שיעור בוקר 11.5.19 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שמחה

קריין: אנחנו לומדים בכתבי בעל הסולם, עמוד 570, חלק מאמרי שמעתי, מאמר נ"ג, "ענין הגבלה".

למדנו אתכם על עניין השמחה, שזה סימן של מעשים טובים, של דרך נכונה, של המצב הנכון, אם זה בכלל בדרך בשמחת הקדושה. המצווה היא גדולה, והסימן הוא גדול מאוד שאנחנו נמצאים בשמחה, בהתרוממות רוח. וכמה שנמצאים בזה יותר, כמה שמודעים לזה, כמה שמחזיקים בזה יותר למרות שכל פעם ודאי שיהיו לנו מכשולים בדרך לזה, אנחנו בזה מבצעים את העבודה בשלמות.

אז כדי להשלים את עניין השמחה, אני בכל זאת רוצה שאנחנו נעבור על המאמר הזה הקצר "עניין ההגבלה". הוא אמנם קצר, אבל הוא מאוד מאוד חשוב לעניינינו. בוא נקרא, ונברר אותו.

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 570, חלק מאמרי שמעתי, מאמר נ"ג, "ענין הגבלה".

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות." אפילו המצב הקטן ביותר, הגרוע ביותר, לא חשוב מה הוא מרגיש לעת עתה, אם הוא אומר, אני רוצה בזה להישאר, אני מסכים עם מה שאני מקבל. כי אם אני מקבל את זה מלמעלה מ"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב", אז אם אני מסכים עם המצב הזה, זאת אומרת אני מתקן את הכלים שלי, את הקליטה שלי, אז אני כבר נמצא בנצחיות ושלמות. אם אני אתעמק בנקודה הזאת, אני מגיע לגמר התיקון. אני לא צריך שום דבר חוץ מזה.

קריין: שוב.

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי"." שזה האיר לנצחיות, זה שייך לאדם. אלא אם אדם מקבל על עצמו שהוא לא רוצה שום שינוי, רק דבקות במה שיש. זאת אומרת, חוץ מדבקות הוא לא רוצה כלום. הוא לא שם תנאים לדבקות, אלא רק הדבקות עצמה, אז הוא כבר נמצא בשלמות ובתיקון. "מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".

וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר"." זאת אומרת, תמיד מהמותרות יהיה לך עצב, תהיה עצוב, תהיה חסר, תהיה משהו. אם חסר משהו, תדע שזה מותרות. כי הרוחניות לא צריכה שום דבר חוץ מהדבקות במקום, במצב שאתה נמצא. הבורא נותן לך בכל רגע ורגע הזדמנות לדבקות בלבד, ואם אתה דורש איזה תנאים לדבקות, זה כבר לא דבקות, זה כבר מותרות. "היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים)," זאת אומרת שמבקשים מותרות, כל מיני דברים נוספים, יש רצון לקבל לכל מיני תנאים וכן הלאה, זה נקרא "הר", "הר סיני". ו.. "שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו." זאת אומרת, המצב הכי הכי נמוך, אפס מוחלט.

"ורק אז, שהסכימו על מצב כזה," להיות אתו בדבקות, להשיג בו את הדבקות. "ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה," לבקש, לדרוש מותרות "אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

הגדלות היא מגיעה בתוספת לאפס, רק בתנאי שהוא צריך את זה על חשבון הזולת. שהוא צריך להעביר את זה לזולת, לעבוד עם האח"פ שלו כלפי התחתונים, אבל לעצמו תמיד נשאר באפס בלבד. וכמה שמסוגל להעביר יותר לאחרים, הוא צריך להביא את עצמו לאפס יותר ויותר גדול. וכך גדלים באצילות, כך גדלים בא-לוהות, ברוחניות.

שאלה: אני בעשירייה, ויש לי רושם שחבר בעשירייה לא משקיע מספיק או שהוא לא מלהיב אותי בדרך, הוא לא עושה רושם. השאלה, האם זה שייך למותרות?

אנחנו לא מדברים על זה עכשיו.

שאלה: שהוא אומר על הקטנות הקטנה ביותר שמאיר לנצחיות, הרי זה מה שאברהם שאל, "במה אדע", כאילו שיסתפקו רק ב..

אני לא יודע. אני לא יודע מה אברהם שאל, אני לא מכיר מה המצב שהיה שם. אנחנו מדברים על עצמנו, לא על פירושים לתורה.

שאלה: בין עביות לבין מותרות בכל זאת אתה צריך לגדול?

לגדול במה?

תלמיד: עביות אתה בכל זאת מוסיף, אתה לא יכול להיות כל הזמן קטן. אנחנו מבדרים על מותרות.

קודם כל לא אני מוסיף את העביות, אלא הבורא מוסיף לי. על ידי שמאיר יותר, אז העביות שלי גדלה. וכשהיא גדלה, אני צריך להיות בדבקות עם הבורא. הדבקות בבורא היא תמיד רק בנקודה אחת, כל היתר זה הכול על חשבון ההשפעה, על חשבון הזולת.

שאני אומר שיש לי פרצוף גדול, נרנח"י בדרגה גבוהה מאוד, מה זאת אומרת? שאני נמצא בפה דה ראש במצב שאני לא דורש לעצמי כלום, ואני מסכים להיות באפס המוחלט הזה לגמרי לכל החיים, לנצח. מה שאני רוצה זה רק שתהיה לי אפשרות, אם למעלה מזה אוכל להשפיע למעלה מזה, אז אני בונה פרצוף. שכל הפרצוף הזה הוא לא על חשבוני, לא לי, זה כבר למעלה מהדעת.

תשמע את המילים "למעלה מהדעת", "למעלה מעצמי", "למעלה מנקודת הוויתור וביטול", למעלה מזה שאני דבוק לנקודה הזאת, לעצמי אני לא רוצה שום דבר. אלא אפשר לחלק, אפשר לתת, אפשר לקבל מכאן ולמסור לשם, בבקשה. מי רוצה כיסא, כרית, לא חשוב מה ומי, בבקשה. לא אני.

תלמיד: זה נשמע כאילו קטנות מנותק מעבודה בעשירייה, כאילו אני לבד.

דווקא עבודה בעשירייה, היא אחרי שאדם לא דורש לעצמו שום דבר.

תלמיד: אבל איך אני יכול לבדוק שאני לא דורש לעצמי שום דבר, אם לפני זה אין עבודה מולם, בדיקה מולם?

אז מה זה עבודה מולם? שאני הכול מעביר להם. שאני הכול משפיע להם. שאני דואג להם. שאני מחלק להם. שאני בעצמי אפס, עוד פחות מאפס.

תלמיד: נכון, ואז ממה שתיארת, זה נשמע לי שזה כבר מצב של גדלות.

לא, "גדלות" זה נקרא עד כמה שאני מסוגל למסור להם למעלה מנקודת האפס שלי. אפס לעצמי, אין סוף להם.

תלמיד: ולא צריך להשתוקק על הגדלות הזאת?

צריכים, אבל אחרי שאתה נמצא בדבקות. איך אתה תתחיל לעשות על מנת להשפיע, אם אתה לא עושה צמצום על עצמו מוחלט? לאט לאט, לא נורא אם זה בלבול, לא מבינים. זה..

שאלה: אז בשביל מה אנחנו עובדים על קנאה, מעוררים קנאה בעשירייה?

הכול כדי לעורר כלים יותר גדולים שתהיה לנו אפשרות להשפיע. המטרה לא להיות בצמצום לעצמו, לא להיות בדבקות נקודתית, המטרה היא להידבק בבורא ולהדמות לו בכל הכלים, אבל להשפיע כמו שהוא משפיע.

תלמיד: זו לא כביכול פרובוקציה? אני מוציא חברים מהקטנות, מהדבקות שלהם במצב הקטנות, מעורר בהם קנאה.

איזו קנאה אני מעורר בהם? לדבקות באפס והשפעה באין סוף.

שאלה: המאמר יוצא מנקודת הנחה שאני כבר נמצא בדבקות.

לא. המאמר אני לא יודע, אנחנו מדברים על עצמנו. קודם כל משתוקקים לדבקות נקודתית, נקודה, לא רוצה יותר כלום. זאת אומרת, במצב שאני עכשיו נמצא, אני רוצה להגיע לדבקות. בזה שאני רוצה שהמצב הזה יישאר, וחוץ מלהשיג בו נקודת אחיזה בבורא שזה הכול ממנו, "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב", לא חשוב מה הוא נותן לי, אני לעצמי לא זקוק לכלום, חוץ מזה שיש לי קשר עימו בזה שמה שיש לי זה ממנו.

תלמיד: דבקות, זה להגיד מה שאמרת עכשיו בלב?

דבקות זה להרגיש, לחיות בנקודה הזאת. כי חוץ מהנקודה הזאת כל היתר זה כבר על חשבון הזולת, בנטייה לזולת, ובזה אנחנו כבר מתחילים לגדול בעיבור, יניקה, מוחין. הפרצוף שלנו שגדל זה בכמה שאנחנו יכולים להשפיע, בניגוד לפרצוף הגשמי שזה בכמה שאנחנו יכולים לקבל.

תלמיד: זה מרגיש קצת כמו איזה זומבי שמסתובב ולא רוצה כלום, רק להרגיש שהכול מהבורא.

שיהיה ככה, תקרא לזה זומבי, אז מה?

תלמיד: ובזה להחזיק. ואז רק אפשר כאילו לגשת למאמר. כי הוא מדבר אחרי שכבר יש לך את זה, לא לרצות.

שאתה משתוקק כל הזמן לשמור את הנקודה הזאת. המאמר לא מדבר על זה שאתה גדל למעלה מהנקודה, אלא העיקר זה הנקודה הזאת, כל הזמן לשמור עליה. ואומנות נוספת גדולה, היא איך אתה בונה את הפרצוף שלך שזה על חשבון הנתינה.

כל פרצוף רוחני זה כמה שאתה מסוגל למסור לאחרים. אבל בעצם הכול מתחיל מצמצום שבראש שזה לעצמו, ודבקות שיש בפה דראש וזהו. כל היתר זה כמה אני מקבל על מנת להשפיע שזה נתינה.

שאלה: האם הבסיס להגבלה הוא הודיה?

ודאי שכן.

שאלה: איך אתה בכלל יכול להגיע לתפילה, למשהו, אם אין לך חיסרון, אם אין לך רצון?

יש לך חסרונות גדולים, מה זה [הרצון לקבל] מזדכך?

תלמיד: אמרת, לא רוצה כלום.

יש לך חסרונות גדולים, על פני כל החסרונות האלה אתה רוצה לקבוע את נקודת הדבקות. אם אני הכול מקבל מהבורא, אז אין כאן לא רע ולא טוב. אם אני מקבל ממנו את הכול, בשביל מה אני מקבל? לא לקבל לעצמי כלום, ומה שאני מקבל ממנו למסור את זה לאחרים. זה התנאי של הפרצוף הרוחני, שלעצמי אני לא דורש כלום, רק להיות כמוסר, כמעבר.

תלמיד: אז ההגבלה היא על מה?

ההגבלה היא על הרצון לקבל שלי, להגביל את עצמי, שאני לא דורש כלום חוץ מנקודת הדבקות. וגם נקודת הדבקות, בשביל מה אתה צריך אותה? אני צריך אותה כדי להיות המקשר בין הבורא לכל יתר הנשמות, כי אני מבחינתי יכול לעשות את זה ואף אחד לא יכול למלאות תפקידי בזה.

תלמיד: לא לרצות כלום, זה לא לרצות כלום לעצמך, אבל אתה כן יכול לרצות.

כן, ודאי. אתה מקבל רצונות מכל העולם, מכל הכלים, אתה הופך להיות פרצוף של אדם הראשון.

תגידו לי אחרת, אני שואל, איך אתם מתארים עניין של על מנת להשפיע שאנחנו מדברים, אם לא בצורה כזאת? איך [עוד] אפשר לבצע על מנת להשפיע, אם [לא בזה] שאני לעצמי לא רוצה שום דבר ורק רוצה לקבל מהבורא כל האין סוף ולהעביר אותם לאחרים, איך אפשר עוד להשפיע?

שאלה: לכן לא ברור למה צריך לצמצם?

מה לצמצם? אתה לא מצמצם רצון לקבל.

תלמיד: נכון, גם אי אפשר. אבל הרי אם אני לא אסכים מראש לתנאי, אני גם לא אקבל כלום, לפחות לרצות להיות בנטייה כזאת.

אם אתה לא מסכים לתנאי הזה, אתה לא נמצא ברוחניות.

תלמיד: נכון. עכשיו כשהסכמתי לתנאי הזה ואני כבר בדבקות ואני בכלל עוד בשמחה שזה דבר גדול אז למה לצמצם, הרי שיעבור עד כמה שיותר דרכי.

איך אתה יכול לעשות כך שיעברו דרכך כל מיני צורות השפע, המילויים, אם אתה לא נמצא בדבקות עם הבורא, אם לא צמצמת את עצמך מלקבל? זה לא יעבור.

תלמיד: נכון, זה כמו תנאי, זה כמו וסת כזה, אי אפשר בלי זה.

אי אפשר בלי מה?

תלמיד: אני חייב להסכים מראש להעביר את כל מה שאני מקבל?

לא. אתה יכול לעשות את זה רק אחרי שאתה מצמצם את עצמך.

תלמיד: כן.

צמצמת, מה זה נקרא צמצום? שאני לעצמי לא רוצה לקבל שום דבר, אני רוצה להיות דבוק לבורא בנקודה, בנקודה שהיא נקראת צמצום א', אין לי שום דבר לעצמי.

תלמיד: אז לפי מה נקבע כמות או גודל השפע שאני יכול להעביר לאחרים?

אחרי הצמצום?

תלמיד: כן.

כמה שאתה יכול להעביר לאחרים. כמה שאתה מסוגל לסבול את השפע הזה בתנאי שהוא עובר דרכך לאחרים. ואתה נהנה מזה שאתה ממלא את האחרים, אתה נהנה מזה שאתה דומה לבורא, שאתה המעביר.

תלמיד: והרצון צריך לגדול, ככל שהרצון יהיה יותר גדול ככה יעבור יותר.

בטח, אז אתה הופך להיות "ישר-אל", צינור. בצינור לא נשאר כלום.

שאלה: מה זה אומר שאין רע ואין טוב, הכול מהבורא, אם הוא טוב מטיב?

אם הכול מהבורא, אז הכול טוב.

תלמיד: אתה אמרת אין רע ואין טוב, הכול מהבורא.

אז אמרתי לך, אם זה מהבורא אז הכול טוב, אפילו שמה שאני מרגיש זה רע. אני מרגיש רע מחוסר התיקון שלי.

תלמיד: אז יש טוב, אין רע.

יש רק טוב ואין רע.

שאלה: אם אני מבין נכון, הוא אומר פה במאמר שאת נקודת הצמצום צריך לחדש כל רגע מחדש, זה בעצם העניין?

ודאי. הרצונות כל הזמן משתנים.

תלמיד: ההגבלה היא לשמור על הצמצום. בכל מצב שמתגלה משהו חדש, תמיד להתחיל ממנו ולא לוותר עליו?

קודם כל לאחוז בנקודת הדבקות.

שאלה: כשמדברים על לעורר את השחר, זה לא לרצות יותר ממצבי הנוכחי?

אתה יכול לעורר את השחר, אתה יכול לרצות יותר כדי לחזק את נקודת הדבקות, ויותר למסור לאחרים, ודאי. העבודה הזאת לא משאירה אותך בהקפאה. אבל הנקודה עצמה שאתה רוצה כל הזמן להיות בנקודת הדבקות. נקודת הדבקות זאת לא נקודה, לא נקודה. זה שטח של כל העולם שאני מצמצם כלפי. וכלפי האחרים אני פותח. כל עולם האין סוף שאני עושה עליו צמצום, הוא נשאר אין סוף. רק אני מצמצם אותו עד הנקודה שאני לא רוצה ממנו שום דבר לעצמי, ואני רוצה להעביר את כל האין סוף לזולת.

ואז נמצא שאני דבוק בבורא במאה אחוז, ונשאר בו ממש, כחלק בלתי נפרד ממנו. כי דרכי הוא משפיע וממלא את כל הבריאה. אבל נקודת הצמצום שלי זה נקרא נקודת הצמצום, אבל זה פשוט כל העיגול דאין סוף. רק כלפי אני אותו מצמצם.

שאלה: ניסינו להבין את הנקודה הזו. הרצון לקבל לא מצטמצם, הוא מתרחב והוא רוצה כמה שיותר. אבל הכוונה מצטמצמת, ואז אפשר להעביר לזולת את כל מה שמקבלים?

ודאי. רצון לא מזדכך. הוא נפתח יותר ויותר ויותר לגילוי האדם, והאדם בהתאם לזה עובד עימו.

תלמיד: ציינת מקודם שהוא רוצה מהבורא כמה שאפשר יותר, אבל להעביר לזולת את האור. אם הרצון גדול, אז הצמצום הוא כביכול רק בכוונה. לעצמו הוא לא מקבל, כך זה יכול להיות?

כן, זאת צורת העבודה עם הרצון.

שאלה: איך אגו יכול להסכים להיות אפס?

דווקא האגו רוצה להיות אפס. אני רוצה להיות כמו הבורא. יש בזה קליפה גדולה. אני מסכים לא לקבל כלום, אני מסכים לכל צמצום. למה לא? אנחנו רואים שאנשים רוצים לאכול, לנוח, כל אחד משהו. במקום זה הם לא אוכלים, במקום זה הם לא נחים, עושים כל מיני התעמלויות. האגו, איך שתסובב אותו, הוא למעלה מהרצון.

תלמיד: כשמדברים עכשיו, אני לא רוצה את זה, ובאמת מרגיש שאני כל כך נגד להיות אפס, לא לחשוב על עצמי, ולחשוב רק על אחרים.

אתה לא מרגיש שבזה אתה מגיע לנצחיות, אתה לא מרגיש שבזה אתה מגיע לאמת? תנסה לחשוב, שדווקא בזה שאתה לגמרי לגמרי מבטל את עצמך, את הבהמה שלך, את הרצון לקבל שלך, אתה בזה נוגע באמת. תחשוב, תברר את זה.

שאלה: האגו תמיד מנסה להתל בנו. אתה אומר שהאגו רוצה את המצב השלם של האפס. אבל זה לא מסתכם בזה, כי האגו תמיד רוצה יותר.

זה תלוי בהערכה שלי, מה אני רואה כדבר יותר נעלה. אני רוצה להיות דבוק בבורא, אני מוכן לוותר על הכול. אני מוכן מוכן מוכן. זה גם סוג של אגו, רק שהוא עובד כעזר כנגדו. "ויגבה ליבו בדרכי ה'", זה נקרא.

תלמיד: איך אתה עוצר את הרטוריקה שהאגו מאכיל אותך כל הזמן?

זה האור עושה, אני לא יודע את זה לעשות. עלי לעשות רק כמה שאפשר, להתקדם לפי מה שהם אומרים. ולצפות למאור המחזיר למוטב.

תלמיד: ואם אני עושה נכון את חלקי, ואני מוצא את מצב האפס הזה, ואני איתן בזה, יציב בזה, שזה מה שאני רוצה, לא רוצה לעזוב את זה. אז האור יבוא ויתקן את היתר?

כן, אתה צריך תמיד להשאיר מקום לאור. אתה עושה את ההכנה, וה' יגמור בעדי.

תלמיד: מה זה אומר לעשות מקום לאור?

לצפות לזה שהוא יעשה את הפעולה. אתה מכין את הכול, ונותן לו שיבצע פעולה. כי אתה לא בעל פעולה, אתה לא יודע איך לבצע, אתה לא יודע לעשות. אתה אפילו לא יודע בדיוק מה אתה רוצה שיקרה. אתה משאיר לאור את המקום לפעולה.

תלמיד: כשאתה עושה את מה שעכשיו אמרת, מהו הסימן שאני צריך להרגיש כדי שאני אדע שאני עושה את זה נכון?

חיסרון. זה נקרא מחצית השקל. אני מכין את החיסרון לפעולת הבורא. לא צריכים יותר.

שאלה: האם אני הקטן שיודע להתבטל, להתכלל ולהתפעל, יכול דרכך לבקש להיות כמוך בליבא ובמוחא. ומתוך זה לרכוש את תכונת ההשפעה ולהיות א-לוקים, ממש א‑לוקים, שכל הטבע זה אני למעשה?

כעיקרון, כן.

תלמיד: יכול או לא?

כן. אם יש לך רצון כזה, בקשה, תתחיל לממש.

תלמיד: איך הדבר הנפלא הזה שנקרא ביחד בחיבור, מביא אותנו מאפס לאין סוף ממש?

זה נפתח, בהתחלה זה לא מורגש, אבל אחר כך נפתחת הזדמנות בחיבור בינינו למימד אחר, למדרגה הרוחנית ואז אנחנו מתחילים להבין איך זה עובד. איך חיבור שהוא מעל האגו שלנו, מעל הרצון לקבל, דווקא יש בו תכונה רוחנית, תכונה חדשה שקודם לא ציפינו, לא הרגשנו, לא הבנו שזה יכול להיות בכלל במציאות.

תלמיד: איך צמצום א' נותן לי לחשוב ולהרגיש שבשביל עצמי לא כדאי לי לחיות? תאמין לי שלא כדאי לי לחיות בשביל עצמי.

זה לפני צמצום א'. ההחלטה הזאת צריכה להיות לפני זה, ואז אדם מבקש את הכוח ומקבל את הצמצום. זה בדיוק מה שאמרנו כאן, עניין ההגבלה כל הזמן, להגביל להגביל להגביל את עצמו. כל הזמן לצמצם לצמצם לצמצם את עצמו ברצונות החדשים שמתעוררים. ואז מעל הרצונות החדשים האלה, שהוא מצמצם אותם לעצמו, מיד מתחיל להרגיש בזה התרחבות, ודרך הרצונות האלו הם הופכים להיות כצינור, מתחיל להעביר לזולת. מה עושה גלגלתא, מה עושה ע"ב, מה עושה ס"ג? אלה דוגמאות. עושה אפס, צמצום בפה דראש, בונה מזה ראש אחרי הצמצום, כמה אני מסוגל להשפיע. ומעביר דרכו, דרך התוך שלו, דרך הפרצוף, מעביר דרכו את האור, כמה שמסוגל לקבל בעל מנת להשפיע.

זה כבר האור הפנימי שלו, זו מידת ההשפעה שלו לבורא, דרך פרצופים הבאים. אחר כך הם יבואו והוא כל הזמן מוסיף ומוסיף את העבודה שלו. כך גלגלתא עובד. זו דוגמה, זה פשוט מה שאנחנו עכשיו אומרים, אותה העבודה. כך עובדים כולם. אתם תראו עוד מעט על השרטוטים האלה, כמו שמהנדס מסתכל על איזה מנוע, מכונה או משהו, איך זה עובד. זה הכול צמצומים, קבלה על מנת להשפיע, ואיך זה עובר, איך עולות הרשימות, נותנים הזדמנות לכלים עליונים יותר להשפיע לכלים התחתונים יותר. כך זה עובד.

תלמיד: איך נעזור לכולם שכל אחד יצדיק את ה' שלו, וכולנו ביחד נצדיק את שם ה' הקדוש?

זה בהתכללות. שאני מעביר לאחרים, וכולם מעבירים אלי.

מה קורה כאן? גלגלתא עושה צמצום, חשבון בראש, כמה היא יכולה להעביר, ומזה היא בונה את הע"ב. ע"ב כדי להיכנס לפעולה, הוא מעביר את החסרונות שלו לגלגלתא. גלגלתא מעבירה אותם לאין סוף, מקבלת מאין סוף כוח, עושה עכשיו עבודה יותר גדולה, כדי גם לקבל על מנת להשפיע לע"ב. אז בגלגלתא עכשיו התווסף, חוץ מאור הנפש, אור הרוח, זאת אומרת היא יותר בהשפעה ונותנת לע"ב. זאת אומרת יש לה צמצום יותר גדול, ואז יש לה השפעה יותר גדולה. יש לה השפעה כלפי הבורא, כי כשמקבלים ממנו עושים לו תענוג, גורמים לו תענוג. מזה יוצא ע"ב. ע"ב מתחיל לעבוד, הוא מעביר את החיסרון שלו לגלגלתא. גלגלתא מעבירה את החיסרון הזה לאין סוף, וככה כולם עובדים.

כל אחד עובד במצב שהוא לא רוצה כלום, עושה צמצום בפה דראש. אלא כדי להשפיע לאחרים הוא עושה פעולת זיווג דהכאה, זאת אומרת נגד הרצון שלו, הכול זה למעלה מהרצון שלו, בעל מנת להשפיע, וכך מעביר לאחרים. וכך כל אחד. ולכן את עניין ההגבלה, אתם יכולים ללמוד ממש מכל פרצוף ופרצוף דקדושה.

תלמיד: אמן, כן יהי רצון, ותודה רבה לך.

קיבלתי ברכה.

שאלה: יש לנו בעשירייה קנאה, תאווה וכבוד בשביל לגדול. איזה כלים יש בעשירייה בשביל להגביל את עצמנו?

אחרי שאני נמצא בנקודת הצמצום אני מתחיל לראות בי אפשרויות, הזדמנויות, כוחות להשפיע לזולת, ודרך זה להשפיע לבורא. כי לבורא עצמו אני לא יכול להשפיע, מה תיתן לו, אלא דרך זה שאתה משפיע לזולת, כי כל התענוג שלו בזה שהנבראים נהנים.

התענוג לבורא שאחרים נהנים. איך אני יכול לתת תענוג לבורא? בזה שאני מעביר דרכי את המילוי לאחרים, שהם ייהנו. לכן זה החשבון שלי כל הזמן, איך אני יכול להשפיע יותר ויותר. ואני בעצמי? שוב, נקודת הצמצום, אחרת אני לא עושה מעצמי צינור, וכך אני משפיע להם.

תלמיד: בשביל להכניס מסמר יש כלי שנקרא פטיש. בעזרת איזה כלי אני מצמצם את עצמי?

על ידי איזה כלי אני מצמצם את עצמי? אחרי הרבה מאמצים והרבה עבודה אני מרגיש שאין דבר יותר טוב מלהיות אפס. זו תוצאה מהשפעת המאור המחזיר למוטב. פשוט אפס, לא לתפוס את כל העולם ולא לרכוש את כל העולם, אפילו לא לדעת ולא להבין ולא כלום, אלא להיות אפס ליד הבורא. כי אז אני דבוק בו ובצורה כזאת אני לא מהווה גוף זר. ומזה כבר הלאה, מתחיל להיות עניין של השפעה.

תלמיד: אני מבין שזה לא משהו שאני עכשיו יכול לעשות?

כל אחד יכול, כל אחד, על זה אין שום בעיה.

תלמיד: אמרת שהמאור עושה את זה.

נכון, אבל אם אתה לא תרצה, איך המאור יעבוד עליך?

נקרא שוב את המאמר.

קריין: עמוד 570 ב"כתבי בעל הסולם", מאמר נ"ג, "ענין הגבלה"

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".

וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.

ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו." אלה כלים דקבלה. "אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות." התוספות שיהיו מעל זה, על חשבון הזולת, לטובת הזולת.

שאלה: אבל דווקא התוספות הן מה שהופכות אותנו יותר דומים לעליון כמשפיע?

נכון.

תלמיד: וזה דווקא לא נחשב כעיקר.

אבל אם אתה לא מקבל את הקטנות, אתה לא מקבל את התורה, אתה לא הולך לקבל כוחות דלהשפיע.

תלמיד: אבל העניין הוא רק לעכשיו, שהדבקות, הקטנות היא העיקר, שאחר כך יוכל להתפתח להידמות יותר לעליון?

כן, זו תחילת כל פרצוף, כל מדרגה. ואחר כך שוב כמו מעמד הר סיני, ושוב אותם הדברים.

שאלה: לא ברור מה זה להיות בדבקות הכי קטנה.

דבקות הכי קטנה זו דבקות על תנאים של אפס, שאין לי מזה כלום. רק מה יש? שאני דבוק לעליון. איך אני דבוק לעליון? לא מקבל ממנו שום דבר. מה שאני מקבל כרגע זה שיהיה, לא חשוב לי מה שיהיה. אני לא רוצה להשתמש בכוחות שלי בכלל, אני לא רוצה לדרוש ממנו שום דבר, אני מסכים שהבורא לא יידע ממני. זאת אומרת, לא להפעיל שום כלים משלי. תתארו לעצמכם, שום כלים משלי, אפס המוחלט, זה מה שאני רוצה להיות, עם כל האגו הגדול שלי, עם כל הרצון הגדול שלי. אני לא מצמצם, רצון אי אפשר לצמצם, אפשר לצמצם את השימוש שבו, אבל לא את הרצון בעצמו.

תלמיד: זה נקרא שאני לא מקבל כלום?

זה נקרא שאני לא מקבל כלום, כן.

תלמיד: אבל איך זה עובד בעשירייה?

לא מדברים עכשיו על עשירייה, אני לא רוצה להתבלבל.

תלמיד: זה משהו שאני יכול לעשות?

תעשה את זה לבד, עזוב עשירייה בינתיים.

תלמיד: האור עושה או אני עושה את המאמץ לצמצום?

אתה עושה. אם אתה לא יכול לעשות, תבקש מהבורא, אבל תבקש מהבורא להיות רק בצמצום. מה זה בצמצום? מה שעכשיו יש לי אני לא רוצה ששום דבר ישתנה, אני רוצה להיות דבוק בזה. במה שאני נמצא אני לא דורש שום שינוי, רק דבקות אליך. מה זה דבקות אליך? שמה שאני מקבל אני מקבל ממך ולכן זה טוב, זאת אומרת ללא שום ביקורת.

יש לך עסקים גדולים, אלו בפריחה ואלו בנפילה, יש לך בבריאות כך וכך בעיות, יש לך במשפחה כך וכך, זה לטוב וזה לרע, וכן הלאה, זה לא חשוב. אני רוצה בסך הכול לקבוע על המצב שלי, מפני שאני מקבל את זה ממך, שאני דבוק אליך על פני כל המצב הזה, לא דורש שום שינוי.

תלמיד: כשאני במאמץ אני נהנה?

אתה נהנה מזה שמה שאתה מקבל אתה מקבל מהבורא, ולכן זה טוב ומיטיב, ולכן מה שאתה מקבל זה טוב. נקודת הצמצום.

קריין: נעבור לעמוד 535 ב"כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה". טור א', פסקה שנייה מלמטה, שמתחילה "והטעם", אנחנו בשורה שלישית, שורה שמתחילה "הוא".

"כל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."

זה לא ברור, אבל רואים שזה עניין חשוב. אני חושב שהגענו למצב שאפשר להבין את זה, אפשר גם לממש את זה. אתם מסוגלים, לא לפחד, לא להתבייש, זו העבודה שלנו.

שאלה: כמה שיותר אני נמצא בנקודת הצמצום הפרטית שלי, כך יותר שפע אני יכול להעביר לסביבה. כלומר, התפקיד שלי הוא להזין, לטפח סביבה אגואיסטית?

לא הבנתי, התפקיד שלי הוא לטפח סביבה אגואיסטית?

תלמיד: כמה שאני מעביר יותר שפע מישהו צריך לקבל אותו.

כן.

תלמיד: ואם אף אחד לא מקבל אז מה כל השפע הזה?

איזה שפע אתה מעביר לאחרים?

תלמיד: זה לא משהו מוחשי, אני לא מדבר על שפע גשמי, אלא אני הופך להיות מין צינור שמזין את הסביבה.

זה מובן, אבל מה הוא השפע עצמו שאתה מעביר?

תלמיד: זה אותו אור שאני כצינור מהבורא מפיץ בעולם.

שאת אותו שפע אפשר לקבל ברצון לקבל של הזולת?

תלמיד: אותו שפע ברצון לקבל, זה אחד הכלים להעביר את השפע.

אתה לא מבין מה שאני שואל. השפע שאתה מעביר מהבורא לאחרים זאת השפעה, ואת זה אפשר לקבל באחרים גם רק בכלים דהשפעה. נתתי על זה דוגמה ע"י ע"ב וגלגלתא. כל עוד ע"ב לא מוכל לקבל את האור, שעושה בעצמו שם צמצום, זיווג דהכאה, הוא לא יכול לקבל את האור מגלגלתא. מה שהכלים הרוחניים מעבירים, הם מעבירים את השפע הרוחני.

תלמיד: כלומר זאת עבודה פרטית?

זו כבר שאלה אחרת, פרטית או כללית. נניח פרטית. אתה צריך להשפיע לאחרים עד כדי כך שהם גם ירצו להיות רוחניים, ואז תוכל להעביר להם את השפע הרוחני. זה הכול. אנחנו מדברים על ההתקשרות בדרגה רוחנית, בקומה רוחנית ולא בדרגה הגשמית.

שאלה: איזה בירורים של נקודת הפה בפרצוף הם מותרות ואיזה לא?

אנחנו לא מדברים איך אנחנו מוסרים את זה לקבוצה, עוד לא רציתי לדבר על זה, איך בקבוצה כולם נמצאים בנקודות הצמצום ומתחילים להעביר אחד לשני מעבר לנקודת הצמצום. זו כבר רשת רוחנית שאנחנו צריכים לקשור בקבוצה בצורה מעשית. לא רציתי לדבר על זה בינתיים, זה מדי. אלא רציתי לדבר על כל אחד ואחד, להתחיל מהפעולה הראשונה.

כל אחד מגיע למצב שבמצב שהוא נמצא הוא מסכים להישאר לנצח, הוא לא רוצה כלום. כי במצב שהוא נמצא זה לא שהוא מבטל את עצמו, אלא הוא מבטל את הרצון לקבל שבו ולא רוצה לקבל שום דבר, מפני שתמורת זה הוא מקבל דבקות בבורא, דבקות בנקודה. לא צריך יותר, יש תמיד נקודת הדבקות אחד בשני.

חוץ מנקודת הדבקות יש לעליון רצון גדול, יש לתחתון רצון משלו, ורק בנקודת הדבקות איפה ששניהם מבטלים את עצמיותם זה כלפי זה, יש ביניהם דבקות. זה דבר מאוד מיוחד, אין את זה בעולם שלנו, זה ממש דבר רוחני. מזה יש תוצאה בהתקשרות, נדבר על זה אחר כך.

על זה אנחנו מדברים, איך אנחנו מבטלים את עצמנו כדי להיות בנקודת הדבקות עם הבורא בלבד. לא מדברים עם החברים, לא מדברים בקבוצה, לא מדברים בכל העולם, זה יבוא אחר זה. קודם שזה יקבע אצלנו בצורה אישית ושכלית מה זו נקודת הדבקות. מה זו נקודת הוויתור? מה אני צריך לבטל? על מה אני צריך לוותר? למה אני צריך להיות דבוק? מה זה נקרא שאני מוכן להישאר בזה לנצחיות? יש כאן הרבה שאלות. וכל זה נקרא מושג של "צמצום". אבל שוב, הסיבה לצמצום היא שאני רוצה דבקות, כי אחרת אני לא משיג אותו.

שאלה: מה נכנס למערכת מקטנות לגדלות? אם כולם לא רוצים שום דבר חוץ מאפס, אז איזה מרכיב במערכת רוצה משהו חוץ מאפס? מי במערכת הכללית זקוק לגדלות בכלל אם כולם בקטנות ובשביל מה? מי בכלל רוצה משהו ומביא את המערכת לקבלת האור דרך הפה של כל הפרצופים?

אני מצמצם את עצמי מלקבל כדי להיות בדבקות התמידית עם הבורא, לא חשוב מה שיקרה. זה כלפי "האני" שלי. חוץ מזה, אני פותח את עצמי ברצון לקבל שלי כמה שיותר גדול, מעבר לצמצום, כדי להעביר את כל השפע שיש, את כל האור מלמעלה למטה כלפי האחרים. בזה אני משתמש ברצון לקבל שלי, זה נקרא בעל מנת להשפיע. בכמה אני מסוגל לעשות את זה? אני עושה חשבון. החשבון שלי הוא בהתקשרות לזולת, לתחתון, והחשבון שלי עם הרצון לקבל שלי, עד כמה אני מסוגל לפתוח את הרצון לקבל שלי כדי למלא את התחתון ובעצמי להישאר בדבקות.

כאן השאלה, מה עם נקודת הדבקות שלי בבורא אז? האם היא משתנה, אולי היא הופכת להיות כבר לא נקודה אלא שטח? זה הופך להיות צינור. בצינור הזה אני והבורא נמצאים יחד בפעולה כלפי התחתון. על ידי זה שאני משפיע לתחתון ממני, אני הופך להיות שותף. אני בזה מתחיל להיות שייך לבורא, אנחנו פועלים יחד כשותפים. יחד אני מרגיש אותו, אני מרגיש איך אנחנו פועלים יחד, איך השפע ממש זורם דרכי לתחתון, ואני בזה מרגיש את עצמי כבורא, כי כלפי התחתון זה כך. כל העליון כלפי התחתון זו דרגת הבורא.

צריכים ללעוס את זה הרבה.

שאלה: האם אפשר להגיד שקטנות זה מרכז העיגול וגדלות זה יושר כדי להעביר קטנות במצב יותר גדול?

כן.

שאלה: האם מקובל רוכש את הצמצום בצורת קבע, או שהוא גם נופל מנקודת הצמצום?

הצמצום כל הזמן מתחדש, כי הרצונות כל פעם משתנים. אז אתה צריך כל הזמן לטפל בצמצום, לדאוג שהוא יהיה מתאים לרצונות שלך. זאת אומרת, זו עבודה בלתי פוסקת להיות בצמצום, להיות בקטנות, להיות בדבקות. זה כל הזמן, כל הזמן.

תלמיד: הצמצום נעלם מהמקובל והוא צריך לחדש אותו, או שיש לו אותו בצורת קבע?

אין קבע. הרצונות כל הזמן מתחדשים, מתגלים יותר ויותר בהתאם לזה אתה צריך לשנות את כל ההחלטות שלך.

תראו איזה מאמר קטן אבל כמה שמעורר עכשיו בנו ממש מחשבות וספקות ובעיות. הוא מאוד מאוד מעשי, אנחנו חייבים כבר לממש אותו.

שאלה: כתוב "ויוליכן משה לתחתית ההר ... שמשה הוליכן לסוף המחשבה". "תחתית ההר" אנחנו מבינים, הר סיני, הר שנאה, אם אני מבין נכון, לא משנה איזה מצב מתגלה, הוא רוצה להיות בדבקות לבורא בלי קשר לעצמו.

מה זה, בלי קשר? אז מי יהיה דבוק?

זאת אומרת, נגיד שזה כך, לא רוצה לקבל בחשבון את כל הרצונות שלו אלא לצמצם אותם כך שבסך הכול עם כל הרצונות להיות דבוק בבורא. לא חשוב כמה שהוא מקבל, הוא על זה לא אחראי. הרצונות שלנו מתמלאים, משתנים, מתרוקנים, אני רוצה להיות למעלה מכל השינויים שבהם בדבקות.

תלמיד: כן, בדיוק. ואז הוא ממשיך, "ויוליכם לסוף המחשבה". איך הוא מקביל את תחתית ההר?

אחרי כל השינויים שאני מרגיש ובכל רגע ורגע יש בי כל מיני שינויים למיניהם, סוף המחשבה שלי, שאני רוצה להיות רק בדבקות.

תלמיד: "סוף המחשבה" זו המטרה?

ההחלטה אחרונה.

תלמיד: אחרונה ברצף הפעולות?

אחרי כל ההבחנות, כל הבירורים, מה אני מחליט בסוף, זה נקרא סוף המחשבה. אני מחליט שחשוב לי יותר מהכול רק דבקות.

תלמיד: אבל זה דבר שהוא כל הזמן עם נקודת הדבקות.

הוא כל הזמן משתנה, אז מה? אבל מה משתנה? משתנים התנאים, משתנות ההחלטות, אבל היסוד עצמו, מה אני רוצה להשיג כל רגע ורגע, הוא לא משתה, אני רוצה להיות בדבקות באפס ממש. מה זאת אומרת, באפס? לא חשוב מה שאני מקבל מהבורא, אלא אם אני אקבל את זה ממנו זו שלמות. והסימן לזה שאני צריך להיות בנקודת הדבקות בשמחה.

תלמיד: אז לאחוז בנקודת משה זה הפתרון?

אני לא יודע מה זה נקודת משה, אל תבלבל אותי.

תלמיד: אז מה זה, זה מה שאני שואל? אני לא מבין.

אם אתה מכיר את נקודת משה, בסדר, שיהיה משה.

תלמיד: במצב הזה שהוא כל הזמן משתנה איך יכולה להיות נקודה אחת?

למרות שהכול משתנה אני רוצה להיות בנקודת הדבקות. אני עומד על רפסודה והיא כל הזמן משתנה וכל הזמן קופצת על הגלים וכול זה, ואני אוחז בה כל הזמן. זה נקרא שאני אוחז בנקודת הדבקות ולא חשוב על התנאים שמשתנים.

שאלה: זאת אומרת, שהבורא מתחיל את הבריאה כל פעם ואני צריך לעצור אותה.

אתה לא צריך לעצור אותה, אתה לא מסוגל לעצור אותה. אם הייתי יכול לעצור את הבריאה. איפה מצאת כפתור כזה?

תלמיד: אז לא לעצור, להשלים.

להשלים. במה?

תלמיד: בזה שאני בעצם דבוק אליו.

שאתה מקבל את התנאים האלה ודבוק אליו למרות כל התנאים. שישתנו לאן שהם רוצים, מקצה לקצה, אתה דבוק למי שמביא לך את התנאים האלה. אתה דבוק במאציל, נקודה. לא חשוב מה שעכשיו הוא משפיע עליך, שאתה ברצונות שלך המקולקלים מרגיש אותו בדרך כלל כרע, כלא בסדר וכן הלאה. כן. אבל אתה דבוק בו. ומנקודה האחיזה הזאת, שזו נקודה אמיתית, שאתה דבוק בו למרות כל השינויים שעוברים עליך, אתה נמצא בשמחה.

תלמיד: וכל פעם הוא שולח לי רצונות יותר גדולים ויותר מבלבל אותי, ואני צריך כל פעם להידבק בו.

אז יש לך נקודת דבקות יותר גדולה. זו רק התחלה.

שאלה: אולי אני הבנתי לא נכון, אבל אני חשבתי שיש עניין שאם אתה לא מחפש.

אתה מחפש רק דבקות.

תלמיד: אני שמעתי, שאתה אמרת פעם.

זה לא חשוב מה ששמעת, אתה מחפש רק דבקות.

תלמיד: יש מצבים שאם אתה לא מחפש את הפתרון למצב.

הפתרון רק דבקות.

שאלה: הבורא משפיע לאדם כל הזמן מחיצוניות, גשמיות, מחשבות, רצונות, כל הזמן משנה ואדם צריך לצמצם ולהידבק שזה מגיע מהבורא. ומה עושה עם כל מה שהבורא מעורר בו, איזה החלטות הוא צריך לקבל?

אז לפי מה שאנחנו לומדים, למרות שהוא מקבל בלבולים מכל השטחים ומכל הרמות ובכל הצורות ואופנים, הוא צריך להגיד, כל זה בא ממקור אחד בלבד, אין עוד מלבדו. אם זה בא ממנו זה בא כדי לגדל אותי. במה לגדל? בנקודת הדבקות. אז אני דבוק בו כמו תינוק שאוחז באמו ושיהיה מה שיהיה. כמה שיהיו יותר צרחות מבחוץ ודברים מפחידים, הוא עוד יותר אוחז באימא. אתה מבין את זה, ראית את זה? זו הצורה האינסטינקטיבית של הרצון לקבל, שדבוק במאציל שלו. ככה. יותר מזה הוא לא רוצה כלום, כי שם הוא מבין ששם זה הטוב.

כך אנחנו צריכים להיות.

תלמיד: ומה עושה עם כל מה שהבורא מעורר בו?

הוא מגדיל על זה נקודת הדבקות.

תלמיד: אבל הוא משפיע עליו כל מיני רצונות, תעשה את זה, תעשה את זה.

מגדיל על זה נקודת הדבקות.

תלמיד: אבל צריך לעשות עם זה משהו.

עם הבורא אין לך יותר מה לעשות. בגשמיות תעשה מה שצריך, אבל ברוחניות אין לך יותר מה לעשות, רק נקודת הדבקות.

תלמיד: אז אדם דרך נקודת הדבקות הוא הופך להיות לצינור בצורה אוטומטית? יש עוד איזה פעולות שהופכות אותו?

אחר כך יהיו עוד. בינתיים אנחנו מדברים רק על נקודת הדבקות, לאחוז בה בטוח. מעבר לנקודת הדבקות איך אני יכול לעבוד, להרחיב את הדבקות בבורא, זה שאני הופך להיות שותף שלו להשפיע לזולת.

תלמיד: ומה הופך אותך לשותף שלו?

שאני מתחיל להיות צינור כלפיהם. אני מקבל את הרצונות שלהם ועובד על הרצונות שלהם כדי לספק להם הכול. מה אני מספק להם? כל מיני צורות השפעה כדי לעורר בהם גם כן נקודת הדבקות.

תלמיד: אז בזה שאדם מצמצם את עצמו לגמרי מכל הרצונות שלו, השפעות של הבורא הוא פשוט מפנה מקום לזולת.

הוא לא מצמצם שום רצון, הוא רק אומר שכל מה שהוא מקבל, הוא מקבל כדי להיות דבוק בבורא על פני כל המאורעות שעוברים עליו. תצטרכו לחשוב על זה, ואין כאן.. רק הנקודה הזאת היא מאוד חשובה, והיא חייבת להיות ברורה, ועליה צריכים ממש לעבוד. ושוב, אנחנו נקרא את המאמר הזה הקצר, "ענין הגבלה".

קריין: 570. מאמר נ"ג, "ענין הגבלה".

נג. ענין הגבלה

שמעתי עש"ק א' סיון תש"ג

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".

וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.

ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה."

כי זה מגיע מתוך זה שמצמצמים את עצמם ודבוקים בבורא. אז שמחה היא מדבקות בבורא, "כי בו ישמח לִבּנו"¹.

"וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

קריין: שמעתי, מאמר צ"ו בעמוד 599, טור ב', פסקה שניה מלמטה, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה".

"ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.

וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.

כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח."

שאלה: דווקא הקטע הזה משלים את הבלבול. אם יש לי איזה חיסרון או חוסר שביעות רצון ואני רוצה רק להיאחז בדבר אחד, שזה בא מהבורא וזה מספק אותי שיש לי דבקות בו, אבל את זה אני יכול רק למעלה מהדעת. זאת אומרת, אין לי באמת משהו להיאחז בו.

ודאי. איך אתה רוצה, בתוך הדעת להיאחז בבורא? בשכל שלך?

תלמיד: אז מה משלים את אותו חיסרון שיש?

אתה לא יכול להשלים את החיסרון שלך בדעת, ודאי שלא.

תלמיד: אז אולי אפשר להגיד שמה שמספק אותי, זה לא שאני נמצא בדבקות, אלא ההשתוקקות להיות בדבקות, זה מספיק לי?

אני לא מבין את הפשרות האלה שאתה עושה. אנחנו חייבים להגיע לדבקות. בדבקות אתה צריך להרגיש למי אתה דבוק, ממש להרגיש, וזה בתוך זה שאתה לא עובד עם הרצון לקבל שלך, אלא למעלה ממנו. תנסה להמחיש את זה כמה שאפשר.

שאלה: רשום בפסקה הראשונה, "שהתחיל עתה את עבודתו" או "שהעבודה אצלו היא כמו דבר חדש". זה אומר שזה למעלה מהדעת?

"למעלה מהדעת", זאת אומרת למעלה ממה שיש בכלים דקבלה שלך. אתה לא מרגיש בכלים דקבלה שלך מילויים, רצונות שהם מלאים, ידיעות שאתה מרגיש אותם, מבין אותם, הם מספקים אותך. אין דבר כזה. ואתה בכל זאת הולך ואומר, "זה לא חשוב לי, העיקר מה שאני מקבל, כי אני מקבל את זה מהבורא".

קיבלתי את זה מהבורא? קיבלתי. אני מסופק בזה בכלים שלי? לא. אבל זה לא חשוב לי. וההיפך, כמה שיותר אתקדם ברוחניות, יראה לי שאני מקבל ממנו פחות ופחות ואני על פני פחות ופחות אצטרך לקבוע את נקודת הדבקות שלי יותר ויותר.

תלמיד: זה מצב של תחילת העבודה?

תחילת העבודה זה שמה שאני מקבל, כל מה שיש לי כרגע ברוחניות. על גשמיות לא מדברים. לא להתבלבל. כל מה שיש לי ברוחניות, אני אומר, "זה הכול בא מהבורא ולכן זה מושלם, ואני כך רוצה לקבל את זה", זהו. אין לי על זה שום ביקורת, רק דבקות.

תלמיד: תחילת העבודה זה שלמות?

אז אתה מגיע לשלמות.

שאלה: לא ברור מה הקשר בין דבקות, לצמצום.

איך אתה יכול להגיע לדבקות בלי צמצום?

תלמיד: וגם הפוך.

נגיד גם הפוך.

תלמיד: אז הקשר לא ברור. זה לא שאין קשר. אני לא אומר שאין. אני אומר, הוא לא ברור.

אני רוצה להגיע לדבקות, ולכן אני עושה צמצום. אחרי שאני עושה צמצום, אז אני מממש את הדבקות.

תלמיד: ואיך אני יכול להיות בטוח שעשיתי צמצום ממש על כל המצב?

זה לפי הרגשת הדבקות שלך בבורא, שאתה מרגיש שאתה דבוק בו, שכל המצבים שעוברים, אתה מדביק אותם אליו.

תלמיד: כאילו צמצום זה משהו החלטי, על כל המציאות?

לעת עתה.

תלמיד: ודבקות, יכולה להיות חלקית?

דבקות, בכל מצב.

תלמיד: אם אני עושה צמצום על המצב, אז אני כבר אמור להיות דבוק בו במאה אחוז.

על מה אתה עושה צמצום?

תלמיד: על מה שמתגלה כרגע, המצב שבו אני נמצא כרגע, כמו שדיברנו. מה שיש לי.

אתה עושה צמצום על המצב? איך אתה יכול?

תלמיד: להיות דבוק בבורא, זה מצריך אותי לצמצם את היחס שלי לְמה שקיבלתי ממנו עכשיו.

שהיחס הזה יהיה, שמה שקיבלת ממנו זה הכול טוב ומיטיב וזה בא ממנו, ולכן אתה לא עושה חשבון, או אתה עושה חשבון, זה הכול כבר תלוי במדרגה. נגיד, אני לא עושה חשבון על שום דבר מה שאני מקבל ממנו, אלא בשבילי זה הכל טוב ומיטיב, ואז אני דבוק אליו, דבוק בו.

מה אתה שואל על זה?

תלמיד: זה מצב שאני קודם דבוק, ואז כאילו יוצא שצמצמתי את הכול. קודם כל אני בדבקות, אחרי זה אני לוקח את הדבקות ומשתמש בה.

עכשיו אתה צריך לפתוח את המצב, אתה רוצה, או מה?

תלמיד: נכון, בדיוק, ויש מצב שהוא הפוך.

בשביל מה אתה צריך לפתוח אותו אם יש לך דבקות? להרחיב.

תלמיד: לפי מה שהוא כותב, זה לא נכון לעשות.

זה נכון לעשות, בתנאי שיש לך למי להשפיע. אם יש לך קבוצה, אם יש לך למי להשפיע, אז אתה פותח את עצמך כלפיהם, ואז אתה רוצה להעביר אליהם את כל מה שאתה משיג בדבקות שלך.

אם אתה מסוגל אחרי שצמצמת את עצמך [ומרגיש] רק דבקות, עכשיו אתה מתחיל להרחיב את הכלים שלך כדי להשפיע להם, לא לעצמך, אלא כלפיהם. אז הרצונות לקבל שלך שקודם היית למעלה מהם, נמצא בדבקות בלבד ולא עשית בהם שום ביקורת, עכשיו אתה עושה ביקורת, כמה אתה יכול להעביר דרכם משהו לאחרים.

מה אתה מעביר להם? אתה לא יכול להעביר איזה שפע מלמעלה.

תלמיד: איך שאני מבין, אני מעביר להם את הדבקות, את הכוח הזה.

השפעה. כמה שאתה השגת דבקות בעליון, אותו כוח עכשיו אתה יכול להשפיע להם. אחרי שהם יקבלו ממך את התיקונים האלו וגם יגיבו בצורה כזאת שהם יהיו בדבקות אליך, במידת הדבקות שלהם אליך, אתה תוכל להשפיע להם. זה נקרא שאתה מוליד פרצופים ובצורה כזאת ממלא אותם.

תנסו קצת יותר להיות בזה ככה, תתבלבלו בזה, לא חשוב, העיקר זה לעבוד.

שאלה: השלב הראשון הוא בעצם שאת כל המציאות שמופיעה, שהבורא מציג לי, אני מצמצם, אני מייחס לבורא.

יותר נכון ככה, לא לצמצם. "הצמצום" זה משהו שלא מובן לנו, את מה לצמצם, מה אני סוגר, מה אני פותח. זה עניין רגשי, שאני לא רוצה לעשות ביקורת על זה.

תלמיד: שזה בא מהבורא. אבל מצבים לא נעימים שמופיעים כלפיי, איך אני מייחס את זה, אתה אומר, מעביר את זה הלאה, איך אני מעביר את זה לקבוצה, כמו שאמרת עכשיו?

מה זה "לא נעימים" אם אתה נמצא בדבקות?

תלמיד: איך זה קשור לעשירייה, מה שאמרת עכשיו לחבר?

אני לא אמרתי לו על העשירייה, אני אמרתי לו איך אני יכול אחר כך להשתמש ברצון לקבל שלי.

תלמיד: אתה יכול לחזור על זה שוב, איך אני יכול להשתמש ברצון לקבל?

לא, אני רואה שזה עוד מוקדם. לא לדבר על התקשרות בינינו. אלא הפעם אנחנו מדברים רק על נקודת הצמצום שאנחנו עושים, זו נקודת הדבקות, לא שטח, לא צינור, נקודת הדבקות, לזה אנחנו רוצים להגיע, בזה רוצים להתקיים.

הנקודה הזאת היא קבועה, היא חייבת להיות כל הזמן. זאת אומרת, היא בעצמה לא קבועה, אבל כל הזמן אנחנו מחדשים אותה. איך אנחנו ממנה והלאה ממשיכים? זה אחר כך. מקבלים את תכונות הבורא, מתחילים להבין איך לסדר את עצמנו בכלים דהשפעה.

שאלה: מה זה כוח ההשפעה הזה שאמרת שמעבירים?

לא רוצה לדבר על זה, זה יהיה בלבול, בשביל מה? חבל שהתחלנו בזה.

שאלה: מה עובר כשאני עושה צמצום, עשיתי צמצום, מה נשאר ממני?

צמצום. לא רוצה לדבר יותר, אני לא רוצה לדבר על המעבר.

תלמיד: לא מדבר על המעבר.

אלא מה?

תלמיד: אני מנסה להבין את הנקודה הבאה. אתה אומר, "אני מצמצם", מה זה אומר לצמצם את עצמי?

אני נמצא בדבקות עם הבורא. כמו שבעל הסולם אומר על עניין ההגבלה, הגבלתי את עצמי, אני נמצא בשמחה, שומר את הצמצום שלי וזהו. ולא חשוב לי מה אני מקבל מהעליון. מפני שזה מהעליון, כמה שאני מרגיש רע או טוב, יש לי עוד יותר ועוד יותר על כל השינויים האלה להיות בדבקות. ואז אני מגיע בכל השינויים הללו, רע, טוב, טוב, רע, בכל מיני האופנים אני דבוק ודבוק בבורא, אחרי שאני גומר את התהליך הזה נפתח לי משהו חדש.

תלמיד: אני לא מדבר על זה שיפתח לי משהו חדש, אני עוד תקוע בשלב הזה. כדי לרצות להיות בדבקות יש לי רצון, אני רוצה להיות בדבקות.

בבקשה, אתה יכול גם עכשיו.

תלמיד: גם על הרצון הזה אני צריך לעשות צמצום? אני לא מבין מה נשאר מהרצון לקבל שעושה את הדבקות?

אתה עושה כאילו צמצום על ההחלטה שלך. מה אני מקבל מהבורא, דברים רעים, דברים טובים, מה שאני מקבל, אני מקבל. אני מתעלה מעל מה שאני מקבל להחלטה, שזה הכול בא מהבורא, זה טוב ומטיב, אז אני רוצה להיות דבוק לעניין הזה של טוב ומטיב, למעלה מההרגשה שלי. יש לי כל מיני בירורים, ביקורת, אבל אני דבוק למקור, לא לרצון לקבל שלי שמרגיש רע ובלבול במוחא וליבא, אלא למקור שהוא כולו טוב. זה כבר אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: אתה מקבל את העבודה בשמחה כאילו שאתה נמצא בראייה ודעת אמיתיים.

נגיד, ראייה ודעת. לא חשוב. לקבל הכול בשמחה מפני שאתה מקבל מהמקור כול טוב. אתה אומנם בכלים המקולקלים שלך לא מרגיש שזה כל טוב, אבל אתה מקבל את זה כאילו שזה כול טוב. זה נקרא למעלה מהדעת.

תלמיד: זה כבר אחרי הדבקות, לקבל את העבודה בשמחה?

כתוצאה מזה אתה נמצא בדבקות.

שאלה: הנקודה הזאת היא מאוד יסודית בעבודה שלנו.

נכון.

תלמיד: איך אנחנו שומרים עליה? כמו בצבא, שיש לנו משימה לפרק נשק ואנחנו צריכים לעשות את זה בעיניים עצומות. איך אנחנו מגיעים למצב שזה לא יברח לנו, בעבודה הפרקטית שלנו?

מה זה שייך לפרוק נשק?

תלמיד: זו דוגמא, להיות כמו אוטומט. זו הרי נקודה מאוד עקרונית, איך אנחנו שומרים עליה שזה ממש ייכנס לעבודה היומיומית שלנו, כל רגע?

כל הזמן צריך להיות בזה.

תלמיד: אז איך אתה עושה את זה מהעבודה עצמה, אנחנו צריכים כל יום לחזור על זה, אנחנו צריכים לדבר על זה, איך אנחנו ממש שומרים על זה כדי שזה יחיה בנו?

תרגילים. אתה צריך לחיות בזה.

תלמיד: מה זה "תרגילים"?

תרגילים, תפילה, תמיכה מהחברה. כשכך עושים כל הזמן, כך אנחנו מתרגלים לזה שנמצאים בעולמו שכולו טוב. אם אתה מחלק את העניין לשניים, שיש לך טוב ומטיב ואין עוד מלבדו, ומה שאני מקבל הכול ממנו, ומה שאני מרגיש אני מרגיש לפי הקלקולים שלי, אז עכשיו השאלה, אני יכול להתעלות למעלה מהקלקולים שלי ולהגיד "אני מקבל טוב ומטיב", ומה שאני מרגיש, אני מרגיש לפי הכלים שלי. אז אני לא רוצה עכשיו להיות בדבקות לבטן שלי, אני רוצה להיות בדבקות במאציל, בזה שנותן לי. זאת הנקודה בלבד.

תלמיד: זה מאוד ברור, זאת אומרת, אנחנו לומדים את זה כרגע ומדברים על זה וזה מאוד חשוב, אתה רואה שזה באמת עקרוני בעבודה שלנו. אבל העניין הוא איך כל הזמן, ממש כל הזמן, להחזיק בזה כל רגע ורגע שזה לא יברח?

עניין חשיבות החברה. עניין החשיבות החברתית, שידברו על זה, שיחשבו על זה.

שאלה: אתה אמרת, אם הבנתי נכון, כשאני בשמחה, מקבל מלמעלה שמחה, אני יכול לקבוע שזה אין עוד מלבדו, כי אני בשמחה, קיבלתי מלמעלה וזה מצב גדלות. ואם אני במצב שפלות ולא טוב לי ואני מרגיש לא טוב, במצב הזה, אם אני יכול לקבוע שזה טוב ומטיב, שזה ממנו, זה המצב של הדבקות, מצב השלמות.

כן.

כולנו חושבים, כולנו נמצאים, יחד עם השאלות והתשובות של החברים.

שאלה: כתוב בקטע "צריך להיות פתי גדול מאוד", מה זה אומר להיות פתי גדול?

"פתי" זה נקרא שאני עושה מעצמי מטומטם. צועקים עליי, אומרים משהו לא בסדר, אני מקבל כל מיני אכזבות והכל, ושום דבר לא משפיע עליי, אני לא מרגיש את זה, לא מבין מה קורה, הכול בסדר גמור. אם אני נמצא בעולמו של הבורא, מה רע? כולם אומרים "תראה מה שקורה, זה וזה", לא, אין רע בעולם, הכול טוב.

שאלה: מה ההבדל בין זה לבין "יגעת ומצאת תאמין"?

אנחנו צריכים לעשות מאמצים כדי להגיע למצב שכך אנחנו קובעים למרות שבכלים שלי אני מרגיש שמאוד מאוד לא בסדר.

תלמיד: אז בכל זאת צריך ללכת בצורה עיוורת.

אני לא הולך בצורה עיוורת. עיוורת זה נקרא שאני לא רואה את המצבים. אני רואה את המצבים ועוד טוב מאוד מבין אותם ומרגיש אותם, ומבין ביתר עומק מכל המטומטמים האלה, ומרגיש גם בכלים שלי, שהם מאוד מאוד חדים ומאוד מאוד רגישים, ברגישות מאוד גדולה לכל הדברים האלה, ואני לא עיוור. אלא אחרי שאני מקבל את כל הדברים האלה בשכל וברגש שלי הבריא, הריאלי, אני אומר אני הולך למעלה מזה. "עיניים להם ולא יראו", יש עיניים? כן. ולא יראו. "אוזניים ולא ישמעו". למה? ככה, אני לא רוצה. כי העיניים והאוזניים שלי, מוחא וליבא, חכמה וחסדים, עיניים ואוזניים, שהם כולם ברצון לקבל ואני לא רוצה להשתמש בהם, אני רוצה להשתמש באמונה למעלה מהדעת, בזה שאני מקבל את זה מהבורא. ומהבורא יכול להיות רק דבר טוב, לכן אני רוצה לקבל את זה כטוב למרות שאני מרגיש רע. כי רע אני מרגיש בכלים שלי, וטוב אם אני אתאר לעצמי, אני ארגיש כאילו בכלים של הבורא. ואני רוצה כך להרגיש, למעלה ממני, זה נקרא באמונה למעלה מהדעת. תנסו קצת להמחיש את זה.

תלמיד: כשיש למשל מטרה, כמו שאתה הפסקת לעשן.

כן. יש לי כאן מטרה, אני רוצה להיות דבוק בעליון. איך אני יכול להיות דבוק לעליון?

תלמיד: דרך המעשה שאתה רוצה.

כמו שסיפרתי לך עכשיו.

תלמיד: כן, אבל אתה רואה בזה תמורה, זה בריא לי, זה טוב לי.

אתה מחפש תמורה גשמית עבור הדבקות הרוחנית בבורא? תנסה בינתיים ככה, תגיד שבזה אתה נפתר מהצרות והבעיות, אתה מקבל את זה כסם. "אם אני חושב כך, טוב לי. אני בורח מהרגשת הצרות". אתה יכול להגיד את זה כך.

תלמיד: המטרה היא להתחבר, מה זה ייתן לי?

ייתן לך להתחבר. אם יש לך איזו נקודה שבלב שדורשת את זה, אז זה החיסרון שאתה יכול למלאות. אם אין לך את זה, אז אין לך מה לעשות כאן.

תלמיד: אז אני מסתמך על אותו מקום של הרגשת הטוב ומטיב שפעם שהרגשתי?

אני ממליץ לך תעסוק בזה, תברר את זה ואחר כך נדבר. אתה עדיין מדבר בהבחנות לא מבוררות.

תלמיד: נניח חבר שכל הזמן יש לו תלונות, הוא פה עדיין, כי משהו עבר עליו והוא מרגיש שהוא צריך להיות פה. זה הכוונה, כאילו על מה אני מתבסס שאני הולך מעל הדעת?

על זה שזה למעלה מהדעת. על זה שרוחניות לא יכולה להיות בתוך השכל שלי ובתוך הרגש שלי ואני חייב למצוא איזה מנוף שיקפיץ אותי לדרגה יותר עליונה ממני, מהבהמה שלי, מהרגש והשכל שלי. איך לעשות את זה, אני לא יודע. באה חכמת הקבלה ואומרת יש לי. החכמה הזאת אומרת, "אני יכולה לספק לך את המנוף, המקפיץ, יכולה לספק לך, אבל אתה צריך להבין שאתה קופץ לרגש ושכל אחר, לא שלך". ואל תתבלבל, אתה לא תוכל שם למדוד ברגשות שלך וברצונות שלך, בשכל שלך, במחשבות שלך, אתה לא יכול למדוד מה יהיה לך עם מה שיש לך עכשיו. זו רמה אחרת לגמרי.

ועכשיו אנחנו מדברים על איזו נקודה שממנה והלאה אנחנו בודקים את הרוחניות, היא נקראת "נקודת הדבקות". איפה כאן זה ההיפוך? ההיפוך הוא פשוט, מה שיש בי כרגע בא מהבורא ולכן זה טוב ומטיב. אבל זה לא טוב ומטיב, אני מרגיש את זה. מה שאתה מרגיש, תשאיר לבהמה שלך, תקבל שזה טוב ומטיב לנשמה שלך. זה הכול. אחר כך ברגע הבא אתה תקבל עוד יותר השפלות, עוד יותר בעיות, עוד כל מיני דברים, וגם תגיד "זה מטוב ומטיב, זה מצוין, אני דבוק בו, למעלה מההרגשה שלי, למעלה מהשכל שלי". וכך יותר ויותר.

שאלה: עד כמה ההרגשה של דבקות בבורא היא הרגשה ברורה? כעת אמרת שזה לא יורגש בחושים שלי, אם כן איפה זה יורגש, באיזה מקום, באיזו תחושה?

הרגשת הדבקות בבורא מורגשת בנקודת הדבקות, היא מורגשת. אבל עדיין אין בנקודה הזאת ממש חושים ופתיחה, אחר כך יהיה. במידה שאנחנו מתחילים להרחיב את הנקודה הזאת כלפי הזולת, נעשים דומים לבורא, נעשים כצינור כלפי הזולת, לומדים מהבורא איך אנחנו יכולים להשפיע לאחרים, וזה בעשירייה, אז אנחנו בזה כבר מתחילים להרגיש מה זה נקרא להיות בורא, מה זה נקרא להשפיע לזולת, איך מרחיבים את נקודת הצמצום בהשפעה מחוצה לנו. אנחנו נמצאים תמיד בנקודת הצמצום, כמו שהוא מסביר לנו במאמר נ"ג ב"שמעתי", "ענין ההגבלה".

שאלה: נניח לי לא יוצא לצמצם את עצמי איכשהו, פשוט המחשבות מתבלבלות, אני נמצא לחלוטין תחת שליטת התרגשויות, כל מיני רגשות. במעשה אקטיבי כלפי החברים, האם בתפילה עליהם אתה יכול להגיע לכך שבאמת אתה מוכן להישאר במצב שלך לנצחיות? יוצא שרק דרך פעולה אקטיבית אפשר להגיע לזה ולא סתם לצמצם את עצמך. כך זה לפחות אצלי.

אדם מקבל כל מיני השפעות פנימיות, חיצוניות, מלמעלה, מבחוץ, בדרך כלל לא נעימות, וההשפעות האלה מנענעות אותו, מביאות לו התרגשויות למיניהן, עצבים, פחדים, חרדות למיניהם. ההשפעות האלה מלמדות אותו שהוא צריך לחפש את הדרך מ"לא לשמה" "לשמה". כשרוצה לברוח מכל הדברים הבלתי נעימים אז הוא רואה פתאום, כדאי לי לשייך את זה לבורא. ככה מתחיל.

אם אני משייך את זה לבורא אז כבר אני כאילו בורח לאיזה מקום מסתור, לאיזה מקום ביטחון, מה שלא יהיה הבורא הוא האחראי על הכול, הוא מנהל את הכול. אם אני שייך אליו, מה שלא יקרה, אפילו עד המוות, לא איכפת לי מה, אני שייך לכוח העליון שהוא האחראי ואין עוד מלבדו. מזה מתחילים את הדרך, מצורת ה"לא לשמה" על מנת לקבל, עד שמתחילים על ידי פעולות המאור המחזיר למוטב, פעולות בקבוצה, להרגיש שלא זאת צריכה להיות המטרה שלי לברוח מהרע, אלא באמת לשייך לטוב, כי בזה אני יכול לתרום, להשפיע, לתת. אלו התכונות שאנחנו מקבלים לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב. ואז באמת אני רואה שמוכן לחשוב על הדברים של השפעה שאין להם שום הצדקה בגשמיות.

שאלה: אני שומע כבר כמעט שעתיים את הדיון, אבל זה נשמע כאילו הכול מסתכם באיזה תרגיל פסיכולוגי. האם זה הכל, רק פסיכולוגית לחזור כל פעם לנקודה הזאת של "זה הכול ממנו?"

אני לא למדתי פסיכולוגיה ולא מכיר את המילה הזאת, לכן אל תגיד לי "פסיכולוגיה".

תלמיד: אז מנטלי. משהו מחשבתי. מה זה אומר לקבוע שזה ממנו טוב ומיטיב? זה לא בהרגשה שלי.

נניח שזה במחשבה, אבל בכל המצבים. נניח עכשיו אתה מקבל כמה טלפונים לא נעימים, יש לך איזה צרות, בעיות וכן הלאה. ואתה אומר, זה הכול תרגיל מלמעלה, מהבורא, ואני אמנם צריך לעבוד כנגדם בצורה רגילה, ארצית כמו שזה מקובל בעולם הזה, אבל מבחינה רוחנית אני מקבל את זה כהזמנה לדבקות יתר ב"אין עוד מלבדו טוב ומיטיב".

תלמיד: תודה לאל, לא חסר כאלה.

הבורא לא שוכח אותך, הוא נותן לך כל פעם הזדמנויות כאלה.

תלמיד: האם יחד עם הקביעה הזאת, אני גם צריך לבקש מהאור לגרום לי באמת להרגיש את זה? או רק להגיד "זה ממנו?"

על ידי כאלו החלטות שלך שכל הזמן תרצה להיות, להחזיק בזה, תתחיל להרגיש.

תלמיד: אנחנו מרגישים שאנחנו כבר מאוד בזה. זאת אומרת גם תדירות המצבים וההזמנות מהבורא וגם האינטנסיביות של העבודה, ההרגשה היא שכל הזמן מרגישים שזה בא ממנו. אנחנו מדברים על זה בעשירייה, אתה מתעורר לתוך זה, בצהריים, בערב בתוך זה. השאלה, מה השלב הבא במשחק?

השלב הבא במשחק שאתה כל הזמן נמצא בדבקות תמידית בבורא על פני כל השינויים שהוא מביא לך.

תלמיד: אני מרגיש שאנחנו בזה.

אז אתה הגעת לדבקות תמידית. מצוין.

תלמיד: אני לא יודע, אני תמיד שומע אותך אומר, צריך שיהיה לך מקום בראש כאילו יש לך עוד ילד ואתה כל הזמן דואג לו. זו באמת ההרגשה.

הרגשה או שזה בראש?

תלמיד: שוב, לא יודע.

אז אם אתה לא יודע, אתה לא יודע, מה אתה אומר שאתה כבר נמצא בזה.

תלמיד: אני אומר שעל כל הזמנה אני חושב שאנחנו הולכים אליו ישר. נראה לי ככה בכל אופן. גם חושב על זה, גם קצת מרגיש את זה. השאלה מה אפשר לעשות כדי גם לחדד וגם להגדיל את זה. האם יש עוד תרגיל או עוד פעולה או עוד התכווננות שאפשר לעשות?

את כל יתר התרגילים תקבל מלמעלה, ואם אתה לא מקבל סימן שלא מימשת את התרגיל הנוכחי.

[מהשאלות שלו] אנחנו רואים פה דוגמה למצב, שעוד לא התחלנו את העבודה וכבר חושבים שסיימנו אותה.

תלמיד: איך שאני מבין דבקות, זו הסכמה לכל דבר, כל מצב, שמגיע מלמעלה.

אבל לא מראש, אתה לא יכול מראש להסכים. אור אין סוף משפיע וכל הזמן בהשפעה שלו מעורר את הכלים מהשבירה. הכלים מתעוררים ואז בחלק מהכלים שמתעוררים יש הזדמנות לקבוע את הדבקות שלהם באור, בבורא, להגיד שזה "טוב ומיטיב" ו"אין עוד מלבדו". על זה אנחנו מדברים, על נקודת הדבקות הזאת, איך אנחנו קובעים את זה. אז נקבע את זה בצורה כזאת שאני אומר לעצמי אפס, לא רוצה כלום, רוצה להיות רק בנקודת הדבקות, שמה שאני מקבל, אני מקבל ממנו. בהרגשה שלי, לא איכפת לי בהרגשה שלי, אם אני מקבל את זה מהעליון וודאי שזה "אין עוד מלבדו", אז אני צריך להיות כל הזמן במצב של הכול "טוב ומיטיב". אין יותר, אני נמצא כבר בדבקות, אני נמצא כבר בעולם אין סוף.

תלמיד: למשל בשיעור הזה למשל, לפעמים יש לי 100,000 מחשבות, שלא קשורות לשיעור ודווקא בשיעור. מה צריכה להיות העבודה אם אני רוצה להיות בדבקות? הסכמה או שצריכה להיות התנגדות למחשבות שלא קשורות לשיעור?

לא צריך להילחם נגד המחשבות, צריך להילחם להיות יותר דבוק בשיעור. אף פעם לא ללכת נגד השלילי, נגד הרע, נגד כל הדברים האלה, זה הפסד גמור מראש. תמיד ללכת לכיוון הטוב, להידבק לטוב, להידבק להשפעה, להידבק לקבוצה. לא להילחם נגד משהו.

תלמיד: אבל זה בכל זאת משהו שמפריע. אז אני צריך לבקש יותר דבקות במשהו עליון, בשיעור, בחברה, אבל איך לעבוד עם זה, אם זה מה שמפריע? לא רוצה את המחשבות האלה שלא קשורות לשיעור.

צריך אדם לברך על כול מה שהוא מקבל.

תלמיד: קודם כל הסכמה שזה בא מ"אין עוד מלבדו".

שזה בא מהבורא, אין עוד מלבדו. כנראה שאתה צריך את זה כדי לברר את הכלים שלך. תהיה דבוק לימין, תהיה דבוק בהשפעה, דבוק בעליון על פני כל ההפרעות. זאת העבודה. אל תגיד לרשעים שהם ימותו, אלא שיחזרו בתשובה. שיעזרו לך להיות ביתר דבקות.

שאלה: איך ניתן לבדוק שאני נמצא בצמצום?

אני לא יכול להחליט אתמול שאני נמצא בצמצום ואני נשאר בצמצום. העבודה הרוחנית היא בלתי פוסקת בכל רגע ורגע על פני התנאים המשתנים. כי בכל רגע ורגע יש כלים המתחדשים שבאים מהשבירה לתיקון. ולכן, כל הזמן זו עבודה על הברורים האלה. אי אפשר לבדוק איפה אני נמצא. אתה נמצא איפה שאתה נמצא באותו רגע.

שאלה: רציתי לשאול שאלה עקרונית אחת, מתחילת השיעור זה מצוטט כבר בכל המאמרים המדהימים. אותה הנקודה של דבקות הבסיסית, אפשר לראות אותה כנקודת דומם דקדושה, שצריכה להוביל אותנו הלאה, ובלי הנקודה הזו אנחנו לא יכולים להמשיך?

כן. שאלה יפה ונכונה.

שאלה: איך ניסיון להימצא בנקודת הדבקות מביא בסוף לא רק לתחושות טובות או רעות, אלא להרגשה באמת של שפע, של טוב, שאין פה שום דבר רע, כל החברים מתוקנים וכן הלאה. ברגע הזה, כביכול, מניחים שהבורא יוסיף איזו עביות כדי להוציא אותך מתוך המצב. אז האדם שוב משתדל לחזור. בעיקרון בשיעור זה לא קורה, אלא כתוצאה מהשיעור, במשך היום. איך לעשות שבשיעור נוכל לעבור מצבים כאלה בקצב גדול יותר?

אם אתה קשור לחברים ואתם ביחד עובדים, אפילו בלי לדבר ביניכם, אז הכול ישתנה יותר מהר. רק בצורה כזאת. תחשוב איך אתה מעביר את הדברים האלה, וחוץ מזה בעשירייה. אבל אני לא בטוח שכבר אפשר לעשות את זה. בינתיים, בואו נעשה מה שקראנו. איך אדם בפני עצמו עם הבורא מגיע לדבקות אישית, תמידית שהוא מבין שככה זה צריך להיות? אחר כך בהתקשרות עם החברים, אחר כך בעוד. את זה עוד נברר.

שאלה: האם אני יכול לעזור לתחתון לקבל מסך כדי שאני אוכל להעביר לו שפע?

אני יכול לעזור לתחתון, למי שבא אחריי כביכול, בהשפעה שלי לקבל מסך, לקבל הדרכה ולהבין אותה. וודאי שכמו שהבורא עושה לנו, גם אנחנו כך עושים כלפי האחרים. אבל אנחנו צריכים ללמוד את זה ממנו, ובצורה כזאת כמו שהבורא מלמד אותנו, להשתדל בצורה כזאת להעביר את זה לאחרים. זאת אומרת, בשמירה, באהבה, בצורה אינסטינקטיבית בדרגת חי יש לנו את זה כלפי הילדים והתינוקות. ברוחניות אנחנו צריכים עוד ללמוד את זה על עצמנו, איך הבורא עושה את זה כדי שאנחנו נעביר את זה לזולת.

שאלה: מה צריך שיהיה לאדם כדי שיוכל להשיג מדרגת אפס?

צריך לשמוע את מה שאנחנו לומדים, להשתדל להבין את זה, להמחיש ולממש את זה. צריכה להיות הבנה בחשיבות הדבר. אנחנו עכשיו לומדים איך להיות בנקודת הדבקות הראשונה, איך להגיע לזה בפועל, ואתם כולם מסוגלים לזה. אפילו המתחילים שעוד לא כל כך מבינים, כשהם יהיו איתנו יחד ויתקשרו כך בצורה כזאת, הם יבינו את זה.

בסך הכול העבודה היא פשוטה, העבודה היא הגבלה. שאני מגביל את עצמי, שאני לא רוצה לשייך את מה שאני מקבל מהבורא, שזה מהבורא ממש כך אני מרגיש, אלא ביני לבין הבורא עומד היצר הרע שלי. אם אני מנתק אותו ואומר שמה שאני מקבל זה טוב ומיטיב, זה רק טוב, אז אני בזה מנטרל את האגו שלי וכביכול מתעלה מעליו. הוא לא עומד ביני לבין הבורא, אלא אני עולה למעלה ממנו. זה נקרא שאני עושה צמצום עליו. ואז אני מתחיל חשבון.

שאלה: האם אפשר להגיד שאחרי כל הבירורים צריכים להגיע לבקשה לקבל כל מצב כמושלם?

כן. וודאי. זו העבודה שלנו.

קריין: עמוד 623 בכתבי בעל הסולם, מאמרי שמעתי, מאמר קכז.

קכז. להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע

ד' דחוה"מ סוכות תש"ג ירושלים

"זה ידוע שהסתלקות המוחין והפסק הזווג נוהגין רק בתוספות המוחין, ועיקר המדרגה בזו"ן הוא ו' ונקודה. זאת אומרת שהמלכות בבחינת עיקר מציאותה אין לה יותר מנקודה, שהיא בחינת נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא. ואם האדם מקבל זאת הנקודה לבחינת עיקר ולא לדבר יתר שהוא רוצה להפטר מזה, אלא אדרבה, שמקבל את זה לבחינת הידור, נקרא זה בחינת דירה נאה בליבא. שאינו מגנה את העבדות הזו אלא שעושה זאת לבחינת עיקר אצלו, אזי נקרא זה בחינת "לאוקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". וכשמקיים את היסוד לבחינת עיקר אצלו, אזי אי אפשר לו ליפול ממדרגתו אף פעם, משום שבעיקר אין הסתלקות.

ובזמן שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בבחינת נקודה שחורה, שאפילו בשחרות הכי גדולה במציאות שיש בעולם... אזי השכינה הקדושה אומרת: "לית אתר לאתטמרא מנך [אין מקום להסתתר ממך]". לכן "בחד קטירא אתקטרנא ביה [בקשר אחד מתקשרים בו]", "ולא אתפסק מיניה לעלמין [ולא נפסקים ממנו לעולמים]"."

נניח שהאדם מקבל ממש השפעות נוראיות, חושך, בעיות, כל מה שרק אפשר להגיד, והוא אומר שזה לא נכון שכך זה בא מהבורא, מהבורא זה בא כטוב ומיטיב, אלא מתגלים בו כאלה כלים מקולקלים שבהם כך הוא מרגיש. זאת אומרת, מה שהוא מרגיש זה נכון, מה שמקבל מהבורא זה לא נכון.

שאלה: אבל איך אני יכול להגיד שזה לא בא מהבורא, ממי עוד, אין אף אחד?

מהבורא בא טוב. אתה מקבל את זה בכלים שלך שזה רע. כמו שילד אומר "אימא רעה". אז יש הבדל בין מה שהוא קובע ומה שבאמת.

תלמיד: אבל מי עוד, אם יש רק בורא?

אין עוד. יש את הרצון לקבל שלך שהוא ברא, שהוא הפוך ממנו, ואתה צריך את הרצון לקבל שלך להתאים אליו, סך הכול. עכשיו, איך אתה יכול להתאים את הרצון לקבל שלך אליו? אם אתה רוכש, מרכיב עליו כוונה על מנת להשפיע. אבל ברצון לקבל שלך תמיד תרגיש רע. האור העליון זה מוות לרצון לקבל, זה חושך ולא אור.

קריין: שוב פסקה שנייה מלמעלה.

"ובזמן שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בבחינת נקודה שחורה, שאפילו בשחרות הכי גדולה במציאות שיש בעולם... אזי השכינה הקדושה אומרת: "לית אתר לאתטמרא מנך [אין מקום להסתתר ממך]". לכן "בחד קטירא אתקטרנא ביה [בקשר אחד מתקשרים בו]", "ולא אתפסק מיניה לעלמין [ולא נפסקים ממנו לעולמים]". ומשום זה אין לו שום הפסק מהדבקות. ואם באה לו איזו הארה מלמעלה הנקרא תוספת, אזי הוא מקבל את זה בבחינת "לא אפשר ולא קמכוין", מטעם שזה בא מהמאציל בלי התעוררות מצד התחתון. וזה פירוש: "שחורה אני ונאוה", באם שאתה תוכל לקבל את השחרות - אז תראה איך שאני נאוה.

וזה סוד: "מי פתי יסור הנה", וכשפונה מכל עסקיו ורוצה רק לעבוד לתועלת הבורא, ועובד בבחינת "בהמות הייתי עמך" - אזי הוא זוכה ורואה את תכלית השלמות. וזה פירוש: "חסר לב אמרה לו", היינו, משום שהיה חסר לב - בשביל זה היה צריך להיות פתי, אחרת אי אפשר לו להתקרב."

קריין: מכתבי רב"ש כרך ג' עמוד 1942 מאמר 654 "מי בז ליום קטנות".

מי בז ליום קטנות

""מי בז ליום קטנות", היינו שאדם צריך להיות שמח, מעבדות של קטנות יותר מעבדות של גדלות מטעם שככל שהאור יותר גדול, יש פחד לחיצונים, שלא יפגמו בו. לכן הוא מתכסה ושלא יתראה אלא בצורה של קטנות. מה שאין כן באור היותר קטן יכול לבוא לידי גלוי, מטעם שאין פחד כל כך.

והאדם צריך להאמין שיש יותר נחת רוח מעבדות של זמן קטנות מעבדות דזמן גדלות, מטעם הנ"ל." בזמן גדלות.

קריין: עמוד 2003 בכתבי רב"ש כרך ג' "מולד הלבנה", 799.

מולד הלבנה

"מולד הלבנה. נתקשה משה.

לבנה נקרא מלכות, ונקראת "חידוש הלבנה", היות שענין מלכות שמים צריכים כל יום לקבל עול חדש. ואינו מספיק הקבלה של אתמול, משום שכל פעם, אומר האר"י הקדוש, צריכים להעלות הניצוצין שנפלו לבי"ע, ולהעלותם לקדושה. נמצא זה שהאדם מקבל כל פעם עול חדש, זה נקרא שכל פעם הוא לוקח חלק מפרודא, ומכניס אותה ליחוד דקדושה.

וזה ענין שכל יום חוזרת מלכות לנקודה, שנקודה נקראת בזהר הקדוש "נקודה שחורה דלית בה לבנוניתה", היינו שאינה מאירה, שלבן נקרא שמאיר, שפירושו, שכל פעם צריכים לחדש אותה. אולם צריכים לדעת, שאינה אותה בחינה שהיתה מקודם לכן, אלא כמו שכתוב, אין לך חידוש אור שלא יהא נמשך מאין סוף.

וזה נקרא "עיבור החודש", שפירושה של עיבור הוא, מלשון עברה וזעם. היינו, שהאדם צריך להתגבר בזמן שהמלכות שמים היא אצלו בבחינת נקודה, כלומר שאינה מאירה לו קבלת מלכות שמים שיהיה בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה", אלא שאצלו היא בעצבות.

וזה ענין עיבור, היינו שזה כמו עיבור בגשמיות, שהתחיל להכנס להריון, שאחר כך שאם יתנו התנאים הדרושים, יצא מזה ולד.

נמצא שבזמן שהאדם נכנס בעבודה, ורואה איך שהוא, מרוחק מה', וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי.

נקודה נקראת שכינתא בעפרא, וקימה נקרא קידוש החדש. כלומר מה שהיה בבחינת עפר, בחינה זו הכניס לקדושה. זה נקרא לאוקמא שכינתא מעפרא."

אתה תוסיף את הכול למסמך אחד, אנחנו עוד נצטרך לעבוד על זה, ותשלח אותו לכולם, או תשים את לקט המאמרים, הקטעים במקום שכולם יכולים לקרוא. ולא משיעור לשיעור, אלא שיהיה לפני כולם.

הנושא הזה הוא חשוב. אנחנו נמצאים כאן לפני המדרגה הזאת שמתחילים להגיע לנקודת הדבקות, כי זה בדיוק העברת המחסום, זה בדיוק הדבקות הראשונה בכוח העליון. היא צריכה להיות תמידית ועליה עוד תוספת. תוספות הן רק במידה שאתה יכול לקבל מהבורא ולהעביר לזולת. לכן כאן גם בעשירייה העבודה מתחילה להיות מעשית, וכן הלאה.

(סוף השיעור)

---

1. תהילים ל"ג, כ"א↩