שיעור בוקר 03.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 97,

מאמר "וישב יעקב בארץ מגורי אביו"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 97, מאמר "וישב יעקב בארץ מגורי אביו".

וישב יעקב בארץ מגורי אביו

תשמ"ה - מאמר י"ב
1984/85 - מאמר 12

""וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". בזהר (וישב דף ד' אות י"א ובהסולם) "רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם יצר הרע. והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. רבות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע, כנ"ל. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם".

ויש להבין דבריו:

א. שמשמע מכאן, מי שסובל "רעות רבות", הוא צדיק. ומי שאינו סובל "רעות רבות", אינו צדיק.

ב. מדוע אם הוא רוצה שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול "רעות רבות".

ג. הלשון "ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם". ולאדם אחר משמע שאין הקב"ה חס ושלום אינו מצילו, היתכן.

ד. ויותר קשה, שמצד אחד אומר, כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומצד השני הוא אומר, שהקב"ה מציל אותו מכולם, היינו שמציל אותו מן "רעות רבות". אם כן, הוא יחזור ויקרב את עצמו ליצר הרע, כיון שנתבטלה הסיבה, שהיתה מרחקה אותו מן יצר הרע.

ויש לפרש דבריו, הנה מאמר, בערך זה מצאוני (קידושין ל' ע"ב) "ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צפה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו".

הנה במסכת סוכה (דף נ"ב) יש גם מאמר כעין זה: "שבע שמות יש לו ליצר הרע, שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כ"ה), אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלים לך אלא ישלימנו לך".

ופירש רש"י, "אם רעב יצרך ותאב לעבירה, האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה, דכתיב (משלי ט') לכו לחמי בלחמו, השקהו מים תורה, דכתיב בה (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים. ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהבך, ולא ישיאך לחטוא, ולאבד מן העולם".

ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, כי עיקרו של יצר הרע הוא, זה שנקרא עיקר הבריאה, שהקב"ה ברא יש מאין, שהוא הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, שלא היה מטרם שבראה, כידוע (עיין בהקדמות). וכל עבודת האדם היא, רק לעבוד להפוך מהטבע שלו, היינו שיהיה כל רצונו אך להשפיע. והיות שזה הוא נגד הטבע שלו, כי מצד הטבע הוא צריך לדאוג רק לצורך אהבה עצמית, ואין לו שום חשק לעבוד לטובת הזולת.

והגם שאנו רואים, שלפעמים אדם כן עובד לטובת הזולת, זה יכול רק באם הוא רואה שיקבל תמורה עבור עבודתו, שהרצון לקבל יהיה שבע רצון מזה, זאת אומרת, שהתמורה תספק את אהבה עצמית שלו, אחרת אין באפשרותו לצאת מהכלי קבלה מצד דרך הטבע.

אבל שיהיה האדם ביכולת לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, זה אינו מדרך הטבע. והגם שאנו רואים, שיש אנשים, שהולכים להיות מתאבדים לטובת המולדת, ולא רוצים שום תמורה. והוא מטעם, שאם המולדת היא חשובה לו מאוד, וזו החשיבות היא גם כן מצד הטבע, כמו שאמרו חז"ל "כי חן המקום על יושביה". ובטח שיש הבחן במידת החן, כי לא לכולם יש אותו החן. ולכן יש הרבה מתנדבים שהולכים לצבא, מטעם חשיבות המולדת. אבל מטעם שהם חושבים, שזוהי לא כל כך סכנה גדולה, שתלויים בזה כל החיים. כי אני רואה, שחוזרים הרבה אנשים מהמלחמה, בריאים ושלמים.

ואם יש לפעמים סכנת מוות ודאי, על זה כבר אינם מוכנים ללכת למוות בטוח, אלא יחידי סגולה, שהמולדת חשובה להם. וגם בזה מעורב כח תמורה, שהוא חושב, שאחר מיתתו כולם ידעו שהוא איש עם כח מסירות נפש לטובת הכלל, ושהוא היה איש מורם מעם, שהיה דואג לטובת הכלל.

אבל בעבודת ה', שהאדם ההולך בדרך האמת, הוא מוכרח לעבוד בהצנע לכת, מטעם הנ"ל, היינו שלא תהיה אחיזה להחיצוניים. זאת אומרת, בעבודת ה' לא תהיה לו אחיזה, שהוא עובד עבור חיצוניים, דהיינו, שאנשים, שהם חוץ ממנו, יודעים מעבודתו, אז הוא עובד עבודתו של מסירת נפש, שאנשים מבחוץ יאמרו, שהוא היה איש מורם מעם. וזה נותן לו גם כן סיוע, שתהיה לו היכולת לעבוד בלי תמורה, בכדי שאנשים מבחוץ יגידו, שהוא היה עובד ה' בלתי ה' לבדו. והקב"ה נתן כח הזה להנבראים, מטעם "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". ולא יהיה לו שום סיוע מבחוץ, זה הוא יכול להגיע, אם היה לו מקודם שלא לשמה, אבל לא להישאר בהשלא לשמה חלילה.

וזהו מה שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו", שפירושו הוא, "בלתי ה' לבדו", היינו, שלא תהיה שם שום התערבות של אהבה עצמית כלל, כי אם בלתי ה' לבדו, שזוהי המשמעות הלשון בלתי.

אבל מכל מקום יש כאן להבין ענין מקורי. שיש להבחין, בין שאדם נותן את מסירת נפש, בכדי להשיג איזה דבר, אפילו שהוא מקבל התמורה עבור הכלל, שזה הוא ודאי דבר גדול, כיון שהתמורה שהוא מקבל, אם זה לא עבור אהבה עצמית, אלא מטעם אהבת הזולת, היות שאוהב את הזולת, ובשבילם הוא מוסר את עצמו למוות, כדי לעשות טובה להכל.

אבל בטח אם היתה לו איזו עצה, שיוכל להשיג אותו דבר, לא על ידי מסירות נפש, בטח שהיה בוחר את הדבר השני. כי עיקר אצלו הוא לקבל איזו תמורה עבור הכלל, ולא העבודה היא המטרה, אלא הנחת רוח שיכול לעשות להמולדת, הוא שנותן לו כח לעבוד. לכן אין הוא מסתכל על האמצעים, איך להשיג את הדבר להמולדת. ואם הוא רואה, שדוקא שע"י זה שהוא ימסור את נפשו עבור המולדת, (הוא יכול לעשות להמולדת נחת רוח), הוא גם כן מוכן לזה.

מה שאין כן באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו (לבטל את) הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'.

מה שאין כן בגשמיות לגבי אהבת הזולת, הגם שזו היא מדרגה גדולה, ואין כל האנשים מסוגלים לעבוד בשביל טובת הכלל, אבל מכל מקום המסירות נפש היא רק אמצעי ולא מטרה. ויותר היה שבע רצון, אם הוא היה יכול לעשות ולהציל את הכלל בלי מסירות נפש שלו.

ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא היה יכול לתת להם עצות, להציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם, בודאי היו שמחים. אבל באין ברירה, הם מוכנים ללכת עבור הכלל, כדי שהכלל יקבל את התמורה. והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כח גדול, אבל אין זה שום שייכות למסירות נפש לה', ששם המסירות נפש היא המטרה, ומה שייוולד אחר זה, הוא לא מטרתו, שלא על זה היתה כוונתו. לכן מסירות נפש ברוחניות, אין לה שום ערך לגבי מסירות של הגשמיים. כי אצל הגשמיים, המסירות נפש היא האמצעי, ולא מטרה. מה שאין כן ברוחניות הוא להיפוך, שמסירות נפש היא המטרה.

ובזה נבין את ענין "מקבל בעל מנת להשפיע". היות שכל מטרתו של האדם היא רק להשפיע להבורא, כי זה הוא ענין השתוות הצורה "מה הוא רחום אף אתה רחום". וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהיתה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אז הוא רוצה לקבל את הטוב והעונג, מה שהיה במטרת הבריאה להטיב לנבראיו.

וזה נקרא "מקבל על מנת להשפיע". אחרת יכול להיות, שהוא רוצה לקבל את הטוב והעונג, לכן הוא משפיע הכל, בכדי שיכול לקבל. והוא על דרך "משפיע בעל מנת לקבל". מה שאין כן אם מטרתו היא להשפיע, ואין לו שום רצון לקבל לתועלת עצמו שום דבר, כי "בלתי ה' לבדו", אז הוא יכול להגיע למקבל בעמ"נ להשפיע.

ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא (ברכות ס"א ע"ב), שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה".

ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו (אלא) רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'.

ובזה נבין את הד' שאלות הנ"ל:

שאלה א': שמשמע מדברי הזהר, שרק מי שסובל "רעות רבות" הוא צדיק. ומי שאינו סובל רעות, אינו יכול להיות צדיק. היתכן. והענין הוא כנ"ל, שענין רעות הכוונה על יצר הרע. זאת אומרת, שדווקא מי שמרגיש את היצר הרע, שגורם לו רעות רבות, בזה שהוא לא נותן לו להתקרב לה', הוא נקרא "צדיק". מה שאין כן אם האדם לא מרגיש, איך שהוא מרחק אותו מה' ולא מרגיש אותו, שעושה לו רעות בזה, הוא לא נבחן לצדיק, כי עוד לא הגיע להכרת הרע, היינו שיכאב לו את זה.

שאלה ב': מדוע אם הוא רוצה, שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול "רעות רבות", שמשמע, שאין עצה אחרת, רק שמוכרח לסבול רעות. ולפי הנ"ל זה פשוט מאוד, שהכוונה של רעות היא על היצר הרע. ואם לא מרגיש, שהיצר הרע עושה לו רעות רבות, הוא לא נחשב אצלו ליצר הרע, שלא ירצה להשתתף עמו, אלא שנחשב בעיניו ליצר טוב, היינו שמביא לו רק טובות, ומדוע לא ישתתף עמו. מה שאין כן אם הוא רואה את הרעות, מה שיצר הרע גורם לו, אז הוא לא משתתף עמו.

שאלה ג': שהסובל "רעות רבות", אומר הזהר, שהקב"ה חפץ באדם הזה. משמע, שמי שאינו סובל רעות, אין הקב"ה חפץ בו, היתכן. אלא התשובה היא כנ"ל, שאם האדם מרגיש את היצר הרע, שעושה לו רעות רבות, והאדם צועק לה', שיעזור לו, באדם הזה הקב"ה חפץ. מה שאין כן, כשאינו מרגיש שהיצר הרע עושה לו רעות, אין הקב"ה חפץ בו, כי אין לו שום כלי, היינו רצון שה' יציל אותו.

שאלה ד': אם ה' מציל אותו מרעות, אם כן שוב הוא יתחבר עם היצר הרע.

תשובה, ההצלה שבאה מה', היא ענין אחר, מהצלה שנוהג בגשמיות. כי ענין הרע, שנוהג בזמן האחוריים, שהוא זמן ההסתרת פנים, שאז הוא רואה שיש לו הסתר. כי ידוע, שהקטן מתבטל נגד הגדול. ובטח כאן, בעבודת ה', האדם צריך להיבטל נגד ה', "כנר בפני אבוקה". והגוף שלו, הוא רואה, שאינו מתבטל. וקשה לו להכניעו ולקבל על עצמו את האמונה למעלה מדעת. אז הוא רואה, שהגוף עושה לו רעות, בזה שלא רוצה לקבל עליו את עול מלכות שמים, שע"י זה הוא מתרחק מכל הרוחניות.

נמצא, במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצר הרע שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".

וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצר הרע, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה.

ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ד) וזה לשונו, "אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת השגחה גלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה, ששב ומתדבק בהשי"ת בכל לב נפש ומאוד, כמו שנמשך מאליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה".

ועיין שם (באות נ"ו) וזה לשונו, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". וזה שכתוב, "היכי דמי תשובה", כלומר, מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלימה. ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". כלומר, שזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו יתברך עצמו מעידה עליו, שלא ישוב לכסלו עוד.

ובזה תתורץ השאלה הד', אם הקב"ה מציל אותו מהיצר הרע, שלא יעשה לו רעות. ואומר הזה"ק, שענין הרעות, שהצדיק סובל, הוא בכדי שלא ישתתף עמו. נמצא, אם ה' מציל אותו, ורואה שלא יעשה לו רעות, אם כן שוב ישתתף עמו היצר הרע, כיון שכל הסיבה שהיצר הרע עושה לו רעות, היא בכדי שלא ישתתף עמו. וכיון שבטלה הסיבה, הרי חוזר למצב הקודם. אבל לפי מה שפירשנו, שהצלת ה' הוא ענין גילוי פנים, עד שה' מעיד, שלא יחטא. והרעות, שהצדיק סובל, הם בכדי שיהיה לו מקום לבקש מה', כנ"ל, "אם אין אחוריים אין גילוי פנים". נמצא, שבזמן שיש גילוי פנים ה', אז הכל כסדרן."

שאלה: כתובים פה הרבה דברים בהפכיות. כתוב "שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים"". עם זה אני מוכן להשלים, אני מקבל את זה, ואומר איזה יופי, אנחנו לומדים חכמת הקבלה, יהיה רק טוב. לעומת זאת הוא כותב, "רבות רעות צדיק". מהי הסיבה? למה לסבול? כי הוא כותב שקודם צריך לסבול ואחרי זה בעזרת ה' תקבל את מה שצריך שיהיה לך. למה צריך את שני הניגודים האלה ולא ללכת ישר לקבל את הטוב? למה צריך לעבור את התככים האלה?

כמו שעכשיו קראנו וזה מובן, שאין כאן עניין של עונשים או שכך רוצה ה' שיקרה, אלא אדם חייב לעבור את השלבים האלה כדי להתנזר, להתרחק מהיצר הרע שלו, ושיהיה מוכן לעבוד רק ביצר הטוב.

תלמיד: מה שמוזר, שככל שאדם עובר יותר רעות קשות, כך ההתקדמות שלו גדולה יותר. אם אין מספיק רעות, אז ההתקדמות שלו איטית יותר.

אתה שואל נכון, זה באמת כך.

תלמיד: למה זה צריך להיות כך? אין אנשים שיכולים לעבוד בלי הרעות האלה? האם לפי צורת הלימוד, לפי הכוונה, אפשר להוריד את הלהבות של הצרות?

הצרות האלה הן לא עונש, אלא הן כדי שהאדם ירגיש באיזו דרגה הוא כבר מסוגל להיות בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם בכל מקרה חייבים לעבור את הדרך הזאת, אין אפשרות לעקוף אותה קצת?

הצדיק, אדם שעובר את הדרגות האלה, הוא נהנה מזה. כי הוא מבין ומרגיש שאין לו אפשרות להתקרב לבורא, אלא על ידי זה שהוא עולה למעלה מהצרות.

תלמיד: אתה כבר כמה ימים מדבר על רשימות, ואתה אומר שלא יעזור כלום, יש רשימות וצריך לעבוד עם הרשימות האלה. לא לכל אחד יש אותן רשימות, ועם הרשימות האלה צריך לזרום. האם הרעות האלה הן כבר ברשימות שלנו? האם כל אחד מקבל את הרשימות של הרעות בחיים שלו?

זה לפי הרצון לקבל שנמצא ביסוד של הנשמה שלך.

תלמיד: לכל אחד זה משהו פרטי משלו?

כן.

תלמיד: מה אדם צריך לעשות עם הרשימות האלה?

הוא צריך לעורר את כל הרשימות, לעלות מעליהן ולעבוד איתן בעל מנת להשפיע.

תלמיד: הרשימות אלו הן הרבה צרות שאתה מקבל. איך להתייחס לזה, או איך להתעלות מעל זה?

אני לא מתעלה מעל זה, אני מחכה ומצפה להן, כי הן נותנות לי הזדמנות לעלות למעלה מהן. ואז מהגובה שעליתי בכוח הבורא, אבל עליתי על ידן לגובה, אני מסוגל מאותו גובה להשפיע לבורא.

תלמיד: עם העשירייה.

כן.

שאלה: אם אני מבין נכון, אז הרעות שמדובר פה זה שהוא מרגיש את היצר הרע שמרחיק אותו מהבורא, הוא מרגיש רע בזה שהוא לא קרוב לבורא.

כן.

תלמיד: האם ההרגשה הזאת היא ברצון לקבל של האדם או כבר ברצון להשפיע שיש לו?

זה כבר ברצון להשפיע.

תלמיד: איך יכול להיות שאדם יכול להרגיש רע ברצון להשפיע?

כי הוא לא יכול לבטא את עצמו. אם הוא לא ירגיש רע, אז איך הוא יתקדם?

תלמיד: אני מבין את ההרגשה, אבל אני לא מצליח לבטא אותה. חשבתי שאפשר לבטא זאת בהבדל בין להרגיש רע ברצון לקבל לבין להרגיש רע ברצון להשפיע. כי האדם משייך את עצמו לרע שברצון לקבל, ואז הוא חושב שהוא עומד לסבול רעות. אבל מה זה להרגיש רעות ברצון להשפיע?

ברצון להשפיע, זה כשהוא עדיין לא מסוגל להשפיע כמו שהיה רוצה.

תלמיד: והוא יכול לקבל מזה שמחה.

הוא מקבל שמחה מזה שהוא בכל זאת הולך בדרך. וצריכים ללכת גם בשמאל וגם בימין.

תלמיד: אם כך, הרעות האלה הן לא רעות כמו שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו.

לא, הוא מקבל את הרעות האלה כך, שאומנם בתוך הרצון הוא סובל, אבל עם זאת בתוך הנשמה הוא שמח. מדובר על תהליך לידת הנשמה, לכן הוא שמח. כי הוא מבין ורואה ממש בעיניים שלו שהוא לא יהיה מסוגל אחרת להתקרב לבורא ולהיות צדיק.

שאלה: מה זה גילוי הרע? אנחנו אומרים שרק מי שנמצא בדרך הרוחנית הבורא מגלה לו את הרע.

הרע ישנו, הבורא ברא את הרע, והוא הציב אותו כהפרעה בדרך להשפעה, כדי שנרצה לבטל את הרע ולהיות רק בטוב. גילוי הרע זה גילוי הטבע שלנו שהבורא ברא. אנחנו צריכים להשתדל לבטל את הרע, ואנחנו שמחים בזה שיש לנו הזדמנות כזאת. גילוי הרע תלוי אך ורק בכמה אנחנו דבוקים בחברים, בכמה אנחנו יכולים על ידי זה לגלות את הרע. וחוץ מזה שמגלים אותו גם רוצים לשלוט עליו, להתעלות מעליו, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: לאורך כל הדרך הבורא מכיר לנו את הרע, כלומר גילוי הרע זה הכרת הרע.

כן. זה אמצעי להידבק בבורא.

שאלה: הוא כותב במאמר, שככל שאנחנו מתקדמים יותר, הבורא מגלה לנו יותר את הרע, נותן לנו יותר הכרה בהתאם למה שאני יכול לקבל בכלים שלי ולבקש ממנו לתקן אותם. איך אני מודד שבאמת עשיתי בכל כוחותיי כדי לתקן את הרע? כי לפעמים אני יכול לפנות לבורא, אבל אולי הפנייה שלי לא מספיק עמוקה, לא מספיק עם חיסרון גדול. איך אני יודע באמת שהפנייה שלי היא באמת פנייה אמיתית?

אתה לא יכול להיות בטוח בזה. אלא רק מזה שאתה נמשך לפעולת השפעה, למטרת השפעה, ובזה מפעם לפעם, ממדרגה למדרגה, אתה יותר ויותר מגלה שאתה נמשך לפעולות השפעה, לפעולות הטובות, מכך שהן נמצאות בהשתוות עם הבורא.

תלמיד: ככל שאני רוצה לדחוף יותר לחיבור, יותר לאהבה, ואני רואה שאני לא מסוגל וזה קשה מאוד, האם שם מגיע החיסרון האמיתי לפנות לבורא לעזרה?

כן. אבל גם עכשיו, אפילו שזה לא החיסרון הגדול, בכל זאת אתה עובד עימו בצורה כזאת. אתה רוצה ליהנות מהיצר הרע בזה שהוא מראה לך את הדרך הטובה.

תלמיד: ואיפה פה נכנסת העזרה של החברים?

בכול, כי אתה לא לבד. אתה מתחיל לקבל התעוררויות מלמעלה רק על ידי זה ומתוך זה שאתה קשור עם החברים למטה.

תלמיד: פה נכנס גם ענין הערבות, אני חייב את הערבות של החברים.

כן, כאן חייב להיות קשר בין אדם לחברו וקשר בין אדם למקום, לבורא, כשהוא רוצה את שתי הנטיות הללו לשלב יחד.

שאלה: הוא מתאר פה שני מצבים שהם כאילו אותו דבר, אבל התוצאה שלהם שונה, ואני רוצה לברר את הנקודה הזאת. יש אדם שרוצה להידבק בבורא, ומכיוון שהבורא רוצה לעזור לאדם להידבק, הוא מגלה לו את היצר הרע שלו. ואז האדם עושה כל מיני תרגילים כדי להתגבר על היצר הרע, לא מצליח, ובסוף פונה לבורא. פה אנחנו אומרים שהאדם סובל, מתוך הסבל הוא פונה לבורא, ואז הוא מגיע לדבקות. זה ציור אחד.

הציור שני, הוא בדיוק אותו דבר, האדם רוצה להידבק בבורא, הבורא מגלה לו את היצר הרע, האדם פונה לבורא, אבל פה אנחנו אומרים שהאדם ברצון להשפיע שמח ביצר, שמח מהמצב הזה.

כן, הוא עובר עוד שלב, כשהוא מזהה את הרצון לקבל שלו, שעכשיו מתגלה כמלווה אותו בדרך לבורא.

תלמיד: זה מה שאני לא מצליח להבין, מה ההבדל בין שני הציורים? פה האדם סובל, ופה האדם שמח, וזה אותו מצב בדיוק. מה משתנה באדם כשהוא עובר לרצון להשפיע?

משתנה שהוא רוצה להיות בהשפעה, ולהנות לבורא בצורה נכונה, כמו שהוא עכשיו רואה. ולכן מהרצון לקבל שהתגלה לו, הוא עולה לרצון להשפיע, ורוצה להשפיע לבורא למעלה מהרצון לקבל.

תלמיד: נניח שהאדם הגיע לשלב הזה, הוא עדיין אומר "רבות רעות", הוא עדיין מזהה את היצר הרע כיצר רע? כי זה כבר לא יצר רע, פתאום זה נהיה עזר כנגדו, אבל זה לא כתוב במאמר ככה.

אפילו שזה עזר כנגדו, זה אותו יצר הרע, אבל עכשיו הוא כבר מבין שהוא דווקא צריך את היצר הרע כדי לעלות ממדרגה למדרגה.

אם היצר שלו יישאר אותו דבר, אז בסדר, הוא הגיע לאיזו רמת רצון להשפיע, ובזה הוא גומר את הכול. אבל אם הוא מבין שככה זה עובד, דרגה אחר דרגה. שיצר הרע כל הזמן מתגבר עליו, והוא צריך להתגבר על יצר הרע. אז עכשיו הוא מבין שדווקא בזכות היצר הרע הוא עולה. זה נקרא "פעמיים כי טוב", שהיצר הרע הוא לא רק אחד, אלא שהוא רואה בו אוהב כפול, עוזר כפול.

תלמיד: מה נותן לאדם את הכוח או את התפיסה הזאת של המעבר מהשלב הראשון לשלב השני? זה נשמע מחוץ ליכולת שלי להבין את זה ככה, אולי בצורה שכלית אפשר להגיד את זה. אבל זה נשמע כמו איזה נס בין השלב הראשון לשלב השני, או שאני לא מבין פה משהו.

היצר הרע שמתגלה לאדם, עכשיו מתגלה לאדם כנגד האדם כאילו, כנגד התקרבות לבורא. וזה עוזר לאדם לראות את המצב כלפי יצר הרע. לראות את מצבו האמיתי, שהיצר רע שולט עליו, ואז לבטל את היצר הרע, וכך להגיע לדבקות בבורא. היצר רע נעשה כאן עזר כנגדו, כביכול זה נגד האדם, ונגד הבורא. אבל הוא עושה את התפקיד שלו, שבשבילו הבורא ברא אותו. "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", זה ממש כוח האור העליון שפועל על היצר הרע שמתגבר ומתגלה, והאדם יכול להשלים, ולהשליט, את היצר הטוב על יצר הרע.

תלמיד: אני אשאל את זה בצורה קצת ילדותית אולי.

חופשי, אתם יכולים לשאול מה שאתם רוצים.

תלמיד: זה נשמע כמו מקום מצוין להיות בו. אז מה חסר לי כדי להיות שם, שאני אסתכל על היצר הרע, ואני אראה אותו כעזר כנגדי, ואני אהיה דבוק בבורא?

לא, הוא נשאר עזר כנגדך, כי הוא מושך אותך מהבורא. הוא נשאר עזר כנגדך, הוא מושך אותך נגיד כמו חבר רע, ואומר לך "בוא, אל תעשה את זה, בוא נשחק במשהו אחר. בשביל מה לך לעבוד כל כך קשה עם הבורא?"

תלמיד: אז הדבר שיש בעולם של הלהשפיע זה אולי גדולת המטרה, שהיא הרבה הרבה יותר גדולה וחזקה, ואז יש לאדם איזה כוח לעמוד מול החבר הרע הזה, כמו שאמרת?

האדם לאט לאט מגלה את המערכת שבה הוא נמצא. ובמערכת הזאת הוא מגלה את הכוח הרע שמיועד כדי לעזור לו לראות את הכוח הטוב. אחרת האדם לא היה רואה את הכוח הטוב.

שאלה: הוא כותב בתחילת המאמר על ה"פעמיים כי טוב", שפעם אחת ,הקב"ה חפץ בו, ואז הוא מעורר בו, נניח, נקודה שבלב, ואז הוא שולח לו רעות רבות כדי שיתחיל לעבוד. ופעם שנייה, אם הוא עובד, אז הקב"ה חפץ בו, ומציל אותו.

יש פעמיים עבודה מצד העליון. אבל בפעם הראשונה, הקב"ה לא שואל אותו ,ולא דורש ממנו כלום, אלא מעורר אותו. אבל החפץ בו השני, וההצלה של האדם, בסוף המאמר הוא שולח רשימת תנאים מאוד קשה. הוא אומר, "אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות, ... והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת,".

איך אדם יכול להגיד על עצמו, "השלמתי מידת יגיעתי, וגמרתי כל מה שהיה עלי לעשות, והתחזקתי באמונה"? מה התנאים האלו?

הוא כותב ונותן לך סימן, שאם אתה יכול לעבור את המצב הזה, סימן שהבורא נתן לך עזרה.

תלמיד: לפני שמגיעים למצב הזה, כל האירוע מסתיים בתפילה, ובדרישה מצד התחתון לעזרה. גם זה תנאי. איך אדם יכול לגשת לתפילה לפני שהוא בודק את עצמו אם כל מה שבכוחו עשה? מאיפה, על מה הוא יתפלל? הרי אני יודע שלא עשיתי כל מה שבכוחי. נשאר לי עוד לעסוק באהבת חברים, עוד להתבטל בפני הדרך, והמקובלים, עוד לא השלמתי את מידת יגיעתי. איך תצא מאדם תפילה בכלל?

יוצאת תפילה. הכול עניין של הצטברות. הצטברות הכוחות, הצטברות ההתרשמויות, הכול בא מהצטברות. אתה תראה שזה קורה. אתה לא צריך לעשות כאן כלום. אתה צריך רק כל הזמן להשתוקק לקשר מתוך החברים לבורא.

שאלה: הוא מסביר כאן על מסירות נפש והוא נותן השוואה בין מסירות נפש גשמית ורוחנית. כתוב "ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא היה יכול לתת להם עצות, להציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם, בודאי היו שמחים. אבל באין ברירה, הם מוכנים ללכת עבור הכלל, כדי שהכלל יקבל את התמורה."

כאילו, נותנים הכול לכלל. "והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כח גדול, אבל אין זה שום שייכות למסירות נפש לה', ששם המסירות נפש היא המטרה, ומה שייוולד אחר זה, הוא לא מטרתו,".

בפסקה לפני הוא כתב, על מסירות נפש רוחנית."שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו (לבטל את) הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'". יוצא שלא אכפת לו מה קורה לכלל. לא אכפת לו התוצאה בהם. הוא מסתכל רק על עצמו, "האם אני התבטלתי, לא התבטלתי, הנה כבר התבטלתי, אז הצלחתי". איך יכול להיות הוא חושב בתוך עצמו ולא על הכלל? אולי אתה יכול להסביר את זה במילים אחרות?

הוא מוכן להתבטל לבורא בכל הכוח שיש לו, ועל הכול, רק כדי להתבטל לבורא. זו דרגה גדולה מאוד. מה השאלה?

תלמיד: אבל אם מביאים את זה למימוש פרקטי בעשירייה, מה זה להתבטל לבורא? זה להתבטל לתכונה שלו, ורואים שבהשתוות הצורה אנחנו מתבטלים אליו. זה אומר לחשוב רק על החברים, לטובתם, מה קורה להם, ולא מה קורה בתוכי, איך אני מתקדם. ופה זה יוצא כאילו הפוך.

אני עושה חשיבות עם הבורא, האם אני יכול להיות מבוטל כלפיו או לא? זאת השאלה שלי.

תלמיד: כן. זה מה שהוא כותב כאן. אבל מה עם כל שאר הציטוטים למשל, שהוא לא מבקש שהבורא יקרב אותו, אלא מוותר על עצמו ומבקש על הכלל? דווקא, שהוא לא חושב על עצמו, איך הוא יתקרב, איך הוא יתבטל?

אם יש לפניו הזדמנות על עצמו או על הכלל, אז הוא צריך בעצם להגיע לביטול לכלל.

תלמיד: אני שואל שאלה עקרונית. במצבנו, בעשירייה, כשכל אחד רוצה לקיים את מה שכתוב כאן, הוא צריך כל הזמן לבדוק את עצמו האם הוא התבטל, האם הוא עדיין משתמש ברצונות שלו או שהוא צריך להסתכל על החברים ולחשוב מה קורה איתם, מה הדרך הנכונה להתקרב לזה?

זה עניין של מדרגות. אתה לא יכול לקפוץ מעל מה שאתה נמצא. לא יכול. אלא יגיע הזמן שאתה תחשוב על ביטול כלפי החברים וזה יהיה לפניך כמצב הרצוי.

תלמיד: קודם אדם צריך להתחיל מזה שהוא מסתכל על עצמו ובודק, האם הוא בעצמו התבטל, לפני שהוא חושב על החברים?

כן.

תלמיד: האם זה לא כמו לחשוב על "פיל לבן", שאני בתוכי נעול, ואני בודק את עצמי כל הזמן וחושב בתוך עצמי?

אלה דרגות הביטול. קודם כל אני מבטל את עצמי ואחר כך את החברים.

תלמיד: הפעולה שאני מבטל את עצמי חייבת להיות. אם לא אני, אז מה? זה חייב להיות משהו. מה הפעולה שאני רק מבטל את עצמי?

השאלה, כלפי מה אתה מבטל את עצמך? משהו עומד לפניך. על מה אתה מוכן לבטל כדי להגיע להתקדמות לבורא?

תלמיד: בדיוק בשביל זה יש חברים. אם לא החברים, אין לי מה לעשות.

כן. אני חושב שאנחנו לא מבינים זה את זה.

תלמיד: אולי חברים יכולים לעזור?

שאלה: אם אנשים שמתנדבים למלחמה מוכנים אפילו להקריב את עצמם, זה גשמיות עדיין. הם מקריבים את עצמם למען איזה כלל שהם מציירים לעצמם, הכלל זה המולדת.

כן.

תלמיד: ועל האדם הזה הוא אומר, ברוחניות "המטרה היא למסור נפשו לה'". מה האדם מדמיין לעצמו כשהוא מוסר את נפשו עבורו?

זה כבר משהו אחר. איך הוא מצייר לעצמו את הבורא?

תלמיד: כשאתה מוותר על משהו, אתה מוותר עבור משהו אחר. מה זה המשהו האחר שאדם מצייר לעצמו?

עבור הכוח העליון שמנהל אותי, שעושה את הכול, מכסה את כולם, בעצם סוגר בתוכו את כל המציאות.

תלמיד: לכאורה רק אחרי שהאדם מסר את נפשו לה' יש לו את הציור של מה זה הבורא. איך יכול להתקדם בלי הרגשה ברורה?

זה עניין של מסחר, כמו שאתה אומר. אם הבורא יתגלה ויהיה יותר ממה שכל העולם בעיניי אז אני אשתחווה אליו. אם פחות מכל העולם, אני אשתחווה כלפי העולם.

תלמיד: האם זה גשמיות?

כן.

תלמיד: מה זה מסירות נפש רוחנית?

מסירות נפש רוחנית כשאני מוכן לעשות הכול, לשלם בחיים שלי, הכול, כדי להיות בדרגת הבורא.

תלמיד: הוא אומר "בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה'". האם הביטול זו המטרה שלו, מה אותו אדם מדמיין לעצמו?

כן, ביטול.

תלמיד: כשהוא נעלם, זה כביכול שהרצון לקבל שלו לא מנהל אותו יותר?

לא נעלם, ההיפך, הרצון לקבל שלו נעשה גדול מאוד אבל הבורא למעלה מזה.

שאלה: הבורא זה העיקר אבל אנחנו לומדים שמאהבת הבריות לאהבת ה', אז המימוש של זה שהוא רוצה לבטל את עצמו שרק הבורא ייהנה, חייב להיות דרך הזולת?

כן.

תלמיד: אז הוא אומר שהוא לא חושב לטובתו, הוא חושב לטובת הזולת וזה בעצם המימוש של הביטול שלו כלפי הבורא?

כן.

תלמיד: אז זו בדיוק השאלה, כי פה הוא כותב שזה כאילו גשמיות שהוא חושב לטובת הכלל?

הוא לא חושב לטובת הכלל, הוא חושב לטובת הבורא.

שאלה: רוב המאמר מדבר על העבודה של האדם עם היצר הרע ואני מנסה להבין את העצה של שלמה המלך שאומר "אם רעב שונאך האכילהו לחם" וכולי. מה העצה בעצם?

שאתה חייב לדאוג ליצר הרע שלך כמו ליצר הטוב, כי רק בזכות שניהם אתה מגיע למטרת הבריאה.

תלמיד: נראה שהוא מסתדר יפה גם בלי שאני דואג לו, מה זה אומר לדאוג לו?

לדאוג, זה עניין היחס שגם ליצר הרע אתה מתייחס כמו ליצר הטוב, הוא צריך להיות בעיניך כחי וקיים, וחי וקיים כדי לתת לך אפשרות לטפס מעליו, על פניו.

תלמיד: מה זה אומר בעבודה הקונקרטית "רעב שונאך האכילהו לחם"?

שככל שאתה עובד נכון עם היצר הרע, הוא גדל.

תלמיד: מה זה נקרא שהוא רעב, הוא תמיד רעב, על איזה רעב מדובר?

על מה שהוא רוצה, על מה שהוא דורש.

תלמיד: לא מובן. רוב הזמן הוא דורש מילויים גשמים שונים שמרחיקים אותי ומבלבלים אותי.

זה לא נקרא לבלבל, זה הכול בדרך.

תלמיד: כן אבל את המילויים האלה אני לא אמור לתת לו, נכון? זה לא נקרא שאני מאכיל אותו לחם?

אבל אפילו שאתה מתנגד אליו זה נקרא שאתה מאכיל אותו.

תלמיד: הוא מסביר בפירוש רש"י "האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה".

כן.

תלמיד: אז מה זה אומר?

שהיצר הרע מיועד כדי לארגן את המלחמה בין אדם ליצר הרע.

תלמיד: אז מה צריך לעשות איתו?

לא להסכים.

תלמיד: אז כן להילחם איתו.

כן.

תלמיד: אז אם אני מבין נכון לשים לב כל הזמן ליצר רע ולהשתדל להילחם איתו, לא להתעלם ממנו?

להתעלם? אז מה, עבודת ה' היא בחינם?

שאלה: אולי בהמשך, הוא אומר "הרעות מרחיקות את האדם מיצר הרע". מה הגישה הלא נכונה של האדם ליצר הרע ברגע שהרעות דווקא מקרבות אותו ליצר הרע? הוא דווקא הולך עם יצר רע, הוא מתנתק מרוחניות, הוא מתעסק עם יצר הרע?

הגישה לא נכונה, יש הרבה גישות לא נכונות, פעולות לא נכונות שאדם מבצע. הוא מלמד אותנו איך לגשת נכון, שמה שיצר הרע מעורר בי, אני צריך לראות כמחסום לפניי ולדעת איך אני עובר אותו.

תלמיד: מה זה יחס נכון ליצר רע שהוא יהיה עזר כנגדו?

שאני משתמש בו כדי להיות נגדו, הפוך ממנו.

שאלה: מקודם שמעתי שאמרת שאתה מחכה לרע, למה לחכות לרע?

אם אדם נמצא בדרך והוא מבולבל ולא יודע מה איתו ומה הפעולות הבאות שצריכות לבוא עכשיו אליו, אז הוא מחכה. ובדרך כלל היצר הרע שמתגבר עוזר לו.

תלמיד: זה אם הוא מבולבל. אז במצב רגיל האדם לא צריך לחכות לרע? כי הרי מגיעים לנו כל מיני מצבים, כל רגע מגיע לנו מצב חדש, והרצון לקבל רוצה באופן אוטומטי לקבל מילוי ישיר לפעול לפי הרצון לקבל, וברגע שאתה עוצר את הפעולה שלו, בולם אותה אתה מרגיש רע.

כן.

תלמיד: אז לא צריך לחכות זה נמצא כל הזמן, היכולת הזאת לייצר את הרע היא כל הזמן קיימת, לא צריך לחכות לה?

נכון.

תלמיד: כשאמרת לחכות זה רק כשבן אדם לא מצליח לעשות את העבודה היזומה הזאת, אז הוא צריך כביכול לחכות?

כן. וגם אז לא. כל הזמן להשתדל ללכת קדימה, והיתר אל תדאג, הוא כל הזמן יהיה מעורב במשהו.

תלמיד: למשל בעבודה הזאת של ללכת כל הזמן קדימה, אמרת קודם מרגישים הרגשה מקבילה רעה אבל שמחה שאתה פועל נכון. אז מתי מגיעים להרגשה? כי כרגע למשל, כשאני מתמודד עם המצבים האלה לא מרגיש שמחה, בשכל אני יודע שזה נכון אולי כי כך וכך נאמר וכך מייעצים אז אני פועל לפי זה, אבל שמחה במקביל? עדיין אין הרגשה של שמחה. מתי ההרגשה הזאת מגיעה?

בסך הכול אם אתה מבין את הדרך ושלבי הדרך אז מכל שלב ושלב אתה יכול ליהנות, כי אתה מבין את מטרתה.

תלמיד: אם אני מקביל את זה לגשמיות, נניח שאני מתאמן בחדר כושר, יש איזה שריר שעדיין לא התפתח, אני מתחיל לעבוד עליו, הוא כואב לי, זה לא נעים לי, לא כיף לעבוד. אחרי שהוא מתחיל כבר להתפתח אני נהנה לעבוד עוד כי אני יודע שהוא ימשיך לגדול. אבל כאן השאלה אם זה אותו עיקרון שעובד גם ברוחניות, אם אני עכשיו עובד בצורה יזומה ואני במקביל לא שמח אבל אחרי זה פתאום אני רואה שבאמת זה היה שווה ואז שוב ושוב בסוף מגיעים גם למצב שאתה מרגיש את הרע וגם שמח, מגיעים להרגשה כזאת עם הניסיון?

תמיד כך אחרי שלב קשה יש לפחות איזו הכנעה איזה סיפוק.

תלמיד: יש רע שמתגלה, יש סאה שאז נולד המצב החדש, לפני שנולד המצב החדש אנחנו גם משתמשים במילה נולד, זה באמת כמו תהליך של לידה?

זה תלוי באיזה מצב אתה נמצא.

תלמיד: הכוונה שבן אדם לפני שמגיע שלב החדש יש הרגשה כמו צירים, יש תהליך כזה שהוא צריך לעבור? כי גם פה כתוב עד שהוא עושה את כל מה שהוא יכול לעשות, רק בנקודה הסופית הזאת זה מתגלה לו.

אני לא יודע, אני גם לא מבין בשביל מה אתה צריך את זה. אתה צריך ללכת לפי מה שנמצא לפניך.

שאלה: נאמר פה "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו". איך האדם מתגבר? אני מניח שכאשר האדם בונה כלי והוא נצרך לבורא, הבורא מסביר לו פנים, נענה לו, כל אחד לפי הכלי שלו.

בנוסף כתוב, "מה שאין כן, כשאינו מרגיש שהיצר הרע עושה לו רעות, אין הקב"ה חפץ בו, כי אין לו שום כלי, היינו רצון שה' יציל אותו." האם יכול להיות מצב שהבורא לא יהיה חפץ במישהו? הרי כולם בניו, אנחנו ישראל ואפילו אומות העולם. איך יכול להיות מצב שאדם שעדיין לא נצרך לבורא, הבורא לא חפץ בו? כי "לא חפץ בו" נראה לי תכונה אנושית.

ודאי שה' חפץ בכל אחד ואחד שימלא את תפקידו בצורה שלמה, אבל כל אחד צריך לגלות לכך רצון. כמו שבבורא היה רצון לברוא את האדם וגם לכל אחד היה באופן פרטי רצון להיוולד, כך אנחנו צריכים לגשת לכל מצב שלנו בצורה שאנחנו מגלים בו עניין, רוצים להיוולד, רוצים שזה יקרה. כלפינו, להיוולד נקרא שאנחנו מעוניינים להיות במערכת שקיימת, מיוצבת, שאנחנו יודעים מה לפנינו וכן הלאה. כך אנחנו צריכים להתייחס להתפתחות שלנו.

תלמיד: הבהרת לי נקודה שהייתה סתומה, תודה לך.

תודה לך.

שאלה: רב"ש מדבר על כך שאדם צריך להגיע למצב שהמטרה שלו היא למסור את נפשו לה'. הוא מבדיל בין שלבים שונים של רצונות לקבל, כשכל פעם מתחלף הרצון לקבל והוא רואה שהוא רע. הוא עוד פעם מופיע, עוד ועוד עד שאדם מגיע לכך שיש לו מטרה אחת, למסור את נפשו לה'. מה ההבדל בין הרצון למסירות נפש לבין כל שאר הרצונות? מהי מסירות נפש לה'?

מסירות נפש לה' היא שהוא לא רוצה כלום לעצמו ומוכן להיות בכל תנאי בדבקות בבורא ללא שום תנאים.

תלמיד: הוא רוצה את מסירות הנפש הזאת, הוא רוצה להיות במצב הזה?

הוא רוצה להיות במצב הזה, בוודאי. אין דבר רוחני שאתה נמצא בו, שאתה לא רוצה.

תלמיד: למה הוא רוצה להיות במצב הזה?

כי זה המצב הגבוה ביותר שהוא יכול לתאר לעצמו כלפי הבורא.

תלמיד: אז מה ההבדל בין המצב הזה לבין מצבים קודמים?

הוא יותר גבוה מכל המצבים הקודמים.

תלמיד: מה יותר גבוה בו?

שהוא מוסר את כל כולו, את עצמו כולו.

תלמיד: הוא נהנה מכך או יש משהו אחר שהוא נהנה ממנו שם?

אם הוא היה נהנה מזה בעצמו, זה היה בעל מנת לקבל. אנחנו מדברים כאן על בעל מנת להשפיע.

תלמיד: למה הוא מוסר את נפשו?

מפני שהוא רואה בזה את דרגת הדבקות הגבוהה ביותר בבורא.

תלמיד: הוא נותן את הדוגמה של רבי עקיבא, כנראה דרגה מאוד גבוהה שאי אפשר אפילו לתאר אותה, אבל בכל זאת, אומר שהוא כל החיים חיכה לומר "בכל נפשי" והנה הגיעה ההזדמנות והוא אומר אין לי כוח לזה. זה נכון?

אני מבין שרבי עקיבא בכל זאת אמר שהוא מוכן ומישהו רצה להפריע לו, אז הוא דחה אותו. לא חשובה לנו דרגת רבי עקיבא, אנחנו לא מבינים.

תלמיד: זה כדוגמה. כנראה שרוצים משהו כזה, אבל כשהוא מגיע זה מפתיע, זה משהו לא צפוי.

אני עוד לא יודע, עוד לא הגעתי לזה בפועל.

תלמיד: לא לדרגת רבי עקיבא, בכלל מסירות נפש, הנושא של למסור את נפשו לה' בדרגה הכי נמוכה.

כן, האדם מוכן.

תלמיד: איך אנחנו במצבנו מציירים מצב של מסירות נפש לה'?

שאני לא דואג לעצמי, לא עכשיו ולא לעתיד, ובכל כוחי אני רוצה רק להשתתף בלהביא תענוג לבורא.

תלמיד: אפשר לצייר את זה כמשהו שאנחנו עושים ביחד, או שזה עניין אישי? למשל, עכשיו אנחנו מתכוננים לכנס, כבר התחלנו, אנחנו כבר ממש בפנים. זה סוג של מסירות נפש שנגיע אליה?

מצוין. דווקא בצורה כזאת זה הכי מועיל, שאנחנו רוצים להיות מחוברים כולנו "כאיש אחד בלב אחד" והכנס הוא עניין החיבור שלנו ומביננו לבורא.

תלמיד: בכנס אף אחד לא יחשוב על עצמו אלא כולנו נהיה בתוך המסירות לדבר הזה?

כן, במחשבה אחת.

שאלה: אמרת קודם, "האדם מגלה את המערכת שבה הוא נמצא ויש בה יצר הרע ויצר הטוב". איך אנחנו משיגים את ההכרה שאנחנו נמצאים במערכת? איך לא מאבדים את זה כשיוצאים מפה?

זה קורה על ידי כך שאני מחבר כל מיני מצבים פרטיים שלי לתהליך שאני יכול לזהות בו סיבה ומסובב מהסיבה וכך עוד ועוד. כך אני יכול לראות מההתחלה ועד היום הזה, מה עבר עלי פחות או יותר, ולאן אני נמשך מכאן והלאה.

תלמיד: אבל זה ניתוח בדיעבד.

לא, גם לעתיד אני יכול להוציא מזה מסקנות, מה עלי לעשות כדי להתקדם לעתיד טוב.

תלמיד: כן, אבל איך כשהמציאות פוגשת אותי, אני לא נמצא בתרדמה ושוכח שאני בתוך מערכת שיש בה שני נהגים, היצר הטוב והיצר הרע? איך אני נמצא במצב חי ולא בתרדמה או אשליה?

בזה שאני כל הזמן חושב על מטרת הפעולות האלו וכך אני רוצה להתקדם.

תלמיד: איך לא אשכח את מה שעכשיו ענית לי רגע אחרי שאשחרר את המיקרופון, או אצא מהכיתה?

אם אתה רוצה להגיע למטרת החיים, אז אתה כל הזמן תחזיק את העניין הזה לפניך וכל הזמן תהיה בחיפוש על ידי איזה צעד אני יכול להתקדם לאותה המטרה.

תלמיד: בעניין מסירות הנפש, אם אני אנסה בהמשך לצייר פה איזשהו ציור שאני בתוך המערכת, כמו איזו חללית שיש בה שני נהגים, אחד הוא אותו הרצון לקבל הרע, והאחר זו הנשמה, האם אני הנפש, ואני צריך להתבטל ולכופף את הנהג הרע, את הרצון הרע לעומת הנשמה?

כן, אבל בשביל מה לך כל כך הרבה פעילים בדרך? מספיק שאתה רוצה להיות הנהג של אותה החללית ואתה רוצה לאתר איתה את הבורא, ואז אתה מחפש, איפה נקודת הדבקות הכי טובה בדרך, וכל פעם אתה צריך לזהות את עצמך עובר מנקודה לנקודה ברצף נקודות שמובילות אותך למטרת הבריאה.

שאלה: אני שואל על מסירות נפש ועל השימוש בה. אם אני מסתכל על חבר בעשירייה שלי, ואני מזהה בו שהוא עובד במסירות נפש כלפי הבורא, ללא שום תנאי מצידו, איך אני משמש אותו, איך אני משתמש בו ואיך כל זה נעשה לטובת העשירייה?

אתה לא צריך לבדוק אותו ולזהות אותו כדי לשרת אותו ולעזור לו להגיע למטרת הבריאה. אין בזה שום צורך. אתה פשוט צריך לעזור לכל אחד ואחד כמו שאתה מזהה אותו, ולא ממצב שאתה מתאר לעצמך שיכול להיות שהוא נמצא במסירות נפש או באיזו השגת המטרה, אלא אתה צריך להתייחס אליו באופן פשוט.

תלמיד: בדרך שלנו אנחנו עובדים לפי דוגמה. זאת אומרת, אני רואה דוגמה לחיקוי בחבר איך להגיע לדבקות בבורא, אני משתמש בדוגמה הזאת. אם חקרתי את החבר שלי הרבה זמן, אם הסתכלתי עליו הרבה זמן, וזיהיתי ושמתי עליו חותם שהוא נמצא במסירות נפש כלפי הבורא, כלפי הדרך, כלפי החברים, איך אני משתמש במה שזיהיתי?

אתה לא יכול לזהות את זה באף אחד ואתה לא יכול לקבל את זה מאף אחד. אתה פשוט צריך למצוא בעצמך איפה הוא המצב שאני אהיה במסירות נפש לבורא. 

תלמיד:  כשאני מסתכל על הרב, אני מזהה דבר שנקרא מסירות נפש לרב שלו, מסירות נפש לחכמה ומסירות נפש לתלמידים.

הכול יכול להיות שקר.

תלמיד: כרגע זו המציאות עבורי.

זו מציאות מדומה.

תלמיד: זו המציאות שאני רואה, זה הרב שלי בוא נגיד, איך אני לוקח את הדבר הזה ומשתמש בו בעשירייה לטובתנו?

תצייר לעצמך את הרב שלך כמו שאתה רוצה, למעשה זה מה שקורה, וכך תשתדל להתקרב אליו, להשתוות עימו.

שאלה: באיזה שלב יצר הרע משלים אותי וכבר לא מושך אותי לרע?

כשאני נמצאת בהשגת כוח הרצון לקבל יותר ממה שאני עכשיו.

תלמיד: בתחילת המאמר נאמר "ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהבך, ולא ישיאך לחטוא, ולאבד מן העולם". מתי מגיע מצב שהיצר הרע כבר לא מפריע לאדם ולא מסיט אותו ולא גורם לו לאבד מן העולם?

זה מצב שאני לא מבין. זה קורה, אבל אחרי שהאדם מבטל את כל היצר הרע שלו, ולא רק מבטל, מצרף אותו ליצר הטוב, שם קורים כל מיני דברים.

שאלה: איזה חיסרון צריך להיות לאדם כדי להגיע למסירות הרוחנית?

איזה חיסרון? חיסרון לאמת. שלא חשוב לי מהי, אלא זה מושג כזה שחי ללא קשר לשום דבר. זהו שם הבורא השלם מכולם.

שאלה: האם חוסר היכולת להאמין באמונה למעלה מהדעת שהכול בא מהבורא הטוב ומיטיב, אומר שאני רחוק מאמונה בבורא? זאת אומרת, אם אני רחוק מאמונה בבורא, איך אפשר לגמרי לבטל את הדעת ולהתקרב לאמונה?

אי אפשר, יש דעת ויש אמונה, ועל ידי הדעת אנחנו מגיעים לאמונה, ומתוך זה אנחנו מקבלים דעת יותר גבוהה.

שאלה: שמעתי שמסירות נפש ברוחניות זה מצב שבו אני מוכן לעשות הכול כדי להשפיע. מה ההבדל בין מסירות נפש רוחנית לבין אמונה עיוורת?

מסירות נפש זה המצב שממנו יכולה להיוולד הנשמה הכללית.

שאלה: אמרת שאם הבורא לא היה שולח צרות לא הייתה נחיצות לאדם להתקשר עימו בצורה נכונה, איך נכון להתקשר עם הבורא מעל הצרות, כדי להשתמש בהן בצורה אפקטיבית?

בשביל זה אנחנו צריכים להתעלות מעל כל הצרות, להיות בלתי תלויים בהן, ולאחר מכן לעורר אותן אחת אחרי האחרת, ובהתאם לזה נבנה את המצבים שלנו.

תלמיד: מה זה אומר שאני מתעלה מעל הצרות ואז אני מעורר אותן, מה זה אומר לעורר את הצרות?

אני עולה מעליהן כדי שהן כביכול לא ייגעו בי, ולאחר מכן אני כבר מעורר אותן מתוך המצב הרוחני שלי.

תלמיד: ומה אני רוצה שיקרה בזכות זה שאני מעורר את הצרות?

אני איבדתי איתכם קשר, לא קשר אודיו אלא קשר פנימי, אני כבר לא יכול לענות על שאלות, לפחות לא על השאלות שקשורות לעבודה הרוחנית.

(סוף השיעור)