שיעור בוקר 25.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תפילה – קטעים נבחרים מהמקורות

איך עבר יום האתמול? הייתם בתפילה או לא?

תלמיד: זה היה מורגש בבוקר מאוד מאוד חזק, ובאמת הכוונות היו בתדירות יותר גבוהה בבוקר, ולאט לאט אחר הצהריים זה הלך ודעך ואז עשינו איזה משהו קבוצתי, ועוד הפעם, רק כדי לעשות את זה אתה חייב את העשירייה, אתה חייב עוד הפעם לצעוק רק כדי לעשות את המהלך הקבוצתי הזה.

תלמיד: היה איזה מסר שקיבלנו ממך, ששלחו בווטסאפ, שאתה אומר שצריך שמישהו יזכיר על התפילה, ואחריו הרגשתי שכן, היו כמה חברים שהזכירו וכאילו זה היה יותר באוויר. דווקא באמצע היום כשזה בא, זה עוזר.

אני מוכן לעשות את זה כל הזמן, רק אני רוצה שאתם תזכירו זה לזה, אתה מבין. לי לא קשה במשך היום, אני כל הזמן נמצא עם החומרים האלה, אם אני לא בצילומים, אבל אם צריכים ממש, אם יש איזה זמן קריטי אז אני מוכן להתקשר ולהופיע בחי או בווטסאפ .

תלמיד: חתמנו ברית בסוף השיעור שפעם בשעה הגבאי ישלח קטע אחד מקטעי מקור וכולנו, קודם מחיים את ההרגשה שקיבלנו בסדנה בשיעור, ואז קוראים יחד את הקטע, כל אחד במקומו, לא מתחברים, ואז מתפללים מתוך אותה הרגשה שהקטע השאיר בנו, וזה היה מאוד קשה פעם בשעה לקחת את הדקה הזאת ולעשות, אבל הורגש מאמץ משותף מאוד חזק בעשירייה להצליח בזה והעלינו לזה חשיבות כל היום וזה היה מאוד חזק.

זה מאמץ, מאמץ חזק, זה מאוד רציני.

תלמיד: ישבתי במהלך היום עם הכתובים, הרבה חיפשתי קטעים בנושא התפילה. ב-11 היה לנו מפגש שהעצים את ההרגשה של העשירייה, והיה את מאמר הצהרים גם כן, שנפגשתי עם חברים, זה העצים את המפגש ואז פתאום התפוצצתי מבפנים ברגש מאוד מאוד חזק של אהבה כלפי החברים שלי בעשירייה, אמרתי את זה לחברים, וכך הרגש הזה המשיך עד שנפגשנו, שמה הוא דעך פתאום.

תלמיד: לקחנו על עצמנו תפילה פשוטה והיה מורגש שאפילו את שני המשפטים האלו שאמרנו היה קשה לתפוס אותם, ואז באיזשהו שלב במהלך היום המשפטים נעלמו, נשאר איזה רגש, ולא הצלחתי להבין אם זה תפילה יותר טובה או תפילה פחות טובה

אבל אתם הרגשתם מה יכולה להיות תפילה, זאת אומרת מה יכולה להיות אותה פנייה לבורא שבאמת היא מגיעה אליו. זאת אומרת, איך זה יוצא מאיתנו, איך זה עובר אליו ואיך אנחנו מרגישים שזה נקלט ואולי אפילו מרגישים איזו תגובה. כי הבורא לא משתנה, אנחנו במידה שמכניסים בו את התפילה שלנו, ההפרעה שלנו, השינוי, במידה הזאת אנחנו יכולים להרגיש אותו, בשינוי, זאת אומרת איפה אנחנו בו, על ידי פנייה נכונה.

תלמיד: התגובה היחידה שאני הרגשתי הייתה שפשוט יש משהו שיטתי, שמשכיח ממני אבל ממש, זה פשוט מדהים, שני משפטים ולא מצליח לזכור אותם.

זו העבודה שלו. זו כבר העבודה של הבורא שדורש מאיתנו יתר עוצמה וחדות, שנברר את זה.

קריין: קטע מס' 3, מתוך בעל הסולם, אגרת י"ח.

"תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע(מעת לעת), שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו. והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת."

(בעל הסולם. אגרת י"ח)

אתם יודעים למה אני מעביר לנו את עניין התפילה? שאנחנו נראה עד כמה שאנחנו בכלל לא מכוונים לבורא, לא נמצאים עימו בשום מגע, לא אכפת לנו מזה ולא לכיוון שלו. תמיד אנחנו דיברנו שלא חשוב לנו הקשר בקבוצה, זה נגד הטבע שלנו. נגד הטבע שלנו גם כן להיות בקשר עם הבורא, ממש, ואז כשאנחנו מדברים עכשיו על חשיבות התפילה, שהכול מושג על ידי התפילה, ואנחנו לא מסוגלים להגיע לזה אפילו בצורה פרטית, שאני שוכח על הקבוצה ועל הכול, שאני בעצמי מכוון, לא יתנו לי לעשות את זה. לעמך כן שם בכל מיני דתות ואמונות, לי לא.

למה? הבורא רוצה שיהיה קשר אמיתי, נכון, פנימי, ברור, חזק והדדי, ולכן יראה לי עד כמה שאני לא נמצא בקשר. ואז מתוך זה שאנחנו נגלה שאנחנו לא יכולים לפנות, להתפלל, להיות במגע עם הבורא, אז אנחנו נבין עד כמה שאנחנו זקוקים לסביבה, לחברה, לקבוצה, לחיבור, ושרק בתוך החיבור אנחנו נגלה את הבורא שלנו ואליו נוכל לפנות, יחד בלבד. אחרת אני לא מגיע אליו ואף אחד, אלא כולנו יחד בלבד.

זה לא אותו בורא כמו שהעמך מתפלל אליו בכל מיני שפות ואמונות מה שמתארים לעצמם, אלא אנחנו צריכים לגלות אותו, כי הבורא זה "בוא וראה". ולכן טוב אם אנחנו עכשיו נלמד על התפילה, עוד יותר טוב אם אנחנו נגלה כמה שאנחנו לא מסוגלים לזה ולא רוצים את זה, ונבין שרק בפנייה הנכונה האמיתית אנחנו יכולים להגיע לשינוי מצבנו, ולשינוי אנחנו יכולים להגיע, רק אם אנחנו פונים באמת, שאנחנו אז ורק אז נמצאים באיזשהו מימוש, כל אחד נמצא במימוש עצמו, וזה אפשרי רק בתנאי שאנחנו מתקשרים לבורא, ולהתקשר אליו אפשר רק אם אנחנו מתחברים יחד וכולנו יחד פונים ודורשים.

קריין: קטע מס' 4, מתוך "שמעתי" מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"

"אמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו. נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים. אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו."

(בעל הסולם. שמעתי. ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

זאת אומרת, או שאנחנו הולכים בחיים כמו שהולכים, ואם אנחנו רוצים לשנות משהו, לזרז את ההתפתחות שלנו, לדעת לאן ואיך אנחנו הולכים, אז אנחנו יכולים לעשות את זה אך ורק על ידי התפילה, והעיקר בשבילנו אז ללמוד איך אנחנו בכל זאת מתפללים, היינו פונים לבורא.

קריין: קטע מס' 6, מתוך רב"ש א' "מהו לפום צערא אגרא".

"אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות. כלומר, כמו שנתן להנבראים רצון לקבל, כמו כן הוא יכול לתת להם אח"כ רצון להשפיע. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", משום זה צריך האדם להשיג מקודם חסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וענין הרגשה, שאי אפשר להרגיש שום חסרון, אם לא יודעים מה הוא מפסיד, ע"י זה שאין לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו, שאין לו הרצון להשפיע. ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער ויסורים. וכשיש לו החסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת."

(רב"ש - א'. מאמר 29 "מהו לפום צערא אגרא" 1987)

קריין: קטע מס' 7 מתוך רב"ש א', "אישה כי תזריע".

"העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור.

(רב"ש - א'. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)

סדנה

בואו נתייעץ, איך אנחנו מתפללים עבור זה שיהיה לנו חיסרון להשפעה?

*

קריין: קטע מס' 13, מתוך רב"ש א', "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה".

"שהאדם רוצה ללכת בדרך של השפעה ולא בבחינת קבלה, עיקר החטא הוא, בזה שהאדם לא מבקש מה', שיעזור לו לנצח את הרע."

(רב"ש - א'. מאמר 4 "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה" 1988)

"שהאדם רוצה ללכת בדרך של השפעה ולא בבחינת קבלה, עיקר החטא הוא, בזה שהאדם לא מבקש מה', שיעזור לו לנצח את הרע."

(רב"ש - א'. מאמר 4 "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה" 1988)

זאת אומרת, כל העבודה שלנו היא כל הזמן להיות בבקשה, איך אנחנו יכולים לזכות לרצון להשפיע. ולא חשוב שנראה לנו שזה חשוב, לא חשוב, רחוק, כדאי, לא כדאי, כל הזמן להיות נודניק בבקשה הזאת, כל הזמן, כל הזמן, ככה אוטומטי. אתה רוצה את זה, כן. אתה לא רוצה את זה, גם כן. לא חשוב. להתרגל פשוט להיות עם המחשבה הזאת, עם הדרישה הזאת מהפה ולחוץ אפילו, בלי לב ובלי שום דבר. זה חובה להגיע למצב כזה שכל הזמן זה כך. שירגיל את עצמו. וכך אם אנחנו נעשה את זה בקבוצה, בטוח שנוכל להשפיע לבורא.

את זה תלמדו מתינוקות, מילדים קטנים איך שהם לא עוזבים, אלא מתנדנדים ודורשים, ודורשים. צריכים את זה. אנחנו מבינים שלא צריכים. גם כשאנחנו נותנים לו בעוד רגע וסוף סוף קיבל, הוא זורק את זה ולא צריך, אבל הוא לא עוזב עד שמקבל. אנחנו צריכים ללמוד את זה כך מהילדים הקטנים.

אז מקבלים על עצמנו הכרחיות הזאת, שבמשך היום אף אחד לא עוזב את המחשבה הזאת. לא להיות למעלה מהדעת, לא להיות בקו האמצעי, לא להיות שם בכל מיני דברים, אלא דרישה לרצון להשפיע. משהו פשוט מזה אם אפשר להגיד, בבקשה. שתיים שלוש מילים, אבל שזה כל הזמן יהיה לנו.

קריין: קטע מס' 14, מתוך רב"ש א', "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה"

"חטאו של אדם הוא בזה, שלא בקש עזרה מה'." כי אם היה מבקש עזרה, בטח היה מקבל העזרה מה'. הוא לא מדבר על סתם אדם מהרחוב שכל הזמן יכול להתפלל ולבקש, וללכת לכל מיני מקומות מיוחדים לזה ולקרוא מהספרים תפילות למיניהם, אלא הוא מדבר על עזרה מה' שמבקש את הרצון להשפיע.

"חטאו של אדם הוא בזה, שלא בקש עזרה מה'. כי אם היה מבקש עזרה, בטח היה מקבל העזרה מה'. אלא אם האדם אומר, שבקש עזרה וה' לא נתן לו, על זה באה התשובה, שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלות. כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלות כל פה". ואם היה מאמין באמת, היתה תפלתו שלימה." זאת אומרת, כל היום שאני כל הזמן מנדנד לבורא כמו תינוק לאימא, אני צריך בכל זאת להיות בטוח שהוא שומע. אני מנדנד, והוא שומע את כל הפנייה שלי, כל הדרישה שלי, שומע, שמע, שומע. "וה' שומע תפלה שלימה, היינו שהאדם משתוקק בכל לבו, שה' יעזור לו. מה שאין כן אם תפלתו אינו שגורה בפיו, שהפירוש הוא, שאין לו האמונה אמיתית, שה' יכול לעזור לו, ושה' שומע את כל מי שמבקש ממנו," כמו תינוק שבטוח שרק מאימא הוא יכול לקבל את מה שהוא רוצה, ולכן הוא לא עוזב אותה, אלא תופס אותה ודורש ממש ללא גבול, "ושלפניו קטן וגדול שוים, דהיינו שעונה לכולם. נמצא, שהתפלה אינה שלימה."

(רב"ש - א'. מאמר 4 "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה" 1988)

הכול תלוי רק באותו תינוק שדורש.

"חטאו של אדם הוא בזה, שלא בקש עזרה מה'. כי אם היה מבקש עזרה, בטח היה מקבל העזרה מה'. אלא אם האדם אומר, שבקש עזרה וה' לא נתן לו, על זה באה התשובה, שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלות. כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלות כל פה". ואם היה מאמין באמת, היתה תפלתו שלימה. וה' שומע תפלה שלימה, היינו שהאדם משתוקק בכל לבו, שה' יעזור לו." להשיג תכונת ההשפעה. "מה שאין כן אם תפלתו אינו שגורה בפיו, שהפירוש הוא, שאין לו האמונה אמיתית, שה' יכול לעזור לו," להשיג תכונת ההשפעה "ושה' שומע את כל מי שמבקש ממנו, ושלפניו קטן וגדול שוים, דהיינו שעונה לכולם. נמצא, שהתפלה אינה שלימה." 

(רב"ש -  א'. מאמר 4 "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה" 1988)

.

אז ברור לנו מה אנחנו צריכים לעשות משך היום? במה יהיה שונה היום מאתמול? דברו ביניכם. איך אנחנו היום משלימים את מה שעשינו אתמול לדרגה, לבקשה, לדרישה יותר מכוונת, יותר גדולה, יותר עוצמתית, במה?

*

קריין: קטע מספר 15, מתוך רב"ש א', "ענין תפילה".

"מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו. ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב. ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". אבל היות שהתפלה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו "תפלה", היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה." 

(רב"ש - א'. מאמר 10 "ענין תפילה" 1986)

קריין: שוב קטע מספר 15.

"מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו. ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב." זאת אומרת יש לנו כאן עוד שלב שאנחנו נבקש, נבקש, נבקש, נבקש שלא רוצים כלים דהשפעה. אחר כך הבורא ייתן לנו איזה טעם בזה שאנחנו נרצה, נרצה, נרצה באמת לקבל כלים דהשפעה, ונתפלל על זה, ונבקש על זה, וגם לא נקבל אותם. אבל כבר נרצה לקבל, ולא נקבל. "ואז" "ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו"."

אז כמה שלבים יש לנו? תדברו על זה. כמה שלבים יש לנו, עד שנקבל כלי דהשפעה הראשון?

*

ממצב של עכשיו עד למצב שנקבל כלי דהשפעה, שהכול רק על ידי הבקשה האמתית. זאת אומרת, בכמה שלבים אנחנו יכולים לבנות בקשה אמתית לכלים דהשפעה?.

*

קריין: שוב קטע מספר 15.

"מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו. ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב. ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". אבל היות שהתפלה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו "תפלה", היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה." 

(רב"ש - א'. מאמר 10 "ענין תפילה" 1986)

זאת אומרת זה לא פשוט, זו דרך ארוכה. אבל היא כולה כבר צריכה להיות ברורה שאנחנו נלחמים כדי להגיע לרצון להשפיע. וקודם לרצון להשפיע, חיסרון לרצון להשפיע, חיסרון לחיסרון וכן הלאה. אף ורק בצורה כזאת אנחנו מגיעים לכלי חדש.

קריין: קטע מספר 16, מתוך "משיבת נפש", אות מ'.

"אמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואים עדיין בחוש מי המנצח, כי עדיין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר. אעפ"כ, כל זמן שאוחזים עדין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה, וכל זמן שאין אנו מייאשים עצמנו ממלחמה הזאת ח"ו, ואוחזים עדיין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפלה וצעקה להשי"ת, הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הניצחון."

(משיבת נפש. אות מ')

קריין: קטע מספר 17, מתוך רב"ש ב', "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".

הגם שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל. "

(רב"ש - ב'. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

קריין: קטע מספר 28. מתוך בעל הסולם, אגרת נ"ז.

אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

שאלה: מאיפה יש יכולת התמדה לדרוש כמו תינוק? אנחנו רואים שהבורא מוחק אותך כל רגע מהעבודה.

גם התינוק מרגיש אותו הדבר. אם הוא בוכה, הוא כל רגע לא מבין שאימא צריכה לענות לו, חייבת? היא נמצאת לפניו, הוא ממש דורש.

תלמיד: אבל אימא שלו לפניו והוא מרגיש את הדרישה, הכול טבעי.

מה זה טבעי? תינוק זה רצון והוא נמצא מול הבורא, הבורא נראה לו בתוך אימו, וכך הוא דורש. זה גם תיקון מה שהוא עושה, רק אצלו זה ברור, לדרגת ההתפתחות שלו הוא חייב לראות את הבורא בתוך אימו, שהבורא מתגלה לו ושהוא, הבורא, מחויב לתקן אותו, רק דורש ממנו רצון מסוים בעוצמה, בהבנה, וכך הוא מגדל אותו. על ידי הדרישות האלה הרצון גדל, זה נקרא שהאדם גדל, התינוק. אבל זה אותו הדבר, כל הטבע הוא כך. כמו שבעל הסולם אומר על הכינה שמקרקרת כדי לזכות לסעודה שלה. כל הטבע הוא כך, גם אנחנו.

רק אנחנו מיוחדים בזה שאנחנו יכולים לדעת למי אנחנו פונים ולהיות עימו בהשתוות הצורה. שכל מה שקורה בכל הטבע, בדומם, צומח, חי ובני האדם, זה יתקבץ בנו, ואנחנו נביא את זה למגע עם הבורא. מכל הזמנים, מכל הנבראים, את כל החסרונות, אנחנו עכשיו מביאים למגע עם הבורא. דווקא אנחנו, זה נקרא "הדור האחרון", המיוחד, שהוא עושה את זה, לא כמו שעשו המקובלים הקודמים שהם רק הכינו לנו את זה, אנחנו עושים את זה ממש בחיבור מיוחד בינינו. והבורא לא ישמע. אם היה שומע את המקובלים הקודמים, למרות שהיו לומדים לבד, שכך זה היה מסודר, היום לא. יש כאלה מקרים, אבל זה לא מהדור האחרון.

תלמיד: ההרגשה כרגע היא לא כמו תינוק שבוכה ולא ברור לי איך מגיעים לזה. זה יותר כמו תינוק שישן כל היום ומנותק לגמרי, ומשיעור לשיעור אנחנו רק רואים שרק איתך פה יש חיים.

אנחנו צריכים לשבור את המחיצה, וזה כל הזמן על ידי נדנוד, על ידי בקשה, על ידי דרישה. אין לנו ברירה כי אנחנו חייבים ועוד ועוד. ודווקא אם אנחנו מתארים לעצמנו בינינו שאנחנו בכל זאת מתקיפים אותו יותר, והוא נהנה שדורשים ממנו, הוא נהנה, אז אנחנו כאן יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו לא צריכים יותר. אם הבורא נהנה שאנחנו פונים אליו, ואנחנו לא יכולים לקבל ממנו עכשיו תגובה ברורה, כי אז היחס שלנו אליו יהפוך להיות לאגואיסטי, לשימוש כזה אגואיסטי, "תביא, תביא", אם אנחנו נדע יותר ונרגיש אותו יותר, ואז הוא עוד ועוד יסתתר. מצד אחד הוא מתגלה לנו קצת, בהסתרה.

אז אנחנו צריכים להוסיף בבקשה עוד ועוד, ולהתחיל לצרף לזה שכל, שהוא בכוונה עושה את זה כדי שאנחנו נתקרב להבנה מה זה נקרא "מסך ואור חוזר". אנחנו לא מגיעים אליו במגע ישיר, אלא במגע דרך ההיפוך שלנו. אני לא יכול להגיע אליו עם הרצון, עם המחשבה שלי של היום, אחרת זה יהיה קֶצר, פלוס ומינוס יתקצרו, אלא אני חייב שיהיה ביניהם מתאם נכון, שזה נקרא "צמצום", "מסך", "אור חוזר". ואז הרצון לקבל שלי יכול להיכנס במגע עם הרצון להשפיע שלו. צריך להיות באמצע איזה דיאלקטריק, משהו שמונע קצר.

תלמיד: ומה זה הדבר הזה באמצע?

צמצום, מסך ואור חוזר. קודם כל צמצום. אז לפחות אני בעצמי דורש את כוח הצמצום. אני לא רוצה לראות אותו, אני לא רוצה להרגיש אותו, אני רוצה ההפך, אני רוצה רק כוח המונע ממני להשתמש ברצון לקבל שלי. תן לי את הכוח הזה שאני אהיה מעל הטבע שלי, כלפי החברים, כלפי כל העולם, כלפי כל דבר ודבר, לא רוצה להשתמש ברצון האגואיסטי שלי. זה קודם כל. אז אני עוטף את עצמי בבידוד. ומעל הבידוד אני מבקש, "עכשיו תן לי, אני לא יודע מה זה, אבל תן לי מה שנקרא כוונה להשפיע. אני לא יודע מה זה. אבל זה הטבע שלך? אז תן לי קצת משהו מזה".

ואז אני מקבל "לבוש העליון", מה שנקרא, "לבוש הבורא", "לבוש הכוהן הגדול", יש לזה הרבה [שמות]. זה נקרא "לבושים". ואז בלבושים האלה, במידת הלבוש שיש עלי שזה נקרא "אור חוזר", שאני עטוף באור הזה, ואני בטוח כבר משתמש ברצון לקבל שלי באיזו מידה שבו בעל מנת להשפיע, כך אני עושה. זה כבר באדם הראשון שהבורא עשה להם כיסוי כזה. לזה אנחנו צריכים עכשיו, אנחנו קרובים לזה, תאמינו לי, זה נמצא לפניכם. רק עוד קצת מאמץ בבקשה, בדרישה.

תלמיד: אם אדם לא מרגיש שום תגובה מהמאמצים שלו, איך הוא מתרגם את זה נכון?

כמו תינוק. ממשיך עוד יותר. מה הוא עושה? הוא מרגיש שאימא לא עונה, אז הוא מתחיל לתפוס אותה ולנענע אותה. היא לא עונה, הוא מתחיל להרביץ לה, הוא צועק וצורח, עושה פרובוקציה. אמנם התינוק לא יודע מה זאת פרובוקציה, אבל כנראה שכך הוא מרגיש. הוא מתחיל ליפול על הארץ ולעשות כל דבר כדי להראות לאימא שהוא משתגע. ברגע שהוא מקבל, זהו, ובאיזה משחק הוא היה? כך הטבע מעורר אותו.

ככה גם הגדולים. יש עמים, אפשר לראות את זה לפי האופי שלהם, עד כמה הם יודעים לעשות משחקים כאלה לפני כולם. לא רוצה לקבוע בשם, אבל אתם יכולים לראות את זה. ממש כך. כמו תינוקות, לצעוק, לתאר את המצב. בקיצור, אנחנו צריכים לעשות את זה. רק לנדנד עוד ועוד.

אבל אני אומר שיש לנו כבר מגע, וודאי שאנחנו קרובים והבורא רק מייצב לנו מיום ליום לפי המאמצים שלנו תנאים יותר קשים כדי שאנחנו נגיע לדרישה אמיתית, שהוא כבר יוכל לענות. אבל אנחנו צריכים לעבור את הדברים האלה, בלי זה אנחנו לא נבנה. זה לא תנאי שאתה צעקת מספיק שעות וצרחת במספיק כוח אז מגיע לך, לא. כי הצעקות האלה, הצרחות האלה, הכוחות האלה שהשגת בתפילה, במאמץ עם החברים והכול, זה הופך להיות הכלי שלך, כלי חדש שאין לך ברצון. הרצון לקבל זה לא כלי, אתה בונה את הכלי. ואתה רוצה רצון לקבל שישמש לך ככלי. אתה ממש מעל הרצון לקבל בונה כלי חדש. וזה דווקא נבנה במגע עם הבורא שהוא לא עונה.

שאלה: ממה מתחילים, לדרוש צמצום או לדרוש רצון להשפיע?

מהרצון להשפיע. מאיפה אנחנו יודעים צמצום, לא צמצום, על מה הצמצום, לא. רצון להשפיע. הבורא כבר יסדר מה שצריך.

אתה יכול לבקש גם צמצום, אבל יותר טוב רצון להשפיע. אני רוצה להגיע להשפעה אליך דרך השפעה לחברים. לחברים אתה יכול לעשות איזה פעולות השפעה. אם אתה מבקש צמצום אז אתה כאילו נסגר, זה לא טוב. אסור להיסגר, להסתגר, ההפך, צריך להיות כמה שיותר פתוח ונפרס בין החברים.

תלמיד: אמרת שצריך לבקש צמצום, אחרי שאתה מצליח לעטוף את עצמך בצמצום, רק אז אתה מתחיל לבקש רצון להשפיע.

כן, אבל אנחנו לא יודעים. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים מה זה צמצום, מה זה אופי הצמצום. זה לא כמו שאנחנו מתארים לעצמינו שאנחנו לא משתמשים ברצון לקבל.

צמצום זה כוח שמגיע מלמעלה ונותן לך חשיבות ברצון להשפיע. ואז אתה ממילא לא משתמש במידה הזאת ברצון לקבל. כי להצטמצם סתם כאילו לצמצם את עצמו, לעשות הגבלה, זה לא טוב. זה לא בדיוק.

הצמצום מגיע מהעלאת חשיבות ההשפעה על פני חשיבות הקבלה. ולא שחשיבות הקבלה יורד לאפס או למינוס ואז אני לא רוצה לקבל. ואם אני לא רוצה לקבל, אז מה העניין לרצון להשפיע? הרצון להשפיע נבנה על פני הרצון לקבל. הרצון לקבל פשוט נופל בחשיבותו כלפי הרצון להשפיע, אבל לעומת הרצון להשפיע. זה נקרא "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". גדול בהשפעה דווקא בגלל שהרצון לקבל שלו נעשה עוד יותר גדול.

לכן יש כאן עדינות מסוימת להשתמש במילה "צמצום". ודאי שלא משתמש ברצון לקבל בצורה הרגילה, אבל בצורתו האחרת, בעל מנת להשפיע, כן מתחיל להשתמש. אז השימוש של הרצון לקבל, הרצון לקבל חייב, זה הטבע, אלא רק על מנת לקבל, לא, וכאן אנחנו מתחילים להתבלבל.

לפעמים אני לא מסביר את זה, אלא סתם אומר, יותר טוב לבקש "רצון להשפיע".

שאלה: ברוב הכתבים, כמעט בכולם, הוא כותב שלושה דפים על התהליך ואולי משפט על התוצאה. האם זה מפני שמקובל נהנה מהתהליך ולא מעניינות אותו התוצאות? מה זה "מידו הרחבה", איזו מין תשובה זאת? מה יש "בידו הרחבה", עוד עבודה?

הוא כותב בצורה עוד יותר נסתרת, עוד יותר מזלזלת כאילו. זה סגנון של מקובלים שכותבים לאנשים שרוצים להיכנס לתוך הכתב שלהם ולהתחבר איתם ולהעביר את זה דרך בשרם וככה יותר ויותר להרגיש איך המילים האלה עוברות בהם ובונות אותם, מעצבות אותם ואז הם מבינים מה שמקובל כתב.

תלמיד: אני יכול לפרט הרבה על התהליך כי מידות ההשפעה שלו יותר גדולה? זאת השפעה, התהליך, לא התוצאות? כי זה לא על האדם.

התוצאות אתה תרגיש במידה שאתה תתכלל עם מה שהוא מעביר.

תלמיד: נו, התכללות זה ליהנות מהתהליך.

התוצאה היא לא בטקסט. התוצאה היא כתוצאה מקריאת הטקסט, מהתכללות עם הטקסט.

תלמיד: יש כמה נקודות היפוך כאלה שאתה לא מזכיר אותם, למה? כאילו אני והם שומעים משהו אחר.

אז מה לעשות? זאת צורת ההתפתחות.

תלמיד: אבל איך יכול להיות שמקובל נהנה מהתהליך ואנחנו רק מדברים על התוצאה כבר שעתיים?

איך ההורים נהנים מהתינוק, הם אומרים, "תראה מה הוא עשה, עכשיו הוא יודע כבר לתפוס את הצעצוע ביד". איך הם שמחים מזה, זאת שמחה גדולה.

תלמיד: ממה השמחה הזאת?

מההתקדמות. אצלנו, סתם תינוק זה חיה כמו קופיקו, תופסת משהו. כאן אנחנו מדברים על צעד אחד ברוחניות, שאדם התקרב לתפיסת הנשמה שלו. הוא לא תופס איזה צעצוע, הוא רוכש את הנשמה שלו.

אתה פשוט לא כל כך מרגיש את החשיבות בזה. מה זה לבורא, נגיד כמו להורים לראות שתינוק התקדם, אתה עושה לו תענוג. תתחשב, בחייך, אל תחשוב על עצמך, תחשוב איזה תענוג אתה עושה לו.

תלמיד: הם רוצים תענוג מהתוצאה שתתגלה להם, נכון? ומקובל נהנה מהתהליך כמו שאמרת.

מקובל נהנה מתהליך.

תלמיד: אז יש פה משהו הפוך.

כי בתהליך הוא עושה תענוג יותר מאשר מהסוף. אני לא משתוקק לסוף, אני משתוקק כמה עכשיו אני יכול לגרום לבורא תענוג מהתנאים שהוא הציב לי וזהו. לא חושב על העתיד ולא חושב על העבר, על כלום, על הרגע הנוכחי.

תלמיד: מצוין. כאילו לא מזכירים את זה, לא מדברים על זה.

לשם זה אני נמצא. מה אתה רוצה ממני? תשמע, תכתוב. תכתוב לעצמך שלא לשכוח, כי בטוח תשכח.

תלמיד: ההתקדמות היא לקבל תענוג מהתהליך, מהדרך, מהיגיעה?

לא מהתהליך, מזה שבכל התהליך, בכל רגע, אם אתה מקשיב, מכתיר אותו, משייך אותו לבורא, אתה צריך ליהנות מזה שאתה את זה ואת זה ואת זה נותן לו, שולח לו, מוסר לו. מזה כל התענוגים הרוחניים.

תלמיד: אני טועה או שאני צודק? אני לא מצליח לקלוע בדיוק, יש משהו שאני לא מצליח עדיין לבטא את זה אפילו.

טוב מאוד, שיישאר לך חיסרון קצת.

שאלה: רמזת לנו שההפרעה המרכזית היא לב האבן והדבר היחיד שיכול לסייע זו מכה משותפת. איך שלבי ההכנה האלה לתפילה, בונים אותנו לקראת המכה המשותפת הזו? כל אחד צריך להרגיש את התפקיד הייחודי שלו בפעולה הזו?

לא, אנחנו צריכים לראות שהחיבור שלנו בעשירייה הוא זה שמברר לנו את כל השלבים עד גמר התיקון, ממש עד גמר התיקון. אנחנו לא יודעים עד כמה יש לנו עוד דרך כדי להיות מחוברים ממש, "כאיש אחד בלב אחד", ולכן צריכים רק לראות שכאן זה מתממש. כאילו "מה זו עשירייה? מה, אני לא מרגיש את הפרצופים האלה?" את הפרצופים אתה מרגיש, את מהותם אתה לא מרגיש. כשתתחיל לגלות את מהותם, אז תראה שזה אין סוף. זה המרחק בין האחד לשני, בין כל אחד למרכז העשירייה. אין סוף, ממש. זאת אומרת אלה כל העולמות, כל הסולם, נמצאים כך שקצה אחד של הסולם נמצא עכשיו במצב שלנו. אנחנו כמעט עולים לשלב הראשון של הסולם, למדרגה הראשונה, והקצה של הסולם נמצא במרכז העשירייה, שם זה גמר התיקון. וכל הסולם הזה הוא כל העולמות, כל המדרגות, כל המצבים שאנחנו צריכים לעבור. בואו נתאר את זה בצורה אמיתית ולא נרד מזה, שזה ממש יהיה לפנינו.

שאלה: איך להתחיל לבקש מה שלא חסר?

אם תשמע שהחברים מבקשים, גם אתה תרצה לבקש. לפי הטבע שלך, אתה מבקש רק אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אז מה אתה שואל? מאיפה בא לך רצון חדש? יש לך רק נקודה אחת שלא נותנת לך מנוחה, בינתיים, הבורא יכול לכבות אותה מיד, ככה, תיק, ואתה [כרופא] תתחיל לחשוב רק על החולים שלך. שאין לך יותר בחיים חוץ מלרפא סבתות, זה הכול. אני אומר ברצינות, פתאום ככה זה, כמו הרבה חברים שהיו כאן והלכו.

אז שוב, הרצון שלנו לרוחניות לא נמצא בנו, רק ישנה נקודה שמעוררת אותנו לייצב אותו, מייצבים אותו בעשירייה, כלפי הנקודה המרכזית בעשירייה, ששם כולנו מתבטלים ועכשיו אנחנו צריכים לראות את זה. אם אני מגיע למרכז העשירייה, זה נקרא שאני מבטל את הרצון לקבל שלי ונכלל ברצונם של החברים. אני מגיע לזה וחושב שזהו, זה מרכז העשירייה, ואז אני רואה שזה לא המרכז אלא רק השלב הראשון של הסולם. אבל בכל זאת יש לי כבר איזו הבנה, השגה, איזו נפש דנפש, וככה מתקדמים. יש לך חמש דרגות נרנח"י, במדרגה שלנו יש נרנח"י, המדרגה הזו כוללת עשרים וחמש מדרגות, זה הרבה, כולן באור הנפש, והן גם מתחלקות לחמש כפול חמש. אז יש נרנח"י דנפש, אחר כך נרנח"י דרוח, נרנח"י דנשמה, נרנח"י דחיה, ונרנח"י דיחידה. גמרנו את אור הנפש, מתחיל להיות אור הרוח, אבל כל מדרגה היא עולם ומלואו.

תלמיד: אז רצון לרצות להשפיע מקבלים מחברים?

רק מחברים. דרך חברים, מחברים, זה לא חשוב, מהבורא ודאי, מהמאור המחזיר למוטב, אבל דרך חברים. כי אחרת לא תרגיש אותו, אתה תרגיש אותו רק במידה שאתה יוצא מעצמך במשהו, בנטייה החוצה.

שאלה: מה ההבדל בין לבקש, להתפלל, תן לי את הכוח להשפיע, לבין תן לחברים את הכוח להשפיע? מה ההבדל בבקשה?

הכי בטוח זה להתפלל עבור חברים כי כמו שאנחנו לומדים "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה", למה זוכה תחילה? כי הוא מפתח כלים דהשפעה, אם הוא מתפלל עבור החבר, אז ודאי שזוכה תחילה.

שאלה: מכל השיעורים האחרונים, אני חושב שקשה לממש את ההדרכה שאתה נותן לנו עם הכלים שיש לנו, אני מדבר גם על התהליך.

אני מסכים איתך במאה אחוז, בלי טענות והכול, אני מקבל את זה. ומה אתה ממליץ?

תלמיד: האם ההדרכה שאתה נותן היא רק בשביל לסגור את הנקודה הזאת בראש?

איזו נקודה יש לך בראש שאני צריך לסגור? בראש שלך יש הרבה נקודות שחורות, זה בטוח. אבל מה אני צריך לסגור?

תלמיד: האם אפשר לקיים, להגיע לעשירייה אחת דרך כל המפגשים הוירטואליים או שצריך להגיע לעשירייה פיזית?

אני לא יכול לענות לך על זה, אני מאמין שאפשר להיות מחוברים גם בצורה וירטואלית, כי המגע הפיזי בסך הכול לא מהווה שום תנאי שחייבים להיות ממש יחד ולהרגיש חבר שנמצא על ידך, שיושב ממש על היד שלך. לא נראה לי. אנחנו עושים ממש ניסוי, זה הניסוי המודרני, בוא נגיד, חדש, אבל מה לעשות, אנחנו לא יכולים להתחבר כולנו במקום אחד, אבל התפתחו כלי תקשורת כאלה שאנחנו כן יכולים להשתמש בהם, וכך להיות יחד.

[אגב] רציתי לשאול אתכם, כל הזמן דיברתי על כך שאנחנו משתמשים בספרים ואני רואה שאפילו בקבוצות שלנו בחו"ל, ישנם לפניהם ספרים למיניהם, אולי בכל זאת כדי להקל על כולם נעבור למחשבים וכל אחד יוכל לראות גם את התרגום וגם את המקור ולעבור ממסמך למסמך, שיהיו לפניכם המסמכים שאנחנו לומדים. גם ככה אתם משתמשים, אני רואה, פה ושם בטלפונים. אבל בכל זאת, שנכין את החומר שלנו מלכתחילה כך, לשימוש וירטואלי.

מי חושב שנרוויח מכך אם נעבור ללימוד ממסך אלקטרוני של מחשב? בבקשה תרימו יד. אני רואה שככה בצורה צנועה, ומי חושב שספרים זה יותר? יופי. אתם עדיין זקנים שייכים לדור הקודם. ובחו"ל כנראה זה אחרת, תרימו ידיים בקבוצות שלנו, מי בעד לעבור למסך אלקטרוני, שיהיה בפני כל אחד ואחד מחשב משלו, בבקשה. למה זה כך? יותר טוב עם הספרים? מעניין, טוב נשארים בינתיים עם הספרים. אני לא רוצה לפתוח ויכוח, זה רק לבדיקה. לא התכוונתי בכלל להכריע לכאן או לכאן, רק לדעת.

אז ברור לכם מה אתם צריכים לעשות, חמש, עשר דקות אחרי שהשיעור ייגמר בעוד שעה ורבע, אנחנו נדבר איך אנחנו עוברים את היום בתפילה בלתי פוסקת מלב אחד לאדון אחד.

(סוף השיעור)