שיעור בוקר 21.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "פתיחה כוללת", עמ' 126,

אות י'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 126 מאמר "פתיחה כוללת", אות י'.

אות י'

"ועתה נבאר ענין הביטוש דאורות פנימיים עם אורות מקיפים בסבת עקודתם זה בזה, שהבאתי לעיל באות ה', ואביא עוד לשון הרב ז"ל בשער עקודים פרק ה' שמבאר שם בעצמו ענין הביטוש הזה בארוכה, וז"ל בקיצור באמצע דיבור, נמצא שיש [בהתפשטות האור דעולם העקודים והסתלקותו בחזרה אל המאציל] ג' מיני אורות:

אור הא' הראשון שבכולם דהיינו אורות דעקודים נקרא טעמים, הב' הוא הרשימו שנשאר עוד מזה האור אחר הסתלקותו ונקרא תגין. הג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספירות שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין ונקרא נקודות.

ובבוא אור ג' שנקרא נקודות, ופוגע באור הב' שנקרא רשימו שהוא רחמים, אז מכים ומבטשים זה בזה, שהם ב' הפכים זה אור ישר שהוא רחמים, וזה או"ח שהוא דין, ואז נופלין ניצוצין מאו"ח היורד שהוא דין, ואלו הניצוצין הוא אור אחר רביעי, שנקרא אותיות, וה"ס ד' בחי' טעמים נקודות תגין אותיות, שכולם היו נכללים בכאן בענין העקודים וכו', ואלו הניצוצין שנפלו מאו"ח היורד הם, דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבירת הכלים בעולם הנקודים וכו', עכ"ל.

פי' דבריו, לפי המתבאר לעיל בסדר התפשטות האור לעולם עקודים, שמתחילה מתפשט האור מא"ס ב"ה עד לזווג דהכאה במסך שבכלי מלכות, ואז יוצאים הימנה ע"ס דאו"ח מתתא לעילא כנ"ל באות ו', שיש להם ערך הפכי, והעליונים דאו"י יהי' תחתונים באו"ח, שבע"ס דאו"ח מתמעטים המדרגות בערך הזיכוך, שז"א שהוא זך מהמלכות יהי' במדרגה פחותה מהמלכות, והוא רק בערך חכמה בע"ס דאו"ח. והבינה שזכה ביותר מהז"א, נתמעטה במדרגה ואין בה אלא ערך בינה. והחכמה שזכה ביותר מהבינה, נתמעטה במדרגה ואין לה אלא ערך ז"א. והכתר היא בערך מלכות, כמו"ש שם ובפנים בענף ג', אמנם אחר שהאו"י והאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד, לפכך נעשה בזה ערך השוה, שכל או"א מע"ס יהי' קומתו עד הכתר, כמו"ש באות ד'. וכללות הזה דעולם העקודים דהיינו ההתפשט ושוב דאור א"ס ב"ה מכתר עד מלכות וממלכות עד הכתר, והאו"ח מתחבר יחד עם האו"י בקומה שוה עד הכתר, נקרא טעמים, או התפשטות א' דעקודים.

והנה נתבאר לעיל אות ח', שבסבת האו"פ שמלובש ג"כ בכלי מלכות שטבעו לזכך את הכלי, ע"כ הולך ומזדכך המסך בסבתו בדרך הדרגה, שמתחילה מקבל זיכוך כבחי' הג' ונק' שעלה המסך לז"א, ואז אור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר עד המסך שבכלי ז"א, ומז"א לכתר, שבזה נתמעט ערך האו"ח העולה מהמסך לדרגת חכמה, כערך ז"א של או"ח. ועד"ז יורדים המדרגות בהזדככות המסך עד להזדככות דבחי' כתר דאו"י ואז בטל המסך, ונשבת זווג דהכאה, כנ"ל. והנה כללות האו"ח הזה, היורד מדרגא לדרגא עד שנעלם כולו נקרא אור הנקודות. מפני שסוד המסך נמשך מנקודת הצמצום, דע"כ מעכב ג"כ לאור ישר מלבוא ולהתפשט בתוכו, כמו נקודה האמצעית דצמצום הא', דקישטה בעצמה ועזבה את האור שבה, ובחרה ביותר בהזדככות מעוביותה, כדי להשוות צורתה אל המאציל, כמו שנתבאר בארוכה בענף א' בפנים מסבירות, וע"כ מוטבע בהמסך כח הזה דהיינו הרצון להזדככות, והבן היטב.

ועתה נבאר סוד הרשימו, שהוא אור התגין, דנודע דאע"פ שהאור מסתלק מ"מ מניח אחריו רשימו, וע"כ כללות ההתפשטות א' דעולם העקודים שהתפשט ושוב מכתר למלכות וממלכות לכתר, ויצאו שם ע"ס שקומתם שוה עד הכתר באור פנימי, ועד"ז ע"ס דאו"מ, כנ"ל באות ז', [עש"ה שלא הי' כאן כלי מיוחד לאו"פ וכלי מיוחד לאו"מ] והכלי הזו בכללה נקרא כלי דכתר, מפני שכל ע"ס היו בקומת כתר, ולכן אע"פ שחזר ונסתלק התפשטות הזה, מ"מ נשאר הימנו רשימו המקיים ומחזיק את צורה הקודמת שם, שלא תתבטל לגמרי בסבת הסתלקות האור.

ועפ"ז תבין, איך אור הרשימו הנשאר מהתפשטות הא', ואור חוזר היורד שהוא אור הנקודות, המה ב' הפכים ומכים ומבטשים זה בזה, כי אור הרשימו מתחזקת על התפשטות הא', שהאור הישר היה מתפשט עד המסך דבחי' ד', וחפצה מאוד שהמסך ישאר בעוביות דבחי' ד' דוקא, דרק ע"י סגולת העוביות היתרה שבהבחי' הד' יש לה ערך דקומת הכתר כנ"ל. אמנם אור הנקודות דהיינו המסך עצמו, אדרבה הוא מתחזק בכל כחו אך להזדכך מאור העב שבו, שהוא בחי' דין וחפץ להזדכך לגמרי, ולהשוות צורתו להמאציל ית' כי נטבע בו התחלה הראשונה מנקודת הצמצום, שהוא שורשו כנ"ל, והבן היטב."

זה בינתיים מה שהוא יכול להגיד לנו.

שאלה: מה הכוח של רשימו, והאם מותר לנו להשתמש בזה?

מה זאת אומרת מותר?

תלמיד: אנחנו כל פעם צריכים להתגבר מחדש. האם אנחנו יכולים להשתמש ברשימות חיוביות שהיו לנו בעבודה, להחיות אותן ודרכן לעבוד?

ודאי שכן, לכן הן נקראות "רשימות".

תלמיד: חשבתי שהביטוש הוא בין האור המקיף והאור הפנימי, ופה הוא כותב שהביטוש הוא בין הרשימו לנקודות.

גם רשימו, גם נקודות, אלו אורות, ולכן אין בזה שום בעיה.

תלמיד: כלומר הביטוש נעשה גם עם הרשימו וגם עם האור המקיף שנשאר בחוץ.

כן.

שאלה: הוא כותב שגם לאור הפנימי וגם לאור המקיף יש אותו כלי מלכות. למה הוא כותב שהם קשורים, הרי אחד נמצא בחוץ והאחר בפנים?

אבל שניהם ממלאים את המלכות. אור פנימי ואור חיצון שניהם נלחמים על המלכות, הם מרגישים שהמלכות מפרידה ביניהם והם נלחמים למלא את המלכות.

תלמיד: במה הם קשורים?

במלכות. יש להם נטייה למלא את המלכות.

שאלה: האם אפשר להגיד שכל המאבק פה הוא בין שתי כוונות שונות שנוצרו כאן?

ודאי. על ידי ההתנגשות ביניהם הם יכולים לברר, ללבּן את הדברים.

תלמיד: האם יש פה כוונה של האור שבא מלמעלה וכוונה שבאה מצד הכלי?

כן.

תלמיד: ומה השוני ביניהם? למה יש התנגשות?

זהו הבדל גדול, או שהאור בא מלמעלה מהבורא בכוונת הבריאה, או שהאור בא מלמטה בכוונת הכלי.

תלמיד: האם האור שבא מלמעלה הוא לא רק טוב, הוא לא מספיק בשביל שהכול יסתדר כטוב?

כלפי מי?

תלמיד: כלפי אותו כלי.

עד שהכלי מזכך את עצמו כך שהוא מבין שזה הטוב יש כמה פעולות כמו שאתה רואה.

תלמיד: אבל אני גם רואה שהכלי עושה פעולה הפוכה.

כן.

תלמיד: הוא לא מסכים עם האור שמגיע.

כדי להבין אותו, לברר אותו, אז הוא חייב כך להתנהג.

תלמיד: האם אפילו להתנגד לאור שמגיע?

כן, אחרת הוא לא ידע איך "לאכול" אותו, מה זה. דווקא בהתנגדות הם מכירים זה את זה ומתחילים אחר כך לעשות פעולות משותפות לחיבור.

שאלה: הוא כותב, "ועד"ז יורדים המדרגות בהזדככות המסך עד להזדככות דבחי' כתר דאו"י ואז בטל המסך, ונשבת זווג דהכאה". מהי מהות הפעולה ש"בטל המסך, ונשבת זווג דהכאה"?

לא מתחילים להרגיש את הצורך בפעולה.

תלמיד: האם יש דבר שנקרא תיקון מדרגה אחת מתוך כל המדרגות?

זה עניין של המדרגות.

תלמיד: האם מדרגה מסוימת יכולה להתבטל?

כן.

תלמיד: האם זה גמר תיקון באותה מדרגה?

לא "גמר תיקון", אל תגיד מילים כאלה.

תלמיד: באותה מדרגה.

באותה מדרגה, כן.

תלמיד: מה קורה איתה? למה בטל המסך?

כשאנחנו רוצים לעלות למדרגה יותר עליונה, אז תמיד המדרגה הקודמת בעינינו מתבטלת.

שאלה: מה זה אומר שהנברא מעלה אור חוזר? איך זה קורה?

היא מעריכה את האור החוזר וכך מחברת אותו לפעולה שלה.

תלמיד: מה זה אומר שהיא מעריכה אור חוזר או מחזירה אור חוזר?

היא מעריכה את האור החוזר, היא רוצה עוד ועוד להיות בתוך האור החוזר. האור החוזר הוא שמקרב את הנברא לבורא.

תלמיד: איך הנברא או אנחנו באמצעות האיחוד בינינו בעשירייה יכולים להעלות אור חוזר?

על ידי החיבור בינינו, כשאנחנו רוצים לחבר את כל הנטיות שלנו יחד לבורא, זה מה שאנחנו עושים.

תלמיד: מה זה אומר שהאור החוזר פוגש באור הישר?

זה כלבוש ומילוי. אנחנו רוצים להלביש זה בזה.

תלמיד: איפה לוקחים כאן אור ישר? איך נכנסים איתו בקשר ומלבישים זה על זה?

אנחנו מבדילים בכל הפעולות שבאות אלינו מה בא מלמעלה ומה בא מתוכנו, כך אנחנו מבדילים.

שאלה: האם ככל שהזיכוך הולך ומתגבר, כך גם האור החוזר גדל?

כן, רק לא מיד. קודם זה ואחר כך זה.

שאלה: הוא מסביר בחלק מהדברים על הטנת"א. יש את שתי הפעולות הראשונות של האור הפנימי וההזדככות, כנגד זיווג ואז לאט לאט הביטוש. מה הן שתי הפעולות הבאות?

תגין ואותיות?

תלמיד: כן, האם זה עוד זיווג?

יש הרבה זיווגים. רק טעמים, נקודות, תגין ואותיות, הם ארבעת האורות שמתפשטים מתוך כניסת האור הכללי לתוך הכלי, על ידי דחיה, על ידי משיכה, וכך אנחנו מבדילים את האורות האלה, ארבעה אורות, טנת"א.

תלמיד: שני האורות הראשונים, הכניסה וההזדככות, הם כנגד הזיווג שקורה במסך דראש, במסך של הפרצוף, האם זה נכון?

הטעמים מורגשים מלמעלה למטה, הנקודות הן כבר ממטה למעלה.

תלמיד: האם השלב הבא הוא עוד פעם זיווג בראש?

לא, אלו כבר רשימות שנשארות מהפעולות האלו, טעמים, נקודות, תגין ואותיות. רשימות מהתגין ורשימות מהאותיות הן נשארות בתוך הכלי ומהן מורכב הכלי במדרגה הבאה.

תלמיד: מה זה התגין? אתה אומר שזה לא זיווג.

אור הכתר.

תלמיד: אור הכתר שפתאום מורגש בתוך הכלי?

הוא פתאום מורגש בתוך הכלי כשהכלי עושה את הפעולה. כן.

תלמיד: יש את הכניסה הראשונה וההזדככות, האם רק אחרי זה מורגש התגין?

כן, רשימות מתגין ורשימות מאותיות.

תלמיד: הרשימות מתגין, הרשימות הראשונות שעולות, הן זיכרון מכניסת האור?

אפשר כך להגיד, אבל לא נתחיל להגדיר את זה במילים שלנו.

שאלה: הוא כותב שכל העבודה של המערכת היא כדי להביא את הכלי להשתוות הצורה עם המאציל. למה היה צריך לשבור את כל המערכת הזאת?

זה לא לשבור, זה כדי להבין איך היא עובדת. את כל הפעולות האלה עושה הבורא כדי שנבין גם מצד הכלים, גם מצד האורות, רשימות וטנת"א, ממה אנחנו מורכבים.

תלמיד: הבריאה הזאת מושלמת, היא מתמלאת באור, אחר כך מתחילה לעשות את כל הפעולות האלה בשביל כן להגיע לשורש. ואחר כך זה יצא מממנה ונשבר. גם זו השתוות הצורה גם זו השתוות הצורה, מה ההבדל בין שני המצבים האלה?

אני לא מבין מה זה זאת השתוות הצורה וזאת השתוות הצורה והבדל בין שני המצבים.

תלמיד: בסוף אות י' הוא כותב שהכלי מגיע להשתוות צורתו למאציל, והכלי ניסה להגיע להשתוות הצורה ונשבר בסופו של דבר, ועכשיו זה גם מצב שאנחנו רוצים להשוות צורה, אבל זה מצב אחר לגמרי, אנחנו נמצאים בריחוק אינסופי.

מי יכול לעזור לו?

שאלה: מה שאני מבין, אנחנו רואים פה תהליך מושלם של ניסיון של השתוות הצורה של הכלי לאור. למה היה צריך לשבור אותו? למה זה לא מספיק? אנחנו קוראים שהוא משתווה לשורשו. למה היה צריך להוסיף פה עוד תהליך של שבירה?

כדי להבין את היסודות ואת הסיבות.

תלמיד: האם פה לא מובנים היסודות והסיבות?

לא.

תלמיד: מה חסר בתהליך הזה שמתווסף אחרי השבירה?

בשבירה אנחנו מבררים את כל הפרטים. שבירה היא גילוי, היא לא קורית במקרה או בגלל שיש איזו תקלה, אלא זה כדי לברר. זה כמו במדע, כדי לברר משהו אנחנו צריכים לעשות אנליזה, פירוק של כל דבר שיש לפנינו על מנת להבין את הסיבות לכל דבר.

תלמיד: מה התועלת בכל הפרטים האלה?

אנחנו מבינים את הסיבה. בסופו של דבר בלי זה לא נוכל להבין את התהליך, בלי זה לא נוכל להתכלל בו, ובלי להתכלל בו לא נוכל לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: הסיבה כביכול ברורה, כבר מבחינה ד' וחוסר השתוות הצורה הראשון הסיבה ברורה. יש רצון לקבל ורצון להשפיע, זו הסיבה הכללית. למה צריך עוד אינספור פרטים שגם הם רצון לקבל ורצון להשפיע רק באינספור אופנים?

זה לא כך. כאן אתה מדבר על הכוחות שבבריאה, ואחרי שהם מתקשרים ביניהם ונשברים זה על ידי זה וזה מול זה, אז אתה כבר מתחיל לקבל מהם את הפרטים כדי לבנות את עצמך מול הבורא.

תלמיד: האם פה אין בנייה של עצמי?

עדיין לא. עדיין לא הגענו לכל הפריטים שמהם אפשר לבנות את הבריאה בשלבי התיקון.

תלמיד: נשמע שנוסף פה משהו מאוד מהותי.

זה כמו שאתה לוקח צעצוע שהיה לך בילדות ואתה מפרק אותו ואחר כך משתדל לאסוף אותו. מזה אתה מבין איך הוא עובד, במה חשוב כל חלק ואיך הם קשורים ביניהם.

שאלה: מההסבר לא ברור למה לעשות נחת רוח לבורא זה לא מספיק אם אני פשוט מקבל ולא מכיר את התהליך. למה הכלי היה צריך להכיר את המערכת, ואז זה נחשב שהוא עושה נחת רוח לבורא?

כל עוד הכלי לא מכיר את הפעולות שלו, את מהות הפעולות שלו, איך יוצאת כל פעולה ופעולה ואיך הן מתחברות ביניהן, הוא לא יכול לעשות נחת רוח לבורא, כי דווקא על ידי זה הוא עושה השפעה.

תלמיד: למה בזה שאני מכיר ומשתתף זה אומר שאני עושה יותר נחת רוח, מאשר אם אני פשוט מקבל כמו שהבורא רצה מלכתחילה?

לא. על ידי פעולה אחת שכוללת את כולם, בלי שתרגיש את המהות בכל פעולה, אתה לא יכול להשפיע נחת רוח.

תלמיד: האם זה כמו ילד שמשחק באיזשהו משחק ונהנה לעומת אדם מבוגר?

נגיד שאימא מכינה לילד משהו, אז היא מוסיפה כל מיני טעמים, כל מיני דברים, שיהיה חם וקר במידה, ועוד, רק כדי שהוא ייהנה ממה שהיא נותנת לו. אי אפשר לקחת סתם סיר ולהעמיד לפני הילד, היא צריכה לתת לו את זה בכפית, בחום ובקור מתאימים.

תלמיד: את זה הבורא נותן, אבל הילד הקטן לא מבין, הוא פשוט מקבל תוצאה סופית ונהנה ממנה.

כן, אבל האימא שנותנת לו היא נהנית בעיקר ממה שהיא נותנת בהשפעה שלה.

תלמיד: נכון. הבורא מקבל נחת רוח מזה שהוא נותן לנו והילד מקבל. אבל פה הילד צריך מדעתו להבין את החום ואת הקור ואת כל הפרטים.

כן. ככל שהבורא מכניס את האהבה שלו בתוך הכיבוד שהילד מקבל, אז מזה הילד צריך ליהנות. הוא צריך ליהנות בסופו של דבר לא מהמאכל עצמו אלא מהיחס של הבורא אליו. צריך להבדיל בין שני הדברים האלה.

תלמיד: והיחס מתגלה בצורה יותר ברורה וטובה כשמבינים את הפרטים עצמם.

זה לגמרי מנטרל, מנתק אחד מהאחר. העיקר הוא מה שהבורא נותן, ואז על ידי זה הוא מתחיל להרגיש לא את מה שהוא מקבל במנה הזאת, אלא את מה שהבורא רוצה למסור לו במנה הזאת, את האור הפנימי שבזה.

תלמיד: את הרצון של הבורא הוא מקבל.

את היחס.

שאלה: למה אחרי כל התהליך הזה בסוף הייתה עוד שבירה ונפלנו למצב שבכלל אין הכרה?

כדי לברר בדיוק את יחס הבורא אלינו ולבנות מתוך זה את היחס שלנו לבורא.

תלמיד: כל התהליך שמתואר פה אנחנו לא זוכרים אותו בכלל וצריכים מההתחלה לבנות אותו, לשחזר אותו בלי שאנחנו אפילו יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים, זה ממש עוד פעם מאפס. למה?

זה נראה לנו שזה מאפס. זו פשוט הדרגה הבאה, וכל דרגה אתה מקבל אותה כחדשה.

תלמיד: מה עיקר החידוש שאפשר להגיד על הדרגה עכשיו כשאנחנו לגמרי שבורים ובלי דעת?

היסודות שלה.

תלמיד: מה זה?

אם קודם היו חשובים לך הטעמים נגיד, אז עכשיו חשוב לך היחס של הבורא, ואחר כך עד כמה את היחס הזה אתה יכול לקבל בצורה נכונה. עד שאנחנו מגיעים למצב שבמידה שאנחנו מתייחסים בהתאם לזה, "אני לדודי" זה נקרא, אז אנחנו מרגישים כמה הוא מעביר אלינו.

שאלה: מה זה נקרא לברר את היחס של הבורא כלפיי?

עד כמה מכל הנתונים, התנאים שיש לו מלכתחילה כשברא אותי הוא עוטף אותי ביחס שלו, מהכול.

תלמיד: איך האדם עושה את פעולת הבירור של יחס הבורא אליו?

בהשתוקקות להתקשר לבורא הוא מתחיל להרגיש עד כמה הבורא משתוקק אליו, וכך הם מתחברים בצורה שכל אחד נמשך לאחר, ואז יש ביניהם כבר חיבור גמור.

תלמיד: אבל מהי בעצם התכלית של פעולת הבירור הזאת, אם בעבודה ההרגשה היא שהיחס של הבורא אליי הוא שלילי, וגם על זה אני צריך להגיד למעלה מדעת שהוא טוב ומטיב והיחס שלו מושלם?

אנחנו לא מייחסים את זה לבורא, אלא מייחסים את זה לטבע שלנו. היחס מהבורא הוא טוב ומטיב ואין גבול לטובתו, ואנחנו מקבלים את זה בצורה הפוכה כדי למדוד את עצמנו, לבדוק את עצמנו, כיתרון אור מתוך חושך.

שאלה: כתוב "והנה כללות האו"ח הזה, היורד מדרגא לדרגא עד שנעלם כולו נקרא אור הנקודות. מפני שסוד המסך נמשך מנקודת הצמצום". לאן האור נעלם ומדוע?

האור הסתלק לשורשו כי אין כאן כלי, אין כאן מי שיעריך אותו. הבורא מחזיק, עוצר את האור, עד שהנברא יחבר את כול התנאים כדי לגלות אותו בצורה הנכונה.

תלמיד: ומה זה אומר שסוד המסך נמשך מנקודת הצמצום?

נקודת הצמצום היא הסיבה למסך. אחרי הצמצום הנברא רוצה לעבוד רק דרך המסך בהשתוות הצורה עם האור.

שאלה: איזה מעשים בקבוצה נבחנים לאור חוזר?

בכל דבר שאיתו אנחנו יכולים להתחבר בינינו ולכוון את עצמנו לבורא.

שאלה: האם יהיה נכון לעשות את ההשוואה שתענוג שמתקבל מהכיבוד הוא כמו עולם העקודים, ותענוג שמתקבל מהיחס זה משהו שונה?

נעזוב את זה בינתיים. זה עוד יתברר יותר.

שאלה: הוא כותב על הסתלקות בחזרה למאציל, ג' אורות, ואז הוא כותב על האורות שמתנגשים זה בזה, נקודות ורשימו. על מה הוא כותב, על הרשימו מיציאת האורות?

אורות ורשימות זה אותו דבר.

תלמיד: אבל הוא כותב על רשימו ועל נקודות שמתנגשים זה בזה.

כן.

תלמיד: האם זה נחשב להתנגשות בין מקיף לפנימי?

אפשר להגיד שזה דומה לזה.

תלמיד: אנחנו למדנו שהרשימו בגוף הפרצוף הוא במלכות ונובע מהטעמים שבתוך הכלי. ופה הוא כותב על טעמים שהם ביציאת האורות.

ביציאת האורות אלו לא טעמים אלא נקודות.

תלמיד: אז למה הוא קורה לזה רשימו?

כי הרשימות מסתלקות.

תלמיד: ואז?

ואז הוא בא לזיווג דהכאה חדש.

תלמיד: הביטוש הזה בין הנקודות לרשימו, למה זה נקרא מקיף ופנימי?

זה דומה למקיף ופנימי.

(סוף השיעור)