שיעור בוקר 06.08.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מצוה אחת", עמ' 479

מצווה אחת

""עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".

אין עבודת ה' וקיום המצוות, זולת לשמה, שפירושו: לעשות נחת רוח ליוצרו. אבל כבר הנהיגו חז"ל, לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, מטעם - "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"...

אומר אני: שהמצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה."

לשמש הבריות על פי מצוות השי"ת

"במצווה הזו יש שתי מעלות:

אחת, אשר כל אחד יבין, שעובד, מפני שעבודה זו מאושרת ומוסכמת ע"י כל בני העולם.

והשנית, מפני שיכול להיות שמצווה זו היא המכשירה אותו טוב יותר, לבוא לקיום תורה ומצוות לשמה, - היות שההכנה הנ"ל היא חלק מהמטרה - כי בהרגלו לעבוד את הבריות, הרי הוא עושה לאחרים ולטובתם, ולא לעצמו, ואם כן לאט לאט, יוכשר לעשות מצוות השם בתנאי הנרצה, לטובת הבורא ית', ולא לטובת עצמו. - ומובן שהכוונה צריכה להיות למען קיום מצוות השם ית'."

שאלה: בעל הסולם כותב פה שהמעלה הראשונה היא שהמצווה מוסכמת על כל בני העולם. אבל המעלה הזאת של אהבת הזולת, העבודה לטובת הזולת, אנחנו רואים שהיא לא מוסכמת על כל העולם.

חוץ מהמעשה, בעצם בכללות אתה יכול להגיד כך לכולם וזה יובן לכולם. זה שלא יכולים לקיים זה משהו אחר.

שאלה: בעניין הכוונה לטובת הבורא יתברך. הוא כותב שמובן שהכוונה צריכה להיות למען קיום מצוות ה' יתברך. בזמן שלאדם אין כזאת כוונה, הוא עושה דברים וברור לו גם בלב וגם בראש שהוא עושה לטובת הבריות במעשה, אבל איך הוא מכניס את עניין הכוונה שיהיה בזה באמת טעם, שזה לא יהיה איזה סלוגן, שזה ייתפס?

רוצים או לא רוצים אנחנו נמצאים בעולם שהוא כולו מערכת הבורא. רוצים או לא רוצים אנחנו מקיימים את פקודות הטבע בצורה גלויה או נסתרת. לכן זה שאנחנו מסכימים או לא מסכימים זה מאוד תלוי איך אנחנו מפרשים את זה. או שאנחנו מעבירים את זה דרכנו בהבנה, בהשגה ברורה, מסכימים עם חוקי הטבע ומשייכים את זה לכוח העליון, לרצון העליון, או שאנחנו משייכים את זה לטבע העיוור עצמו. אבל גם כך וגם כך אתה מקיים את זה, אין לך ברירה. מה שאתה חושב ומחליט, מסכים או לא מסכים, גם אלו פקודות הטבע, אין לך אפשרות לברוח מזה.

תלמיד: זה מעלה שאלה עוד יותר גדולה, על התנאי הזה של כוונה למען הבורא.

הכוונה למען הבורא מעלה אותך מהטבע העיוור, הגשמי, לדרגה שאתה יכול בהכרה ואחר כך בהשגה לקיים את חוקי הטבע בצורה השלמה. גם כך וגם כך אתה מקיים אותם.

תלמיד: איך להכניס את זה בצורה מודעת?

על זה הוא כותב.

תלמיד: אבל לאדם אין באמת כוונה כזאת כל עוד הוא נמצא ברצון לקבל.

אבל אם הוא לאט לאט יתחיל להשיג, להבין, להרגיש שהוא נמצא בתוך מערכת הטבע, שהמערכת סוגרת עליו, אז הוא ישאל איך הוא יכול לצאת מזה.

תלמיד: בפועל אדם עושה פעולה לטובת הבריות, לטובת החברים.

הוא לא עושה לטובת הבריות ולטובת החברים, הוא עושה את זה בכל זאת לטובת עצמו, אלא כך זה נקרא.

תלמיד: ברור שהוא עושה את זה לטובת עצמו. ואז אומרים לנו בעל הסולם וכל המורים שלנו שצריך לכוון לעשות נחת רוח לבורא. האם הוא צריך עכשיו לשקר לעצמו שהוא עושה את זה לטובת הבורא?

לא, הוא יכול להגיד את זה בצורה אחרת, שיש חוק עליון בטבע, ואין לו ברירה הוא נמצא בתוך החוק הזה. עכשיו השאלה, האם הוא מקיים אותו מתוך זה שהטבע מחייב, או מתוך זה שנותנים לו אפשרות להבין, להרגיש, להשיג, ואז לקיים.

תלמיד: מה זה הבירור הזה שהוא עושה? איך הוא תורם לו לתוספת הכוונה?

כי בצורה כזאת הוא יבין, ירגיש, יגלה את הכוח העליון הזה. זה כמו ילד קטן שאומרים לו שהוא חייב לעשות, אז או שאין לו ברירה והוא עושה אומנם עם בכי, עם כל מיני טריקים משלו, או שהוא מתחיל ללמוד, להרגיש ולהבין שמה שדורשים ממנו אלו דברים נכונים והוא עושה אותם מתוך הבנה והסכמה.

שאלה: יוצא שהבריות בכלל לא מעניינות אותי, אלא רק המטרה להשפיע נחת רוח לבורא זה מה שחשוב לי.

כן, אבל איך אתה מגיע לזה? הבורא מתגלה לך שהוא נמצא בתוך הבריות, ולכן היחס שלך אליהם קובע את היחס שלך לבורא.

תלמיד: מה היחס הנכון שצריך להיות לי כלפי הבריות?

להביא אותם, ככל שאתה מסוגל, לחיבור היפה, השלם עם הבורא.

תלמיד: האם זה נקרא לשמש את הבריות?

כן.

תלמיד: ומה זה אומר לשמש את הבריות על פי מצוות השם ית'?

הבורא רוצה שיהיה כך, שכולנו נהיה מחוברים בינינו ואליו.

תלמיד: אבל בסוף להיות מחוברים אליו, זה מה שחשוב.

כן, כי זה החוק הכללי של הטבע, שכל הטבע חייב להיות מחובר כמנגנון אחד.

תלמיד: האם הבריות חשובות בעיניי כמו הבורא, זה נותן את אותו משקל, או שהם רק אמצעי כדי להגיע אליו?

הם לא רק אמצעי, אלא גם הבריות וגם הבורא הופכים להיות למערכת שבה אני קיים.

שאלה: הוא כותב שההכנה היא חלק מהמטרה. אם אני עושה דברים נגד הבריות, אז אני גם משרת את המטרה.

למה?

תלמיד: כי זה חלק מההכנה.

למה?

תלמיד: כי אני עושה את העבודה שלי. אנחנו אומרים שהכול הוא חלק מהמטרה.

אבל המטרה היא להיות מחובר עם כל הבריות ועם הבורא במערכת אחת.

תלמיד: אבל קודם שמעתי שאמרת שגם ככה כולם עובדים למען המטרה.

אבל בעד או נגד ובאיזה כיוון, זה ההבדל.

תלמיד: מה ההבדל?

ההבדל הוא עד כמה אתה נמצא לפי רצון הבורא, והתהליך שאתה עובר הוא לפי התכנית שלו, או לא.

תלמיד: אבל שוב, הוא כותב שההכנה היא חלק מהמטרה. אז גם אם אני עושה הפוך מהמטרה, זה בכל זאת הכנה וזה נכלל במטרה.

לא. זאת השאלה, אם אתה הולך לפי התוכנית או לא. כל הכוונה שלך היא להבין, להרגיש את התוכנית וללכת לפי אותה זרימה.

תלמיד: ואם זה מישהו שלא מודע למטרה?

מי שלא מודע אנחנו לא יכולים לדבר עליו כי הוא עושה את רצון הבורא.

תלמיד: אם הוא עושה את רצון הבורא והוא עושה דברים נגד הבריות, אז האם הוא בכל זאת משרת את המטרה או לא?

כן. כולם עושים את רצון את הבורא, רק או בצורה שהם מבינים ומעלים את עצמם לדרגת הבנה והסכמה או לא.

תלמיד: נגיד שהמישהו הזה שעושה נגד הבריות הוא מעלה את עצמו לרמת הכרה והבנה, האם הוא מתהפך או שהוא נשאר לעשות נגד הבריות רק עם הכרה והבנה?

אנחנו לא יכולים לקבוע את זה בכל רגע ורגע. בדרך כלל בסופו של דבר הוא מצטרף לתוכנית.

שאלה: כשאני קורא את הטקסט אני מבין שאנשים סובלים מזה שהם לא מסוגלים להסכים עם האמת, הם חיים בשקר. לנו יש תפקיד, שהיחס בין אמת לשקר יהיה דבר חיובי. איך אנחנו יכולים לפעול?

אם אתה שואל עלינו, אז אנחנו צריכים ללמוד את חוקי הטבע שהם מצוות הבורא ולקיים אותם בינינו. זה הדבר הנכון היחידי שיש לנו.

חלק התורה שבין אדם לחבירו

"שני חלקים בתורה:

אחד, הנוגע בין אדם למקום.

והשני, הנוגע בין אדם לחבירו.

ואני קורא אתכם, על כל פנים, לעסוק ולקבל עליכם מה שבין אדם לחבירו, ועל ידי זה תשתלמו גם במה שנוגע בין אדם למקום."

דיבור, מחשבה, מעשה

"העבודה מאיזה מין שתהיה, צריכה להכלל: במחשבה, דיבור ומעשה.

הנה ענין מצוה אחת, בחלקה "המעשי" כבר ביארנו, שהאדם יקבל על עצמו, שכל שעות הפנאי שלו, יהיו מוקדשים לתועלת בריות העולם. וענין "המחשבה" הוא עיקרי במצווה זו, יותר מבמצוות המיוחדות בין אדם למקום, כי המצוות שבין אדם למקום, "המעשה" בעצמו מוכיח על הכוונה, שהיא לשם יוצרו, כי אין שום מקום לאותו המעשה, זולתו ית'.

אבל באותם שבין אדם לחבירו, אשר מוצדקים מתוך עצמם, מתוך המצפון האנושי המחייב לעשותם. ואולם אם יעשה אותם מנקודת השקפה זו, ודאי שלא עשה כלום, זאת אומרת, שהמעשים לא יביאוהו לידי קרבת השי"ת, ולידי עבודה לשמה ממש. על כן צריך כל אחד ואחד, לחשוב במחשבתו שעושה כל אלה, רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהדמות לדרכיו, מה הוא רחום אף אני רחום, מה הוא משפיע תמיד טובות אף אני כן וכו', ודימוי הזה בצירוף עם המעשים הטובים יקרבוהו להשי"ת, באופן שיושווה צורתו לרוחניות וקדושה, וייהפך כחומר חותם ויוכשר לקבלת השפע העליונה האמיתית.

וענין "הדיבור", הוא התפילה בפה, בעת העבודה, ובזמנים קבועים, שיזכהו השי"ת להפוך לבו "מקבלה להשפעה", כן להגות בתורה ובעניינים המביאים לידי זה."

שאלה: התירוץ שהוא נותן פה, שבין אדם למקום לא כולל בתוכו מחשבה. לא ברור למה הוא כותב בהתחלה שהעבודה צריכה להיכלל במחשבה, דיבור ומעשה. למה לא מספיק רק דיבור ומעשה, לבקש תיקון ושיהיה תיקון?

ומה עם המחשבה?

תלמיד: לא ברור למה צריך את זה, כי הוא גם כותב שבין אדם למקום לא צריך מחשבה כי המעשה כבר בו. למה הוא מחייב את העניין של המחשבה רק בין אדם לחברו?

"הכל במחשבה יתבררו".

תלמיד: אבל בסופו של דבר המעשה הוא החשוב.

לא. איזה מעשה, בידיים?

תלמיד: לא, להשפיע לבורא נחת רוח.

במה אתה יכול להשפיע לו? באיזה מעשה אתה יכול להשפיע נחת רוח לבורא?

תלמיד: למה הכול במחשבה מתברר?

כך כתוב, "הכול במחשבה יתבררו", כי הבירור שלנו הוא במחשבה.

תלמיד: אנחנו כנבראים?

כן.

דיבור, מחשבה, מעשה

"העבודה מאיזה מין שתהיה, צריכה להכלל: במחשבה, דיבור ומעשה.

הנה ענין מצוה אחת, בחלקה "המעשי" כבר ביארנו, שהאדם יקבל על עצמו, שכל שעות הפנאי שלו, יהיו מוקדשים לתועלת בריות העולם. וענין "המחשבה" הוא עיקרי במצווה זו, יותר מבמצוות המיוחדות בין אדם למקום, כי המצוות שבין אדם למקום, "המעשה" בעצמו מוכיח על הכוונה, שהיא לשם יוצרו, כי אין שום מקום לאותו המעשה, זולתו ית'.

אבל באותם שבין אדם לחבירו, אשר מוצדקים מתוך עצמם, מתוך המצפון האנושי המחייב לעשותם. ואולם אם יעשה אותם מנקודת השקפה זו, ודאי שלא עשה כלום, זאת אומרת, שהמעשים לא יביאוהו לידי קרבת השי"ת, ולידי עבודה לשמה ממש. על כן צריך כל אחד ואחד, לחשוב במחשבתו שעושה כל אלה, רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהדמות לדרכיו, מה הוא רחום אף אני רחום, מה הוא משפיע תמיד טובות אף אני כן וכו', ודימוי הזה בצירוף עם המעשים הטובים יקרבוהו להשי"ת, באופן שיושווה צורתו לרוחניות וקדושה, וייהפך כחומר חותם ויוכשר לקבלת השפע העליונה האמיתית.

וענין "הדיבור", הוא התפילה בפה, בעת העבודה, ובזמנים קבועים, שיזכהו השי"ת להפוך לבו "מקבלה להשפעה", כן להגות בתורה ובעניינים המביאים לידי זה."

שאלה: אם אני מבין נכון, אז יש מעשה שהוא פעולות חיבור בין בני אדם, יש מחשבה שהיא לשם מה אני עושה את זה, לשם ה', והדיבור הוא התפילה כדי שזה יצליח כי בלי תפילה אי אפשר. והוא כותב בפסקה השנייה שאם מתחברים ועושים פעולות חיבור אבל לא לשם שמיים, אז אף פעם לא יכולים לזכות, לכן חשוב מאוד שתהיה כל הזמן מחשבה. איך אפשר להסביר לאנשים, וזה באמת רלבנטי לימינו, עבודה לשם ה'? כי זה הדבר היחיד שיכול לחבר בין בני אדם.

אנחנו רוצים להתחבר בינינו כדי לתת מקום לבורא להתגלות לנבראים.

תלמיד: איך אפשר להסביר לאדם שלא לומד קבלה מה זה "לשם ה'"?

שהכוח העליון שבטבע יתגלה בינינו יותר ויותר במידה שנדע איך להתחבר נכון. חוקי הטבע יהיו יותר ברורים, יותר גלויים, ונדע איך להתחבר איתם, איך לא לטעות.

תלמיד: את מושג ה' כל אחד מבין בצורה אחרת, איך להביא למכנה משותף?

הבורא הוא החוק הכללי של כל המציאות. כל חוקי הטבע שאנחנו לומדים פה ושם כולם כלולים בו, הוא כולל את כולם, כולל את הכול וסובב את הכול.

תלמיד: אדם שהולך עכשיו לעבודה, לא משנה איזו עבודה, האם הוא צריך לחשוב שכל מה שהוא עושה עכשיו הוא עושה לשם החוק הכללי הזה?

הוא רוצה או לא רוצה כך זה נעשה. אבל אם הוא חושב כך, מקרב את עצמו לזה ולגילוי של הכוח הזה, אז נעשה לו הכול ברור.

שאלה: אם הכול מתברר במחשבה, אז בשביל מה צריך דיבור ומעשה?

כך זה נקבע בטבע, שמחשבה, דיבור ומעשה הם שלושת הערוצים שאדם יכול לעבוד איתם גם בין בני אדם וגם עם הטבע כולו, גם עם הבורא.

תלמיד: אז לא הכול מתברר במחשבה אלא צריך גם דיבור ומעשה.

כן, אבל מחשבה היא היסוד.

שאלה: הדיבור שאנחנו עושים בזמנים קבועים, נפגשים בעשירייה במפגשים קבועים במשך היום, קוראים מאמרים ומבררים, האם זו גם תפילה?

כל דבר שאנחנו עושים בעולם הזה, לא חשוב מה שעושים, אלו בירורי הבורא, אנחנו מבררים אותו.

שאלה: האם בין אדם למקום זו הכרחיות?

מה זה "זו הכרחיות", האם מצוות, פעולות, תפילות?

תלמיד: הוא כותב בתחילת המאמר ש"הדרך הכי טובה לבוא לשמה זה לקבל על עצמו שלא לעבוד אלא במידת הכרחיות". אז השאלה אם לעבוד במידת ההכרחיות לסיפוק קיומו עצמו, זה בין אדם למקום?

לא, זה האדם לעצמו, הוא חייב לספק לעצמו את קיומו הגשמי וזה מספיק.

תלמיד: אבל את כל הדברים שהוא עושה בפעולות של סיפוק הקיום שלו, כשהוא עובד, מקיים את המשפחה, דברים יותר כלליים, הוא לא עושה במסגרת דברים עבור הזולת, אז השאלה אם זה נקרא בין אדם למקום?

לא, הוא עושה את זה כדי להתקיים, אנחנו מדברים על סתם אנשים.

תלמיד: ואם הוא עושה את זה במטרה לפנות את הזמן כדי לעבוד לצורך הזולת, זה נחשב כבר כפעולה אחרת, לא עבור עצמו?

הכול תלוי בכוונה, "הכול במחשבה", זאת אומרת בכוונה "יתבררו".

תלמיד: אני מנסה להבין מה זה "בין אדם למקום", ששם המעשה והכוונה הם אותה פעולה.

כי הוא מתכוון לבורא, "למקום".

תלמיד: בעל הסולם מבדיל בין "בין אדם למקום" לבין "בין אדם לחברו". אז מה זה "בין אדם למקום"?

בין אדם לבורא, לחוק הכללי העליון של הטבע.

תלמיד: מה נכלל בתוך הפעולה הזאת של בין אדם למקום?

כל מה שאדם עושה, בסופו של דבר. כל מה שהוא עושה בידיעה, ללא ידיעה, לא חשוב, הכול עולה "למקום".

תלמיד: אם הוא עושה את הפעולות בהכרחיות וגם את הפעולות עבור החברים, בחיבור עם הזולת, עם הכוונה לבורא, זה נקרא שהוא עושה עבור המקום, בסופו של דבר, בין אדם למקום?

זה תלוי בכוונה שלו. אם הוא מתכוון על ידי כך להשפיע למקום, לבורא, אז מה שהוא עושה, מכוון לבורא.

שאלה: איך אני בודק? כי הרי הכול תלוי בבירור, במחשבה, כפי שבעל הסולם כותב. אז איך אני בדיוק בודק בשביל מה אני פועל? כי לפעמים נראה לי שאני פועל ואני רואה שזה אגואיסטי ולפעמים נראה לי שהכול בסדר. כנראה יש מקום שבו אני לא מצליח לברר באמת במחשבה בשביל מה אני פועל. במה תלוי הבירור במחשבה, שאני אוכל באמת להבין כמה אני רחוק או קרוב?

לְמה אתה רוצה לברר שאתה מכוון?

תלמיד: אני רוצה לברר אם הכוונה שלי היא להיות כמו הבורא, עד כמה אני יכול להחליף את החשבון שלי לחשבון הפוך ממה שיש לי בדרך כלל.

כן.

תלמיד: לפעמים בעבודה אנחנו מגלים פתאום שהמחשבה או הכוונה שלי היא לא כמו שהיא צריכה להיות, היא אגואיסטית, ולפעמים אני לא רואה, אני חושב בשביל מה אני עושה ונראה לי שאני בסדר. אני יודע תיאורטית שכנראה שלא, אבל אני לא רואה את זה. האם זה חוסר בירור? מה לעשות במצבים שאני רוצה לברר במחשבה?

בעל הסולם אומר שבירור הוא תמיד בתוספת. אם אתה נמצא בספק, תוסיף לאותו כיוון שאתה עושה, נגיד בחיבור עם החברים, בתפילה לבורא, במשהו, ואז תברר איך זה היה. הבירור הוא תמיד בתוספת.

(סוף השיעור)