שיעור בוקר 12.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מאהבת הבריות לאהבת ה'"

לפי הכלל הזה "מאהבת הבריות לאהבת ה'" אנחנו יכולים למדוד בצורה מדויקת את היחס שלנו לבורא, שהוא תמיד נסתר, וגם מה שמתגלה, מתגלה כמידת ההתאמה שלי אליו לפי ההתאמה שלנו, של כל אחד לקבוצה. לא יכול להיות אחרת, הוא לא מתגלה אף פעם, הוא לא יכול להתגלות כתכונה ההפוכה. ואפילו שנעשה איזו פעולה של "להשפיע על מנת להשפיע", "לקבל על מנת להשפיע", אנחנו בכל זאת לא מגיעים לתכונתו, שהיא השפעה בלבד, זה טבע אחר. אנחנו לא יוצאים מהטבע שלנו, רצון לקבל, אנחנו רק עושים תיקון עליו. ובתוך התיקון הזה, בתוך התיקון שלנו, בתוכנו אנחנו מרגישים את מידת ההתאמה, עד כמה אנחנו דומים לו, אבל לא יותר.

לכן השאלה היא, איך אנחנו מודדים עד כמה אנחנו מתקרבים אליו מיום ליום? עד כמה התכונות שלנו, של כל אחד, הן יותר ויותר דומות לתכונות הבורא? איך אנחנו יכולים לעשות את הבדיקה הזאת בקבוצה, לפי איזה סימנים? איך לסדר את היחס הזה ביני לחבר, כך שאני אדע שבמידה הזאת אני באמת מתקרב לבורא, עד שאני מגיע להידמות אליו, ליכולת להידמות, להשתוות?

אנחנו צריכים להשתדל למדוד את זה יום יום, הייתי ממליץ לעשות יומן. בואו נעשה, לפי מה מדדתי היום את הנטייה שלי לבורא, לא נטייה, יותר נכון את ההתקדמות שלי, ההתקרבות שלי לבורא, איך מדדתי את זה בקשר ביני לחברים, כי אין לי מדידה אחרת. והאם כבר התחלתי להרגיש בקשר עם החברים שינויים שהם רוחניים יותר ויכולים להביא אותי באמת למצב שהיחס שלי לחברים מתקרב למצב שבו אתחיל להרגיש את תכונת הבורא, השפעה, ויכול להיות אפילו אהבה.

בואו נעשה יום יום מילוי ביומן שלנו, ונראה אחר כך, נלמד, איך חשבנו קודם ואיך אנחנו חושבים עכשיו. לפי מה בודקים ולפי מה מודדים? מה בשבילנו חשוב, איזה פעולות או איזה יחסים? מזה נלמד. גם אפשר זה מזה ללמוד. אבל כדאי לרשום ושיהיה לנו בסוף היום איזה סיכום קטן. משפט אחד, לא צריכים יותר. אפשר יותר מי שרוצה. כי באמת אין אהבת ה' אלא מה שמתגלה בקשר בין הבריות. זה הכלי וזה האור, ואנחנו צריכים לתקן את הכלי.

קריין: נקרא את קטע מספר 31 מתוך מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות" של בעל הסולם.

"חז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית. ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המיידי הבא אחריו הוא הדביקות."

(בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות")

סדנה

אבל בכל זאת כתובות הרבה מצוות שאנחנו צריכים לעשות כלפי הבורא, לא כלפי החברה. אם היינו מממשים הכול רק כלפי החברה והיינו מקבלים בתוך קיום המצוות כלפי החברה תוצאה עם הבורא, זה ברור, אבל ישנן מצוות שמכוונות ממש לבורא. אז איך בתוך החברה אני מקיים גם את המצוות כלפי הבורא? אם מצוות כלפי החברה הן כלי, ומה שמקבלים בתוך הכלי זה תוצאה שהיא היחס שלי עם הבורא כאור, אז ברור. אבל אם כך אין מצוות כלפי הבורא, ואנחנו רואים שישנן הרבה מצוות כלפי הבורא. איך אנחנו מקיימים אותן?

*

איך ביחס שלי לחבר אני חושב, מרגיש אפילו, שאני פונה לבורא? בכל דבר, בכל פנייה, בכל רגע שאני פונה לחבר אני משתדל להרגיש שאני עובד עם הבורא, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא"¹. יום יום, כל רגע. אם יש לכם איזה עצות אתם יכולים להתחלק בהן.

*

איך אני מגלה לעצמי שברגע שהחבר והבורא נעשים כאחד בעיניי, אז אני מגיע לכיוון הנכון, אז אני נעשה מכוון למטרה? "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", אורייתא זה מה שמתגלה בתוך הקבוצה, זה האור שמתקן אותנו, החיבור בינינו, והבורא שמתגלה בתוך החיבור. אז ברגע שהבורא והחבר נעשים כאחד, אני בזה מכוון למטרה, לדבקות, שחייבים להיות יחד כולם. איך אני כל הזמן חושב לא על הבורא אלא על החבר?

בדרך כלל אנחנו חושבים על הבורא. איך אנחנו מסתדרים עימו, איך פונים אליו וכן הלאה. אבל אנחנו לא פונים אליו אלא בתנאי שמתייחסים לחבר כמו לבורא, ואז כך אנחנו פונים לבורא, מסדרים את הקשר עימו. לכן, איך אני כל הזמן בודק את עצמי שאני קשור לבורא, שהוא בעצם החבר, רק שנעשה לי איזה דמיון, הבורא עשה לי איזה תרגיל, כדי שאני אוכל לתקן את הטבע שלי עליו. אבל אין חבר, זה הכול בורא, רק כל עוד אני נמצא ברצון לקבל שלי אני מרגיש במקומו חבר. ברגע שאני מתחיל לגלות את עצמי למעלה מהרצון לקבל, אני מרגיש במקום החבר בורא.

קריין: קטע מספר 32 מתוך מאמר "מצוה אחת" של בעל הסולם.

"אומר אני: שהמצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה."

(בעל הסולם. "מצווה אחת")

סדנה

איך אני, לפחות בחיים שלנו בקבוצה, במפעל, בהפצה, בכל מה שמשותף בינינו, משתדל לממש את עצמי בנתינה? לא שהחברה דורשת את זה, אלא הכלים המקולקלים שלי דורשים את התיקון. איך אני מתקן את הכלים המקולקלים שלי בפועל ביחס בינינו, בלימוד, בהפצה, בחיי החברה, העמותה? איך אני עושה זאת? בעל הסולם אומר שזאת מצווה שיכולה להביא אותנו "לשמה" בצורה הבטוחה והקצרה ביותר, זאת המצווה היחידה. האם בסוף היום אני יכול לעשות חשבון שאני עסקתי בה בכוונה ובמעשה?

*

קריין: קטע מספר 33, מתוך "פאי חכם", שיחות, "כל המצטער עם הציבור" של בעל הסולם.

"אמרו חז"ל "כל המצטער עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור" )תענית כא(. וזה ענין )מגילה יב:, סוטה ח:( "במדה שאדם מודד מודדין לו", פירוש, כפי גודל נקב הכלי, דהיינו, בית קיבול ותוך שלו, אותו חסרון יתמלא תמיד, לא פחות ולא יותר. לכן אותו עובד ה', שאינו מצטער עם הצבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלקיות הכללי בסוד נחמת צבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו. מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, דהיינו, נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית. ובזה תבין ענין "צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיון שהשפע מתברך לפי מדת החסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המדה לא פחות ולא יותר. אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מדה, רק למקבל. אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה, בברכת הוי'ה."

(בעל הסולם. פרי חכם – שיחות. "כל המצטער עם הציבור")

איך אנחנו מחברים את הכלים שלנו שיהיה לנו כלי מספיק לגילוי תכונת ההשפעה, שזה לא פחות מעשרה? אם מתחברים היחידים ומבטלים את עצמם ומעל הביטול שלהם, "צמצום" מה שנקרא, מתקשרים ביניהם, אז בקשר ביניהם כמו בפרצוף, מתחילה להתגלות תכונת ההשפעה שהיא משותפת ואחידה לכולם.

איך אנחנו מבינים שצריכים להתעלות מעל האגו שלנו, אבל חוץ מזה, איך אנחנו מתחברים לכלי אחד, שכל העשרה יהיו כאחד ואז הופכים להיות לכלי רוחני? על ידי מה מתחברים? זה שכל אחד צריך להתעלות מעל עצמו, אנחנו איכשהו יכולים לתאר, אבל על ידי מה מתחברים, ומה זה נקרא "מתחברים"?

*

איך אני בודק את עצמי, שאני רואה פגמים בחבר ומכסה אותם באהבה? כמה פגמים ראיתי בכל חבר וחבר ואיך כיסיתי אותם באהבה? כך שהפגמים לא נעלמים והאהבה קיימת רק בזכותם ככיסוי, עד ש"שמח אני ברשעים שמתגלים".

*

קריין: קטע מספר 34 מתוך מאמר "מצווה אחת" של בעל הסולם.

"הנה ענין מצוה אחת, בחלקה "המעשי" כבר ביארנו, שהאדם יקבל על עצמו, שכל שעות הפנאי שלו, יהיו מוקדשים לתועלת בריות העולם. וענין "המחשבה" הוא עיקרי במצווה זו, יותר מבמצוות המיוחדות בין אדם למקום, כי המצוות שבין אדם למקום, "המעשה" בעצמו מוכיח על הכוונה, שהיא לשם יוצרו, כי אין שום מקום לאותו המעשה, זולתו ית'. אבל באותם שבין אדם לחבירו, אשר מוצדקים מתוך עצמם, מתוך המצפון האנושי המחייב לעשותם. ואולם אם יעשה אותם מנקודת השקפה זו, ודאי שלא עשה כלום, זאת אומרת, שהמעשים לא יביאוהו לידי קרבת השי"ת, ולידי עבודה לשמה ממש. על כן צריך כל אחד ואחד, לחשוב במחשבתו שעושה כל אלה, רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהדמות לדרכיו, מה הוא רחום אף אני רחום, מה הוא משפיע תמיד טובות אף אני כן וכו', ודימוי הזה בצירוף עם המעשים הטובים יקרבוהו להשי"ת, באופן שיושווה צורתו לרוחניות וקדושה, וייהפך כחומר חותם ויוכשר לקבלת השפע העליונה האמיתית."

(בעל הסולם "מצווה אחת("

איך אנחנו מחלקים את הזמן שלנו בצורה אופטימאלית לפעולות כלפי הבריות, פעולות כלפי הבורא, פעולות מעשיות ופעולות במחשבה? איך אנחנו עובדים כלפי הבורא בפעולות במעשה ובמחשבה? איך אנחנו עובדים כלפי הבריות בפעולות במעשה ובמחשבה? ואיך אנחנו מחלקים את זמננו, היינו, מאמץ, פעולה, מחשבה לזה ולזה? תדברו ומתוך זה תבינו. להתחיל לדבר והשכל יבוא מתוך ההתקשרות שמקשיבים זה לזה.

*

איך במשך היום, בכל זאת, בכמה דקות שיש לכל אחד אנחנו נוכל להתקשר כל אחד לעשירייה האקראית שלו, וליתר העשיריות, ולכלי העולמי, במיוחד עכשיו לפני הכנס, ונתקרב להיות בכל זאת יחד? איך נעשה זאת?

גם לעשירייה האקראית שלי לא יעזור להישאר כמו שהיא. אנחנו חייבים את הכוח הגדול הזה שיש באיזשהו חיבור, אפילו הכי קטן, אבל בין כולנו יחד בעולם. איך נעשה זאת למטרת ההצלחה של העשירייה האקראית שלי? כי אין הבדל כל כך בין העשירייה האקראית לבין כל "בני ברוך" העולמי. איך אנחנו מממשים את הקשר בין כולם?

*

האם אנחנו מרגישים שהעשירייה האקראית עוזרת לנו לאחוז יותר בכלי העולמי? כי הכלי העולמי זה משהו קבוע, קיים, יציב איכשהו, וזה אקראי. האם זה עוזר לנו קצת לפנות למעגל חיצון יותר הקבוע?

*

(סוף השיעור)