שיעור בוקר 24.02.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 63. מאמר "אחור וקדם צרתני"

אחור וקדם צרתני

"אחור וקדם צרתני", פירושו בגילוי והסתר פנים של השי"ת, כי באמת "מלכותו בכל משלה" והכל ישוב לשורשו, כי "לית אתר פנוי מיניה [אין מקום פנוי ממנו]", אלא ההבדל הוא, ב"הוה" ו"יהיה", כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב"הוה" מלבושו ב"ה, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת "הוה", דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש"אין הרוכב טפל לסוס" ח"ו, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו, זה נקרא בנין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת "פנים בפנים"."

"אבל האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתוה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול.. .. ומשליט השפחה על גבירתה וכו', זה נקרא בחינת "אחור", פירוש, שאל תדמה בדעתך שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי "והעולה על רוחכם היו לא תהיה", כה אמר ה': "אם לא ביד חזקה" וכו'. כי לא ידח ממנו נדח, וכל הגלגל מתגלגל לבא אל הקדושה לשורשו, ואם כן אף על פי שנראה שהסוס מוביל את הרוכב כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב"הוה", זולת ב"יהיה" והבן. נמצא, כי בבחינה זו הוא ג"כ חיבור, אלא "אחור באחור", ז"א שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש והבן.

והעושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושי מלכות ב"הוה", מחוברים בבחינת "פנים בפנים", ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש והבן, כי דוקא בחינה זו היא רצונו ית'.

וזה פירוש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וכו'. כי בין כך ובין כך תעבוד, אלא החילוק הוא כי זה "במצור ובמצוק", דהיינו שלא ברצון, וזה "מרב כל" דהיינו ברצון.

כן איתא במדרש: "מסתכל הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים ואינו יודע במה רוצה הקב"ה אם במעשיהם וכו', כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל, הוי אומר במעשיהם של צדיקים", פירוש, שבכל העשיות והמנהגים, הקב"ה מסתכל, ז"א מתחבר, והכל מתגלגל ובא לשורשו, אם כן נשאלת השאלה איזה דרך יותר נרצה? לזה מסתייע המדרש מהכתוב "וירא אלקים את האור כי טוב", דהיינו, בחינת גילוי, שזה במעשיהם של צדיקים, וזו הכונה בחז"ל, "ארוכה וקצרה וקצרה וארוכה". ע"ש, דהיינו כנ"ל."

עולם - העלם

"וז"ס "כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך", שהכל משומר בל"ב נתיבות החכמה, ומחמת זה "מלאה הארץ קנינך" ולית אתר פנוי מיניה, כי הכל הולך לשורשו. אמנם עתה בהעלם, ולכן נקרא "עולם" לשון "העלם". ואור המתעלם ומתלבש בעולם, נקרא "נקודה" בחינת "יוד" מתחלק לב' "ההין": עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא [עולם של הסתר ועולם של גילוי]. וכל עבודת האדם, לגלות נקודה זו, להמשיך אותה בבחינת "ואו" מעולם ועד עולם, דהיינו "ו" בין ב' "ההין", לגלות לעין כל, את שפע האור הנמשך מאור מקיף למוקף, דהיינו ב' "ההין", בסוד בינה יסוד מלכות והבן".

הכנעה, הבדלה, המתקה

"הדרך הנרצה מהאדם הוא ג' בחינות: הכנעה, הבדלה, המתקה, פירוש, "מארת חסר כתיב", כי האור של עוה"ז מתוך החושך נברא, "כיתרון האור מתוך החושך" - ו"שרגא בטיהרא מאי אהני [נר בצהריים - מהו מועיל]", וביממא לא סליק נהוריה [וביום לא עולה אורו]. וז"ס הקליפה קדמה לפרי, ולכן, הנעשה שותף לבורא במעשה בראשית, הוא מוציא את האור מתוך החושך, דהיינו, שמסתכל בעצמו כמה חשוך ומבוזה הוא לפני הקדושה של מעלה, והאיך לבוש בבגדים צואים, ובזה האור מוקף והבן.

ובתשומת לב לשאלת השי"ת, "ליראה את השם הנכבד והנורא", הוא מתחזק בכח גדול להכניע את הרע שבקרבו, עבדא בישא ושפחה בישא שיהיו נכנעים תחת גבירתה השוכן אתם בתוך טומאתם והבן, - עד אשר ירגיש בנפשו שההתעוררות לחיצוניות עבר ובטל ונכנע מאד, ואז יזכה לבא לבחינת "הבדלה", להבדיל בין האור ובין החושך, ולא יחליף ולא ימיר רע בטוב ולא טוב ברע, ואם המיר ימיר, דהיינו, התעוררות היצר ההכרחי לו, יהיה קודש בלתי לה' לבדו, שזו בחינת "המתקה" סוד ההשתוקקות לה', בסוד אהבה האמיתית, שבחינה זו באה אחר שיבדיל בין טוב לרע, בין רוממות הבורא ית' ושפלות עצמו, ויקיים בעצמו ובערת הרע מקרבך, כי יבוש מאד מפני עושיה, אז יזכה להמתיק ג"כ את השירים דיצר שלו, שאי אפשר לבער אותם, ומעלה אותם לשורשם האמיתי".

תלמיד: זה יותר התרשמות ושאלה, זה באמת פלא עד כמה אי אפשר להבין את בעל הסולם בלי הרב"ש.

כן.

תלמיד: מה העבודה הזו שהרב"ש עשה לנו כדי שנוכל להבין טקסטים כמו אלה, שהם סתומים לגמרי בלעדיו?

קודם כל עבודת הדבקות, כי בלי זה אין ממי לשתות. ואחרי שמגיע לדבקות בבורא זה נעשה דבר דבקות באביו. אז רב"ש אמר, אתה לא יכול לתאר לעצמך עד כמה זה קשה בהשוואה לכל מקרה אחר, כי אתה צריך לבטל את האהבה שלך והיחס האישי שיש לך לאבא. זה לא כמו שאנחנו מבינים, זה הרבה הרבה יותר. ורק אחרי זה אתה יכול להגיע למה שהוא כותב, להכנעה והמתקה.

תלמיד: הרב"ש כתב "הכנעה, הבדלה, המתקה", האם זו דוגמה, או מה שהוא כתב פה בערך בחצי משפט, "קצרה וקרובה, קרובה וארוכה", הכול בעל הסולם פה כתב במרזים, והרב"ש כתב על זה בצורה כל כך אמיצה, רחבה וגלויה, שזה ממש מדהים. מילא לקרוא אבל שהיה לו אומץ בכלל לכתוב בצורה כזאת וממש לצאת נגד הממסד.

לאיזה ממסד?

תלמיד: מה שהוא כתב במאמר שקראנו על דרך קרובה ורחוקה, איך הוא כתב בצורה כל כך ישרה, שהדרך הזאת של לעשות מצוות בעל מנת לקבל לא מביאה לאמת. הוא אמר את זה פשוט ישר לפנים, היה לו כזה אומץ לכתוב, ולא מאמר אחד, כל המאמרים שלו הם איכשהו מבררים את הנקודה הזאת.

נגיד. כן.

תלמיד: זו התקופה, הנשמה? מה העבודה שהוא הרגיש שתהיה לעתיד לבוא, מה הוא הכין לנו פה?

ברור שזה לעתיד, אבל אין לנו מה לחשוב שאנשים שהוא כותב עליהם כביכול מבינים, קוראים, דנים בזה. לא. יש איזשהו מין יחס שלילי מצידם, אבל לא יותר מדי.

תלמיד: יגיע זמן שהם כן יקראו את זה ופתאום יפלו אסימונים?

לא.

תלמיד: אז למי הוא כתב את כל הדברים בצורה כזאת?

אני חושב שלנו.

תלמיד: זו תוספת שלי, לא שמעתי ממך, אבל ככה זה מרגיש גם, נגיד כמו שבלי רב"ש לא ניתן להבין את בעל הסולם, גם לא ניתן להבין את הרב"ש בלעדיך.

מה אני כתבתי?

תלמיד: לא כתבת אבל לצורך העניין, הרב"ש בכלל במאמר הזה שקראנו אחרון, ובמאמרים הארוכים שלו, מדבר על תורה ומצוות, הוא מדבר על הכוונה ליהנות נחת רוח לבורא, ולנו מיד מתורגמת כל העבודה הזו לעבודת החיבור בינינו, וברור לנו שזה הדבר היחיד שעושה נחת רוח לבורא ורק שם אנחנו צריכים למדוד את עצמנו כלפיו וכן הלאה.

מה אפשר לעשות, אחרת לא היית תופס את זה אף פעם בצורה נכונה.

תלמיד: אז כמו שאמרתי, זה לא ממש שאלה, זה יותר הודיה והתפעלות.

תודה. זה תפקידי. ככל שאני יכולתי לממש אותו.

שאלה: אתה אמרת עכשיו שהיה קשה לרב"ש לבטל את האהבה לאבא.

כלפי אבא היה קשה.

תלמיד: והשאלה, מה האהבה הנכונה, מדויקת, למורה?

אני לא יודע, תבקשו מהבורא את ההסבר על כל דבר ודבר, אין לי, אסור לי להגיד.

שאלה: באותו כיוון. גם אתמול אמרת בשיעור שרב"ש לוקח אותנו ממצבנו, מביא אותנו למצב שבעל הסולם כבר יכול לטפל בנו, שאנחנו כבר מבינים על מה מדבר בעל הסולם.

כן.

תלמיד: מה זה אומר שבעל הסולם יטפל בנו? מה זה העניין של "טיפול"?

"טיפול"? אני מטפל בך במשהו?

תלמיד: כן.

אז ככה רב"ש בכם, ובעל הסולם. כן.

תלמיד: מה למשל ההבדל בין הטיפול שלך לבין הטיפול של רב"ש?

מי אני? אני רק כביכול עוזר לכם לקרוא, ואתם שלומדים לפי הספרים, בקריאה, מתקדמים בצורה ממשית.

תלמיד: ומה ההבדל בין הטיפול של הרב"ש לבין הטיפול של בעל הסולם?

אני לא יכול לבטא את זה, רק יודע שהמרחק צריך להיות גדול. בכמה הוא גדול? אני לא יודע.

תלמיד: עולים בטיפול, זאת אומרת מרב"ש לבעל הסולם, מטיפול של אחד לאחר או שזה נעשה במקביל.

לא, אלה עליות.

תלמיד: זה עניין של סוג האנשים?

זה הסוג של הדור.

שאלה: אולי זו הבחנה, כשאני מסתכל לאורך זמן, ככל שעובר הזמן, הרב פחות מדבר ואנחנו יותר קוראים. האם זו הבחנה נכונה?

כן, זה נכון.

תלמיד: והרב רוצה להיות יותר שקוע במקור ופחות בשיחות נפש.

כן, כמו שאתם צריכים כבר להיות.

תלמיד: אז זה נכון? ככל שאדם מתקדם הוא יותר שקוע בכתבים ופחות מדבר?

כן.

תלמיד: וכל המאמץ הוא פשוט להיכנס יותר ויותר לכתבים ודרך זה להתחבר?

כן. כמו למשל אותו מאמר "אחור וקדם צרתני", תראה עד כמה הוא נכנס ואחר כך הולך בפנים.

אתה צודק.

תלמיד: אני רוצה להגיד איך שזה מורגש. שאתה כאילו מוליד אותנו ומטפל בנו כל הזמן כמו הורה ואנחנו כמו ילדים שלך, ואז אתה מביא אותנו לבית ספר, ומלמדים אותנו ואז אתה גם מורה ששואל אם אנחנו מקבלים נכון את מה שמקבלים מהמורים. אתה כאילו מוליך אותנו בדרך כל הזמן בטיפול כזה נאמן, ואז אנחנו גדלים ומסוגלים לקבל מה שכותבים מקובלים.

תודה.

שאלה: אני קודם כל מרגיש הודיה ורוצה לבטא אותה. באמת יש התעוררות והתפעלות גדולה, גם שומעים על החברים, גם אהבה בינינו, גם אהבה והערכה כלפיך. כל השיעור הזה הוא כמו תהליך שנכנסתי באיזשהו מצב מסוים ואני יוצא במצב אחר לחלוטין, אם תחושת הודיה והתפעלות, והעשירייה שהכינה את ההכנה קראה איזה קטע של דיאלוג בינך לבין הרב"ש.

אולי תקראו את זה.

תלמיד: זה קטע מתוך הספר "תמיד איתי".

"יום אחד הרב"ש ראה אותי עומד חסר אונים בסיום השיעור. הוא ראה שאיני מצליח לענות לעצמי מה עדיף, שמחה או דכדוך בסוף השיעור. הרב"ש ניגש אלי ואמר, "אם אינך מרגיש בתום השיעור ריק יותר מלפני שנכנסת אליו, אין זה שיעור אמיתי. עליך לצאת מהשיעור בתחושה שידיך ריקות, עליך לצעוק מה עלי לעשות. זהו הסימן לכך שהיה זה שיעור מוצלח".¹

תלמיד: אז בהמשך לבירור על האמת, אני יוצא מהשיעור כאילו מצאתי אוצר, אני בהתפעלות אדירה, בהתרוממות רוח, אז זה לא טוב?

זה טוב.

(סוף השיעור)

---

1. הוקלד משמיעה↩