שיעור בוקר 16.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ראש השנה, א' תשרי תשפ"ד

רב"ש ב'. עמ' 1187. מאמר "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה"

קריין: אנחנו לומדים בכתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 1187 את המאמר "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה".

המהות של ראש השנה היא שאנחנו מכתירים את המלך, מכתירים את הכוח העליון שהוא באמת העליון ומושך את כולנו אליו, ועימו יחד אנחנו מכתירים את עצמנו, את החיבור בינינו, ועל ידי החיבור בינינו אנחנו בונים, עושים אותו כמלך העולם, וזה בעצם הסימן של כל היום הזה, של כל החג הזה.

מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה

תשנ"א - מאמר א'
1990/91 - מאמר 1

"יש להבין, מהו שאנו אומרים "שאין לנו מלך אלא אתה". שמשמע, שבזה אנו אומרים שבח להבורא, "שאין לנו מלך אלא אתה", היינו אין אנחנו כמו אומות העולם, שיש להם הרבה אלילים, ולנו רק אתה הוא המלך שלנו.

נמצא, כאילו שהבורא הוא יותר גדול מהם. מהו כל כך זה חשוב, אם הבורא יותר, חשוב יותר מהם. ואנחנו בחרנו בהבורא. וזה יכולים לומר על דרך מה שכתוב בזה"ק (הקדמת הזהר, דף קס"א, אות קס"א) וזה לשונו "אמר רבי אבא מקרא הזה שכתוב, מי לא יראך מלך הגויים. כי לך יאתה. איזה שבח הוא זה. אמר לו רבי שמעון, הנה המקרא הזה אינו מרבה כבודו כל כך, שכתוב, כי בכל חכמי הגויים, ובכל מלכותם, מאין כמוך. מהי השוואה הזו לבני אדם, שאין להם קיום", עד כאן לשונו.

הגם שיש על זה הרבה פירושים, נבאר זה על דרך העבודה. ידוע, שסדר העבודה מתחילים קודם כל על בסיס האמונה. שאנו מתחילים תיכף בתחילת העבודה, לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, שהוא להאמין שהבורא הוא המנהיג את העולם. היינו, שהוא משגיח על העולם בהשגחה פרטית, כמובא במאמר "סדר העבודה מבעל הסולם".

ואח"כ צריכים לדעת, שענין אמונה, מה שאנו מקבלים עלינו, היא בחינת "מטה בחשיבות". כלומר, שאם היה הכל בידיעה, ולא היה צריך להאמין, היתה הידיעה הזו יותר חשובה אצל האדם. והאדם צריך להאמין, שהגם אצל האדם האמונה הוא דבר למטה בחשיבות, ומכל מקום האדם בוחר דוקא ללכת בדרך זו של האמונה למעלה מהדעת. מטעם שהאדם מאמין באמונת חכמים, מה שהם השיגו ואומרו.

מה שאין כן מי שאין לו אמונת חכמים, הוא אומר, שאם הידיעה היתה יותר מוצלחת לעבודת האדם מהאמונה, כמו שהאדם חושב, ואומר, שאם היתה עבודת ה' בבחינת ידיעה, ולא היה צריכים להאמין, בטח היה מתרבה הרבה עובדי ה', והיו הרבה אנשים שהיו מתמסרים לעבודה. מה שאין כן כשהאדם צריך להאמין, הן באמונת ה', והן באמונת חכמים, זה, היינו האמונה שצריכים להאמין, מרחק את האנשים להיות בעלי עבודה.

אבל האדם הרוצה להתקרב לה', הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שהם אמרו לנו, שאם היתה באמת דרך הידיעה יותר טובה להנהגת העולם, היה הבורא נותן לנו את העבודה בבחינת ידיעה.

אלא הבורא יודע, שהדרך היותר מוצלחת, שהאדם תהיה ביכולתו להגיע להמטרה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, שתהא יכולת באדם לקבל את הטוב ועונג בלי נהמא דכסופא, הוא דוקא על ידי דרך האמונה.

אולם, היות שהאדם נולד בטבע של אהבה עצמית, לכן מה שיותר קרוב לאהבה עצמית, הגוף נהנה. לכן, כשאומרים להאדם, שהוא צריך לקיים תו"מ על בסיס האמונה, זה קשה לו. כלומר, שהאדם היה יותר שבע רצון אם הכל היה בידיעה.

אולם גם בענין אמונה, יש גם כן הבחנות רבות. כלומר, מה האדם צריך להאמין. הדבר פשוט הוא, שהאדם צריך להאמין רק בשכר ועונש. כלומר, שאם יקיים תו"מ, יהיה לו שכר. ואם חס ושלום לא יקיים, הוא יקבל עונש.

וענין שכר ועונש נוהג בכל המדרגות. וכל ההבדלים הוא רק מהו השכר ומהו עונש. בזה יש הבדלים בין מדרגה למדרגה. וגם זה נוהג בענינים גשמיים. כדוגמא, שאומרים לילד, אם הוא לא רוצה לאכול, הוא יקבל עונש. למשל, שכל הילדים, שאוכלים, הם יסעו לטיול. והילד שלא רוצה לאכול, הוא ישאר בבית. ולפעמים השכר ועונש מתבטא באכילה עצמה. כי מי שלא יעשה מה שההורים מצוים עליו, הוא לא יקבל היום אוכל, והוא ישאר ברעב, וכדומה. נמצא, שאצל כל אנשים הוא אותו דבר, היינו השכר ועונש נותנים להאדם דחיפה להתקדמות.

לכן יש שהאדם מאמין, שעל ידי קיום תו"מ הוא יזכה לשכר בעולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק "יש אנשים, שהיראה שלהם הוא בשכר ועונש של עולם הזה. היינו אריכת ימים, בריאות, וכדומה. ויש, שהשכר ועונש הוא בעולם הבא. היינו, שיש להם גן עדן. ויש אנשים, שהיראה שלהם הוא לשמה. היינו, "בגין דאיהו רב ושליט", שיש להם זכיה שמשמשים להמלך.

וזהו השכר שלהם, ולא צריכים יותר שום תמורה. היינו, שהם מבטלין את רשות של עצמם. היינו, שלא דואגים לתועלת עצמם, אלא כל דאגתם הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו". והיות שדבר זה אינו מקובל על הגוף, המכונה "רצון לקבל", לכן הוא מתנגד לעבודה זו. לכן דוקא כאן, בעבודה שהאדם רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, נוהג ענין עליות וירידות.

ובעבודה זו נקרא "שכר ועונש" אחרת לגמרי, מכפי שנוהג "שכר ועונש" בעבודה דלקבל שכר. כי בזמן שיש לאדם איזה טעם בעבודה, והוא מרגיש, שיש לו קצת התקרבות לה', זהו השכר שלו. ואם הוא מרגיש שזרקו אותו מעבודת ה', היינו שאינו מרגיש שום טעם בעבודה, זה נקרא אצל האדם "העונש הכי גדול".

כלומר, שאין לו שום הרגשה של עבודה. והאדם צריך לומר, שבטח ההתרחקות הזו, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהוא מרוחק מה'. כי האדם מבין, שאם הוא היה מקורב לה', אז האדם צריך להרגיש הרגשה אחרת, מכפי שהוא מרגיש עתה, כמו שכתוב "עוז וחדוה במקומו".

פירושו, שבזמן שהאדם מרגיש, שהוא נמצא במקום קדושה, ובקדושה כתוב "עוז וחדוה", והוא עכשיו מרגיש, שאין לו שום חיות, והוא רואה עתה הכל שחור, ואין בידו להתגבר על המצב שבו הוא נמצא, זה נקרא אצל אדם, הרוצה להגיע לעבוד לשם שמים "עונש הכי גדול".

וכשהאדם רוצה להתגבר על המצב שבו הוא נמצא, אז הוא רואה, שאין שום אפשרות להגיע לידי התקרבות ה'. ולפעמים הוא בא לידי יאוש. היינו, שהוא רוצה לברוח מהמערכה. והוא בא לידי החלטה, שאין שום אפשרות, שיהיה פעם בידו להגיע לידי מדרגה "שלא ידאוג שום דבר לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'".

ונשאלת השאלה, מהו האמת. היינו, אם הוא טועה. היינו, שיש כן אפשרות להגיע לידי מצב, שכל מעשיו יהיו לשם שמים או לא. היינו, שכן מועילה התגברות. כלומר, שכן יש כח ביד אדם לעשות בכוחות עצמם כל המעשים שלהם לשם שמים.

התשובה היא, כמו שכתוב "אין לנו מלך, אלא אתה". כי אין בנו כח התגברות, שנוכל לקבל על עצמנו. ושאתה תהיה לנו למלך. ואנחנו נעבוד לך, רק מטעם חשיבות המלך. ובשבילנו לא נעשה שום עשיה, אלא רק מה שיצמח מזה נחת לך. זה רק אתה יכול לתת לנו, את הכח הזה, היינו הטבע השני, שהוא "הרצון להשפיע".

לכן אומרים מקודם "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך". כלומר, שאין האדם יכול לומר, אין לנו מלך אלא אתה. היינו, שרק הבורא יכול לתת הכח הזה. ומאיפה האדם יודע, שאין זה ביכולתו. לכן מקודם האדם צריך לעשות כל מה שבידו, כמו שכתוב "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".

ואז האדם מגיע לידי מצב, שהוא מרגיש, איך שהוא מרוחק מה'. כלומר, שאין בידו לעשות שום דבר לטובת ה'. אז האדם מרגיש, אף על פי שהוא מקיים תו"מ, מכל מקום הוא נקרא "חוטא", משום שהוא רואה, שאין הוא עובד לשם שמים. לכן האדם צריך לומר מקודם "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך", אף על פי שהוא מקיים תו"מ. ומכל מקום מרגיש, שהוא חוטא, בזה שאין הוא עושה שום דבר לשם שמים.

אחר זה הוא אומר בפה מלא "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". היינו, שרק הבורא יכול לעזור, שיהיה לנו המלך, שנוכל לעבוד מטעם, שהוא משמש את המלך. וזה הוא השכר שלו. שיש לו זכיה, שהוא משמש המלך. זאת אומרת, שרק אז יש בידו לעשות הכל לשם שמים.

כלומר, שאם אין הבורא נותן לו את הכח הזה, שירגיש, שיש לנו מלך גדול, אין כח בידו לעשות לשם שמים. כי הגוף טוען "מה יהיה לך, מזה שאתה תשפיע לה'". היינו, שכל זמן שהרצון לקבל שולט, אין לאדם שום עצה, כנ"ל. שיש לפעמים, שהוא תוהה על הראשונות. היינו שאומר, שעכשיו הוא רואה, שעבד בחינם, ולא הרויח כלום, מזה שנתן יגיעה. ועתה הוא רואה ממש, שכל יגיעתו היתה לריק.

לכן כשהבורא עוזר לו, ונותן לו את הרצון להשפיע, והוא מרגיש, שיש לו מלך גדול, זה רק הבורא יכול לתת, כנ"ל. וזה שכתוב "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". שרק אתה יכול לתת לנו, שנרגיש, שיש לנו מלך גדול, וכדאי לעבוד בשבילו, לעשות לו נחת רוח.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב בזה"ק (האזינו, דף צ"ג, אות ר"י) וזה לשונו "אשרי חלקו, מי שקורא אל המלך, ויודע לקוראו כראוי. ואם הוא קורא, ואינו יודע למי קרא, הקב"ה מתרחק ממנו, שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו". למי הוא קרוב. חזר ואמר "לכל, אשר יקראוהו באמת". וכי יש מי שקורא בשקר. אמר רבי אבא "כן, זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. כי כתוב "לכל, אשר יקראוהו באמת". מהו "באמת". היינו "בחותם טבעת המלך".

ויש להבין מה שאומר "אמת" ו"שקר". ששומעים רק למי שקורא ב"אמת". ששואל, מהו ב"אמת". ויש לדעת מהו ב"שקר". כלומר, מהו הפירוש, שהאדם קורא לה' בשקר, בדרך העבודה.

בהסולם (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ה) מביא שם את מדרש חז"ל, וזה לשונו "בעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים "נעשה אדם בצלמנו". הנה חסד אמר "יברא, מפני שהוא גומל חסדים". אמת אמר "אל יברא, מפני "שכולו שקרים". מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב "ותשלך אמת ארצה". פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא לשמה, דהיינו מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצות. אשר ע"י השפע שהוא ממשיך, סופו לבוא לעסוק במצות לשמה. וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר, שכולו שקרים".

ובהאמור אנו רואים, שאמת נקרא לשמה, היינו לתועלת ה'. ושקר נקרא שלא לשמה, היינו לתועלת עצמו. ובזה יש לפרש, מה שאומר הזה"ק "קרוב ה' לכל, אשר יקראוהו באמת". ידוע, שענין "רחוק וקרוב" ברוחניות, הוא שהשתוות הצורה נקרא "קרוב", ושינוי צורה נקרא "רחוק".

נמצא, האדם, שרוצה להגיע לבחינת אמת, היינו שהוא בא למצב, שהוא מרגיש, שאם אין ה' יעזור לו להגיע לבחינת לשם שמים, הוא בעצמו אין לו שום סיכויים, שיהיה פעם באפשרותו להגיע לדרגת לשמה, היינו שיעשה הכל רק לשם שמים, אז הוא קורא לה', שיעזור לו, שיתן לו את מידת האמת, הנקרא "לשם שמים".

היינו, שהוא מבקש, שה' יתן לו את מידת האמת, הנקרא "השתוות הצורה". לאדם הזה ה' קרוב. היינו, שהוא רוצה להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, הנקרא "מהו רחום, אף אתה רחום". זה נקרא, שה' קרוב לאלו שרוצים להיות קרובים, הנקרא בחינת "השתוות הצורה".

מה שאין כן לאלו אנשים, הקוראים לה' בשקר, היינו שהם רוצים, שה' יעזור להם על בחינת שלא לשמה, שזה נקרא "שינוי צורה", נמצא, שה' רחוק מהם. כי הם לא רוצים להתקרב לה', הנקרא "דביקות", "השתוות הצורה". וזה שאומר, ש"אמת נקרא טבעת המלך", שהוא בחינת אמת, כלומר שהמלכות שמים, מה שהם מקבלים עליהם, הוא בבחינת אמת, היינו לשם שמים.

אולם האדם מוכרח מקודם להכין כלי לאור הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ש"כלי" נקרא צורך. כלומר, שאין אדם קורא לה', שיעזור לו, מטרם שהאדם התחיל בעבודה דלהשפיע, והוא רואה, שהוא לא יכול בשום אופן להשיג זה בעצמו. אז האדם מבקש עזרה מלמעלה, שיעזרו לו.

לכן אחר שהאדם עשה כל מה שביכולתו, והוא רואה, שאין לו שום אפשרות להשיג את הרצון הזה, אז הוא בא לידי הכרה, שאין מי שיעזור לו, רק הבורא. אז האדם אומר "אבינו מלכנו, אין לנו מלך". היינו כנ"ל, שאין שום מציאות, שיהיה לנו אמונה במלך, שנוכל לעבוד אותו בבחינת "בגין דאיהו רב ושליט", אלא אתה, היינו רק הבורא יכול לעזור לו.

ושם בזה"ק מפרש, שטבעת המלך נקרא קו אמצעי, שקו אמצעי נקרא אמת. כלומר, שכל קו בפני עצמו אין בו שלימות. וזה יכולים להבין על דרך משל. לשני אנשים שהכינו סעודה בשביל הקהל, אחד הכין בשר ודגים ושאר דברים, והשני הכין רק תבלינים ומלח וחומץ, וכדומה. ולבסוף נעשה מחלוקת ביניהם. אז כל אחד אמר, שהוא יקרא את הקהל אליו, ויתן להם את הסעודה. הנה זה שהבטיח לתת רק תבלינים, וכשהוא נותן לאכול את התבלינים, היינו לשתות חומץ ולאכול מלח, וכדומה, מי יכול לאכול. והשני, שנתן בשר, ודגים, ושאר דברים לאכילה. אבל מי יכול לאכול בשר ודגים בלי מלח, וכדומה. והיות שאין האנשים יכולים לאכול לא אצל זה ולא אצל השני, עד שהיה מוכרח לעשות שלום ביניהם, והתערבו את האוכל עם התבלינים, ומשניהם נעשה סעודה טובה.

כמו כן כשהאדם מתחיל ללכת בשלא לשמה, הוא נמצא במצב השלימות. וזה נקרא "קו אחד". אבל בזמן שהוא עובר לקו שמאל, היינו שמתחיל לעשות בקורת על סדר עבודתו, כלומר על איזו כוונה הוא עובד, כלומר איזה שכר הוא רוצה תמורת עבודתו, אז הוא טועם טעם מר.

היינו, שהוא רואה, שהוא לא בסדר. כלומר, כי הוא רואה, שאין ביכולתו לעשות משהו לתועלת הבורא. נמצא, שאז, שכל קו בפני עצמו אין לו שלימות. כי ימין, השלימות שלו הוא רק מטעם, שהוא שמח בחלקו. זאת אומרת, שהוא אומר, שיש לו זכיה גדולה, בזה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, אפילו שזהו שלא לשמה. אבל מבחינת המעשה, יש לו משהו, בזה שמקיים מצות ה', הגם שהאמונה בה' הוא רק אמונה חלקית (כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס, אות י"ד). אבל החלק הזה גם כן חשוב לו.

מה שאין כן הקו שמאל, שהוא רואה, שהוא מלא חסרונות, ומרגיש טעם מר בחיים שלו, זהו כמו תבלין, שנותנים להמתיק את האוכל. אבל תבלין בלי אוכל אינו מאכל. נמצא, שכל קו בפני עצמו אין לו שלימות. אבל כשמשתמשים עם ב' קוים, עם ימין ושמאל, מזה באים לקו אמצעי.

היינו, שהקב"ה נותן את הנשמה, כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפין באדם. אביו ואמו והקב"ה". אבא נקרא ימין. הוא נותן הלובן. "לבן" נקרא, שאין שם שום חסרון. אמא נקרא קו שמאל. היא נותנת "האודם", שזה נקרא חסרונות. ומשניהם יחד אז יכול לבוא קו האמצעי, שנקרא הקב"ה נותן את הנשמה. ואז יוצא בחינת אדם.

ויש לדעת, בזמן שהאדם עובר לקו שמאל, ומתחיל לראות איך שהוא מרוחק מבחינת רצון להשפיע, ומשוקע רק באהבה עצמית, ורואה את חסרונותיו, בשיעור שאף פעם לא חלם על זה, שהוא יהיה כל כך מרוחק מעבודה דלשם שמים, ומתחיל לחשוב, שבטח בא אליו מחשבות זרות מצד הס"א, שהם משפיעים לו את אלו המחשבות ורצונות, שאינו מתאים לאיש, שרוצה להיות עובד ה', אלא אפילו לאיש פשוט, שאינו בעל עבודה, גם כן לא מתאים המחשבות ורצונות האלו, אז האדם צריך אז להתגבר באמונת חכמים, ולהאמין, שכל אלה המחשבות באות מלמעלה. כמו שמובא במאמר "אלהים אחרים". היינו, שהבורא שולח אותם להאדם. אבל אל לחשוב שזהו מחשבות ורצונות חדשות. כלומר, שלא היו מקודם לכן באדם, אלא שבאו עכשיו.

אין הדבר כן. אלא מקודם הם היו בגופו של אדם בלי שום התגלות, מטעם שאין שום דבר נעשה בלי צורך. אלא עתה, בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרכי האמת, והאדם רוצה לתקן את עצמו, אז מלמעלה מגלים לו מה שיש לו בגופו, ואינם ניכרים לחוץ. ועתה, בזמן שהאדם רוצה לתקן את עצמו, אז מגלים לו את המחשבות האלו, בכדי שידע מה לתקן.

ובכדי להבין זה, כדאי לעיין בספר פרי חכם (חלק ב', דף י"א) וזה לשונו "באמת אודה שצדקת בזה, שאיני מרגיש כלל את המכאובים האלו, שאתה מרגיש. ואדרבה, אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער על הקלקולים, שעדיין לא נתגלו. ואם נתגלו עכשיו, אין שום ספק, שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה. לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, וכו'. וזוכר אני, שכדברים האלה, היה לי עמך ביום א' דראש השנה תרפ"א, בחזרתנו מבית א"מ נ"י, מקידוש, ספרת לי מחשבונות מעציבות מאוד שראית בסידור בבוקר בעת התפלה (הוא היה הבעל תפלה של שחרית). ונתמלאתי שמחה בפניך מאוד. ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה. אמרתי לך, גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אף על פי שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום".

לכן לא להתפעל, ממה שהאדם מרגיש שקבל ירידה, כאילו זרקו אותו מלמעלה. אלא אדרבה, שהאדם צריך אז להאמין, שהבורא מטפל בו, ומדריכו, באופן, שתהיה לו היכולת להגיע לדביקות הוא, כמו שכתוב "ולדבקה בו".

ואז האדם מגיע לידי מצב, שהוא מרגיש, שהוא חוטא. היינו, מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה חושב שחסר לו שלימות, אבל באופן כללי הוא בסדר, מטעם שהוא היה רואה את השפלות של שאר אנשים, מה שאין כן הוא ברוך ה' לא נורא. אבל עתה הוא רואה, שהוא גרוע מכולם. כלומר, שאין לאף אחד מחשבות ורצונות כאלו.

והתשובה היא כנ"ל, שבכדי שהאדם יהיה בידו לקבל דבר שלם, מוכרח האדם, שיהיה חסרון שלם. לכן מלמעלה מגלין לו כל פעם את חסרונותיו, מה שהיו גניזים בגופו של אדם. נמצא לפי זה, שהאדם צריך לומר, שהבורא עושה עמו חסד, בזה שמגלה לו את חסרונותיו, בדיוק כמו שנותן לו את המילוי, "כי אין מילוי בלי חסרון".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין לבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'.

ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם, כנ"ל בספר "פרי חכם".

ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים.

וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני.

וזה שכתוב "ועד דור ודור אודיע אמונתך". שענין "דור ודור" הוא, שיש הפסק באמצע, שהוא ענין עליות וירידות. ש"דור" נקרא חיוב. וההפסק הוא שלילי. אולם דוקא ע"י זה מתגלה אור האמונה."

שאלה: קראנו עכשיו המון חומר, המון נושאים, וניסיתי לדלות מתוך זה מה בעצם רב"ש רוצה להגיד לנו. הוא אומר "כלומר, שכן יש כח ביד אדם לעשות בכוחות עצמם כל המעשים שלהם לשם שמים." ואז הוא אומר "התשובה היא, כמו שכתוב "אין לנו מלך, אלא אתה". כי אין בנו כח התגברות, שנוכל לקבל על עצמנו. ושאתה תהיה לנו למלך.".

השאלה היא כיצד ניתן לקבל כוח התגברות, כדי שנוכל לקבל על עצמנו שיש לנו מלך גדול ונעשה לו נחת רוח? איך אפשר לקבל את כוח ההתגברות הזה, ומה זה כוח התגברות בעשירייה?

כוח התגברות בכללות הוא שאנחנו לא דואגים לעצמנו, אלא איך לעשות כולנו נחת רוח לבורא.

תלמיד: רב"ש אומר שכאשר אני מקבל מכות, אני צריך לברך על זה, כי הוא עושה עימי חסד, כך הוא מקרב אותי. זו בעיה, כי אני באופן אישי, לא מצפה לקבל מכות כשאני מגיע לפה. אני בא, אני מצפה להתחבר לחברים, אבל לא לחטוף מכות, בשביל זה אני לא צריך ללמוד קבלה. אז למה יש את המושגים האלה חסד ומכות?

כדי שאתה תבדיל בין זה לזה, תראה באיזו צורה אתה מגיע לאמת, ותרצה את האמת הזו שמתגלה בין שכר ועונש.

תלמיד: האם באמת יש שכר ועונש? למה מקבלים מכות?

כדי לתת לאדם יכולת להבין, לבחור ולנוע בדרך לאמת.

תלמיד: מה נקרא "מכות"?

"מכות" הן מה שאתה לא רוצה להרגיש ברצון לקבל שלך.

תלמיד: ניתן לדלג על זה או שזה חלק מהדרך?

אתה יכול במשהו לדלג עליהן בתנאי שאתה מחנך את עצמך, מה נקרא "מכות" ומה נקרא "טוב". זה כמו ילד קטן, אם הוא לומד שכדאי לו להכין שיעורים ולהתנהג טוב, אז הוא מונע מעצמו את המכות.

תלמיד: מה זה "כוח התגברות" בעשירייה?

"התגברות" זה חיבור, שאנחנו רוצים להגיע לחיבור. ומפני שמלכתחילה אנחנו לא רוצים את זה לפי הטבע שלנו, אז אנחנו עושים כל מיני פעולות כדי להתחבר, ובמידה שאנחנו כן מתקרבים לחיבור, אנחנו מתחילים להבין שתיקון העולם הוא דווקא בחיבור.

תלמיד: כמובן, חיבור, ביטול.

אין לנו מה לעשות, אלא החיבור בינינו זו הדרך להצלה, וכך אנחנו צריכים להתקדם.

שאלה: רב"ש מדבר במאמר כל כך שמאבא הוא מקבל את הלובן, ומאמא הוא מקבל את האודם. מה זה אודם?

"אודם" ו"לובן" הם אותן ההשפעות שאנחנו מקבלים מצד ימין ומצד שמאל כדי לכוון אותנו נכון למטרה.

תלמיד: כשאנחנו עובדים על חיבור בינינו, זה ברור שאנחנו רוצים להגיע דווקא לשלמות, להרגיש שלמות. מה זה האודם שאמור להתגלות או שמתגלה?

עוד נלמד את זה, הוא עוד לא בירר.

שאלה: רב"ש אומר שכשאדם מגלה חסרונות בתוכו, שידע שאלו חסרונות שהיו גנוזים בו, ורק עכשיו מתגלים, אלו לא חסרונות חדשים.

נכון.

תלמיד: למה האדם צריך לדעת את זה? מה ההבדל בין זה שהוא יודע את זה או לא?

כי האדם מלא בחסרונות מלכתחילה, מרגע שנברא, ולאט לאט הם מתגלים בו כדי לתת לו אפשרות לתקן אותם בהדרגה.

תלמיד: ואם הוא יחשוב שזה חיסרון חדש שבא לו מאיפשהו, מה ההבדל בעבודה מבחינה זו?

בסדר, חיסרון חדש, זה לא חשוב. העיקר זה מה הוא רוצה לעשות עימו. אין יותר.

שאלה: איך אדם יכול להרגיש שהוא חוטא בזה שהוא לא עושה שום דבר לתועלת ה'?

פתאום הוא מקבל מכות. המכות האלה כאילו לא מגיעות לו, מה פתאום מגיעות לי מכות? מצד אחד. מצד אחר, הוא מתחיל להרגיש, לגלות שהמכות האלה באות מפני שהוא לא עושה שום דבר לתועלת ה', אלא רק לטובת עצמו.

תלמיד: ואז זה נקרא שהמכות הופכות להיות חסדים?

כן.

שאלה: בתחילת המאמר רב"ש מדבר על שלושה סוגי יראה, שכר ועונש לפי העולם הזה או לפי העולם הבא או לפי לעשות נחת רוח לבורא. האם לאדם יש בחירה באיזה סוג של שכר ועונש הוא חי, או שזו מתנה מלמעלה?

לאדם יש בחירה איך לברר את השכר והעונש, ולאיזה סוג שכר ועונש הוא רוצה להצטרף. זה עוד קדימה.

שאלה: מהי הסיבה הכי משמעותית לפנות לבורא בתפילה שהוא יעזור לעשות תשובה, לתקן את הכול ולתת טבע שני, האם זה שרואים את החטאים שלנו, או כדי לא לדבר רע על הבורא, או מפני שהאדם רואה שהוא מפריע לנשמה, לכלי, לאחרים?

בדרך כלל זה מתגלה בהדרגה, והעיקר הוא שבזה שהאדם לא מתקן את עצמו, הוא מפריע לבורא להתגלות לאחרים.

שאלה: כשאדם מרגיש שזרקו אותו מעבודת ה' וזה העונש הכי גדול בשבילו, איך הוא יכול להאמין שהבורא מטפל בו מקרוב? למה הבורא נותן לו הרגשה שהוא אשם ונענש?

כדי לנענע את האדם, כדי לקרב אותו לעבודה רצינית, הבורא נותן לו כאלו מצבים. זה ברור.

שאלה: אנחנו לומדים על אמונה למעלה מהדעת שזו תכונת ההשפעה. רב"ש כותב שאדם צריך להאמין באמונת חכמים, על איזה היבט של אמונה מדובר?

הכי חשוב לאדם בכל מצב שבו הוא נמצא להרגיש שהוא נמצא בקבוצה, והחברים מחזיקים אותו ולא נותנים לו לנוע, לברוח, להסתובב לאיזה צד שהוא, אלא להישאר במקום, לקבל הבחנות חדשות, ואז לראות מה קורה, מה יקרה. ואז על ידי זה שהאדם מתנענע כלפי החברים, כלפי העולם, הוא יכול להחליט מה באמת הוא צריך לעשות כדי ליישר את עצמו בדרך לה'.

שאלה: מה זו אמונה, ומתי אדם נחשב מאמין?

מתי? מרגע שיש לו כוח אחיזה בבורא. מרגע זה והלאה הוא צריך לחזק את כוח האמונה, את כוח האחיזה בבורא.

שאלה: מהו החיסרון השלם הניתן מלמעלה?

החיסרון השלם הניתן מלמעלה הוא שהאדם רוצה רק להיות דבוק בבורא, מחפש על ידי איזה אמצעים הוא יכול להגדיל את החיסרון הזה, ורק לזה הוא משתוקק.

שאלה: האם יש הבדל בין פעולת השפעה לבורא לבין השפעה לחברים?

דרך השפעה לחברים הוא מגיע להשפעה לבורא.

שאלה: האם אפשר לומר שהיחס שלי לבורא הוא זה שקובע האם אני מקבל שכר או עונש?

העיקר הוא שאני דבוק בבורא ולא חשוב באיזו צורה, זה בשבילי השכר. ואם אני עדיין לא דבוק, אז זה בשבילי העונש.

שאלה: מה זאת אומרת לאחוז בבורא?

לאחוז משמעו שאני משייך את כל העתיד שלי אליו. אני דבוק, משתוקק, אוחז בו, כך שאני לא יכול לעזוב אותו.

שאלה: הוא כותב, "ולפעמים הוא בא לידי יאוש, היינו, שהוא רוצה לברוח מהמערכה". ושלב אחרי הוא כותב, "והוא בא לידי החלטה". באותם רגעים יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות להיכנס למערכה, כמו להיכנס לזום עם חברים, לקרוא מאמר, ואדם מרגיש שהוא רוצה לברוח באותה הזדמנות. איך מחליטים לא לברוח אלא ללכת הפוך?

ההחלטה בדרך כלל צריכה להיות בכניסה יותר מהודקת לקבוצה, לעשירייה. זאת התשובה שצריכה להיות לכל דבר. אם אני לא יודע מה לעשות, אז עליי להיכנס עוד יותר, עוד פנימה לתוך הקבוצה.

תלמיד: אחר כך הוא כותב "לכן מקודם האדם צריך לעשות כל מה שבידו, כמו שכתוב "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה."" למה ההרגשה היא תמיד שאתה עושה חצי ממה שאתה יכול?

כי אף פעם לא מבררים את הכלי השלם, זה עוד לא גמר התיקון, זה בדרך. משהו נפתח, משהו מתגלה, ואדם צריך עוד ועוד בחלקים לקשור את עצמו לכלי.

תלמיד: זאת אומרת, אתה תמיד תישאר בחיסרון.

כן.

שאלה: מה זה נקרא להיכנס עוד יותר פנימה לתוך הקבוצה?

אדם מגלה שיש לו חוסר חיבור עם הקבוצה, בכל מיני פינות, בכל מיני הבחנות, ואז הוא עושה מאמצים כדי בכל זאת להתקשר אליהם.

תלמיד: כשאתה מזהה שאין חיבור, איך ממקום כזה אתה מתעורר לבקש שיהיה חיבור?

ברור לך במה אין לך חיבור.

תלמיד: אבל במה תלויה נטיית האדם לרצות להיות עוד יותר מחובר?

הוא מתגבר על עצמו ומשתדל להיות דבוק.

תלמיד: מאיפה אתה מביא צורך, שכואב לך מזה שאתה לא מחובר?

כבר הגעת לזה, הסתכלת על אחרים וראית איך הם מחוברים, איך הם משתוקקים להיות קרובים זה אל זה.

תלמיד: קראנו שאתה צריך להמליך עליך את המלך, ועכשיו אמרת שבכל רגע להיות דווקא בתנועה כדי עוד יותר להתחבר. איך אתה מסדר את שני הדברים האלה יחד? למה לא להיות כל הזמן בתנועה להמליך עליך את המלך אלא דווקא להתחבר?

לא הבנתי את השאלה. אתה מגלה שאתה לא מספיק מחובר למלך או לקבוצה?

תלמיד: לקבוצה. אבל בסופו של דבר המטרה היא להגיע למצב שהבורא ישלוט עליך. אז למה לא להיות כל הזמן בנטייה להשליט עלינו את הבורא אלא התגובה צריכה להיות עוד יותר לכיוון החיבור?

כי הבורא נמצא במרכז החיבור. אם אני לא מכוון את עצמי למרכז החיבור של החברים, של הקבוצה, אז אני לא אהיה מכוּון לבורא בצורה נכונה.

תלמיד: האם החיבור הוא הבורא?

החיבור הוא הבורא. הבורא נמצא במרכז החיבור, הוא מייצב את החיבור, בלעדיו אין חיבור.

תלמיד: מה אנחנו ממליכים על עצמנו, האם את החיבור?

כן.

תלמיד: אם אני מסתכל דרך תפיסה כזאת, אז מה רוצים בסוף, לראות את כל המציאות בחיבור?

כן, ודאי. כל המציאות נמצאת בחיבור, ואני נמצא במרכז המציאות, במרכז החיבור, וזה יושב עליי, קובע לי את הכול.

תלמיד: כלומר כל החשבונות צריכים להיות ביחס לזה, אם יש שם חיבור או אין שם חיבור.

כן.

שאלה: בתחילת המאמר הרב"ש מבחין בין אמונה לידיעה, מה מחזיק את האדם בעבודת האמונה?

"ידיעה" היא מה שהאדם מרגיש בכלים שלו, ו"אמונה" היא מה שהוא מקבל בכלים שמגיעים אליו מלמעלה.

תלמיד: אז מה מחזיק את האדם להתמיד באותה עבודת אמונה, האם בעבודת האמונה אין ידיעה בעצם? הרי הוא נאחז במשהו.

האדם רוצה להשיג את תכונת האמונה, ושתכונת האמונה תכסה לו את הכול.

תלמיד: זו לא ידיעה?

זה משתווה בסוף לידיעה, כי הוא לא צריך יותר כלום, אבל בעצם זו אמונה.

שאלה: ניסיתי לכתוב את הלוגיקה של התהליך שרב"ש מוביל במאמר וחסר פה משהו. הוא אומר שאדם צריך להגיע למצב שהוא עובד בלי שכר כמו שהבורא עובד בלי שכר, וכשהאדם מבין שזה השכר שלו אז מתחילים לזרוק אותו - פעם יש טעם בעבודה, פעם אין טעם בעבודה, עד שרוצה ממש לברוח, ושוב יש טעם, ושוב אין טעם. איך המשחק הזה שהבורא משחק באדם מביא אותו לידי כך שהוא רוצה לעבוד בלי שכר, מהו השלב שפתאום האדם אומר "זהו, זה הרצון שלי, לעבוד בלי שכר"?

אבל מה משמעות המושג "לעבוד בלי שכר"? שלרצון לקבל שלי אני לא מקבל שום תגובה.

תלמיד: כן, אז ודאי שהרצון לקבל לא יכול להבין את זה, הוא לא יכול לתפוס את זה, אבל איך דרך המשחק הזה שמשחקים איתו למעלה, פעם נותנים לו הרגשה טובה שהוא בכיוון הנכון, אחר כך זורקים אותו כך שהוא בכלל בלי שום תפיסה בכלום, ואחר כך עוד פעם ועוד פעם, איך על ידי השפשוף הזה, וכמובן דרך העבודה בעשירייה, האמת הזאת מתגלה, וזו לא סתם תיאוריה? איך השפשוף הזה מביא אותו לידי כך שהוא רוצה לעבוד בלי שכר?

הוא רוצה לקבל שכר מהבורא, ולכן בזה שהוא עושה פעולות בעל מנת להשפיע, הוא מרגיש שכר בביצוע הפעולה עצמה.

תלמיד: ואחר כך הוא שוב נזרק.

אז הוא נזרק שוב ושוב, וכך הוא עולה.

תלמיד: למה השפשוף הזה מביא אותו?

לכך שהכלי דהשפעה שלו גדל.

תלמיד: זאת אומרת, להתעלות מעל ההרגשה הזאת של טוב לי או לא טוב לי בעבודה, לצאת מזה?

כן.

שאלה: אם עשרה חברים בעשירייה מסתכלים על מלך אחד, כל אחד רואה במלך עתיד פרטי שלו, איך הוא צריך להיות. איך החברים בעשירייה שמסתכלים על אותו מלך, עוזרים אחד לאחר להפוך את המלך למלך אחד עבורם, ולא שכל אחד כביכול עובד מלך אחר?

הוא משפיע לכולם, לא לכל אחד בנפרד, ולכן אין כאן שום בעיה, הוא לא מחלק בין הדמויות האלה.

תלמיד: אין בעיה עם זה שהוא לא מחלק, אבל איך החברים בעשירייה מאחדים את הפן שכל אחד רואה במערכה ומוסרים זאת לחברים האחרים בעשירייה כך שהתמונה תהיה שלמה, שהם ילכו כולם למקום אחד?

כי הם רוצים להתחבר כאיש אחד בלב אחד, בנקודה אחת, כי יש להם כוח אחד שמנהל אותם.

תלמיד: אז מה בדיוק הפעולה הספציפית של איחוד הכוחות שגורם להם להיות איש אחד בלב אחד?

החיבור ביניהם.

שאלה: ענית קודם לחבר שבתנועות האלה של כניסה ויציאה שהבורא מסדר לנו, מוסיפים לאדם כלי דהשפעה.

כן.

תלמיד: האדם מרגיש את הכלי הזה שנוסף לו, כלפי עצמו הוא מרגיש איזשהו שינוי? הוא יודע שנוסף לו כלי דהשפעה?

זה שהוא נמצא עכשיו בחוסר ידיעה זה נקרא שהתווספו לו כלים דהשפעה.

תלמיד: אבל הבורא לא מניח לאדם, יש לו עוד פעם את התנועות האלה של כניסה ויציאה.

אז האדם צריך להתקדם בכוח השפעה.

תלמיד: אנחנו כל הזמן מחפשים להלביש מילים להרגשה. יש איזו דרך להעביר את זה לכולם, לצרף את הדבר הזה לאחד?

לא, כל אחד צריך לעשות לעצמו.

תלמיד: איך באה לידי ביטוי הדוגמה שמעבירים לחברים?

אנחנו נותנים להם דוגמאות כאלה, שאם הם תופסים את הדוגמאות האלה ומבצעים אותן על עצמם אז הם מרגישים.

שאלה: בהמשך לשאלה על אמונה וידיעה, רב"ש כותב שהדרך המוצלחת שהאדם יוכל להגיע למטרה שהיא רצונו להטיב לנבראיו היא בלי נהמא דכסופא שהוא המקבל והיא דווקא על דרך האמונה¹. עוד הוא כותב בתחילת המאמר שסדר העבודה מתחיל על בסיס של אמונה. אנחנו צריכים להאמין בעול מלכות שמים, שהבורא מנהיג את העולם. אנחנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת ולא בידיעה. מה כל כך מיוחד בכוח האמונה, למה היא כל כך חשובה, ואיך אמונה מתקיימת בכל עלייה וירידה בכל מדרגה מחדש?

כוח האמונה הוא כוח בלתי גבולי ולכן הוא יכול לתקן אותנו בכל המדרגות.

תלמידה: האם בכל מדרגה מחדש כשיש לנו עלייה וירידה, אנחנו צריכים לחדש את בסיס האמונה של כל מה שבעצם אנחנו אומרים?

כן, ודאי.

שאלה: הרב"ש מספר כאן שכאשר האדם מקבל ירידות, חוסר חשיבות, דחייה מהחברים, מהחיבור, זו בעצם הזדמנות שהבורא מפרגן לו כדי שיוכל להתקדם קדימה. בשביל לצאת מהדבר הזה צריך שתחזור המחשבה שהכול בא מהבורא ולהתחיל לאט לאט לעלות למעלה. את המצבים האלה מקבלים דווקא כשאתה בחברה, בעיקר כשאתה מנסה לעבוד על החיבור, בעיקר שאתה מנסה לצאת מעצמך.

כן.

תלמיד: דווקא המקום שבו הבורא מרים אותך בחזרה הוא בחברה, ובמקום שאתה מתאמץ להיות שם אתה מגלה את הרע, דווקא איפה שמצילים אותך שם אתה מבחין בו. מה גורם לאדם לצאת מהרע?

החיבור הקודם.

תלמיד: לדוגמה ניקח את השיעור הזה, את ההרגשה המיוחדת שיש בו, האם את זה אני צריך לרקום ולזכור ובפעם הבאה להיזכר בסיטואציה?

כן. אתה לא צריך להיזכר, זה יבוא אליך.

תלמיד: איך גורמים למצבים האלה להתעורר כשאתה נמצא עכשיו בין החברים ואתה יודע שיש לך באחורית הראש את המצב הטוב והמחובר? איך גורמים למחשבה הזאת לקפוץ כדי לקצר את הזמן ואת התהליך?

על ידי הרשימות שאתה משאיר בקבוצה, הרשימות האלה מעוררות אותך למצב הנוכחי.

תלמיד: מה זה להשאיר רשימות בעשירייה, בקבוצה?

היית איתם כבר בחיבור, ועכשיו הרשימות מתעוררות,.

תלמיד: איך אני יכול לייצר מצב שכל חמש דקות תתעורר בי רשימה כזאת ותעורר אותי מראש לפני הירידה?

על ידי זה שאתה מתרגל להיות עם החברים מפעם לפעם, כל פעם בחיבור וניתוק, בחיבור וניתוק. כך זה קורה.

שאלה: האם החיבור הקודם הזה לא מרגיע? כי זה כמו כרית ביטחון שנופלים לחיבור הקודם.

לא, הוא לא מרגיע, ההיפך, הוא מעורר בך ניתוק.

תלמיד: ואיך להתקדם כשמתעורר החיבור הקודם?

בתוך כל מצב קורה דבר והיפוכו, וכך הם מתגלגלים.

שאלה: מה זה אומר שתכונת האמונה תכסה לו את הכול?

שבסופו של דבר הוא רואה שרק תכונת האמונה שיתכן שירכוש, היא תכסה לו את כול המצבים והפשעים.

תלמיד: מהי התכונה הזאת?

זה כוח הבורא שמכסה בזה את כל המציאות.

תלמיד: איזה כוח לצייר?

זה יוצר באדם הרגשת כוח האמונה שנותנת לו אפשרות לסבול את הכול.

שאלה: כתוב במאמר שצריך לדעת למי אתה פונה. מה זה אומר לפנות לבורא ולדעת למי אתה פונה?

אני פונה לבורא שהוא טוב ומטיב, כולל את הכול, מקיף את הכול ומסדר את הכול, ואני יכול לפנות אליו עם כל הבעיות שלי ולדעת שרק אצלו הפתרונות לכול.

תלמיד: איך נבקש בעשירייה כך שהוא באמת ישרה ותהיה תחושה שיש קשר עימו בעת הפנייה?

זה תלוי עד כמה אתם מחוברים ביניכם, ואז אתם יכולים לתאר לעצמכם איך אתם פונים אליו.

שאלה: איך בתקופה של ראש השנה אנחנו כעשירייה יכולים להיות מוכנים ומרוכזים?

אם אנחנו רוצים שהפעם ראש השנה יהיה כראש לכל השינויים לטובה, לחיבור, לדבקות, לגילוי, אז על ידי הרצון שלנו אנחנו הופכים מסתם חג לראש השינויים.

שאלה: כתוב במאמר שכל קו בפני עצמו אין בו שלמות. מהו החיסרון האמיתי של הקו האמצעי ואיך אפשר להשלים אותו ולהגיע אליו?

את הקו האמצעי אנחנו צריכים להעמיד בעצמנו אז הוא יסדר לנו את כל המצבים.

שאלה: איך אנחנו יכולים בזמן הפעולה - שהיא לטובת הבורא - לעשות פעולה נוספת כדי להרגיש שאנחנו משרתים ומשפיעים אליו?

כשאתן מתחברות ורוצות להשפיע יחד על הבורא, אז זה מצליח.

תלמידה: כל עוד הילד לא התחיל לדבר בעצמו האימא כל הזמן חוזרת, "תגיד אימא, תגיד אימא", והניסיונות של הילד הם לא מודעים אבל עדיין משמחים את אימא. מתחיל שלב שהילד כבר מתחיל לדבר בעצמו ואז כבר אין שמחה גדולה. כך גם הבורא מלמד אותנו. מה הפעולות שלנו לקראת הכנס שאנחנו צריכים לחזור עליהם פעם אחר פעם כדי שבכנס עצמו לשמח את הבורא?

צריך פשוט להראות לו איך לפעול. הילדים שלנו לומדים מדוגמאות. כפי שאנחנו נהיה במשפחה שלנו, כך הם יהיו במשפחה שלהם. אותו דבר בקבוצה.

תלמידה: האם בפנייה שלנו, כשאנחנו מתפללים לבורא, חשוב להבין למי אנחנו פונים או הפנייה עצמה חשובה?

גם וגם.

שאלה: בפיסקה הרביעית כתוב שצריך להבין שתכונת האמונה היא השפלה ביותר במעלתה². האם לרומם את החשיבות זאת עבודה אישית שלי או כשכר מהבורא שבאמת מצבי יהיה חשוב לי באמונה מעל הדעת?

העיקר זה כשאנחנו לא מפסיקים להרגיש את הקשר בינינו בעשירייה. בתוך הקשר הזה מתגלה לאט לאט הבורא יותר ויותר. זה אומר שהקשר בינינו הופך יותר ויותר קונקרטי, זה מה שחשוב לנו.

תלמיד: האם את החשיבות אנחנו מעבדים בתוכנו, בעצמנו, או שהיא תלויה במאמצים שלנו וניתנת על ידי הבורא.

בהתאם למאמצים שלנו.

שאלה: התענוג שאני רוצה ומקבל מכל פעולת קבלה עובר דרכי לכלי אחר שלא שייך לי, ורוב הכאב והייסורים נשארים בי. התהליך הזה מחליש אותי. איך אני יכול להפוך את כל הפעולות והרצונות שלי כך שאוכל לפעול רק לטובת ה'?

רק על ידי קשר עם החברים.

(סוף השיעור)

---

1. אלא הבורא יודע, שהדרך היותר מוצלחת, שהאדם תהיה ביכולתו להגיע להמטרה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, שתהא יכולת באדם לקבל את הטוב ועונג בלי נהמא דכסופא, הוא דוקא על ידי דרך האמונה.↩

2. ואח"כ צריכים לדעת, שענין אמונה, מה שאנו מקבלים עלינו, היא בחינת "מטה בחשיבות".↩