שיעור בוקר 06.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.11.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/FS7QAZw0?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 574, נט. "ענין מטה ונחש"

נט. ענין מטה ונחש

שמעתי י"ג אדר תש"ח

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ. ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.

וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.

מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.

וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.

וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני [ובששת אלפי השנים] אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.

ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.

לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.

נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.

מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת.

לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר. מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.

ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה.

אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם. כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.

ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".

אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.

לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל".

שאלה: במאמר כתוב על מידת הצניעות, מהי צניעות בעבודה שלנו?

צניעות זה שאני לא דורש יותר כלום חוץ מלהיות מבוטל, כביכול לא קיים עם הרצון לקבל שלי בתוך האור, בתוך הבורא. שאני רוצה לפחות בנקודה אחת להעלות את המלכות לבינה, זה מה שאני רוצה לעשות. להיכנס כטיפה, טיפת זרע בתוך הרחם. בינה זה רחם, זה העליון, ואני מלכות, אז לפחות רק בטיפה אחת. שאני מבטל את הרצונות של עצמי, ורוצה רק להידבק בבינה ופשוט לבטל את עצמי כלפיה. שבא הזרע ונדבק ברחם, זה מה שאני רוצה, זאת כניסה לרוחניות.

אחר כך אנחנו נלמד אתכם שיש ג' ימי קליטת הזרע, זה ג' קווים, תחילת ג' קווים, שלושת ימי קליטת הזרע. ואחר כך ארבעים יום יצירת הוולד, עד שכבר רואים שיש לנו וולד, איזה גוף קטן, רצון לקבל כבר אבל שכולו מתבטל. ובמידה שיכול לבטל את עצמו כלפי העליון, במידה הזאת הוא גדל בתוך העליון, בתוך הבינה. ובזה שנותנים לו, הוא סופג את תכונות ההשפעה בכל הכוח, בכמה שאפשר הוא הופך את עצמו להידמות לתכונות ההשפעה האלו שהן ישלטו עליו. ואז בצורה כזאת הוא מתפתח בתוך האימא, בתוך בינה, כי הכול זה לפי השתוות הצורה.

ואז אחרי מה שנקרא ארבעים יום, ארבעים יום זה דרגות העלייה ממלכות לבינה, הוא מקבל את תכונות הבינה על הרצון לקבל שלו, הוא נשאר ברצון לקבל, אחרת הוא לא יהיה נברא. והרצון לקבל שגדל כך בארבעים יום יצירת הוולד והוא כבר דומה במשהו לבינה, אז נקרא שהוא עבר את השלב הראשון של ההתפתחות.

ואחר כך יש שלושה חודשים, שלושה חודשים ושלושה חודשים, חודשים של ירח לא של כדור הארץ, אנחנו סופרים ברוחניות חודשים לפי הירח. מפני שכדור הארץ זה רצון לקבל, והירח הוא כביכול כאן דרגה אמצעית בינתיים בין הרצון לקבל, כדור הארץ, לבין השמש, הרצון להשפיע. וככול שאנחנו יכולים בין המלכות לכתר להיות עוד ועוד בדרגת הבינה את זה מסמל לנו הירח.

אז נדבר על מה שמגלים על הירח, מה שרוצים לגלות, מה שמגלים ולא מספרים לנו. יש שם באמת דברים מאוד מעניינים, איך שאדם מגיע לירח, נוגע בירח, יש בזה דבר מאוד מעניין, אבל זה בדרך, וכך אנחנו מתפתחים. זאת אומרת, כל הזמן בביטול כלפי אמונה למעלה מהדעת, כל פעם לחשוב לקבוצה, לבורא, ואז בצורה כזאת זה נקרא ימים של התפתחות הוולד.

שאלה: מהו הכבוד בעבודה שעליו מדובר בטקסט, ואיך לא לקבל את הכבוד?

כדי לא לקבל כבוד האדם צריך לשמור על עצמו. זאת באמת עבודה מאוד חשובה, הייתי אומר שזאת הבדיקה הראשונה בכניסה לרוחניות, האם האדם נמצא בספיגת כבוד או לא. איך לשמור על עצמו מזה? שכל הזמן ישתדל להיות שקוע בתוך העשירייה, זה ישמור עליו שלא יהיה בעל מנת לקבל, והעיקר זה ביחס כבוד.

שאלה: בתחילת הטקסט כתוב שהבורא אמר למשה לזרוק את המטה¹, למה לזרוק אותו, בשביל מה?

זאת דוגמה, ללמוד שאם אנחנו זורקים את המטה שנקרא "מטה בחשיבות", אנחנו עוזבים את האמונה למעלה מהדעת, אז המטה שלנו שצריך להוביל אותנו בדרך לגמר התיקון, שאדם הולך עם המטה כל הזמן, הוא הופך להיות לנחש.

תלמיד: השאלה למה דווקא הבורא אמר לו לזרוק את המטה?

כדי שילמד מזה, ממה שקורה לו. הייתם בטיולים, אצלם הטיול היה במדבר, זאת אומרת, איך לעבור מהעולם הזה לעולם הרוחני. איך עוברים? אתה הולך אחרי מי שנמצא לפניך, ובאותם מקומות שהוא שם את הרגליים שלו, אתה שם את הרגליים שלך, ותמיד צריכים ללכת עם המקל, עם המטה. אם אתה הולך בצורה כזאת אחרי מישהו שנקרא "מורה דרך", ובדיוק שם את הרגליים שלך כמוהו, ועושה כמוהו עם המטה, אז בטוח שאתה הולך נכון. אין שום דבר נוסף שאתה צריך לראות, רק איך להתקדם בדיוק בכל הצעדים, בכל התנועות, אחריו. זה נקרא שאתה הולך נכון. מי שהלך בטיולים כאלה אמיתיים, יודע שזה כך. יש הרבה חוקים, אבל זה החוק העיקרי.

שאלה: כתוב בסוף המאמר "לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד."

מהאגואיזם שלו, מהאגו שלו, אם קיבל איזו תשומת לב, יחס מיוחד ולא עשה מגן כנגד זה. לפעמים אתה צריך לקבל תשומת לב מהחברים או מאחרים שמכבדים אותך, אחרת אתה מזלזל בהם, אתה חייב להראות שאתה נהנה מאוד מהיחס שלהם אליך, שאתה מודה להם על זה, אין ברירה. ככל שאדם יותר גדול כביכול, הוא צריך דווקא להראות לכולם שהוא מוכן לקבל מהם הכול, אחרת זה יתפרש כגאווה, "מי אתה ומה אתה מביא לי", לכן אנחנו צריכים כך להתייחס. זאת אומרת, דווקא ככל שהאדם יותר נמוך, אתה צריך להתייחס אליו בתשומת לב גבוהה יותר.

שאלה: איזו בדיקה אדם יכול לעשות על מנת לוודא שהוא באמת קפץ ולא סתם מדמיין, כי יש פחד גדול שהוא לא יכול לסמוך על השיפוט של עצמו. גם ענית לחברים, שהבדיקה היא בעשירייה, אבל עדיין יש שאלה, כי תמיד אפשר לסובב את מה שהחברים אומרים, ותמיד הם שופטים אותך לכף זכות ומצדיקים.

אני אגיד לך יותר מזה, זו לא בדיקה בעשירייה, זה מימוש בעשירייה, אנחנו רק לא רואים את זה, אנחנו לא מתארים לעצמנו שהרוחניות נמצאת ממש בתוך החברים. אם אתה מתאר לעצמך מה זה "רחם רוחני", הוא לא קיים באף מקום, אין דבר כזה. זה רק אם אתה נכנס לקבוצה, וזו יכולה להיות הקבוצה הקטנה ביותר, אפילו שניים, עד כדי כך, אבל אם כל אחד מבטל את עצמו כלפי השני, יש להם אפשרות להגיע לרוחניות, "מיעוט הרבים שניים".

זאת אומרת, הקבוצה היא הרחם הרוחני, אל תתאר שהוא נמצא אי שם, אלא במהות החיבור בין החברים. וזה קיים, אמנם אתה לא מרגיש, לא רואה, לא מבין שזה קיים, אבל זה קיים. כל הדרגות שלנו עד גמר התיקון קיימות, ולכן אם אנחנו משתדלים לתאר את המצב הרוחני שלנו שהוא נמצא כאן וקיים, אז אנחנו כבר נמצאים בדרך לאמת. לכן איפה הרחם? בתוך הקבוצה, בתוך הקשר בין החברים.

תלמיד: אבל אם כל החברים כל הזמן שופטים אותי לכף זכות ומצדיקים אותי, אז איך אני מודד שאני בכיוון הנכון?

אם אתם באמת רוצים לדון את כל הקבוצה וכל חבר בכף זכות, אז אתם צריכים להרגיש בכל רגע ורגע עד כמה אתם נמצאים בסטייה מלראות את כולם בכף זכות. כי הבורא כבר מתחיל להשפיע לכם הפרעות, תוספת רצון לקבל כדי שאתם תגדלו כמו עובר בתוך הרחם, ואתם צריכים לקלוט עוד חתיכת רצון לקבל בתוך הרחם, להתאים אותה לחיבור עם העשירייה, עוד בעל מנת להשפיע. ומה שהיה אתמול היה טוב, אבל היום אתה כבר לא כל כך מסודר עם העשירייה, אתה רואה שיש לך ביקורת נוספת, עוד בעיות אחרות, ואז אתה צריך להבין שכל הדברים האלה הם בעיות של גידול, גדילה, התפתחות, ואי אפשר אחרת, כך אנחנו גדלים.

שאלה: כתוב במאמר שאסור לקבל כבוד. אם כך, איך אני יכול לשבח את החבר כדי לא להזיק לו?

בדרך כלל אנחנו לא עושים את זה. ניתן לעשות זאת פעם באיזה לחיים שאנחנו עושים בסעודה, בתוך העשירייה נגיד, אם אנחנו מתאספים, אבל באמת אנחנו צריכים להעלות את כל העשירייה, ועוד יותר מזה, להעלות את הבורא. תגידו לחיים לבורא שמחזיק אותנו, שמייצב אותנו נכון ומקדם אותנו. ודאי שצריכים גם לדבר קצת על החברים, אבל בכל זאת החשוב ביותר, שהכול מתחיל ונגמר בבורא.

שאלה: לגבי הפסקה "שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות." בעל הסולם כותב שיש גם מצב של נחש וגם מצב של כישלונות, כאילו שני מצבים שאחד הולך אחרי השני, מה זה מצב של כישלונות?

זה תלוי עד כמה הוא מרגיש את המצב. יכול להיות שהוא נמצא בתוך הנחש, אבל עדיין לא מרגיש כישלונות, אז הוא מסכים לחיות בתוך הרצון לקבל שלו, למרות שהוא מבין שזה מה שפועל עליו עכשיו ושהוא לא רוצה לצאת ממנו, מצד אחד. מצד שני, אם הוא נופל כבר למטה מהנחש, שהוא גם מרגיש את הכישלונות, זו כבר הכרת הרע.

יכול להיות שאני מרגיש את עצמי בתוך האגו, ואני האגואיסט ואני לא רוצה להשתנות, ישנם גם כאלו מצבים בנו. ואחר כך מגיע מצב שאני כן רוצה להשתנות, אני לא יכול לסבול את האגו הזה, אני לא יכול לסבול שהוא שולט עלי. יש הרבה מצבים, אפילו במצב כזה של שליטת הנחש עלי, עד שאני שונא אותו, ועל ידי שנאה אני נפרד ממנו, מתרחק ממנו.

שאלה: ככל שמתקדמים יש יותר בעיות?

ככל שגדלים הבעיות נעשות יותר גדולות. אתה לא רואה את זה בחיים הגשמיים שלך?

תלמיד: אני לא דוגמה, אצלי יש בעיות כל הזמן גם כך וגם כך. אבל מה אם בעשירייה אין לי צרות, הכול בסדר, אנשים באים לעשירייה, יושבים בשיעור בוקר?

סימן שאתם לא עובדים על החיבור, אלא אתם סתם קבוצת בטלנים, ואין שום ערך לעשירייה הזאת.

תלמיד: מה אתה מציע לעשות בעשירייה אם אנחנו מרגישים כך?

להשתדל להגיע לחיבור יותר פנימי ברצונות שלנו, בהשתוקקות שלנו לבורא. אם כולם רוצים להגיע לגילוי הבורא, כולם רוצים להגיע להשתוות, אז גילוי הבורא יכול להיות רק בכלים שבהם אנחנו מותאמים אליו, דומים לו.

איפה הכלי שאני דומה לו, כלי דהשפעה? איפה אני מגדל את הכלים, מפתח אותם? רק על ידי זה שאני נמצא בקבוצה. זו כביכול קבוצת אימונים כזו שאני חייב להתאמן בה, ולראות האם אני מוכן וכמה, להיות בעל מנת להשפיע.

וככל שאני לא רוצה להיות בעל מנת להשפיע כלפי החברים, אז אני צריך להגיד לעצמי שעוד יותר מזה אני לא מוכן להשפיע לבורא. כי בדרך כלל אנחנו חושבים "לא, כלפי הבורא ודאי שאני רוצה להשפיע". זה שקר, כי האגו שלך כך אומר, שכדאי לו, שהוא ירוויח מזה. אבל אם אתה לא יכול להגיע להשפעה כלפי החברים, שאתה מבטל שם את עצמך ונמצא דבוק אליהם כדי לעזור להם ולהיות איתם בכל דבר ודבר, אתה לא מגיע לבורא, אתה פשוט לא מגיע. צריך להיות "כאיש אחד בלב אחד" ואז מגיעים לבורא, כי הבורא הוא הכולל של כל החיבורים שלנו שיכולים להיות.

תלמיד: אני צריך ללמוד ממך. אמרת שהיית עם הרב"ש כמעט לבד בלי קבוצה, אם כך איך התקדמת, איך עשית את זה אם לא הייתה לך קבוצה?

זה לא בשבילך. בא אליהו, התיישבתי על הכנפיים שלו והוא העלה אותי למעלה. אתה לא מאמין לי?

תלמיד: אני מאמין לך, גם את זה אתה יכול לעשות. אבל אני רוצה להבין קצת יותר, מה אני צריך לעשות בקבוצה שלנו, בעשירייה?

אתם נמצאים במצב שלא היה טוב כמוהו בכל המציאות. אתה יכול להגיד "לא, התלמידים של רבי שמעון היו יושבים במערה, אוכלים פרוסת לחם, עוד משהו, לא היה להם כלום, היו ממש במצוקה, וזה עזר להם".

תכניס את עצמך למצב כזה, תעשה בתוך הסלון שלך מערה, תיכנס לשם, קח איזשהו לחם יבש שזורקים מהחנות שלידך, דלי של מים, ותיכנס פנימה. תתחיל לבטל את עצמך מכל וכל כלפי החברים, ותראה עד כמה זה עוזר לך או לא עוזר לך. אני לא יודע מה אתה רוצה, אדם צריך לעבוד במצב שיש לו. מאותו מצב, הוא לא צריך להגביל את עצמו בכלום, כל ההגבלות צריכות להיות בפנים.

תלמיד: זאת אומרת, גם לא צריך לפחד מוויכוחים בתוך העשירייה?

אתה יכול להיות בעשירייה רעה וטובה, אתה יכול להיות מיליארדר, לא חשוב מה ומי, הכול תלוי בכמה אתה מכין את עצמך בפנים, ולא במה שיש לך מבחוץ, לכן תעשה מאמץ.

שאלה: במאמר הזה יש עומק גדול שעוד נסתר מאיתנו. כתוב שהבורא "השרה שכינתו על עצים ואבנים"." ברור שאלו דרגות יותר נמוכות של רצון שבאדם, איפה פה דרגת החי שמעליה עולה האדם, האם זה הנחש?

כל הרמות של דומם, צומח וחי נכללות יחד ועליהן אדם צריך לעלות, כך שכל הדברים האלה לא יהיו חשובים לו, אלא הדרגה הרוחנית תהיה חשובה מכל הדרגות דומם, צומח וחי שבהן אנחנו קיימים. דרגת האדם נמצאת למעלה מזה, דרגת האדם זה כבר רוחניות. דרגת אדם זה לא אנחנו, אנחנו שייכים לדרגת חי.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על כך שהרגשת אמונה למעלה מהדעת היא כאשר אני מוכן ללכת בלי שום תמיכה. ופה אני נמצא בבלבול, האם צריך מטה או לא צריך מטה?

חייבים ללכת עם המטה. "מטה" זה נקרא מטה בחשיבות, שאת כל השכל והרגש שלי אני לא זורק, אני הולך איתם קדימה.

איך אני מתקדם לרוחניות? בזה שאני דורך על השכל והרגש שלי ולפי זה אני יודע שאני מתקדם נכון לכיוון רוחניות, רק בצורה כזאת. זה נקרא שמשה שמושך אותם מהאגו שלהם, ממצרים לכיוון ארץ ישראל, זה נקרא רצון המכוון לבורא, "ישראל", הולך עם המטה, כלומר כל הזמן הולך עוד יותר למטה, עוד יותר למטה בחשיבות, על כל הדעת, ובונה בזה דרגות אמונה למעלה מהדעת. ככל שהדעת גדולה יותר כך צריך לבנות עוד אמונה למעלה, לכסות אותה מלמעלה. אם הדעת עוד יותר גבוהה, אז האמונה עוד יותר גבוהה וכך הולכים.

תלמיד: אז באמונה למעלה מהדעת אנחנו צריכים תמיכה או לא?

באמונה למעלה מהדעת אנחנו צריכים להתבטל כלפי הקבוצה ובמידה הזאת לקבל מלמעלה מאור המחזיר למוטב. העיקר לא לשכוח את העקרונות האלה.

---

1. "ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').↩