שיעור בוקר 01.02.25 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "מתחברים ללשמה" - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: הכנה לכנס "מתחברים ללשמה", קטעים נבחרים מן המקורות. קטע מס' 1.

"אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".

הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א)

תלמיד: נושא הכנס הקרוב אלינו הוא "נכנסים ללשמה", ובזמן האחרון דיברנו הרבה על מימוש הערבות בינינו. לי זה נראה שני דברים שונים לגמרי, שתי מדרגות שונות. האם הרב יכול לחבר לנו את שני הדברים, שנראה איך אנחנו משלבים ביניהם?

על ידי זה שתומכים, עוזרים, מחזיקים זה את זה בחברה, אנחנו מסוגלים להתקדם עד שמגיעים ללשמה. זה בעצם האמצעי והמטרה. לכן ככל שאנחנו נמצאים קרוב יותר זה לזה ודואגים, חושבים זה על זה, כך נתקדם לחיבור כזה שנקרא "לשמה".

תלמיד: במה אנחנו צריכים להתמקד בכנס, בערבות בינינו או בלהיכנס ללשמה?

אני חושב שהערבות בינינו זה דבר יותר מובן ויותר קרוב לנו מלהגיע לשמה. נראה שלשמה זה יותר רחוק, אבל נתקדם גם לזה וגם לזה.

תלמיד: כתוב כאן על הכוח של המאור שנמצא בעסק התורה ומצוות. מהו אותו כוח של המאור, כיצד מודדים אותו, האם מודדים אם היום קיבלתי יותר או פחות? מהו הכוח הזה?

כוח האור שמאיר על האדם מקדם את האדם לתכלית, עד כדי כך שרק בזה אנחנו תולים את התקווה שלנו. אז נחשוב על המאור המחזיר למוטב, על האור העליון, שעל ידי זה הבורא בסופו של דבר מסדר אותנו בקשר נכון.

תלמיד: בכל זאת לגבי לשמה, דווקא בין החברים, קראנו בהכנה שאם הוא נתן מתנה לחבר זה נקרא לשמה, המעשה עצמו נקרא לשמה, רק הכוונה היא עדיין לא לשמה.

כן.

תלמיד: במה אנחנו צריכים לדייק בפעולות בינינו, ביחסים בינינו כדי שנוכל לנגוע קצת במושג הזה, "לשמה"?

לשמה זה דבר גדול, גבוה, והוא עומד לפנינו לבצע אותו ולחיות בו. וכך גם שכל הפעולות בינינו, היחסים בינינו, הכול יהיה ברמה של לשמה. נקווה שזה יקרה.

תלמיד: זו מתנה שהיא לגמרי מלמעלה?

כן.

תלמיד: נשמע כביכול שהערבות היא בינינו והלשמה זה בין אדם לבורא. האומנם זה כך או רק לכאורה?

לשמה זה כלפי הבורא. אומנם אנחנו מאוד רוצים להגיע לזה, להיות דומים לבורא, אבל זה יקרה על ידי כך שהיחסים בינינו יהיו דומים למעשה הבורא.

תלמיד: והערבות היא לא כלפי הבורא?

הערבות זו דרגה פחות מלשמה.

תלמיד: במה היא פחות מלשמה אם צריך לבקש ערבות מהבורא בעצם?

כן, גם לשמה זה לא ביכולתנו, אין לנו שום כוח לעשות מעשי השפעה כאלו. אבל לשמה זה לשם התורה, וערבות זה הקשר ההדדי בינינו ועם הבורא.

תלמיד: אפשר לומר שהערבות מכינה אותנו ללשמה?

כך נראה.

תלמיד: צריך להתרכז עכשיו בערבות או להתרכז בלהגיע ללשמה, ולשם כך אנחנו צריכים את הערבות?

אני חושב שלשמה זו המטרה הכללית שלנו, שאנחנו צריכים להגיע ללשמה.

תלמיד: והערבות?

הערבות נכללת בזה.

תלמיד: כשהמאור מאיר לנו הוא מראה לנו גם את המקום של הלא לשמה?

לא. המאור שמאיר לנו הוא בא אלינו מהמטרה שאליה אנחנו צריכים להגיע, וכשאנחנו משיגים את המטרה הזאת אנחנו נכנסים בדרך ללשמה.

תלמיד: ובדרך לשם יש את הלא לשמה.

כן.

תלמיד: האדם מבחין בלא לשמה גם ללא המאור?

אפשר להגיד שכמעט ולא.

תלמיד: אז הכיוון הוא תמיד דרך הלא לשמה.

כן.

תלמיד: באותה מדרגה.

כן.

תלמיד: אפשר להגיד שהערבות היא בעצם אמצעי ללשמה, שזו המטרה?

כן

תלמיד: המילה "לשמה" מתארת מצב גבוה מאוד, היא לא מעוררת רגש טבעי.

נכון.

תלמיד: אז מה לצייר לעצמנו?

לצייר לעצמנו שאנחנו רוצים להיות דבוקים בתורה, כדי שעל ידי הנטייה הזאת נגיע לנותן התורה, לבורא.

תלמיד: זה עוד נעלמים. מה זה "דבוקים בתורה"?

"דבוקים בתורה" זה נקרא שאנחנו רוצים להגיע להשפעה המאור העליון המחזיר למוטב עלינו, ובזה דווקא אנחנו רוצים להיות מחוברים בינינו ומכווָנים ללשמה.

תלמיד: אם אנחנו בעניין של כנס בנושא "נכנסים ללשמה", כדי יותר לקרב אלינו את המצב ולהכין את עצמנו אליו, מה לצייר, מה הציור השלם יותר שאנחנו רוצים להחזיק בו?

הציור השלם, מסביר לנו כאן בעל הסולם, שהעיקר הוא שאנחנו צריכים להיות מחוברים, מחוברים בצורה שאנחנו לא שוכחים מהחיבור ורוצים את המטרה, אלא את המטרה אנחנו משיגים בחיבור.

תלמיד: והמטרה היא?

המטרה היא להגיע ללשמה.

תלמיד: איך מתוך הערבות, מתוך החיבור בינינו, שזה עבודה בין החברים, אנחנו מגיעים ללשמה, שזה בין אדם למקום?

אנחנו רוצים להיות מחוברים בקבוצה, בעשירייה ולא לעזוב את החברים בדרך, לא לאבד אותם, ואז המאור שאנחנו מושכים, הוא מחזירנו למוטב. זאת אומרת, הוא נותן לנו כזה קשר, שבזה אנחנו גומרים את כל חובתנו.

תלמיד: וכשאנחנו מנסים להתחבר ולמשוך את המאור לְמה אנחנו צריכים לכוון? מה הבורא יעשה בנו?

שנתחבר על ידי פעולת ה' עלינו, ונתחבר בינינו בלהגיע ללשמה.

תלמיד: אם אני רוצה לנסות לקשור את הפעולות, את ההשפעה, החיבור בינינו והערבות ההדדית אז קודם כל צריך להיות קשר לבבי בין החברים כדי שאני אוכל להרגיש את הרצון של החבר להשפעה ובאותו רגע אני ארגיש את הרצון שלי. אז אני צריך לעשות צמצום על הרצון שלי ולקחת רצון של החבר, לקשור אותו עם הבורא ואני פשוט המעבר. זה כבר נקרא ערבות בפועל?

כן.

תלמיד: מזה שיש לי כבר את הערבות בפועל, בזה אני עושה נחת רוח לבורא, ללשמה?

כן.

תלמיד: בשלב הזה של ההתקדמות בדרך שלנו, הרבה פעמים אנחנו מפספסים. לא כל הזדמנות אנחנו מנצלים, יש משהו שהכי כואב לנו ואז אנחנו מתלבשים בזה. במה ואיך הבורא משלים את החללים האלו בדרך שלנו, איך זה עוזר לנו ומהי הדרך?

אנחנו לא יודעים בדיוק מהי הדרך ובכל רגע ורגע אנחנו לא יכולים לממש אותה, אלא הבורא הוא בסופו של דבר סוגר בינינו את כל הפערים, וכך מתקדמים.

תלמיד: אבל אסור לנו לסמוך על זה שאת הכול הבורא ישלים, בכל זאת אנחנו חייבים לעשות משהו.

אנחנו חייבים להיות בהתקשרות בינינו ובהתקרבות בינינו, ולכל היותר, שנהיה קרובים ודואגים זה לזה כדי להשיג את הערבות הכללית. בהתאם לזה אנחנו נהיה בעלים לכוח הערבות הפנימית, שזה לשמה.

תלמיד: בעניין הברית, השורש שלנו, אנחנו יודעים שאנחנו שייכים לשורש רוחני, יש לנו ברית אבות, יש ברית בין אברהם לבורא, וזה גם דוחף אותנו. יש רשימות, אבל ערבות זה שלב יותר פעיל.

כן. ערבות זה שלב יותר פעיל, ולכן קודם כל חשוב הקשר הפשוט בינינו.

תלמיד: איך אנחנו נעשה שהברית הזאת תחייב אותנו, אנחנו לפעמים גם מפספסים, כי זה באמת שורש רוחני. אני בתור ילד ידעתי שאני יהודי ויש משהו עליי שדוחף אותי, וגם דחפו אותי כל הזמן. איך אנחנו נקיים את הברית הזאת?

אנחנו מתקדמים בלימודים, בקשר בינינו, בהתקשרות בינינו, וכך נגיע, הכול יהיה בדרך.

קריין: קטע מספר 2, מתוך זוהר לעם:

"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי האדם מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תכף בהתחלה במצוות, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצוות שלא לשמה, מתוך תועלת עצמו. אבל עכ"ז ממשיך שפע קדושה בתוך מעשי המצוות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצוות לשמה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו."

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר, מאמר "שמח במועדים ואינו נותן לעניים", סעיף 175)

זאת אומרת, ודאי שאנחנו צריכים לעשות ביקורת על המטרה שלנו כשעושים מצוות, האם זה יהיה לשמה או לא לשמה? ושלא נשקר לעצמנו שאנחנו כבר נמצאים בלשמה, אלא שנעשה עד כמה שאפשר את הכוונה הזאת נקייה.

תלמיד: בהמשך לבירור על הערבות, מה ההבדל בין זה שאנחנו בעשירייה נמצאים בחיבור לבבי כלשהו, בצורה מאד עדינה, לבין ערבות? אנחנו עובדים על אהבת חברים כל זמן, נשמע שיש פער מאוד גדול בין אהבת חברים רגילה למה שדורשים מאיתנו בערבות להיות ערבים.

להיות ערבים, זה נקרא להיות מחויבים כל אחד לעשירייה שלו, שמה שהוא עושה ואיך שהוא עושה, זה הכול לטובת הקשר הפנימי ביניהם. ולא חשוב לו באיזו צורה הוא מקבל לפעמים כל מיני מחשבות ורצונות שהם כביכול מסיטים אותו מהמטרה, והוא בכל זאת עומד, חוזר וממשיך.

תלמיד: איך המאור המחזיר למוטב פועל פה בין החיבור הרגיל, לבין לעשות את הקפיצה הזאת לערבות? איך אנחנו יכולים לעורר את המאור המחזיר למוטב כדי שיעזור לנו להיכנס לערבות?

אנחנו יודעים שבפעולות שלנו אנחנו כן רוצים לעזור לחברים שלנו ולכולנו, לעלות מלא לשמה ללשמה, ושכל אחד מאיתנו ישתתף במלוא הכוח כדי לצאת ללשמה בצורה השלמה.

תלמיד: באיזה אופן מדרגת הערבות שאנחנו מגיעים למימושה תומכת בלשמה? נראה שאחד מאוד קרוב לאחר. איך זה תומך בזה? איך הקשר בינינו מקרב אותנו?

הקשר בינינו מגיע לנו כדי לעזור לנו מחוסר קשר לקשר, ובקשר לא סתם אלא קשר שנקרא "לשמה". זאת אומרת, שבהתקשרות בינינו אנחנו קובעים לעצמנו מטרה שהבורא ישרה בינינו, ואותו אנחנו צריכים לגלות וכך להתקדם ליישום המטרה.

תלמיד: אנחנו מדברים בדרך על המעבר מלא לשמה ללשמה. כתוב כך: "אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה." מה זה העניין ש"הקלו"? מה הם עשו שזה הפך להיות יותר קל?

הם אמרו, "אנחנו יכולים לעסוק בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, כי על ידי המעשה הזה של לא לשמה אנחנו נגיע ללשמה. אז יש לנו, לכל אחד הזדמנות לעסוק בתורה ומצוות, אפילו בלא לשמה". זאת אומרת, אפילו אם אין לנו ידיעה, נטייה, כיוון, אני רוצה להשתתף בקבוצה שיחד איתה גם אני מתכוון להגיע.

תלמיד: למה זה הופך להיות יותר ברור אם אנחנו עובדים לקראת לשמה ובדרך שלא לשמה, מה השוני פה? או מה יותר ברור בצורת העבודה הזאת ביחס לצורת העבודה הקודמת?

בלא לשמה אנחנו מייצבים את עצמנו כך שמשתדלים למצוא כיוון בדומה לבורא, להיות דומים לבורא ביחס שלנו לתורה ומצוות, ואז על ידי העבודה הזאת, שאנחנו מבררים ורוצים לעשות ולהתקרב, אנחנו כן מגיעים ללשמה.

תלמיד: מה ההבדל בין כשאדם מבקש מהבורא שיתקן את הכוונה שלו, לבין כך שהוא מצפה מהחיבור עם החברים שינקה אותו מכוונות לעצמו?

האמת שאין כל כך הבדל. אנחנו עדיין נמצאים בתחילת הדרך, ולכן אני לא חושב שיש כאן פערים גדולים בין הדרכים והשבילים בלא לשמה כזה ובלשמה כזה. העיקר לעסוק.

תלמיד: אני מרגיש שהחיבור הוא ממש מכשיר, כמו מנוף לתיקון הכוונה. איך משתמשים בו בצורה יותר הכרתית, יותר בכוח?

אנחנו רוצים לעזור לכל החברים שלנו להיות מחוברים יחד בקבוצה הקטנה, בעשירייה. אני לא יודע מה להוסיף.

תלמיד: כשאדם מגלה שאין לו כוחות ושהכוונה שלו אגואיסטית, הוא רוצה לתקן את עצמו, ואז הוא מתפלל לבורא ומבקש תיקונים. אבל כשהוא עושה את זה דרך החיבור, הוא מבין ששם הוא צריך לפעול ושם ינקו אותו מעצמו, וזה אחרת, ההתקדמות שלו הופכת להיות ישר-אל. איך להשתמש בחיבור בצורה יותר חזקה, ישרה, שכולם ילכו כגוף אחד לתיקון?

אנחנו לומדים, ובלימוד יש לנו אותם פסוקים ואותם כללים. אם אנחנו מכוונים לפי כל פסוק ופסוק, אז הם מעצבים אותנו על ידי המאור המחזיר למוטב, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: נראה לי ששני דברים עיקריים מפחידים אדם לממש את הערבות. הראשון, הוא מפחד להבין שהוא תלוי באחרים, והשני, להבין שאחרים תלויים בו. נראה לי שלהבין שאחרים תלויים בי זה יותר מפחיד. איך מתגברים על פחד שהאחרים תלויים בך?

ההתגברות צריכה להיות התגברות מעשית. כלומר אתה מרגיש שבפועל כל החברים שלך תלויים בך, ומה אתה יכול לעשות בשבילם כדי לקדם אותם לחיבור ביניהם ולבורא. כאן המקום שאסור לנו להביע בו חולשה, אלא הכול תלוי בנו.

תלמיד: מהי נקודת הפחד של האדם שאחרים תלויים בו?

הוא לא רוצה להיות אחראי, זה העיקר. הפחד להיות אחראי, לעמוד במשפט, זה פחד רציני.

תלמיד: אדם נמצא כל רגע בחשבונות על עצמו, ופה אומרים לו שבחשבון הזה הוא צריך להכניס חברים, זולת ובכלל בורא. איך בתוך החשבון על עצמך להכניס משהו שהוא מחוצה לך?

זה העניין, שאין כאן משהו מחוץ לאדם. כל ההתקרבות שלו לבורא, שזו בעצם הכוונה והמטרה במעשה האדם, היא מה שמחייבת אותו לקשר הדוק עם כולם, עם כל חבריו.

תלמיד: אם אנחנו רוצים להתחיל להרגיש את האחריות של כל אחד כלפי החברים שלו, איך קופצים מעל הפחד הזה ולוקחים אחריות? כי זו אחריות ענקית.

אני חושב שאם אדם מחפש קשר נכון עם החברים שלו, אז בהתאם לזה הוא יהיה מוכן ללכת קדימה לערבות.

תלמידה: מה הם הסימנים לזה שאדם מתקדם מהשלב של לא לשמה לשלב של לשמה?

שהוא יותר ויותר מחפש איך לתפוס שזה בלא לשמה ולהפוך אותם ללשמה. ההבדל ביניהם תלוי כולו באדם, עד כמה הוא משתדל להיות מחובר אליהם, ועד כמה הוא רוצה לחבר אותם יחד ולכוון לבורא.

תלמיד: מדוע התורה מתגלה לאדם רק מתוך ערבות פנימית? מי הוא זה שערב לאדם?

הבורא.

תלמידה: באלו דרכים ניתן להגביר את השפעת המאור שבתורה על האדם?

רק על ידי זה שאדם נמשך יותר לחבריו.

תלמיד: שמענו שאמרת, "אנחנו רוצים להיות מחוברים בקבוצה, בעשירייה, ולא לעזוב את החברים בדרך, לא לאבד אותם, ואז המאור שאנחנו מושכים הוא מחזירנו למוטב. זאת אומרת, הוא נותן לנו כזה קשר, שאנחנו בזה גומרים את כל חובותינו". מה הכוונה לא לעזוב את החברים בדרך, לא לאבד אותם?

כולנו חושבים על האחרים בחברה, ומחזיקים אותם בתוך ליבנו כדי לא לתת להם להתרחק, אלא ההיפך.

תלמידה: מדוע כל כך חשוב להידמות לבורא?

כדי להיות מתוקן במרכז הנבראים.

תלמידה: אתה תמיד אומר לנו להמשיך ולנסות. אם האדם מנסה, הוא עושה הכי טוב שהוא יכול וזה עדיין לא מצליח לו, האם זה אומר שהוא עדיין נמצא בלא לשמה?

כן, ודאי.

תלמידה: אנחנו עושות הכול כדי שהכוונה שלנו תהיה יותר חזקה, אבל הבורא עושה אתנו דברים כאלה שלפעמים כבר אין לנו תקווה. כשזה קורה לנו, איך למצוא את הכוח להמשיך?

זה חוסר תמיכה מהחברים בקבוצה. הם צריכים לתת תמיכה לאדם שמרגיש שהוא מאבד כוחות, מאבד את הקשר עם החברים.

תלמיד: לפעמים מגיעים רגעים כאלה שאני מרגיש שאני נמצא בלשמה, באיחוד עם הבורא. האם אתה חושב שאלו רגעים נכונים, או שזו סתם אשליה כשנדמה לי שאני בלשמה?

לא, יכול להיות שכן, שלפעמים אתה נמצא בלשמה.

תלמיד: קראנו על זה שלאדם יש טבע שפל. למרות שיש לי טבע כזה, האם אני יכול להגיע לרצון בוער להשפעה?

ודאי. רק לחשוב על המאור המחזיר למוטב, שאתה רוצה למשוך אותו בכל המצבים שלך.

תלמיד: החלטנו לקיים את השבת יחד עם העשירייה. מה אנחנו יכולים להוסיף לנקודה הזאת בעבודה הקבוצתית?

כולנו צריכים להימצא בנקודה אחת ולא לצאת מתוכה, ואז נצליח בכול ובמהירות.

תלמידה: אילו צעדים קונקרטיים אני יכולה לעשות בחיי היום יום שלי כדי להבטיח שהמסירות שלי לתורה ומצוות יהיו עם כוונה להשפיע נחת רוח לבורא, ולא על מנת לרצות את האינטרסים האישיים שלי?

רק להיות מקושרת עם החברות יותר ויותר, ושהקשר הזה, הכוח הזה כל הזמן יגדל ויקשור אתכן יחד. אז תרגישו איך אתן נכללות זו בזו.

תלמידה: האם אפשר לומר, שמצב הלשמה הוא שלב מסכם של המדרגה וזה תלוי בהשפעה של האדם?

כן.

תלמיד: הבורא לא עוזב אותנו ולפעמים לא נותן לנו להתקדם כשאנחנו רואות שלא כל החברות בערבות. האם אני צריכה לחכות לחברות שלי, או להבין שזה רק האגו שלי מראה לי כך ובעצם כולן בערבות?

לא כולן בערבות. אנחנו צריכים להשתדל לראות את זה כמו שאנחנו רואים, וכל פעם לעלות לעוד דרגה בעניין ההתקשרות הפנימית.

תלמיד: האם מימוש הערבות בינינו ומדרגת לשמה הם שני שדות עבודה שונים, נפרדים זה מזה, או שהם ממש כרוכים זה בזה? האם להתמקד באחד ואחר כך לעבור לאחר?

זה נכון, כך טוב יותר.

תלמיד: איך הקשר בינינו קושר אותנו ללשמה?

הקשר בינינו קושר אותנו ללשמה, מפני שאף אחד מאיתנו לא מתכוון שבזה יהיה לו רווח פרטי.

תלמיד: האם בזה שאנחנו קושרים את עצמנו זה לזה במסירות נפש, אנחנו יכולים להידבק ללשמה, ואז אנחנו עוברים לכוונה ללשמה, לכוונה לבורא?

כן.

תלמיד: לגבי התלות שלנו לחיבור בינינו, אנחנו בעצם תלויים במידת הצורך שלנו לחיבור. והתלות שלנו בעליון היא שרק הוא יכול לחבר אותנו.

כן.

תלמיד: האם בשני הדברים האלה אנחנו מחייבים את העליון במשהו?

לא, אנחנו משתדלים לא לחייב אותו.

תלמיד: צריך רק להרגיש את שתי התליות האלה יחד.

כן.

תלמידה: האם עלינו לקיים את הערבות למען החברים או למען הבורא?

למען מה אנחנו מקיימים ערבות? ודאי שלמען הבורא. אנחנו רוצים להיות מחוברים בינינו, ולהשתוקק להגיע ממצבנו למצב שכולנו כלולים, תלויים בבורא.

תלמיד: מהי הפעולה העיקרית בערבות?

שאנחנו מתחברים בצורה מיוחדת בינינו כדי להשלים כל אחד את האחרים.

תלמיד: וכשאנחנו מדברים על חיבור, מה הערבות מוסיפה לחיבור?

בזה שהיא מחברת את כולם יחד בהשלמה הדדית יפה מאוד.

תלמיד: מה ההבדל בין שני המצבים, בין הרגשת הערבות שלי כלפי כולם, לבין ערבות הדדית?

ההבדל הוא במי הסיבה, או שהסיבה היא עבודה של כל העשירייה, או שהסיבה היא חברים או חבר אחד אפילו. הסיבה היא מי מזמין את פעולת החיבור.

תלמידה: דיברת על הפחד עבור כולם, על הדאגה. אבל אם אנחנו מרגישים פחד שלא נצליח, כמובן צריך להמשיך ולא ללכת אחורה, אבל מה עוד אפשר לעשות כשכבר עושים את כל המאמצים לחיבור?

אי אפשר לעשות שום דבר נוסף, רק לפעול בכיוון הזה.

תלמידה: אמרת שצריך להישאר בנקודה אחת. מהי הנקודה הזאת, האם זה לא להוציא מעצמי איזה כעס, אלא להחזיק ולהישאר במצב ניטרלי ולפנות לבורא?

כן.

תלמידה: לפעמים חברים נפלטים ממרכז העשירייה, או בגלל מצבים פנימיים, או מכשולים חיצונים. מה אפשר לעשות כדי להפוך את מרכז העשירייה לכוח שאי אפשר לעמוד בפניו, למגנט שימשוך את כולם פנימה?

על ידי הערבות. שיהיה במרכז העשירייה כזה כוח שימשוך את כולם.

תלמידה: כאשר בעשירייה קורית איזו שבירה רצינית, מהי הפעולה הראשונה בחיבור שאפשר לעשות כדי שלא נתפרק?

אתן צריכות להרגיש כחברה שיש בפניה איום להיפרד, להתרחק זו מזו, עד כדי כך שלאחר מכן לא תוכלו לאסוף את עצמכן.

תלמידה: מה עלינו לעשות, האם להתפלל כדי להתאסף לתוך נקודת החיבור? מה הדבר הראשון שהיית מייעץ לנו לעשות?

להשמיד את האגו שלכם. להתאסף כולכן יחד, להדליק מדורה במרכז הקבוצה, ולשרוף בה את כל האגואיזם.

תלמיד: איך להגביר את הערבות בין העשיריות?

אני רוצה להגיד שהכללים הם אותם הכללים, רק ודאי שזה הרבה יותר קשה מאשר בין בני אדם בודדים. אבל תשתדלו להיות יחד.

תלמיד: האם ההחלטה לערבות בתוך העשיריות, בקבוצה, מתקבלת על ידי גברים מעל גיל עשרים, על ידי חברים שעומדים בכל התנאים, או שבתוך הערבות נכנסות גם המשפחות, הילדים, החלשים, כמו שרמב"ם כותב "מלא לשמה באים לשמה", וכולם נכנסים לערבות?

לא, אצלנו רק גברים.

תלמיד: האם בתוך העשירייה אני מחויב לחברים שתלויים בי, אני מחויב לילדים שלי בתוך עשירייה, או שאני מחויב רק לגברים שהולכים יחד איתי לים, ואם יש כזה שלא משלם מעשר, אז אני לא מחויב אליו?

זה לפי הסכמה שלכם.

תלמיד: של מי?

של העשירייה.

תלמיד: אנחנו בעשירייה יכולים להחליט שהערבות מתקיימת רק בקבוצת אנשים מאותה עשירייה, רק בין שלושה אנשים בעשירייה?

לא, שלושה אנשים זה לא מספיק.

תלמיד: אז חצי של העשירייה?

לא.

תלמיד: אז כל העשירייה צריכה להיות פה אחד?

כן.

תלמיד: אפילו שיש בתוכה ילדים וטף?

למה זה צריך להיות כך, אני לא מבין?

תלמיד: אמרת שהערבות מתקבלת על ידי גברים?

הערבות מתקבלת על ידי גברים.

תלמיד: ואם עדיין יש מוגי לב, חלשים, לא גברים, כאלה שלא יכולים להילחם, אבל הם תומכים מאחורה, הם גם נכנסים לערבות?

אפשר להגיד שכן.

תלמיד: ואני צריך להקשיב לדעה שלהם? כשאני מקבל חבר נוסף בעשירייה, מי מחליט על פעולה כזאת או אחרת? אנחנו עושים היום סעודה, יוצאים לפעולה, יוצאים למלחמה, את הדעה של מי אני לוקח איתי?

של אלו שהולכים קדימה. ואם אנחנו מרגישים חולשה בקשר בינינו, בכוונה שלנו לחיבור, בלהיכנס לעמקות בעשיריות, אנחנו צריכים להשלים את זה.

תלמיד: אני מבקש לחזור על השאלה של החברים מצרפת כי התרגום לא היה מדויק. מחר יש מפגש משותף בין קבוצת צרפת ולקבוצת הולנד כהכנה לכנס. איך לכוון את עצמם נכון כשקבוצות שונות, עשיריות שונות, מתאספות יחד כהכנה לכנס "מתחברים ללשמה". מה אתה ממליץ?

אני ממליץ להם להיות בכל זאת מחוברים כמה שאפשר.

תלמיד: אנחנו נמצאים עשרים יום לפני הכנס. מה ההכנה הנכונה להגיע לכך שכולנו נגיע מוכנים לכנס?

ההכנה הנכונה להגיע לכנס בצורה נכונה, זה כשאנחנו יושבים לפני הנסיעה, מדברים בתוך העשירייה שלנו, ומשתדלים להגיע לקשר כמה שיותר חזק.

קריין: קטע מספר 3.

"אל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.

אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."

(בעל הסולם. "שמעתי". כ'. "ענין לשמה")

תלמיד: בעל הסולם אומר "מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה"." מהם אותם כלים?

אותם הכלים שהוא הכין כדי לקבל בהם עזרה, קשר, להפוך אותם לכלים שיקבלו את כוח ה"לשמה". ואז הוא כותב "ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."

תלמיד: אני שואל רק על נקודה אחת בתוך התהליך הזה. מה זה ש"מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה"?

שבהתחלה הוא לא חשב שהוא צריך משהו לעשות, ואחרי כל המאמצים שלו, שכן רוצה להגיע ללשמה, הוא רק לא יודע מה זה בדיוק. אבל על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא גרם לעצמו שהאור העליון כן ישפיע עליו, ויביא אותו לקבלת ההארה הזאת שמביאה לו לשמה. וזה מה שהוא כותב "ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית."

תלמיד: זאת אומרת הכלים האלה זו בעצם ההכנה לתפילה האמיתית?

כן.

תלמיד: אלה כלים של האדם או כלים של העשירייה, איך אפשר לכנות את הכלים האלה?

אני חושב של האדם. על העשירייה אתה יכול להגיד זה כן, וזה לא. לא, כאן זה רק האדם.

תלמיד: מה חלקה של העשירייה ביצירת הכלים האלה, שאדם ירצה את התפילה הנכונה?

זה מפני שהוא חלק מעשירייה. הוא רוצה או לא רוצה אבל הוא מתכופף כלפי העשירייה.

תלמיד: איך ההתכופפות הזאת כלפי העשירייה מביאה לתפילה נכונה, לבקשה נכונה?

זה כבר מסודר כך מתחילת הבריאה, שמה שאדם מקבל על ידי העשירייה שלו, הוא כן נכנע לזה.

תלמיד: הוא כותב, "לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית". וגם קודם הוא כותב, "ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה"". מה הם המעשים והסגולות?

אנחנו אוספים כל מיני פעולות שהמקובלים ממליצים לנו לעשות, והפעולות האלו שאנחנו מבצעים, הן הסגולות שעל ידן נרגיש כל פעם יותר ויותר כוח גדול שמושך אותנו לצורה המיוחדת של לשמה בעשירייה שלנו.

תלמיד: מה מבטיח לנו שהפעולות יביאו לנו את הסגולות?

כך כותב בעל הסולם.

תלמיד: האם כל פעולה שאנחנו עושים כפי שממליצים לנו המקובלים מביאה לנו את הסגולה?

לא. אבל הוא כותב "ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."

תלמיד: מה מבטיח שהתהליך הזה יצליח, שהמעשים והסגולות יביאו את הכלים המתוקנים?

אין לך דרך אחרת.

תלמיד: זה ברור.

אם זה ברור, אז אין שאלה. אתה חייב לעמוד על זה.

תלמיד: השאלה היא לא על הדרך, אלא על דיוק הדרך. יש הרבה מעשים ולא ברור מה הן הסגולות, לא ברור איך להוציא את הסגולות מהמעשים. יכול להיות שעושים מעשים ולא מוציאים מהם את הסגולות שמביאות לנו את הכלים המתוקנים, לא מנצלים אותם בצורה איכותית מספקת.

אני לא יכול להגיד לך. נתחיל לקיים אותם, ואחר כך נראה בדרך, אולי נבין מה עוד חסר לנו.

תלמיד: קודם אמרת על הערבות שהיא צריכה להיות מעשית. מה זו ערבות במעשים?

אנחנו במעשים שלנו נותנים תמיכה לכל החברים, שהם יתחברו ביניהם וירצו להגיע ללשמה.

תלמיד: אבל העובדה היא שלא תמיד החברים מרגישים את התמיכה. גם קודם שאלו שאלה לגבי חברים שמאבדים תקווה, ואמרת שזה חוסר תמיכה. מה מבטיח שנעשה מעשים שיתנו ערבות בפועל, שיתנו את ההרגשה של הערבות לחברים? אפשר לעשות הרבה מעשים, אבל הם לא חודרים ללב, הם לא מביאים את הסגולה, הם לא מביאים את הביטחון לחברים. איזה מעשים יבטיחו לנו להוציא את התפוקה הנכונה, האיכותית מהם?

רק חיבור. אתה שומע? רק חיבור.

תלמיד: שמעתי שאמרת שאנחנו במעשים שלנו נותנים תמיכה לכל החברים שהם יתחברו ביניהם וירצו להגיע ללשמה. אם נחליט יחד שהדבר היחיד שאנחנו רוצים בחיים זה רק להגיע ללשמה, שזו מטרה עליונה, אז כל עניין הערבות נראה פשוט. למה פשוט? כי אני רק רוצה להגיע ללשמה, וכל מעשה שאני עושה שלא קשור לזה, אני לא מתעסק איתו. העניין שאנחנו כלואים בתוך דחף פנימי לעוד פעולות. ואז אני בא ואומר, "נכון, אני רוצה להגיע ללשמה, אבל אני גם רוצה לטייל, רוצה חוגים ותחביבים. ופה מתחילה הבעיה, כלפי מה אני מחזיק ערבות מול החברים?

כלפי החיבור הכללי, המשותף.

תלמיד: זה נהיה גמיש.

לא, זה מה שהוא כותב. אתה רוצה להגיע עם כל חבריך לחיבור כזה שתרגישו ערבות.

תלמיד: כלפי מה?

ערבות כלפי המאמצים שלכם.

תלמיד: מאמצים לקראת מה?

להביא אתכם לנקודת החיבור המשותפת, זו בעצם המטרה.

תלמיד: איך אני יכול לנקות מהרצון לקבל שלי, שרק נראה לי שהוא הולך וגדל, את כל מה שברור לי שהוא מיותר? אני רק רוצה להתפלל, רק רוצה להגיע לבורא, רק רוצה רוחניות. איך אני מנקה את כל מה שמיותר מהעסק הזה?

תנסה. תנסה על ידי כל מיני מאמצים.

תלמיד: שם אני הולך לאיבוד כלפי הערבות. כי כל החברים שלי מנסים ומאוד רוצים, מאוד משתוקקים, עושים הרבה מאמצים. אבל כלפי השימוש בכל רגע ורגע כדי להגיע ללשמה, נכנסים עוד כל מיני דברים ושם אנחנו נופלים. כל אחד בא עם הטענות שלו, עם הכאב שלו, נמשכים לכל מיני כיוונים, ושם לא יודעים כלפי מה הערבות, מה אני יכול לעשות כלפי החבר.

אתה צודק, אבל לי אין מה לעשות, לכן רק להמשיך. אני מבין שיש הרבה תירוצים, אבל לא יכולים להרגיש שהם לא בסדר.

תלמיד: אני מסתכל על עצמי ואני רואה שאין לי חיסרון לא לערבות ולא ללשמה. איפה מקום החיסרון? איפה קונים אותו כחברה, לא כיחידים?

בתוך הקבוצה.

תלמיד: מהי בדיוק העבודה כדי למשוך את החיסרון שיעלה בפנימיות ליבנו?

להתכלל עם האחרים כדי לקבל מהם חיסרון ללשמה.

תלמיד: שם זה המקום שמושכים את החיסרון?

כן.

תלמיד: זו העבודה היחידה באתערותא דלתתא?

כן.

תלמיד: האם הערבות היא בין אדם לבורא?

כן.

תלמיד: איך זה בא לידי ביטוי? איך אנחנו מרגישים את הערבות בין האדם לבורא?

אנחנו יכולים להרגיש את זה בקשר למטרה, בקשר לפעולות האדם בהתקשרות עם האחרים ובהתקשרות לבורא.

תלמיד: בפרשת השבוע "בוא" הבורא אומר למשה, "בוא אל פרעה". זה נשמע לי כמו ערבות בין הבורא למשה שאומר, "אני אבוא איתך". איך אנחנו מסוגלים להרגיש שהבורא איתנו ובא איתנו לתהליך הזה?

אנחנו צריכים בדיוק לנסות להגיע ללשמה מתוך המצבים האלה, ואז נדע איפה אנחנו נמצאים.

תלמידה: עושה רושם מהקטע שכל עבודת ה-לשמה כרוכה בתפילה אמיתית. מה הופך תפילה לתפילה אמיתית?

חיסרון.

תלמידה: אם השגת הערבות מתממשת בין הגברים, אז מה על הנשים? בשביל מה קיימות עשיריות נשים?

זה גם בין הנשים. אם זה מעורב, אני לא יודע, אבל יכול להיות שעם הזמן נראה שהחיסרון בגברים ובנשים מקבל צורה אחידה, משהו משותף ביניהם, אבל בינתיים זה לא כך.

תלמיד: ואם זה יתגלה, האם אז יהיה אפשר להגיע לערבות יחד, נשים וגברים?

כן, כנראה.

תלמיד: האם השגת לשמה מקבילה ודומה לאדם שהתעורר מחלום?

אני לא יודע. אני לא רואה חלומות.

תלמידה: מה אני צריכה לעשות כדי שהלב ירצה חיבור?

מה לעשות כדי שהלב ירצה חיבור? שהלב ירצה לשמה, שהלב ירצה להגיע להרגשת הבורא.

תלמיד: איזה מעשים יכולים לתמוך בחברים בכניסה ללשמה?

החברים רואים דוגמאות בתוך החברה שלהם, איך אלו פונים לבורא, אלו פונים למעשים, אלו פונים לתפילה, וכן הלאה. בסופו של דבר כולם מגיעים לחיסרון, שהבורא ימלא להם את החיסרון.

תלמיד: אדם שכל הזמן טרוד במצבים שלו, במה שהבורא מעביר אותו, הוא נמצא במכבסה, איך עכשיו הוא יוצא ותומך בחברים? כי אני שומע שעניין התמיכה בחברים הוא חשוב מאוד. איך לשלב בין זה שאתה טרוד בטרדות שלך לבין התמיכה בחברים, לצאת מעצמך ולהיות טרוד בהם, שהם יכנסו לרוחניות?

הוא צריך לבקש, לפנות לבורא עם התפילה, עם הבקשה.

תלמיד: הבורא מעביר אותי עכשיו מצבים, אני כל הזמן עסוק רק בעצמי ובמצבים שלי. אבל אם אנחנו רוצים להיכנס לרוחניות, אז אני צריך לתמוך בחברים, לדאוג להם, להתפלל עבורם. איך אני עוזב את עצמי ועוסק בהם?

אתה משתדל להיות קשור לחבריך ויחד איתם להגיע לערבות.

תלמיד: אני מרגיש שאני צריך תמיכה, ומצפים ממני שאני אתן תמיכה. איך להפוך את זה? או שכולנו נרגיש כנזקקים.

כולנו נרגיש שנזקקים מפני שחייב להיות גילוי החיסרון מהעשירייה, זו הבעיה, ולא מאחד או שניים.

תלמיד: עכשיו כשאמרת שחייב להיות חיסרון מעשירייה ולא מאחד או שניים, זה חוזר לשאלה, עד כמה חשוב נושא השתוות הצורה בעשיריה, עד כמה כולם צריכים להרגיש שכולם שווים. כי תמיד יש כאלה שמושכים יותר, כאלה שמושכים פחות.

אנחנו לא יכולים לדעת את זה ולא מודדים את זה.

תלמיד: האם זה תלוי בכמה יחידים שמושכים את העשירייה קדימה, או שזה תלוי בהשתתפות של כלל העשירייה?

בכלל העשירייה.

תלמיד: אם מישהו בעשירייה לא משיג את ה"לשמה", האם הסיבה לכך היא שלא כלל העשירייה הגיעה לאותה השתוקקות?

יכול להיות.

תלמיד: אם היינו צריכים לאחד את ההשתוקקות של העשירייה, אז במה הכי חשוב שהעשירייה תתמקד?

בכך שהעשירייה רוצה להיות כאיש אחד בלב אחד במרכזה של העשירייה, ומתוך הנקודה המרכזית הזאת יעלה מ"ן לבורא.

תלמיד: כשהאדם מתחיל את הדרך, הוא פתאום מרגיש שהבורא קורא לו. ואז הוא נכנס ללימוד, מרגיש שיש לו חיסרון, והוא נמשך אל אותו כוח. בדרך זה נעלם ונשארים החברים, וההשתוקקות אל הבורא מתפוגגת. האם העשירייה צריכה לחפש את הקשר הזה אליו, אותה התעוררות ראשונית אבל יחד, או לחפש את אותו מרכז שדיברת עליו, את אותו לב אחד, והבורא יופיע שם אחר כך?

אני חושב שהשני זה הנכון.

תלמיד: דיברת קודם על הצורך לעשות ביקורת על הכוונה. אמרת שוודאי שצריכים לעשות ביקורת על המטרה שלנו כשעושים מצוות, אם זה יהיה לשמה או לא לשמה, שלא נשקר לעצמנו שאנחנו כבר נמצאים ב"לשמה", אלא שנעשה זאת בכוונה נקיה. איך עושים כך ביקורת?

אני לא חושב שאנחנו יכולים כבר עכשיו לעשות את זה. אנחנו לא נמצאים במצב שאנחנו בוחרים מי בלא לשמה ומי בלשמה. אין לנו כאלה בירורים עדיין.

תלמיד: למה התכוונת כשאמרת לעשות ביקורת על הכוונה שהיא תהיה נקייה? מה כן צריך לעשות?

שהיא תהיה כמה שיותר נקייה. לא שהיא תהיה ממש לשמה, אבל שתהיה איכשהו מסודרת לפי מטרת הבריאה.

תלמיד: מה התכלית של הבירור הזה, שאדם מנסה לבדוק אם הוא משקר לעצמו או לא, אם הוא כל הזמן נמצא בעצם בשקר?

עד כמה הוא מסובב את עצמו יותר ויותר נכון למטרת הבריאה.

תלמיד: אבל אין לו ממש אינדיקציה לדבר הזה, כי השקר נהיה אולי יותר ערמומי, יותר נסתר. תמיד הוא מגלה איזה קצה של נחש בסוף הכוונה שלו.

כן.

תלמיד: אז מה?

אני חושב שבסך הכול החברה הגדולה יכולה לברר לאן פניה, לאיזה כיוון, לאיזו נקודה, לאיזו מטרה.

תלמיד: מה עוזר לך להיות כנה עם עצמך, לא לשקר לעצמך?

אני לא חושב שאני ישר וצדיק ומכוון נכון, אבל צריכים לפעמים לעשות ביקורת.

תלמיד: מה יכול לעזור לאדם לייצר מנגנון של בהירות, של נקיות? דיברנו לפני כמה ימים שככל שמתקדמים, כך הענן נהיה יותר סמיך, החושך מתגבר, וככל שהאדם מתקדם, כך הוא פחות מבין, יש לו פחות אחיזה. במה להיאחז כדי לנקות יותר ויותר את הכוונות שלנו, את המעשים שלנו, לחדד אותם, לעשות אותם יותר ויותר מועילים?

לא יודע.

תלמיד: היום יש לנו מפגש עשירייה, ורב"ש ממליץ שבישיבת התוועדות, אחרי שמסדרים את השבח, לשים על השולחן את השאלה הידועה, כמה כבר השגנו, כמה התקדמנו באהבת חברים. איך עושים בירור כזה?

אני חושב שכל עשירייה צריכה לראות כמה היא מסוגלת לוותר על עצמה ולהשתתף עם עשיריות אחרות.

תלמיד: יכול להיות שמה שאני שומע עכשיו, שהמדרגה הבאה שיכולה לעזור לנו היא לצאת מעצמנו, גם ברמה הפרטית וגם ברמת העשירייה.

כן.

תלמיד: יש פעולות שלא בא לך לעשות, ואז אתה מקבל סוג של כוחות, סוג של הארה, ואתה פשוט עושה אותם ומרגיש נכון. ואז יש חלק רוצה לגנוב לך את זה, דווקא אותם חלקים שלא רצו לעשות את זה. איך לשמור על הניקיון הזה של פרוטה ופרוטה?

תיכנס בין אותם החברים שמבצעים כאלה פעולות.

תלמיד: זה קורה גם לי, רק אני רואה שהרצון לקבל רוצה לקחת את זה לעצמו, שלא הרצון לקבל עשה את הפעולה.

לך יחד איתם ותראה.

תלמיד: עבור מי ה"לשמה", עבור האדם או עבור הבורא?

ודאי שעבור הבורא.

תלמיד: אז לא ברור איפה זה נמצא, כי כמו שאמרת קודם, צריך להתקרב למטרת הבריאה, ומטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו.

כן.

תלמיד: אז נראה שכל מה שאני אעשה, גם אם זה עבור החברים וגם אם זה עבור הבורא, בסופו של דבר זה יביא אותי למטרה הזאת, שאני צריך להרגיש את ההטבה של הבורא?

כן.

תלמיד: אז זה לא ברור, אני צריך להגיע להרגיש את הטוב של הבורא, את העונג, אז איך אני מתקדם לזה שאני עושה את זה עבור הבורא ולא עבור עצמי?

לפי בקשת התפילה שלך.

תלמיד: אם אני עושה עבור החברים, זה גם נקרא לשמה? כי כותבים לנו שאם עושים עבור הזולת זה לא משנה אם הבורא או החברים.

כן.

תלמיד: אז שוב נכנס פה העניין שהאדם בסופו של דבר צריך להרגיש את מטרת הבריאה, את הטוב, וכנראה שהוא מגיע לזה על ידי "לשמה". אז איך בכל זאת הוא מסיים את הפעולה הזאת עבור הבורא ולא עבור עצמו?

צריכים לבדוק ולראות את זה מהדוגמאות בשטח.

תלמיד: איזה דוגמאות?

איך אנחנו מבררים לשמה ולא לשמה.

תלמיד: שאומרים אתערותא דלתתא, האדם גם מקבל את זה ממעלה?

כן.

תלמיד: אז מה זה באמת אתערותא מלמטה, איך אני מתעורר מלמטה, אם גם כך אני הכול מקבל מהחברים או מהבורא?

אתה מקבל את זה מהבורא. אין עוד מלבדו.

תלמיד: אז מה זה נקרא מלמטה. מה זה, שאני מתעורר ואני רוצה להביא את החיסרון, ואת הרצון, וכל מה שצריך כדי שהבורא יפעל?

למי יש תשובה?

תלמיד: נראה לי, שמתוך התכללות אני נכלל מהחיסרון של החבר.

בסדר.

תלמיד: אני בהודיה גדולה על השיעור, ואני מרגיש שהתמיכה ההדדית שחסרה לכולנו, היא התמיכה בבירור הכוונה, למה אנחנו עושים מה שעושים. כי באמת, סידרו לנו הכול, אנחנו כל היום עושים מעשים לטובת החברה, ואני מרגיש שחסר לנו הבירור של הכוונה, ואין לי כוח לעשות את הבירור הזה לבד. בכל פעולה שעושים, חסר הדבר הזה שמוליד את החיסרון האמיתי. אולי אנחנו צריכים להשקיע בהכנות לכל המעשים האלה, לברר את הנקודה עצמה, ולא לעשות שום דבר לפני שיש איזה חיסרון קטן, של - מה אנחנו רוצים.

לקח לי שעתיים של התכללות, ריכוז ומאמץ, בשביל להבין מה חסר לי, ולהעלות איזו תפילה. איך מייצרים מצב שהחיסרון מלווה אותנו בכל רגע? ההכנה הזאת, אולי זה מה שחסר לי.

טוב.

(סוף השיעור)