שיעור בוקר 01.06.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא - קטעים נבחרים מהמקורות

להשפיע נחת רוח לבורא או לעשות נחת רוח לבורא, לגרום נחת רוח לבורא, זה לא אחד מהנושאים שאנחנו לומדים כבר מספר חודשים בינינו, ובינינו לבורא, אלא זה נושא כולל. כי כל ההבדל בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, זה שבעולם הגשמי אנחנו עושים נחת רוח לאגו שלנו, למה ששולט עלינו. לעבור לעולם הרוחני אנחנו יכולים על ידי זה שאנחנו משתדלים לתאר לעצמנו מה זה נקרא בורא, הכוח המשפיע, הכוח העליון, ואיך אנחנו יכולים להתייחס אליו. איך אנחנו מושכים אותו מהמצב שלא רואים, לא מזהים, לא מרגישים, לא מתייחסים, למצב שלעשות נחת רוח לו זו תהיה הכוונה הקבועה שלנו בכל דבר שאנחנו עושים.

אחר כך אנחנו מתחילים לקבוע את הכוונה להשפיע נחת רוח לבורא, בלהשפיע על מנת להשפיע, בלהתעלות על פני הרצונות האגואיסטיים שלנו, ואחר כך אפילו גם בלקבל על מנת להשפיע. ששתי הדרגות האלו, להשפיע על מנת להשפיע, אלה כוחות ההשפעה בלבד עד הבינה, ממלכות עד בינה, ואחר כך דרגות לקבל על מנת להשפיע הן מבינה עד כתר. כך אנחנו עולים על פני כל הרצון לקבל שהבורא ברא ומשתמשים בו רק על מנת להשפיע.

זו בעצם כל העבודה שלנו, זה כל התיקון שלנו, וזו כל העלייה שאנחנו צריכים לעשות מתחתית העולם הזה ועד הפסגה של כל ההתפתחות שלנו לגמר התיקון. זאת אומרת כל התיקונים שלנו, בכל המצבים שאנחנו נמצאים בהם, הם איך ורק לקבוע שאנחנו רוצים בזה לעשות נחת רוח לבורא. כל מעשה, מחשבה, פעולה, שהם יהיו רק בכוונה הזאת, לעשות נחת רוח לבורא.

לכן הנושא של השיעורים האלו, שאנחנו כבר עוברים שלוש או ארבע פעמים, זה הנושא הכי חשוב, רחב, כולל, ואנחנו צריכים להתייחס אליהם ממש בלהכיר בהם נחיצות למימוש, שזו בעצם העבודה שלנו. על ידי קיום התנאי הזה, לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו עולים בכל סולם המדרגות. זה מה שיש לי להגיד. כאן אנחנו מגיעים כבר לסיכום של הנושא הזה. תמיד אנחנו אומרים "על מנת להשפיע נחת רוח לבורא", "על מנת להשפיע", זה בדיוק הנושא של השיעורים האלו שהיו לנו בכמה הימים האחרונים.

שאלה: הסולם הזה של המדרגות, האם יש דרגות שונות של הסבת נחת רוח?

ודאי, על פני כל הרצונות שהם מתעוררים בך מדרגה קטנה, מאפס, עד הרצון הגדול ביותר ובכל מיני אופנים. שכל רצון ורצון איך הוא נעשה גדול יותר? כשאתה מתחיל להרגיש שאתה מתחיל להיות כלול עם הרבה רצונות זרים, מחשבות זרות למיניהן, כשאתה מתקשר לעוד אנשים מהעשירייה שלך, שזה מינימום כמה שאתה מסוגל בלקשור את האנשים כדי מהם לעשות נחת רוח לבורא, אחרת אתה בכלל לא עושה. בפועל אנחנו יכולים לעשות את זה רק מתוך עשירייה, ואחר כך עד שהעשירייה שלך היא נכללת מכל יתר העשיריות שבכלי דאדם הראשון, שהם מתגלים לך ואתה מתחיל לראות שכן, יש כאן עוד הרבה כלים נוספים. וכך אתה מתקדם. אבל הכול זה רק על מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: התענוג עצמו של הבורא גם משתנה, הוא גדל כתוצאה מזה?

מה שבבורא אני לא יודע. אני יודע רק מה שמצדי אני יכול לעשות, שזה לחבר יותר ויותר חברים בכמות ובאיכות על פני הרצונות שמתגלים פרטיים וכלליים. ומתוך זה להביא לו את כול החיבור הזה שאנחנו רוצים, שיתקן אותם, שימלא אותם ושייהנה מהם כי הם הבנים שלו.

שאלה: אתמול השבת לחבר ששאל על הרצונות שאנחנו מתביישים מהם, שהוא לא צריך לקחת אותם בכלל בחשבון, להיפך, "אל תכנס לתוך הפסולת הזאת" אמרת לו. איך אנחנו יכולים לרכוש את הכוח בשביל לא להיכנס לפסולת הזאת? כי הטבע שלנו לוקח אותנו תמיד להיכנס לתוך הפסולת הזאת. איך אנחנו יכולים לרכוש את הקפיצה הזאת שנהיה כאלה חזקים שלא נכנס לתוך המלכודות שהרצון לקבל גורם לנו?

אנחנו למדנו את זה, אמנם זה לא פשוט לממש, כי אתה לא רואה את החבר אתה רואה את עצמך, ומה שנראה לך בחבר שזה לא בסדר, אתה גם רואה את עצמך. אנחנו צריכים להצדיק את כולם ולהשתדל להשפיע להם רק טוב כדי שיתקרבו לצורת הבורא. זה הכול. לכן אין כאן השתדלות אחרת חוץ מלהיות למעלה מאיך שהאני מרגיש את החבר. אני רוצה לראות אותו לא כמו שאני מרגיש והוא מתגלה בי, אלא איך שאני צריך לראות אותו מחובר עם הבורא, שנמצא עם הבורא בדבקות. כי "כל הפוסל במומו פוסל", אם לא הייתי פוסל, הייתי רואה אותו כמו הבורא, ממש, שאחד עומד אחרי השני דבוקים ככה זה לזה.

לכן אני לא מייחס לחבר שום דבר שנראה לי רע, כי מה שנראה לי רע אני מייחס לעצמי ומה שנראה לי טוב אני מייחס לבורא. ואז החבר הוא פשוט אותה הדמות שעליה אני צריך מצד אחד לבטל את עצמי, מצד שני להגדיל את הבורא בעיני.

תלמיד: את הדבר הזה אני יכול לעשות כשאני ביחד עם החברים. אני מדבר כשאני נמצא בגשמיות, שאני שקוע בתוך העבודה שלי, ביום הרגיל שלי בחוץ, שאלף דברים מסיחים את דעתי, והם גורמים לי לרצות דברים שהם חסרי תועלת לרוחניות, יש לי את המלכודות האלה.

אתה צריך להשתדל כל הזמן להיות קשור עם הבורא ויחד עם זה להיות קשור למה שאתה חייב לפי החיים שלנו. אין מה לעשות, אדם צריך להתרגל לזה. אני לא יודע במה אתה עוסק, אולי יש לך עבודה מאוד חשובה, תלויה בהרבה אנשים שאתה צריך להיות בהם, אבל זה לא חשוב. יש לי תלמידים שהם אפילו שחקנים ומשחקים כל מיני תפקידים, והם חייבים להתלבש במה שהם משחקים, יש לי כל מיני כאלה, יש מורים, פועלים, מהנדסים, הרבה מאוד. יש לנו כל כך הרבה אנשים עם כל כך הרבה מקצועות ועיסוקים, אין מה לעשות, אנחנו חייבים כל אחד ואחד להשתדל בכל זאת איכשהו לתת מקום בכל החיים האלו לחיים רוחניים.

שאלה: איזה תוצאות אני יכול לראות בעשירייה כאשר אני מבצע פעולות להשפיע נחת רוח לבורא?

כל חיבור שאתה עושה בעשירייה הוא בעצם גורם לעשיית נחת רוח. כי כל חיבור זה חיבור שמתקן את הכלי דאדם הראשון, שאנחנו רוצים להחזיר אותו למצב הקודם לפני השבירה.

שאלה: מה המטרה האמיתית של לעשות נחת רוח לבורא?

המטרה האמיתית בלעשות נחת רוח לבורא היא להיות עימו בהשתוות הצורה. כמו שהוא מתייחס אלינו, כך אנחנו מתייחסים אליו. מתי אנחנו יכולים לגלות שזה כך? מתי שאנחנו נעשה פעולה נכונה להשפיע טוב לבורא, בדיוק באותה הפעולה שהיא נקראת "אור חוזר" אנחנו נרגיש את היחס שלו אלינו שנקרא "אור ישר". ואז האורות האלו יתלבשו זה בזה ומתוך זה אנחנו נגלה "אני לדודי ודודי לי", יחס הדדי בינינו לבורא, וזה יקבע את המדרגה הרוחנית שלי.

שאלה: בזמן החופשי של האדם, מה יותר חשוב לברור את המעשים או את הכוונות שיביאו נחת רוח?

את הכוונות.

תלמיד: זאת אומרת שאין צורך בהכרח להיאבק במעשה הזה אם הוא יותר קשור לרוחניות, פחות קשור לקבוצה, אלא באמת כל מה שאני מוצא את עצמי זה בכוונות.

כן העיקר זו הכוונה.

שאלה: מה צריך להיות היחס שלנו לבורא כדי שנרצה לעשות לו נחת רוח?

שאנחנו משתדלים כמו ילד קטן, שהוא מאוד עקשן ועושה משהו שהוא רוצה ואין לו מנוחה, כך אנחנו רוצים לעבוד עד שמשיגים נחת רוח לבורא במצב הנוכחי, במדרגה הנוכחית, בתנאים הנוכחיים, וזה נקרא שאנחנו רכשנו את המצב ויש לנו כתוצאה מזה איזו התקשרות לבורא.

תלמיד: אבל למה אנחנו צריכים לנדנד לבורא? מה מניע אותנו?

כי אנחנו רוצים להשיג מגע עימו, קשר עימו, דבקות. דבקות היא המטרה הסופית. היא גם המטרה בכל פעולה ופעולה בסופה וגם אחרי כל הפעולות בגמר התיקון אנחנו מגיעים לדבקות.

שאלה: האם בהכרח כשאני עושה נחת רוח לבורא, אני צריך להרגיש שאני משלם על זה ברצון לקבל?

אני לא מבין מה זה "משלם ברצון לקבל"?

תלמיד: שאני מרגיש שאני מפסיד משהו ברצון לקבל.

אם אתה מפסיד, אתה לא יכול להשפיע לו נחת רוח.

שאלה: הבורא הוא מושלם, לפי מה שאנחנו לומדים הוא לא צריך הנאה מזה. במה אנחנו גורמים לו נחת רוח, בזה שאנחנו מתקדמים לעברו?

כן, את זה הוא רוצה, זה החיסרון שלו, שאתה תשפיע לו נחת רוח. אחרת איך יכולה להיות שאלה כזאת "להשפיע נחת רוח לבורא"? כי זה חסר לו, אז "מכרתי את תורתי ונמכרתי עימה¹" וכן הלאה יש על זה הרבה הסברים. אבל תכלס לעניינינו, יש נחת רוח לבורא שאנחנו ממלאים אותו ביחס שלנו, ויש לו חיסרון לזה. אם אתה אומר שאין לו שום דבר, הוא שלם, אז אין עם מי לדבר ואין על מה לעבוד. אלא לא, "נצחוני בניי", הוא סובל יותר מאיתנו, זו השכינה שנמצאת בצער וכן הלאה. אל תסתמו את עצמכם רק עם איזה משפט אחד וזהו.

שאלה: כשאנחנו מייצבים קשר בינינו בעשירייה, אז הבורא שלי זה הרצון של החברים, נכון? אני שקוע בזה לגמרי.

כן. אם אני דבוק בחברים אני אוטומטית דבוק בבורא. אין בורא ללא נברא, והבורא זה מה שמתגלה "בוא וראה" כשאני מתחבר לחברים. החיבור השלם שלי לחברים בעצם מביא אותי לחיבור עם הבורא. זה קורה על ידי כל מיני פטפוטים בדרך, אבל לאט לאט זה נבנה.

תלמיד: איך אפשר לנקות את העבודה הזאת יותר ולהכניס בה רצון אמיתי להיטיב לחברים?

תלמד מהחברים יותר. צריכים ללמוד מהחברים. "הרבה למדתי מרבותיי ויותר מחבריי²".

שאלה: לא קשה להגיע להבנה שחשיבות ההשפעה יותר גבוהה מהקבלה, שזה יותר נקי, יותר אמיתי, אבל חשיבות ההשפעה לבורא כדי לעשות לו נחת רוח, זה לא פשוט, זה לא משהו שהוא מורגש. איך להגיע למצב שהשפעה לבורא תורגש כחשובה לאדם?

אם אנחנו לא לומדים בעשירייה, לא עובדים בעשירייה, לא מסתכלים על החברים, אנחנו לא נתקדם. אל תהיו חכמים, לא יעזרו לכם שום חכמה, שום שכל ושום מאמצים אם הם מחוצה לעשירייה. ככה זה עובד. לכן את כל השאלות שלכם שכאילו מכוונות לכל מיני הזדמנויות, אפשרויות אחרות קשה לי לשמוע, כי זה רק מאריך את הדרך.

קריין: קטע 17. אומר בעל הסולם,

"כתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא".

(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

נקרא שוב.

"כתוב "אז תתענג על ה'"," מה זה אז? "שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה." זה מה שאנחנו צריכים לעשות בינתיים. אם אנחנו לא נמשכים להשפיע נחת לבורא, אז אנחנו צריכים לעשות את זה בכפייה. "מה שאין כן אח"כ," מתי זה אחר כך? "כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו," אז? "והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה" בסך הכול, רק על הכוונה הבורא מסתכל. "ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'." זה כתוב "אז תתענג על ה'".

"שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא".

(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

אין לי כל כך מה להוסיף, יש כאן מלא התפעלות והתרגשות, במה שכותב כאן בעל הסולם.

שאלה: מה זה "להתענג על ה'"?

הבורא הוא מקור התענוגים. כל התענוגים שיש לנו בעולם הזה, בחיים האלו, לא חשוב מאיזה מקורות, אפילו מהסיטרא אחרא, מכל מיני קליפות, מכל מיני דברים טובים, רעים, אם זה תענוג בערך מוחלט כאילו, תענוג, זה מגיע מהבורא. הוא מתלבש בכל מיני לבושים, יפים או פחות יפים, מתאימים או פחות לבורא, או הפוכים, אבל הכול מגיע ממנו. ותענוג זה מה שמאיר לנו מהבורא, זה באמת הבורא, כך הוא מופיע. הבורא הוא תענוג נקי בלי לבושים ובלי כלום. זה בעצם מושג "הבורא". ואנחנו לא יכולים ודאי לקבל אותו בצורה כזאת, אלא הוא מתלבש בכל מיני לבושים, לבושים שמתאימים לו לפי הכוונות ושלא מתאימים לו לפי הכוונות. כוונות יכולות להיות יחד עם הטבע של התענוג להשפיע ועל מנת להשפיע, ויכולות להיות הפוך מהטבע של התענוג, שהתענוג מקובל דווקא בזה שהוא נפרד ממקור התענוג, שהוא כולו בעל מנת לקבל, אבל הכול תלוי בעצם בשבילנו בכוונה, אבל כל התענוג בא מהבורא.

ומה שהבורא רוצה על ידי כך שיש כאן התנגשות בין כוונה לתענוג, שנעדיף את הכוונה, נתעלה מעל התענוג, שלא נהייה כמו דומם, צומח, חי, שחי כדי להרגיש ולהגדיל את התענוג בלבד ולא חשוב לו מי או מה, העיקר יותר תענוג, ואיפה שהוא רואה יותר תענוג לשם הוא רץ. אנחנו רוצים להעלות את עצמנו לדרגת המדבר, לדרגת האדם, שנברר לא את התענוג אלא ממי אנחנו נהנים וזה העיקר. לכן הכוונה שלנו צריכה להיות קודם מכוונת לבורא, למקור התענוג. ואנחנו רוצים להתקשר למקור התענוג ולא לתענוג, ולכן מקבלים כמו מבעל הבית, האורח הנכון מקבל רק כדי להשפיע לבעל הבית, אחרת הוא לא מקבל.

שאלה: עד כמה חשוב לשמח את הרב, לתת לו נחת רוח?

זו תוצאה משנית, זה לא כל כך חשוב. יותר חשוב אם אתה תחשוב כל הזמן איך לשמח את החברים ודרכם את הבורא. והרב הוא כמו גננת שעומד מהצד וישמח מזה שאתם מצליחים.

שאלה: האם כדאי להימנע מפעולה לפני שיש לי את הכוונה הנכונה, כלומר, לא לקיים אותה עד שאין לי כוונה נכונה?

כן, צריכים לדאוג לכוונה, זה מאוד חשוב. אבל ישנן פעולות שהן בעצמן עוזרות לנו להגיע לכוונה. נגיד שאין לי כוונות להשפיע באמת לחברים, אבל אני נמצא בעשירייה ואני נותן להם, גורם להם טוב, בפועל, אומנם הכוונות שלי עדיין לא כאלו, אז כאן המעשה מביא לכוונה. רב"ש כותב על זה הרבה.

שאלה: האם נכון להתפלל עם אדם מחוץ לעשירייה כדי לא להתפלל לבד, ואם כן מה היעילות של פעולה כזאת?

צריכים לנסות, "אין חכם כבעל ניסיון", ואז אתה תראה מה זה גורם לך.

תלמיד: אם הבנתי את השאלה נכון, שאל החבר, כתוב שלא להתפלל לבד, מכאן הוא שואל האם כדאי במקום להתפלל לבד להתפלל עם מישהו שהוא לא מהעשירייה?

לזה הוא התכוון? לא. מחוצה לעשירייה אנחנו בכלל לא עושים שום דבר. אין דבר כזה. ולא מדברים על שום דבר ששייך לעבודה הרוחנית שלנו, אלא רק לצורך הפרסום, אבל לא שיש לנו עבודה רוחנית עם מישהו שנמצא מחוץ לקבוצה.

שאלה: אנחנו חוזרים הרבה פעמים על הביטוי שאנחנו רוצים לעשות לבורא נחת רוח, לאן אנחנו מכוונים את תשומת הלב שלנו במצב כזה, לעבר עצמותו, לעבר הכוח שמסב לנו הנאה, לכל מה שבכלל מחוצה לי? מה זה הבורא?

אני לא יכול להגיד לך, זה הכול תלוי בכמה שאתה מתאר אותו נכון. אם אתה מתאר את הבורא נכון, אז זה כוח שאתה נמצא בו והוא כל הזמן מלווה אותך ומגדל אותך, מסדר אותך, מייצב אותך, זה הבורא, שכל הזמן נמצא בך וסביבך.

תלמיד: האם אפשר לומר, שאני יכול או רוצה לשנות את הווקטור מ"אני רוצה ליהנות" ל"אני רוצה להנות"?

אני לא יודע, אתה יכול לדבר מה שאתה רוצה, השאלה עד כמה זה אמת.

שאלה: אנחנו מדברים שההשפעה לנחת רוח לבורא היא בתוך העשירייה, בעבודה בינינו. אם אדם שמרגיש צער מאיזושהי סיבה בחיים הרגילים שלו, האם עדיין במצב כזה הוא יכול להשפיע נחת רוח לבורא?

כן, ודאי.

תלמיד: איך מתוך מצב שחסר לאדם נגיד, אפילו בעולם הזה משהו, יש לו איזשהן בעיות, איך הוא יכול להשפיע נחת רוח? אמרנו לפני זה שאם חסר לאדם משהו, אם הוא נמצא במצוקה, אז איך הוא משפיע נחת רוח לבורא בצורה כזאת?

כי הוא מתעלה מעל הבעיות הפרטיות שלו, זה נקרא שמתעלה למעלה מהעביות שלו, ורוצה למעלה מהעביות, או אפילו עם כל העביות, להשפיע לבורא. תמיד יהיו לו צרות, תמיד יהיו לו בעיות, תמיד תהיה לו עביות שמפריעה לו לגרום נחת רוח, והוא תמיד צריך להתעלות למעלה מזה.

תלמיד: מה זה אומר שהוא מתעלה מעל ההרגשה הלא נעימה והוא יכול להשפיע?

למרות. מה יותר חשוב. ואפילו דווקא שישנן הפרעות אז הוא יכול לראות עד כמה הוא מתעלה.

שאלה: הקטע מדבר על זה שבשלב הראשון עובדים על דרך הכפייה ואחר כך יש תענוג. מה האדם יכול לעשות שהוא מרגיש שהוא תקוע הרבה זמן בשלב הזה של הכפייה ואין לו תענוג מעבודה?

למה אין לו תענוג מזה שהוא עובד בכפייה?

תלמיד: הוא סובל, הוא לא נהנה ממה שהוא עושה.

הבורא עושה לו את התנאים האלה שהוא נמצא ממש בקושי, שיש המון דברים שהם מתנגדים. אם הוא יודע שזה מגיע מהבורא והוא צריך כנגד זה לעבוד, למה שלא יהיה מזה תענוג? התענוג דווקא צריך להתגלות על פני כל הקושי שהבורא עושה לו, הוא נמצא בזה קשור עם הבורא. תלוי איך אתה מסתכל על הדברים האלה, אם אתה אומר "אין עוד מלבדו" וזה הבורא עושה לי ודאי ואין עוד מישהו, אז כבר תראה, תחפש איך אתה גורם לגילוי התענוג על פני כל הדברים האלו הגרועים כאילו, המפחידים, הקשים, ואתה תראה שזה מתחבר יפה מאוד.

שאלה: אבל איך אפשר לשייך את הסבל לבורא? זה גם לא מתחבר.

אתה עושה את זה ככה, הבורא לא גורם לך סבל. הבורא רוצה שאתה תתגבר על זה ואז תרגיש תענוג במקום סבל. אחרת איך יהיה לך תענוג אם לא תתגבר על הסבל? התענוג מתגלה בעביות, בהתנגשות, התנגדות.

שאלה: זו בדיוק השאלה, מה זה נקרא להתגבר על הסבל?

זה לשייך גם את כל הבעיות קושיות לבורא, שרוצה בצורה כזאת לגרום לך לעלייה רוחנית.

שאלה: והשמחה היא מזה שהצלחתי לשייך לבורא?

כן. אתה משייך לבורא גם את הקושי, את כל הבעיות, ואתה גם משייך לבורא את ההצלחה שאתה עכשיו יודע את זה, שזה ככה, ושאתה עכשיו פונה לבורא ומקבל ממנו כוחות התגברות וכן הלאה. את הכל משייך לבורא. כן. כי "אין עוד מלבדו". מה אתה יכול לעשות כאן? לחלק לכמה סיבות שזה בא מצד אחד, וזה בא מצד שני וכן הלאה? זה לא טוב

שאלה: מה זה לעשות נחת רוח לבורא?

אתה צריך לתאר את זה כמו עם חברים, כמו אימא, כמו משהו שיש לך מזה איזו צורה גשמית נכונה. אתה צריך לעשות כך. זה נקרא לעשות נחת רוח לבורא, בינתיים. בעצם הבורא, זה ממלא את הכל חוץ מהאני שלך, חוץ מהאגו שלך. אם אתה מתוך עצמך גורם טוב לאחרים, וכדי להבין שאתה גורם באמת טוב, ולאחרים אתה חייב לעשות את זה דרך העשירייה אחרת זה יהיה לעצמך, אתה תבלבל את עצמך בלבד, אז אם דרך עשירייה אתה גורם טוב לאחרים זה נקרא שאתה גורם טוב לבורא כי הבורא עומד אחרי כל חבר וחבר.

שאלה: כתוב כאן שהוא יוכל לעבוד באמת למען הבורא והבורא יצר את הבריאה בניגוד לו. יש תחושה שאנחנו צריכים לקבל הכל בשביל עצמנו כדי ליהנות באופן מלא לבורא. איך להתייחס לזה נכון?

אתה צריך לקרוא את מה שכותבים מקובלים במאמרים וזהו, אין לי מה להגיד. מה זה הכול לקבל מהבורא? מה זה הכל אני לא יודע. כל דבר שיש בי עכשיו כשאני קיים, שהגעתי למצב שיש לי קשר עם עבודה רוחנית, אני קיבלתי את זה מהבורא, אני צריך להודות לו, אני צריך לגרום לו בזה נחת רוח. ככה זה.

שאלה: איך יתכן שהבורא מושלם אם יש לו חיסרון לכך שנהיה בהשתוות איתו?

הוא ברא הכול מתוך החיסרון, אבל זה לא חיסרון. מהי מחשבת הבריאה?

תלמיד: להיטיב לנבראיו.

זה חיסרון או לא?

תלמיד: הייתי אומר שכן.

כן. בסדר. תגיד שזה חסר לבורא. חסר לו להיטיב לנבראיו וזה חיסרון.

שאלה: אנחנו מדברים על ליהנות ולהתענג, האם זה בהכרח קשור אחד בשני?

אתה חייב ליהנות מהבריאה אם אתה רוצה ליהנות לבורא כי רצונו מלכתחילה להיטיב לנבראים.

שאלה: שמעתי שאמרת שהתענוג שאנחנו מקבלים זה בהתנגשות וגם אמרת שבמקום שיש תענוג טהור, שם הבורא נמצא. אז איפה זה נמצא בתוך העשירייה התענוג הטהור הזה?

תענוג אנחנו מרגישים כשאנחנו רוצים לעשות משהו והעשייה שלנו נתקלת בגבול, בהתנגדות, ואנחנו מתעלים למעלה מההפרעה הזאת וממשיכים, אז אנחנו מרגישים תענוג. אי אפשר להרגיש תענוג ללא התנגדות לתענוג. זה בכל התענוגים, אפילו בתענוגים הגשמיים, והנמוכים ביותר. זה תמיד חייב להיות מתוך מאמץ והתגברות על איזו הפרעה, ואז מרגישים את התענוג. מכל שכן תענוגים רוחניים שאנחנו צריכים לאתר אותם בתוך עשירייה.

שאלה: וזה חייב להיות בבקשה לבורא? מלווה בבקשה לבורא.

זה לא חשוב. כן בקשה לבורא, תפילה, כל מיני דברים עם החברים, לא חשוב, אבל תמיד זה לא יכול להיות שלא תהיה התנגדות, זה ה"עביות" מה שנקרא בחכמת הקבלה, שדווקא מעליה אנחנו יכולים להרגיש גובה, עומק, עוצמת הקשר, עוצמת הנתינה, אהבה, התחברות וכן הלאה. כל התופעות הן צריכות להתגלות על העביות, בלי זה בלתי אפשרי שאנחנו נרגיש משהו.

שאלה: כשאני יושב יחד עם החברים שלי, ואנחנו קוראים למשל תע"ס, ואני מרגיש שהם משפיעים לי, איך אני צריך להביא נחת רוח לבורא במצב הזה?

אתה תחשוב על איך אתם ביחד מגיעים למצב שגורמים נחת רוח לבורא והבורא נהנה מכולכם, זה הכול, ומה שאתם לומדים זה כבר דבר משני, העיקר כל הזמן להיות בנטייה הזאת, הנתינה הזאת, בכיוון הזה.

שאלה: אני גם שואל מכיוון שזו תחושה כל כך חזקה כשאתה מקבל משהו, אבל אתה כביכול רוצה שזה ימשיך להתקיים כמו איזה מנוע, כמו שהלב הרוחני ימשיך לפעום, אז איך לשמור על הקשר או על החיבור ברגע שאתה מרגיש אותו?

זה הכול תלוי בקשר שלך עם החברים, עד כמה אתה נמצא איתם.

שאלה: מהי הדרך להודות לבורא?

דרך עשירייה, אחרת זה לא יהיה לבורא, אם אנחנו רוצים שזה יהיה לבורא אז דווקא דרך עשירייה.

שאלה: איך קושרים את העשירייה כדי לעשות נחת רוח לבורא, מה זו הפעולה הזאת?

תקנו חוט, חוט ממש, בחנות לחומרי בניין ותנסו בפועל, אני אומר לך, בפועל, לקשור את עצמכם, כשאתם יושבים יחד, זה יכול לעזור. תתחילו להרגיש שאתם באמת קשורים, ואיך אתם יכולים להיפרד, ותדברו על זה, איך שהקשר הזה ממש יהיה מורגש בכם, שיתלבש בכם, כך ש"אני רוצה לעשות משהו, אבל אני קשור אליהם, אם הם לא ירצו אני לא יכול." זה מאוד מוחשי, כי ברוחניות אנחנו כך קשורים זה לזה, תנסו, בסדר?

אם אתם מגיעים למצב שאתם נמצאים יחד באיזו פגישה, ישנם כאלה שכן יכולים להיות בה וישנם כאלה שלא יכולים להיות, אבל בכל זאת אפילו שלא יכולים להיות צריכים לתאר את זה. לתאר את זה כך שאתם נמצאים יחד, קשורים, תלויים, כי ברוחניות זה באמת כך, אם החברים לא ירצו להיות איתי יחד בפעולה רוחנית אחידה אז אני לא מגיע לבורא, שום בכי שלי, בקשות, לא מגיעות לבורא.

אם אני רוצה להגיע לבורא אני צריך לקנות את החברים, לקנות, "קנה לך חבר"³, שאני ממש מפתה אותם כמה שיותר שיתנו לי גם קשר עם הבורא, כי אני תלוי בהם.

הבורא הוא כולו טוב ומיטיב, אבל אם אין חברים בינינו, ביני לבורא, שיעשו לי את הקשר, שיציגו אותי כלפי הבורא, אז אני לא אוכל להגיע אליו, הוא לא ישמע אותי.

שאלה: אם בעשירייה התגלתה השנאה והם לא מסוגלים לכבות אותה, מה הם צריכים לעשות?

אם זה ממש דבר בלתי פתיר, אז הם צריכים לקבוע תפילה כללית, שהבורא יכנס ויעזור להם, ויטפל בהם, ויסדר ביניהם יחסים חדשים.

אבל הכי טוב זה לכתוב, שיושבים יחד, אפילו לא פיזית אבל במחשבים, ויש להם דף משותף ובדף הזה הם כותבים פנייה לבורא, עם מה שהיה, עם מה שיש, עם מה שיהיה, מה שהם רוצים, וכן הלאה, אבל לא מידי ככה להתפזר, זה מה שאני ממליץ, אז הם יבדקו את עצמם עד כמה שהתפילות שלהם הן נכונות.

שאלה: מה המשמעות של לעשות טוב לאחרים דרך העשירייה, אם אתה יכול לתת לנו איזו דוגמה מוחשית כלפי זה?

מוחשית? דוגמה מוחשית כלפי זה אני לא יכול לתת, כשאנחנו כולנו מתחברים בינינו בעשירייה, פחות או יותר בקבוצה שלמה שלנו, בעשרה שאנחנו נמצאים שם, אז אנחנו מתוך זה יכולים להשפיע לבורא ולאחרים, בכוח הבורא, כי עשרה יחד זה כבר מספר רוחני, זה כבר נקרא "מניין", הוא כבר נמצא ברוחניות, בצורה טובה או רעה אבל זה כבר נמצא ברוחניות.

ולכן אנחנו צריכים לכבד את המספר הזה, ולהבין שאם אנחנו רוצים להשפיע על משהו בחיים, על משהו בעולם, או לבורא, אנחנו חייבים להיות מחוברים לעשירייה, זה החוק.

קריין: לדעתי הנושא של השיעור זה להשפיע נחת רוח לבורא. אז מה זה אומר להשפיע נחת רוח לבורא דרך העשירייה?

אמרתי על זה כבר לא פעם היום, אולי זה לא נשמע, שהבורא הוא מתחבר רק לעשרה. "בכל עשרה שכינתא שריא", ואין אחרת, אלא רק שתהיה קבוצה, שיהיו מחוברים, שירגישו את עצמם שהם יחד, במידה שמרגישים את עצמם יחד, בעוצמה הזאת, לפי זה, הם מתקשרים לבורא. זה הכול, אין לי יותר מה, תשאלו עוד אני אענה.

שאלה: איך אני יודע אם אני משפיע לבורא, או לא? האם אני עושה נחת רוח לבורא או לא?

אני לא יכול להראות לך את הבורא ואיך שהוא נהנה ממך, אתה יכול לראות את זה לפי החברים, עד כמה שהם נהנים מהעבודה שלך, מהפעולות שלך, מהדיבורים שלך, יחס, שיתוף שלך, בהשתתפות שלך בעשירייה, לפי זה אתה יכול לתאר לעצמך שגם הבורא מתפעל ממך באותה הצורה.

קריין: בקטע 18, אומר הרב"ש.

"אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.

כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.

אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

(הרב"ש. 223. "הכניסה לעבודה")

מה שטוב בקטע הזה 18, שאנחנו רואים מכאן שכל העבודה שלנו, לשמה, יותר או פחות, לפי מדרגות, לפי כול זה. זה הכול בלעשות נחת רוח לבורא, לכל המדרגות שלנו, לכל המצבים שלנו זה בלעשות נחת רוח לבורא. זאת אומרת בכוונה הזאת, מה הוא אומר? ⁴

"אחרי שמשיג מדרגה לא לשמה, זוכה למצב יותר עליון. שאין לו שום חשבון לעצמו, אלא אף להתבטל למציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש רממותו וגדלותו.

אז אין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו מתבטלת מפני מציאות ה' שמרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה," זאת אומרת, גם מדרגה מסוימת בלהשפיע נחת רוח לבורא, שנקרא "לשמה".
"היינו נחת רוח לה', שהוא צריך לעשות. וכל דאגותיו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינו עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

כבר מחצית הדרך העבר, נשאר לו רק לתקן עוד כלים דקבלה שלו שיוכל גם לקבל בעל מנת להשפיע, אבל כבר נכנס לרוחניות ונמצא בלהשפיע על מנת להשפיע. זאת אומרת, כל המדרגות הרוחניות מכאן ועד גמר התיקון הן כולם איך לעשות יותר ויותר נחת רוח לבורא, ומזה ליהנות. אנחנו רוצים מזה ליהנות. זו המטרה שלי, להשפיע נחת רוח לבורא, כדי ליהנות מזה.

שאלה: העביות לא מבטלת את החשיבות ואת גדלות הבורא? איך אדם שהעביות גדלה עדיין מחזיק את החשיבות?

יש לו עשירייה, יש לו ספרים, יש לו שיעור, ואז מתוך זה הוא מתקן את עצמו. כל פעם אנחנו נמצאים שמאל ימין, שמאל ימין, "ויהיה לך לילה ויהיה לך יום". כך אנחנו תמיד הולכים. איך אדם מתקן את החושך, את הכבדת הלב? אך ורק מתוך זה שיש לו גם מצד שני על מה להישען.

תלמיד: אז יוצא שבזמן שהעביות גדלה אז אתה צריך לחפש את הגדלות דווקא מחוצה לך?

אני אף פעם לא מחפש גדלות ויסוד בתוכי, אלא רק בעשירייה שלי. ולא מחוצה לעשירייה ולא בי, אלא רק בעשירייה. זו כל המציאות הרוחנית.

שאלה: בקטע הוא כותב שהמהות שלו מתבטלת כנר בפני אבוקה, בפני קיום הבורא, מציאות הבורא. איך זה קורה? זה כאילו שהמציאות הזאת של הבורא מבטלת את מהותי.

שכל הדאגות שלך הפרטיות, האגואיסטיות, הן כולן נעלמות.

תלמיד: איך מציאות הבורא מבטלת את המהות שלי?

מה זה חשוב, זה ככה נעשה. על ידי המאור המחזיר למוטב. אתה אף פעם לא מרגיש פעולת האור, אתה מרגיש תוצאה מפעולה. כמו שאנחנו בעצמנו תוצאה.

תלמיד: הוא פשוט כותב כאן שמציאות ה' שהוא מרגיש. אז איך אדם מגיע להרגשת מציאות ה'?

אם אתה תרגיש אהבה, השפעה, נטייה לאהבה ולהשפעה, זה נקרא שאתה מתחיל להרגיש את הבורא. כי זאת תכונה שלו. איך אתה מרגיש חבר? אתה מרגיש תופעות, תוצאות ממה שהוא מקרין לך. וככה זה עם הבורא.

שאלה: האם מפגש של עשירייה בלי להעלות תפילה מביא נחת רוח לבורא?

גם כן, אומנם שזה לא מספיק. אבל לעת עתה בינתיים יכול להיות שזה גם כן טוב. זה לא פסול. בכל זאת מתחברים, רוצים משהו, לא פונים לבורא כי לא מרגישים את הבורא, עדיין הבורא לא חשוב להם כל כך, אכפת להם רק ביניהם. הם עדיין לא הגיעו למצב שהם צריכים את הבורא, שהם זקוקים לבורא. עדיין לא הגיעו לזה, מה לעשות. אז אחר כך זה עוד יבוא.

זה שאנחנו נרגיש בכל רגע ורגע שאנחנו קשורים לכוח עליון, תלויים בו, שאין עוד מלבדו בכל החיים שלנו, זה כבר הצלה גדולה מאוד.

שאלה: כתוב מדרגה לשמה, תורה ומצוות לשמה. למה "לשמה", למה לא "לשמו"? מה זה ההבדל?

הוא מסביר לנו, שזה לשם תורה, לשם כל המערכת ולא לשם בורא בלבד כי אנחנו כלולים בזה גם. הוא מסביר את זה.

שאלה: אני לא יודע אם הוא מנסה להסביר לנו את המעבר בין לא לשמה ל-לשמה, אבל לא ברור המעבר. הוא כותב רק שמלא לשמה הוא משיג אחרי זה מצב יותר עליון, שאין לו חשבון עם עצמו, כאילו תוצאה. מה הוא מנסה להסביר פה, הוא מנסה להסביר את המעבר בין המצבים?

תראה, אתה לא יכול לקחת מהפסוק משהו ולהבין למה הוא מתכוון. אתה צריך ללכת למאמר, זה נקרא "הכניסה לרוחניות" ("הכניסה לעבודה") ומשם אולי למצוא, לקבל את התשובה.

שאלה: מה ניתן לעשות בעשירייה שהרגשת גדלות הבורא גורמת לנו להרגיש כל כך קטנים ומרוחקים ממנו? מה אנחנו יכולים לעשות?

אם אתה קשור לבורא אפילו שאתה קטן, אז על ידי הבורא אתה נעשה גדול. לכן אנחנו לא מתפעלים מזה שאנחנו קטנים, אלא העיקר להגיע לדבקות במה שאני. לא חשוב לי מי אני, מה אני, אם אני דבוק בבורא אני כבר שלם כמוהו.

קריין: קטע 19, אומר הרב"ש:

"בזמן שהאדם בא לידי דרגה שהוא רוצה להשפיע לה', היינו נחת רוח ליוצרו, ואז מתחיל לחשוב מה חסר לה', בכדי שיוכל להמציא לו, כי כל דאגותיו הן רק שתהיה נחת רוח להקדוש ברוך הוא, אז הוא רואה שכל מה שברא את העולם, בכדי שיקבלו תענוגים ממנו, ויותר מזה לא חסר להקדוש ברוך הוא. לכן הוא ממלא אז את רצון ה' ומקבל את התענוגים.

ואז כבר אין שום ענין של נהמא דכסופא, מטעם שהוא לא מקבל את התענוגים משום שהוא רוצה להנות, אלא מטעם שרוצה להשפיע להקדוש ברוך הוא. כי בזמן שהאדם בא לדרגה שרוצה רק להשפיע לה', אז עובר ממנו הצמצום, ורואה את העולם שהוא מלא כל הארץ כבודו.

ואז הוא רואה שכל זה נגלה לעיניו בכדי שיהנה מזה. לכן אחר שהשיג את דרגת השפעה, היינו שהשיג את המדרגה שכל רצונו הוא רק להשפיע נחת רוח לה', אז האדם ממלא את עצמו מכל התענוגים מה שעיניו רואות."

(הרב''ש. 295. "כל מקדש שביעי - א'")

שאלה: איך להבין מה זה להשפיע נחת רוח לבורא אם אין לו כלים דקבלה?

זה אחר כך, קודם כל שיהיה לך מצידך רצון להשפיע לו נחת רוח. וזה יכול להיות אך ורק אם אתה עושה את זה דרך החברים. איך אתה עושה נחת רוח לחבר? אתה מברר מה שהוא רוצה ומשתדל לתת לו את זה. עם הבורא זה אותו דבר. תנסה.

למה זה קשה? זה שאתה לא רואה? אז תשתדל לעשות את זה עם החברים, ומתוך החברים מה שתעשה זה כמו עם הבורא. אין לבורא כלים דקבלה, כלים דקבלה של הבורא נמצאים בחברים. ואם אני ממלא רצונות לקבל של החברים אני בזה ממלא רצון של הבורא כי הוא ברא אותם, זה הכלי שלו, כל העולם זה הכלי שלו. אין לבורא רצון לקבל, זה כל היצר הרע מה שאנחנו אומרים, כל רצון שישנו במציאות, זה הכול כלי של הבורא. תנסה לתקן אותו בעל מנת להשפיע, אז זה מעלה אותם לדרגה שאתה באמת יכול להיות כמו הבורא כלפיהם, ואז תשפיע להם, וההשפעה שלך אליהם היא לגמרי תהיה כהשפעה שלך לבורא.

על זה כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהבורא מלובש בתוך הנבראים, ואם אנחנו ממלאים את הנבראים אנחנו ממלאים אותו.

שאלה: איך להבין מה בדיוק רוצה החבר?

רוצה החבר חיבור עם עשירייה וקשר עם הבורא, לכן הוא נקרא חבר שלך ולא סתם איש זר. על זה אתה צריך להשתדל להגיש לו, כמה שיותר חיבור עם העשירייה וחיבור עם הבורא. לעשות רק את זה, זה מה שאתה חייב.

שאלה: מה זה אומר לראות את העולם כמלא בכבוד הבורא?

זה נקרא לראות את העולם בגמר התיקון. שכל הכלים הם רוצים רק לגלות את כוח ההשפעה בתוכם, וזה אפשר רק לפי השתוות הצורה מצידם, מצד הכלים כלפי תכונת ההשפעה שזה הבורא, ואז "חד מקבל חד" ויש קשר ודבקות בורא בנברא ונברא בבורא.

תלמיד: האם כל הכלים יראו את הבורא בצורה הזאת בזמננו, באותו זמן שזה יקרה?

כל אחד לפי הכלים שלו, אין מה לעשות. לכן "כל הפוסל במומו פוסל", ואחר כך כל מה שמגלה הוא מגלה לפי המסך שלו.

שאלה: חבר מתייגע בעבודה, בעשירייה. מה התגובה הנכונה שהוא צריך לצפות מצד המערכת?

הוא לא צריך לצפות לכלום. כמה שהוא מתייגע ורוצה להשפיע להם, זה הוא יראה בהם.

שאלה: אמרת שהחבר רוצה חיבור עם הבורא. איך אני יכול לתת לו את זה חוץ מלבקש עבור תיקון וחיבור בעשירייה?

אתם שואלים שאלות שאנחנו ענינו עליהם אלף פעם. אני לא יודע מה להגיד. באמת, עוד פעם, תחזור על השאלה.

שאלה: אמרת שהחבר רוצה חיבור עם הבורא. חוץ מלבקש מהבורא שיחבר אותנו, האם אני יכול לעשות איזושהי פעולה גשמית? האם אני יכול לעשות משהו בכלל חוץ מלבקש תיקון וחיבור בעשירייה?

לא. לעשות אולי כמה פעולות פיסיות שיעזרו לנו, גם יתמכו בנטייה שלנו להתחבר בינינו ועם הבורא. אבל חוץ מזה אין מה לעשות.

שאלה: האם יש מקום לכוונה ליהנות מלעשות נחת רוח לבורא או שליהנות זו צריכה להיות תוצאה משנית מהפעולה?

לא, אנחנו צריכים ליהנות מכל קשר שלנו עם הבורא, כי מטרת הבריאה זה להטיב לנבראיו, להנות לנבראיו ולכן זה צריך להיות כדרישה שלנו. אם אדם לא נהנה זה לא נקרא שנמצא בדרך הנכונה, במצב הנכון. רק השאלה מאיפה ההנאה, מקבלה או מהשפעה, מהכרת גדלות הבורא או מתוך זה שמרגיש בתוך הבטן שלו.

תלמיד: אז מלכתחילה אני יכול להתכוון ליהנות מלעשות נחת רוח, הכוונה שלי?

לא, לזה אנחנו מגיעים דרך צמצום, מסך, אור חוזר, כלים להשפיע על מנת להשפיע ורק אחר כך כלים דלקבל על מנת להשפיע. אין לנו עדיין כלים שבהם אנחנו יכולים ליהנות בצורה רוחנית. כי כלי רוחני זה השפעה, אני עוד לא נהנה מזה שאני משפיע, אין לי עדיין כאלו יוצרות, יסודות. אין. אני לא יכול להשפיע וליהנות. אם זה לתינוק שלי, לילד שלי הקטן כן, אבל לאנשים זרים אין דבר כזה. כך אנחנו בנויים.

שאלה: רב"ש כותב בקטע 19, "ואז מתחיל לחשוב מה חסר לה', בכדי שיוכל להמציא לו". איך אנחנו יודעים מה הבורא צריך?

מה הבורא צריך? רק שאנחנו נטפל זה בזה ונגרום נחת בינינו, מתוך הנחת בינינו שאנחנו נתייחס אליו ונכין לו מקום להתגלות. רצון הבורא זה להתגלות לנבראים. אבל זה תלוי בהשתוות הצורה, זאת אומרת עד כמה שאנחנו משפיעים, ככה הוא משפיע וכך הוא מתגלה אז.

שאלה: איך אני יכול למסור לעשירייה שלי את התלות המוחלטת שלי בהם, בצורה שהם יאמינו לי, בצורה אמיתית, כנה? במיוחד שאנחנו וירטואליים עכשיו, למרות שאני תמיד הייתי וירטואלי.

אני לא יודע מה להגיד לך. איך אתה יכול לשכנע אותם שאתה נמצא כלפיהם במסירות נפש, בקיצור, זה מה שאתה רוצה להגיד.

אז תנסה לפי כל מיני פעולות, שאתה דואג, ממש רק דואג להם. מתי אתם מתחברים, מתי אתם מתאספים, על מה אתם מדברים, מה אתם לומדים, איך אתם מכינים את עצמכם לשיעור. הרבה דברים. תנסה להראות להם שאין לך שום דבר לעצמך אלא הכול רק לטובת העשירייה. וכך צריך בעצם כל אחד להיות. אין משהו פרטי, רק מה ששייך לעשירייה.

שאלה: הילדים שלי כבר גדולים ואין להם זמן בשבילי, כולם עסוקים וכל הזמן מתנצלים. אני מבקש מהם רק דבר אחד, תראו לי שביניכם יש קשר טוב, שאתם יודעים מה קורה, שאתם מצליחים מדי פעם גם להיפגש, אם אדע את זה אהיה מבסוט, לא רוצה יותר. זאת דוגמה לנחת רוח?

כן, אפשר להגיד שכן.

תלמיד: אני זוכר שבסיכום של הכנס הקודם אמרת שהיחסים בינינו זה הדבר הכי קרוב לרוחניות. עכשיו לא מדברים על הכנס, אבל זה בקשר ליחסים בינינו בעשירייה?

כן. עוד מעט נתחיל לדבר על הכנס, יש לנו עוד שלושה ימים בסך הכול, נדבר על זה קצת ואז תראה שאנחנו נמצאים בדיוק באותו הקו.

שאלה: את הצמצום אנחנו עושים למעלה מהדעת, בתוך הדעת, או הבורא עושה את זה בפרצוף של העשירייה כשהוא מחליט?

צמצום אנחנו עושים מפני שאנחנו רוצים להיבדל, להתרחק מהאגו שלנו ולהיות שייכים לבורא. אז מעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, צמצום על הרצון לקבל שלנו, זה הגבול בין העולם הזה לעולם הרוחני.

לכן לעשות צמצום על כל רצון ורצון אגואיסטי שמתגלה בנו זאת הפעולה הראשונה של העלייה הרוחנית. שאני מצמצם את הרצון אף על פי שאני רוצה, אף על פי שאני רוצה ליהנות ואני מצמצם את זה, כי אחרת אם אני לא רוצה אז אין לי מה ליהנות, אין לי מה לצמצם, הפעולה שלי אז ריקנית, היא לא מתקיימת בעצם. צמצום זה נקרא שאני מאוד רוצה ליהנות בגשמיות ואני מצמצם את זה מפני שאני רוצה להיות קיים ברוחניות, בעל מנת להשפיע.

שאלה: אם אנחנו לא מרגישים תענוגים מהבורא אז כאילו אנחנו לא עושים מה שצריך, אבל אם אנחנו כן מרגישים תענוגים מהבורא אז הכלי שלנו נשבר. אז לא להרגיש תענוג זה לא בסדר, להרגיש תענוג שובר את הכלי, אז מה לעשות?

אנחנו מקבלים תענוגים במידה כזאת מהבורא, שיכולים להעדיף להיות בקשר בינינו ולהשתמש בתענוג הזה בעל מנת להשפיע נחת רוח לחברים ודרכם לבורא, תמיד זה אפשרי. לא נותנים מהשמיים, מלמעלה לא נותנים לנו תענוגים שאנחנו לא מסוגלים להתגבר עליהם. תמיד נותנים כאלה תענוגים שאתה כן יכול להתגבר, ואם לא התגברת גם זה מפני שמשמיים רצו להראות לך עד כמה אתה אפילו בתענוגים שיכולת להתגבר לא הצלחת. זה כדי ללמד אותך כמו שמלמדים את הילדים לא ליפול כשהם מתחילים ללכת, ככה זה.

שאלה: כדי להתעורר לעבודה רוחנית אמיתית האם חייבים להרגיש את טעם המוות לפני זה?

אני לא יודע מה זה ולא רוצה לדעת על זה. אני רוצה רק להגיד שניתוק מהקבוצה וניתוק מהבורא זה אותו דבר, וזה חייב להיות בשבילנו מוות, לזה צריכים להגיע. ולכל היתר שאתה שם מתכוון אולי אני לא יודע, לא מכיר. חיבור לעשירייה ולבורא זה חיים, ניתוק מעשירייה ומהבורא זה מוות.

קריין: קטע 20, אומר בעל הסולם.

"צריך כל אחד ואחד, לחשוב במחשבתו שעושה כל אלה, רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהדמות לדרכיו, מה הוא רחום אף אני רחום, מה הוא משפיע תמיד טובות אף אני כן וכו', ודימוי הזה בצירוף עם המעשים הטובים יקרבוהו להשי"ת, באופן שיושווה צורתו לרוחניות וקדושה, וייהפך כחומר חותם ויוכשר לקבלת השפע העליונה האמיתית."

(בעל הסולם. "מצווה אחת")

שאלה: באיזו דרך אני יכול לעשות את המאמץ לצמצום, האם זאת פעולה של האור, איך אני יכול לעשות את זה?

אנחנו צריכים לחשוב עד כמה אנחנו יכולים להמית, להקטין שימוש ברצון לקבל כל הזמן, ואז נגיע לאט לאט לצמצום.

שאלה: מה הם מעשים טובים?

מעשי השפעה נקראים מעשים טובים. מעשי קבלה לפי הכוונות, זאת אומרת לא לפי המעשה עצמו לפי כוונה, כי הכוונה קובעת את טיב המעשה. לכן כוונה על מנת להשפיע, לא חשוב אם אנחנו מקבלים, נותנים, לא חשוב מה שעושים, כוונה על מנת להשפיע זה נקרא "מעשה טוב". כוונה על מנת לקבל, לא חשוב אם אנחנו נותנים או מקבלים זה נקרא "מעשה רע".

שאלה: לפי הקטע יש פה סדר עבודה שקודם צריך לחשוב במחשבתו שעושה כל אלה רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו ואחר כך לצרף את המעשים הטובים. אתה יכול בבקשה להסביר את סדר העבודה, מה זה אומר שקודם אני עושה כוונה ואחר כך אני עושה את המעשה?

איך אתה עושה את זה, איך אתה בודק, איך אתה עושה? ודאי שקודם כל אתה צריך להבין בשביל מה, למה ואיך, זאת הכוונה שלך. יכולה להיות כוונה על מנת לקבל, יכולה להיות בעל מנת להשפיע, אבל קודם אם אתה עושה את זה כאדם, אדם זה נקרא "עיניו בראשו", שהוא קודם כל חושב על הסיבה והתוצאה הרצויה מהפעולה שלו, אז כך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: זה שאני מלביש את הכוונה, זה חייב להיות בכל זאת על איזה מעשה שאני מתכנן לעשות?

כן.

תלמיד: אין כזה דבר כוונה בעל מנת להשפיע רק עם מחשבה?

למה לא? אני רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, עכשיו אני בודק על ידי מה אני יכול לעשות את זה.

תלמיד: ואז אני בודק איזה מעשים?

כן.

תלמיד: נגיד שאנחנו רוצים לעשות איזה חיבור בעשירייה, אז אנחנו מתחילים להלביש את הכוונה, זאת אומרת מלכתחילה ברור שהכוונה הולכת להתלבש על איזה מעשה, בעצם המעשה הוא קודם לכוונה, זה מה שאני מנסה לשאול?

לא, אנחנו לא צריכים שיהיה לנו כך. אנחנו קודם כל צריכים להכין כוונה ואחרי הכוונה מה אנחנו יכולים, איזה מעשה אנחנו יכולים לצרף לכוונה. ואם כבר אנחנו נמצאים במעשה אז אנחנו צריכים לבדוק איזו כוונה אנחנו יכולים לצרף למעשה, אבל בעצם תמיד בכוונה.

אתה רוצה לעשות פעולה סתם, או לגרום נחת רוח? אם לגרום נחת רוח אז זאת כוונה, עכשיו אתה מחפש על ידי מה אני מסוגל לבצע את זה, לצרף מעשה לכוונה.

תלמיד: מה לעשות נגיד אם יש איזה מעשה, כמו מפגש עשירייה בשעה מסוימת, זאת אומרת המעשה שהולך להיעשות כבר ידוע מראש?

אז מה, זה לא מעשה, המעשה זה החיבור החדש שאנחנו עכשיו עומדים לעשות בקשר בינינו כדי להנות לבורא.

תלמיד: אז זאת אומרת שהמעשה הוא פנימי?

ודאי, אתם יכולים לעשות אותו חיצון גם כן, אבל זה לא נחשב לרוחניות.

תלמיד: כשאנחנו רוצים לעשות איזה מעשה ורוצים להלביש עליו כוונה, כלומר שהסדר הוא קודם המעשה ואז הכוונה, אז כאילו מלכתחילה הכוונה לא ממש יכולה להיות בעל מנת להשפיע, כי אני מצפה בעצם לאיזו תוצאה כתוצאה מהמעשה, זה כאילו מקלקל לי את הכוונה. הצפייה להצלחה במעשה מקלקלת לי את הכוונה, כי היא לא יכולה להיות נקייה.

כן.

(סוף השיעור)

---

1. "אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה" (שמות רבה, ל"ג, א')↩

2. "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי – יותר מרבותי, ומתלמידי – יותר מכולן" (תלמוד בבלי)↩

3. "יהושוע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר" (המשנה, מסכת אבות, פרק א',ו')↩

4. "אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.

   כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.

   אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

   (הרב"ש. 223. "הכניסה לעבודה")↩