שיעור בוקר 18.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 392, מאמר "הערבות"

קריין: אנחנו לומדים את מאמר הערבות בספר "כתבי בעל הסולם".

הערבות

(המשך ממאמר "מתן תורה")

"שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.

כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה", אות ב' וג', עש"ה מלה במלה.

דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.

משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ט"ז, עש"ה.

שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם. כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית.

ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה.

ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית, מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל.

באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, שישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.

כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר."

אנחנו רואים עד כמה הערבות פועלת בכל הכלי השבור של אדם הראשון, נשמה אחת שהתחלקה להרבה מאוד חלקים ובכל אחד מאיתנו יש חלק, ועד כמה אנחנו צריכים לעבוד כדי לחבר את כול החלקים האלה שוב לנשמה אחת. ודאי שזו לא עבודה פשוטה, לא קלה ולא מהירה, ואנחנו נמצאים בה ונמצאים ביישומה, כי מה שקרה עד עכשיו זה שכבר עשינו הרבה, אנחנו לא זוכרים את זה, זה היה בגלגולים הקודמים, אבל עשינו הרבה מכל התיקונים, ועכשיו לפנינו לעשות את התיקון האחרון.

ההבדל בין כל התיקונים הקודמים והתיקון האחרון הוא שאת התיקונים הקודמים עשינו בדרגות דומם, צומח, חי שבמין המדבר, ועכשיו עלינו לעשות תיקון במדבר של המדבר. אומנם זה התיקון האחרון אבל הוא הכי קשה, כי אנחנו צריכים לתקן את האגו שלנו בדרגה הגבוהה ביותר, בחיבור הגבוה ביותר בינינו, עד שנצמיד זה את זה ממש כאיש אחד בלב אחד. זה מאוד לא פשוט, זה מאוד קשה, זה יותר קשה מכל התיקונים שעברנו בעבר בכל הדורות, בגלגולים, אבל זה מה שיש לפנינו.

שאלה: מה הכוונה שלא ניתנה תורה עד יציאת מצרים?

רק אחרי שאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בשליטת האגו שלנו, שזו שליטת פרעה, אז אנחנו יכולים לרצות לברוח מהשליטה שלו, לעלות מעליו, מעל פרעה שלנו, ולהתחבר בינינו כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: אדם שעדיין נמצא במידה מסוימת בתוך אהבה עצמית, האם הוא לא יכול בכלל להיכנס לערבות?

זה סותר את זה, איך יכול להיות שניכנס לערבות כשאנחנו עדיין עבדים, זאת אומרת שעל הרצונות שלנו שולטים כוונות על מנת לקבל? איך יכול להיות שאני אהיה מחובר עם אחרים כדי לתת להם, לספק להם, לעזור להם, אם אני עדיין בעצמי לא חופשי לצאת מהאגו שלי?

תלמיד: מה בכל זאת אני יכול לתת לעשירייה, האם רק דוגמא ומאמץ?

דוגמה ומאמץ וכך איש את רעהו יעזורו. ואז הבורא יתחבר למאמצים שלנו וכך נזכה לגאולה. אחרי הגאולה נצטרך לעשות עוד תיקונים על הנשמה השבורה שלנו, לבנות את בית המקדש מה שנקרא.

שאלה: לגבי הערבות בעשירייה, אם חבר אחד מאוד זקוק לעזרה, אז איך לא נהיה אותם אלה שלא רוצים להיות בערבות ולא נשאר באהבה אגואיסטית, אלא כן נתכלל כולנו בתהליך הזה?

מה שאנחנו לומדים עכשיו זה צריך להביא אותנו להחלטה שאנחנו חייבים להגיע לערבות. ערבות היא מה שקושר את כל הכלים השבורים, המפוזרים, המחולקים, המרוסקים של האדם, חזרה יחד לכלי אחד משותף, לנשמה אחת, וכך אנחנו משחזרים את עצמנו. לכן נצטרך לעסוק בזה.

אם היינו במצב טוב בינינו והיינו יכולים למסור כוח אחד לאחר, אז היינו יכולים עכשיו לדוגמה לעזור לחברים שלנו בקייב, יש להם עכשיו בעיה עם החשמל, היינו יכולים עכשיו לחשוב עליהם, למסור להם את הכוח שלנו, את הרצון שלנו, והאור היה נדלק שם.

אנחנו אתכם קייב, אנחנו נעזור, ועכשיו נחשוב רק עליכם.

שאלה: כתוב בתחילת המאמר שנשאל כל אחד ואחד אם הוא מוכן לקבל על עצמו את הערבות. איך אחרי שכולם הסכימו ואמרו "נעשה ונשמע" פתאום נפלו עוד פעם לאהבה עצמית?

זה היה בעבר בכוונה. כדי לתת להם כלי שבור אמיתי הבורא שבר את הכלי, אבל זה הבורא ששבר, הרשימות הם מהבורא ולא מהם. לכן מה שקרה בהיסטוריה שגם הכלי שהתחבר על אור האמונה שזה בית המקדש הראשון, וגם הכלי שהתחבר באור החכמה שזה בית המקדש השני, הכלים האלה נשברו בגלל בני האדם, ולכן יש בהם רשימות מבני אדם שאפשר לתקן. לאחר מכן יהיה לנו בית מקדש, זאת אומרת כלי של נשמה שלם במלואו, והוא כבר לא יישבר אלא יתקיים לנצח.

תלמידה: איך במצב שיש ערבות שלמה בתוך העם פתאום אחד נופל ומושך אחריו אחרים?

זה לא בדיוק כך, אלא נופל תמיד מי שנמצא הכי גבוה כי יש לו את העביות הכי גדולה, את הנטל הכי גדול, והוא צריך להיות גם בכוח הכי גדול. לכן אנחנו קוראים על הכהן הגדול שהיה בבית המקדש שהוא עסק בעבודה גדולה של הכוהנים, אבל עם זאת עד כמה הוא היה בעבודה גרועה מאוד של היצרים שלו, הוא היה מוכר הכול תמורת זהב ותמורת כבוד. אנחנו לא מבינים זאת עכשיו, אבל נברר את זה לאט לאט, נתקדם לכל הדברים האלה בשווה. אנחנו צריכים עכשיו לראות רק עד כמה העבודה שלנו היא עבודה שמגיעה אלינו מהחושך וצריכים להתחבר יותר ויותר. ככל שנתחבר יותר, כך נבין יותר מה קרה ומה יקרה.

תלמידה: במה אותה הסכמה שניתנה אז מחייבת היום את אלה שהסכימו?

כמו ההסכמה שהייתה אז, כך היא צריכה להיות היום רק לפי הכלים החדשים שמתגלים. ההסכמה היא בזה שכולנו כן יכולים להיות, רוצים להיות כ"איש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", זאת אומרת כל מי שמשתוקקים לבורא רוצים להיות חברים, היינו מחוברים ביניהם, ו"מי לה' אליי" כך קרא יהודה, שהשם שלו גם אומר על איחוד, ואנחנו צריכים להגיע למצב כזה.

שאלה: מיד אחרי השיעור תהיה סעודה והיינו רוצים לקבל הכוונה. מהי המהות של סעודה רוחנית?

חיבור של כולם יחד בזמן הסעודה. הסעודה מסמלת את קבלת האור העליון, ולכן אנחנו כביכול מסמלים בסעודה את זה שאנחנו מקבלים את האור העליון ומקבלים אותו כולנו יחד סביב השולחן המשותף שלנו.

תלמיד: עם איזו תוצאה צריכים לצאת אחרי הסעודה?

עם זה שהתחברנו, שהסעודה קשרה אותנו. הסעודה היא כמו שאנחנו מקבלים את האור העליון. כשהאור העליון מגיע, אז אנחנו יוצאים מהסעודה לגמרי מחוברים בינינו, ואנחנו מקווים שזה יעזור לנו באמת לחזק את הקשרים שלנו, של כל קבוצה וגם של כל אחד מאיתנו בעצמו, להיות יותר מחוברים, יותר חזקים ויותר מכוונים למטרה, לחיבור הכללי שבו יתגלה הבורא.

(סוף השיעור)