שיעור בוקר 22.07.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב', עמ' 1155. מאמר "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 1155, מאמר "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה".

אנחנו ממשיכים מאמרים של רב"ש, וכך אחד אחד מצרפים אותם לתיקון הפנימי הכללי שלנו.

מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה

תש"ן - מאמר מ'
1989/90 - מאמר 40

"הנה כתוב (ואתחנן, שביעי) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם, הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים, מיד פרעה מלך מצרים". אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "לא מרובכם, אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני", עד כאן לשונם.

ויש להבין מה בא זה ללמדנו, בזה שפירשו חז"ל, שהקב"ה אמר לישראל, חושקני בכם. שאפילו שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. אם הקב"ה היה אומר, אף על פי שאני משפיע לכם גדולה, אז אתם ממעטים את עצמכם לפני בשר ודם, הייתי מבין זה. אולם חז"ל אמרו, שאתם ממעטים עצמכם לפני, היינו לפני הקב"ה. איזו מדרגה היא זאת, שאם הקב"ה נותן לאדם גדלות, אין הוא מתגאה לפני הקב"ה, בזה שהקב"ה נתן לו גדלות.

וכי אם המלך נותן גדולה לאדם ומגדיל אותו לפני השרים, אז האדם הזה מתגאה גם לפני המלך. היתכן. אם כן, מהי החשיבות שאין מתגאים לפני הקב"ה, אלא שהם מתמעטים לפני. היינו לגבי מי הם מתמעטים. השכל מחייב, שבזמן שהאדם מבין את גדלות המלך, בטח שהאדם משפיל את עצמו יותר לפני המלך.

ובכדי להבין זה, צריכים לזכור את סדר העבודה, שהיא בחינת תיקון הבריאה. היינו בכדי להגיע לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", היינו לזכות לכלים דהשפעה, נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר על הקדושה". כלומר, שנסתר הטעם של תו"מ, שבהם מלובש את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים. שזה מכונה "רצונו להטיב לנבראיו". שכל מה שרצה לתת להנבראים, מלובש בתו"מ, המכונים בזה"ק בשם "תרי"ג פקודין".

וזה כמו שאומר בהסולם "שענינו הוא, שפקודין הוא מלשון "פקדון". שבכל מצוה ומצוה יש בה אור מיוחד המלובש בהמצוה הזאת. אולם בכדי להגיע לאור המלובש בהם, בגלל הצמצום וההסתר שיש עליהם מטעם תיקון הבריאה, כלומר בכדי שהאדם יקבל את הטוב ועונג המלובש בהם, האדם מוכרח מקודם לקבל את הכלים המתאימים להאור, בכדי שצריכה להיות השתוות הצורה להאור, כמו שהאור הוא המשפיע, כן צריך הכלי להיות בעל מנת להשפיע".

אולם היות האדם מצד הטבע יש לו רצון לקבל לעצמו, ולא רצון להשפיע, אם כן איך האדם יכול לשנות את הטבע שלו, מה שהקב"ה ברא. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שהתורה נותנת עצות לאדם, איך לצאת מאהבה עצמית ולקנות רצון להשפיע. שבמצב הזה נקראים התרי"ג מצות, אומר הזה"ק, בשם "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות איך להשיג את הרצון להשפיע. כי רק בהרצון להשפיע יש יכולת, שהאור, הנקרא "טוב ועונג", מתלבש בהם.

ועל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה, מפני המאור שבה מחזירו למוטב, והוא יגיע ע"י זה לדרגת לשמה".

ובענין שלא לשמה יש הרבה בחינות:

א. לומד על מנת לקנטר. שבחינה זו היא הגרועה מכולם, שעל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא".

ב. לומד על מנת שיקראו "רבי".

ובשתי בחינות אלו הוא רוצה שכר מאנשים, ולא רוצה שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו.

ג. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הזה, שיהיו לו חיים, ופרנסה, ובריאות, וכדומה.

ד. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הבא.

ה. שהוא עוסק בתורה ומצות, בגלל שהוא מרגיש, שהוא משמש מלך גדול. לכן יש לו הנאה בזה שהוא עוסק בתו"מ. כלומר, בגלל הנאה זו מה שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, כדאי לו לעבוד. נמצא, שגם מי שעובד בשביל שהוא משמש מלך גדול, גם זה עוד לא יכולים לכנות "לשמה" בטהרה, הגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אבל מכל מקום הוא משתוקק להרגיש טעם בעבודה זו, מטעם שהוא מרגיש מלך גדול.

אז צריכים לדעת, שגם זה עוד לא נקרא "לשמה" טהורה, מטעם שסוף כל סוף הוא משתוקק להתענוג, שהוא ירגיש בזמן העבודה. כי התענוג מה שהוא מרגיש בזמן העבודה, זוהי הסיבה שבשבילה הוא רוצה להיות עובד ה'. נמצא לפי זה, שרק מה שהרצון לקבל מרגיש התענוג בזמן העבודה, זה הוא המחייבו לעסוק בתורה ומצות. לכן נקרא זה גם כן "שלא לשמה". אולם השלא לשמה הזה מביאו לידי לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב.

וזהו על דרך שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות ל') וזה לשונו "חלוקה ב' היא מי"ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחוריים של נפש דקדושה המלובשת בהרצון לקבל שלו. ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתו"מ. ועיקר התפקיד הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. ועם כל זה היא מדרגה חשובה יותר מהראשונה, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

והוא סוד השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, שהוא סוד השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. אמנם הוא צריך לעשות את כל האמצעים המותאמים שיבוא לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה לבעל תאוה המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לשון".

ואחר כל זה, מתחיל סדר של לשמה, הנקרא "רצון להשפיע". וכאן שיהיה כולו רק להשפיע, אין כח ביד האדם שיוכל לבוא לזה, היינו שכל רצונו יהיה רק להשפיע לה' "בגין דאיהו רב ושליט", אין להאדם שום מושג איך להגיע לזה. וזה נקרא, שהרצון להשפיע הוא בגלות מצרים. והרצון הזה האדם יכול להבין רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין שום אחיזה להבין זה.

כלומר, אין בידי אדם להבין, איך יכולים לעשות איזה מעשה, שהאדם לא יהנה מזה. נמצא, שאפילו שהאדם לא דורש שום תמורה עבור עבודתו, אבל מי מחייב אותו לעבוד, זה שהבורא יהנה. מזה הנאה שלו. כבר יש כאן ענין הנאה. היינו מזה שהוא נהנה שמשמש את המלך, זוהי הנאה שלו. ואיך אפשר להיות אחרת, היינו שיעבוד בלי הנאה.

לכן בזמן שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, זה נקרא "למעלה מהדעת". וכל דבר שהוא למעלה מהדעת, אין שם הרצון לקבל לעצמו. כלומר שאומרים לאדם שהוא צריך לעבוד רק שה' יהנה מעבודה זו. אז אומרים, שהאדם צריך להיות בשמחה מזה שהוא משמש מלך גדול.

אולם אם המלך הגדול היה מגלה את חשיבותו וגדלותו, היתה אז הנאה בתוך הדעת. היינו, שהשכל מבין, שכדאי לשמש מלך גדול. אולם כשהאדם צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך, נמצא שהוא משמש מלך קטן לפי הרגשתו. אם כן, כשהוא אומר למעלה מהדעת שהוא מלך גדול, כבר אין שם מקום להרצון לקבל שיסכים על עבודה זו, היות שכל הנאה בנויה על למעלה מהדעת.

וממילא מובן מדוע הגוף לא רוצה לעבוד, בזמן שלא רואה את חשיבות המלך. אלא אומרים לו, אף על פי שהשכל מחייב, אם אין גילוי לגדלות המלך, כבר אין שם מקום עבור הרצון לקבל לעצמו. אם כן, איך אפשר שהאדם תהיה לו היכולת לעבוד "בגין דאיהו רב ושליט". זה היה טוב אם זה היה מגולה, מה שאין כן שעל בחינה זו של גדלות ה', שורה השליטה של פרעה מלך מצרים, שאמר, מי ה' אשר אשמע בקולו.

לכן עיקר עבודה היא במקום זה, היינו כאן מתחיל הענין של לשמה, היינו שהוא רוצה לעבוד בעל מנת שה' יהנה מעבודתו, ולעצמו אינו חשוב איזה טעם הוא מרגיש. כלומר, שעבודתו, שהוא עובד, היא בצורה אצלו, כאילו הוא היה מרגיש שהמלך גדול, ולמעשה ההרגשה שלו היא בבחינת "שכינתא בעפרא", שאינו מרגיש שום חשיבות, אלא הוא טועם טעם עפר. ומכל מקום הוא מתגבר ואומר, שזה חשוב אצלי כאילו הייתי מרגיש שאני עומד ומשמש מלך גדול, שאז בטח גם הרצון לקבל נהנה, היות שהוא לא צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך.

אולם, איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה. אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר. אם כן בשביל מה הוא עובד, בטח רק לשם שמים. ולעבודה כזו אין שום מקום בתוך הדעת. ובעבודה זו האדם רואה, שאין לו שום מציאות מצד הטבע, שירצה לעבוד על אופן כזה.

ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.

ולכן התפלה הזו היא תפלה אמיתית, מטעם שהאדם רואה, שאין מה לקוות, שיהיה פעם ביד האדם לעשות משהו בעל מנת להשפיע. נמצא, שהאדם מרגיש איך שהוא אבוד. נמצא, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא. ולדבר זה האדם צריך להחשיב, מזה שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, ואין מי בעולם שיוכל להציל אותו.

אולם כאן נשאלת שאלה הקשה ביותר, מי אמר להאדם, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו, שאין בה שום טעם, אלא רק טעם עפר, ולעבודה כזו האדם צריך לבקש מה', מטעם שהוא רוצה לעשות הכל רק בכדי שהבורא יהנה.

על זה באה תשובה: אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין לדבריהם. נמצא, התפלה הזו שהאדם מתפלל, שה' יעזור לו, שיוכל לעבוד במצב של שפלות, והטעם הוא רק של עפר, זה יכול להיות רק על בסיס של אמונת חכמים, שנאמין להם, שרק באופן כזה יכולים להגיע למצב של לשמה, ולא לבחינת תועלת עצמו. כלומר, שרק הם יודעים מה זה לשמה, ואיך להגיע לזה.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, על מה שדרשו חז"ל על הכתוב "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתה ממעטים עצמכם לפני". ושאלנו, הכי מדרך העולם הוא, שמי שמלך מגדיל אותו, הוא מתגאה בפני המלך. אם כן, מה משמיענו בזה, שישראל ממעטים עצמם לפני הקב"ה.

ובהנ"ל שהסברנו, שיש ב' בחינות בעבודה:

א. שה' מאיר לו בזמן שהוא עוסק בתו"מ, ומרגיש טעם בעבודה, ומרגיש גדלות ה', איך שהוא משמש מלך גדול, וכבר הגיע לדרגת "בזכרי בו אינו מניח לי לישון".

ב. היא בחינת עבודה לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. ואז האדם בא לידי התנגדות מהגוף, היות שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה. אבל הוא לא רוצה שום הרגשה של גדלות ה', מטעם שאז ההרגשה זו נותנת לו סיבה, שבשביל ההרגשה הזו, שמרגיש בעת התעסקותו בתורה ומצות, זה מחייבו לעסוק בתו"מ. נמצא, שכבר אינו רק לשם שמים, אלא הנאת עצמו גם כן נכללת בה.

והיות שעבודה זו היא כולה למעלה מהדעת, מטעם שאין שכל שבעולם שיהא בידו להבין דבר כזה, ובחינה זו נקראת "שכינתא בעפרא", ושהאדם צריך להאמין, שדוקא מעבודה זו יש נחת רוח לה', זו נקראת עבודה בבחינת "אתם ממעטים עצמכם לפני".

פירוש, בשעה שהבורא נותן להם להרגיש את גדלות ה', אין הם אומרים, עתה כבר אין אנו צריכים לעבוד למעלה מהדעת. כי גם הגוף, בזמן שמרגיש גדלות ה', הוא מתבטל "כנר בפני אבוקה". אלא הם אומרים, אנו רוצים לעבוד בבחינת "אתם המעט מכל העמים", היינו שכל העמים שבאדם היו אומרים, עבודה זו היא עבודה בזויה, שהיא בחינת מיעוט ושפלות, היינו שהיא בחינת "שכינתא בעפרא".

וכמו שאמרו חז"ל "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל "חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני". "נתתי גדולה לאברהם". ובטח אז היה צריך להיות שמח, כי כבר מרגיש גדלות ה', וכבר לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, אבל הוא היה ממעט את עצמו, ואמר, ואנכי עפר ואפר.

פירוש. הוא אמר לה', אני משתוקק למצב של העבודה, שהיתה בחינת "אנכי ה' אלקיך", בבחינת עפר ואפר. היינו, להזמן שהיתה אצלו העבודה בחינת "שכינתא בעפרא", שאז היה בטוח, שעבודתו היא כולה להשפיע, שאין להרצון לקבל שום יד בזה. נמצא, שאין הפירוש, שהוא ממעט עצמו נגד ה', היינו שלא מתגאה בפני ה'. אלא הפירוש, שהוא ממעט עצמו לעבוד בבחינת השפלות, אף על פי שה' נותן לו גדלות.

כמו כן למשה ואהרן ה' נתן גדלות. והם אמרו "ונחנו מה". היינו שהם היו משתוקקים לעבודה, בזמן שהיתה אצלם בחינת "שכינתא בעפרא". שאז, כשלא מרגישים טעם בעבודה, אז בא הרשע ושואל טענת "מה", היינו "מה עבודה הזאת לכם", שאתם רוצים לעבוד דוקא בבחינת עבודה בזויה כזו. והרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", מטעם שאז הם היו בטוחים, שעבודתם היא כולה להשפיע, ואין להרצון לקבל חלק בה.

וכמו כן לדוד. שה' נתן לו גדלות, אמר "ואנכי", היינו בחינת "אנכי ה' אלקיך", היתה עבודה זו אצלו, בזמן שהיה רוצה לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, הנקרא "אנכי ה' אלקיך", היה אצל הגוף שלו בבחינת "ואנכי תולעת ולא איש".

והאבן עזרא שואל על מה שכתוב "ואנכי תולעת ולא איש". ואומר "רחוק הוא שיאמר איש דעת על עצמו, שאיננו איש. רק ידבר כנגד האויבים, שהם יבזוהו, ואיננו נחשב בעיניהם למאומה".

וגם כאן יהיה הפירוש, שבזמן שה' נתן לו גדלות, הוא לא אמר, עתה כבר אינני צריך לעשות מלחמה עם הגוף, כי הגוף יתבטל לפני ה' "כנר בפני אבוקה". אלא שהיה אומר, אני משתוקק להמצב של שפלות, שהאויבים שלי, היינו האומות העולם שבגופי, היו מבזים את עבודתי, שהם היו אומרים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, ולא תהיה לו שום הרגשה בעבודה. זהו סימן, שהוא בכלל לא איש, שהם היו מבזים את סדר עבודתו. וזה נקרא, שישראל ממעטים עצמכם לפני."

תלמיד: יוצא שאני צריך לשמוח מזה שאין לי גדלות הבורא, שהבורא לא נותן לי.

אני צריך לראות כל דבר שאני מקבל במוח ובלב, שזה מגיע מלמעלה כדי שאני אוכל להתעלות ולהתקרב לבורא.

תלמיד: השאלה הזאת, הכי מורכבת שיש, "מי ה' שאשמע בקולו", שהיא מעלה את האגו.

אין שאלה על זה.

תלמיד: דווקא לשאלה הזאת צריך את גדלות הבורא, והבורא לא נותן. זה נכון לבקש מהבורא גדלות הבורא, שיהיה כוח להתקדם?

עוד נראה, כן ולא. ודאי שאם אני אקבל גדלות הבורא, אז ודאי שיהיה לי כוח להתגבר על כל ההפרעות, אבל האם זו דרך נכונה? על זה צריכים לחשוב.

שאלה: האדם יכול לגלות רק את הרע שבו, את הפער שיש בינו לבין הבורא. אז מי אומר לאדם שיש נחת רוח לבורא?

הוא עוד לא מגלה את זה. רואה את זה ממה שכותבים חכמים, אבל באמת לגלות, הוא עוד לא מגלה.

תלמידה: ומה ההבדל בין מה שאומרים לו החכמים, לבין הכלי של האמונה? זאת אומרת, הוא יכול להגיע לכלי של האמונה דרך אמונת חכמים?

הוא יכול להגיע לכלי של אמונה על ידי אמונת חכמים, אם הוא יעשה כל מה שהם ממליצים לו לעשות.

תלמיד: רב"ש ממליץ להגדיל את הרצון לקבל הרוחני. מה זה אומר?

שתהיה תשוקה יותר גדולה לגלות את הבורא.

שאלה: יש פה משפט שאומר שאברהם היה מתגעגע לבחינה ש"אנכי ה' אלקיך", היה בבחינת עפר ואפר אצלו". זה מצב שהוא מבקש כדי שהוא יוכל להתגבר על זה?

כן.

שאלה: הוא מתאר פה את השלבים של לא לשמה, ובשלב ה' הוא מתאר ש"אינו מניח לי לישון", זאת אומרת שגדלות הבורא היא כל כך גדולה וכל כך משמעותית, שאדם ככה נמשך "כמו שמתהווה בעולם הזה לבורא". ואז יש את השלב הבא שהאדם נכנס כביכול ללשמה, ושם קורה משהו עם גדלות הבורא שלא הבנתי. האדם מבקש לא לראות את גדלות הבורא כדי שהוא יוכל לעבוד בעל מנת להשפיע, או שהבורא לוקח ממנו את גדלות הבורא, איך השלב הזה קורה?

על זה נדבר עוד. זה אחרי שאנחנו מגיעים לדרגות לשמה. ודאי שאם אתה תגלה את גדלות הבורא בכל מיני מדרגות, אתה תעשה כדי לגלות את הגדלות. ואנחנו מדברים על מדרגות האמונה, שאני לא מגלה את גדלות הבורא כמו בעולם הזה שהוא יותר גדול, אז אני מחליף פרה בחמור כמו שאומרים, אלא אני צריך לגלות את הבורא בזה שהוא נסתר, בזה שהוא לא מתגלה, ואני עובד אליו רק לקבלת השכר, ואני משפיע לו נחת רוח. זה נקרא "לשמה".

תלמיד: אבל יוצא כאילו שהאדם צריך להזמין את פרעה בנקודה הזאת כדי שישאל את שאלות של מי ומה, כדי שלאדם יהיה מקום לעבוד מעל הדעת.

כן.

תלמיד: ככה זה עובד?

כן, לכן הבורא אומר "בוא אל פרעה"¹.

שאלה: הוא כותב על אמונת חכמים ואומר, "השאלה הכי קשה זה מי אמר לאדם שיש נחת רוח לבורא שהוא עובד במצב הזה שאין לו טעם".

כן.

תלמיד: ואז רב"ש עונה "על זה באה תשובה: אמונת חכמים". מה זה "אמונת חכמים"?

שהוא מאמין בזה שיש חכמים או היו חכמים, והם אמרו שמה שהוא מקבל, זה דבר עליון.

תלמיד: והוא פשוט צריך לקבל את זה?

הוא צריך לקבל את זה.

תלמיד: איך זה מסתדר עם זה שאנחנו בעבודה צריכים לגלות את כל המצבים, לחקור, לעבור את זה, שלא יהיה אל זר?

לא בשכל. אנחנו צריכים לגלות את הבורא דווקא מתוך זה שאנחנו נכנעים, שאנחנו מבטלים את עצמנו, ובצורה כזאת אנחנו יכולים לגלות שהוא - אין עוד מלבדו, - טוב ומיטיב, וכולי.

תלמיד: איך לא לפרש אמונת חכמים שאם אמרו, ואני מקבל.

לא, אתה צריך להשתדל לקבל ולראות את מה שהם אמרו בחוש.

שאלה: מה זה אומר "טעם עפר"?

"טעם עפר", שאני לא מרגיש בו שום תשוקה, רצון, נטייה, משיכה, טעם עפר, פשוט לגמרי ללא טעם.

שאלה: הרב"ש מביא דוגמה כזאת בסוף המאמר, דוגמת אהרון ומשה, מהן התכונות האלה בי ובעשירייה?

אנחנו עוד נלמד. זה שינויי כוחות עליונים בקדושה, בנשמה שנקראים "אהרון ומשה".

תלמיד: באחד המקומות כתוב שהאדם חייב לעסוק תמיד בלא לשמה, כי מלא לשמה מגיעים ללשמה. ולפני זה כתוב שאדם שעוסק בלא לשמה, עדיף שלא היה נולד.

כן, כי לא לשמה זאת לא המטרה.

תלמיד: אז יוצא שכשאדם עוסק בלא לשמה, צריכה להיות לו כוונה להגיע ללשמה.

כן, בטח.

תלמיד: יש שלבים כאלה, כנראה יש לכולם, שאתה מגיע לשיעור ויש לך טעם מהשיעור, זאת אומרת אתה מרגיש משהו, ויש תקופות ארוכות שאתה בא לשיעור ואתה מרגיש טעם של עפר. זה קשור איכשהו לאותן המדרגות שעליהן כתוב?

באופן כללי לא, אבל לא משנה, בכל זאת צריך לעבוד עם זה.

שאלה: מה זה אומר שהעבודה צריכה להיות שהוא עובד עבור מלך גדול, על אף שאצלו השכינה היא בבחינת עפר? זה נשמע כמו סתירה, איך הוא יכול לעשות את זה?

זו לא סתירה, זה פער בין מה שהוא מרגיש ובין מה שהוא חייב להשיג. אז הוא עובד כאילו שהוא נמצא לפני המלך ובאמת, בהרגשתו, זה כמעט עפר. ואז במאמצים שהוא עושה, הוא מעלה את גדלות המלך עוד ועוד ואחר כך מקבל על זה עזרה, הבורא מתגלה.

שאלה: מהו מצב חוסר הבחירה של האדם שמאפשר לו לעבוד ללא טעם?

יש כל מיני מצבים. אחד מהמצבים הללו הוא שהאדם לא מרגיש שום טעם, ומצד אחר, הוא חייב להתגבר על זה ולהמשיך להתקדם.

שאלה: בהתחלה אתה עובד כאילו שאתה מרגיש טעם, חשיבות בגדלות הבורא ואחר כך אתה עובד בלי לקבל שכר וטעם. במה השלב השני נבדל מסתם אדם שנמצא בירידה, עובד, בא לשיעור, אבל לא מרגיש שום חשיבות, לא מרגיש טעם מגדלות הבורא, לא מובן השלב השני.

אם הוא לא מרגיש טעם מגדלות הבורא, בוודאי שקשה לו. הוא צריך לתאר לעצמו שהוא נמצא בעולם אחר לגמרי שבו הבורא מגולה וממלא את הכול, אבל הוא לא מרגיש את זה, ואז הוא פשוט מבקש מהבורא שייתן לו כוח לעבוד אותו כאילו הוא כבר גילה אותו.

שאלה: נאמר פה שהאדם אומר לגוף תולעת אני ולא אדם. אני מבין שאפשר לעשות כך שגדלות הבורא תהיה כל כך גבוהה עד שהגוף מתבטל, אבל איך יכול להיות שהאדם יגיד אני תולעת ולא אדם, אם לאדם אין גדלות בורא?

כנראה שאנחנו בכל זאת מגיעים למצב כזה.

תלמיד: זה אפשרי גם בלי שתהיה לאדם גדלות בורא?

יש פה כמה אפשרויות, או שהאדם מודד את עצמו ביחס לגדלות הבורא או שהוא בודק את עצמו כלפי עצמו, מה שהוא יודע וכן הלאה, יש פה כמה אפשרויות. אנחנו נברר בהדרגה.

שאלה: כשאדם טועם טעם עפר הוא בעצמו מבין שזה טעם עפר?

בוודאי, אנחנו מדברים כלפי האדם.

תלמיד: אם אני קובע, מבחין שיש לי טעם עפר, זו כבר איזו המתקה? אז אני חושב על אותה אמונת חכמים שאמרו שזה המקום שבו יש את העבודה הכי נקייה ואיכשהו אני יכול להתחיל כך להתקדם וזה ממתיק את העניין.

זה תלוי כמה אתה מרגיש את זה. אם אתה באמת מרגיש טעם עפר, אתה לא יכול לצאת מזה לשום מקום, אין לך שום הבחנות, הבדלים בין המצבים, ואז פשוט אי אפשר להתקדם, לא במחשבות, לא בפעולות.

תלמיד: אז איך יוצאים מזה? זה כמו מעגל סגור, אדם שנמצא במצב כזה מתחיל לעבוד כמו שכתוב, לפי אמונת חכמים, ואז נראה שאפשר להגיע לגדלות המלך ובתוך זה אני כבר מקבל תענוג וזו כבר לא השפעה נקייה, יש פה איזה מעגל סגור, זה מבלבל.

זה יבוא ויתברר מעצמו, ואתה צריך קצת להתייסר ולהשתדל להתקדם בכל הכיוונים.

שאלה: אנחנו משתדלים לתת את גדלות הבורא זה לזה בעשירייה, מה אני צריך לעשות עם זה? אני צריך כביכול לסרב לקבל, לדחות את זה, על מה מדובר פה?

למה אני צריך לדחות את גדלות הבורא? הפוך, אני צריך עוד יותר לפתח את ההרגשה הזאת בי, רק זה יעזור לי להתקדם למטרה.

שאלה: אנחנו מדברים פה על הבורא וגדלותו, על תכונתו להיטיב, להיות טוב, והשאלה היא בשביל מה אנחנו רוצים את גדלות הבורא?

אנחנו רוצים את גדלות הבורא כדי שנוכל להשפיע לו.

תלמיד: באיזה רצון אנחנו רוצים את גדלות הבורא, את זה אנחנו צריכים לברר.

לא הבנתי, כמה רצונות יש לנו?

תלמיד: רצון להשפיע אולי ורצון לקבל בטוח. אז באיזה רצון אנחנו רוצים את גדלות הבורא, בשביל להגדיל את עצמנו או בשביל להגדיל את כבודו?

ודאי שאת כבודו.

תלמיד: בשביל להיעזר בזה נגד היצר הרע?

כן.

תלמיד: הבירור הוא על מה אנחנו רוצים את גדלות הבורא.

ודאי שבשביל זה, מה השאלה?

שאלה: אם האדם בכל זאת זכה למצב שלא מניח לי לישון, איך הוא יכול להחזיק את עצמו נכון במצב הזה ואיך נכון להתפלל מתוכו?

להמשיך להיות באותו מצב שהוא לא יכול לישון בגלל גדלות הבורא שמתגלה בו, ואחרי כן הכול כבר הולך נכון.

תלמיד: להתחיל להרגיש תלות בזה, ואז אי אפשר להמשיך מאותה נקודת האני?

לא צריך, שתתמוסס בבורא וזהו.

שאלה: אנחנו זקוקים לגדלות המלך, גדלות הבורא כדי שנוכל לשרת אותו, להתבטל בפניו, אז מה גורם לנו להרגיש ולהבין את גדלות הבורא?

ההחלטה שלנו שאנחנו חייבים הכול לעשות על מנת להשפיע לו, מביאה אותנו לנחיצות להרגיש את גדלות הבורא, שהוא יהיה לפַנינו כממלא את כל המציאות, ואנחנו כלפי המציאות שלו נהיה כאפס, ובצורה כזאת אנחנו יכולים להתייחס אליו.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות כדי להתחיל להרגיש את גדלות הבורא?

אנחנו צריכים לקבל את הכרת גדלות הבורא דרך העשירייה ושזה ישפיע עלינו כך שלא נרצה יותר שום דבר, לא נראה שום דבר חוץ מגדלות הבורא לפַנינו.

שאלה: כתוב, "אנו רוצים לעבוד בבחינת "אתם המעט מכל העמים", אחרי זה כתוב, "היינו שכל העמים שבאדם". מה זה כל העמים שבאדם ולמה המשפט מסתיים, "שהיא בחינת מיעוט ושפלות, היינו שהיא בחינת "שכינתא בעפרא"?

כי אנחנו צריכים לקבל שכל מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים את עצמנו בפנים. הכוחות האלה הם בנו, העמים האלה הם בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, וכך אנחנו צריכים להתייחס למציאות.

תלמיד: כן, אבל זה מידע יפה, זה מידע טוב. למה אנחנו צריכים להיות עצובים מזה? אנחנו צריכים לקחת את זה, להחזיק את זה חזק בתוכנו ולהבין שזו באמת המציאות ולעבוד יותר קשה.

בסדר, תעבוד.

שאלה: האם אפשר להגיד שאחרי שמשיגים את גדלות הבורא אנחנו צריכים לדחות אותה כדי להתעלות מעליה, כאילו שהייתה איזו סוג של עביות שמחייבת אותנו להתקרב לבורא?

לא, בוא נשיג קודם את גדלות הבורא ואחר כך נדבר.

שאלה: למה כשאני צריך לעשות משימה עבור החברים אני מרגיש כבדות ואי רצון, ודווקא כשאני מחליט לעשות איזושהי משימה אני מרגיש שזה מאוד קל ופשוט? למה קיים ההבדל הזה?

ההבדל הזה הוא כדי שאתה תגיע לשוויון, להשתוות, שהחיסרון שאתה מקבל מהחברים יהיה כחיסרון אישי שלך.

שאלה: כתוב במאמר, שאדם מבקש מה' "לא שיתן לו בחינת גילוי גדלותו יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו". האדם מבקש להיות בשמחה רק מטעם זה שהוא עובד לה' ולא מטעם אחר. איך אפשר לתאר שמחה כזאת?

לתאר שרק אם אני עובד למען הבורא אני מרגיש בזה קלות ושמחה.

שאלה: איך להפוך את הכבדות שאנחנו מרגישים כשאנחנו עובדים למען הבורא בתוך הדעת ולעבוד למעלה מהדעת כלפי הבורא? איך אנחנו הופכים את ההרגשה הזאת?

זה רק על ידי שינוי של הארה מלמעלה שהיא משפיעה עלינו ואנחנו מתהפכים.

תלמיד: מה תלוי בנו? רק לעבוד, רק לעשות מאמצים?

לעשות מאמצים ולבקש.

שאלה: למה קורה כך שכאשר התכוננו לשיעור עם העשירייה המאמר ממש נפתח בפנינו ועכשיו הוא כאילו סגור? במה זה תלוי?

אם אנחנו לומדים את המאמר בעשירייה אז הוא נפתח בפנינו אחרת מאשר אם אנחנו לומדים אותו בעביות של כל הכלי העולמי שלנו, וודאי שיופיעו שאלות אחרות ותחושות אחרות.

שאלה: מה זה אומר "כאילו הוא מרגיש גדלות הבורא"?

איך הוא היה פועל אם היה מרגיש גדלות הבורא.

שאלה: כשהאדם אומר אני עפר ואפר, האם הוא מבקש מהבורא שיעזור לו להתגבר על זה או שהוא רק מראה בזה כמה הוא צנוע ושפל בפני גדלות הבורא?

זה יתברר לאט לאט בעבודה.

שאלה: כשלאדם יש טעם עפר בעבודה ויש לו גם אמונת חכמים שאמרו שזה המצב של העבודה הכי נקייה, האם אמונת החכמים הזאת צריכה להמתיק משהו במצב? או שאולי אמונת חכמים נותנת רק כוח לעבוד בלי טעם?

האפשרות השנייה נכונה.

תלמיד: מה אדם מבקש כשהוא במצב כזה?

רק לעבוד.

תלמיד: האם צריכים להיות איזה טעמים בעבודת ההשפעה כי נראה שטעם עפר זה הדבר הכי חזק והכי נקי מבחינת השפעה, האם כשיש טעמים זו גם השפעה?

לא, כשאתם עוברים את המחסום, כשאתם עובדים כבר לא למען הטעם, אז אתם מתחילים לקבל לטובת הבורא ואז יש לכם טעמים אחרים.

שאלה: כאדם אני צריך איזשהו שכר, וכשאני מקבל את התשלום הזה, נגיד בדמות התפעלות מהחברים שלי בעשירייה, האם זו כאילו הצדקה להשקעה שהשקעתי?

לא, הכול בסדר, אל תדאגו, לא אתם מנהלים את כל התהליך. הכול יסתדר.

שאלה: כל הכוחות לקבל גדלות הבורא ולעבור מלא לשמה ללשמה מגיעים רק מעשירייה, אין באדם כוחות. השאלה היא למה דווקא מהחברים אנחנו מרגישים את כל העניין הזה ולא מכוחות עצמי?

כי הבורא נותן לעשירייה ולכן כך אנחנו מרגישים.

שאלה: איך אפשר לעזור לחבר שעובר מצב שהוא בעפר, אם אין לנו את הרגש הזה ואת ההתנסות הזאת?

אז לא נוכל לעזור, נתפלל יחד שתהיה לנו אפשרות להרגיש את העפר ולקבל למעלה מהעפר כוח וכך להתקדם.

שאלה: האם חשוב לראות את גדלות הבורא בתוך הדעת או למעלה מהדעת?

בתחילת העבודה זה למעלה מהדעת ואחר כך בתוך הדעת.

שאלה: כשאנחנו קוראים את המאמר ודנים עליו יש בלבול גדול, כי הטעמים האלה, טעם עפר וטעם גדלות הבורא, מאוד מבלבלים. איך להשתמש במצבים האלה כדי להבין ולברר את מה שקורה עכשיו?

אני הייתי נותן שוב אותה עצה. צריכים לקחת את הקבוצה, לחבר אותה, להתחבר איתה, ומזה לצפות לתשובה.

תלמידה: האם טעם עפר זה כשאתה מוסר מעצמך, מתפלל עבור הקבוצה, ואז יוצא שלא נשאר שום דבר בשבילך?

כן.

שאלה: למה דווקא כשאדם מרגיש אבוד, אז הוא במגע הדוק עם הבורא?

כי אין לו במה עוד לתלות את עצמו.

תלמיד: למה לא במצב הגדלות שהוא קיבל מהבורא? הוא מקבל מצב גדלות כדי להיות דבוק בו, לא מצב שפל.

כי במצב שפל אין לו כלים, אין לו כלום, הוא יכול לבטל את עצמו ולהיות דבוק בבורא גם מבחינת הכלים וגם מבחינת המילוי.

תלמיד: איך פה באותה נקודה כשאתה מרגיש את הדבקות ההדוקה הזאת, לא להיות בהתפעלות ובגאווה? איך לא ליפול לזה?

מאיפה יש לך התפעלות וגאווה?

תלמיד: מזה שאתה מרגיש עכשיו שאתה הדוק עם הבורא.

אבל מאיפה התחלנו?

תלמיד: התחלנו מזה שאדם עובד ומקבל מצב של גדלות, מזה הוא מרגיש שפלות, הוא לא רוצה להתגאות בזה.

הוא כותב, "ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.

ולכן התפלה הזו היא תפלה אמיתית, מטעם שהאדם רואה, שאין מה לקוות, שיהיה פעם ביד האדם לעשות משהו בעל מנת להשפיע. נמצא, שהאדם מרגיש איך שהוא אבוד. נמצא, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא. ולדבר זה האדם צריך להחשיב, מזה שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, ואין מי בעולם שיוכל להציל אותו."

אתה מרגיש את השפלות של עצמך, מרגיש את הגדלות של הבורא, אתה באיזה מגע הדוק אתו, אבל אסור לך ליפול לגאווה מסוימת כי אז אתה בכלל נאבד. איך אתה מרגיש את הגדלות, את הדבקות, אבל לא מתגאה, נשאר בעבודה נכונה בהכנעה?

אתה לא משייך את זה לעצמך ולכן אין לך גדלות כזאת, אתה מבין שזה לא שייך לך.

תלמיד: כלומר אני לא מקבל את חומר הדלק מהגדלות אלא מהחשיבות.

נגיד.

תלמיד: איך להבין את זה נכון יותר?

נראה יחד.

שאלה: האם הבורא תמיד נשאר נסתר?

תלוי למה אתה מתכוון שהוא מתגלה.

תלמיד: אם הוא גלוי, אז על מה בדיוק האמונה שלך?

האמונה שלי היא מכך שהוא מסובב אותי כדי שאגיע להבחנות פנימיות עמוקות, ואז אגלה את הקשר עמו.

תלמיד: על מה עובד הכלי של אמונה למעלה מהדעת?

אמונה למעלה מהדעת עובדת על כך שאני משפיע בלבד.

תלמיד: ואם ההסתרה מתבטלת, האם יש צורך באמונה למעלה מהדעת?

לא.

תלמיד: האם הקשר של האדם עם הבורא הוא רק דרך אמונה למעלה מהדעת?

כן.

תלמיד: אז האם ההסתרה יכולה להתבטל?

לא, ההסתרה לא מתבטלת.

תלמיד: היא אף פעם לא תתבטל?

אני לא רוצה שהיא תתבטל.

תלמיד: אז בשביל מה אתה צריך את גדלות הבורא?

אני צריך את גדלות הבורא רק כדי שאוכל להחזיק באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אם כך, מה זה גילוי הבורא?

"גילוי הבורא" זה שאני מרגיש את הבורא כגדול, ממלא את הכול, שייך לכול, מסובב את הכול, ואני מוכן להשתתף עימו בכל דבר שהוא עושה בעד או נגד השכל שלי.

תלמיד: האם בסופו של דבר אתה משיג את הבורא, או אתה משיג את הגדלות שלו? כשאדם רוכש אמונה למעלה מהדעת, הוא משיג את הבורא?

זה נקרא שמשיג את הבורא.

תלמיד: האם אז הוא עדיין נסתר ממנו? איך אתה משיג משהו שהוא בו זמנית נסתר, כי אם אתה מבטל את ההסתרה הזו אז כבר אין למעלה מהדעת?

איך אתה מבטל את ההסתרה? ההיפך.

תלמיד: האם אתה לא מבטל?

אתה רוצה שההסתרה תתקיים?

תלמיד: אם אני חייב שההסתרה תתקיים כי אחרת לא תהיה אמונה למעלה מהדעת, אז איפה פה גילוי הבורא?

בתוך הכלי הזה של אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: האם זה עדיין נשאר בהסתרה?

הסתרה חייבת להיות כלפי הכלים שלי, כלפי הרצון לקבל שלי.

תלמיד: במה הגילוי של הבורא, אם עדיין נשארת הסתרה על הכלים?

הגילוי הוא באמונה למעלה מהדעת, בכוחות ההשפעה, בכלים דהשפעה.

תלמיד: מה נותנת לי גדלות הבורא, האם היא נותנת חומר דלק, בשביל מה צריכים אותה?

אני צריך את גדלות הבורא כדי לעלות לדרגה שלו, אחרת אני אשאר בדרגת הנברא.

שאלה: האם המצב "עד שלא מניח לי לישון" הוא גמר תיקון?

לא, לא נדבר על גמר תיקון.

תלמיד: האם זה לא מצב של דבקות?

זה מצב של דבקות יחסית אבל זה לא גמר תיקון.

שאלה: כשאדם מרגיש טעם עפר אז הוא מרגיש שהבורא שלח לו את זה והוא יכול להישאר דבוק בנקודה הזאת. אבל אם הוא רוצה לזוז קצת ולהרחיב אותה אז זה הופך להיות כמו איזו חומה, כמו משהו בלתי אפשרי.

נכון.

תלמיד: האם לא טוב להישאר בנקודה הזאת?

נכון.

תלמיד: מה הוא צריך לעשות, איך הוא מתחיל?

הוא מתקדם.

תלמיד: איך זזים?

הבורא נותן לו הזדמנויות, זה לא תלוי באדם.

תלמיד: האם הוא צריך פשוט לזרום עם החיים של הקבוצה?

כן.

שאלה: דוד המלך כותב "הסתרת פניך הייתי נבהל". האם אדם צריך להשתוקק להיות כל הזמן בגילוי פנים של הבורא?

בעצם כן.

תלמיד: האם הבורא מסתיר את עצמו כעונש?

הבורא מסתיר את עצמו לא כעונש אלא כאותו צבי שבורח ומחזיר פניו לאחוריו.

תלמיד: אז הוא כל הזמן מזמין את האדם?

כן.

שאלה: יש לנו אמרה, "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו", והבורא הוא כל הזמן נסתר ונעלם. איך אנחנו יכולים בדרכנו לצייר או לתאר את העזרה של הבורא ובכל זאת לאחוז בזה ולהמשיך בדרך?

אנחנו יכולים לתאר זאת בצורה שמתחברים יחד ומבקשים ממנו להתגלות, ולפי המאמץ של הכלים שלנו להתחבר, כך אנחנו לאט לאט מגלים אותו.

תלמיד: האם זה ייחשב לכלי נכון?

כן.

שאלה: מה הכוונה ב"ממעט עצמו לשפלות אף על פי שנותן לו גדלות", האם הוא צריך לבדוק ולהיזהר בכל הנאה שממלאת אותו?

כן.

שאלה: איך אדם מתגבר על מצב שיש לו טעם מגדלות הבורא כדי לא לקבל הנאה בכלי קבלה?

הוא משתדל לחבר את כל הכלים לכלי אחד ולקבל בהם בעל מנת להשפיע.

שאלה: מדוע הסבל מביא הנאה לבורא, מה הבורא רוצה מאיתנו?

הסבל לא מביא הנאה לבורא, אלא כשאדם מתעלה מעל הרצון לקבל שלו.

שאלה: מי שעובד מטעם שהוא משרת מלך גדול גם לא יכול להיחשב ל"לשמה" אמיתי. כיצד נוכל לשרת באופן קבוע כאשר כל הזמן אנחנו מדמים לעצמנו שאנו עומדים מול מלך גדול וחשוב?

אנחנו לא עומדים מול מלך חשוב, אנחנו נמצאים כל הזמן בשינויי מצבים ולכן יכולים לתאר זאת נכון, לפחות מדי פעם.

שאלה: האם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבקשים מהבורא לגלות לנו את שפלותנו כדי שנוכל להשפיע לו?

כן.

שאלה: מי זה האני ששמח על כך שיש טעם בעפר בעבודה ולא רוצה עבודה אחרת?

זו הנקודה שבלב.

שאלה: מה המשמעות של "ואנכי תולעת ולא איש"?

זו השגה מיוחדת של מי הוא האדם כלפי הבורא.

שאלה: אם "לשמה" זה לטובת הבורא, אז האם כל מה שלא שייך לשמה הוא לרעת הבורא?

בעצם כן.

שאלה: האם הבורא רוצה להתגלות והאדם שעובד צריך לדחות את הגילוי הזה?

כן.

תלמיד: בגילוי אין עבודה ואין יכולת להשתוות צורה, אז הבורא כאילו כל הזמן רוצה להניק והעגל מסרב לינוק, העגל דורש עבודה, כמו שדברנו על הצבי וכו'. כלומר הבורא מגלה במידה ובהתאם ליכולת העבודה של האדם, כי המטרה שלו לגדל את האדם ולהביא אותו להיות בסוף שווה אליו?

כן, כמו אור ישר ומסך.

תלמיד: כמו האורח ובעל הבית. והמאמר מדבר על מה צריך להיות חומר הדלק של האדם והוא עובר המון שלבים, מ"לא לשמה", אחרי זה "לשמה" וכו', אבל יש פה איזו התקדמות הדרגתית שהאדם נמצא בתוכה.

במידה שהאדם משתדל לעבוד עם כל מה שמגיע ומתגלה אליו, במידה זו מגלים לו תנאים יותר קשים ועל ידם הוא עולה.

תלמיד: כלומר הבורא מעביר אליו בהדרגה משקל, ונותן לו עוד ועוד?

כן.

שאלה: מהם השמחה והתענוג שרב"ש מדבר עליהם כשהאדם משמש מלך גדול?

שמחה ותענוג שאנחנו יכולים להשפיע לבורא.

תלמיד: אז עכשיו אין לנו שום דבר מזה?

אין לנו שום דבר מזה.

שאלה: אמרת מקודם שאתה מחליף את הערך שלך. בהתחלה הרצון לקבל נהנה, יש לו עדיין איזו אחיזה, אחר כך יש לו טעם עפר, אתה מגיע למצב שאתה עדיין מצליח להמשיך לעבוד למרות שיש טעם עפר, ואחר כך יש איזה שינוי בערכים בפנים. מהו השינוי הזה?

מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, לזה אתה מתכוון.

תלמיד: כן, אתה עובר למצב שאתה כבר לא מקבל בשבילך אלא אתה מקבל בשביל שהבורא ייהנה מזה, אז יש איזה שינוי בערך שלך. אתה עכשיו נהנה, יש לך הנאה יותר גדולה, אבל קרה איזה שינוי.

כי אני נהנה מזה שאני מהנה לבורא.

תלמיד: האם התענוג שאתה מקבל מזה נמצא בתוך הרצון לקבל?

אין לנו כלי אחר חוץ מרצון לקבל, והכוונה היא איך אנחנו עובדים עם הרצון לקבל.

שאלה: הרב"ש כותב על דויד המלך, "שבזמן שה' נתן לו גדלות הוא לא אמר, עתה כבר אינני צריך לעשות מלחמה עם הגוף, כי הגוף יתבטל לפני ה' "כנר בפני אבוקה". אלא שהיה אומר, אני משתוקק להמצב של שפלות, שהאויבים שלי, היינו האומות העולם שבגופי, היו מבזים את עבודתי". איך יכול להיות מצב שמקובל, שכבר ניצח את אומות העולם שבגופו, שוב משתוקק שיבזו את עבודתו?

במה הוא יכול להראות את העבודה שלו?

תלמיד: דווקא בזה שהוא ניצח אותם, "ונהרו אליו כל הגויים".

אבל אם זה עבר, אז כבר אין לו יותר עבודה.

תלמיד: המלך יקבל מזה יותר תענוג.

הבורא עושה לו כנפיים, מה שנקרא.

תלמיד: ומה יהיה בסוף?

הוא מגיע לדרגות יותר גבוהות של דבקות.

תלמיד: ומה יהיה עם אומות העולם, האם הם ימשיכו לבזות או יצטרפו לעבודה, להשפעה?

יצטרפו.

שאלה: להמשיך את הנושא של גילוי והסתר. בעל הסולם ומקובלים אחרים גילו וכתבו על עולמות רוחניים, פרצופים, ספירות, עולמות. באיזה כלים הם גילו את זה ובאיזה כלים הם כתבו את זה?

בכלים דהשפעה.

תלמיד: ואדם שמגיע להשגה רוחנית כלשהי, האם הוא מגלה את אותו הדבר שכתוב בתלמוד עשר הספירות ומה שכתבו האר"י וכל יתר המקובלים?

כן.

תלמיד: זאת אומרת לבן אדם צריך להיות ברור אם הוא הגיע לכלים של השפעה או לא הגיע.

במידה שהוא מגיע, אז הוא מבין את מה שכתוב.

תלמיד: אני מתכוון לגבי ההבחנה שלי. אם לא הצלחתי להיכנס או לראות את מה שכתוב בתלמוד עשר הספירות, אז צריך להיות לי ברור שאני בתוך הרצון לקבל ואני לא ברצון להשפיע.

נגיד. יש בזה דרגות.

תלמיד: אז מהי הדרגה הראשונה שבן אדם מצליח לראות בתלמוד עשר הספירות שהוא שם?

כשהוא מזהה את הצמצום.

שאלה: רב"ש כותב שב"לא לשמה" יש 5 דרגות, 5 בחינות, והאמיתי שמ"לא לשמה" באים "לשמה", שאדם רוצה להשפיע לבורא מטעם שהוא גדול, וגם שם הרצון לקבל שלו מעורב. האם האדם מרגיש גדלות הבורא בדרגה הזאת?

נגיד.

תלמיד: אם האדם מגיע למצב ש"לא מניח לי לישון", אז יש לו הרגשה של הבורא, ואולי היא עדיין לא נקייה. האם אדם במצב הזה, אפילו שהוא מרגיש שזה לא נקי, צריך להמשיך לרצות להיות בקשר באותה גדלות שהוא מרגיש, או שהוא צריך להתנגד לזה ולהגיד "אני לא רוצה גדלות כזאת"?

יש ויש, זה מצב לא מבורר מספיק.

שאלה: האם אדם יכול לכפות על עצמו שפלות או שהוא מגלה את השפלות רק אחרי שהוא מתייאש מכוחותיו?

אחרי שמתייאש מכוחותיו.

תלמיד: ומה זה כל מה שהיה קודם?

הכנה.

שאלה: במצב שהוא מרגיש שהבורא הוא רב ושליט, שהוא גדול, הוא קורא לזה מעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה", ואחרי זה הוא כותב שזה לא "לשמה" טהורה ושזה עדיין לא מספיק. האם זה אומר שגם כשאדם נמצא ב"לשמה" יכול להיות מצב שהוא יוצא ל"לא לשמה", בשלבים?

כן.

שאלה: לגבי העבודה בינינו, אני מבין שכל הגישה לגדלות הבורא היא רק דרך העשירייה, ואנחנו צריכים להגיע להרגשה שהוא ממלא את כל המציאות. איך נותנים כזה דבר זה לזה? אנחנו עובדים על גדלות השיעור, הרב.

אתם פותחים רק את ההזדמנויות, את האפשרויות, אבל כל אחד משיג את זה לפי המאמץ שלו.

תלמיד: אבל בתור חבר בעשירייה, מה יש לי לתת לחברים שירגישו את גדלות הבורא?

לתת להם את הלב שלך, והם יכולים דרך הלב שלך להגיע לגדלות הבורא. אתה מוכן להיות בשבילם כמו מוליך, מוליך החמורים.

תלמיד: אני רואה מהחברים הרבה דוגמאות למסירות לדרך, לחשיבות הרב, לחשיבות הרב"ש, הכתבים, המאמרים, השיעור, לעשות את כל הסדרים, אבל איך אפשר לקבל מזה את ההרגשה שאתה נמצא במציאות של "אין עוד מלבדו", שהוא ממלא את הכול ומסדר לך הכול? יש כביכול איזה פער.

אין פער. אתה יכול לבטל את עצמך ולהגיד, "אני מוכן לקיים כול מה שתגידו לי, למה? כי אני רואה שאחרת אין לי מה לעשות".

שאלה: איך האדם מקבל אמונת חכמים?

דרך החברים. אתה מחשיב אותם כחכמים, כמשיגים, כמבינים, ככלי בידי הבורא. לא חשוב כמה הם מבינים ומרגישים, אלא חשוב שהבורא נמצא בתוכם ומוסר דרכם את השיטה.

תלמיד: האם זו "אמונת חכמים"? זה נשמע כמו אהבת חברים.

נניח. אז מה?

תלמיד: הוא כותב פה על כך, שמאיפה לאדם יהיה כוח להאמין שיש נחת רוח לבורא בזה שהוא עובד בלי טעם, והתשובה היא שעל זה יש לו אמונת חכמים. מה זו אמונת חכמים?

אתה מאמין בכך שחכמים אמרו לך שככה זה, שאם אתה מתבטל כלפי החברים, אז אתה בזה מתקרב לבורא.

תלמיד: למה זה נקרא "אמונה"?

כי זה כוח השפעה.

תלמיד: אם אני צריך אמונת חכמים כדי לעבוד באמונה למעלה מהדעת, אז יוצא שאני נמצא כל הזמן באמונה. אני משתמש באמונת חכמים כדי לעבוד באמונה?

כן. באמונת ה'.

תלמיד: על מה אני נשען? כי אמונה היא לא בתוך הכלים שיש לי.

זה דיוק מה שאתה צריך, להרגיש שאתה נשען על כוח האמונה.

תלמיד: במה מסייעת לי אמונת חכמים פה?

במה שהם אומרים ואתה מוכן לקיים.

תלמיד: במה היא עדיפה על עבודה באמונת ה'?

לאמונת ה' אתה רק רוצה להגיע.

שאלה: מה אנחנו מרגישים לפני שמגיעים לרצון להשפיע לבורא ולפני שאנחנו רוכשים את הכוונה להשפיע לבורא, כלומר במצב המקדים?

המצב המקדים שאדם מרגיש לפני שמשפיע לבורא?

תלמיד: כן.

יכולות להיות כמה אפשרויות. אני לא יכול להגיד בדיוק. החיסרון ברור, רק באיזו צורה אני לא יכול להגיד.

תלמיד: האם זו התוצאה של הרגשת אהבת הבורא כלפינו?

יש בזה משהו, כן.

תלמיד: האם יש הבדל בין גדלות ה' לאהבת ה' מצידנו?

גדלות ה' זה מה שאנחנו מרגישים בתוך הכלים שלנו, ואת אהבת ה' אנחנו מרגישים מתוך הכלים המחוברים שלנו, המכוונים לבורא. זה לא אותו דבר.

שאלה: כתוב שתפילה אמתית היא מפני שאדם רואה שאין לו מה לקוות שאי פעם תהיה לו הזדמנות לעבוד בעל מנת להשפיע. למה ההרגשה של טעם עפר היא תנאי הכרחי על מנת להגיע לתפילה אמתית?

אחרת מאין הוא ייקח את ההבחנות המדויקות כלפי הבורא אם לא יהיה לו טעם עפר? זה הכרחי.

תלמיד: האם המטרה של טעם העפר היא כדי להגיע לתפילה אמתית?

בוודאי. איך זה לא מובן?

תלמיד: הרבה פעמים אנחנו שומעים ממך שהבורא שמח מזה שאנחנו פונים אליו. בתהליך עצמו שאנחנו בפנייה אליו, שאנחנו זקוקים לו, מה ההבדל בין זה שיש לנו עדיין תפילה שהיא בהכנה, עוד לא אמתית, לבין תפילה אמתית? מה הבורא מקבל?

זה נותן לכם יתר קשר עם הבורא.

שאלה: איך ניתן להיות בשמחה בעת שמרגישים טעם של עפר בלימוד?

בלימוד, אדם לא חייב להרגיש טעם, אלא הוא חייב להרגיש טעם מזה שהוא מתקרב לבורא, מזה שהוא מחובר אליו. אבל בלימוד עצמו יכול להיות שלא. עליו רק לעורר על ידי הלימוד קשר עם הבורא.

שאלה: איך האדם מגלה בצורה נכונה את טעם העפר, את מצב השפלות? איך הוא עובד בעשירייה כדי לגלות את המצב הזה?

העשירייה מרגישה בהדרגה את המצב הפגום האמיתי שלה, עד כמה היא צריכה לשנות את עצמה, להתקרב הדדית, ואז ביניהם ייווצר כבר הקשר הנכון שבו הם יעשו את הצעד הראשון לעולם הרוחני.

שאלה: אם אתה אבוד, אז יש לך קשר עם הבורא, זה אומר שאיבדת את השכל שלך, את הראש שלך, ומישהו חושב במקומך ושם הכול במקומות הנכונים. האם דרך הרגשת המחשבה העליונה אנחנו מרגישים את המערכת העליונה של הקשרים בינינו, ואז אנחנו אובדים בתוך המערכת הזאת?

כן.

שאלה: האם גדלות החֶברה או גדלות של חברה שווה לגדלות הבורא?

בעצם כן, דרך גדלות החברים אנחנו מגיעים להכרת הבורא, לגדלות הבורא.

שאלה: איך נכון להבין את "אתם המעט מכל העמים" בתוך אדם אחד, בתוכי, בעבודה שלנו?

אם אני מחבר את כל הכוחות, את כל הכלים שלי, ומכוון אותם לבורא, אז יש לי אפשרות לקלוט אותו ולהתייחס אליו מליבי השלם.

שאלה: מהי השמחה במצב שבו כל הרצונות אומרים לו לא, ורק אמונת חכמים אומרת לו כן? איך יש בזה שמחה?

כי הוא הגיע לכלי האמיתי ועכשיו יכול להשתמש בו בצורה נכונה.

תלמיד: אבל כל השכל, כל הניסיון, כל מה שקודם נתן לו גדלות, על הכול הוא צריך לדרוך.

אז מה?

תלמיד: בתוך מה מתגלה השמחה?

דווקא בזה שהוא דורך על כל המדרגות הקודמות.

תלמיד: האם במדרגות הקודמות אין שמחה?

אין, אין כלי אמונה מספיק כדי להביא לו שמחה.

שאלה: אנחנו מבינים שלגאווה יש טעם של עפר, ואנחנו מגלים את חוסר הכוחות שלנו. מה צריכה להיות העבודה הפנימית שלנו? מהו התהליך הפנימי חוץ מעבודה בעשירייה ובקבוצה?

שום עבודה. זה מספיק. כל היתר ייצא מזה ככל שתהיו מחוברים בקבוצה ובעשירייה.

שאלה: אם אני עושה מאמץ מתוך מצב של עפר כדי לשרת את החבר, איך עלי לכוון את עצמי כדי לגלות את גדלות הבורא?

רק מכך שאתה מבטל את עצמך כלפי כולם, כלפי כל הנבראים, ככל שאתה מסוגל וככל שזה אפשרי.

תלמיד: כלפי כל הנבראים, האם זה אומר שאפשר לגעת בכל הכלי העולמי?

כן.

שאלה: אנחנו מדברים על החשיבות בהרגשת העפר, במצב השפלות, אבל האגו לא מסוגל לסבול את זה לאורך זמן והוא בורח בשלב מסוים. איך מתמודדים עם זה? מה היחס הנכון?

היחס הנכון הוא שאנחנו שמחים כשהאגו סובל.

תלמידה: מה שמח בי? אני יכולה להגיד לעצמי "אני שמחה שהאגו סובל", וגם אם אצליח להודות לבורא על זה בשנייה הראשונה, מייד אחרי זה אני לא אוכל לסבול את זה.

כן, יכול להיות, אבל בכל זאת אותה שנייה היא כבר רווח גדול, נכס גדול, וצריכים לחבר את השניות האלה.

תלמידה: האם לאדם אין שום כלי אמיתי להתמודד עם הרגשות העפר חוץ משהוא זוכה לשנייה להודות עליה?

כן.

שאלה: במאמר מוזכר גיל 13, שזו הדרגה האחרונה לפני לשמה. האם תוכל להסביר למה הוא מתכוון?

שאנחנו יכולים להשתמש ברצון לקבל של קטנות בצורה השלמה בעל מנת להשפיע.

שאלה: קודם היה נראה לי שהאפקטיביות של העבודה בשיעור נמדדת בהרגשה כלפי חשיבות הבורא, קשר עם החומר, עם החברים, ונראה לי שעבדתי כמו שצריך. אבל מתוך המאמר אני מבין שזה לא נכון, שצריך להיות מעל זה, לדעת לעבוד בלי טעם בצורה כזאת. איך אנחנו יכולים למדוד את האפקטיביות של העבודה אם זו לא דרך הרגשה של קשר עם החברים, עם הבורא, והחשיבות שרכשת משהו?

לָמה בזה אתה לא יכול להמשיך למדוד?

תלמיד: כי כתוב במאמר שזה לא נכון להרגיש חשיבות בגדלות הבורא ומזה לקבל כוחות.

לא, תקרא שוב ותשאל.

שאלה: מה זו הרגשת עפר בעשירייה ואיך אפשר להגיע לזה?

אין שום סיבה, הכרחיות, לפנות לקדושה, להשפעה, לחיבור. זה כל כך לא מושך, כמו העפר.

תלמיד: אבל בעשיריה אני לא חוויתי הרגשה כזאת, תמיד החברים נותנים התפעלות וגדלות.

טוב מאוד.

תלמיד: אם כך, מה זו הרגשת העפר בעשירייה?

כשהיא תבוא, אתה תרגיש.

שאלה: ככל שמתקדמים בדרך, כך מגיעים להרגשה כמו שכתוב, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". האם אפשר להגיד שההרגשה הזו קרובה לטעם עפר?

כן.

תלמיד: התחלנו לעשות בירורים בעשיריות, ולכל אחד יש דעה וחדות מחשבה משלו. אבל ככל שמתקדמים מרגישים שגם לזה אין טעם, מרגישים שהבירור בעשירייה צריך להביא משהו אחר, ולא את הדעה שאני צודק. מה החבר מביא בבירור?

הוא צריך להביא אותם טעמים שעדיין לא טעמתם, שאתם לא מבינים בהם. זה כמו תינוק שרגיל לטעם של החלב, אבל אם נותנים לו לטעום משהו מתוק, אז הוא לא יודע איזה טעם זה, הוא טועם ולא יודע על מה מדובר. כך אנחנו צריכים לראות את ההתפתחות.

תלמיד: זה אומר שזה לא שאני מביא את הטעם שלי, אלא אני משחק בטעם שאני לא מכיר. כל אחד מביא משהו שהוא לא מכיר.

שיהיה כך.

שאלה: האם בלא לשמה יש לי טעם לבדוק את הנקיות בעבודה, או שזה אבוד מראש?

לָמה? בלא לשמה אתה צריך לבדוק עד כמה אתה נמצא בלא לשמה.

תלמיד: אבל אני יכול רק להחליף פרה בחמור, אז מה העניין כאן?

גם זה משהו. משינוי הכלים אתה מתחיל לדרוש הרגשה יותר גבוהה.

שאלה: מה ההבדל בין טעם עפר לשכינתא בעפרא?

שכינתא בעפרא היא משהו מחוץ לי, וטעם עפר הוא מה שנמצא בי.

תלמיד: האם זה העפר שאנחנו צריכים להתמודד איתו?

זה העפר שאתה צריך להפוך אותו למשהו מאוד יקר.

(סוף השיעור)

---

1. " ויאמר ה’ אל משה, בא אל פרעה: כי-אני הכבדתי את-לבו, ואת-לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה, בקרבו." (שמות י’, א’)↩