שיעור בוקר 19.06.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ללכת בהתגברות – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא - ללכת בהתגברות, קטעים נבחרים מהמקורות, קטע מספר 14. בבקשה הרב לייטמן.

המשך השיעור ללכת בהתגברות. יש כל מיני אופנים בללכת בהתגברות, והבורא מסדר לנו כל פעם תנאים חדשים. לפעמים אנחנו מבדילים שהם חדשים, לפעמים לא, ואנחנו חושבים שהיום זה כמו אתמול ואתמול כמו שלשום, אבל האמת שכל פעם זה רשימות חדשות ואפילו שלא נראה לנו כל כך חידוש במצב הנוכחי, הוא מאוד שונה, והכל שונה בעצם ממה שהיה אתמול. ובכלל בכל רגע ורגע, אנחנו עוד לא מבינים עד כמה הרוחניות היא כל כך שונה ועשירה.

ולכן ללכת בהתגברות, אנחנו צריכים בכל זאת להרגיל את עצמנו להיות אומנים גם בזה ולהשתדל למצוא כל מיני אופנים, כל מיני תנאים חדשים שיש ברגע הזה, [לעומת] הרגע הקודם, וכל פעם עוד ועוד ועוד להשתדל להתאים את עצמנו לדבקות בבורא על פני כל התנאים המשתנים, למרות שאנחנו לא כך אולי מודעים או מאתרים את התנאים האלו כחדשים, אבל בכל זאת להשתדל כל פעם עוד יותר ועוד יותר להכיר, לגלות, להתקרב לבורא במה שיש. והעיקר בין כל התנאים האלה המתחדשים שאנחנו משתדלים ללכת על פניהם, אלה היחסים בינינו, כי בזה הייתה השבירה ובזה מתגלים לנו המצבים החדשים.

בינינו לבורא זה כבר שלב יותר חיצון, אבל בואו נאתר את השלבים שהיו בינינו לפני זמן מה, אתמול, לפני כמה דקות ואז נראה איך אנחנו יכולים לראות את עצמנו, בלהצמיד את עצמנו כך שלהיות כבגוף אחד, במחשבה אחת, ברצון אחד.

ולא שהרצון והמחשבה הם יהיו ממש בי כמו בחבר, לא, זה בלתי אפשרי, אנחנו בזה רק נמחק את כל ההבדלים בינינו, וההיפך אנחנו לא נוכל להתקדם. ההתקדמות היא בזה שאנחנו למרות שמגלים כל פעם ריחוק בינינו, אנחנו רוצים יחד עם הריחוק הזה לראות את עצמנו כמחוברים מעל המרחקים ולראות [עצמינו] כפוסעים כל פעם לכוח אחד עליון, שהוא סוגר בינינו פערים, הבחנות, כי אנחנו הפוכים זה מזה, וכך אנחנו מתקדמים.

לכן נראה גם כשמתחילים להתאסף לפני שיעור בוקר ובשיעור בוקר, איפה אנחנו צריכים לסגור בינינו איזה פערים, לא בזה שלא יהיו פערים, אלא למעלה מהם שאנחנו בכל זאת נמשכים לחיבור כדי את החיבור ועל פני ההבדלים להגיש לבורא ובזה אנחנו מגלים עביות מצד אחד וזכות מהצד השני, עביות זה בתוך רצונות שונים וזכות זה בחיבור למרות כל השוני שיש.

אז יש לנו אם כך שתי הבחנות, עביות וזכות. עביות בכלי שלנו וזכות כנגד זה ולפי דרגת העביות זה במסך, ואחר כך יהיה לנו גם באור חוזר ובכל הנטיות שלנו מאיתנו ולבורא.

לכן להשתדל לאתר את הפערים אבל בנטייה להיות למעלה מהם וכך להתקדם, עד שבונים את הכלי בעוצמה מתאימה לעביות ובהתאם לזה לזכות, בעוצמה כזאת בפער ביניהם שאנחנו יכולים אז להבדיל בהם בין האור לחושך, ובהפכיות הזאת בין האור לחושך אנחנו נתחיל לגלות לא רק חושך ואור אלא גם את המקור שלהם שזה הבורא, ובצורה כזאת אנחנו נתחיל להיכנס למגע עימו.

שאלה: איך נכון לחפש את ההבדלים בין העביות לבין הזכות, שתהיה פחות לביקורת?

מלכתחילה אני צריך לסובב את עצמי, לכוון את עצמי לזה שאני רוצה להתחבר, ובחיבור שלי עם החברים אני רוצה לכוון את החיבור שלנו לבורא. אז כמה שאנחנו שונים, החיבור בינינו יהיה יותר מגוון ויותר קשה להשיג. אבל עוצמתו, שאני משתדל לכוון אותו למשהו שזה שווה בינינו, נמצא בינינו. אם אני בצורה כזאת מכוון את ההתקשרות בינינו, זה צריך לתת לי עוצמת חיבור מספקת בסופו של דבר, כתוצאה מהחיבור אני אגלה את הבורא. כי המאמץ בחיבור זה הכלי, והמילוי של הכלי הזה זה יהיה השגת הבורא, אור.

וצריך מלכתחילה גם מצידנו להשתדל לבנות את זה כאמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת שאנחנו רוצים להיות בהשפעה למרות שהקשרים בינינו הם קשרים ברצון לקבל, אבל אני רוצה שהרצון לקבל יתחבר בינינו בצורה כזאת מפני שהוא מגיע מרצונות שונים, מחברים שונים, מכלים שבורים שונים, שדווקא בלחבר את הרצונות לקבל השונים אני מביא את עצמי להשפעה, לאמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: איך אני מחבר את הרצונות לקבל השונים האלה?

אנחנו לא יכולים לחבר את הרצונות השונים שלנו. אנחנו יכולים רק לכוון אותם למטרה אחת, לבורא, ובו אנחנו מתחברים, ומחוצה לו, לא. לכן שבירת הכלי זו אותה ההכנה היחידה שמספיקה לנו כדי להגיע לדרגת הבורא, לכוון את עצמנו אליו, להתחיל לבדוק בדרך עד כמה אנחנו שונים, וכמה אנחנו יכולים דווקא בחיבור בינינו להיות דומים לו, וכך להתחיל לארגן את עצמנו בצורה יותר ויותר צמודה אחד לשני.

תלמיד: מהי נקודת הבורא שאנו מתחברים איתה מעל ההבדלים?

זה נקרא מצידנו כלי של אמונה למעלה מהדעת, כי בדעתנו אנחנו נהיה כל הזמן שונים זה מזה ולא יכולים להתחבר אף פעם, אבל כשאנחנו מתעלים למעלה מהפערים שבינינו ורוצים למרות זאת להתחבר, אנחנו לא מקבלים בחשבון את טענות האגו שלנו אלא על פניו, מעליו, אנחנו רוצים להיות מחוברים, ואני רואה עד כמה אני שונה והפוך מהחברים.

וכמו שכתוב ב"זוהר", קראנו את זה, שתלמידי רבי שמעון כשהם היו מתאספים לשיעורים בתחילת השיעור הם היו אפילו רוצים להרוג זה את זה, עד כדי כך היו פערים גדולים ביניהם, מצד אחד, ומצד שני בזמן השיעור היו משתנים, היו מתקנים את היחסים ביניהם כך שבסוף השיעור היו יוצאים בדבקות, בהשגת המצב הנכון. ואז מתגברים על העביות בחיבור ביניהם למעלה מהעביות, למעלה מהפערים, ב"אור חוזר" מה שנקרא, ברצון להשפיע דרך זה אל זה לבורא, וכך היו משיגים מצב חיבור חדש, שזו כבר מדרגה חדשה רוחנית.

הרוחניות נבנית למעלה מהמצב שאנחנו מקבלים בגשמיות. לא שזה לא שייך אחד לשני, אלא זה נבנה על פני זה, "על כל פשעים תכסה אהבה". ואז אנחנו מגלים את הפשעים, זאת אומרת את השנאה שבינינו, ריחוק. גם את זה עוד צריכים לגלות, כי אין לנו כל כך הרגשת ההפכיות שבינינו ולא אכפת לי כל כך מה קורה שם לחבר, כך זה היה בתחילת דרכינו. אבל כשאנחנו מתקדמים אנחנו מתחילים לראות את הדברים האלה כיותר ויותר חשובים, הפוכים, דוקרים.

פתאום מה שיש בחבר נעשה אכפת לי. אני נעשה יותר ביקורתי, יותר דורש, יותר מזהה את כל השינויים שיש בינינו. ואפשר לראות את זה אפילו בחוש מה שקורה בכמה קבוצות, וזה סימן שהקבוצה מתקדמת. רק אל תעשו את זה בצורה מלאכותית, אלא זה צריך להיות ההיפך, למרות שאנחנו לא כל כך רוצים לראות את ההבדלים אבל אנחנו לא מוחקים אותם, אלא ישנם נתונים שמתגלים והם מתגלים מהשבירה, אנחנו מבינים שכך זה התהליך מצד אחד, ומצד שני, אנחנו הולכים למעלה מההבדלים, שומרים עליהם, לא מוחקים, כי זו אותה עביות שלפי עוצמת השוני בינינו וחיבור מעל השוני, אנחנו נותנים את שני התנאים האלה בגילוי הבורא, אחרת לא רואים אותו, לא מרגישים אותו, לא נמצאים במגע עימו, לא יכולים לעשות לו נחת רוח בזה שלמרות הדחייה ההדדית שבינינו, אנחנו רוצים להתחבר כדי לתת לו מקום להתגלות וליהנות מאיתנו.

תלמיד: מה ההבדלים האלה יכולים להיות?

זה לא חשוב, לא חשוב איזה. פשוט לא מסכים, לא רוצה לראות אותו, הוא דוחה אותי, במה בדיוק, אני יכול להביא כל מיני הבחנות בלהצדיק את עצמי, אבל באמת אין בזה שום הצדקה חוץ מהבורא שהוא מעורר בנו תנאים ניגודיים.

בינתיים יכול להיות שאני מרגיש את עצמי בקבוצה ולא כל כך אכפת לי האחרים. אני נמצא בקבוצה, אומרים שכך צריך להיות, אז אני מסכים להיות כך, מה לעשות, אם זה התנאי להתקדמות הרוחנית, ומה קורה אחר כך? אני לא יודע, יכול להיות שאני אדיש לכל השינויים האלה, יכול להיות שבכל זאת אני לא שומע מה שהמקובלים ממליצים לי לעשות. אני זוכר את עצמי שזמן רב לא קיבלתי ברצינות את ההמלצות האלה של המקובלים, "לכו תתחברו, תתנהגו כך שאתם מתקרבים זה לזה, תעשו ביקורת רק חצי שעה ביום", כמו שכותב לנו רב"ש.

וככה אנחנו צריכים יותר ויותר לפתוח את הכלי שלנו. והפערים האלה שיתגלו בין חושך לאור, הם צריכים להראות לי את הכלי שתמיד כלול רק משני כיוונים, מחושך ואור, מריחוק בינינו ונטייה לחיבור בינינו. ואחד על פני השני, שחשוב החיבור על פני גילוי השבירה, גילוי הריחוק. ואני צריך להבין שאת הריחוק הזה מלכתחילה הבורא ברא ונתן לי את זה כיצר הרע, ואני את התנאים האלה שומר כי דווקא בשתי הרגליים האלה, על פניהן, אני מתקדם.

שאלה: בעשירייה מתגלים כל מיני מצבי עביות כמו שאנחנו קוראים לזה. אנחנו מתפללים, אנחנו מתחברים, מגיעים לאיזו הרגשה טובה בינינו, ואז עוד פעם מתרסקים. איך לכוון את זה לבורא? אנחנו כאילו שוכחים את הבורא.

לא, אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות מחוברים לבורא כמטרה, ושהמטרה הזאת היא תהיה מול עינינו מתחילת הפעולה ועד סוף הפעולה ובין הפעולות ודרך כל הפעולות. הבורא הוא מטרתנו ואסור לנו לשכוח את זה, אלא אם זה נמחק, נמחק, זה מלמעלה מחליפים לנו מצבים. אבל בעצם אנחנו לא יכולים בעצמנו לתת לעצמנו כאלו מצבים שעכשיו אני נזכר ועכשיו אני שוכח על הכוח העליון, אלא ההיפך. ולא זה ולא זה.

תלמיד: הגענו למצב כזה שהעביות שמתגלה מרסקת את החברים, ממש זורקת אותם, איך להשתמש בזה כמנוף לחיבור ולא כריסוק בחיבור?

לא, את הריסוק נותנים מלמעלה, זה מלמעלה, "בראתי יצר רע" כל רגע ורגע מה שיש בינינו, אנחנו נשתדל להיות רגישים לזה וברגישות הזאת כלפי השינויים שבינינו, בינינו, לא סתם רגישות, ברגישות לשינויים שבינינו אנחנו בעצם כל הזמן צריכים להשתדל לאתר עד כמה [אנחנו] יותר קרובים, יותר רחוקים, נמצאים בשלילה זה אל זה, איפה אפשר להוסיף חיבור זה אל זה, וכך מתקדמים.

זה שהבורא כל הזמן, בכל רגע מוכן לקלקל בינינו את המצבים, זה טוב, זאת אומרת, הוא רוצה שאנחנו נתקדם בקצב, והכול תלוי בהכנה שלנו, עד כמה אנחנו נמצאים בזה, מוכנים לזה, לחיבור מעל ההבדלים, זה נקרא ב"אמונה למעלה מהדעת".

בדעת אני מגלה כמה אני מרוחק מכולם, ובחיבור בינינו שאני רוצה לייצב, שיהיה חיבור למעלה מההבדלים. מכל התנאים, מכל ההבחנות שבינינו, שאנחנו כאילו נמצאים בדרישה זה אל זה, שלא בסדר כך בחבר, לא בסדר כך לחבר, לכן אני שונא, לכן אני מרגיש אותו כך וכך, אלה דווקא נתונים שהבורא נותן כל הזמן. אין לנו על זה שליטה ולא צריכים את זה, כי מתגלות כבר צורות שנוצרו על ידי שבירת הכלי דאדם הראשון, על שבירת הנשמה שלנו, וכשהיא נשברה אנחנו צריכים רק לחבר בחזרה את כל החלקים האלו בנוסף לכוח הריחוק שהתגלה ומתגלה כל הזמן.

יוצא שאנחנו משחזרים את הכלי שלנו שהיה, וכשאנחנו משחזרים אותו הוא יוצא פי תר"כ פעמים יותר מחובר, יותר מקושר עם כל ההבחנות השליליות שהתגלו בזמן השבירה, שזה הבורא כביכול הכניס את עצמו בתוך השבירה, ואז אנחנו מקבלים בחזרה, כביכול בחזרה, את הכלי שלנ. אבל בתוך הכלי הזה השבור הקטן שהיה אנחנו מגלים שכשחיברנו את החלקים האלה, בהצטלבות, בהתחברות ביניהם, קיבלנו את הבורא והוא נמצא בדבקות עימנו.

קריין: קטע מספר 14.

"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא. 

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה." 

(הרב"ש. 289. "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

כאן אני הייתי שואל לא על המכה עצמה, או על משהו, אלא איך לקבל את המכה בצורה נכונה. כשמגיעה לי איזו מכה, סטייה מהדרך, פתאום אני רואה איזה בעיות בקשר עם החברים ואני לא מצדיק אותם. אני בצורה טבעית רואה אותם בעין רעה וזה מגיע מפני שהבורא, על ידי שינוי הרשימות, שהייתי פעם מחובר ועכשיו אני לא מרגיש את עצמי שאני נמצא בלהצדיק אותם ולהתחבר. כך אני צריך כל הזמן לאתר את עצמי מאיפה מגיע לי שינוי היחס, שינוי המצב. ולמה במקום היחס לחיבור, שאני שם לא מבדיל בכלל איפה אני, אלא אני מרגיש את החברים שלי שמחוברים כולנו כאחד למערכת אחת, אז איפה אנחנו יכולים שם לגלות את הבורא.

ונראה לנו שבמצב שאנחנו מרוחקים, שבורים, אנחנו לא יכולים לגלות אותו. זה לא נכון. דווקא אותו מרחק שבינינו זו אותה העביות שהבורא עכשיו ייצב בשבילנו, גילה בשבילנו ואז אנחנו יכולים דווקא על ידי זה לראות את העבודה שלו.

העבודה שלו זה כדי לגלות בינינו פער. והעבודה שלנו לבקש, בסופו של דבר ממנו, לסגור את הפער הזה, מעל הפער הזה שאנחנו נוכל להתחבר. אנחנו לא מוחקים את ההבדל בינינו, אלא אנחנו מתחברים מעליו, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", ואז יוצא שכך אנחנו מגיעים ליחס הנכון.

כל פעם הבורא מגדיל את המרחק בינינו עם כל מני טענות, תופעות, ואני צריך להשתדל לשמור על כל ההבדלים בינינו, לא למחוק אותם, אחרת אני אשאר תמיד במצב של תינוק רוחני. אלא אני צריך כל פעם להשתדל להיות מחובר למעלה מההבדלים, ועם כל ההבדלים האלו, זה נקרא להיות באמונה למעלה מהדעת.

למרות שיש לי כל הטענות וכל הרגשת הניתוק ושוני מהחברים, אני משתדל להיות למעלה מהם בלשמור את שתי הקומות האלה, שתי צורות היחסים בינינו, וכך אנחנו מתקדמים. זאת אומרת, ככל שאני מתקדם יותר ויותר החברים נראים לי יותר ויותר הפוכים, שנואים. כל פעם אני לא מבין אותם, אני לא מרגיש אותם, ואם מרגיש, אז בצורה באמת לא נכונה, לא יפה וכן הלאה. זאת אומרת, "על כל פשעים תכסה אהבה". אני צריך להשתדל לשמור את דרגות העביות שמתגלות בינינו ויחד עם זה לכסות אותן בחיבור בינינו.

והעבודה הזאת היא עבודה עד גמר התיקון. היא כל פעם מתגלה על פני הרשימות השונות, אבל בסגנון זו אותה העבודה. רק אנחנו לומדים בתלמוד עשר הספירות שכל פעם זו עביות חדשה, שורש א' ב' ג' ד' בכל הרמות, בכל העולמות, בכל המצבים של עיבור יניקה מוחין, ולכן זה נותן לנו שינויים. אבל באמת ביסוד של כל מצב ומצב אלה אותם הנתונים, כמו שביסודו של כל חומר יש לנו רק פלוס מינוס, חלקיקים שבחיבור ביניהם אנחנו מגלים את כול העושר של הבריאה.

שאלה: כתוב בסוף קטע 14, "היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה". מה המשמעות של "ללא שום סמיכה"?

אמונה היא ללא שום סמיכה. כי זו דרגת הבינה למעלה מדרגת המלכות, שאני הולך לבצע את מה שהבורא אומר לי למרות שבי, לפי השכל והרגש שלי, אין לי לזה שום תמיכה. אני לא רואה לפי איך שאני בנוי, ואני בנוי בדעת, שלפי דעתי, לפי השכל והרגש שבי אני בונה את המצב הנכון שלי ביחס עם החברים, ביחס עם הבורא, אין לי שום אפשרות לבנות משהו נכון.

לכן כל כך קשה לנו להיכנס למצב הרוחני, וזה במיוחד המצב הראשון, הכניסה לרוחניות. זה כמו שבעולם שלנו שלפעמים קשה להיכנס להריון הגשמי, ועד היום יש בזה הרבה מאוד סימני שאלה איך אנחנו יוצאים מזה. רואים גם לפי התורה כמה לכל האימהות שלנו היו בעיות להיכנס להריון, זאת אומרת כוחות רוחניים שלא יכלו כל כך להתעבר במצבים, זאת אומרת, קשה למלכות לגלות את המצב הרוחני.

לכן אנחנו צריכים לסדר יחסים גשמיים כאלו בינינו בעשיריות, שאנחנו נקבל כל פעם מצב רוחני בצורה שכן זה צריך להיות באמונה למעלה מהדעת, שהמצבים הגשמיים לא יפריעו לנו להתקשרות הרוחנית. במצבים הגשמיים יכול להיות שאנחנו נמצאים בשנאה הדדית זה עם זה, בקבוצות חזקות שמתקדמות קדימה שם באמת מתגלה כבר שנאה בין החברים, ולמעלה מזה, יחד עם זה אנחנו בונים את החיבור עד האהבה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה האהבה". זה לא שקודם היה פשע, שנאה ועכשיו אהבה, אלא גם השנאה עכשיו נמצאת ומעליה אהבה, ואנחנו נמצאים בשני המצבים האלו יחד. זה מאוד לא פשוט. אבל דווקא בלהתייחס בצורה כזאת בעד ונגד, בצורה קיצונית ממש זה אל זה, אנחנו מגלים את הראייה הנכונה, את היחס הנכון לרוחניות, על כל פשעים תכסה אהבה, ובין שניהם אנחנו מגלים את הכוח המשותף שביניהם, את הסיבה ביניהם שנקראת "בורא", שהוא כביכול שייך גם לזה וגם לזה. ואז כשאנחנו מגלים אותו כך באמצע, בין שניהם, אז זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", ושאין הבדל בין טוב לרע, אלא הבורא שמתגלה, השורש לשניהם, הוא בעצם מכסה את כל הפער שביניהם.

שאלה: הפיצול בקבוצה הוא ביני לבין החברים, או בין כמה חברים?

זה לא חשוב בין כמה לכמה. אם אנחנו קבענו שזאת הקבוצה ואנחנו מקבלים את עצמנו בקבוצה, אז אנחנו צריכים לקבל מצב שמתגלה שזה מה שאנחנו מקבלים מהבורא, ומה שיש בינינו איזה מצבים רעים, אנחנו מקבלים אותם כתנאים להתקדמות. ואין כאן שום דבר שיכול להסיט אותנו מהדרך, אלא ההיפך, התיקונים האלה שאנחנו מקבלים הם תיקונים, שכל פעם מתגלים יותר ויותר, עד שהחברים רוצים להרוג זה את זה ומתגברים על זה, ממש לא מסוגלים לשבת זה ליד זה, ואחר כך באותו השיעור מגיעים תוך זמן למצב שאוהבים, מתחבקים. וכך מבינים שקיבלו מצב של פירוד, גילוי הרשימו מהשבירה, ואחר כך תיקנו אותו, ובפער בין הרשימו השבור למצב המתוקן, בהבדלים בין שני המצבים האלו, הם מתחילים לאתר את הצורה הרוחנית שמצאו, שגילו, שבנו. בזה הם מגלים את הבורא, "אתם עשיתם אותי", בפער בין זה לזה, בין שנאה לאהבה, ואז מגלים את הצורה הזאת הכוללת את שניהם שזה הבורא.

שאלה: אם הפירוד מתרחש והעשירייה מקבלת החלטה שחבר מסוים צריך למצוא לעצמו עשירייה אחרת, והוא כבר לא רוצה לעזוב, אבל הוא צריך למצוא עשירייה אחרת, איך להשתמש בזה נכון?

אני לא יכול לענות על שאלות כאלה, כי יש בזה הרבה נתונים פרטיים ששייכים בדיוק לאותה עשירייה, לאותו המצב, ולכן אני לא יכול לתת על זה תשובה, בפרט שאתם תתחילו עכשיו לסובב את השאלה הזאת ואת התשובה הזאת בהתאם למצב שלכם, שאני לא יכול להיכנס בו ואחרים לא מבינים אותו. כך לא שואלים. בשיעור שואלים רק על דברים כלליים, ואחר כך לפי זה עושים בירורים כבר בעשירייה. אני לא אלך לעשות סדר בעשירייה שלכם ובאף עשירייה אחרת, ואתם חייבים לפי הכללים שאנחנו לומדים לעשות את זה לבד. ולכן אם אתם רוצים להתקדם, תתקדמו, אם לא, מה שיהיה יהיה.

תלמיד: במה ההבדל בין הרשימו המתוקן לרשימו המקולקל שהתגלה?

זאת שאלה נכונה. רשימו מתגלה מהמצב השבור כי הוא תוצאה משבירת האדם הראשון, ומאותו מצב שבור שמתגלה בינינו אנחנו רוצים לבנות מעליו את המצב המתוקן, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". זה כל העניין, קיבלנו רשימו שבור, ומצב שמתקינים מעל הרשימו השבור, אנחנו לזה מגיעים. "רשימו" זה נקרא כל המצב שלנו שמתגלה שם שאנחנו נמצאים בריחוק זה מזה. כל החיים שלנו, כל העולם שלנו, נניח מה שמתגלה עכשיו, זה גם אחד מהרשימות השבורות. יש ברשימו הכול חוץ מקשר.

שאלה: קודם אמרנו שאנחנו לא כל כך משתוקקים לממש את העצות של המקובלים, ושחבר צריך לעשות את כל מה שצריך, הוא צריך להתפלל. לפעמים אתה מתפלל, אתה מרגיש את החיסרון של הקבוצה, ולפעמים יש לך זלזול בזה. במה תלוי המימוש של העצות האלה והחיבור לחברים?

זה תלוי ברשימו שמתגלה, ואנחנו צריכים לממש אותו בצורה כמו שלומדים. שלא חשוב לי כל כך הרשימו עצמו שמתגלה, אלא אני יודע מה אני צריך לקבל בסוף, אני צריך לקבל חיבור בינינו, ולא חשוב לי מה שיהיה, צריך להיות מצב מחובר שבו אנחנו נהיה כאיש אחד בלב אחד, ובלב אחד מגלים את הכוח עליון. הבורא ברא את השבירה הזאת, נתן לנו את המצב השבור, כדי שאנחנו מכל המצב השבור הזה נבנה אותו, "אתם עשיתם אותי" כמו שכתוב, וזה בעצם המצב שצריכים להיות בו.

קריין: קטע 15.

"אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". ויש לשאול הלא מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ואם כן זהו ההיפך מהמטרה. ואפשר לפרש, הלא ידוע שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר, כי כל העולם אוהבים את המנוחה. אלא זה דומה לאדם שאוחז מקל ביד ומכה את כולם כדי שיעבדו. לכן מוכרח כל אחד ואחד לוותר על המנוחה שלו, בכדי שינצל מן היסורים שמכים בו במקל.

והמקל זה היסורים, שאדם מרגיש שחסר לו משהו. לכן כשיש לאדם חסרון, שאין לו מה לאכול, הוא מוכרח להתיגע, בכדי להשקיט לו היסורים של רעב וכדומה. וכל מה שהחסרון ביותר, הוא מוכרח לתת יותר יגיעה, עד שמוכרח להשיג את הדבר שאליו הוא משתוקק.

לכן אם הקדוש ברוך הוא נותן לו יסורים בזה שאין לו שום רוחניות, אז היסורים מחייבים את האדם לתת יגיעה רבה, עד שמוכרח להשיג את הרוחניות, שמרגיש שחסרה לו."

(הרב"ש. 337. "אשרי הגבר")

שאלה: העבודה שעכשיו תיארת היא שצריך להיות אכפת לנו מה קורה אצל כל חבר או שזה כלפי כל העשירייה?

כלפי כל חבר וכלפי כל העשירייה. גם זה וגם זה. אנחנו צריכים להגיע למצב שכולנו מחוברים, ולא יכול להיות שכלפי מישהו כן וכלפי מישהו לא.

תלמיד: תמיד זה היה אני כלפי העשירייה. מה בדיוק אני צריך לעשות כלפי כל חבר?

תתאר מצב שאתם מתוקנים ואז בתיקון ביניכם, כתוצאה מהחיבור שלכם, כתוצאה מהיחסים המתוקנים שלכם, אתם מגלים את הבורא בזה שאתם בונים אותו מכל היחסים ביניכם. תאר לעצמך, אני מתייחס לכולם, ההוא מתייחס לכולם, ההוא מתייחס לכולם, וכך כל החברים בזה שאנחנו מתייחסים נכון כל אחד לכולם, אנחנו בזה בונים את צורת הבורא, דמות הבורא. כך זה קורה.

נגיד שיש ילדים ויש מחנך, אז אם הילדים הם נכונים, טובים, מבינים, מרגישים מתוקנים, אז הם תופסים מהמחנך שלהם את הצורה שלו, את היחס שלו אליהם, וכל ילד וילד מביע ביחס לאחרים איזו צורת המחנך שהוא תופס.

לכן כך הם בונים ביניהם בסך הכול בקבוצה את צורת המחנך. זה נקרא "אתם עשיתם אותי", שאתם מגלים בהתקשרות ביניכם כחברים את הדמות שלי, ואת הדמות הזאת אתם מגלים ואי אפשר אחרת, זה נקרא "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: אז לפי מה שאתה אומר אני צריך ממש לתת דוגמה שאני המחנך כלפי כל חבר?

כל אחד ואחד כמה שהוא מבין את הקשר ביניכם, כל אחד ואחד צריך לשחק את הבורא כלפי האחרים. ובסך הכול אם כך מתייחסים כולם לכולם בקבוצה, אז נקרא שהם "מגלים את הבורא ביניהם", ודבוקים לדמות המשותפת הזאת שבנו אותה. ויותר מזה אין לנו אף פעם. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לבנות את הבורא בינינו ולהיות דבוקים בו. אבל זה נותן לנו הרגשת הנוכחות של הבורא בינינו בצורה השלמה.

תלמיד: אני מבין שזה כביכול משחק, שכל אחד משחק במשחק של העשירייה, ומי שלא משחק בעצם לא ירגיש את הבורא?

כן, נכון.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעבוד בשמחה כשיש לנו חסרונות ודחיה?

כל החסרונות שיש לנו הם לא חסרונות שלנו, זה נקרא "לך לאומן שעשני", שאני לא מייחס את החסרונות האלה אליי אלא לבורא שמעורר בי את כל החסרונות, כל הנטיות, גם טובים וגם רעים, לא חשוב מה, את הכול אני מקבל ממנו, ועליי רק לסדר, למיין את הדברים האלה כך שאני מייצב אותם ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

שבסך הכול מתגלים כל הדברים הרעים, ושיתגלו, אדרבא "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", שיתגלו עוד יותר, סימן שאני כבר מתקדם. ועל זה אני צריך לסדר את היחס שלי לחברים, היחס שלי לקבוצה, שביחסים בינינו אנחנו בונים את דמות הבורא. אנחנו מממשים את דמות הבורא ביחסים בינינו, בונים את הכלי שבתוך הכלי אנחנו מייצבים את חוקי הטבע הרוחני, יחסים בהשפעה, ב"אהבת חברים" מה שנקרא, וכך מתקדמים. הכול מאוד פרקטי, הכול לפנינו, אנחנו רק לא רוצים כל כך לשמוע את זה ודוחים מכל וכל.

שאלה: כשמדובר כאן על ייסורים, מדובר על ייסורי אהבה כאשר אנו לא יכולים להשיג את גילוי תכונות הבורא?

אם זה ייסורים מחוסר חיבור, זה ייסורים רוחניים, אם זה ייסורים מזה שאני מרגיש את הייסורים בעצמי, זה ייסורים גשמיים, כך אני צריך להבדיל ביניהם. אין יותר. מהבורא מגיעים לייסורים שזה ריחוק, מקום שבור ביחסים בינינו. אם אני מייחס את זה רק לעצמי שרע לי מזה, זו גשמיות, אם אני מייחס את המצבים האלה לקשרים השבורים בינינו, זה כבר שייך לרוחניות.

תלמיד: את מי שהבורא אוהב הוא מכה?

כן, את "מי שאוהב ה' יוכיח".

שאלה: אתמול כעסתי שעל שני חברים שלא רוצים להגיע לשיעור בוקר ואומרים "אנחנו לא צריכים את זה". חלק מהחברים אומרים שצריכים לסבול את זה, חלק אומרים שצריכים להתפלל, איך עלינו להתנהג?

אם ישנם חברים שלא יכולים בשום פנים ואופן להגיע לשיעור בוקר הכללי שלנו, אני לא יודע במה הם חברים, מה הם עושים? מתי הם משתתפים איתנו? שמתחברים פעם בחודש לאיזו שיחה? הם לא חברים, הם סתם מלווים. חבר זה נקרא "חיבור" ומתוך זה אנחנו צריכים לאתר אותם, נמצאים, כן, לא נמצאים, לא.

אבל אפילו אם הם מרגישים את עצמם שטוב להם להיות שייכים לקבוצה, אז תשאירו אותם אבל מחוצה לקבוצה. בכל זאת אל תקבלו אותם בפנים שאתם חייבים להתייחס אליהם, שאתם צריכים להתייעץ איתם בכל מיני מצבים שאתם עוברים, כי הם לא נמצאים בזה, הם לא יודעים על מה מדובר אם הם לא נמצאים בשיעורים, בכל הבירורים האלה.

קבלה זו עבודה פרקטית, ממש מעשית, ולכן מי שלא נמצא הוא לא נמצא. מאוד חשוב לא לפספס אף שיעור, ואם ישנם כמה כאלה שהם לא [בשיעור], אז אתם לא חייבים להחזיק אותם בפנים, הייתי אומר שאפילו לא כדאי להחזיק אותם בפנים כי זה יבלבל אתכם, תמיד יהיו להם אולי דעות שונות, הפוכות, או בכלל לא יהיו דעות. ולכן אנחנו צריכים להשתדל לתת להם הרגשה שהם נמצאים מצד אחד, אבל שנמצאים בצורה חיצונה מכולם. אין מה לעשות.

ברוחניות יש לנו כל פעם תנאים שהם מתגלים שאנחנו חייבים לקיים אותם כדי כל פעם להתקדם, להתקרב לצורת הכלי המתוקן, לכן מתגלים תנאים חדשים שבורים ואין כאן ברירה, חייבים יום יום להשתדל להרכיב את הכלי הזה.

שאלה: אדם מגיע לקבלה כי הוא מחפש שפע, הרמוניה, מילוי, בכדי לברוח מהריקנות של החיים הרגילים. למרות זאת בלימוד החכמה הוא רק משיג חיסרון, חוסר סיפוק, כאב, בלבול, ועוד מכות ולתמיד. אנחנו יודעים שהמקובל לעולם לא נח, המקובלים הגדולים תמיד נמצאים בעבודה. האם יש נחת, רגיעה, באיזה רגע בדרך?

אני לא כל כך מבין את מה שאתה אומר, מה זה להיות ב"נחת, רגיעה בדרך"? כשאני נמצא בנחת ורגיעה אז אני מתחיל מתוך זה להיות מאוד מאוד מודאג, מה קורה לי, מה אני עושה? דווקא ההיפך, כשאני נמצא בלחצים, אני כבר התרגלתי להיות בלחצים ואני רואה בזה את יחס הבורא אליי והיחס שלי לבורא ואיך אפשר לעשות את זה על ידי התיקונים בקבוצה. שאת כל הנטייה שלי דרך הקבוצה לבורא, ומהבורא דרך הקבוצה אלי, אני מרגיש בכל הרגעים שלי, ואז בצורה כזאת אנחנו מתחברים, מתבגרים, מגיעים למצבים חדשים, אלה החיים שלנו.

החיים שלנו כל הזמן צריכים להיות "אני לדודי ודודי לי", שכל פעם אני נמצא בנטייה לבורא בדיבור הפנימי שלי עימו. לא חשוב איפה אני נמצא ועם מי אני נמצא בחיצוניות, אני בפנים צריך כל הזמן להיות עם הבורא ועם הקבוצה, שבתוך הקבוצה אני מאתר אותו, וכך מתקדמים. וכל מצב אחר חוץ מזה, זה מצב מוות. ניתוק קשר מהבורא זה נקרא "מוות".

תלמיד: אנחנו יודעים שהשורש של הכול נמצא בחוסר ביטחון ובדריכות, הטבע מכוון, נמצא בנטייה למצב של מנוחה, האם המקובל מגיע למצב של רגיעה וקבלה של כל מה שקיים ומגיע לו?

הרגיעה שאדם מגיע אליה היא מתוך זה שהוא מורגל כבר להיות בכל מיני מצבים, שבכל המצבים האלו הוא מאתר את עצמו איך הוא מחפש מגע דרך החברים עם הבורא, וכל פעם שזה יהיה מגע מתגבר על פני יותר ויותר בעיות, כישלונות, התנגדויות, ובזה הוא מרגיש את עצמו שהוא בהחלט מקיים את התיקון, וזה בשבילו מצב רגיל שנקרא "חיים". ואם הוא לא מרגיש מצב כזה שדרך החברים הוא מחובר עם הבורא, וכל פעם רוצה להגביר את הקשר הזה עם החברים ועם הבורא, אז הוא מרגיש שהוא נופל מרמת החיים הרוחניים, וזה נקרא "מוות". ההרגל הזה צריך להיות כטבע שני, כך אנחנו צריכים לראות את המצב שלנו.

אני חושב שכאן זה עניין של הרגל, שאם פתאום אני לא מרגיש התנגדות, דאגה מהחברים וממני להיות מחוברים יחד לבורא, אם הלחץ הזה נעלם, אז איפה אני נמצא, למה אני הפסקתי להרגיש את זה? ואז אני מחפש מהר מאוד איך לחזור לאותו מצב, שאני רוצה לקיים אותו.

שאלה: אני מרגיש את החברים באותה מידה שאני מגלה גם השתוות, או נמצא בהשתוות צורה עם הבורא?

כן, במידת השתוות הצורה שלך עם הבורא, אתה מתחיל לגלות את הצורה הנכונה, האמיתית של החברים, של הקבוצה. כי בתוך הקבוצה הזאת, בתוך החיבור הנכון ביניכם שכולל גם את המצב השבור וגם את המצב המתוקן, בפער ביו שתי הרמות האלה, בין שני המצבים האלו, אתם מאתרים את הכוח העליון שגם את זה וגם את זה הוא בנה. ואנחנו בצורה כזאת יכולים לגלות אותו, שאנחנו מסכימים עם המצב השבור, ובכוחותינו כמה שאפשר רוצים להגיע למצב השלם, ובפער בין שבור ושלם אנחנו מגלים את הבורא. זה נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה".

שאלה: מי אני, בתוכי, בעבודה?

מי אתה? אתה בעבודה זה אותו רצון שרוצה לחבר את כל יתר הרצונות, השבורים, הרחוקים, ולהגיש אותם כאוסף רצונות שבורים לבורא, כדי שהבורא יתקן את הקשר ביניהם, ויתלבש בהם. זה התפקיד שלך.

שאלה: אמרת קודם דבר מעניין, שאם כל אחד מהעשירייה מדמיין את המצב המתוקן, שאנחנו נמצאים שם במצב המתוקן, אנחנו עושים את הבורא כביכול. אתה יכול להסביר קצת?

כן, אם אתם בונים קשר נכון ביניכם, אז מה שאתם עושים, על פני הריחוק, על פני השבירה, אתם בונים את צורת הקשר הנכונה בין החלקים השבורים, כך אתם בונים את הבורא. "אתם עשיתם אותי". דווקא מפני שמתגלים רצונות שבורים, יחסים שבורים, ואתם משתדלים מעליהם, לא לשבור אותם שוב, אלא מעליהם, אתם רוצים לגלות את המצב המתוקן. והפער בין המצב המקולקל למצב המתוקן, ייתן לכם את הרגשת המדרגה הרוחנית.

תלמיד: זה נקרא דרך העשירייה כביכול?

ודאי, אין דרך אחרת אלא דרך העשירייה. איפה תגלה את הרוחניות אם לא בעשירייה?

תלמיד: כן, אבל דרך העשירייה המתוקנת, לזה התכוונת?

כן.

שאלה: אמרנו שצריך לשחק בורא כלפי העשירייה, כל אחד צריך לשחק את הבורא כלפי העשירייה. עכשיו, הבורא נסתר, איזו דמות של הבורא אני צריך לשחק כלפי החברים?

ככול שאתה מבין מה זה השפעה ואהבה, ככול שזה מובן לך, לא דורשים ממך יותר מזה.

תלמיד מה שאמרנו כאן מקודם, שמי שה' אוהב הוא מוכיח "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", אז אני צריך להוכיח את החברים?

לא, אתה לא צריך לקחת דוגמה מהבורא שמגלה לנו את הכלי השבור. אנחנו צריכים כנגד זה לבקש על תיקון הכלי. כל העבודה שלנו היא להתחבר עם הבורא, אז הבורא מגלה כל פעם שבירה, יותר ויותר גרועה, כדי שאנחנו כל פעם נבקש ממנו, יותר ויותר חיבור. זו כל העבודה, ועל ידי זה אנחנו מוצאים קשר עימו, צורה הדדית בעבודה שלנו, שנקראת עבודת ה', וככה אנחנו יותר ויותר מתחברים, ומגלים שאת הכול הוא עושה רק לטובתנו.

שאלה: איך אפשר לעבוד, לעבד ולבנות כוונה מהמכה שאתה מקבל, ולא לשקוע במאבק כנגד המכה?

לא, אנחנו צריכים להביא את עצמנו לנקודת תצפית כזאת, שכל מה שאני מקבל, אני מקבל מבורא, כי אין עוד מלבדו. וכשאני מקבל את זה, אני צריך לדעת שעם הרשימו הזה שעכשיו התלבש והתגלה בי, אני צריך רק דבר אחד, איך אני מאתר את כל המציאות, קודם כל זה קבוצה, אני והבורא, ואני דוחף את הקבוצה לקשר עם הבורא. זה מה שצריך להיות.

שאלה: נכנסנו לשיעור, אנחנו מפורדים, כל אחד מרגיש את עצמו. מה עלינו לעשות כדי לצאת מן השיעור בדביקות?

לבצע את מה שאנחנו מדברים, מה עוד אפשר לעשות? להשתדל לבצע כמה שיותר בלב את מה שאנחנו מדברים עכשיו. בהתקשרות בינינו, בהתחברות בינינו יותר ויותר, אבל בשמירה על החוקים הרוחניים, אנחנו לא מדברים על הצורה הגשמית.

שאלה: האם תוכל לפרט יותר מה זה שהוא לוקח מאיתנו את טעם העבודה?

הבורא לוקח מאיתנו את הטעם בעבודה, כדי שאנחנו נדרוש אותו בחזרה. הכול תלוי במידה בה אנחנו משתדלים להרכיב את הקשר בינינו בצורה נכונה, כל אחד עבור האחרים. אין כאן מה לעשות, רק מתוך הניסיון.

שאלה: האם ניתן לומר שמיליוני הביטים של מידע חדש, שאנחנו מקבלים מהרשימות בכל יום, מאפשרים לנו להתקדם לעבר התיקון?

לא הבנתי את השאלה.

תלמיד: המידע מהרשימות שמתגלה בכל יום, האם הוא מביא אותנו לקראת התיקון?

ודאי שעל פני הרשימות השבורות האלה אנחנו צריכים להקים את המצב המתוקן. כמו שאנחנו אוספים, ובונים מקוביות לגו בתים, ככה אנחנו צריכים לעשות את זה. מה השאלה בכלל?

קריין: קטע מס' 16.

"כשהאדם רואה שיש לו הפרעות בעבודת ה', והוא רוצה להתפלל לה' שיהיה לו כח לעבודה, מה עליו לבקש. כלומר, יש ב' אפשרויות:

א. שה' יסלק ממנו את ההפרעות, ממילא הוא לא יצטרך לתת כוחות גדולים בכדי ללכת בדרכי ה'.

ב. שה' יתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפלה ובמעשים טובים, ועל ידי זה ההפרעות לא יוכלו לעכב אותו, כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה."

(הרב"ש. 164. "מה לבקש מה' - להיות עובדו")

העיקר בשבילנו זה בכל זאת לצייר לעצמנו את צורת העבודה הנכונה, שכולה צריכה להיות באמונה למעלה מהדעת. ואנחנו לא מחפשים טעמים, אלא מחפשים את האמת. שהמצב האמיתי יתחיל למלא אותי, מפני שזו האמת, שהוא יתחיל להאיר לי, מפני שזו האמת, ולא חשוב לי אם זה נעים או לא נעים, אלא תבוא נעימות מתוך זה שזו האמת, ולא מתוך שזה נעים. לכן הוא אומר שיש שתי אפשרויות, או "שה' יסלק ממנו את ההפרעות", או "שה' יתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפלה", אז אני רוצה שיהיה לי טעם יותר גדול בתורה ובתפילה, ושההפרעות יהיו כמה שיותר גדולות, כי על פני ההפרעות האלה נוכל עוד יותר להתחבר.

אנחנו נבראים, אנחנו יכולים להגיע לחיבור רק במידת התגלות כוחות הריחוק, הפירוד. ולכן אם אני מגלה שמתגלים כאלה כוחות של ריחוק, פירוד, שנאה, דחייה, אז דווקא על ידי הכוחות האלה, אני יכול למדוד את הגובה אליו אני עולה, לאן אני מסוגל לעלות, וכך אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, בשבילי אותו מצב מקולקל שמתגלה, הוא מין מדד איפה אני נמצא. ואם המצב הזה שאני מאתר הוא גרוע, רע, מגלה ריחוק גדול בין כולם, אני נמצא בבלבול, בשבילי זה טוב.

לפעמים ראיתי את רב"ש במצבים כאלו, שלא היה נראה לי שאפשר לצאת ממנו, איך יכול להיות שאדם שנמצא בגובה כזה, בהשגה רוחנית כזאת, נופל לכזאת התרסקות הגשמית, איך זה יכול להיות? וראיתי שכן, זו דווקא המציאות האמיתית, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", הוא נופל יותר עמוק, ואחר כך עולה עוד יותר גבוה. לכן אנחנו לא יכולים להכיר את האדם ממצב קיצוני אחד, אלא רק משני המצבים האלה, והפער ביניהם, אז אנחנו יכולים להבין מה גובה המדרגה שלו. כי היא נמדדת בין המצב הנמוך למצב הגבוה.

שאלה: אתה תמיד אומר לנו שאנחנו לא צריכים לבקש מהבורא להסיר, לסלק את ההפרעה, האם בחלק השני שרב"ש כותב בטקסט, זאת העבודה הנכונה?

כן, ודאי, אנחנו מבקשים מהבורא כוחות להתגבר על ההפרעות, שאלה יהיו כוחות החיבור בינינו, שילמד אותנו איך לעשות חיבור, ואיך ללמוד מהמצב השבור להגיע למצב המתוקן. כי אנחנו לא יכולים לבנות את זה בעצמנו, לא יכולים, אבל אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבקשים מהבורא שיבנה את זה. כמו שכתוב, "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו", כל ההשתדלות שלנו לא תצליח אם הבורא לא יבנה. זאת אומרת, עלינו רק להתפלל, לבקש, ואת זה אנחנו צריכים להוציא מכל מצב ומצב. על מה אנחנו יכולים לבקש מהבורא בכל מצב שאנחנו נמצאים.

שאלה: כשאנחנו מקבלים את השיעורים ואת העבודה שצריכה להיעשות, ואת היחסים בינינו, כל מה שנכתב על העשירייה, זה מתקבל בצורה טובה מאוד. האם אנחנו יכולים להתרחב יותר מהעשירייה, כדי לתפוס את העולם סביבנו, או שעוד לא הבשלנו ליציאה מן העשירייה ולהרגשות האלה?

הייתי אומר לך כך, קודם כל תבנו עשירייה, אני לא רואה שיש לכם. אל תקבעו שזו כבר עשירייה. עשירייה היא כשאתם כבר מתחילים להרגיש שיש לכם רצון משותף על פני כל הרצונות הפרטיים, שיש לכם איזה כוח משותף המחבר ביניכם. תנסו כך לאתר את עצמכם ואז תתחילו לחשוב, אחרי זה ולא מיד, כמה אתם צריכים עוד להתחבר עם האחרים. אנחנו נעשה כאלה חיבורים, אבל שיהיה ברור לנו שהם חיבורים חיצוניים, ואך ורק כדי לקבל מהם כוחות לחיבור בפנים, בתוך העשירייה. ולכן לא לקפוץ ולא לעשות כאלה פעולות בחיפזון, זה גורם דווקא להיתקע בדרך.

שאלה: יש לי הפרעה בחיים הגשמיים כבר מזמן, וכנראה שעוד תמשיך הרבה זמן, איך להתייחס להפרעה הזאת, איך להשתמש בזה?

לכל ההפרעות שמתגלות לנו בדרך, אנחנו צריכים להתייחס בסבלנות, ולהשתדל על פני כל ההפרעות האלה בכל זאת להגיע לחיבור.

שאלה: הכול מתחיל ממצב השבירה, מגילוי יצר הרע. מה זה מצב שבו לא יכולים להיכנס להיריון? דיברת עליו בהתחלה.

זה מצב שאתם לא יכולים להתחבר בנקודה אחת ביניכם, שזה כמו טיפת זרע שתתחיל אחר כך להתפתח. שטיפת הזרע הזאת כשתתחברו כולכם כנקודה אחת, תתחיל להתפתח על ידי זה שיתגלו כל מיני כוחות מנוגדים. שאתם תרגישו כמה יש ביניכם עוד יותר ועוד יותר כוחות שנאה, כוחות פירוד, ועל פני זה אתם בכל זאת תסגרו את המעגל ביניכם יותר ויותר, וכך תתחילו להתגבר על כל כוחות הפירוד. אבל בינתיים צריכה להיות נקודה, נקודת החיבור, שזה נקרא "טיפת זרע" של העובר הרוחני שלכם. ונקודת החיבור הזאת דורשת רק דבר אחד, אני מבטל את עצמי בכל וכל, רק ביטול כלפי העשירייה. אני מתבטל. ואז אם כולם כך מתבטלים, אז מגיעים ל"טיפת זרע", לנקודת הביטול שעליה כבר הבורא מתחיל לעבוד בצורה שיטתית. זאת לא בעיה כל כך, צריכים פשוט להסכים שזאת הנטייה שלנו, שכך היא צריכה להיות.

שאלה: איך לא לבזבז כוח ותשומת לב בעבודה על הפרעות שמחוץ לקשר בינינו?

פשוט אנחנו צריכים כך כל הזמן להיות מכוונים, שלא אכפת לי מכל הדברים האחרים, או שזה חשוב לי אבל ברמה הגשמית, שאני חייב לסדר את זה, במקביל לרוחניות שלי. אני צריך לעבוד, אני צריך לעשות כל מיני דברים בעולם הזה, משפחה, קרובים וכן הלאה, אבל זה במקביל. אחר כך נראה שיש בזה גם תיקונים והם לא מיותרים, אבל בינתיים זה כך.

תלמיד: כי פשוט לפעמים אני שומע שאנחנו צריכים לעבוד רק בהפרעות שהם בקשר בינינו, ולפעמים צריך לכלול גם הפרעות שמחוץ לקשר בינינו, אז איך אנחנו צריכים לעבוד?

אני לא יכול לתת על זה תשובה מיידית וכוללת, אבל העיקר אלה ההפרעות בקשר בינינו. מה שכן, בכל זאת אדם חייב לעמוד על הקרקע בשתי הרגליים, וללמוד ולעבוד ולדאוג למשפחה שלו. לכל הדברים האלה הוא חייב גם להיות מחובר ודואג.

תלמיד: האם יש קשר בין ההפרעות שאנחנו מקבלים מחוץ לנו לעבודה בינינו?

יש קשר, אבל אנחנו לא יכולים עכשיו לאתר אותו. אנחנו צריכים פשוט לקבוע יחס בריא לרוחניות ולגשמיות, ולהשתדל להיות גם בזה וגם בזה, ברוחניות בכמה שאפשר, ובגשמיות ככול שאנחנו חייבים לספק קיום לעצמנו.

שאלה: יש פה שאלה של הרב"ש שהוא אומר "כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה." קודם כל מהי העבודה בעשירייה "בתורה ומצוות"?

"תורה ומצוות" זה שתיקון המצבים המקולקלים בינינו נקרא "עשיית המצוות" והתיקון הזה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה". לכן כתוב "בראתי יצר הרע", זאת אומרת מצבים מקולקלים, בכוונה בראתי אותם, וכנגדם "בראתי תורה תבלין", זאת אומרת כוח עליון, "המאור שבה מחזירו למוטב". זה הכול.

תלמיד: הרב"ש כאן מציין את החשיבות של הנושא הזה. איך אפשר להגיע לחשיבות כזאת בתוך העשירייה, שבאמת נעשה את העבודה כמו שצריך מכל הלב, איך להשיג את החשיבות הזאת?

זה על ידי הדוגמא מהחברים, קנאה תאווה וכבוד. כשאתה מתחיל לעבוד על החיבור ביניכם בעשירייה, אז אתה מסתכל עליהם ונראה לך שהם נמצאים במצב מתקדם יותר, וזה גם מה שמזרז אותך.

תלמיד: האם יש סיכוי ללמוד קצת מהזמן גם את תלמוד עשר הספירות, למרות שאין לנו הרבה זמן, בתוך השיעורים האלה שאתה מעביר היום?

יכול להיות. אני לא יודע, אני בכל זאת נמצא במצב מסוים, אבל אפשר. כשאנחנו נסיים את השיעור הזה, נמשיך בתע"ס.

שאלה: שמעתי שיגיע הרגע שבו נעורר דרגות של עביות, איזו הכנה צריכה להיות לקראת הרגע הזה?

אנחנו בכל פעם מעוררים דרגות חדשות בעביות, בשבירה, בכל פעם ופעם שמתגלות לנו רשימות חדשות, מצבים חדשים, זה על ידי כך שהמאור מאיר יותר ומגלה לנו יותר את עומק השבירה שלנו, וכך אנחנו מתקדמים. אבל הכול תלוי בכמה אנחנו משקיעים כוחות בחיבור, ובהתאם לזה אנחנו מגלים עוד ועוד שבירה בחיבור. לכן "כל הגדול מחברו" מי שהגיע לדרגות גבוהות בחיבור, מגלה שהמצבים המתגלים לו הם עוד יותר גרועים.

קריין: קטע 17.

כשהאדם מתפלל לה' שיקח ממנו את העונש, נמצא כאילו האדם מבקש מה', שיקח ממנו התיקון. ושאל, איך האדם יכול לבקש מה', שיקח ממנו התיקון, הלא התיקון הוא לטובת האדם.

ותירץ, שמהתפילה שהאדם מבקש מה' שיעזור לו, יש לו חיבור עם ה', וזהו תיקון יותר גדול, מהתיקון שהאדם מקבל על ידי העונש. 

(הרב"ש. 60. "בקשה לעזרה")

כן, אנחנו יכולים לסבול כשמקבלים רשימות יותר ויותר גדולות מהשבירה, זה לפי המנוע שנמצא בתוך כל הכלי השבור. זאת אומרת, כשהכלי נשבר, האור העליון שיצא ממנו לוחץ ופועל בחזרה ברצון שלו להיכנס כדי לסדר את הכלי ולמלא אותו. אם אנחנו נמצאים במצב שאנחנו סובלים מההבדלים שבין האור והכלי השבור, אז לאט לאט הסבל הזה גם כן מתקן אותנו ומחייב אותנו להשתנות מקבלה להשפעה.

זה לוקח הרבה זמן ובסופו של דבר זה מביא את האדם למטרה, המכות עוזרות ובמשך הזמן הן מצטברות ומביאות את האדם לתיקון, אבל זו דרך איטית מאוד שנקראת "דרך ייסורים". למרות זאת יש "דרך תורה" שהאדם שומע מה שכתוב, כשהוא מסוגל לשמוע מה שכתוב, והוא מבקש תיקון, עזרה, שאור העליון ישפיע עליו ויסדר לו שכל, רגש וחיבור עם האחרים כדי להבין את המערכת, להרגיש את המערכת, להשתתף בה ואז הוא מתקדם. אז יש "דרך ארץ" ו"דרך תורה" וכך אנחנו מבדילים בין זה לזה.

אם אדם מרגיש שבאות עליו הפרעות וייסורים, זה סך הכול הזדמנות, התעוררות שבאה מלמעלה כדי שהאדם יבקש כמה שיותר מהר תיקונים, ואז, כשבאים התיקונים מלמעלה, מיד הכול משתנה. לכן, אם אנחנו רואים שנמצאים במצבים לא טובים, זה הבורא, שבצורה כזאת רוצה לעורר אותנו שנבקש מצבים יותר טובים וכך נתקדם. יש בזה הרבה דברים.

שאלה: איך אני אוכל לבדוק שההפרעות באמת מקדמות אותנו?

בזה שאתה מגיע נכון להפרעות, מזמין איזו השפעה מהבורא דרך הקבוצה, ומרגיש, מרגיש את עצמך מחובר לקבוצה יותר מאתמול, עם כל ההפרעות שהיו, אתה עולה למעלה מהן וכך מתגבר, כך מתחבר. כן. אלה פעולות מעשיות.

שאלה: אנחנו עובדים הרבה עם הקטעים של ההתגברות בימים האחרונים בעשירייה שלנו וגם בכל הכלי העולמי, והדברים כתובים בצורה ברורה, גם ההסברים בשיעורים שלך הם מצוינים. כשאנחנו עושים סדנאות ומדברים על זה במהלך היום, כל חבר אפילו מדבר ומבין קרוב לחברים האחרים את הדברים.

אבל עדיין יש איזה רצון גדול לחפש משהו שהוא בכל זאת משותף בצורה רגשית לעשירייה בעבודה הזאת, כי אנחנו כאילו מבינים אותו דבר, ואפילו עושים אולי דברים דומים, אבל זה לא, עדיין לא מורגש כחיסרון של העשירייה, של כולנו יחד. איך מגיעים למצב כזה?

אתם לא מעבירים את המצבים האלו מהשכל לרגש. אתם לא משתדלים להיות מחוברים ממש בלב אחד, ולכן עדיין לא מרגישים תוצאות אמיתיות מחוסר החיבור. זו בעיה.

זה לא תלוי ברגישות של כל אחד ואחד לחוסר חיבור או לחיבור, אלא זה תלוי עד כמה אתם רוצים לעזור בזה אחד לשני, כי בחוסר חיבור ביניכם אתם תגלו עד כמה עזרה מיתר החברים לכל אחד ואחד היא הכרחית. ואז יוצא שאנחנו מחויבים להרגיש את עצמנו יחד, וכך, בתמיכה הדדית, כל אחד ואחד תומך באחרים כשהוא מאבד את עצמו, הוא מפסיק להרגיש את עצמו, אלא רק את האחרים. וכך תתקדמו.

שאלה: אז מהי נקודת המפתח שתקפיץ אותנו למדרגה של ה"ביחד" הזה שתיארת עכשיו?

זה שאני מכוון את עצמי לגלות רוחניות רק בנקודת החיבור בינינו. בנקודת החיבור בינינו שם נמצאת הכניסה לעולם הרוחני.

שאלה: האם אנחנו צריכים לחפש את זה, לעשות תרגילים בצורה מלאכותית כדי לנסות לעורר את זה? או זה משהו שפשוט קורה כתוצאה מעבודה פרטית של כל אחד בעשירייה?

אם אנחנו נחכה עד שזה יקרה, זה כבר דרך ייסורים, עד שכל מיני המצבים האלה ידחפו אותנו בכוח. ודאי שזה יקרה, אבל מי יודע עוד כמה זמן. אנחנו צריכים להשתדל לבקש, להתפלל, לאתר מצבים כאלו.

(סוף השיעור)