שיעור בוקר 30.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא "להשפיע נחת רוח לבורא". קטע מספר 25.

חכמת הקבלה מתארת לנו בסך הכול תהליך. ממצב שבו אנחנו נמצאים, אפילו שלא מודעים במה נמצאים, באיזו תכונה, על מנת לקבל, אגואיסטית, הכול לעצמי, לא רואה את האחרים, הכול מעביר דרכי, מה שלטובתי, מה שלא לטובתי, אני צובע את זה בצבעים משלי, טוב או רע, ועד שאנחנו לאט לאט מתחילים להעביר ביקורת על התפיסה שלנו, עד כמה אנחנו מכורים לרצון לקבל, עד כמה הוא שולט בנו, עד כמה אנחנו לא מסוגלים להתרומם ממנו, אבל כבר מתחילים לזהות שזה הוא ולא אנחנו. זאת אומרת, יש כבר איזו התנתקות פנימית מהרצון לקבל, שלא רוצים להיות מזוהים עימו ללא שכל ודעת, אלא אפילו שבעל כורחנו אנחנו מקיימים את הפקודות שלו, אנחנו רואים שאין לנו ברירה ומקיימים.

ואחר כך עוד שלב, שמשתדלים אולי לא לקיים, אולי להתעלות למעלה ממה שהאגו שלנו, הרצון לקבל שלנו מכתיב לנו. וכך לאט לאט רוצים לראות בו את השונא שלנו, את האויב שלנו העומד נגדנו, ואיך להתרחק ממנו, להחזיק אותו מחוץ לעצמנו, ועוד לדחות ולדחות אותו, אם אפשר. וכך אנחנו עוברים שלבים שנקראים "שלא לשמה", אבל יודעים שזה "שלא לשמה", שאנחנו נמצאים בתוך האגו, ומחוסר ברירה אנחנו בכל זאת מחויבים להיות תחת שליטתו. אבל אנחנו כבר מבינים שהוא פרעה הרע, עד שלא מסוגלים יותר להיות בשליטה שלו, עד כדי כך ש"טוב לי מותי מחיי", אני מוכן לברוח בלילה ממנו לתוך החושך, כי החושך בשבילי פחות מפחיד ודוחה מפרעה, וקריעת ים סוף שתהיה לפני, אני מוכן לקפוץ לתוכו. העיקר לברוח מהמחשבות והרצונות שכל הזמן ממש כובשות אותי, וכך אנחנו מגיעים לגבול בין "שלא לשמה" ל"לשמה".

היינו במצב של האגו, שלא ידענו אפילו. אחר כך התחלנו להודות, להבין, להרגיש שאנחנו כן נמצאים בתוך האגו שלנו, ורוצים ולא רוצים לצאת. התחלנו איזה פעולות אולי לצאת ממנו, וכך הגענו למצב שכן רוצים להתעלות. וודאי שכל המצבים האלה מגיעים לנו מלמעלה. אנחנו לפעמים יכולים להגיד שיש משהו שתלוי בנו. לפעמים אנחנו רואים שלא תלוי בנו כלום. אבל כך אנחנו מתקדמים בכל זאת בהבחנות חדשות, יותר חדות, יותר ברורות, ומגיעים למצב שנקרא "משלא לשמה עוברים ללשמה". "שלא לשמה" זה שאני רוצה להיות בעל מנת להשפיע, אני רוצה לצאת משליטת האגו שלי, אני רוצה לקיים כל מה שהבורא רוצה, ואני מרגיש עד כמה שאני לא מסוגל אם שולט עלי הטבע שלי. ועד כמה אני לפעמים מסוגל, ורוצה וחושב, אם אני מקבל איזו התעוררות מלמעלה ויכול כן להיות בשליטה של הרצון להשפיע, איכשהו במשהו, עד כמה זה מיד פותח לי את העולם החדש, התפיסה, ההרגשה. כך אנחנו מתקדמים.

קריין: קטע מספר 17, מתוך מאמר "הכניסה לעבודה" של, "כתבי רב"ש ג'".

אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת. כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך. אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע.

(רב"ש - ג'. מאמר 223 "הכניסה לעבודה")

סדנה

איך אנחנו עוזרים לבורא להעביר אותנו ממצב "שלא לשמה", שזו גם כבר מדרגה גדולה מאוד וחשובה מאוד, כפי שכותב על זה רב"ש, שיותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו את מדרגת "לשמה", שזו רוחניות נקיה, עוד יותר חשובה מדרגת "שלא לשמה", לפני זה, שאנחנו לא יודעים להעריך אותה.

קריין: מרב"ש א', מאמר "השלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל".

צריכים לדעת, שמדרגת "שלא לשמה" היא מדרגה חשובה מאוד, ואין לנו שכל להעריך את חשיבות של תו"מ שלא לשמה. ואאמו"ר זצ"ל אמר "עד כמה שהאדם מבין להחשיב את העבודה דלשמה, שהיא עבודה חשובה, הוא צריך לדעת, אפילו השלא לשמה עוד יותר חשוב מהלשמה, שאדם נתן שיעור לחשיבותה. כי אין האדם מוכשר להעריך את החשיבות של קיום תו"מ אפילו שלא לשמה. אבל בטח ששלימות קיום של תו"מ צריך להיות לשמה".

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מדרגת "שלא לשמה"? האם אנחנו יכולים להיות בה או יכולים לחשוב איך להיכנס בה? מה זה נקרא "שלא לשמה" וכלפינו?

*

איך הגענו למצב "שלא לשמה"? בכל זאת, לא היינו בו, היינו כמו כל בני האדם. איך? על ידי מה הגענו למצב שנקרא "שלא לשמה"?

*

מה הייתה השתתפות שלנו בלעבור מהמצב הרגיל, למצב "שלא לשמה", לעומת ההשתתפות שאנחנו צריכים עכשיו להוסיף כדי לעבור מ"שלא לשמה" ל"לשמה"? מה ההבדל בהשתתפות שלנו בתהליך, במעברים האלה, ממצב רגיל ל"שלא לשמה", ומ"שלא לשמה" ל"לשמה"?

*

על ידי איזה אמצעי אני מגיע ל"שלא לשמה" ואחר כך אני מגיע ל"לשמה"? על ידי איזה אמצעי שנמצא לפני, שתלוי בי, אני יכול להגיע ל"לשמה"?

*

איך אני יכול לתאר את עצמי מתבטל לחברה, ושבזה אני מתבטל כלפי בורא ונכנס ל"לשמה"? איך אני מתאר לעצמי את הביטול שלי כלפי החברה ובתוכה ביטול שלי כפי הבורא ואז שאני נכנס ל"לשמה"? תעזרו אחד לשני לבנות את הציור הזה.

*

קריין: קטע מספר 18, מתוך מאמר "כל מקדש שביעי א" של רב"ש.

"בזמן שהאדם בא לידי דרגה שהוא רוצה להשפיע לה', היינו נחת רוח ליוצרו, ואז מתחיל לחשוב מה חסר לה', בכדי שיוכל להמציא לו, כי כל דאגותיו הן רק שתהיה נחת רוח להקדוש ברוך הוא, אז הוא רואה שכל מה שברא את העולם, בכדי שיקבלו תענוגים ממנו, ויותר מזה לא חסר להקדוש ברוך הוא. לכן הוא ממלא אז את רצון ה' ומקבל את התענוגים. ואז כבר אין שום ענין של נהמא דכסופא, מטעם שהוא לא מקבל את התענוגים משום שהוא רוצה להנות, אלא מטעם שרוצה להשפיע להקדוש ברוך הוא. כי בזמן שהאדם בא לדרגה שרוצה רק להשפיע לה', אז עובר ממנו הצמצום, ורואה את העולם שהוא מלא כל הארץ כבודו. ואז הוא רואה שכל זה נגלה לעיניו בכדי שיהנה מזה. לכן אחר שהשיג את דרגת השפעה, היינו שהשיג את המדרגה שכל רצונו הוא רק להשפיע נחת רוח לה', אז האדם ממלא את עצמו מכל התענוגים מה שעיניו רואות, כנ"ל בביאור "מלא כל הארץ כבודו". "

(רב''ש - ג'. מאמר 295 "כל מקדש שביעי - א")

איך אנחנו מרגישים את המעבר הזה, הסוויץ' שקורה לנו, כשאני טועם נניח משהו טעים מאוד ונהנה, או שאני מתחיל ליהנות מזה שקבלתי את זה ממישהו, מִחבר נניח ורוצה בזה ליהנות לו? מה קורה בי שבמקום לטעום משהו מתוק, לטעום משהו טוב ממה שמכבד אותי החבר, אני עובר למצב שאת התענוג הזה אני רוצה להחזיר לו, לשייך לו, שאני עושה את זה לא לעצמי אלא בשבילו. מה קורה אצלי בפנים? אני מפסיק תענוגים, אני מפעיל כוונות, מה אני עושה? איזה מעברים רגשיים אני צריך לשנות בי?

*

קריין: קטע מספר 19, קטע מספר 19, מתוך מאמר "אין עוד מלבדו", "שמעתי א'".

"הגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "שמחת השכינה למעלה". ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים." 

(בעל הסולם. שמעתי. א. "אין עוד מלבדו")

שאלה: יוצא ממה שבעל הסולם כותב עכשיו שיש ממש היפוך גדול בין המטרה, בין ההשתוקקות לבין העבודה בלהשפיע על מנת להשפיע. כאילו יש קונפליקט.

וודאי. זה נקרא "צמצום", "מסך", "זיווג דהכאה", "אור חוזר", שהכול עובד בצורה הפוכה.

תלמיד: איך להתמודד עם זה שההשתוקקות צריכה להיות על לקבל תענוג, בסופו של דבר, כי בזה יהיה נחת רוח?

כי בזה יהיה נחת רוח קודם. לכן יש כאן צמצום, כי בזה אני עושה נחת רוח, ולכן אני מקבל תענוג. הכוונה קודמת למעשה. מה שאין כן, קודם המעשה היה קודם להכול והכוונה באה אחרי המעשה.

תלמיד: אבל עוד לפני זה, צריך לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע, שבכלל אין חשבון עם קבלת התענוג.

זה המעבר. שאני לא יכול לקבל שום דבר אם אין לי כוונה להנות לבורא, נגיד.

תלמיד: איך אפשר לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע כשההשתוקקות צריכה להיות בסופו של דבר על קבלת התענוג? על מה העבודה בלהשפיע על מנת להשפיע?

יש כאן שני דברים. דבר אחד, שאני יכול להגיע למצב שאני מבטל את הרצון וההשתוקקות, מזה אני יורד לאפס וכאילו לא נברא ולא קיים. זה לא מקובל בחכמת הקבלה, זה מקובל אצל דתות למיניהן שהן הורסות את הרצון לקבל ואדם לא רוצה. גם בעל הסולם כותב על זה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שכך היו עושים בימי קדם, שהגיעו לעינויים כאלו שכבר אין להם שום רצון לקבל וכך עבדו. אבל זה אפשרי עם רצון לקבל קטן ולא שהופכים אותו בעל מנת להשפיע. מה שאם כן להגיע לצד השני של המטבע, כמו שבעל הסולם כותב, אפשר.

קריין: בהקדמה לתע"ס אות י"א.

"בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב"." זאת אומרת לא הורסים את הרצון לקבל, לא מדכאים אותו עד כדי כך שהוא לא רוצה להתעורר, מפחד. כמו עם כלב, אתה נותן לו מכות והוא כבר לא רוצה. לא שהוא לא רוצה דבר שהיה נהנה ממנו קודם, אלא נתת לו כל כך מכות שהוא כבר קושר את המכות האלה לתענוג ולא כדאי לו התענוג הזה, התענוג הופך להיות לסבל, ואז הוא לא רוצה. בצורה כזאת אתה מדכא את הרצון לקבל, לא שאתה מתקן אותו, אלא אתה מקלל את התענוג ומקלל את המכה ומקלל את הבורא ומקלל את הכול. כך לא מגיעים לתכלית. "הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

יש לך עכשיו אמצעי, ועל ידי האמצעי הזה אתה עובר לאט לאט לכוונה חדשה, שהכוונה היא קודמת למעשה. זאת אומרת היה קודם מעשה שרצית ליהנות, אחר כך על ידי זה שעשית איזה פעולות והזמנת מאור המחזיר למוטב, דרך עשירייה ועוד כל מיני דברים, אתה התחלת לחשוב לא שאתה רוצה ליהנות אלא אתה רוצה להנות. ואז העסק שלך הופך להיות כבר תיקון, אתה מתקן את עצמך, עד שאתה מתחיל לחשוב שהחשוב לך זה לגרום נחת רוח לא לעצמך אלא לזולת. על ידי מה אתה יכול לגרום נחת רוח לזולת? על ידי זה שאתה מפסיק את התענוג שלך וחושב על התענוג של הזולת. אתה עובר למצב שאתה מבין שרק על ידי זה שאתה תהנה בכוונה לגרום נחת רוח לבורא, אתה יכול לקבל ממנו וזה יהיה כהשפעה. זאת אומרת, הכוונה היא קודמת.

שאלה: מה זו עבודה על כוונה?

אני רוצה שהבורא יהיה חשוב לי יותר מהתענוג שלי.

תלמיד: אבל אם אני צריך לצמצם את התענוג, אז איך אני יכול למדוד כמה כוונה?

אלה כבר חשבונות.

תלמיד: וצריך לעשות את החשבונות כשבונים את הכוונה?

ודאי, אחרת איך אתה יכול לעבוד עם כוונה. אבל זה כבר בדרך, אם אתה תגיע לזה, אתה תראה איך מודדים. בכל זאת אתה צריך לעבור צמצום, ואחרי צמצום לבנות יחס לבורא, עד כמה הוא חשוב מהיחס לאגו שלך, ולפי זה אתה כבר יכול למדוד כמה לקבל בעל מנת להשפיע.

(סוף השיעור)