שיעור ערב 03.08.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 212, מאמר "אותיות דרב המנונא סָבָא"

קריין: ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר", עמ' 212, מאמר "אותיות דרב המנונא סבא". אות 22.

אותיות דרב המנונא סָבָא

.22" בראשית. רב המנונא סבא אמר, מצאנו במילים, בראשית ברא אלקים את, סדר האותיות שבהן, בהיפוך. שמתחילה כתוב ב' ואח"כ ב', בראשית ברא. אח"כ כתוב א' בתחילה ואח"כ א', אלקים את. כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות, ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות.

ביאור הדברים. שתי שאלות שואל:

א. למה באו אותיות הא"ב בהיפוך בהתחלת התורה, מתחילה ב' ואח"כ א'?

ב. למה הוכפלו אותן האותיות, שמתחילה שתי אותיות ב' של שתי המילים, בראשית ברא. ואח"כ שתי אותיות א' של שתי המילים, אלקים את.

ומשיב: כאשר רצה הקב"ה, בינה, לעשות את העולם, להוציא את הזו"ן, עולם, היו עוד האותיות, הכלים של זו"ן, סתומות, נכללות בג"ר, או"א, ולא היו נודעים. וחו"ב נקראים אלפיים שנה. ומטרם שנברא העולם, היו האותיות דזו"ן כלולות בחו"ב. ע"כ מכונה התכללות זו"ן בחו"ב, שאלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה מסתכל ה' ומשתעשע באותיות, כי אז היו זו"ן לבחינת מ"ן באלפיים שנה בחו"ב. והמ"ן גורמים תמיד שעשועים לעליון. ולכן בעת ההיא, שהיו למ"ן בחו"ב, היה מסתכל ה' ומשתעשע באותיות.

.23 כשרצה לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו, מסופן לראשן. והתחילה אות ת' להיכנס בתחילה. אמרה, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי אני חותמת הטבעת שלך, שהיא אמת, אות אחרונה שבמילה אמת. ואתה נקרא בשם אמת. יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם.

אמר לה הקב"ה, יפה את וישרה את, אבל אין את ראויה לברוא בך את העולם, משום שאת עתידה להיות רשומה על מצחיהם של אנשי האמונה, שקיימו את התורה מן א' עד ת', וברשימתך ימותו. ועוד, שאת חותם המוות, שת' היא אות אחרונה גם במילה מוות. ומשום שאת כך, אין את ראויה לברוא בך את העולם. מיד יצאה.

ביאור הדברים. בעת שהתחיל לברר את הזו"ן, הנקרא עולם, כדי לברוא אותם, באו כל האותיות דזו"ן לפני הקב"ה, החל בת', שהיא האחרונה של כל האותיות, ומסיים בא', שהיא ראשונה של כל האותיות. ועניין ביאתן מהסוף להתחלה ולא כסדרן בא"ב, משום שבאו בסדר מ"ן, שבהם מסודרים בסדר תשר"ק. וסדר אב"ג הוא בסדר מ"ד, שמלמעלה למטה. אבל המ"ן, סדרן הפוך תמיד מהמ"ד, להיותו מלמטה למעלה.

והנה המאמר הזה של האותיות הוא עמוק מכל עמוק, וכדי לבארו באפס מה, אתן לך הקדמה קצרה על היקפו של המאמר הזה. כי בריאת העולם פירושו שִׁכְלול וקיום, באופן שיוכל העולם להתקיים ולגמור הכוונה שעליה נברא. ונודע, שזה לעומת זה עשה האלקים. שכנגד כל כוח שיש בקדושה, עשה הקב"ה כוח שקול בס"א כנגד הקדושה. כמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה, כן יש ד' עולמות אבי"ע דטומאה כנגדם.

וע"כ בעולם עשיה לא יוכר בין עובד אלקים ללא עבָדו, שאין בירור כלל בין קדושה לטומאה. ולפי זה, איך אפשר לעולם שיתקיים, כי איך נדע להבדיל בין טוב לרע, בין קדושה לטומאה? אמנם יש בירור אחד חשוב מאוד, והוא לדעת, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי.

וע"כ הנכשלים בבירור והולכים בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם, ואין להם שום פירות רוחניים לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והיפוכו הדבקים בקדושה, שזוכים לברכה במעשה ידיהם, כמ"ש, כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעיתו, ועלֵהו לא ייבּוֹל, וכל אשר יעשה יצליח.

והוא הבירור היחיד שבעולם העשיה, לדעת אם הוא קדושה או להיפך. כמ"ש, וּבְחָנוּני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והַריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואח"כ כתוב, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים ללא עבָדו. הרי מפורש, שאין להבחין כלל בין עובד אלקים ללא עבדו, אלא בברכה בלבד.

וזהו הקוטב של כל המאמר הזה של האותיות. כי באו כל האותיות כולן, כדי לברוא העולם, בהוראת מדרגתה בקדושה, המיוחדת לאותה האות. כי כ"ב (22) אותיות הן פרָטות כל ראשי המדרגות, הנמצאות בד' העולמות אבי"ע. וכל אות מהן הייתה מעריכה את מעלת מדרגתה, להורות, שע"י השגת מדרגתה יוכלו בני העולם להגביר את הקדושה על הקליפות, כדי להגיע אל גמר התיקון (גמה"ת) הנרצה. והקב"ה השיב לכל אחת מהן, שיש כנגדה אותו הכוח גם בקליפות, וע"כ לא ישיגו בני העולם על ידה שום בירור."

שאלה: למדנו הבוקר המון ניגודים חושך - אור, אור - חושך, ועכשיו שהבורא ברא "זה לעומת זה ברא הבורא הא-לוהים". מה זה אומר זה לעומת זה ומדוע הוא ברא זה לעומת זה?

זה לעומת זה ברא הבורא, מפני שאנחנו כנבראים צריכים להיות כלולים משני כוחות, משתי הבחנות מנוגדות, כי אחרת אנחנו לא נוכל להרגיש, לא נדע לאתר לעצמנו את המצב, המקום שבו אנחנו נמצאים. לכן אנחנו חייבים להיות במציאות שהיא כוללת שני כוחות מנוגדים, וזה מה שעשה הבורא, אור וחושך ומתוך ההתקשרות שביניהם אז עשה הבחנות, וההבחנות האלה נקראות "האותיות" ואז אנחנו על ידי הבחנות כאלו יכולים לראות איפה אנחנו נמצאים, בשביל מה, למה, מי אנחנו וכן הלאה. אם לא היו הבחנות כאלה בין חושך לאור, אז לא היינו מרגישים את עצמנו שאנחנו קיימים בכלל.

שאלה: למה יש קטעים בזוהר, שיש יותר אור וקטעים שיש פחות אור, ובכלל איך אנחנו מושכים יותר אור או פחות, או בכלל לא?

כל מה שמדובר, זה מדובר כלפי הנבראים וכלפי אותן המדרגות שבהם הם נמצאים. לכן יותר אור, פחות אור, או חושך, או עוד כל מיני פעולות או מצבים, זה לא בגלל שככה זה באמת קורה במציאות, אלא כלפי אותה הרגשה שהנבראים מרגישים, מתפעלים. וגם אנחנו בדרך שלנו נרגיש אותם השינויים שהבורא מזמין בנו, מפני שמכל השינויים האלה שאנחנו עוברים, אלו ואלו לכל מיני צורות, אנחנו בזה מרכיבים אצלנו התפעלות מהמציאות ואז אנחנו יכולים דרך ההתפעלויות האלו להתחיל להיות מקושרים עם הבורא.

יש לך ילדים?

תלמיד: בוודאי.

אז אתה זוכר שהחזקת אותם על הידיים והם לא הרגישו ולא הבינו ובכלל לא היו נכללים מהמציאות, שהם נמצאים על הידיים שלך כאלה קטנים לא כלום. אבל לאט הם מתפעלים מכל מיני הבחנות, השפעות עליהם, צלצולים, אורות, מילים וכשמשהו שמדברים הם לא מבינים, אז הם פותחים את הפה ולא יודעים מה לעשות. אבל לאט לאט הם נכללים מכל מיני השפעות כאלה מלמעלה, ממך ואז יש להם מזה שפה, וכך הם נכנסים לחיים. ואחר כך לא רק מבינים, אלא בעצמם יכולים להביע דרך אותה השפה את עצמם ואז נכנסים איתך בדו שיח וכן הלאה.

אותו הדבר כאן, הבורא ברא את הנברא, רצון לקבל, ואז הוא מלמד את הנברא מה זה נקרא מילים, שפה, צבעים, כל מיני הבחנות, ואז הנברא אחרי שהוא מקבל את הדברים האלה, מתמלא איתם, הוא יכול להכנס להתקשרות הדדית עם הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אפשר להגיע למצב שאפשר להרגיש מה כתוב, רק להרגיש ולא להבין, או להבין וגם להרגיש?

גם זה וגם זה.

שאלה: הוא כותב כאן על הבדיקה שאפשר לבצע בעולם העשייה, כדי להבדיל בין המשרתים ללא משרתים, וכאן כתוב שניתן לעשות זאת רק בעזרת הברכה. מה זה אומר?

"ברכה" זה שאדם מקבל מלמעלה כוח מיוחד שפותח לו עיניים, פותח לו את הראש והוא מתחיל לראות, להרגיש שהוא נמצא בעולם העליון, חוץ מהעולם שלנו גם בעולם העליון. הוא מתחיל להבין איפה הוא נמצא, ושוב אני אומר, כמו תינוק, שפותח עיניים והוא רואה שהוא נמצא בעולם ויש כאן אנשים שמתייחסים אליו, שהוא יכול להתייחס אליהם וכן הלאה, נכנס להתקשרות עם כוחות עליונים.

אז אם אדם מתחיל להרגיש שיש לו דבר כזה, זה נקרא שקיבל ברכה.

תלמיד: איך עכשיו בשיעור הזוהר אנחנו יכולים לקבל את הברכה הזאת?

אתה תחכה שתקבל. כל הזמן תרצה ותרצה ותחכה לאותו הרגע שיפתח לך קשר עם העולם העליון ותעשה את כל הפעולות שהמקובלים ממליצים לך לעשות כדי שזה יקרה.

קריין: אנחנו בעמ' 213, טור ב', פסקה שנייה מלמעלה.

"עד שבאה ב', שהוראת מדרגתה היא הברכה, שכנגדה אין שום לעומת בקליפות, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. ואז אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם. כי בה לבד יש בירור והבחן, לדעת בין עובד ה' ללא עבדו, משום שלא נמצא לה לעומת בס"א. וע"כ, בה ודאי יתקיים העולם, לברר ולהגביר את הקדושה על מרכבות הטומאה, עד שיבולע המוות לנצח, ויבואו לגמה"ת."

זאת אומרת, אם מקבלים ברכה מלמעלה מצליחים, אם לא מקבלים ברכה מלמעלה לא מצליחים. זהו, זה סך הכול מה שאנחנו צריכים. שום דבר לא יעזור לאדם, רק אם הבורא יפתח לו את העיניים והלב.

"גם יש לדעת התחלקות כ"ב האותיות לג' מדרגות, בינה, ז"א, מלכות. כי למעלה מבינה אין כלים, שהם האותיות. וכ"ב האותיות שבבינה נקראות אותיות גדולות. וכ"ב האותיות שבז"א הן אותיות סתם. וכ"ב האותיות שבמלכות הן אותיות קטנות. ועד"ז הן מתחלקות בדרך פרט לג' מדרגות: בינה, ז"א, מלכות.

כי בכ"ב אותיות שבבינה יש בינה, ז"א, מלכות. וכן בכ"ב שבז"א, וכן בכ"ב שבמלכות. כי ע"כ כ"ב האותיות עצמן מתחלקות לג' דרגות: ליחידות, לעשרות, למאות. שהיחידות, מא' עד ט', הן ט"ס דבינה. והעשרות, מיו"ד עד צ', הן ט"ס דז"א. והמאות, הן מנוקבא. ולכן אין במלכות כי אם ד' אותיות קרש"ת, כי אינה תופסת אלא רק ד"ס של ז"א שמחזה שלו ולמטה, נהי"ם. ק"ר הן נו"ה, ש"ת הן יסוד ומלכות.

ואין להקשות, שיחידות בנוקבא, עשרות בז"א ומאות באמא. כי תמיד יש ערך הפוך בין האורות לכלים, שבכלים באים העליונים בתחילה, והיפוכו באורות, התחתונים באים תחילה. באופן, שאם אין שם אלא יחידות דכלים, מא' עד י', אין שם אלא מלכות דאורות. ואם באות גם העשרות דכלים, בא גם אור הז"א דאורות. ואם נשלמות גם המאות דכלים קרש"ת, באים האורות של הבינה, שהם מאות. וע"כ נבחנות המאות לבינה, והעשרות לז"א, והיחידות למלכות. אמנם מבחינת הכלים בלבד הוא בהיפוך, שיחידות באמא, ועשרות בז"א, ומאות בנוקבא."

אבל לאט לאט אתם תתרגלו לזה, זו לא כל כך בעיה. חוץ מזה, תכירו את הא'-ב' האותיות שבעברית, כי האותיות האלה הן קבועות. הא'-ב', אלפא בית של העברית, הוא קיים כבר יותר מששת אלפים שנה והוא לא משתנה כמו כל יתר השפות, מפני שהוא נלקח לפי כוחות הטבע, כמו שעכשיו אנחנו רואים, מד' בחינות דאור ישר. ולכן לא יכול להיות בו שום שינוי, כמו שזה היה, ככה זה עכשיו, החוקים לא משתנים, הם לא תלויים בבני אדם. הם תלויים מארבע דרגות שיש לנו בטבע, דומם, צומח, חי, מדבר והקשר ביניהם, ככה נקבע הא' ב', כך השפה בנויה.

לכן נגיד, אם היינו עכשיו נפגשים עם אדם שחי לפני שלוש או ארבע אלף שנה ודיבר בעברית, אז גם היום היינו מדברים איתו בעברית בצורה פשוטה, אין שום בעיה הוא מדבר אותה שפה כמונו.

שאלה: איך להסביר את הסוגייה של הכתב העברי הקדום, שהאותיות שם נראות אחרת לגמרי, לפני תקופת החשמונאים ועוד לפני זה בכלל. הכתב הלך והתפתח היו לו צורות קצת שונות, עד שהוא יתייצב באלפא ביתא שאנחנו מכירים.

שמעתי פעם הסבר, אבל האמת שאני לא יודע בדיוק. אני חושב שזה תלוי גם מהחומר שעליו היו כותבים. אז היו כותבים על אבנים אחר כך על העורות וכולי. אז נדמה לי שבגלל זה היו שינויים, אבל לא בצורת האותיות עצמן כמו שאנחנו לומדים כאן וצורת האותיות לא יכולה להשתנות.

קריין: עמוד 214 טור א' באמצע.

"אות ת'

התחילה אות ת' להיכנס בתחילה. כי כל אות מהא"ב, יש לה מדרגה מיוחדת בשליטתה. ולפיכך טענה ת', שהיא יותר ראויה לשִכלול העולם מכל האותיות כולן, לפי שבה שליטת האמת, והיא חותמת טבעת המלך."

מה זאת אומרת שכל אות ואות אומרת שאני צריכה להיות הראשונה לברוא בי את העולם? זאת אומרת, התכונה, כל אות ואות זה סימן. מילה אות, נוקבא זה אומר על סימן. הסימן של האות אומר על שילוב כוחות פלוס, מינוס, מלמעלה למטה, ממטה למעלה, כל מיני שילובי כוחות שבכוח הזה דווקא כדאי לנו לברוא את העולם. זה מה שאומרת האות כאילו, מצביעה על עצמה.

"כי נודע שאין הס"א מתקיים אלא ממה שהקדושה מאירה לו נר דקיק, כמ"ש, ורגליה יורדות מוות, וכמ"ש, ומלכותו בכל מָשָׁלָה." כל כוחות הטבע הרעים ביותר הם כולם ניזונים מהאור העליון, מהבורא. מפני שהם חייבים להתקיים בצורה הפוכה מהכוח הטוב כדי להצביע על הכוח הטוב. ובין טוב לבין רע אנחנו יכולים להתקיים. ואז משניהם אנחנו יכולים להיות מורכבים.

"וזה עניין רגל של ק', הנמשכת למטה משורת האותיות, הרומזת על נר דקיק, שמלכות נותנת לס"א. וע"כ לא תמצא בכל כ"ב האותיות יציאת רגל למטה, רק בק', שהיא שייכת לאותיות המלכות, כי קרש"ת הן במלכות.

אמנם, בתחילה הייתה הרגל השמאלית של הת' מתחילה להימשך למטה מהשורה. וראה הקב"ה, שתהיה אחיזתו של הס"א חזקה יותר מדי, ע"כ הפסיק אותה הקב"ה, והחזיר רגלה להסתיים בשווה עם השורה דקדושה." זאת אומרת, קיצר לאות ת' את הכוח הרע, ואז היא נעשתה כמו שהיא עכשיו, לא מדי קשורה לקליפה. "ולכן התעבתה הרגל השמאלית שלה, כי החלק הנמשך לחוץ, שהחזירה, התקפל עליה שם, ומחמת זה לא מגיעה ממנה שום הארה אל הקליפות וס"א.

ולא עוד, אלא שנתקנה להיות חותמת טבעת, השומרת על הקליפות, שלא להתקרב לינוק דרך שם מן הקדושה. וכל הנוגע בה ימות. ועניין ההארה הדקיקה, הנצרכת לקיום הקליפות, נעשה באות ק'.

כי מצד היותה האות היותר גבוהה שבמלכות, ורחוקה מהקליפות והס"א, ע"כ אין פחד מאחיזה יתירה אל הקליפות. ומטעם זה נקרא קוף, להורות שממנה באה תחילת הכוח אל הס"א והקליפות, הנקרא אדם בלייעל, להידמות אל פרצופי הקדושה, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים, כמו הקוף הדומה לאדם, וטועים בני אדם אחריהן, והן משקרות בשמו של הקב"ה.

וזה שטענה הת': כיוון שאני חותמת הטבעת שלך, שאנוכי עומדת בסיום כל פרצוף, ואיני נותנת לקליפות להתקרב ולינוק מהקדושה ולשקר בשם שלך, לפיכך מן הראוי שייברא בי העולם, ועל ידי יהיו כל הבירורים בין הס"א לקדושה, ויובטחו בני העולם לתעודתם.

אתה נקרא בשם אמת. יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם. כיוון שהשם שלך אמת, שמורה שאי אפשר להידבק בך, זולת ע"י השגת מידת האמת, לכן יפה למלך להתחיל באות אמת, ולברוא בי את העולם, כי במידתי ירחיקו בני העולם את הס"א והקליפות, ויתדבקו בך. ואז יהיו בני העולם מובטחים לגמה"ת." כך אומרת האות לבורא.

"כמ"ש, קרוב ה' לכל קוראיו. למי הוא קרוב? חזר הפסוק ואמר, לכל אשר יקראוהו באמת. האם יש מי שיקראהו בשקר? כן, זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. כי כתוב, לכל אשר יקראוהו באמת. מהו באמת? בחותמת טבעת המלך. קו האמצעי, החותם המוחין עם המלכות, הנקראת טבעת המלך, שהיא שלמות הכול.

והשיב לה הקב"ה, כי היא אינה ראויה לברוא בה את העולם, משום שבכוחה יהיו הדינים קשים יותר מדי, שהרי אפילו צדיקים גמורים, שכבר זכו לרשימו של החותמת שלה, וקיימו את התורה מא' עד ת', מ"מ נענשים מכוחה קשה, משום שלא מָחו ברשעים.

ועוד, שהיא ג"כ חותמת של מוות, שמכוחה התהווה המוות בעולם. כי לא התקבצו בני האדם למיתה, אלא משום שהנחש זייף החותם שלה והחטיא לאדם הראשון (אדה"ר) בעץ הדעת (עצה"ד). ולפיכך אי אפשר שיוכל העולם להתקיים על ידה." זה בעצם הסיפור עם האות ת'.

שאלה: להגיד את האמת אני בהלם ממה שגיליתי לגבי העברית. אבל יוצא שגם בישראל לא מבינים עד כדי כך את העברית. האם גילוי של העברית במדרגה מסוימת אפילו יכול כבר להביא אנשים לרוחניות?

אנחנו קוראים את ספר הזוהר. אם מבינים ממה שאנחנו קוראים 10% זה נורמלי. כל יתר ה- 90% שלא מבינים אנחנו מקבלים ככוח הרוחני שמשפיע עלינו ולאט לאט אנחנו מתחילים להרגיש. כמו שדברתי על תינוק. כשנולד בעולם הזה לא יודע שפה, לא יודע איפה הוא נמצא, אף אחד לא מלמד אותו כלום. אלא מתוך זה שהוא פותח את החושים הוא מתחיל להכיר וזה נקרא "שפת אם". ככה הוא מקבל, מקבל ונכלל. אותו דבר, אנחנו נכנסים לעולם העליון בצורה כזאת, נולדים בו. אז עכשיו אתה נולד, תפתח את עצמך ותרצה פשוט שזה יכנס.

שאלה: בין אמת לבין שקר, בין צדיק לבין רשע הוא ממש כחוט השערה.

כן.

תלמיד: למה?

למה? מה צריך להיות עוד חוץ משינוי בכוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע.

שאלה: איך אדם בא לידי מצב או רשע או צדיק, איך הוא יודע אם ההבדל כל כך דק?

כדי לדעת אנחנו אומרים לו מה הוא צריך לעשות. הוא צריך להתכלל עם החברים ולקבל דרך הקשר איתם את האור העליון. והאור העליון יבנה בו כוונה על מנת להשפיע, שבזה הוא כבר מעלה את עצמו לרוחניות. וכך כל פעם בסולם מדרגות יותר ויותר.

שאלה: מה זה אומר שהאותיות רוצות שהעולם יברא בהן, זה בתחילת הבריאה או לפני ד' הבחינות?

האותיות הן סך הכול שילוב של הכוחות. אז יש לך תבניות כאלה, הטבעות שבכוחות כאלו או כאלו או כאלו, כמו הירוגליפים בסינית. שעל ידי כאלו או כאלו צורות אחרות אתה יכול לבנות את העולם. אז יש לך סך הכול עשרים ושתיים אותיות. למה עשרים ושתיים? יש לך כתר, חכמה וג"ר דבינה, זה האור העליון המופשט. אחר כך מז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות יש כבר אור שבונה את הצורות, אותיות, חומר מחומר. אז יש תשע צורות כאלה שהאור בונה מהחומר בז"ת דבינה, תשע שהוא בונה בזעיר אנפין וארבע שהוא בונה במלכות, סך הכול עשרים ושתיים צורות. האור נכנס לרצון לקבל וכל פעם בונה, בונה, בונה מהרצון לקבל, מ-א' עד ת' את כל הצורות ובזה נגמר. סך הכול יש לך עשרים ושתיים צורות שהאור העליון יכול לבנות בתוך הרצון לקבל.

שאלה: הסברת, שאם אתה מקבל את המזל ואם לא, הבורא מחליט. מה הגורמים של ההחלטות האלה שאתה מקבל את הברכה מהבורא?

שהוא ירצה לתת לך. שהוא יאהב אותך. תעשה כך שהוא יאהב אותך וייתן לך מה שאתה צריך.

תלמיד: האם זה עניין בקבוצה?

זה הכול, קבוצה, לימוד, הפצה.

שאלה: איזה הבדל יש בין בורא ואמת?

אני לא יכול להגיד לך, אין לי מילים לבטא את הדברים האלה. ''אמת'' זה אחד מהביטויים של הבורא. לבורא יש הרבה ביטויים, יש שבעים ושניים שמות, יש כל מיני ביטויים. אבל הביטוי הכללי שלו זה "אמת''.

א', האות הראשונה ות' האות האחרונה ומ' באמצע, זאת אומרת הבינה. כתר, בינה, מלכות, זו המילה ''אמת'' שהיא כוללת התחלה אמצע וסוף של כל הכוחות, ולכן כך נקרא הבורא.

שאלה: איך האדם יכול לגרום לבורא לאהוב אותו אם לבורא אין שום חיסרון?

יש לבורא חיסרון. לבורא יש חיסרון שאדם יאהב אותו. אין לו חסרונות שחסר לו משהו, אבל חיסרון לאהוב כן יש לו. זה חיסרון ללא חיסרון.

קריין: אנחנו בעמ' 215, טור א'.

"אות ש'

.24 נכנסה לפניו אות ש'. אמרה לפניו, ריבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי בי נקרא שמך שד"י, ויפה לברוא את העולם בשם קדוש.

אמר לה, יפה את, וטובה את, ואמיתית את. אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עימהן, איני רוצה לברוא את העולם בך. כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק' ר' ייקחו אותך.

ביאור הדברים. ב' סיומים יש לנוקבא:

א. נקרא מלכות דמלכות, והיא ת',

ב. נקרא יסוד דמלכות, והוא ש'.

והעניין הוא, כי בהיותה בלי בניין מאו"א, נבחנת הת' לסיום, שהיא דין קשה. ובהיותה בבניין פרצוף ע"י או"א עילאין, נעשית בסיום שלה אות ש', אשר ג' הראשים של ש' מורים על הארת חג"ת דאמא, שמלכות מקבלת ע"י ז"א, בנקודת הסיום שלה, כמ"ש, באר חפרוּהָ שָׂרים.

כי ע"י הארה זו, נעשית כלי לקבל מאה ברכות מז"א, כמו שלומדים, אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשה אותה כלי. כי נעשית בזה לבית קיבול, לקבל מאה ברכות מהיסוד דז"א. וע"כ נקרא הסיום הזה בשם הנקודה האמצעית של יישוב, כי כל יישוב העולם ממנה בא. ונקרא ג"כ בשם יסוד הנוקבא.

ולפיכך נקראת אות ש', אות אמת, כמו הת'. וכן נקראת חותם המלך כמוה. כי מילת חותם היא רבת משמעות:

א. מורה על סיום הפרצוף, כמו חותם המלך, הבא בסיום הכתב, הנכתב בשם המלך,

ב. כי חותם המלך הוא כמו המלך עצמו. כך יראים מרשימו של חותם המלך, כאילו היה המלך.

ומטעם זה נקרא החותם אות אמת, כי ע"כ כל האמיתיות ניכרת מתוך החותם. אמנם עולה מעלת הש' על הת', כי הש' נקראת בשם שד"י, שפירושו, שאמר לעולמו די ואל תתפשט יותר. ומורה בזה על בניין העולם מבחינת היישוב, שהסתיים רק בש'. ובה אמר לעולמו, די ואל תתפשט בבחינת הת'. וע"כ נקראת נקודת הסיום של ש' בשם נקודה אמצעית של יישוב.

וזו טענת הש', טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקרא שמך שד"י. כי אחר שראתה, שדחה הת', משום מידת הדין (מדה"ד) הקשה שבה, חשבה הש' בעצמה, שהקב"ה יבחר את מידתה, לברוא בה העולם, שהרי יש לה כל המעלות של הת', כי גם היא חותם המלך, וגם היא אות אמת. ועוד לה מעלה נוספת, כי בה נקרא השם שד"י, כי היא נבחרה לסיום הנוקבא ליישוב העולם, ולא הת'. ע"כ מצאה עוז בעצמה, לבוא לפני הקב"ה, שיברא העולם במידתה.

השיב הקב"ה לש', אע"פ שמעלתך גדולה מאוד, דווקא משום זאת, הלעומת שלך בקליפה מתחזק ביותר. כי לא היה מתקיים שקר בעולם, אם לא היו לוקחים אותך ב' האותיות של זיוף ושקר של הקליפות, שהם ק' ר'.

פירוש. כי ב' מקורות לס"א ולכל הקליפות:

א. נר דקיק, שהקדושה בעצמה מאירה להן, כדי להיות לה קיום, שלא תתבטלנה כל זמן שיש צורך בהן להעניש את הרשעים. ומצד זה אין בניינן גדול, כי ההארה מועטת מאוד, רק כדי חיותן בלבד, שהזכר דקליפה בבחינת ו"ק בלי ראש, והנוקבא דקליפה רק בנקודה בלי התפשטות כלל. והארה דקיקה זו נמשכת להן ע"י אות ק', שבזה התחלת כוחן להידמות אל האדם דבי"ע דקדושה, כקוף בפני אדם, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים.

ב. מחמת קלקול התחתונים, שע"י מעשיהם הרעים, מוציאים אורות דקדושה אל הקליפות. שהקלקול הראשון היה בחטא דעצה"ד, שמכוח זה נעשה להן בניין גדול בחמישה פרצופים ובאבי"ע, כמו שיש לקדושה.

והמקור השני הזה הוא אות ר', שזה מורה, שהאותיות עולות ונאחזות עד הבינה דמלכות, שהיא אות ד'. כי כ"ב האותיות של המלכות נחלקות בה לבינה ז"א מלכות: היחידות בינה, העשרות ז"א, המאות מלכות. ונמצאת הד' של כ"ב אותיות דמלכות עומדת בהתחלת ז"ת דבינה שלה, כי אותיות אב"ג הן ג"ר, ומהאות ד' ואילך עד ט' הן ו"ק דבינה שבמלכות.

והד' הזו מורה על העוני והמסכנוּת שבמלכות בכללה. כי אין לה למלכות מעצמה ולא כלום, אלא ממה שנותן לה בעלה ז"א. ומידתה זו נרשמת בד' שלה. כי במילואה היא דל"ת, מלשון דלות וריקנית.

ויש לד' זווית בולטת בגגה, שזה מורה על בליטת החסדים שבה, שהד' לוקחת מג' שמלפניה, שג' היא מג"ר דבינה שלה, המקבלת מבחינה שכנגדה בז"א, והוא מבחינה שכנגדה בבינה, ששם החסדים בשפע גדול. וע"כ נקרא ג' מלשון גומל חסדים. כי הוא גומל חסד עם הד', שאין לה מעצמה ולא כלום, ומשפיעה לה חסדים בשפע. ובליטת חסדים זו נרמזה בזווית שבגגה של הד'.".

אני מבין שרובכם לא מבינים מה שאנחנו קוראים, והטקסט באמת קשה ודורש הרבה ידיעות. אבל פשוט לשמוע עם הכוונה שזה ייספג וייתן תוצאות. שוב, כמו התינוק שהוא נמצא בעולם ונכנס בו, נכנס בו, ואז הוא מתחיל להבין איפה הוא נמצא, מעצמו. כך זה מטבע הדברים.

מה שאנחנו קוראים אתכם אנחנו לא קוראים שום דבר מלאכותי, אלא הטבע בעצמו כך מסודר. פותחים לכם את הטבע ולכן אתם פשוט ממשיכים מדרגת דומם, צומח, חי לדרגת המדבר, לדרגת האדם, הדומה לבורא. עכשיו אנחנו משתדלים לכלול בעצמנו, לספוג מידה שהיא תעלה אותנו לדרגה יותר גבוהה. ממש כמו תינוקות בעולם הזה שנולדים.

קריין: ממשיכים ב 216, טור ב', פסקה שלישית.

"אמנם הלעומת של המלכות דקדושה הוא כמ"ש, נִרגָן מפריד אַלוף, דלה גאה ואינה רוצה להיות מקבלת מהג', ולהיות נכנעת אליה. אלא שמתיימרת להיות ראש בגאווה גדולה. וע"י פגם זה, נמחקה הזווית מד', בליטת חסדים שבה, ונעשתה דל ורָשׁ. כי מחיקת הזווית מד', עושה אותה צורת ר', רש, כמ"ש, גם במלכותו נולד רש.

והייחוד של ז"א ונוקבא דקדושה הוא באותיות אח"ד, כי א"ח הוא ט"ס דז"א, ומשפיע מג' דבינה לג' דמלכות, שע"י זה נעשית המלכות ד' בזווית בולטת בחסדים בשפע. וע"י זה נעשים הזו"ן לבשר אחד בייחוד גמור.

ונמצא, בעת שהתחתונים מקלקלים מעשיהם, נותנים כוח למלכות דס"א, להיאחז בד', המלכות. למחוק הזווית הבולטת בחסדים, ולעשותה ר'. ואז נעשה מאח"ד אח"ר, ואלוהים אחרים נאחזים בזו"ן דקדושה. כמ"ש, ונרגן מפריד אלוף.

ואז נבחן שאותיות ק"ר דס"א חומסות להן את חותם הש', שהיא אות אמת, ויסוד הנוקבא, שהיא בית הקיבול של יסוד דז"א. הנה עתה הגיע זה לאל אחר דס"א, כי נבנה בש' זו יסוד אל הנוקבא דס"א. וגדל ע"כ הס"א בע"ס שלמות עם ראש. וש' שעָשְׁקה, נעשית לה לנקודה של חורבן, כי מחורבן הקדושה נבנה הס"א.

ומכאן נבנו האבי"ע דאדם בלייעל. והתבאר, איך ק"ר הן ב' מקורות של הס"א, וע"כ נקראות אותיות של זיוף. כי הס"א זייף אותן, כדי להחריב הבניין וייחוד דקדושה, כדי להיבנות מחורבן הקדושה. והוא בעיקר ע"י שהמשיכה להן את הש', צורת היסוד דנוקבא, אל חלקן ורשותן, ע"י הזיוף של הד' לר', שזייפו אחד לאחר, ונעשה בניין לפרצופי אלוהים אחרים. הרי שלא היו מתקיימים שקר וזיוף בבניין גדול כל כך, אם לא היו ק"ר דס"א חומסות להן את הש'.

וזה שהשיב הקב"ה לש', יפה את, וטובה את, ואמיתית את. אבל משום שאותיות שקר לקחו אותך להיות עימהן, איני רוצה לברוא את העולם בך, כי לא יתקיים שקר, אלא אם האותיות ק"ר ייקחו אותך. שלא היה בניין לזיוף ולשקר דס"א, אם לא היו חומסות להן את הש'. ולפיכך, אין לברוא את העולם ע"י מידתה, כי הלעומת שלה שקולה כנגדה, ואין גמה"ת בטוח על ידה.".

ולכן אי אפשר על ידה להתחיל לתקן את העולם.

שאלה: האות ד' זו מלכות דבינה, או מלכות, או לא זה ולא זה?

א' ב' ג' ד', הן עדיין אותיות של בינה. אותיות של מלכות זה ק' ר' ש' ת'. מא' עד ט' הן אותיות של בינה. מט' עד י"ט הן האותיות של זעיר אנפין, וק' ר' ש' ת', ארבע האותיות האחרונות הן המלכות. תשע אותיות הן של בינה, עוד תשע אותיות של זעיר אנפין, ועוד ארבע אותיות הן של מלכות, סך הכול עשרים ושתיים אותיות. תשע ועוד תשע זה שמונה עשרה, ועוד ארבע זה עשרים ושתיים. סך הכול בא' ב' העברית יש עשרים ושתיים אותיות.

ויש עוד ארבע אותיות מנצפ"ך, חמש אותיות נוספות שכותבים אותן רק בסוף המילה. חמש האותיות האלה הן מסמנות לנו ''מסך''. יש לנו חמישה עולמות, נניח, או חמש דרגות עביות, אז יש לנו מנצפ"ך מ' נ' פ' צ' ך'. האותיות האלה הן הסבל של המסך הסופי, לכן הן נכתבות בסוף האותיות. צריכים להבין שעברית היא כמו מתמטיקה. אין בה שום דבר חוץ מעשר ספירות, חלוקה שלהן, גלגלתא עיניים, אח"פ, קטנות, גדלות, כל אות ואות מחולקת לכמה דברים. כך הכול מתקיים אך ורק לפי החוק של הפרצוף של עשר הספירות.

קריין: עמ' 217, סעיף 25. טור א' באמצע.

"אות ק' ר'

25. מכאן נשמע, שכל מי שרוצה לומר שקר, ייקח בתחילתו יסוד אמת, ואח"כ יקיים לו השקר. כי הש' אות אמת, שבה התייחדו האבות, כי ג' הקווים שבש' רומזים על ג' אבות, חג"ת. וק' ר' הן אותיות הנראות על צד הרע, כי הס"א היא קֹר בלי חום, חיוּת, מפני שיונק מהמלכות בעת שהיא ים שקפא. וכדי שיתקיימו, הן לוקחות אות ש' בתוכן, ונעשה הצירוף קש"ר, שהוא לשון חיזוק וקיום. כיוון שהש' ראתה כן, יצאה מלפניו.

פירוש. הארת חג"ת דבינה, המושפעים לנוקבא ע"י יסוד דז"א, בנתה את נקודת הסיום של הנוקבא לכלי ובית קיבול למאה ברכות מהז"א. חג"ת נקראים אבות. וע"כ נאמר, שבה התייחדו האבות. ומשום זה נקרא אות אמת.

ק' ר' הן אותיות הנראות על צד הרע. הן ב' המקורות של הס"א. הן לוקחות אות ש' בתוכן ונעשה הצירוף קש"ר. כי ע"י מחיקתן את הזווית של הד' של אחד, הן חומסות לתוכן את היסוד דנוקבא דקדושה, שהיא ש', ונבנה היסוד דנוקבא דקליפה באות ש', שע"י זה נעשה להן אחיזה גדולה ביותר בקדושה, הנקרא קשר. כי קשר מורה שהאחיזה חזקה מאוד וקשה לנתק אותה.".

שאלה: תהליך התיקון הוא קשור לר' שהופכים את הר' לד' כדי שזה יהפוך להיות לאחד?

לא. על תיקונים עכשיו אנחנו עוד לא נדבר. אנחנו לא נשחק באותיות. זו כבר תורה שלימה. אם אתה רוצה לדעת איך על ידי האותיות לתקן את העולם, אתה צריך ללמוד תורה. מה שכתוב בתורה, כל המילים, כל האותיות שכתובות בתורה הן בעצם כמו קוד במחשב, כמו תוכנה במחשב, שאם אתה עובר על כל אות ואות, אתה מתקן את הנשמה שלך בצורה השלימה, מההתחלה ועד הסוף.

מהאות הראשונה שזו ב' מ"בראשית", עד האות ל', האות האחרונה שבתורה שהיא מ"ישראל", אתה צריך פשוט להתכלל מתוך כל האותיות האלו ואז אתה מגיע לגמר התיקון. לאט לאט, אם לא תברח, נגיע גם לזה.

(סוף השיעור)