שיעור בוקר 24.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ט"ו באב: יום האהבה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו בשיעור מיוחד לרגל יום האהבה, ט"ו באב. נקרא קטעים נבחרים מהמקורות. ט"ו באב, יום האהבה.

יש בענף ושורש בעולם שלנו, זאת אומרת במה שאנחנו מרגישים, שניות, דקות, יום, לילה, ימים, לילות, חודשים, שבועות, שנים, ישנם שורשים לכל הסימנים האלו. והשורש הכי גבוה זה גמר התיקון שאליו אנחנו צריכים להגיע, ובעולם הזה, במצבנו, עוד לא נגלה אף פעם. זה יום שצריכים לבנות כלי שמקבל את כל גילוי הבורא ולכן אנחנו אומרים על היום הזה שזה יום של אהבה, כי מטרת הבריאה, מטרת התיקונים היא אהבה, "ואהבת את ה' אלוהיך"¹, "ואהבת לרעך כמוך"², וכל האהבות הן מתחברות יחד.

ולכן מפני שאת כל המצבים שלנו אנחנו מודדים כלפי הבורא, לכן היום הכי חשוב, הכי שמח, הכי גדול, גבוה, זה יום של התגלות האהבה בנינו, ומבנינו לבורא, שזה תלוי בזה. אנחנו צריכים להגיע אליו כאן בינינו בעולם הזה ממש, בנקודה הכי נמוכה שהיא צריכה להתגלות, גם היא צריכה להרגיש ולגלות את האהבה הזאת בתיקון השלם, במילוי השלם. והשורש לזה הוא חמישה עשר לחודש אב, והוא עוד לא התממש בעולם שלנו. חוץ מזה שכל יתר השורשים הרוחניים הגיעו כבר לענף שבעולם הזה והתממשו, חורבנות, תיקונים למיניהם, אבל לא היום של התיקון האחרון.

היום אנחנו נדבר על זה, כי בכל זאת אנחנו עוברים את התהליך הזה, עוברים את התאריך הזה, ולכן בואו נשמע על מה מדברים המקובלים, על המקור של האהבה ושהוא צריך להתגלות בתיקון השלם שלנו. תלוי בנו מתי זה יתגלה, אבל יתגלה בטוח.

והיום הזה, זה חמישה עשר באב, אנחנו נקרא על בניית בית המקדש, בית של קדושה, של אהבה, של השפעה בין כל באי עולם, כמו שכתוב "וכולם ידעו אותי"³ אומר הבורא "למקטנם ועד גדלם"³, "וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"⁴, כך זה יהיה. אז בואו נראה מה אומרים על זה.

קריין: ט"ו באב, יום האהבה, קטעים נבחרים מהמקורות. קטע מספר 1.

"אמרו בגמרא (תענית ד, ח) "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". בהגיע יום חמשה עשר, נתעורר הרחמים הגדולים עלינו, ומתחילים ימי הרצון. לכן לא היו ימים טובים כאלו מקודם. כן יהפוך הכל לטובה ולישועה ונחמה."

("תפארת שלמה על התורה". פרשת דברים)

זאת אומרת, מגיעים לימים האלו בדרך כלל בלחץ, בכוח, וכשיגיע התאריך של גמר התיקון, אנחנו מיד נגלה מתוך החושך הגדול ביותר שיש, כמו [שיש] לפני הזריחה חושך גדול, שאחר כך בא האור הגדול, אור של גמר התיקון.

קריין: קטע מספר 2.

"ט"ו באב הוא בחינת התיקון וההמתקה של תשעה באב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שבתשעה באב היתה הגזרה של מֵתֵי מִדְבָּר, שאז היו מתים בכל שנה במדבר, ובט"ו באב פסקו מתי מדבר. נמצא, שט"ו באב הוא בחינת התיקון וההמתקה של תשעה באב."

("ליקוטי הלכות". הלכות גטין, הלכה ג')

תשעה באב זה חורבנות, החורבן הראשון זאת אומרת שרצו לבנות כלי של אדם הראשון, לתקן אותו במוחין דחיה, לא יכלו, אחר כך במוחין דנשמה, יותר קטן, בבית המקדש השני, גם לא יכלו, ואז זה נחרב. ואז אחרי שני החורבנות האלה, אין יותר מה להחריב, אנחנו נמצאים בחורבן השלם, וצריכים רק לגלות את זה על עצמנו, ואז מתוך השבירות האלה שנמצאות בנו, בכל אחד מאיתנו, יש רצון לקבל השבור, ואם אנחנו נתחיל להתחבר, להתקרב זה לזה כדי לבנות מהם משהו, אנחנו נגלה את כל השבירות. כך אנחנו לא מגלים שום דבר. כך אנחנו יכולים להמשיך כי אנחנו בדרגת חי.

כשאנחנו מתחילים להתקרב בינינו, אז מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים במצב שלא יכולים, לא מסוגלים לעשות את החיבורים האלה. בונים עשיריות, לא יכולים לבנות אותן, פונים לבורא, ואז כשמגיעים למגע עם הבורא, אנחנו כן נכנסים לעבודה הרוחנית שכל דבר שרוצים בינינו לבנות, לקרב, לעשות, אנחנו משתדלים במשהו לעשות, ופונים אליו, משתדלים להתקרב, ופונים אליו. ובצורה כזאת כך אנחנו מתקרבים לגמר התיקון, זה נקרא בניית הכלי השלם, שכל הרצונות שישנם בכל האנושות, כל הרצונות האלה הם מתגלים, ומתחברים על ידי האור העליון שהוא אוסף אותנו, לא כמו שאנחנו רצינו לעשות בעצמנו בבית המקדש הראשון, בית המקדש השני, אלא ההיפך, שאנחנו רק מעוררים את הרצונות האלה, והחיבור שלהם נעשה על ידי האור המאיר מלמעלה, מצורת ההשפעה. כי אנחנו מבינים שלא מסוגלים לעשות כלום, שאנחנו כן מגלים את החורבן הסופי שנמצא בינינו. אבל לזה צריכים להגיע על ידי זה שכן רוצים לבנות, ולא מסוגלים, ואז מתגלה האמת, שרק הבורא, הוא צריך לבנות בחזרה את הכלי דאדם הראשון. וכך זה קורה, זה נקרא "יום ט"ו באב".

לכן ט"ו באב הוא התיקון וההמתקה של תשעה באב, של החורבן, כי בתשעה באב הייתה הגזרה של מתי המדבר, שמתים כל שנה ושנה, כי אז היו מתים בכל שנה במדבר, ובחמישה עשר באב פסקו מתי מדבר. נמצא, שחמישה עשר באב הוא התיקון וההמתקה של תשעה באב.

קריין: קטע מספר 3.

"ביום ט"ו באב, שמתחיל להתנוצץ ימי הרצון, להיות הכנה על רצון ה' הבא עלינו לטובה, צריך להיות ג"כ רצון כל איש כלול בחבירו, להיות עומד ומצפה לראות טובתו. וזה הרמז בגמרא, יום שהותרו השבטים לבא זה בזה. פירוש, שכל אחד מבני ישראל ישפיע מברכתו וטובתו גם על חבירו."

קריין: קטע מס' 4.

"ענין החשוב שבחשובים, נקרא "אהבה" שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו."

(בעל הסולם. אגרת ב')

זאת אומרת, ביום חמישה עשר באב, וזה לא יום, אלא מצב, מתגלה אהבת הבורא לכל מי שמשתוקק אליו, שנקרא "ישראל". ובמידה שהאדם משתוקק לבורא, הוא מרגיש שהבורא בחזרה משתוקק אליו. וההשתוקקות הזאת, של האדם לבורא, ושל הבורא לאדם נקראת "אהבה", זו באמת אהבה. כי איך עוד אפשר להגדיר אהבה? וזה מה שאנחנו חוגגים. כשמגיעים למה שנקרא "אני לדודי ודודי לי"⁵, האדם לבורא, והבורא לאדם, הרגשות האלה, הנטיות הללו נפגשות, ומאז זה רק גדל וגדל עד שזה מגיע למידה השלמה שנקראת "גמר התיקון".

שאלה: היום הזה והמצב הזה, מגיעים בפני עצמם אלינו, או שבכל זאת הם מהווים תוצאה של מאמצים מצד התחתונים?

אם אנחנו נמצאים ללא כוחות, אנחנו לא יכולים לגלות שום דבר שמגיע לנו מהבורא. ככול שאנחנו מגלים את הנטייה שלנו, את ההשתוקקות שלנו לבורא, זאת אומרת לכוח ההשפעה, לכוח האהבה, לא לאיזו דמות, לא לאיזו צורה, אלא למהות, לאהבה, להשפעה, אם לתכונה הזאת אני משתוקק, זה נקרא שאני משתוקק לבורא.

תלמיד: אנחנו פשוט מדברים על זה שט"ו באב זה יום בלוח השנה, וכביכול צריך להגיע למצב אהבה.

לא, מה שמסומן בלוח הזמנים שלנו, אלה סך הכול סימנים שאנחנו חוגגים, אבל באמת כל תאריך ותאריך מגיע לאדם מתי שהאדם מגיע לזה. זאת אומרת, אתה יכול להרגיש כזאת נטייה לבורא, ואת היחס שלו אליך בכל יום בשנה, בכל מצב.

תלמיד: ודווקא המצב הזה, זה ביטוי מצידנו כלפי הבורא או התגלות שלו, של אהבה מצידו?

מתוך זה שאנחנו רוצים להגיע אליו ומתוך החושך, כי קודם לא רוצים, לא שמים לב, הבורא לא כל כך חשוב, כי באגו שלנו אנחנו רוצים להרגיש שזה קיים בנו, שאנחנו חשובים, אז בתת הכרה אני תמיד חושב על עצמי. אם אני יותר ויותר מפתח חשיבות לבורא, אני מגיע למצב שאני משתוקק לתת, להשפיע למקור הנתינה וההשפעה, ובזה אני מעורר אותו וכך מגיע לגילוי הנטייה ההדדית, "אני לדודי ודודי לי".

תלמיד: איך לעורר נכון בעשירייה את האהבה כלפי הבורא?

כשאנחנו כל הזמן חושבים איך דרך חברים אנו מגיעים אליו. הבורא נסתר בתוך העשירייה, הוא לא יכול להתגלות לא בעשירייה. אפילו לא בעשירייה, אפילו בשניים, שלושה, או ארבעה, אבל לא רק אני והוא. אני והוא יכול להיות רק כשיש בינינו עוד מישהו, אחרת זה לא יהיה על מנת להשפיע.

תלמיד: ובזה אנחנו מגלים את האהבה שלנו כלפיו? איך צריך להרגיש באהבה הזאת בעשירייה?

אני יכול בעשירייה שעומדת ביני לבורא לגלות עד כמה אני באמת מתייחס לבורא ולא לאגו שלי. אם אני דואג לעשירייה, ככול שהם יהיו חשובים לי, ככול שהם ימצאו לפניי, מתוך חיבור, מתוך אהבה, מתוך דאגה, מתוך כל מיני רגשות שסך מתעוררים בי. אם אני דואג דרך כל הרגשות האלה לבורא, סימן שאני מפתח את הכלי שלי דרך העשירייה לבורא ממש. ואז בסופו של דבר אני יכול לגלות אותו כסך הכולל. הבורא נקרא "כולל", וכך הוא מתגלה אלי מסך כל הרגשות שלי כלפי החברים.

שאלה: לפי מה שאני שומע עכשיו, ט"ו באב זה המצב הגבוה ביותר של גמר תיקון. תמיד חשבתי שפורים זה המצב של גמר תיקון. איזה מצב נחשב יותר גבוה פורים או ט"ו באב?

מה יותר גבוה? לפי התאריך ט"ו באב, גילוי השמחה, ולפי המעשה פורים שמביא לט"ו באב. שניהם נמצאים זה כנגד זה בלוח הזמנים.

נקרא את כל הפסוקים ויהיה לנו פחות או יותר ברור על מה הם מדברים. אבל מפני שיש בכל זאת קשר בין ענף ושורש, מפני שאנחנו נמצאים ביום הזה, כדאי לנו לקרוא את החומר ולעורר עלינו את היום של גמר התיקון. נקרא, בתקווה שכל דבר ישפיע עלינו.

קריין: קטע מס' 5.

"יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, והיתר, לך ולמד". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו."

(הרב"ש. 410. "אהבה עצמית ואהבת ה'")

זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע לאהבת הזולת. למה הבורא עשה את זה כך, שזה תנאי קודם לפני שאנחנו מגיעים לאהבתו? מפני שאז במערכת שהוא בנה ושבר, אנחנו יכולים לאתר בדיוק את היחס שלנו אליו, איך אנחנו יכולים לייצב את עצמנו אליו, ולא נטעה.

אם באמת אני מגיע לשנאה לכולם, ולזה הרצון שלי, הרצון לקבל שלי בטוח מביא אותי, שנאה לא חייבת להיות שאני רוצה להרוג את כולם, אמנם שאחר כך כן מגיעים אפילו לזה. אלא שלפחות אני דואג רק לעצמי ולא אכפת לי מאף אחד, בשום צורה, לא חשוב מה יקרה.

זה בעצם הביטוי של הרצון לקבל לעצמו. אדם שמגיע לזה נקרא אדם שהגיע להכרת הרע. להכרת הרע אנחנו יכולים להגיע בצורה קטנה מאוד במצבנו. אבל כשאנחנו מתחילים לסדר את עצמנו בתוך העשירייה, שם אנחנו כבר מגלים את השנאה, את הדחייה, את הביקורת ומה שלא יהיה. כמו שכתוב על תלמידי רבי שמעון, שרצו להרוג זה את זה. ואז מתוך החושך הזה מגיעים ליום כזה שבאמת אוהבים זה את זה. ואז בתוך החושך, ואור היום שהשיגו, מתגלה להם אותו מקור של החושך והאור שזה הבורא.

לכן אין לנו ברירה, אלא רק על ידי חיבור עם הזולת, אומנם שזה שנוא עלינו בצורה שאי אפשר לתאר, אין שנאה יותר גדולה מהשנאה לזולת. ואחר כך כנגד זה מתגלה שאין אהבה יותר גדולה מאהבת הזולת, כי זה הופך לא לזולת, אלא הופך להיות יותר יקר מכל דבר בעולם, יותר יקר ממני. וזו כבר נקראת "אהבת עולם".

אז הרב"ש אומר כך,

"יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת," בין זה שאני נמצא באהבה עצמית לבין זה שאני אוהב את הבורא, "שהיא" נקראת "אהבת הזולת," זאת אומרת "שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'." אי אפשר אחרת. אתם יכולים לרשום את זה בלב, במוח, איפה שאתם יכולים, אבל שתדעו, מי שרוצה להגיע לתיקון, ותיקון זה נקרא אהבת ה', אהבת הבורא, אפשר רק דרך אהבת הזולת ובמידה שיש לנו אהבת הזולת. חד וחלק. וככל שהנשמה גדולה יותר, יש לה רצון לקבל גדול יותר, יש לה שנאה גדולה יותר לכל הזולת ולחברים שהיא צריכה לגלות, והיא באמת נמצאת במצב שהיא לא מבינה בשביל מה כולם קיימים? אני קיים עם הבורא. והאחרים, איזה צורך יש בהם, איזו נחיצות? כלום. פשוט שלא יהיו קיימים. אדם עם רצון לקבל גדול, אפילו לא מבין מה עושים כאן האחרים, העולם בנוי בשבילי ואני נמצא מול הבורא, אפילו בצורה כזאת שאני מתייחס אליו כמי שצריך לשרת אותי, אבל האחרים אני בכלל לא מבין מה הם עושים כאן, שייעלמו.

זה הרצון לקבל הגדול, כך הוא מייצב אותנו כלפי העובדה הזאת, שדווקא דרך אהבת הזולת, [דרך] כל מה שיש בינינו לבין הבורא, שזה כל העולם, כולל דומם, צומח, חי, כולל הכול, אנחנו צריכים להגיע, אין ברירה. בסופו של דבר אנחנו מבינים שצריכים קודם כל להגיע לאהבת הזולת. ולא חשוב באיזה מצבים נמצאים המציאות, אני, העולם, פשוט כך זה מורגש באדם, שהוא חייב קודם כל בעשירייה ואחר כך הכול מצטרף לעשירייה, הוא צריך להגיע למצב שהוא נמצא בידיים של החברים, הם קובעים את העתיד שלו, הם בעצמם הנשמה שלו, והבורא ממלא את הנשמה הזאת. "וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"." זאת אומרת, "גדול" הכוונה הכול, חוץ מזה לא קורה כלום. תורה זה נקרא כל האור המגיע אלינו מלמעלה, מהבורא, שמסדר ומתקן וממלא אותנו. "וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת." גר, אדם זר ביקש ממנו, "למד אותי את כל התורה מיד, מהר, בקיצור, "אמר לו," מאוד פשוט, ""מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, והיתר, לך ולמד". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'." זה בעצם הסיכום. "ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו." של האדם, הוא משיג את כל המציאות בצורה השלמה.

וזה על ידי כך שהוא מרחיב את הנקודה שבלב שלו שהייתה לו מלכתחילה. הוא הרחיב רק נקודה קטנה אחת, על ידי כך שהתחבר לכולם, לעולם שלם, והעולם הזה הוא המציאות הרוחנית. ואת המציאות הזאת ממלא האור העליון, הבורא.

(הרב"ש. 410. "אהבה עצמית ואהבת ה'")

שאלה: כתוב שיש מדרגה קודמת לאהבת הזולת שהיא, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אני לא מבין את המשפט הזה, מה זה אומר שאני עושה רע לחברי? אני לא מרגיש כך. מה זה נקרא "שנוא עליי"?

אם אני לא משקיע את כל הכוחות שאני יכול לתאר לעצמי בחיבור, אני פוגם בחברים. כך לפי ההיגיון שלנו, אני חייב להשקיע בהם כל רגע ורגע את המקסימום שיש לי למען החיבור. כי בזה אני בונה כלי לגילוי הבורא, בזה אני בונה תשתית שהבורא ייהנה ממנה.

שאלה: האם המרכיב ההכרחי באהבה זו השנאה שמגלה בה, כלומר, אלה שני מצבים שאהבה ושנאה צריכים להתקיים?

אנחנו לא יודעים איך מרגיש הבורא. הבורא זה רק אהבה, תכונת אהבה, בלבד. הוא ברא שנאה, חושך כנגד האהבה, כדי שאנחנו הנבראים נוכל להתקיים בין שני אלה ולהבדיל בין זה לזה, ובהבדל ביניהם להתקיים. נניח שאתה בונה איזה מכשיר למדידת חשמל או חום, לא חשוב, אז צריך איזה יסוד שכלפיו בונים, כלפיו מודדים. נניח שהיסוד הוא אפס חום או אפס חשמל או משהו אחר, אבל אנחנו תמיד רוצים לתת יסוד שממנו נבדוק. אנחנו לא יכולים להרגיש את מה שמרגיש הבורא, כי אנחנו נבראים, אנחנו צריכים למדוד את תכונות הבורא, כלפי איזה יסוד שהוא ברא בנו. ולכן הוא ברא בנו יסוד פשוט, הפוך מעצמו. במידה שיש לנו הפכיות ממנו, את ההפכיות הזאת אנחנו מגלים כחושך ואור. ואז בהבדל בין חושך לאור אנחנו מודדים, וככל שאנחנו נמצאים בעשירייה ורוצים להתקדם, כך אנחנו מעלים את הרגישות, גם לחושך וגם לאור.

על זה אנחנו אומרים "חשכה כאורה יאיר", כי אנחנו מכבדים את החושך כמו את האור. כי האמת בשבילנו לא חשוב אחר כך האם זה חושך או אור, העיקר שהפער ביניהם יהיה כמה שיותר גדול. במידת הרגישות שלי לחושך ואור, במידה הזאת אני נעשה יותר ראוי לגילוי הבורא. זה כשני קווים, ימין ושמאל, ובהם באמצע אנחנו מגלים אותו. כך היא העבודה שלנו.

תחשבו על זה, תכתבו, תעשו כל מיני תרגילים, ותראו כמה זה מרחיב לכם את כלי הקליטה ותתקדמו לגילוי הבורא. בהצלחה.

שאלה: האהבה כלפי הבורא היא מקור לכל העבודה הרוחנית, למען זה אני צריך להגיע לאהבת חברים. איך לעשות כך שאני ארצה להגיע לאהבת ה', לא מזה שהוא גדול ואדיר אלא באמת לרצות?

לאף אחד אין אהבה לבורא, אם אנחנו נבדוק נכון. מה פתאום שאני אוהב אותו? אני מקבל ממנו, אני מגלה אותו? לא. אנחנו מגלים כמו תינוק שמגלה את אימא. הוא מגלה מאימא כל טוב, זה מקור החיים שלו, אז הוא אוהב אותה. זה נקרא שהוא אוהב אותה, כי הוא דבוק. הוא דבוק לרחם שלה, אחר כך הוא דבוק לשד שלה, לידיים שלה, מחבק אותה כי זה ביטחון, כי זה חום, כי זה הכול, בשבילו זה מקור החיים. ולכן כך זה קורה.

עד כמה שאנחנו מתחברים בינינו אנחנו בזה מתחילים לקנות כוח השפעה, כי מקבלים מכל מיני מקורות, כביכול חוץ מהבורא, וזה בונה בנו כלי מיוחד, "עשר ספירות" מה שנקרא או "כלי של נשמה", שאז אנחנו יכולים להתקרב אליו לא מנקודה אחת, אלא מעשר נקודות. וכבר מזה יש לנו הבחנה חדשה, שהבורא הוא אוסף של התכונות. וזה לא נכון, זו רק תכונה אחת, אהבה, אבל כשאנחנו מתייחסים אליו כך אז אנחנו מגלים שכביכול יש בו את התכונות האלה.

כי כל אחד מאיתנו הוא נקודת מלכות ומקבלים דרך החברים שלנו, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. ואז יוצא שאני מתחיל מזה לתפוס את הכוח העליון בצורה רבגונית ואז יש לי בזה אחיזה.

כמו שתינוק גדל, הוא לא דבוק רק לשד של האם, אלא גם לידיים שלה, גם למיטה שלו, גם לעוד משהו, וככה לאט לאט הוא מרחיב את השדה שלו וזה הופך להיות בשבילו העולם שלו. וכך אנחנו. זאת אומרת, אין לנו ברירה אלא דווקא כדי להגיע לגילוי הבורא, לאהבת הבורא, אנחנו צריכים להגיע לגילוי הכלי של החברה, שזה הכי שנוא ורחוק מאיתנו ולדבקות בעשירייה.

אז ככל שנדבר על זה יותר, כל אחד שישתדל לבנות לעצמו את התבנית הזאת. אני ממליץ לכולם לכתוב לעצמם, מה אתם חושבים על זה. כי בזמן הכתיבה אתם יותר רוצים לברר את הדברים, פתאום זה ברור וזה לא, אחר כך אתם באים וקוראים שוב מה שכתבתם. ראיתם שכתבתם לא נכון שאפשר אחרת, וזה שטויות, וזה נכון או לא. בקיצור כדאי על זה לעבוד ועבודה בדרך כלל היא בכתיבה, זה מפתח אתכם.

שאלה: "אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך וכל היתר לך ולמד", מה יש עוד ללמוד מעבר למילים האלה?

כן, אבל להגיע לזה צריכים לא לעשות לחברך מה ששנוא עליך, זה רק צמצום. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אתה עושה רק צמצום שאתה לא עושה רע לזולת, שכולך כולך רוצה לעשות רע לזולת כל הזמן ולכולם. אם אתה לא מבין את זה, אז אתה תלמד את זה עכשיו. זאת אומרת אתה תלמד על היצר הרע שלך, על הרצון שלך, על עצמך. ואחר כך אתה צריך להגיע משנאה לזולת, לאהבה לזולת, אז יש עוד מה ללמוד. כשאתה מתחיל ללמוד על השנאה, מתוך השנאה אתה מגיע למצב שבעצם צריכה במקום השנאה להיות אהבה, ואז אתה מגיע כבר להיפך, מהחושך לאור. זאת העבודה שלנו.

אנחנו נכנסים לזה, אל תדאגו. נכנסים, אף אחד לא יעזוב את זה ונגיע למטרה. כבר אנחנו יוצאים לשביל הישר. צריכים רק לאחוז יותר בחברים ובבורא, ואנחנו כך נתקדם צעד אחרי צעד.

שאלה: אני עכשיו ממש מבולבל, כי כשאני מנסה לברר מה שנוא עלי, אני לא יודע מה שנוא עלי. אתה יכול לעזור לי?

אני צריך לברר מה שנוא עלי, כן. אבל הדרך לזה היא רק להשתדל בחיבור עם החברים ואז אני מגלה עד כמה אני לא רוצה את זה, וזה מה ששנוא עלי. לעשות מה שהמקובלים כותבים, רוצים או לא רוצים, ואז נגלה מה קורה.

שאלה: באיזו דרך אנחנו יכולים לפתח רגישות לאור ולחושך?

דרך החברים. איפה יש לך מכשירים לחושך ולאור? בשנאה ואהבה בין החברים. חושך זה דחייה מהחברים, ואור זה משיכה לחברים, רק לזה, אין יותר כלום. וככל שיותר תגלו את הלב, גם לכיוון רע וגם לכיוון טוב, אבל עד כמה שיותר תפתחו אותו, "תפתח" זה בפנים, אתה לא צריך לפני כולם לקפוץ ולשנוא ולאהוב, אלא עיקר כל העבודה הוא בפנים, עבודה שבלב, כך תתקדם.

גם בבית, כשאתם קוראים את הפסוקים האלה, כשאתם כותבים על מה אתם מרגישים בחברה ואיך אתם רוצים לגלות, לממש את הפסוקים האלה, אם יהיו לכם שאלות תכתבו את השאלות ואחר כך תשאלו. ואם אין מקום לשאול אתם שולחים אותם לתיבה שלנו ל- boardworldkli ,

ואז אנחנו בכל זאת נברר, כי זה הנושא שעימו אנחנו עכשיו הולכים ומתקדמים. השאלות שלכם אל boardworldkli, הם יתרגמו את זה מכל השפות למה שאני מבין, לעברית בדרך כלל, ואז אני אענה לכם אחר כך במרוכז. אבל חובה שאנחנו כל הזמן נהיה בהידברות על החיבור שלנו בעשירייה.

שאלה: הכתיבה היא דבר פרטי או משותף לעשירייה?

מה שאדם כותב, שיכתוב לבד. אם הוא רוצה להתייעץ עם החברים והם לא מתנגדים לזה, יכול להיות שמתנגדים, יכול להיות שהם לא רוצים שכל אחד יבלבל את האחרים, צריכים להתחשב. צריכים להעלות רגישות לכל אחד ואחד כמה הוא רוצה וכמה לא רוצה וכך כל אחד במקומו. אחר כך אנחנו נתקרב יותר, אנחנו נתכלל יותר מהתחושות, אבל בינתיים זה ככה.

תלמיד: ואם נניח שבעשירייה נוהגים בהמלצתך, פשוט לפתוח את קובץ המקור של הקטעים שאנחנו לומדים, הוא פתוח לכולם וכולם יכולים להיכנס ואחרי כל קטע לכתוב קצת התרשמות עליו.

בדף הכולל?

תלמיד: כן, ממש כך.

לא. זה עוד מוקדם. אחרי שאנחנו נתחיל להתחבר בינינו אז אולי, בהדרגה. ועכשיו יהיה רק בלבול, לא. כולם מקולקלים, אז כל אחד יכנס עם הקלקול שלו לשני? לא. בינתיים כולם אגואיסטים, אינדיבידואליסטים, משתדלים כל אחד להבין שהעבודה שלנו חייבת להיות ביחס יפה, על פני פשעים תכסה אהבה, ביחס יפה אחד לשני, בואו נגלה ממה אנחנו מורכבים.

תלמיד: והכתיבה זה עניין פרטי שמומלץ שכל אחד יתעסק בזה?

כן.

שאלה: אם אני עובר חבר, חבר יש לי רגשות מאוד שונים ומחשבות בנושא אהבה כלפי כל אחד. מה השלב הבא, אחרי שזיהיתי מה אני מרגיש כלפי כל חבר?

אנחנו אחר כך נדבר על זה. עכשיו לא נכנסים לכל מיני שאלות פרטיות. אנחנו לומדים עכשיו כללים. תעבור מה שיש לך כלפי אחרים, כלפי עצמך, תאסוף את זה, תברר את זה, תמיין את זה טוב, אחר כך נדבר, זה עוד לפנינו.

קריין: קטע מספר 6, כותב בעל הסולם.

"וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות." זאת אומרת, אנחנו רק לזה צריכים להגיע, אין יותר מטרות. מה עם הבורא? ברגע שאנחנו משיגים "ואהבת לרעך כמוך", שם בדיוק אנחנו משיגים את האהבה לבורא ואהבתו אלינו. "כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו."

(בעל הסולם. "אהבת ה' ואהבת הבריות")

את זה אנחנו רואים בכל העולם הזה, כולם יכולים להגיד שהם אוהבים את הבורא, אבל אהבת הבורא אצלם היא השיא של אהבה אגואיסטית. להגיע באמת לאהבת הבורא לפי השתוות הצורה עם הבורא, לאהבה אמיתית, אפשר רק דרך כל הבריות. לכן הבורא ברא נשמה אחת ושבר אותה לכל הנרנח"י, לכל החלקים, לכל הדרגות של הרצון לקבל, כי דומם, צומח, חי ומדבר, מתגלים בנו ואם אנחנו משתוקקים לאהבת הזולת, אנחנו מגיעים לאהבת עולם. אהבת עולם זו אהבה ללא גבול, שם נמצאים גם כל הדומם, הצומח והחי וכל בני האדם, וכך מגיעים בחזרה לכלי שלם.

שאלה: יש אהבת הזולת ללא אהבת הבורא, מהבחינה הממוצעת הזאת?

אהבת הזולת לא יכולה להיות יותר מאהבה טבעית שיש לאם כלפי הילד. הכול אהבה אגואיסטית, אהבת הזולת היא אהבה אגואיסטית. רק בתנאי שאתה מתכוון לבורא, לאהבת הבורא, זאת אומרת להשפעה לבורא, אז השפעה לזולת היא גם השפעה אלטרואיסטית, בנתינה.

תלמיד: אבל האם בתוך הכוונה להשפיע לבורא, יש מצב שאדם משיג את אהבת הזולת ועדיין לא השיג את אהבת הבורא?

כן, יש שם כל מיני מצבים, כי זה מתגלה ככלי ואור. זה עוד לפנינו.

שאלה: בקטע כתוב, להקדים את הצרכים של החבר, על מה הוא מדבר?

שאני צריך לעזור לחבר להגיע לאהבת הזולת ולאהבת הבורא, וזה נמצא עכשיו לפניי כמטרה החשובה ביותר. אני לא חושב על עצמי, אני חושב על החבר, וכך אני עושה תרגילים על החבר כדי להגיע לאהבת ה', לאהבת הבורא.

תלמיד: רק על זה אני חושב להכין תנאים לחבר כדי שיהיה לו רצון?

כדי להגיע לאהבת הבורא, אתה חייב להעמיד את זה ואת זה בצורה כזאת של הסולם, "אני מגיע לחבר, אני אוהב אותו, רוצה לאהוב אותו ולהיות קרוב אליו, מפני שרק בצורה כזאת אני מגיע לבורא". החבר עומד ביני לבין הבורא ולא כמסתיר לי את הבורא, אלא כעוזר לי לקנות כאלו תכונות שבהן אני באמת מגלה את הבורא ומגיע לדבקות בו.

שאלה: אתמול דיברנו על ביטול מוחלט, והיום מדברים על אהבה, האם תוכל להגיד מה ההבדל בין ביטול עצמי מוחלט בפני החברים לבין אהבה כלפי החברים?

אני מבטל את עצמי, מצמצם את האגו שלי ולא משתמש בו, ובזה אני מגיע ממש לצמצום, אפס, כאילו שאני לא נמצא. זה לא מספיק. כמה אני יכול לעזור להם להגיע לחיבור ביניהם ולדבקות בבורא? בשביל זה אני עכשיו צריך כבר להפעיל את התכונות האחרות שלי, לא לצמצם, אלא להרחיב אותן, ולהיכנס ולעזור להם בכל הכוח שלי. לכן אלה כאילו שני דברים, שתי פעולות הפוכות, האחת צמצום וההיפך פתיחה והרחבה.

תלמיד: חשבתי שלהתבטל בפני החבר זה דווקא להציב את הדרישות שלו, הנחיצות שלו לפני שלי.

אבל לפני זה אתה צריך לעשות צמצום על הרצונות שלך, אתה לא מטפל ברצונות שלך, לעצמך, אבל אם אתה הולך להתקשר עם החברים. אתה מתקשר אליהם בתכונות שלך, למענם, לטובת החברים. זו עבודה אחרת. המטרה, הכתובת, האם אני מפעיל את כל מה שיש לי במוח ובלב לטובת עצמי או לטובת החבר?

שאלה: הבוקר דיברת על אהבת אם לילד או ילד לאמו, על כך שהוא תלוי בה ולכן זו לא אהבה אמיתית. גם בעשירייה אנחנו כל הזמן עובדים על תלות הדדית כזאת. איך זה מתקשר לאהבה ללא תלות, איך אפשר לעשות כזה דבר?

על ידי האור העליון שאנחנו מקבלים. כמה בכל זאת אנחנו מסוגלים לעשות מאמצים בעזרה זה לזה, "איש את רעהו יעזורו", אז בצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב שכל אחד בכל זאת עושה משהו בכל פעולה ופעולה אגואיסטית שלו, כך שחלק ממנה נמצא גם בהשפעה. ואז לאט לאט כל ההשפעות שלנו לזולת מתחברות ואנחנו מקבלים כנגד כל פעולה ופעולה כזאת הארה מלמעלה והיא מתקנת אותנו, ועושה אותנו.

תלמיד: אפשר להגיד שלאחר מכן אנחנו משנים את צורת התלות לערבות? במקום תלות יש ערבות?

נכון. בזה שכך אנחנו עושים אנחנו באים מתלות לערבות. ערבות זו אותה התלות, אבל חיובית.

קריין: אנחנו ממשיכים במסמך שלנו, "ט"ו באב יום האהבה", קטעים נבחרים מהמקורות. קטע מספר 7, כותב רב"ש,

"עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים." 

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

אני לא מתחשב בזה שהחברים אוהבים או לא אוהבים אותי, כמה ואיך. אני רואה לפניי הזדמנות, הבורא מייצב לי את ההזדמנות הזאת, הוא ייצב לי את הקבוצה, שכדי להגיע אליו, אני חייב לאהוב אותם. זה פשוט. ואם אני מגיע לזה שאני אוהב אותם, אז אני מגיע לאהבת הבורא. זה התנאי.

נניח שיש לפניכם איזו אימא ויש לה עשרה ילדים, ואתם רוצים להגיע למצב שאתם מתקשרים אליה, ממש בכל לב ונפש ורוצים לזכות לאהבה ממנה והילדים הם התנאי. מובן שאם אנחנו רוצים להגיע לאהבת האם, אנחנו צריכים להראות שאנחנו אוהבים את הילדים. ככה זה. וזה התנאי האמיתי והנכון, כי אז אנחנו באמת זוכים לאהבת הזולת. אנחנו מבינים מה זה לאהוב את הזולת, כי יש כאן לפנינו תשעה חברים, לא חשוב כמה, ואנחנו כבר לומדים על ידיהם מה זה נקרא "לאהוב את הזולת" חוץ ממני, וכך אנחנו מגיעים לתכונה הזאת של אהבת הזולת. זאת אומרת, בכך שהבורא ברא את הכלי דאדם הראשון ושבר אותו, ויש לפנינו עולם גדול מלא באנשים, אנחנו צריכים להבין שכל זה לטובתנו, ומיועד אך ורק כדי שנגיע לאהבת עולם ודרכה לאהבת הבורא. שיהיו לנו מספיק רגשות, הבנות והבחנות שנוכל להבין ולהרגיש את הבורא ואת היחס שלו אלינו. ואז מגיעים לעולם השלם והנצחי.

שאלה: איך לנהוג כשאני מגלה שגם עצם הרעיון של ההשפעה שנוא עלי?

זה טוב מאוד. אז אתה צריך להגיד "תודה רבה" לבורא שהוא גילה לך את האמת, שאתה שונא את תכונת ההשפעה. זו אמת. אז כבר הגעת למשהו. אם תדבר עם אנשים אחרים שנמצאים ברחוב, תגיד להם ש"אתם נמצאים כולם בלקבל, ואתם שונאים את כולם, ואתם חושבים רק על עצמכם", הם ירביצו לך. כי הם לא חושבים כך.

זאת אומרת, מה שאתה הגעת, אתה הגעת כבר לנקודה בדרך שהיא נקראת "הכרת הרע". זאת אומרת, אתה כבר מכיר את הטבע שלך שאתה לא רוצה להשפיע, אתה לא רוצה לאהוב, אתה לא רוצה בכלל להתייחס לאף אחד בטוב. היחס שלך לכולם רק אגואיסטי ורע. וחוץ מזה אין לך כלום. יופי.

אז על זה כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.". זאת אומרת שאנחנו מגלים את היצר הרע בנו, וכמה שהנשמה יותר גבוהה היצר הרע שלה יותר גבוה. לכן ישנם אנשים שאצלם לוקח עשר שנים ואפילו יותר עד שהם מגלים את כל הרע שיש בהם ויכולים להתחיל לעבוד, קצת להתחיל לעבוד לחיבור עם העשירייה, עם הזולת. ולפני זה הם משתדלים והכול, הם רואים בעצמם כל פעם עד כמה זה מלאכותי.

שאלה: איך האדם מתאר לעצמו את טובת החבר?

פשוט מאוד. אני לא יודע מה רוצה החבר? מה שאני רוצה בתהליך שלי לקראת התיקון, גמר התיקון, גם הוא רוצה אותו דבר. זה ברור. מה הוא רוצה? להגיע לתיקון מאין ברירה. כך הבורא מציב לפנינו שרק במידה שאנחנו מתוקנים בצורת ההשפעה אנחנו יכולים להתקרב אליו לפי השתוות הצורה. אז מה? אני לא יודע מה רוצה החבר שלי והוא לא יודע מה אני רוצה? רק כנגד זה יש לנו הפרעות.

שאלה: תודה על השיעור היפהפה הזה. איך אני יכול למדוד את האהבה לבורא דרך אהבת החברים? ובהקשר לזה, כמה חשוב שיעור הבוקר?

שיעור הבוקר חשוב במאה אחוז, כי חוץ משיעור הבוקר אין לנו כלום. אם אדם לא משתתף בשיעור הבוקר אז אין לו מקור אחר שהוא יכול על ידו להתקדם, אלא האגו שלו, העצלות שלו מביא לו כל מיני מחשבות שאפשר בצורה אחרת.

אבל אי אפשר בצורה אחרת. אי אפשר. רב"ש לא היה מתחשב אם מישהו לא מגיע לשיעור בוקר. ואצלנו שיעור בוקר כמו שאצלו. מתחיל משלוש בבוקר, ואפילו אצלו זה היה קצת לפני ומפסיקים בחמש וחצי. אפשר להגיע עד שש, אבל אני ראיתי שלקראת שש הרבה אנשים יוצאים שיש להם בעיה כנראה להכין את עצמם לעבודה או למשהו.

אז משלוש עד חמש וחצי. אנחנו מגיעים לפני זה רבע שעה. יש כאלה שחצי שעה לפני זה מגיעים, וכך אנחנו לומדים. אבל אי אפשר אחרת. אין לכם מקום שאתם יכולים לקבל הכוונה לאותו יום וכוח לאותו יום בחיבור עם כל הכלי העולמי, שהכלי העולמי שלנו הוא מתחזק יותר ויותר, ודווקא אנחנו לא פועלים רק בתוך העשירייה. אנחנו פועלים בתוך העשירייה העולמית שלנו. ממש.

לכן, מי שרוצה להתקדם באמת, אז כל החיים שלו צריכים להסתובב סביב השיעור הזה. יכול להיות שאצלו זה בבוקר, יכול להיות שזה בערב. לא חשוב. נגיד, עכשיו בטורונטו ערב. ובמוסקבה כבר לפני זה, עוד לילה. וכן הלאה.

אז אין לנו ברירה. אנחנו צריכים בכל זאת לסדר את היום שלנו כך שהשיעור הוא בצורה חיה, אני רואה אותו, אני משתתף בו, וזו הרגשה אחרת מכך שאחר כך אני מוריד אותו מהארכיון. בכל זאת, גם מהארכיון זה משהו, אבל חייב להיות כאן ממש גילוי החשיבות לפגישה בינינו, ולמתח שיש בשיעור וכך נתקדם.

שאלה: כל הרגשות הסבל שאנחנו מרגישים במהלך היום האם זה מגיע כי אנחנו עדיין לא עושים את העבודה שלנו?

כן, כל הדברים הבלתי נעימים שאנחנו מרגישים במשך היום זה הכול כדי לכוון אותנו יותר מדויק למטרת הבריאה, אבל לא שאנחנו צריכים כל כך לאהוב אותם אלא לקבל אותם כי מגיע לנו בינתיים כדי לכוון אותנו. אבל אין מה לצפות לייסורים, לא, אני רוצה דווקא שהדרך שלי תהיה קלה, היא תהיה כולה מכוונת לקבוצה ודרכה לבורא, אומנם שאם מגיע מקל אז אני צריך לנשק את המקל, אבל להשתוקק לטוב.

אני מקווה שעוד מעט אנחנו נגיע למצב שיהיה בינינו יותר קשר, ושאנחנו נרגיש בקשר הזה זה את זה ואז יהיה הרבה יותר קל לכל אחד מאיתנו לאחוז בדרך ולהרגיש שהוא נמצא בחבורה חזקה.

שאלה: אם אני מרגיש חבר שאומר את הדברים האלו, מה אני יכול לעשות כדי לעזור לחבר שמקבל מכות? אם זו היא העבודה שלנו איך אני יכול להיות בהשפעה כלפי העשירייה?

התשובה צריכה להיות פשוטה, אתה צריך, עד כמה שאתה מסוגל, לתאר את עצמך במצב של החבר ומה היית אז רוצה לקבל מאדם כמוך בתור עזרה, ואת זה תעשה.

שאלה: ולמה אנחנו בטבע שלנו מרגישים לבד בעולם?

כי אנחנו באמת כך שכל אחד סגור בתוך האגו שלו.

תלמיד: מה המטרה שאנחנו בנויים ככה?

כדי שתרצה לצאת מזה.

שאלה: כדי להשיג את אהבת הבורא צריכים קודם להשיג את הפער בין החברים לבורא? בין הזולת לבורא?

אנחנו צריכים להשיג את הפער בינינו קודם כל, ומהפער בינינו ללמוד איזה מרחק יש בינינו לבורא. לא חשבתי שיש כאלה שאלות.

שאלה: שמעתי שאני פונה לתכונת אהבה, ולתכונת השפעה, איך אני יכול להשתוקק למה ששנוא עלי? מה שאני מגלה לפעמים כשאנחנו מנסים להעלות חשיבות בעשירייה.

יש לכל אחד מאיתנו נקודה שבלב ולב, הלב זה האגו שלנו והנקודה שבלב זה נקרא "חלק אלוה ממעל" שמושך אותנו לבורא. אז ודאי שהנקודה הזאת, המשיכה שלנו לבורא, היא נמצאת בתוך האגו שלנו שזה הלב, אבל בכל זאת ישנה נטייה כזאת. ואם אנחנו מחברים את הנקודות בלב שלנו בינינו אנחנו יכולים להתגבר על כל לב ולב של כל אחד ואחד. זו בעצם הסיבה למה אנחנו צריכים להתחבר בעשירייה.

שאלה: בין החברים יכול להיות מצב של "חוסך שבטו שונא בנו"? מה צריך להיות לי חשוב שהחבר יתקדם בדרך הרוחנית או שהאהבה בינינו תהיה הדדית?

אני משתדל להוציא את כל האהבה שיש בלבי ורק בצורה כזאת מתייחס לחבר, ולי אסור לעשות כל משפט לחבר. ועל אחת כמה וכמה להגיד שההוא מקבל מכות זה יתקן אותו, לא, אני חייב להיות בתוך לבו יחד עמו בכל המצבים הגרועים ביותר שהוא עובר, להרגיש שזה עובר עלי.

שאלה: אם אני נגיד נותן דוגמה טובה לחבר ואני מרגיש שזה כואב לו, הוא מרגיש לא טוב מזה, אני צריך להמשיך עם זה?

לא, אין לנו מצווה, ציווי, ללמד את החבר ביחס שלנו אליו, לא, מה פתאום שאתה נעשה יותר גבוה מחבר? מה כותב הרב"ש שאיך אנחנו צריכים להתייחס לחברה ולחבר?

תלמיד: הוא אומר פעם כגבוה פעם כקטן.

לא, פעם כגבוה שאני יכול לתת לו כל טוב, אבל לא שאני מגיע ומלמד אותו, מכניע אותו, זה האגו שלך כך אומר לך לעשות.

שאלה: למה שאני צריך לאהוב את החברים ולא הם אותי? כשאני מתחיל לבנות יחס כזה כלפי החברים, חבר ראשון, שני, שלישי, מה זה אומר שבזה אני מרגיש משהו? אמרת שאני יכול להרגיש בחברים סוגים שונים של אהבה כלפי הבורא, זו הרי איזו תנועה כלפי חוץ, איך אני יכול להרגיש כאן משהו?

אני לא יודע. אתה תעשה את זה, ואז תראה מתוך הניסיון שלך איך זה קורה, איך זה נבנה ואחר כך תספר לנו.

קריין: קטע 8, כותב רב"ש.

"יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו."

(הרב"ש. אגרת מ')

קריין: קטע 9.

"צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת."

(הרב"ש. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)

כן, זה פשוט, אם נעשה בצורה כזאת בעשירייה, שכל אחד משתדל להתחבר עם האחרים, נותן דוגמה, מאוד חשוב לתת דוגמה למה שהוא עושה, לכולם, אז בהחלט על ידי זה הם יכולים להתחבר כל אחד עם כולם ואז יהיה לכל אחד כלי משלו ולכולם יהיה כלי אחד משותף, ואז יהיו להם עשר ספירות שכל אחד גם נכלל מעשר, וזה נקרא "הפרצוף הרוחני" ששם מתגלה הבורא.

שאלה: אם אני נכלל בלב של החבר אז אני משתתף בבעיות שלו, מרגיש אותן עם הקושי שלו עם חוסר הקשר שלו עם הקבוצה אז בצורה אוטומטית אני רוצה לעזור לו. איך אני יכול פשוט להרגיש, להשתתף בהרגשתו? כי גם אסור לעזור בצורה כלכלית בחיים החומריים.

על זה תתייעץ עם כל הקבוצה ותחליטו מה לעשות, ואז תראו מה שאתם מחליטים. אתם צריכים לדון בדברים האלו לבד ולהחליט לבד.

שאלה: בנוגע לביטול ואהבת חברים, שאדם חייב לקבל ולתת דוגמאות, העבודה שלנו הופכת להיות יותר ויותר פנימית במיוחד בשנה וחצי האחרונות, והטווח של לתת דוגמאות מצטמצם מאוד, כי אין לך איפה לתת דוגמה כל כך. ככל שהעבודה הופכת להיות יותר ויותר פנימית, איך אתה נותן דוגמה, בפנימיות?

אנחנו רק מתייעצים אם כך בין החברים מה אפשר לעשות לחיזוק העשירייה, ובאמת חוץ מלקרוא את הקטעים האלו מרב"ש, במיוחד מרב"ש, אין לנו כל כך מה לעשות, ובקריאה כל אחד עובד בלבו. כי העבודה הזאת היא עבודת הנסתר, הכול תורת הנסתר, הכול מתבטא בלב האדם ואנחנו רק מרגישים את התוצאות מזה.

המקובלים כמעט ולא מדברים ביניהם. כשראיתי כמה מקובלים, והייתי עוד הצעיר ביניהם, הם כמעט ולא דיברו ביניהם, הם דיברו רק בזה שלמדו, דרך הטקסטים, אבל בעצמם, את מה שהם מרגישים בפנים, גם היה להם ברור מה שהם מרגישים כי היו קוראים על זה. ולכן לא שמעתי, לא בגלל שהייתי נמצא שם, אלא לא שמעתי מהם שהם מדברים בגילוי על העבודה הפנימית. זה ברור לכל אחד מה שהוא צריך.

תלמיד: לא לדבר כמובן על העבודה הפנימית. אני שואל פשוט על המקום, על האפשרות, לתת דוגמה לחברים בביטול או באהבת הזולת.

זו חובה.

תלמיד: נכון.

נניח אם אחד עושה לשני משהו, אנחנו צריכים לדבר על זה כולנו, אסור להם להסתיר את זה כי זה מביא לאהבה, כי זה מביא לחיבור ולכן "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו". זאת אומרת אם אתה עושה טובה לשני אתה חייב להגיע למצב שהוא יודע על זה שזה אתה עשית. לא טוב מתן בסתר כי מזה לא מגבירים את האהבה שבין החברים. אנחנו צריכים לעשות הפוך, כל אחד רוצה לתת לשני, וכל אחד מפרסם שהוא עושה את זה, לא כדי שיכבדו אותו, אלא כדי שכולם יעשו כי סך הכול אנחנו עובדים על הקופה הכללית שלנו שכוללת את כולם. ולכן אם אני לא מספר את זה לאחרים אז אני כאילו גונב מכולם.

תלמיד: השאלה שלי היא על הנקודה הזאת שאנחנו חוזרים אליה כל הזמן, יש לנו שניים שלושה מפגשים ביום ושיעור בוקר, איך במהלך כל שאר הזמן שזה רוב הזמן של האדם שנמצא עם עצמו ובעבודה ובדברים, איך שם הוא עושה את העבודה בצורה יותר ויותר אפקטיבית? שם אתה מרגיש שאתה נזרק כל הזמן ויש פחות אחיזה, ואין מקום לתת דוגמה.

טלפון יש לכל אחד ואחד.

תלמיד: כן, אבל גם אי אפשר להיות כל הזמן עם הטלפון.

אבל אתה יכול לקרוא את כל שיעור הבוקר.

תלמיד: כן.

ולחזור על כל הפסוקים האלה ולחשוב עליהם.

תלמיד: אני יכול, גם כל שעה עושים הפסקה. זה מספיק כל הדברים האלה?

אני חושב שאם יום יום עושים עבודה כזאת, אני לא חושב שאנחנו צריכים להגביר את הקצב. אמנם אני מאוד רוצה, אבל אנחנו כמות גדולה של אנשים ויש כאן אינרציה לכולם, וכבר גישה מסוימת לכל קבוצה ועשירייה. לכן רק דבקות בשיעור בוקר, אם אנחנו ממש דבוקים ורוצים לחדור דרכו לצורה הפנימית שישנה, לא צריכים יותר.

שאלה: החברים שלי, הכלי העולמי, הולכים בעקבות מקובל אמיתי, ואני מאוד גאה בזה וזה נותן לי הרבה כוח, ואז אני מגלה שהגאווה הזאת היא גם מלכדת של האגו. אז השאלה היא, מה השימוש הנכון בגאווה, איך אנחנו יכולים לקבל כוח מקבוצה כזאת, מחברים כאלה, כך שזה לא הופך להיות מלכודת של האגו?

קודם כל צריכה להיות גאווה, כמו שכתוב, "ויגבה ליבו בדרכי ה'", אז זה שהוא מתגאה בכך שהוא נמצא בקבוצה חזקה עם המורה, זה טוב מצד אחד. מצד שני, הוא צריך לדאוג לאחרים, כל הגאווה שלו צריכה להתבטא בזה שיש לו קבוצה והוא דואג עבורה. זה מה שחשוב.

אני נמצא בדאגה נניח לכל הקבוצה הזאת שלכם, וזה מאוד חשוב איך אתם תתקדמו, וכואב לי הלב שיש כאלה שהם גם עוזבים, ושמח ליבי שישנם כאלה שמתחברים ובאים. אני משתדל שסך הכול, כל הקבוצה תהיה מרוצה, וכמה שיותר מחוברת ומתקדמת. כך צריך כל אחד לחשוב, חוץ מלחשוב על העשירייה שלו, לחשוב גם על העשירייה הכללית, זאת אומרת על כל "בני ברוך" העולמי, ואפילו על כל העולם, אנחנו צריכים לחשוב על כל העולם, ואז באמת, אם כך, אנחנו נהיה יותר קרובים לבורא.

תלמיד: אם אני חושב שיש פה קבוצה קטנה של אנשים, שיש להם מורה, שהם הולכים בעקבות המקובל, זה נראה שיש פה איזו קבוצת "גיבורי על". זה יכול להפוך להיות כמלכודת, או שזה בסדר כך להשתמש בכוח הזה?

אני לא יודע, תשתמשו בזה ותראו. אני לא יכול להיכנס לכל הכוונות ומה קורה שם בפנים, בתוך השאלות שלך, אבל יש לכם כבר מספיק ניסיון והעיקר את הקבוצה, שהיא תוכל לשמור עליכם. בכל זאת דעת הקבוצה, דעת העשירייה, זה חייב להיות הכוח העיקרי שמכוון את האדם.

שאלה: כשיש דחייה מהחיבור, מהחברים, כמה שהמצב הזה קשה הוא משמח, כי אתה יודע שיש עבודה ויש מה לתקן. מה עושים כשמתגלה הדחייה מהלימוד, האוזניים נאטמות, ולא שומעים כלום?

זה כי התעייפת, איבדת את החיסרון. תתכלל יותר בחברים ותעבוד על החיבור ביניכם, ומזה יבוא לך שוב חיסרון, מהם אליך, שאתה תרצה שוב להתחבר ללימוד.

קריין: 10, כותב רב"ש באגרת מ',

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו."

(הרב"ש. אגרת מ')

כן, כך זה עובד, ועל ידי זה אנחנו עוזרים זה לזה. ככל שאני מראה לחבר שאני דואג עבורו, זה מחייב אותו פחות לדאוג עבור עצמו. פשוט כך זה בנוי מהמערכת הכללית שאנחנו נמצאים בה, אז אם כל אחד ואחד מהמערכת מגלה כלפי כל אחד ואחד כמה שיותר שהוא דואג לו, אוהב, הוא בזה עוזר לו להתעלות למעלה מהאגו וגם לדאוג לאחרים.

זה נקרא "איש את רעהו יעזרו", כשאני נותן דוגמה בזה שאני אוהב ודואג לחבר, אני נותן לו דוגמה, הייתי אומר שאני מחייב אותו גם כן להתחיל להתייחס כך לאחרים. אז בואו נשתדל לעשות כך, שכמה שאנחנו רוצים להראות אחד לשני את האהבה, את החיבור, את הדאגה, התמיכה, בזה אנחנו מחייבים את כולם, ממש בכוח, שהם יעשו אותו דבר, ואז בזה אנחנו נתחבר כולנו יחד לכלי אחד עולמי גדול, שיהיה [פי] כמה וכמה יותר קל להשיג קשר עם הבורא. מסכימים? תשתדלו.

שאלה: אם האדם נניח מגיע לשיעור פעם בשבוע, איך הוא יכול להתקדם ברוחניות?

אתה נשוי?

תלמיד: בטח.

בטח, יופי. אז תגיד לאישה "את יודעת, אני בא אליך פעם בשבוע, ויש לי עוד כמה משפחות שלי שאני בא אליהן גם כן, כל יום למשפחה אחרת". איך היא תקבל את זה? אתה לא חייב לגלות, אנחנו יודעים.

תלמיד: אבא שלי היה מגיע הביתה גם פעם בשישה חודשים.

אף אחד מאתנו לא יכול להגיד לאישה שאני בא אליך פעם בשבוע וביתר הזמנים יש לי משפחה אחרת. אתה לא יכול להגיד כך לקבוצה ואתה לא יכול להגיד כך לבורא. איפה שישנה באמת אהבה ישנה אהבה. יכולים להיות כל מיני מצבים מעל זה, אבל אהבה זו אהבה, באהבה לא יכול להיות שאתה אוהב מישהו אחד פעם בשבוע וביתר הזמנים אתה לא נמצא.

תלמיד: לָמה? אצל הערבים ישנו דבר כזה.

אני לא יודע מה אצל הערבים, לך תלמד אצל הערבים. זו שאלה פשוטה, אם אתה רוצה להגיע לקשר עם הבורא אין לך ברירה, אלא מתי שיש הזדמנות להגיע לבורא שם אתה נמצא ושם אתה נמצא הראשון.

תלמיד: אהבתי את התשובה.

יופי.

שאלה: במציאות הווירטואלית, איך אפשר להביע אהבה לחבר, איך אפשר להביע את הדאגה? פעם היינו מכינים קפה, מכינים חדר, שמים כיסא. מה אפשר עכשיו לעשות, שאנחנו על המסכים?

אני לא יודע, באמת איך מביעים. זה שאני כל הזמן נמצא בשיעור, זה שאני מגיע נניח חצי שעה אפילו לפני השיעור, זה שאני מוכן לחבר את כולם, זה שאני מכין חומר לשיעור ושזה יהיה מוכן לכולם. אני לא יודע, כל מיני דברים שיכולים להיות לנו פיזית מסודרים נכון. זה דבר אחד. דבר שני, עד כמה אנחנו תומכים בצורה פנימית זה בזה, לא בצורה חיצונה, פנימית, שאני מעורר אותם, אני מראה להם את הנטייה לאהבה, לחיבור. זה הכול, כל עוד אנחנו לומדים יחד, ואחר כך, במשך היום, כשמתחברים, יש לנו מספיק אפשרויות.

אני בניתי את הקורס הזה לטווח ארוך של שלוש שנים נניח, שמי שנמצא במשך הקורס הזה חייב להגיע למצב שהוא כבר באמת נכנס דרך אהבת החברים לאהבת הבורא, ונקווה שמי שנמצא יום יום ועושה מה שאנחנו צריכים, יגיע לזה.

שאלה: מה זה נקרא "לאהוב" את החבר, מה אני צריך לאהוב בו בדיוק?

אני צריך לאהוב את החבר כמו שאני מתאר לעצמי שאני צריך לאהוב את הבורא. לא יכול להיות שאהבת החבר תהיה פחות מאהבת הבורא, זה לא יתכן, זה שקר, לכן לפי אהבת החברים אתה יכול לראות את היחס שלך לבורא.

תלמיד: אני צריך לחפש בו משהו מיוחד, בחבר, בשביל לחפש את האהבה לבורא?

יכול להיות.

קריין: 11, ממשיך רב"ש באגרת מ',

"כל מתנה שנותן לחברו [...] הוא כמו כדור שעושה חלל באבן. הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני, כשפוגע באותו מקום, כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב. ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע, אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה ניצוצי אהבה,"

מה הוא אומר? הוא אומר שבחבר לא תלוי כלום, אלא תלוי בי. עד כמה שאני כל הזמן רוצה, רוצה, רוצה להראות לו שאני רוצה להתחבר עימו עוד יותר ועוד יותר, ואפילו אם הלב שלו הוא לב אבן שאי אפשר להיכנס בו, אני כל הזמן בכל זאת חייב, חייב, כי זה אחד מהעשירייה, אז אני חייב כל הזמן להשתדל להיכנס לליבו. ואז מחריץ אחד נעשה יותר מקום ויותר מקום עד שנעשה חלל בתוך הרצון של החבר ולתוך החלל הזה, אני יכול להכניס את כל היחס החם שיש לי אליו. ובצורה כזאת כל אחד חייב למלאות את כל ליבו של החבר. ובמידה הזאת שכל אחד ואחד משתדל להיכנס לליבו של החבר, ואל תחשוב שיש לך חברים כאלה שאתה לא יכול להיכנס לתוך ליבם, במידה הזאת, אתה מתקרב לבורא שנמצא בנקודה הפנימית של כל לב ולב, בסך הכול בנקודה הפנימית של כל הלבבות.

"ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע, אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה ניצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן, ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה, יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך."

(הרב"ש. אגרת מ')

וכך מתחברים. וכך נשרפת כל הכוונה על מנת לקבל שהייתה להם והופכת להיות לעל מנת להשפיע, והלב הופך להיות לב טהור. וכך הם מגיעים לאהבת הבורא, שם הם מוצאים את הבורא הנסתר בתוך הלב של החבר.

שאלה: קודם כל תודה על השיעור המופלא. מה זה להיכנס לתוך הלב של החבר?

זה להשתדל למלאות אותו באהבה שלך. ולא להתפעל מזה שהחבר לא מרגיש את זה, ולא מבין את זה ובכלל, מה אתה עושה? הוא לא מבין מה אתה רוצה ממנו. הוא רוצה להיכנס בך, הוא רוצה לעשות לך משהו, הוא רוצה להגיע אליך ולעשות לך אפילו כל מיני טובות בצורה חיצונה, ואתה מקבל את זה ולא מרגיש שהוא עשה משהו ואז הוא נמצא במבוכה. ועוד פעם ועוד פעם מנסה, ואתה עדיין לא מגיב. הוא חייב להמשיך, ולהמשיך, ולהמשיך אם אתה חבר שלו בעשירייה, עד שמתפרץ לתוך הלב שלך. ובתוך הלב שלך, שם הוא משיג את האש של הכוח עליון, של הבורא.

זאת אומרת, על מה אנחנו צריכים לעבוד? אנחנו צריכים לעבוד לא על האגו שלנו, אלא על האגו של החבר כדי לפרוץ בו ושם להדליק אש של אהבה

תלמיד: והחבר בשבילי הוא השתוקקות לרוחניות, נכון? זאת אומרת, לא באמת מעניין אותי איך הוא לבוש, איך הוא נראה, איזה תכונות אופי יש לו?

לא, זה ודאי. אבל את ההשתוקקות שלו לרוחניות גם אני לא כל כך מגלה, הלב שלו הוא לב אבן, אני לא מרגיש. הוא בא, הוא משתתף, אבל כולו נגיד בגאווה, כולו בהתנשאות, כולו בזה שמרחיק את עצמו מאחרים, ואז אני לא יכול לאחוז בו, אני לא יכול להיכנס בו. ואני צריך בכל זאת לקבל את החבר הזה כחבר, כגדול, כי יש לו באמת רצון לקבל אגואיסטי גדול מאוד, ואני חייב לשבור את קליפת הלב שלו באהבה שלי.

תלמיד: אז כשאני עובד עם החברים השונים אני צריך לנסות להיכנס ללב של כל חבר בצורה שונה או שזה אותו תהליך עם כל אחד?

אני בטוח ששונה. לכל חבר וחבר, אתה צריך להשתדל להגיע כך שאתה נכנס כמו שזרעון נכנס לתוך הרחם ולביצית, ושם נעשה צורת חיים רוחניים. בצורה כזאת אתם בונים תא של חיים רוחניים שכל אחד משתדל להיכנס לשני.

שאלה: האם תוכל לדבר על הנקודה הפנימית של החיבור עם החבר כדי להתמקד בנקודה הזאת ולהיות מסוגלים לעזור לו?

כאן צריכה להיות עבודה מאוד עדינה. שאנחנו נגיד רואים שהחברים לא מרגישים, לא שומעים, שהם לא מזהים שאנחנו מתייחסים אליהם בצורה רכה, באהבה, אנחנו צריכים בכל זאת להשתדל לרכך אותם, להסביר להם. אנחנו בקבוצה יכולים לעשות הכול, רק בצורה שמביאה לתיקון, ולא להגיע למצב שאנחנו זורקים את החבר, שאנחנו מגרשים אותו מהעשירייה כי רואים שהוא לא מיועד לזה. הוא לא מיועד לזה כי יש לו אגו הרבה יותר גדול, אבל יחד עם זה הוא לא בורח, יחד עם זה הוא נמצא באיזה חיבור איתנו, בכמה שהוא מסוגל, בכמה שהבורא מסדר לו את זה.

ולכן אפילו שישנם חברים או אחד נגיד בקבוצה שהוא ממש כאבן ולא יכול להתחבר עם האחרים, אנחנו צריכים להבין שזאת הצורה שאנחנו מקבלים בכל הקבוצה כהכבדת הלב הכללי שלנו מלמעלה. בואו נגיע למצב, שכמה שנלך קדימה נגלה אותו יותר ויותר גרוע אולי, שאנחנו נתקדם בחיבור בינינו והוא עדיין יהיה כמפגר, אבל אנחנו צריכים לראות שהדבר הזה בכל זאת צריך להיות יחד איתנו, כי הבורא הביא אותו. אם הוא לא מקלקל ממש את העשירייה. וכאן השאלה, מתי אנחנו רואים שחייבים להסתלק ממנו אחרת לא נתקדם, או שחייבים יחד עימו להמשיך מה שלא יהיה, כי הוא לא הולך נגד המטרה שלנו, אלא הוא רק לא מגלה עדיין שהחיבור בינינו הוא האמצעי העיקרי והיחידי למטרה. ולכן צריך עוד פעם ועוד קצת להסביר לו בכל מיני צורות עד כמה שאפשר.

אני לא חושב שיש אצלנו אפשרות להפטר ממנו, להוציא אותו מהעשירייה, אלא אנחנו צריכים להבין שכל הדבר הזה בכל זאת ניתן לנו מלמעלה. האדם הזה לא רוצה להזיק לעשירייה שלנו, והוא גם נשלח מהבורא אלינו, ולכן אנחנו צריכים בחזרה להעלות את התפילה לבורא, שכנראה באפשרות כזאת הבורא נותן לנו הזדמנות לפנות אליו דווקא ולבקש עזרה ממנו. שאנחנו צריכים כנראה בתוך העשירייה שלנו לגלות את עזרת הבורא ואת החיבור עם הבורא.

ואז יוצא לנו שאותו אדם שהיה לב האבן, הוא דווקא עזר לנו בזה להתקשר לבורא. כי אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לפנות לבורא, להרים אליו ידיים ולהתפלל שיעזור לנו במצב כזה. אז יוצא שאותו אדם שאנחנו חשבנו שהוא מפר את כל החיבור בינינו, דווקא ההיפך, בזה שהוא התנגד לחיבור והביא לנו כל מיני צורות זלזול כלפי החיבור, הוא היה מגלה את הפנימיות שלנו, ושאנחנו חייבים לפנות לבורא ושהבורא יעזור לנו. יש בזה הרבה דברים. אנחנו נעבוד על כל הדברים האלה. אל תדאגו.

שאלה: כדי להיכנס ללב החברים בעשירייה, האם להשקיע קודם במי שקל יותר להיכנס ללב שלו או במי שקשה יותר?

התיקון תמיד הוא מהקל לכבד. על ידי זה שאתה מתחבר לדברים קלים והופך אותם גם לכוחות השפעה, על ידם אתה מגיע לדברים יותר כבדים, גדולים.

קריין: 12. כותב בעל הסולם.

"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות. וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא [של עכשיו], יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."

(בעל הסולם. אגרת ב')

שאלה: מה הן אותן תחבולות שאני צריך לעשות כדי לרכוש את הלב של החבר?

לא יודע, כל מה שאתה יכול לתאר לעצמך תשתמש בזה. תדברו ביניכם, תראו מה שרב"ש אומר במאמרים שלו וגם בעל הסולם. את זה אתם צריכים לחפש ולגלות וללמוד אחד מהשני.

(סוף השיעור)

---

1. "ואהבת את יהוה אלהיך בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מאדך" (דברים ו', ה').↩

2. ויקרא י"ט, י"ח.↩

3. "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו ל"א, ל"ג)↩

4. "כי ביתי, בית-תפלה יקרא לכל-העמים" (ישעיהו נ"ו, ז').↩

5. "אני לדודי ודודי לי, הרעה בשושנים." (שיר השירים, ו', ג')↩