למטה מאותיות יה"ו אלו, שבזה שבו החו"ב לראש הב', והיה"ו שהיו חג"ת עלו ונעשו לחב"ד. וזה נקרא התלבשות נה"י דכתר בחכמה ובינה. ופעולה ב' היתה לצורך הז"ת שהם הגוף דנקודים האמיתי. כי היסוד דא"ק האיר לתוך החו"ב דנקודים, את נקודת ה"ת בתוך האותיות, בסוד מלאפום: נקודה בהו' שנעשו למ"ן בחו"ב ונזדווגו עליהם, והולידו את הז"ת דנקודים. וזה יתבאר בחלק הבא בע"ה."

שאלה: הוא כותב שיש זווג לזכר ונקבה, שני זווגים בראש דס"ג לזכר ונקבה, וב"פתיחה" הוא אומר שזה ראש הב' שיש בכתר ואבא ואמא ופה באמצע הוא מכניס את הראש דישסו"ת.

ישסו"ת.

תלמיד: לא ברור סדר הפעולות, שאחרי שהיה זווג הזכר והנקבה הוא יורד לזווג בטבור כדי להוציא ראש א' דישסו"ת. אפשר להסביר את זה?

כן, רק לא כאן, נצטרך ללכת ל"שאלות ותשובות".

שאלה: אם מלכות עולה לבינה, למה היא צריכה גם להידמות לכתר? לא מספיק רק לעלות לבינה?

לא, מבינה היא רק מקבלת תוספת תכונות שחסרות לה כדי להגיע לכתר.

תלמיד: מה זה נותן לה להידמות לכתר?

דווקא מה שמקבלת מבינה.

תלמיד: למה היא צריכה להידמות לכתר, למה בינה זה לא מספיק?

לא, מלכות לא יכולה לממש את עצמה בבינה, כי בינה זה כוח השפעה בלבד, אפשר להגיד, כוונה דלהשפיע. כי כוח אין לה, היא רק רוצה להידמות לכתר, אבל אין לה עביות. מלכות שמתחברת לבינה, מקבלת מהבינה את הכוונה על מנת להשפיע, היא כבר מתחילה להידמות לכתר. לבינה אין לזה שום רצון, רק למלכות יש רצון, כוח, משהו לעשות עם עצמה. בינה היא חפץ חסד, היא לא שונה מהכתר. רק כתר הוא המשפיע, ובינה לא משפיעה, אבל היא נמצאת בחפץ חסד. זאת אומרת, יש לה אותו כוח כמו שלכתר, רק ללא עוצמה.

תלמיד: אז מה קורה למלכות כשהיא מדמה את עצמה לכתר?

היא מתקנת את עצמה בצורה כזאת.

תלמיד: מה נוסף לה? יש איזו תוספת?

מלכות משתמשת בכוח הבינה. היא רוכשת את כוח הבינה לפי העוצמה שלה, של הרצון לקבל שלה, היא מגדילה את כוח הבינה שהיא רוכשת, עד כמה שהיא צריכה אותו, כדי לגמרי לגמרי להיתקן ולהזדהות עם הכתר.

תלמיד: אז את כל הפעולות המלכות מפעילה, הבינה פשוט בהמתנה כל הזמן?

זו כבר שאלה מי מפעיל. המפעיל זה הכתר ודאי, בצורה ישירה, אחרי הקלעים, לא חשוב, אבל הנושא זה המלכות. היא חייבת להשתנות, עד שמדמה את עצמה על ידי הבינה לכתר.

תלמיד: ובינה היא בהמתנה בכל התהליך?

לבינה אין שום דבר מעצמה. בוא נגיד כך, אם לא מפעילים את בינה היא לגמרי "אין לי חולצה ולא רוצה". או שהכתר צריך להפעיל אותה או שהמלכות צריכה להפעיל אותה. והיא בעצמה, רק מאגר של כוח השפעה.

שאלה: בעמוד תנ"ט טור א' דבור המתחיל "בנקבי עיניים", הוא מדבר על חיבור אמיץ בין ה' תתאה לה' ראשונה.

כן.

תלמיד: ואחר כך הוא אומר שזה השורש למצב הקטנות ש"לא תתכן לעולם, שיתמעט". מה זה החיבור הזה?

חיבור בין ה' תתאה וה' ראשונה זה חיבור בין בינה ומלכות, שעל ידי זה מלכות מתחילה לקבל תכונות מהבינה, בתנאי שבינה מצטמצמת על ידי מלכות ומבינה כמה היא יכולה ובאיזו צורה להעביר תכונותיה למלכות.

מלכות חייבת להתכלל בבינה. זה כמו שאתה רוצה להביא איזו מתנה למישהו, אז אתה צריך להתכלל עם החיסרון שלו, עם הרצון שלו, עם כל התנאים שיש בו כדי שלא תביא לו משהו שיזיק לו, או אפילו שהוא לא רוצה. אתה חייב להתכלל. אז בינה היא בינה, בסדר גמור, אבל צריכים גם בבינה לשבור איזו תכונה טבעית שלה שהיא "סתם רוצה להשפיע", כי זה לא פועל.

כדי להשפיע היא צריכה גם לדעת איך היא מקבלת את התכונות, את החסרונות שיש במישהו שלו היא רוצה להשפיע. זאת אומרת, בינה צריכה לעבור כאן איזה עיבוד. גם בבינה ישנה איזו שבירה. מה זה שבירה? כדי לקבל לתוכה את כוח המלכות ולהתחיל להרגיש את המלכות, למה מלכות זקוקה.

לכן יש כאן הרבה פעולות, כי כל תכונה בפני עצמה היא כביכול שלמה, אבל כדי להתחיל לעבוד יחד בה-ו-י-ה המתוקנת, כולם צריכים להתכלל מכולם ובמיוחד במה ששייך למלכות ושייך לבינה. כתר הוא מלכתחילה כלול בכולם, אבל בינה לא רוצה כלום. פשוט השלמות שלה, איך אפשר לפרוץ לתוכה? מלכות רוצה הכול אבל היא רוצה בצורה שהיא רוצה. איך תשכנע אותה, שהיא רוצה אבל האם היא יכולה למלאות את עצמה או לא? מצד אחד היא יכולה למלאות את עצמה כבמלכות דאין סוף, אבל בצורה אחרת לא. בצורה שהיא דומה לבורא היא לא יכולה למלאות את עצמה, אז מה לעשות? לכן היא צריכה לעבור מין שבירה פנימית. זו עוד לא שבירה אבל זו כבר התחלה. זה שהיא עושה על עצמה צמצום, שהיא מסתלקת מהטבע שלה ומוכנה לקבל על עצמה איזה הגבלות, כל מיני עיוותים, כל מיני צורות, זה כבר צעד קדימה לשבירה.

עדיין נראה לה שבצורה כזאת היא יכולה להתכלל עם הכתר, לתקן את עצמה, להזדהות עמו, אבל זה לא נכון. עד שהיא באה לשבירה ונכללת מכל תכונות הכתר בכל תכונות המלכות ומתחילה אז לתקן את עצמה, כך שבכל רצון ורצון יש לנו חלק מהכתר וחלק מהמלכות, אי אפשר להגיד שיש לה משהו. עוד נרגיש את זה. מאבק וחיבור, "וילכו שניהם יחדיו", כשמלכתחילה שתי אלה הפוכות, ה' ראשונה וה' תתאה, ואיך שהם מתחברות, את זה עוד צריכים ללמוד. יש כאן בפנים הרבה מאוד תנאים עדינים, תכונות.

שאלה: באות ל' בהתחלה הוא כותב, "מסבת התפשטות ט"ת דס"ג למטה מטבור דא"ק הפנימי". הוא מתכוון עכשיו לנקודות דס"ג?

כן.

תלמיד: למה הוא קורא להן ט' תחתונות?

כי ברגע שכתר נעלם אז נעלמה ג' דהתלבשות, חכמה, וכל יתר האורות יכולים להופיע למטה מטבור, ככה זה. חוץ מזה, כתר הוא חושב שזו התפשטות הראשונה שזה אור הטעמים, אז כל היתר, שזה נקודות, יכולות להופיע למטה מטבור.

תלמיד: למה זה דווקא ט'?

ט' תחתונות, כך זה נקרא. כי כתר זה התפשטות מלמעלה למטה וט' תחתונות זה כבר ממטה למעלה. כתר זה היחס של המאציל לנאצל.

שאלה: ה' תחתונה זו צורה מתוקנת של מלכות? איזו צורה זו בדיוק, כי כל פעם הוא מסביר את זה בצורה קצת אחרת. למה הכוונה פה?

ה' תתאה כאן זה רצון לקבל שמופיע בצורה ברורה אבל תחת המסך בנה"י דא"ק. נה"י דא"ק זה ה' תתאה, התפשטות המלכות, והס"ג שיורד לשם זה ה' ראשונה. טעמים דס"ג לא יכולים לרדת, כי יש שם ג' דהתלבשות, נקודות דס"ג זה ממש ה' ראשונה שיכולה לרדת לה' תתאה. יש כאן כל כך הרבה מה לדבר על שתיהן, זה יכול לבלבל אותנו.

שאלה: ההדדיות הזאת בין מלכות לבינה, זה קורה דרך צמצום ב'?

לא. מלכות ובינה, הקשר ביניהן זה לא מצמצום ב', זה מד' בחינות דאור ישר. ה' ראשונה, בינה, היא הרגישה שהיא רוצה להידמות לכתר, כי יש לה את כל אור החכמה, אבל כשהיא מקבלת אותו היא לא דומה לכתר. זאת אומרת לפי המילוי יש לה את כל אור החכמה, אבל השאלה האם בכתר יש אור החכמה או לא.

אני נניח בעל מסעדה, באים אלי אלף חברים ואני שם לפניהם כל מה שיש לי בשמחה גדולה מכל הלב. האם הכיבוד שאני שם יש בי? לא, יש בי רצון לתת להם ולא שהכיבוד הזה נמצא בי. אז כתר הוא חסד, אין בו אור החכמה אלא אור החסדים. אם צריך להשפיע בבקשה, יש לו אור החכמה, אבל תכונתו היא חסדים. הוא ברא מתוך התכונה הזאת בחינה א', חכמה, מילא אותה באור החכמה לפי הרצון שברא בה. חכמה מלאה, היא שלמה, יש לה רצון לקבל שהיא קיבלה מהכתר, לא מעצמה, והיא מלאה באור החכמה הזה. הכתר עשה אותה לגמרי, פשוט עשה מכף הרגל עד הראש, כל הפרצוף הזה שנקרא חכמה, או הבחינה הזאת מגיעה על ידי הכתר.

אבל מתוך שבכתר עצמו יש הבדל בין מה שיש לו לפי התכונה ומה שיש לו לפי היכולת, שלפי התכונה שלו הוא רוצה להשפיע, ולפי היכולת הוא משפיע אור החכמה, לכן הוא ברא את החכמה ברצון לקבל ואז בחכמה יש לנו התנגשות. אני מקבלת רצון לקבל מהכתר אבל מילוי אני מקבלת לא מרצון לקבל של הכתר, אני מקבלת מרצון להשפיע שבכתר, ואז יש פיצול בחכמה. מזה מגיעה בינה, בין הפער הזה, וזה מגיע לנו מהדרגה הכי גבוהה, ממחשבת הבריאה. שמצד אחד ישנה שלמות, מצד שני אם הוא רוצה לברוא את הבריאה אז זה כבר יש מאין, זה כבר משהו שהפוך ממנו.

לכן בינה רוצה להשלים את מה שרואה כפגם בחכמה. מה? רצון להשפיע. ואז היא בעצמה רצון להשפיע כמו בכתר ואור החסדים כמו בכתר. רק בכתר זה חסדים משלו, כאן לא, כאן זה כבר כלי לאור החסדים, רצון לאור החסדים. ואז יוצא לנו שבינה זה כבר נברא. למה נברא? כי הרצון שהבורא ברא, הכתר, הוא עכשיו רוצה בעצמו להיות המשפיע ולהתמלאות באור החסדים. אבל הוא רוצה, אמנם זה אור החסדים, אבל רצון משלו, בחר בעצמו. אבל, גם בבינה יש לנו צורה לא שלמה, זה רצון להשפיע וזה לא כמו שהכתר רוצה. הכתר רוצה להביא את אור החכמה מתוך הרצון להשפיע שלו, ובינה לא יכולה לקבל את אור החכמה לפי הרצון להשפיע שלה. זאת אומרת היא רואה שוב פגם, את המספריים האלה, רצוי ומצוי. איך היא יכולה לסדר את זה, להשלים את זה? בתנאי שיהיה רצון לקבל כמו שהכתר רוצה, אבל גם שיהיה עם הכוונה להשפיע כמו שיש בכתר, ואז היא הולכת לבנות הלאה.

מה היא מולידה? זעיר אנפין. זעיר אנפין זה איזה מיקס מאוד מיוחד. זה רצון לקבל שבא מהחכמה ורצון להשפיע שבא מהבינה, לכן הוא נקרא קטן. אין לו רצון לקבל קטן, הרצון לקבל שלו כמו במלכות, אלא למה הוא קטן? בגלל שהוא לא החליט על זה, בגלל שבינה החליטה ולכן היא מולידה, אבל בעצם הרצון לקבל כרצון לקבל. ואז רק במלכות, הזעיר אנפין שהוא כלול משני החלקים האלה יכול להחליט, שאני מעצמי רוצה לקבל ואין לי שום חשבונות עם הרצון להשפיע. כי גם לפי הרצון להשפיע שנמצא בי, אם אני הולך לקבל, אני בקבלה שלי במאה אחוז משפיע, ולכן אני פותח את הרצון לקבל עד הסוף. ואז יוצא שזעיר אנפין שייך לבינה, זה כמו ז"ת דבינה וזעיר אנפין כלפי המלכות.

מה רוצה להוליד בינה? בינה רוצה להוליד רצון לקבל, שיקבל כל טוב ממנה. וגם כשיהיה לו רצון להשפיע, גם זה יהפוך להיות לרצון לקבל, רק שיהיה לטובתו. ויוצא שמלכות היא כולה רצון לקבל בתוספת לרצון לקבל שהיה עוד בכתר ואחר כך התגלה בחכמה וכן הלאה, כי כל הרצון להשפיע שהיה במאציל הוא נהפך כאן לרצון לקבל שבנאצל. והנאצל מרגיש בזה הצדקה שלמה, הוא הולך ליהנות כמו ילד שפותח את הפה ממש, ואימא מכניסה לו שם דייסה, או מוצץ, לא חשוב מה, והם מהנים זה לזה. מתוך הרצון לקבל בבחינה ד' הוא נותן תענוג לבינה ולכתר.

רק מה? הבעיה, כשמתגלה הרצון לקבל מלא ושלם בתוך בחינה ד', הרצון של בחינה ד' שבו הוא לא רצון משלו, הוא רצון שבא לו מבינה. זאת אומרת ליהנות אני יכול ליהנות, אבל התענוג שלי הוא גם לא תענוג סופי, כי זה מגיע לי מלמעלה. זאת אומרת התענוג שאני מרגיש, שאני תופס, אני לא תופס אותו כולו, כי אני הכלי שלו כשאני מרגיש את התענוג הזה, ואת הכלי הזה אני אקבל ממישהו, מעליון, התרשמתי מהעליון ולכן הוא לא תענוג ממש שלי, ואני רוצה להרגיש בעצמי, אני רוצה להכיר אותו בעצמי, זה פגם. ואז הוא רוצה לקבל את זה, זה מביא אותו למצב שמרגיש שאת הרצון ליהנות קיבל מלמעלה, וזה מביא אותו לבושה.

(סוף השיעור)