שיעור בוקר 11.02.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 417,

"חשיבותה של האמונה, שנוהגת תמיד"

קראנו מאמר, "חשיבותה של האמונה, שנוהגת תמיד", מספר שלבי הסולם, כרך א', דף רנ"ט.

תלמיד: כתוב ''בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין,'' על ידי התורה הוא יכול להגיע לכלים דהשפעה. מה זה התורה בעולם הזה?

כתוב "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". יש לנו בסך הכול להצטמצם בשכל שלנו ולהבין את הדברים הפשוטים ביותר. זו בעיה בקבלה, היא דורשת מאדם להיות פשוט, לא מסובך, לא מבולבל. זה קשה לנו מאוד, כי אנחנו בעולם הזה על כל מושג מלבישים כל מיני לבושים ומטשטשים את ההבנה והבירורים שלנו. הקבלה היא כל כך חותכת ישר, כך שהאדם מרגיש שלא נוח עם זה וקשה. לוקח המון זמן עד שהוא מתחיל להבין שזו באמת הגישה הטובה. אם אתה אומר לאדם פשוט שהרצון שלו הוא רצון בהמי, ואני כך אמרתי לפני מורים מכל מיני כיתות בבית ספר "מופת", הם כולם נפלו. הייתי בעיניהם איש לא מכובד ולא מתורבת, בקיצור חבל עליי, והם ברחו.

אבל הקבלה דורשת באמת להיות מקסימום מדויק. כמו שאומר בעל הסולם, שאם לקחנו ענף ושורש, אז כנגד ענף, לשורש אנחנו חייבים לקרוא במילים זיווג, נשיקין, עובר, רחם, אין ברירה, כך משתלשל דבר מדבר וכך אנחנו צריכים לעשות. אותו דבר בכל מיני הגדרות. לכן אם נעים או לא נעים, לבורא אין דבר נעים או לא נעים. ממצב השלמות, את הדברים הכי נבזים, גרועים ומגעילים בעולם הזה, רואים בשלמות גמורה, ואין באף אחד פחיתות לעומת כל יתר הדברים. כלפינו זה נראה אחרת, אבל כלפיו זה כך. לכן אם אנחנו נגעלים מאיזו צורה בחיים שלנו, זה סימן שהכלים שלנו שבהם אנחנו רואים ומרגישים את התופעה הזאת הם לא מתוקנים. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל זה כך.

הבורא עשה דבר פשוט, ברא יצר רע. כדי להפוך אותו לטוב הוא ברא 'תורה תבלין'. מה זאת אומרת תורה תבלין? 'תורה תבלין' זה נקרא שיש כוח מלמעלה, 'המאור המחזיר למוטב'. המעשים שלנו שיכולים לגרום לזה שיבוא אלינו כוח מלמעלה, אור שנקרא 'המחזיר למוטב', כל המעשים האלה נקראים 'מעשי מצוות'. 'מצווה' נקראת תיקון פרטי של איזו תכונה באדם. על ידי מעשי מצוות ממשיכים את האור המחזיר למוטב מלמעלה, הוא מתקן את האדם, את היצר הרע שלו, והופך אותו ליצר טוב. הוא מחליף כוונה מעל מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. אין יותר, זו כל התורה.

ודאי שבמעשים שגורמים תיקונים ליצר הרע שלנו, יש אולי מעשים יותר מועילים, פחות מועילים, מעשים יותר אפקטיביים וגדולים בכמות או באיכות או פחות. בכל דרגה ודרגה יש אפשרות לעשות מעשים אלו או אלו בהתאם להבנה והכוח שיש בידי האדם.

מפני שאנחנו מבדילים בכל המציאות, כלומר בכל מצב שאנחנו נמצאים, מהמצב הגרוע ביותר אבל הראוי ביותר, עד למצב הגבוה ביותר, המושלם ביותר, אנחנו מבדילים חמש מדרגות, שנקראים חמישה 'עולמות', אז בכל עולם, בכל מדרגה כזאת יש תורה משלה. אותם תרי"ג רצונות שבנשמה שלנו, בכל עולם חוזר להיתקן בעומק יותר גדול.

אם אנחנו מתקנים את כל הרצונות שלנו רק בדרגה הנמוכה ביותר, ורק על עביות דשורש אנחנו יכולים לרדת בעומק של כל הרצונות שלנו, אז אנחנו רוכשים בזה 'אור הנפש'. מתקרבים לבורא, מרגישים אותו, ונמצאים בעצמנו בשלמות בדרגה שנקראת 'אור הנפש'.

אם אחרי זה אנחנו יכולים להיכנס יותר לתיקון בכל תרי"ג הרצונות, בעמקות יותר גדולה, בעוד שלב לתוך העומק שלהם, אז כדי לתקן ודאי שמושכים עלינו אור המחזיר למוטב יותר גדול, תורה יותר גדולה הנקראת תורה של 'עולם היצירה'. רוכשים את 'דרגת עולם היצירה', ומתמלאים מ'אור הרוח', הרגשת הבורא, מידת הדביקות, המעמד שלנו, שזה אותו דבר, אור הרוח, עולם היצירה. עוד יותר לעומק זה 'עולם הבריאה', עוד יותר לעומק זה 'עולם האצילות', עוד יותר לעומק זה 'עולם א"ק'.

ואז מגיעים לאין סוף, לגמר התיקון, לנרנח"י אורות, לחמש דרגות של עמקות הכלים, כשבכל דרגה מתקנים את כל הכלים בדרגת שורש או א', או ב', או ג', או ד'. ובכל דרגה, אותו אור המחזיר למוטב פועל ביתר עוז, ומביא תיקון ליתר עמקות הרצון, ליצר הרע שלנו. כללות כל האור שמגיע וגומר את התיקון, חותם על הכול, נקרא "משיח".

לפני כל המדרגות האלו, אנחנו נמצאים במצב שנקרא "העולם הזה". זה רצון שהוא עדיין לא רצון רוחני עם מסך אלא לפני זה, ללא מסך. אותו רצון בנשמה שלנו, שכבר יש לאדם כביכול נשמה, 'נקודה שבלב', אותו רצון שיש לה עדיין ללא מסך, שאנחנו מתחילים לעבוד איתו מהרגשת הנקודה שבלב, ועד שאנחנו יותר ויותר עובדים עם הנקודה הזאת כדי כביכול לתקן אותה, להתאים אותה לרוחניות, לחפש מי זה הבורא דרכה, כי זה הכול בחושך, בהסתר כפול ובהסתר רגיל, אנחנו גם עוברים כעין מצבים של תיקון.

אבל התיקון הוא בצורה משונה, מצד אחד אני מגדיל את הרצון לרוחניות "עד שלא מניח לי לישון", ומצד אחר, התיקון הוא בזה שאני רואה עד כמה אני רחוק מרוחניות, בשני הדברים האלה. ואז גם פועל עליי מלמעלה אור שמחזיר למוטב, זה מה שבעל הסולם כותב באות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

הפעולות האלו שאני משתדל לתקן את עצמי בעיקר בזמן הלימוד, או הכנות שאני עושה לזה עם הקבוצה, עם החברים, עם הספרים, עם המאמרים, עם כל מיני מעשים, כדי בזמן הלימוד למשוך את האור המחזיר למוטב, כל הפעולות האלה נקראות פעולות המצוות, "מעשי המצוות" שבעולם הזה. כל דבר שיכול לגרום לכך שיבוא האור המחזיר למוטב נקרא "מצווה".

כשאדם משתדל לעשות, הוא לא יודע עדיין מה הם האיברים שלו, מהם תרי"ג הרצונות שבנשמה, עדיין הנשמה שלו היא רק נקודה, זרע שממנו עוד לא התפתח שום גוף. אומנם הוא לא מבדיל, אבל בכל זאת בלא להבדיל ובלא להבין הוא עובר בכל המאמצים שלו, בכל המעשים שלו, על כל תרי"ג הזירעונים שיש בכרומוזומים, שיש בתוך טיפת הזרע הזו, בתוך הנקודה שבלב. כשהוא גומר את כל הדברים, הוא לא יודע מתי, אז נקרא שהוא מוכן להיכנס באמת להיות "עובר" ברוחניות בדרגת עשיה דקדושה.

איך הוא עובר את זה, הוא לא יודע, כמה עבר וכמה נשאר, הוא לא יודע. אבל הוא בכל זאת עובד על תרי"ג רצונות שבנשמה, רק בתת הכרה. כשגומר את זה, נקרא שגמר את סאתו ומוכן לישועת ה', ליציאת מצרים, לכניסה לסולם המדרגות.

כל המעשים שלו, זה שהוא קורא מאמרים, עובד במטבח, אהבת חברים, מכין כל מיני חסרונות שימשכו עליו אור המחזיר למוטב, הכנת כל החסרונות האלה והעבודה עם הספר שהוא יושב ולומד מהספר, והעבודה בזמן הלימוד, שהוא דורש שיבוא אליו האור הזה ויתקן אותו, זה נקרא שהוא עושה פעולת המצוות, זה נקרא עסק התורה. זה מה שבעל הסולם כותב באות י"ז ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "לפיכך מתחייב הלומד טרם הלימוד להתחזק באמונתו ית'.."¹ וכן הלאה, זה נקרא מעשה המצוות.

ברוחניות, כשאדם נכנס אחר כך לזה שהוא רואה באור ה', כשהוא מתחיל לראות, הוא מתחיל לראות את הנשמה שלו, את הרצונות שמהם היא נכללת, את הקשר בין הרצונות, הוא רואה את הגוף שלו מתרי"ג חלקים, מתרי"ג רצונות. גוף הכוונה לנשמה, כלי של נשמה נקרא "גוף". ואז הוא רואה איך לעבוד עם כל רצון ורצון, לעשות בו מעשה מכוון של המצווה. אז "במעשיך אתה עובד" זה נקרא "להניח תפילין". עם המעשה השני הוא עובד על מנת להשפיע ומתקן אותו, זה נקרא "להתעטף בטלית". יש מצוות לא תעשה, כן תעשה, תלוי באיזה רצונות הם נמצאים, ואם מותר לתקן את הרצונות האלה או לא.

בשפת הקבלה הרצונות האלה לא נקראים במילים דעולם הזה, במעשי מצוות. הם נקראים לפי השמות של הספירות, או דרגות העביות, רשימות, אבל זה אותו דבר. רמ"ח מצוות תעשה, שס"ה מצוות לא תעשה, למעלה מחזה, למטה מחזה של הפרצוף, כלים דהשפעה, כלים דקבלה, גלגלתא עיניים, אח"פ וכן הלאה, כל הדברים האלה, תיקון כל רצון, כל איבר שבגוף הנשמה, נקרא מעשה מצווה.

מפני שכל פעם הוא מתקן בצורה אחרת את הרצונות שלו, מהלא נודע מה שהוא עושה, כמונו בעולם הזה, ועד שנודע ולאט לאט יותר ויותר נדבק בגופו לבורא, שורש, א', ב,' ג', ואפילו בבחינה ד' כולו נדבק, אז בהתאם לזה ודאי שהוא גם זקוק לאור יותר חזק שמחזיר למוטב. והאור שמתלבש בו הוא אור אחר לגמרי, יותר ויותר. זה נקרא מעשה מצוות ועסק בתורה.

כל הדרך גם היא מתחלקת, אומנם היא מתחלקת לחמישה עולמות, אבל אותה אנחנו גם יכולים לחלק לפי תר"ך מדרגות, 620 מדרגות. לפי שפת הקבלה מחלקים את זה לחמש או לעשר, לששת אלפים, לשלושת עולמות בי"ע, זה לא חשוב, תלוי איך נוח לנו לבטא את זה. אבל בעצם מדובר על הרצון לקבל שלאט לאט עובר את התיקונים בחמש דרגות העביות שלו.

תלמיד: האם יש הבדל ביחס שצריך להיות לי בין הקריאה ב"שלבי הסולם" והקריאה בתע"ס, במחשבות, במה שאני מבקש?

כשאני קורא מאמר של הרב'ה לפני שאני הולך ללמוד "תלמוד עשר הספירות" של אביו, יש לי יחס אחר לזה ולזה. אנחנו קראנו בשבת "תפילה לפני תפילה", של רבי נועם אלימלך וכתוב שם שאדם צריך להכין את עצמו לתפילה. זאת אומרת, שהוא בעצם צריך להתגבר בכוחותיו בכל מיני דברים ולהכין עצמו.

אני רואה שאפילו בהכנה לתפילה שהוא מכין את עצמו, הוא גם מבקש, "שיהיה רצון מלפניך, שאתה תכין אותי, שאני אוכל להתפלל אליך, שאתה תעזור לי" וכן הלאה. בקיצור, ברצון דרצון, דרצון, דרצון, צריכים שם איזושהי עבודה מצד האדם ואיזו עבודה? גם כן בקשה.

זאת אומרת, זה עד כדי כך, אז איפה המאמץ שלי? המאמץ שלי הוא דווקא רק בבקשה. אתה רואה, מה ההיפך בין העבודה שלנו ובין כל העולם? שכל העולם חושב שאנחנו יכולים לעשות משהו בעצמנו והאמריקאים בראשם - לשלוט.

והרע הזה צריך עוד להתגלות, זאת אומרת האמת של חוסר היכולת לשלוט, גם בשכל, וגם באמצעים, בהכול. אבל עד כמה שזה הפוך, אנחנו רואים מה אנחנו צריכים לעשות.

שכל היגיעה, כל המרץ, כל השכל, כל השליטה על עצמנו, על מצבנו, היא צריכה להיות בזה שכל הדברים שהוא מביא לנו, כל התנאים האלה הנוראיים, הבלבולים, כל הקושי והסבל והכול, שנקבץ אותם לבקשה הנכונה, ולא אני עושה, אלא לבקש בעצמי שהוא יעשה. ואז אני מכין את עצמי לתפילה בזמן הלימוד, ואין דבר יותר נכון, היחיד בעצם שאני צריך לעשות, שבזמן הלימוד אני אתפלל, מה אני רוצה שיהיה לי מהלימוד שזה שיהיה לי האור המחזיר למוטב.

אז אם כך, אני צריך לחשוב על זה בזמן שאני קורא מאמר והמאמר צריך לעורר אותי לזה. וכל המאמרים האלה בסופו של דבר פועלים לזה מכל מיני זוויות. מדובר על גדלות הבורא, על יחס האדם אליו, מדובר על כל מיני אופני הקשר שלי לבורא. ואז על ידי המאמר, שמדובר על גדלות הבורא, מדובר על יחס האדם אליו ועל כל מיני אופני הקשר שלי לבורא.

על ידי המאמר אני כביכול מכין את עצמי לתע"ס. וכשאני לומד כבר תע"ס שם כבר זמן התפילה, לא הכנה תפילה לפני התפילה, אלא זמן התפילה עצמה. הלימוד חייב להיות עם התפילה יחד אחרת זה לא תורה, אחרת אתה קורא חכמה וזה הבדל עצום.

שאלו אותי באינטרנט איזה ספרים אני ממליץ לקרוא. אין מה לענות מה אני ממליץ לקורא ולא ממליץ לקרוא. אפילו אם תפתח תע"ס ולא חשוב איזה ספר שתפתח, זה תלוי איך אתה פותח אותו. אתה יכול לעשות לך מזה ספר שהוא משהו או לא.

אם יש תפילה, אם יש בקשה, אם אתה מתחייב. אתה מבין איזה מילה הוא אומר, "לפיכך מתחייב ולומד טרם הלימוד" ולא לשכוח בזמן הלימוד כמו שהוא אומר כאן. שהשיגו דעתם מהמקור היקר הזה הנדרש מהתורה, האור המחזיר למוטב.

בהקדמה לתע"ס הוא כותב לך הכול, ממש יש שם הכול. ואז רק את זה ורק לזה אנחנו צריכים להיות מכוונים. ומה שאפשר לעשות, שבאמצע הלימוד מהתחלה שלו ועד הסוף שלו אתה תדרוש תדרוש תדרוש. ובלימוד עצמו אתה יכול להתרכז בו ואם אתה לא יכול גם בסדר, לא נורא אבל שהדרישה, התפילה שלך היא תהיה בוערת בך.

תלמיד: והלימוד זה תע"ס.

והלימוד זה תע"ס. מפני שהם כותבים, ובעל הסולם כותב את זה גם בהקדמה לתע"ס וגם במאמרים אחרים מהו ההבדל. הוא כותב למה דווקא לימוד הקבלה, בגלל שהאור הגנוז כאן יותר גדול ויותר קרוב אליך, ואתה על ידי הלימוד הזה עשוי לחזור יותר למטרת הבריאה. כי מדברים שם במעשה הבורא ממש בצורה ישירה ללא לבושים, שור, חמור,, פרה ונזיקים, רק זה ההבדל. אבל לבושים זה גם בעצם אותו עיקרון ששם נמצא, בגמרא נגיד, רק הוא נסתר ואתה לא מסוגל להגיע לדרישה הנכונה, זה קשה מאוד. והוא כותב, שיחידי סגולה יכולים לקבל את זה משם, רק לא אנשים פשוטים כמונו. אז זה בעצם הדבר.

וזו צריכה להיות הדאגה לכל קבוצה וזו כל העבודה. בשביל זה נועדו הקבוצות, לחזק יחד את המסר הזה שיהיה בולט. לעורר כל אחד את השני, לדבר על גדלות הבורא ועל היכולת שלנו על ידי הלימוד, בזמן הלימוד, באמת לתפוס את המאור הזה ולהיתקן. וככל שהקבוצה מתרכזת בזה ומוצאת בזה עוד יותר ועוד יותר נקודות, היא יותר תצליח. אין פה שום יכולת אחרת להתעלות.

וצריכים בהתאם לזה לסדר את כל פעילות הקבוצה שתהיה איכשהו סביב זה גם לפני מעשה. וזה יכול להיות מעשה במטבח, וגם אחרי זה בשביל מה אנחנו עושים, מה אנחנו רוצים על ידי זה, שזה כאילו לא קשור אחד לשני. אנחנו הולכים לעבוד במטבח כדי שבזמן הלימוד לא לשכוח על דבר מסוים, אבל מסוים, לא סתם בכללות.

תעשו כל מיני תרגילים כאלה ואתם תראו עד כמה שזה ישפיע, וזה נקרא "יגיעה", זה יגיעה ממש לא יותר. כמה שתנקה שם סירים זה לא חשוב, זה כבר רוכב על החומר הזה המאמץ שלך הפנימי. אבל חייב להיות יחס זה בזה ואז יש ברכה.

שבכל המעשים בעולם הזה תהיה השתוקקות להגיע לדבקות, בכל המעשים. לכן אין מעשה בעולם הזה שאתה לא יכול לקשור אותו למטרה מפני שזה לא שייך. זה לא חשוב איזה מעשה, רק שזה מעשה כשר ולא ש"אני עכשיו אוכל חזיר עם שמנת".

תלמיד: שתהיה לי דרישה בלימוד.

כן, שתהיה לי דרישה ללימוד להידבק בבורא. אתה חושב שאפשר?

אלה התנאים שהוא אמר מראש, מלמעלה אמרו לך מראש. למה? כי זה כנגד הקשר בין ענף לשורש. זה לא ענין של החזיר המסכן בעולם הזה, מה יש לחתיכת הבשר הזה? אבל כנגד ענף ושורש אתה לא יכול. אם אתה דורש בסופו של דבר מהמעשים שלך שיבואו משורש המאור, האור כנגד הנשמה, אז אתה צריך מעשה שיהיה גם מכוון זה כנגד זה. ולכן אמרו לך אלו מעשים כן תעשה, ואלו מעשים לא.

אז אולי נעשה את זה בזמן שאנחנו כותבים מזוזות, מניחים תפילין או טלית, בוא נעשה את זה במעשה כשנייצר חפצי קודש. מה אתם חושבים? זה כאילו מעשה שיותר דבוק לשורש. אם אני אניח תפילין בעולם הזה, או אשב עם התפילין, אז בוודאי שזה עוד יותר קשור לשורש, או לא? או לא חשוב, אני במטבח מכין עוף בתנור וזה מספיק.

תלמיד: זה עניין של יחס.

חוץ מיחס. בעניין יחס הכול נכון. אני מדבר על שני אנשים, אחד מתעסק במשהו בעולם הזה בקשר ישיר לשורש נניח, והשני סתם עושה איזה מעשה, מתקן נעליים בעבודה, הוא סנדלר, זה המקצוע שלו. יותר טוב סנדלר?

תלמיד: אם הוא עושה את זה ומחפש את הקשר עם הבורא בתוך העבודה הזאת.

אם הוא מחפש דרך העבודה שלו את הקשר עם הבורא, עובד עם רצון לקבל יותר עבה, אז בוודאי שהתפילה שלו, ההכנה שלו, יותר מוצלחת.

תלמיד: הוא כותב פה ש"הסתרה נעשתה בשביל לתקן את האדם", הלאה הוא ממשיך "וע"י ההסתר יש מקום, שהאדם יתרגל עצמו".

איפה יש לנו את העביות הגדולה ביותר במעשים כאלה? בזיווג. בספרים של החסידים כתוב על זה הרבה דברים, ויש אפילו מרבנים התרשמויות מזה. זו העביות הגדולה ביותר, זה נקרא "שורש" של כל התענוגים בעולם הזה, ואם אדם יכול גם בזמנים האלו. אני לא אומר שלא צריך לעשות בזה כל מיני תרגילים, אבל לפי ענף ושורש אנחנו צריכים להבין שזה הולך לפי העביות.

תלמיד: כתוב "שהאדם יתרגל עצמו, שכל מה שהוא עושה יהיה לשם שמים", איך לשם שמיים יכול להיות בהסתר?

אדם צריך להתרגל שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, כן.

תלמיד: אבל בהסתר. מה זה לשם שמיים בהסתר?

זה שהוא נמצא בהסתר, זה בהסתר. זה שהוא רוצה לעשות לשם שמיים, כן, לשם שמיים. בוודאי שהוא לא מסוגל בהסתר לעשות לשם שמיים, כי פקיחת העיניים שהוא יראה את גדלות הבורא, זה מה שייתן לו כוח לעשות לשם שמיים. אבל להשתדל הוא חייב, עד שמגיע למצב שכן ייתנו לו לראות את גדלות ה', שיתקן אותו.

תלמיד: מה זה נקרא לשם שמיים במצב כזה?

"לשם שמיים" זה נקרא על מנת להשפיע, ככל שמתאר לעצמו מה זה. אנחנו מדברים עכשיו מה לדרוש בזמן הלימוד מהאור המחזיר למוטב. מה אתה דורש ממנו? "שיבוא האור שמתקן אותי", בסדר, זו תפילה כללית, שיבוא ויתקן. מה זה יתקן? "יש לי כאבי בטן, כאבי ראש, כל מיני דברים". מה אתה רוצה שהוא יעשה לך, שאת זה יתקן? או שיש חוץ מזה עוד משהו.

תלמיד: אז אני מדבר על דמיון.

ודאי שאני מדבר על דמיון, ועל דמיון באמת אנחנו צריכים בינתיים לדבר, אז מה? לכן הזמן שלנו נקרא זמן ההכנה. אנחנו כותבים בגיר על הלוח והדבר הזה לא שווה כלום בעצמו, הוא שווה רק כהכנה. כמו ילד שקורא שטויות בספר אבל זו ההכנה שלו, בזה הוא מכין את עצמו להיות אדם גדול. כתוב שמשחק זה דבר רציני.

גרתי ברחובות, והיה לי חבר במכון ויצמן שעבד במחלקה לפיתוח משחקים. ושם פסיכולוגים, רופאים כל מיני מורים חשבו איך לייצר משחקים שהאדם על ידם יתפתח בצורה הכי טבעית לגוף, והכי מועילה וטובה לקראת החיים שלו. אז ודאי שאני עכשיו במשחק, אני כל הזמן אומר, וגם חבר כלפי חבר צריך לשחק. אבל כשהוא משחק, הוא משפיע בצורה רצינית על החבר שלו, כי ההוא כבר מתפעל בצורה אחרת.

אתה נמצא עם כל החברים שלך בחצר והם רוצים עכשיו לסדר אותך, ומתחילים לספר לך איזה דבר שיש להם ולך אין, ואתה מתרוצץ, ממש מתפוצץ. זה שקר, אבל הרצון שלך נעשה אמתי, וזה מה שצריך. אני לא צריך שום דבר אחר, מה אכפת לי אם אצלם יש או אין, אכפת לי שיהיה לי רצון. לכן משחק זה דבר רציני.

תלמיד: שלב ההכנה, אנחנו לא יודעים מתי הוא נגמר. אבל האם אפשר להרגיש שזו התפתחות, התקדמות במהלך ההכנה, אני יכול להרגיש את הערבות של החברה?

בשלב ההכנה יש הרבה שלבים שאדם בוודאי שעובר שפשוף. וכמו שילד גדל, אתה לא יכול שלא להבדיל בין ילד בן שנה, חמש שנים, עשר שנים וחמש עשרה שנה. מגיעה אליי אימא עם שני בנים, בן אחד בן עשר, ובן שני בן שנתיים. אבל בן העשר נשאר בהתפתחות כמו בן שנה, ובן השנתיים, קטנצ'יק כזה עוקף אותו. ואתה רואה עד כמה זה נורא, זה לא קשור לגודל, לכלום. ואתה רואה על בן השנתיים עד כמה הוא חריף, הוא תופס, הוא כבר בא אליי ומחפש בשולחן שלי כל מיני דברים, והגדול יושב כמו גולם. צריכים להתפתח. מה לעשות עם ילדים שהזקינו?

תלמיד: כתוב שהעולם הזה הוא בחינת חלום. מה זה בחינת חלום?

למה אתה שואל? לא אני כתבתי את המאמר, באמת אני לא יודע, על מה הוא מדבר?

תלמיד: הוא מדבר על חלום יעקב.

חלום יעקב, זה כבר משהו אחר, לך תדע.

תלמיד: מה זה אומר חלום?

אנחנו לומדים מה זה חלום. חלום זה הסתלקות המוחין, בזמן שאתה נדבק למדרגה יותר עליונה. כשהמוחין הנוכחי שלך מסתלק, ואז אתה נמצא כשייך למדרגה יותר עליונה. התעלות הנשמה, הנשמה עולה, אנחנו אומרים שבזמן שהאדם ישן, הנשמה שלו עולה לשמיים, כל הסיפורים האלה. אבל זה לא סיפורים, ברוחניות זה ככה.

אדם נכנס לשכיבה, זאת אומרת שהראש והרגליים שלו שווים, הוא שוכב, זאת אומרת שיש הסתלקות המוחין, הראש לא יותר גדול מהרגליים, אין אור חוכמה, ואז הוא מקבל את מה שיש בדרגה יותר עליונה, וזה נקרא חלום. דבקות לעליון על ידי מעשה כזה נקראת חלום. מה הוא רוכש בזה?

למדת את זה, בזמן שאני עושה "קריאת שמע" ואחר כך נכנס לשינה, אני מכין בזה כלים ליום הבא. ולא אני בעצמי, אלא אבא ואימא שלי, עד חצות הלילה, זה מה שהם עושים. הם מכינים לי את הכלים. ואחר כך כשאני מתעורר באור היום, אני מתחיל בתפילה, זאת אומרת קריאת שמע, קורבנות, ותפילת שמונה עשרה, כל זה, בזה אני כבר לוקח את הכלים האלה, מתחיל לתקן אותם, ורוכש את היום. רוכש את האור, כשהאור נכנס לתוך הכלים, זה היום שלי, זה המעמד שלי בדרגה הבאה.

אבל איך הגעתי אליה? על ידי החלום. שאני מתבטל כלפי מדרגה יותר עליונה, מה שנקרא כלפי אבא ואימא, והם עובדים עליי, מכינים לי כלי, ואחר כך אני רוכש את הכלי הזה על ידי האור שבא בבוקר. אבל זה מאמץ גדול להיות בחלום, לבטל את עצמו, למסור את עצמו, "בידך אפקיד רוחי", נו, תעשה את זה. איזו אמונה צריכה להיות, איזו התבטלות צריכה להיות.

תלמיד: בן אדם מתעורר בבוקר עם חלומות, יש עבודה שצריך לעשות עם החלומות?

כשאנחנו מתעוררים בבוקר עם חלומות? מה יש לעשות איתם? תקבל מקלחת קרה, וזהו. מה יש לעשות איתם? שום דבר, אין מה לעשות, זה שטויות. החלומות שלנו בהמיים. לאן עולה הנשמה שלך? "התעלות הנשמה" זה נקרא שאתה במצב של מאמץ גדול מאוד, בזמן שכל העצמות שלך, וכל הגידים, וכל מה שיש בך נמצא במתח, אתה במתח עצום כזה נכנס למצב שנקרא שינה.

אתה מתבטל לעליון, מוכן למסור את עצמך באמת, למסור את נפשך, לא שאתה נשכב שם בספה ונוחר. זה חביבי, מאמץ באמת גדול מאוד. וזה נקרא שינה. ואז, אחרי שבאמת עשית עבודה כזאת, אתה מוכן למדרגה הבאה, להוסיף למדרגת ההתבטלות שבה אתה מבטל רק את הכלים שלך, לבטל אותם עוד במעשה. כי כל מדרגה יותר גדולה מהקודמת. פשוט להיכנס לעליון, אתה חייב בביטול. אבל כשנכנסת בביטול, אתה כבר רוצה גם להוסיף מעצמך לביטול יותר הזה. אתה כבר מתחיל לגדול. אז זה חלום, ואתה יודע, אתה מזיע בחלום כזה.

תלמיד: חבר כותב שחשיבות האמונה צריכה להיות כזו שאפילו בגדלות לא יזוז מהאמונה.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: אני שואל הכול גלוי, יש גדלות, יש יחס שלם.

אם הכול גילוי אז באמת אין מה לעשות.

תלמיד: אז איזו אמונה?

אין אמונה. אם הכול מגולה, אז בשביל מה האמונה? אני לא מבין אותך. איזו אמונה צריכה להיות?

תלמיד: האם צריכה להיות אמונה?

אם הכול גלוי?

תלמיד: כן.

אם הכול גלוי, מה שמגולה כבר מוחק לך את האמונה. אמונה זה נקרא כוח מגדלות הבורא, שעוזר לי לעבוד בעל מנת להשפיע. אבל אם הכול כבר מגולה, אז איזה עוד כוחות אני צריך בעל מנת להשפיע?

(סוף השיעור)

---

1. "ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש: "רפאות תהי לשרך, ושקוי לעצמותיך" (משלי ג', ח')." (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז)↩