שיעור בוקר 26.06.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
לרומם את עצמו – קטעים נבחרים מן המקורות
באמת התקדמות יכולה להיות על ידי הכוח העליון. ברור לנו שרק הבורא הוא מביא את כוח ההשפעה ותוספת כוח ההשפעה בנו, בכל אחד ובכולם יחד, היא שמקרבת אותנו למטרת הבריאה, ששם כולנו נמצאים יחד ממש, כאיש אחד בלב אחד, אבל לקדם את עצמנו לזה אנחנו יכולים על ידי העבודה שבינינו.
וכל העבודה היא בעצם שאנחנו נעשה את זה, שנגלה הכרחיות לחיבור, להתחברות, להצטלבות, לדבקות, ושנגלה בזה כל פעם עד כמה הדבר הזה נחוץ, ועד כמה נחוצה לנו בזה עזרה מצד הבורא, מצד ה'. כי בלי העזרה שלו, בלי תוספת כוח השפעה ממנו שזה הטבע שלו, שייכנס בנו, שיחבר אותנו, יאחד אותנו, לא נוכל להתקרב למצב הזה שנקרא גמר התיקון שלנו, ששם אנחנו מאוחדים עד כדי כך שגם מאוחדים עימו, עם הכוח העליון, כוח ההשפעה.
לכן מה שקורה מלמעלה, על זה אנחנו נדבר, על ידי איזה פעולות הבורא מעורר אותנו ומקדם, מזיז אותנו מקצה אחד שזו השבירה השלמה, לקצה השני שזה החיבור השלם בינינו. אבל אנחנו צריכים בעיקר לדבר על המצבים, איך אנחנו מרוממים את עצמנו בעצמנו, איפה כאן נמצאת העבודה שלנו, ההשתתפות שלנו, שאנחנו נהיה שותפים לבורא, זה העיקר.
אז צריך לברר מה אנחנו צריכים לעשות, מה עלינו לבצע כדי שנעורר את הבורא ושהוא יעשה עלינו את הפעולה הזאת. מצד אחד אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו, מצד שני אנחנו אומרים שהבורא הוא מתקן אותנו, אז איפה בדיוק השילוב הזה בין "אנחנו" ל"הוא". וודאי ישנה כאן השתתפות, וההשתתפות לא פשוטה, היא די מורכבת, מפני שבסופה של ההשתתפות הזאת אנחנו מגיעים לדבקות, לחיבור כזה שכל היוצרות שלנו, רצונות, מחשבות, פעולות, נטיות, כל מה שיש בנו מתחבר ובא בהתחברות עם אותן הנטיות מצד הבורא כלפינו, שעל ידי זה הוא ברא אותנו וייצב אותנו.
ולכן ההתקרבות שלנו לדבקות, שזה נקרא שאנחנו צריכים לרומם את עצמנו, היא די מורכבת. ובזה בעצם אנחנו כל פעם נמצאים, זו ההתפתחות שלנו, זו האבולוציה הרוחנית שלנו. וכך צריכים לאתר אותה ולראות עד כמה מיום ליום אנחנו נמצאים בזה, פועלים, פעילים, מפעילים את עצמנו בעזרה הדדית בינינו, וכך תראו איך זה מתממש.
אבל הנושא הוא מאוד מאוד חשוב. אתם יכולים להגיד שכל המצבים, כל מה שאנחנו עוברים זה חשוב, וזה נכון, אבל אנחנו לאט לאט מתקדמים למצבים יותר כוללים, יותר מעשיים, אז לרומם את עצמנו זה מצב באמת מאוד חשוב.
למה? כמו שמדובר "לרומם את עצמנו", אז אנחנו מלכתחילה כביכול מרגישים את עצמנו שאנחנו נפולים, שאנחנו נמצאים למטה. מה נקרא אצלנו למטה? שאנחנו נמצאים בהרגשת הריחוק זה מזה, שאין לנו נטייה כל כך זה לזה, שלא מרגישים ולא מחשיבים את החיבור בינינו כדבר חשוב, כמטרת ההתפתחות הרוחנית שלנו, ולא רק שלנו, של כל בני האדם, כל הבריאה שהיא צריכה לחזור להיות כמנגנון אחד אינטגרלי.
ולכן המצב שאנחנו מרגישים, אנחנו קובעים אותו כירידה, שאין לנו כוחות, אין לנו רצונות, אין לנו הרגשות, אנחנו לא מרגישים שחסרה לנו התקרבות, התחברות, חיבור פנימי. שמספיק לנו ממה שיש לנו בצורה הגשמית החיצונה, שאנחנו נמצאים באיזו קבוצה, בארגון, בעשירייה גדולה של אלפי אנשים, גברים, נשים, אבל אנחנו לאט לאט צריכים להרגיש עד כמה הדבר הזה הוא לא שלם וחסרה לי אישית מבפנים נטייה לבבית רגשית.
כמו שכתוב "כל עצמותיי תאמרנה", שאני נמשך להתקשרות הפנימית עם האחרים כדי שלא יהיה בינינו שום רווח, שטח, מרחק ושאנחנו לא נדבר על הקשר בגופים ובמרחקים בעולם הזה במה שאנחנו נמצאים, אלא שאנחנו נרגיש את עצמנו כנמצאים למעלה מכל הגשמיות, ורק הרצון שלנו הופך להיות משותף ומוסיף, מורכב מכל הרצונות הפרטיים, עד כדי כך שאנחנו מוצאים שהרצונות של כל אחד ואחד, עד כמה זה חסר לנו לשלמות. ועוד מצטרף, ועוד מצטרף ועוד מצטרף רצון חלקי פרטי, ועד כמה כולם משתלבים ובאים לברר את מושג האיחוד. שבמושג האיחוד, כמה שאנחנו עושים את זה בינינו, שנדבקים כל הרצונות שלנו, מייצבים את כל הרצונות שלנו, שם דווקא, כמה שאנחנו מתחילים לראות את מהות החיבור בינינו, בזה אנחנו מתחילים לגלות את מושג הבורא, מהות הבורא, עוצמת הבורא וכך אנחנו מגיעים לזה.
כי סך הכול הבורא כך הוא מושג, כתוצאה מזה שאנחנו מתאחדים ומזה נבנה, לכן כתוב "אתם עשיתם אותי". ועוד הרבה מאוד אנחנו נשיג מזה, אבל העיקר זה להגיע מכל המצבים למצב כמו שכתוב "לרומם את עצמו", שהאדם מרומם את עצמו מהמצב שהוא לא מרגיש צורך לאיחוד ולחיבור, שזה ככה נמצא אצלו. הוא יכול להגיד, כן, אני מבין שזה צריך להיות ואנחנו צריכים להיות מחוברים, וודאי שזו מטרת הבריאה כמו שכתבו מקובלים, ואני מסכים איתם כי אני מסכים שהם יותר חכמים ומבינים ומשיגים את כל עמקי הבריאה, שאני לא מבין מה שקורה כאן, אני חי כמו תינוק בצורה החיצונה שתופס את המציאות ולא מבין מה הסיבה שככה זה קורה.
אבל בכל זאת אנחנו צריכים לרומם את עצמנו למצב שבנטייה, בזה שאנחנו נעשה מאמץ בעוד ועוד לאתר עד כמה שאנחנו עוד לא מחוברים, עוד יש לנו את היכולת יותר מבפנים להיות יותר מחוברים, מתוך הלב, מתוך הנשמה, מתוך פנימיות הרצונות והמחשבות שלנו, אז לפי זה אנחנו נוכל להביא את עצמנו למצב שאנחנו חייבים לרומם את עצמנו, חייבים להזיז את עצמנו לחיבור, לדבקות פנימית בינינו. אומנם שישנם מצבים שאנחנו מאוד רחוקים מזה, אבל שאנחנו מגלים שמאוד רחוקים, זו כבר עזרה גדולה מהשמיים שהבורא עוזר לנו ומקדם.
לכן כאן ישנה שיטה שלמה איך לרומם את עצמנו. שהיא כוללת קודם כל שאנחנו לא מרגישים שום צורך, אבל אנחנו מפני שזה אנחנו, כל אחד במסגרת הקטנה שלו יכולים בצורה מלאכותית להתחיל לרומם את עצמנו, להראות לאחרים עד כמה שנחוץ לנו להיות בהתקדמות, זאת אומרת בהתקרבות פנימית בינינו, עד כמה שהלבבות הם צריכים להיות יותר ויותר קרובים זה לזה.
ובזה אנחנו בהתקרבות ללב אחד אנחנו יכולים לרומם את עצמנו. ועוד, שנרגיש שהבורא הוא עושה לנו את המצבים האלו שאנחנו מנותקים זה מזה ולא מרגישים בזה שום צורך בהתקרבות. ויכולים ככה להמשיך, יש לנו מסגרת, אנחנו באים, לומדים, אנחנו בכל זאת מבינים יותר מה שקורה בעולם, איך הטבע, העליון, הבורא, לא חשוב איך לקרוא לו עושה איתנו ועם כל האנושות, אנחנו בכל זאת מרגישים את עצמנו קצת יותר בלראות רחוק את ההתפתחות שלנו, את האנושות שנמצאת שם תחתינו כביכול.
וכאן אנחנו צריכים להשתדל דווקא ההיפך, לראות את עצמנו עכשיו במצב, לא כלפי האנושות אלא כלפי המטרה, שאנחנו נמצאים בחוסר אונים, מחוסר רגש, בחוסר יכולת להתקרב, בחוסר רצון להתקרב זה לזה, לייחד את הלבבות, ושאנחנו כאלו אדישים, אבל מגלים כבר שאנחנו אדישים. זו כבר זכייה גדולה לראות את המצב הזה. זה כמו שבעל הסולם כותב ש"שמח אני ברשעים במתגלים" ועוד פסוקים כאלה, שלגלות עד כמה שאנחנו אדישים לחיבור, אדישים להתקרבות זה לזה, להרגשת עצמנו יחד, לא בצורה הגשמית אלא ממש בלב אחד. מה זה "בלב אחד" אני לא יודע, אבל זה כבר מצב הרוחני.
אז אנחנו צריכים להשתדל לתאר לעצמנו את המצב. ואחר כך, כשאנחנו כבר במידה שמתחילים להרגיש שאין לנו את זה ואיך אנחנו מגיעים ומה לעשות, איזה תחבולות אפשר כאן להפעיל ולבקש מה עושים. אז כתוצאה מזה מלמעלה ברחמנות עליונה, אנחנו מתחילים להרגיש שכן, הכוח העליון עשה לנו את הריחוק הזה, ניתוק, שיתוק בחושים, שאנחנו היינו ממש כאיזה חיות ללא רגש, ועכשיו הוא קצת מרומם אותנו, זאת אומרת מאיר לנו קצת באור שלו ו"באורך נראה אור", אנחנו מתחילים להרגיש כמה שחסר לנו חיבור וייחוד והתקרבות והשפעה הדדית.
והעיקר, איך אנחנו יכולים לתאר את הלב אחד. זה לא שאנחנו רוצים לחבר את הלבבות, זה מילא לחבר את הלבבות, אלא אנחנו רוצים שיהיה לנו רצון משותף אחד. ואז בתוך הרצון הזה אנחנו נתחיל לגלות נטייה לבורא. אז אותו רצון אחד חי, לב חי אחד ממש, לב בשר שמרגיש את החיים שלו, את הכאב שלו, את השמחה שלו, אבל אחד לכולם, את זה אנחנו צריכים להשתדל לרצות ולבקש מהבורא שיעשה לנו את הטובה הזאת הגדולה.
בינתיים בעשיריות, אחר כך יותר ויותר, וכך שאנחנו נגלה את הכלי העיקרי, בחינה ד' הכללית של כל המציאות. וכך נתקדם. זה נקרא לרומם את עצמו לאדם, ושהוא מתפלל בינתיים לבד מתוך נקודת הניתוק שלו שגילה עד כמה שהוא לא מחובר עם העשירייה שלו, ועד כמה שכולנו לא מחוברים, ועם כל האנושות ועם כל הלבבות, היינו כל הנשמות ועם הבורא. מתוך הנטייה הזאת יכולים לפנות לבורא ולבקש, לדרוש, לבכות כמה שאפשר לנו יחד שיעשה לנו את הטובה הזאת הגדולה.
שוב אני חוזר לתחילת הדיבור שלי. אנחנו צריכים לתאר כאן שני דברים, את המצב שבו אנחנו נמצאים, ולראות בו עד כמה אנחנו בכל זאת לא נמצאים באיחוד פנימי של הנטיות, של הלבבות, של אותן המטרות שלנו, שאנחנו צריכים לאחד את כולם יחד. אז כמה שלא נמצאים בזה ועד כמה אנחנו צריכים להתרומם, להתאושש ממצב הערפול הגדול הזה, החושך, למצב יותר מתקדם. זאת אומרת, שמחוברים יחד במשהו ושהבורא יעשה עלינו את הפעולה הזאת, וכך אנחנו נראה את שני המצבים האלה, חושך ואור, גלות וגאולה.
לפחות לאתר את הדבר הזה שאנחנו נמצאים בו, ולראות את עצמנו נמצאים תמיד בלרומם את עצמנו, בנטייה, כל הזמן בעלייה. אין מצב אחר חוץ מכל הזמן לעלייה. על זה כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום"1, וזאת העבודה.
נקווה שנסביר את זה זה לזה. יש כאן פסוקים מאוד יפים שהחברים אספו לנו ואנחנו נעבור על זה, נלמד על זה. העיקר להתרגש, ממש תעשו איזה עיסוי ללב שירגיש עד כמה הוא עכשיו לא מרגיש כלום, וצריך להרגיש, ולא מרגיש את החברים, וצריך להרגיש. וכך שיעבוד בפעימות שלו דווקא לזה. לא בפעימות פיזיות, אלא בפעולות, בפעימות רוחניות, ריחוק, קירוב, ריחוק, קירוב.
בואו נקרא את הקטע הראשון, אחר כך אנחנו נשאל את החברים שלנו. תישארו עם השאלות, אנחנו נברר אותן, או שאולי כבר עכשיו נברר בפִּסקה הראשונה. נברר הכול.
קריין: אנחנו קוראים במסמך מקורות "לרומם את עצמו". קטע מספר 1, כותב רב"ש.
"אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.
ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש."
(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)
ההרגשות האלה, המצבים האלה שאנחנו מרגישים שאנחנו מנותקים רגשית מאחרים, שלא אכפת לנו, שאנחנו נמצאים בצורה מלאכותית, מכאנית בדרך, באים לשיעור, לאיזו אסיפה, מתקשרים, שומעים מה שמדברים החברים, וזה לא בא מתוך הדחף, מתוך הלב, המצבים האלה הם בסופו של דבר מצטברים, ההצטברות שלהם היא הכרחית, ואנחנו בסופו של דבר מתחילים להרגיש עד כמה אנחנו לא מסוגלים לזוז מהמצב הזה, שמזה מתחיל מגע עם הבורא, ש"אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו2". זאת אומרת, אם הבורא לא בונה את המצב הזה של החיבור ומראה לנו את עצמו, לפחות בבחינת איזה כוחות שאנחנו נוכל לפנות, להכיר, לדרוש במשהו, אם לא פותח את הקשר בינינו לבינו, אז ודאי שאנחנו לא מסוגלים בזה להיות בכלום. ולכן כאן, איפה המקום שלנו לרומם את עצמנו לחיבור בינינו ועם הבורא, את זה אנחנו נלמד.
קריין: שוב קטע מספר 1.
"אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה."
ואז, אם העזרה לא פועלת ולא קורה לו שום דבר, הוא יכול לברוח מההתפתחות הרוחנית, לחפש לעצמו כל מיני תחבולות אחרות, חוץ מלשנות את עצמו על ידי עזרה מלמעלה. אלא ילך לכל מיני שיטות אחרות, קצת פילוסופיה, פסיכולוגיה, יש הרבה כאלו שנמצאים והתפתחו סביב חכמת הקבלה. דווקא מאותם אנשים שלא עמדו בדרך לגשת עד שהבורא עוזר, עד שהוא מביא להם גם מצב חושך וגם מצב אור, ובין חושך ואור הם מתחילים לגלות את הדרך, בשינויים האלה מתחילים לגלות את הבורא.
המצבים האפורים האלה יכולים לפעמים להגיע למצב שאדם פשוט קיים, הוא קם, הוא עושה משהו, הוא נמצא לפי הסדר. "מה אפשר לעשות? החיים הם כאלו, אז לפחות אני אהיה גם בזה". וישנם הרבה חברים שהם החליטו לעצמם שכנראה אלה החיים, זה מה שיש לי ולא יותר. לא כולם יכולים להיות כמו רבי שמעון או משה או בעל הסולם, רב"ש. אבל זה לא נכון, דווקא על זה כתוב, כל אחד צריך להגיע לדרגת משה, שזו הדרגה הכי גדולה שאנוש, בן אנוש הגיע. אז כל אחד חייב להגיע לזה. ובאמת זה ככה, זה לא חשוב מי ומה, אנחנו מאותו מקור, כולנו. ולכן אסור לאדם להגיד, "טוב, מה שיהיה יהיה, אני אזרום". בדרך כלל לפני שהוא פונה לבורא וצועק לרומם אותו, אז הוא נמצא במצב שהוא כבר מסכים, "בסדר, מה שיהיה, כמה שיהיה, כמה שנשאר לי בחיים האלה בעולם הזה, אז אני אשאר כך, ונקווה שלבורא יש תוכנית ואיזו תוכנה ואיזה סדר הפעלה גם כלפיי, ואז יהיה מה שיהיה". וזה לא נכון. כאן דווקא המקום איפה שאנחנו חייבים לפעול, ועל זה אנחנו נלמד כאן בפסוקים האלה איך לרומם את עצמנו לתיקון.
"ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות." בדרישה שלנו לבורא שירומם אותנו. "ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב," הוא מסכים כבר להישאר ככה, שיהיה, אני אזרום בחיים. יש לי הרגל, יש לי סדר, החברים מתקשרים, אני הולך לעבודה, בית, גם קבוצה, שיעור, מה יכול להיות עוד? לפחות זה. "ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה," מרוחניות. "שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש."
(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)
שאלה: איך לא להתקרר ובכל זאת להשתדל להיות כמו משה ולא להסכים לאיזה מינימום?
קודם כל, בטוח שאנחנו נמצאים בידיים העליונות, בבורא, שהוא מקדם אותנו, אבל ההתקדמות תלויה בהשתתפות שלנו. זה שאתה נמצא בארגון וסביבך בכל זאת נמצאים עוד אלפים, כמה אלפי גברים, וזה הרבה אלפים, לפי מה שאני מרגיש מכל העולם זה עשרות אלפים, לא מה שאנחנו רואים לפי האנשים שמתקשרים דרך הגלקסי או משהו כזה, זה ממש עשרות אלפים, וכולם צריכים להרגיש שאנחנו נמצאים בתהליך. אבל התהליך הזה הוא תלוי בכל זאת בתפילה שלנו, בדרישה שלנו, "מ"ן", מה שנקרא, העלאת חיסרון משלנו. לא שהבורא עושה עלינו כמו על דומם צומח וחי. אדם נקרא שהוא מעלה חיסרון מעצמו לבורא ודורש מהבורא שיגדיל אותו, יטפל בו, יחנך אותו, יסביר לו, יקרב אותו. זה נקרא "אדם", שרוצה להידמות לבורא. וזה נעשה רק על ידי התפילה. לכן הוא מסיים כאן, "שאין לו עצה אחרת אלא להתפלל לה' שייתן לו קצת חיים". זאת אומרת, לאן להתקדם, על מה לחשוב, באיזה כיוון ללכת, שאנחנו כל הזמן נראה עד כמה חסרה לנו בתוכנו נטייה לחיבור, כי זה העיקר, זה המימוש היחידי האמיתי של התיקון שלנו כדי שבו אנחנו נגלה את המצב, הכלי, שבכלי הזה אנחנו נגלה את המצב הרוחני.
אנחנו צריכים לחבר את החלקים של עשר הספירות. למה אנחנו צריכים לחבר אותם? כי בהתחברות הזאת אנחנו מאבדים מהכוח האגואיסטי ומעבירים אותו לכוח החיבור. מכוח הדחייה, לכוח החיבור. ואז בכוח החיבור שנמצא למעלה מכוח הדחייה, בצורה כזאת אנחנו נותנים תנאים לבורא שיתחיל להתגלות. שמעל העולם הזה, מעל המציאות הזאת, מעל האגו שלנו, הוא מתחיל להתגלות. אנחנו צריכים לבנות את המצב הזה.
תלמיד: אז איך אנחנו מחברים את חלקי עשרת הספירות?
אנחנו לא יודעים. האור העליון עושה את זה. אלא מה שאנחנו יודעים לעשות, זה רק לבקש, שהבורא יאחד לבבנו ללב אחד, שיהיה לנו רק רצון אחד אליו, זהו. דרך חיבורים בינינו, שיהיה לנו נטייה אליו, לגלות את כוח ההשפעה, כוח האיחוד, כוח החיבור בינינו. ואז אנחנו נדע [מהו] הכוח העיקרי שבבריאה, מה מנהל אותנו, מי מנהל אותנו, לאיזו מטרה, מאיפה אני, מי אני. אתה לא יכול לדעת לא על עצמך ולא על העולם ולא על הבורא, אם אתה לא מחבר אני, קבוצה, בורא, יחד, לפחות במשהו.
תלמיד: הנטיות האלה, הכוונות של החברים שלי כלפי הבורא, אלו חלקי עשר הספירות?
כן, מזה נבנות עשר הספירות. עשר ספירות נבנות על ידי השפעת האור העליון על הרצונות האגואיסטים שלנו, ואז בכל אחד ואחד יש רצון שונה, ואז האור העליון שמשפיע עלינו, מפני שאנחנו באים, ואיכשהו הוא מסדר אותנו בעשירייה. אנחנו עוד לא רואים שזאת העבודה שלו לחבר אותנו ולסדר אותנו יחד, ונראה לנו שאת זה אנחנו עושים, שזה אולי אחרת לעשות, לא.
אם אנחנו ממשיכים בחיבור אנחנו רואים שככה זה, זה מה שקורה קורה. ואז אנחנו נראה עד כמה שאנחנו בזה כל אחד משחק כל פעם תפקיד אחר בעשירייה, ואיך אנחנו מתחילים להבדיל באופנים הרוחניים שבינינו שאחר כך הם יקראו "ספירות", זה עוד נראה.
אני לא רוצה עכשיו לבלבל אתכם איך מהרצונות האגואיסטים זה יהפוך להיות לספירות, לנטיות, לחיבורים מיוחדים. וגם בזה אנחנו נמצאים בשילוב מיוחד בינינו, אלו לחלקי "ראש" ו"תוך" ו"סוף", ואחר כך הפוך וכן הלאה, ואיזה סוגי חיבורים יש בינינו. כי כל ספירה נכללת עד אין סוף מכל הספירות האחרות. ואיך שנתעמק בפנים בכל הפירוד שיש, בכל האופן שיש בכל אחד ואחד, אנחנו נראה שם אוסף של עוד ועוד כול התכונות של החברים. זה אחר כך.
תלמיד: אם להתעמק, אני יכול גם עכשיו להתעמק בחברים, ברצונות שלהם, בכוונות שלהם?
אם אתה עושה את זה מתוך הלב שלך, לא מתוך השכל, אלא מתוך הלב, זה טוב, אבל אם אתה עושה את זה מתוך השכל אז אתה רק מבלבל את עצמך ואולי גם את האחרים.
תלמיד: איך לעשות זאת נכון ומהלב, איך לגשת לרצונות לשם?
רק על ידי תפילה לבורא. רק על ידי תפילה. כשאתה אומר, "אני עכשיו רוצה להתעמק ולהיכנס לתוך הלבבות של החברים", מי אתה? מה אתה עושה? איך אתה תעשה את זה? בתכונות האגואיסטיות שלך או בפעולות הגשמיות? רק על ידי התפילה. זאת אומרת, אין לנו יותר כלום לעשות, אלא רק כל הזמן לפנות לבורא ולבקש, לדרוש ממנו, כי זה כבר שטח שרק הכוח העליון יכול לעשות את זה, מאיתנו נדרשת רק תפילה, בקשה.
תלמיד: התפילה היא בשביל החברים?
לא, התפילה, כבר צריכים לברר מה היא בדיוק צריכה להיות, אבל לא שאתה מתפלל עבורם, אתה העיקר [צריך] להתפלל על החיבור.
שאלה: אתה יכול להסביר לנו מהי נשמה חולה כדי שנוכל לאבחן אותה ולהעלות תפילה משותפת נכונה?
נשמה חולה לא מרגישה שהיא צריכה להתחבר עם יתר הנשמות כדי להגיע למצב הבריא. כשהיא כבר מתחילה להרגיש שיש מצב יותר מתקדם, והמצב הזה הוא מגיע לתוך החיבור של הרצונות, והחיבור יכול להיות רק בתנאי שהרצונות האלו הם מכוונים את עצמם לבורא, כי מה זה נקרא חיבור, באיזה רצון הם מתחברים? כלפי איזו משימה, לְמה? אז לכן אנחנו צריכים לאתר, כמו שרב"ש כותב במאמרי החברה, שאנחנו צריכים יותר ויותר כל אחד להכניע את עצמו ולהשתדל להתכלל בינינו וכך להפעיל את הרצון המשותף.
כל יום ויום צריכים להשתדל להפעיל רצון משותף לבורא, אבל לא בצורה שטחית אלא כמה שיותר מבפנים, מה באמת היום הזה מביא לי, איזה חיסרון מיוחד, באיזה אופן חיבור מיוחד בינינו, ובאיזה אופן השגת הבורא, הרגשת הבורא שאנחנו רוצים לגלות.
שאלה: כתוב בקטע שהאדם נמצא במצב לא מודע, לא כואב לו מזה, הוא שווה נפש, האם הוא מסוגל להתפלל מתוך מצב כזה או שחברים צריכים להתפלל עבורו?
זה שאנחנו לומדים את מצבינו שאנחנו מתים ללא שום הרגשה, חיסרון, את זה אנחנו לומדים כדי בכל זאת לשמוע שאולי כבר ממצב כזה שאנחנו נמצאים בו, אנחנו יכולים להתרומם, או לפחות לא להתרומם פנימית, אלא להתקשר פיזית יותר לחברים, ולהתחיל לשמוע מהם ולהתפעל מהם ולהצטער על זה שאני לא נמצא במצב כמוהם, וכך אנחנו צריכים להתחיל. המצבים הם מצבים שצריכים לעבור אותם, ללמוד אותם, ללמוד איך לעבוד איתם.
שאלה: אם אני מאתר בעצמי את המצב של חוסר אכפתיות, אם אני אחבר את המצב הזה לעבודה בקבוצה, מה זה נותן?
אתה כן יכול להצטרף לעשירייה אם אתה מרגיש את עצמך אדיש לכל התהליך שאתם עוברים, אבל תשתדל עד כמה שאתה מסוגל, להרגיש שאתה אדיש וששום דבר לא משפיע עליך ממש, ואתה מוכן להישאר בזה עד סוף החיים. אפילו עכשיו למות או בעוד כמה שנים, ולא חשוב לך אם הבורא יציל אותך או לא מהמצב הזה, ובכלל כל העליות והירידות האלה ברוחניות גם הן כביכול לא שייכות לך, אתה כביכול לא נמצא בזה.
המצב הזה הוא מצב מאוד טוב, כי הוא מדבר דווקא על תחילת המצב החדש, שבן אדם מתחיל מתוכו לפנות לבורא ויותר ויותר להבין שרק הבורא יכול לשנות את המצב שלו, יכול לעזור לו. ושיעזור להיות יותר קשור לחברים, כי כל ההתקדמות שלו היא עד כמה שהוא יתכלל עם התכונות הפנימיות של החברים כדי לבנות את הכלי הרוחני. זה מה שאנחנו צריכים.
אז מה שעוזר לנו, אני אמרתי כבר מזמן ולא פעם, שעוזרות לנו כמו שכותב רב"ש כל העצות שלו בקבוצה, חוץ מזה הפצה. שאנחנו יחד בכל זאת עושים אילו פעולות, גם פעולות בתוך העשירייה, אבל בעיקר פעולות מחוץ לעשירייה, שאנחנו בזה עוזרים לכוחות החיצוניים שלנו, לנשמות יותר מרוחקות מהתיקון מאיתנו. כי אם אנחנו עוזרים להן אז אנחנו כביכול בזה שרוצים לקדם אותן, אנחנו כביכול דורשים מהבורא כוחות, מוחות כדי לקדם אחרים, וזאת כבר ההשפעה החיצונה שעוזרת לנו גם להיות מחוברים.
תנסו, תנסו, העיקר כל הזמן לרומם את עצמכם. וחוץ מזה אפילו במצב שנמצאים, שלא מרגישים שום התקדמות ושום צורך בהתקדמות, אז "שלא יהיה, ככה אני אחיה, מה לעשות, לא כולם יכולים להיות גדולים", ואדם כבר מסכים עם זה.
אז גם במצבים האלו אנחנו נשארים במסגרת הקבוצה ומשתדלים אפילו בצורה מכאנית להתקיים בה, ואת זה אנחנו צריכים להבין כי זאת תקופה מאוד חשובה.
זה כמו [אצל] ילדים, איך הם גדלים כל השנים הראשונות בחיים שלהם? בצורה של חיות. קמים רצים, בוכים, אוכלים, ישנים, וככה זה, מזה זה מתחיל להיות. לכן כתוב "אדם ובהמה תושיע ה׳", שצריכים גם לזה לתת חשיבות ולהיות בזה ולא לברוח.
שאלה: אחרי המצב שדובר בו בקטע הקריאה, יש איזו הרגשה של דחיפות, צורך לעזור לעשירייה לצאת מהארכת הגלות. אבל לא תמיד יש את הכוחות כי הבורא מראה לנו כל פעם מחדש שאנחנו עומדים במקום, איך אפשר לעזור לעשירייה לצאת מהגלות, לזרז את היציאה מהגלות?
רק על ידי זה שאתה תרגיש את עצמך כנציג של העשירייה ובכל הכוחות שלך תבקש שהבורא שיציל את כל החברים, ורק על ידי זה תוכל לממש את התפקיד שלך בעשירייה, ואם כך כל אחד ואחד מהעשירייה יהיה, אז אתם כבר מהר מאוד מעלים את עצמכם.
שאלה: אני צריך להעלות את עצמי ולהקדיש מאמצים, אם אני לא עושה זאת אז אין מספיק חשיבות. השאלה, מהיכן לקחת חשיבות בכדי להיות דוגמה לחברים?
יש כאן כמה מצבים. מצב אחד, שאני מרגיש שאני מדרדר ויש לי פחות ופחות רצונות, ובהתאם לזה גם כוחות להתקדמות, לחיבור, ללימוד, לכול הדברים. המצב השני, שאני כבר נמצא במצב שלא איכפת לי שאני לא מחובר עם אחרים, ולא כל כך חושב עליהם וגם על עצמי. אני קם לשיעורים, אני נמצא, אבל אני נמצא פיזית, הגוף שלי נמצא, הלב שלי מת ואני לא מרגיש כלום. זה מצב שיכול להיות הרבה זמן, והעיקר כמה אני בכל זאת משתדל ומשתדל לצאת ממנו על ידי כל מיני פעולות, מעשים, העיקר זה התחברות עם החברים בכל מיני עבודות חיצוניות, כמו הפצה, ללמד וכן הלאה.
כתוצאה מזה אני מגיע למצב שאני מרגיש שאני בהמה, שאני חי, מוכן לגמור כך את החיים שלי, ולא חשוב לי. אני אפילו יכול מעכשיו והלאה לתכנן את החיים שלי כך כמו שאני יוצא לפנסיה, ויהיה מה שיהיה. ואם אני בכל זאת לא מרשה לעצמי לגמרי להידרדר, העיקר זה על ידי זה שהכנתי לפני הירידה הזאת גם כל מיני תומכים. לי עזר שכתבתי כל מיני ספרים, מאמרים, עיקר ההצלה בשבילי הייתה הפצה. ואז מגיע זמן אחר, שמקבלים התעוררות, התפעלות מלמעלה, איזו הארה קטנה מופיעה וקושרת את האדם למטרת החיים, למטרת הבריאה, והוא מתחיל להבין אז את כל המצבים שהוא עבר, להרגיש אותם יותר ולחבר אותם למצב הנוכחי, וכך ההתקדמות.
והעיקר כאן, במה שמסיים רב"ש את הקטע הזה, "להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים". "קצת חיים" זה נקרא הרגשה בהשפעה, שיוכל לפנות לחברים, לפנות לעולם, לפנות לבורא עם נטייה ממנו והלאה אליהם. אמנם אין לו מה לתת להם, כי הוא בעצמו ריק, הוא עכשיו קם בתחיית המתים, אבל בכל זאת הנטייה הזאת כבר בונה בו כלי, ויקבל על ידי זה מילוי מלמעלה.
קריין: קטע מספר 2, כותב רב"ש,
"לפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה. ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת."
(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)
זאת אומרת, כמו שדיברנו על המצב הקודם, שאדם מגיע למצב שהוא ממש לא יכול בעצמו לזוז ולא יכול בעצמו להרגיש שום דבר, אבל לפחות נשאר לו איזה קשר עם העשירייה שלו, שהוא נמצא איתם בקשרים פיזיים. הם עובדים על משהו, על איזו הפצה, על כתיבת מאמר, בטיפול באנשים חדשים שמגיעים, יש ביניהם משהו. כמו שאנחנו במשפחה, אנחנו מגדלים ילדים כי זה העתיד שלנו, כך צריכים להבין שגם כאן בכל עשירייה חייבת להיות איזו תוספת חיצונית, קבוצה או כיתה שאנחנו מקדמים אותה, שאנחנו מטפלים בה, ואז בצורה כזאת אנחנו בכל זאת עסוקים בהשפעה, עסוקים בהפצה, ויש מתוך זה גם קשר בין החברים שמטפלים בזה. במצב הזה, זה כמו שילדים לא נותנים מנוחה להורים, מחייבים אותם לעבוד, להתקדם ולחשוב על העתיד, כך אנחנו עם התלמידים שלנו, עם כל זה שמטפלים בהם יוצא שהם מטפלים בנו, וכך מתקדמים.
לכן כמה שיותר להיכנס בין החברים, ולא לעשות עליהם שום ביקורת. אלא כולנו צריכים להיות מכוונים מתוך החיבור בינינו, מה שלא יהיה, מה שנותן לנו הבורא, עם כל התכונות, עם כל המצבים, עם כל הנתונים האלה, שאנחנו נכללים יחד, כמה שנכנס כל אחד בין החברים ומתוך זה לבורא. זאת בעצם הפעולה העיקרית שלנו.
שאלה: איך מתוך מצב נמוך של חוסר רגש ניתן להפיץ ולדאוג למישהו?
זה אפשרי. אם אנחנו נעשה את זה יחד כמה חברים, אפילו שכולם נמצאים בחוסר ידיעה, בחוסר הכרה, אבל אם אנחנו יחד רוצים לעשות משהו, אנחנו נעשה, והעשייה הזאת תהיה בדרך, העיקר זה לרצות ויחד. וודאי שזה לפי ההפצה של המקורות האמיתיים שלנו, לא שאנחנו נכתוב במצב שאנחנו לגמרי מנותקים ולא יכולים לחשוב על רוחניות. יש לנו מספיק חומר שאנחנו יכולים לפזר, או יכולים לשבת יחד וללמוד עם התלמידים החדשים, אם הם רוצים לדעת משהו על איזה מאמר של בעל הסולם, על בריאת העולם וכן הלאה.
שאלה: איך להגיע לדרישה אמיתית מתוך כאב באמת, שלא תהיה רק מכנית כל הזמן?
מגיע זמן שהאדם מרגיש שהתקדמות רוחנית היא בכל זאת תלויה בפתיחת הלב. מגיע כזה זמן, זה לא מיד, ואנחנו נמצאים בלבבות קשים, הלב קשה, הרצון לקבל גדול, עמוק, כבד מאוד, ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון וכך להתקדם. גם כל העולם הוא יחד איתנו, אנחנו צריכים להשתדל גם לראות מיום ליום את החיבורים בינינו ולכל העולם, שהמעניין הוא עד כמה המצבים שלנו והמצבים של כל העולם יהיו תלויים יותר זה בזה, ונרגיש בזה גם יותר אחריות על כול המצב שבעולם. אתם תראו איך זה יהיה, זה יבוא.
שאלה: מה יש בכוח של כושר דיבור שעוזר לאדם לרומם את עצמו?
הדיבור משפיע על כולם. כשאני שומע את החברים אני מתאושש, אני מתעורר, אני מתחיל על ידי זה להתעלות לפעולות רוחניות. בדיבור יש לך את הכוח של מי שמדבר, הלב שלו, המוח שלו, הכוח הפנימי שלו, הרוחניות שלו. לכן ככה זה יוצא, "דברו בדיבורו", ואנחנו מתפעלים מזה.
שאלה: איך אני אמור להתנהג עם העשירייה כשאני במצב של ירידה ולא רוצה לזהם אותם בנגטיביות שלי?
הנגטיביות שלנו, אמנם אנחנו רוצים להסתיר אותה ואנחנו לא אוהבים אותה, והיינו רוצים בכלל לסלק אותה מאיתנו, אבל אסור לנו לבקש מהבורא ולחכות עד שהנגטיביות הזאת תיעלם. לא לבקש שימותו אלא שיחזרו בתשובה, כך אנחנו צריכים לבקש על כל התכונות, הרצונות, המחשבות השליליות שלנו. כולן באות לנו משבירת הכלי ולכן חובה שכולן יתגלו, וחובה שאנחנו נרגיש אותן בכל מיני התחברויות שביניהן, ועלינו רק לבקש תיקון. לא לתקן, אלא לבקש תיקון. "לבקש תיקון" זה נקרא לתקן, כי "ה' יגמור בעדי", הבורא הוא המתקן, אנחנו המבקשים.
תלמיד: איך לשמור על העשירייה מתוך הנגטיביות האישית שלי?
על העשירייה אתה לא יכול לשמור אם אתה נמצא במצב נגטיבי. אלא אתה צריך בכל הכוח להצטרף לעשירייה, וכבר במאמץ שלך להצטרף אליהם זו כבר עזרה גדולה גם לעשירייה, שיש לה כוח נגטיבי, שבכל זאת משתתף איתם. אי אפשר בלי כוח שלילי. הבורא שברא את היצר הרע, הוא עשה את זה מתוך הכרחיות, אחרת לא תהיה בריאה. הבורא בסך הכול עושה את העיצוב החיצון על היצר הרע שברא.
שאלה: בזמן ההכנה, תוך כדי תקופת ההכנה, החבר יכול להתחבר רק דרך החברים. האם זו צריכה להיות סביבה מסוימת ואותם האנשים שהוא מתחבר דרכם, או בהפצה שהוא עושה?
ישנה קבוצה שבה אני ממש בונה את עצמי כחלק מהם, ואחר כך כולנו כמערכת אינטגרלית בינינו, ובה אנחנו מגלים את הכוח עליון, שזה הקשר עם הבורא, זה המגע עם הבורא. ומה שאנחנו עושים סביבנו אלה כבר דרגות משניות, שנמצאות למטה מאתנו, שאנחנו צריכים לטפל בהן כמו בילדים, כמו בצאצאים שלנו, אבל הן לא נמצאות בטיפול כמו שאני נותן טיפול לעשירייה.
שאלה: אנחנו רוצים לברר את המצב של אדישות כללית בעשירייה. האם זה אקטואלי, או שצריך להתמקד יותר במצב אדישות פרטי של כל אחד ואחד?
גם על זה וגם על זה צריכים לדון, לדבר, ולהשתדל לפנות לבורא שהוא יטפל בזה. זה לא שאתם בעצמכם עושים את זה, זה לא יעזור, אלא לפנות לבורא. על פני התגלות המצבים האלו של הניתוק שביניכם, להשתדל לגלות את הבורא שיחבר ביניכם וכך יחזיק את הקשר, ובזה אתם תתקדמו.
שאלה: אמרת להשוות את המצב שלנו עם מצבו של כל העולם. על מה צריך לשים לב, איך לעבוד?
אנחנו עכשיו לא מדברים עדיין על זה בצורה מפורטת, עוד לא לומדים את זה. אבל אתם תראו שבכל זאת אנחנו מתקרבים לעולם, אנחנו יחד עם העולם נמצאים בגלים האלה של הפנדמיה, יותר למעלה, יותר למטה וכן הלאה. יש איזה מין כוח כללי שמטפל בכל האנושות, והגלים מהפעולה שלו עוברים סביב כדור הארץ, ואנחנו גם נכללים בהם. לאט לאט אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו יותר קרובים לכל האנושות, לכל העמים, זה אל זה. לצערנו זה בינתיים נעשה מתוך מחלות, בעיות. אבל זה תלוי בנו שנתחיל לראות את החיבורים בינינו בצורה חיובית, ולא שאנחנו רק מעבירים וירוסים אחד לשני, אלא שנרצה להעביר אחד לשני קשרי חיבור, אהבה, עזרה. אבל זה יהיה עוד מעט. רק בינתיים שימו לב לזה, מידי פעם אני מזכיר את זה ואתם תשימו לב שבאמת יש קשר בין ההתפתחות שלנו בעשיריות ובין כל העולם, איזה קשר, סוגי קשר. שיהיה לנו את זה כבר בראש.
שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעורר את הבורא?
כדי לעורר את הבורא, אנחנו צריכים להיות מחוברים באיזו צורה יחד, ולכוון את עצמנו אליו. אחד לא יכול להפעיל את הבורא, צריך לפחות שניים, מיעוט הרבים זה שניים, ושנרצה שהוא יתעורר לעזרתנו. הבורא לא זקוק לשום דבר חוץ מהבקשה שלנו לעזרה, שהוא יוכל לעזור לנו, שיוכל לתקן אותנו. בלי שאנחנו מבקשים הוא לא עושה תיקונים. אלא התיקונים האלו מגיעים בצורה שלילית עלינו בגלל שאנחנו לא מבקשים, לכן אותו הכוח שאנחנו לא מפעילים לתיקון, נכנס אלינו ומראה לנו את הקלקול שאנחנו בעצמנו גורמים.
זה כמו שאתם נניח נוסעים באוטו, ויש שם כמה חלקים לא מתוקנים כל כך, ואתם אומרים "אני אתקן את זה אחר כך. בינתיים אני יכול לנסוע, אז אני אסע", ואתם ממשיכים וממשיכים, בוודאי שבזה אתם גורמים תקלה ליתר החלקים שבאוטו, עד שמאין ברירה נכנסים לתיקון. לכן הכול תלוי עד כמה אנחנו ערים לזה כדי לבקש מהבורא את התיקון. כוח התיקון בידו.
שאלה: אתה מדבר על מה שאני רואה כל יום במרפאה, וכשאני מתעסק עם זה אני מרגיש את זה בראש. האם יש הדדיות בין מצב העולם למצב שלנו? לדוגמה, אני עובד עם אנשים והם מגיעים אלי למרפאה לא בגלל שהם חולים, כי הם במצב של אפתיה, חוסר עניין וייאוש עמוק. האם זה גם משפיע עלינו, יש איזו הדדיות בין המצבים של העולם ושלנו?
ודאי שאנחנו נמצאים כחלק מהעולם, ודאי שאנחנו נישאר להיות מחוברים לכל האנושות, ויהיו לנו עוד אפשרויות להשפיע על כל האנושות, וכל האנושות תהיה יותר ויותר ביכולת להשפיע עלינו. לקראת התיקון הכללי כך זה יהיה. גם אנחנו מתעוררים היום בכמויות של אנשים, וכבר אלפים אלפים רוצים לדעת איך לתקן את העולם, שזו הדרך לתקן את עצמנו, ותיקון העולם תלוי בתיקון האדם. אנחנו נצטרך להסביר את הדברים האלה, והם כן יהיו מוכנים, מאין ברירה ואחר כך מתוך ההתפתחות עצמה, לשמוע את זה, ונגיע למצב שנעזור זה לזה.
אבל תמיד חלק מהאנשים יהיו אדישים לתיקון הפנימי, ומספיק לך אחוז אחד או שניים אולי מכל הכמות האנושית שיתעסקו בפנימיות, וגם ביניהם יהיו דרגות ודרגות, כך בנויה המציאות. עד שהיא מתקנת את עצמה, והופכת להיות אחר כך בגמר התיקון, בפעולה כזאת של "רב פעלים מקבצאל", לזה שהכול מתחבר לאחד. ואז אין ראש, תוך, סוף, אלא הכול הופך להיות לעיגול, ואז כולם שווים, כולם מקבלים אותו אור אינסוף.
שאלה: לאחרונה אתה מדגיש את פעולת ההפצה, האם עדיף לבצע אותה יחד כעשירייה?
אני לא יודע, אני לא מנהל את הדברים האלה, אולי בכל עשירייה יש אנשים שיש להם נטייה לעשות את זה ולאחרים לא. יש לנו אנשים שמבינים בהפצה, הם צריכים לקחת על עצמם גם את התפקיד ללמד את העשיריות שלנו איך להפיץ. לא להפיץ סתם דברים אלא לשלוח אותם לבדיקה, כי אתם מפיצים מטעם הארגון ואתם צריכים להיות אחראים לא לפגוע בארגון, כי בזה אתם ממש מקלקלים את הארגון, ומקלקלים בזה את הנשמה שלכם. החשבון הוא מאוד חד וישר. לכן צריכים ללמוד איך לעשות את זה, אני לא מומחה בזה, יש את boardworldkli תפנו לשם ותקבלו עזרה.
קריין: אנחנו בקטע מספר 3. אומר בעל הסולם ב"שמעתי".
"אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים."
(בעל הסולם. "שמעתי". צ"ט. "רשע או צדיק לא קאמר")
יש כאן תנאי אחד, שהוא תנאי לא פשוט. הוא אומר, "אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו", "אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים" אז הוא מקבל מהם את מה שיש בהם, והוא לא צריך כל כך לעבוד על עצמו ולטרוח. וחוץ מזה הוא מקבל מהם כאלה תכונות שאין לו, ולא יכול להיות שיהיו לו. אלא בהתכללות הוא מתחיל לחבר לעצמו רצונות, מחשבות, יכולות, תכונות של כל החברים, של כל האנשים. הכול בא לפי החן, זאת אומרת לפי החשיבות, לפי היחס שהוא מעריך את אותם האנשים שהוא נמצא לידם.
מה הוא אומר, "אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים." הוא מקבל. מה שיש בהם הוא מקבל. תראו עד כמה זה יפה. רק מה חסר לי? שהאנשים האלה ימצאו חן בעיני, שאני באיזו מידה אוהב אותם, ואז את מה שיש בהם אני מקבל מהם.
אני מתחבר אליהם, זה חוק החיבור, זה פלא, שמה שיש בראש החברים, בלב החברים, אני על ידי החן שיש לי אליהם יכול להתחבר אליהם ולקנות, ממש לרכוש את הכלים האלה, את המוחות שלהם, את הלבבות שלהם, וכך להתעשר ממש. ואני הופך להיות אדם שיותר ויותר כולל בתוכו אפילו את כל האנושות. זו המטרה, שכל אחד ואחד, מפני שיש לו בשבירה ניצוץ משלו, ואת כל היתר הוא קונה מכולם, אז כל אחד הופך להיות כמין אדם הראשון.
שאלה: הבעיה היא שהאנשים האלה צריכים למצוא חן בעיני. מה אני עושה אם הם לא מוצאים חן בעיני?
תשכנע את עצמך.
קריין: קטע מספר 4, כותב רב"ש.
"יש לפעמים, שאדם בא לידי מצב, שהוא יכול לראות את שפלותו, ולא אכפת לו, בזה שהוא שקוע באהבה עצמית, ואינו מרגיש שהוא כל כך בשפלות. עד שיהא נצרך שהבורא יוציאו משפלותו.
אז האדם צריך לומר לעצמו "זה שאני לא מתפעל, שאני דומה לבהמה, ועושה רק מעשים של בהמה, ורק כל דאגותי במצב זה, שאני מבקש מהקב"ה, שיתן לי להרגיש יותר טעם בתענוגים הגשמיים. וחוץ מזה איני מרגיש שום חסרון". ובמצב כזה האדם צריך לומר לעצמו, שהוא עכשיו במצב של חוסר הכרה. ואם אין בידו היכולת להתפלל לה', שיעזור לו, יש לו רק עצה אחת, להתחבר לאנשים, שהוא חושב עליהם, שכן יש להם הרגשת החסרון, איך שהם נמצאים בשפלותם, והם מבקשים מהקב"ה, שיוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה, הגם שהם עוד לא נוושעו, שהקב"ה יקרב אותם.
אז הוא צריך לומר, בטח שעדיין הכלי חסרון שלהם, הנקרא "צורך לצאת מהגלות הזו", עוד לא נגמר בשלימות מאה אחוז. אבל בטח הם עברו רוב הדרך להרגיש את הצורך האמיתי. ועל ידם הוא יכול לקבל גם כן הרגשה שלהם, שגם הוא ירגיש כאב, בזה שהוא נמצא בשפלות."
(הרב"ש. מאמר 17 "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם" 1987)
זאת אומרת אפילו שנמצא בשפלות, ויודע שהוא נמצא בשפלות, ולא אכפת לו שהוא נמצא בשפלות, הוא יכול בזה להישאר. כאילו תעזבו אותי, תנו לי ככה לגמור את החיים, אני אעשה הכול בצורה אוטומטית. וכך אני אלך לפי איך שהחיים מכוונים אותי ואיך שאני מחויב, זאת אומרת מכל מיני סיבות, מכל ההשפעות עלי, אני אעשה זה, ואני אעשה זה, ואני אעשה זה, כמו מאין ברירה.
אם אני לא אעשה יהיה לי כאב, אז אני אשתדל לסדר את החיים שלי כך שיהיה לי פחות כאב, שיהיה לי יותר נוח. לא שאני משתוקק לדברים גדולים, אני לשום דבר לא משתוקק, רק להיות בצורה כמה שיותר נוחה. זה נקרא "שפלות", להיות בצורה נוחה, שהוא לא רוצה כלום, בצורה כזאת הוא נקרא "דומם", לא רוצה לשנות את החיים שלו על ידי איזה מאמץ, אפילו הכי קטן, אלא עושה מאמץ בגלל שהטבע מחייב אותו.
קריין: שוב קטע מספר 4.
"יש לפעמים, שאדם בא לידי מצב, שהוא יכול לראות את שפלותו, ולא אכפת לו, בזה שהוא שקוע באהבה עצמית, ואינו מרגיש שהוא כל כך בשפלות. עד שיהא נצרך שהבורא יוציאו משפלותו.
אז האדם צריך לומר לעצמו "זה שאני לא מתפעל, שאני דומה לבהמה, ועושה רק מעשים של בהמה, ורק כל דאגותי במצב זה, שאני מבקש מהקב"ה, שיתן לי להרגיש יותר טעם בתענוגים הגשמיים. וחוץ מזה איני מרגיש שום חסרון". ובמצב כזה האדם צריך לומר לעצמו, שהוא עכשיו במצב של חוסר הכרה. ואם אין בידו היכולת להתפלל לה', שיעזור לו, יש לו רק עצה אחת, להתחבר לאנשים, שהוא חושב עליהם, שכן יש להם הרגשת החסרון, איך שהם נמצאים בשפלותם, והם מבקשים מהקב"ה, שיוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה, הגם שהם עוד לא נוושעו, שהקב"ה יקרב אותם.
אז הוא צריך לומר, בטח שעדיין הכלי חסרון שלהם, הנקרא "צורך לצאת מהגלות הזו", עוד לא נגמר בשלימות מאה אחוז. אבל בטח הם עברו רוב הדרך להרגיש את הצורך האמיתי. ועל ידם הוא יכול לקבל גם כן הרגשה שלהם, שגם הוא ירגיש כאב, בזה שהוא נמצא בשפלות."
(הרב"ש. מאמר 17 "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם" 1987)
שאלה: בזה שאנחנו עושים פעולות מעשיות עבור החברים, ולא סתם לדבר על הגדלות של החברים, האם זה עוזר לנו לקבל כוחות מהקבוצה?
כוחות מהקבוצה עוזר אם אנחנו משתדלים כמה שיותר לשייך את עצמנו לקבוצה. ויכול להיות שאתה נמצא, לפי השכל והרגש שלך, במצב יותר גבוה מהקבוצה, אבל בכל זאת כמה שאתה נמצא איתם, זה עוזר יותר. זאת אומרת, העיקר לפעול יחד עם הקבוצה. אדם צריך להבין שהשכל והרגש שיש לו, זה שכל ורגש של יחיד, היינו גשמי. ואם הוא מתחבר לקבוצה, אז יש לו כבר שכל ורגש רוחני, כי זה מגיע מחיבור.
שאלה: כשאדם בתוכו מזלזל בחיבור והוא אדיש, אז הבורא זורק אותו עוד יותר חזק, כדי להעיר אותו. זה לא מצב רצוי, נכון?
למה לא רצוי? אם אני נמצא בחוסר הכרה, או שאני מסכים אם מה שיש לי ולא אכפת לי, והבורא מביא לי עוד בעיות אבל אני כבר יודע שעם הבעיות החדשות אני לא יכול להמשיך כמו שהיה קודם, שלא אכפת היה לי, אלא אני חייב להתעורר, להתאושש, לטפל בזה, אז למה זה לא טוב?
תלמיד: אז השאלה היא איך אדם תופס את מצבי האדישות והזלזול שלו בזמן, איך הוא מאתר אותם?
זה קשה מאוד להגיד, בדרך כלל הוא לא יכול לעשות עם זה כלום. אם זה מצבים באמת כאלה אז הוא רק מסתכל על עצמו מהצד ורואה עד כמה לא אכפת לו שום דבר בחיים בכלל, אפילו שיבואו ויהרגו אותו עכשיו, שיהרגו, לא חשוב מה יהיה. אדישות, היא אדישות טוטלית כללית כלפי כל המצבים שיכולים להיות. ולא חשוב לו בורא ולא שום דבר. זה נותנים מלמעלה. אנחנו צריכים להבין שהמצבים האלו הם לא מצבים רגילים, אלה מצבים רוחניים שנותנים לאדם שנמצא בדרך. ואף אחד מהמקובלים לא עבר את כל הדרך הזאת בלי להיכנס לכאלו מצבים. אתה יכול לראות איך הם כותבים על זה לפעמים פה ושם.
שאלה: בקטע מספר 1 הוא כותב שהעצה היחידה היא לפנות לבורא. ובשאר הקטעים הוא מדבר על להתכלל בתוך החברים "חן וחשיבות" וכן הלאה. אז מה היא העצה היחידה, לפנות לבורא או לחברים או שזה אותו דבר?
העצה היחידה היא תמיד לפנות לבורא. אבל השאלה היא על ידי איזו הכנה. אז להתחבר עם החברים, לאתר דרך הכיוון את המטרה המשותפת וחיסרון משותף, ומתוך זה לפנות לבורא. שייצב את החיסרון המשותף, ייתן כיוון אליו, ייתן כוח להגיע למימוש החיסרון, היינו למטרה. בסופו של דבר הכול צריך להיות מכוון רק דרך חיבור להשגת המטרה, לדבקות בינינו לבין הבורא.
תלמיד: אדם שנמצא במצב שפל, במה הוא צריך להתמקד, באיזו נקודה כדי לצאת מזה?
קודם כל הוא צריך לבדוק את המצב השפל הזה. עד כמה לא איכפת לו, ולא כלום ולא רוצה ונמצא מעורפל וכן הלאה. אלו דברים גם חשובים שהוא יתכלל מזה, שיברר אותם, הם נקראים "אותיות העבודה". ואחרי זה, הוא משתדל להוציא את עצמו מהשפלות הזאת בפניה לחברה ולבורא, כרגיל כמו שאנחנו לומדים. אבל עיקר הנקודה שהוא מרגיש את נקודת האדישות שהוא צריך לעבור ומתוכה להתחיל שוב לגדול.
תלמיד: חברים בעשירייה שמזהים חבר שנמצא בחוסר כוחות, במידה כזאת או אחרת, מה הדרך הכי טובה לעזור לו לעבור את זה נכון?
להשתדל בצורה מכנית. כי יכול להיות שהוא לא שומע ולא צריך לשמוע בעצם שום דבר, אלא בצורה מכנית, חיצונה זאת אומרת, להכניס אותו לכל מיני פעולות. זה יכול להיות מפגישה וסעודה ואיזה לימוד מיוחד, לא חשוב מה, מה שיזדמן, ויכול להיות לקרב אותו להפצה.
שאלה: למה הוא קורא לזה "חוסר הכרה"? הרי בן האדם רואה שהוא בשפלות.
לא. חוסר הכרה רוחנית שאדם מרגיש שאין לו שום שייכות לרוחניות. זה מצב מיוחד שאדם מרגיש שאין לו ולא יהיה לו ואפילו לא רוצה. אין לו לזה שום נטייה ורצון, חיסרון לרוחניות, אלא ממש הוא נמצא רק בגוף האדם בכוח אדם הבליעל, זאת אומרת של העולם הזה, זה הכול.
תלמיד: אבל בגלל שהוא מרגיש שהוא במצב הזה. אם הוא לא מרגיש אז הוא בחוסר הכרה, אבל אם הוא כן מרגיש.
לפני זה הוא היה בחוסר הכרה, בחוסר הרגשה, ואחר כך בכל זאת, מתוך זה שהוא באיזו צורה מחובר עם העשירייה ופועל איתם אפילו בצורה מלאכותית חיצונית גשמית, מגיעה אליו מתוך זה הרגשה שהוא נמצא במצב של ניתוק.
תלמיד: למה הוא אומר שזה בא רק לפעמים, הרי נשמע שזה כל יום כך, כל הזמן?
לא. אם זה כל יום, אז אתה עוד לא הגעת להכרה. ההכרה מגיעה בסוף, כשאתה מתחיל כבר להכיר את המצב ולחשוב "איך אני יוצא ממנו?".
שאלה: איך למצוא כוחות לפעול בצורה נכונה בעשירייה, אם בפנים אני מבקר את החברים? האם יש משהו שאני יכול לעשות, מלבד לחכות שהבורא ייתן למצב הזה לעבור?
צריכים לעבוד על זה, אולי אפילו לדבר על זה ביניכם, עד כמה אתם נמצאים ברצון לקבל שהבורא ברא, שהרצון לקבל הזה מכוון אתכם בצורה ביקורתית אחד כלפי השני, ובצורה כזאת אתם נעשים מרוחקים זה מזה, ולא שאתם אשמים בזה, אלא זאת תוצאה ישירה משבירת הכלי דאדם הראשון. כך אתם צריכים לפתוח את הלבבות אחד כלפי השני, מי אתם, אבל לפחות זו הכרת הרע. לדבר על זה שהצורה הרוחנית, אם אתם רוצים להשיג את הכוח ההפוך ממה ששורה בכם, שזה כוח הבורא שהוא הפוך ממה שקורה לכם, היא שאתם צריכים להשתדל להגיע לחיבור ביניכם.
איך מגיעים לחיבור? על ידי אילו פעולות? אנחנו לומדים אותן מחכמת הקבלה ומשתדלים לממש בינינו. המימוש הזה הוא תלוי בלדבר על זה, להשתדל לפי מאמרי רב"ש על החברה לקבוע בינינו יחסים כאלו, ו"איש את רעהו יעזרו", איך אנחנו יכולים להתקרב זה אל זה. ההתקרבות הזאת היא בנטיית הלב, עד שהלב מתחיל להרגיש על ידי השפעת האור העליון שאנחנו באמת נמצאים במערכת אחת, קשורים זה לזה, וכך נתקדם. הכול תלוי בכמה שאתם בכל זאת משתדלים להיות בזה.
ההתקרבות הזאת בלבבות, להיות בלב אחד, היא בעצם העיקר של חכמת הקבלה, של השיטה. כי כל היתר שייך לדתות, לאמונות, לכל מיני שיטות פסיכולוגיות, לפילוסופיה וכן הלאה. אבל חכמת הקבלה אומרת שאין שום דבר בחיים חוץ מהחיבור הפנימי, היינו ברצונות של בני האדם להיות ברצון אחד, עד כדי כך שלא נרגיש שאנחנו הרבה אלא שאנחנו נמצאים ברצון אחד. קשה לתאר זאת עכשיו, אבל זו בעצם מטרת ההתפתחות שלנו.
שאלה: במטרה להתכונן למצב של אדישות, האם כדאי להתכונן גם בתוך המשפחה, נניח, לבקש מהאישה שגם לומדת קבלה שתעזור במצבים כאלה? האם כדאי לעשות זאת, ואם כן, אז באיזו צורה?
אנחנו לומדים מכתבי המקובלים שלגבר צריכה להיות עשירייה של גברים, ולנשים שיהיו גם קבוצות, יכול להיות שלא עשר, וגם לגבר זה לא כל כך קריטי עשרה או לא, אבל גם לנשים שיהיו קבוצות שהן יתמכו זו בזו. אבל קבוצות של נשים בנשים, קבוצות של גברים בגברים, ושלא יהיה קשר בין הקבוצות של גברים ונשים. זה יכול להיות בתוך המשפחה, אבל צריך להשתדל לעשות זאת בצורה שבכל זאת זה לא בא במקום החברים.
זה טוב אם לומדים את כל הדברים האלה גם האישה וגם הגבר, ובונים ביניהם יחס כמו בעל ואישה רוחניים, אבל לעשות זאת בעדינות, כך שהעליות והירידות הרוחניות לא ישפיעו על הסדר הרגיל שצריך להיות במשפחה הגשמית.
שאלה: האם הרצון לרוחניות, וההתרשמות מהחברים באים כחלק מהרשימות, או שזו עבודה פנימית שצריכה להיעשות כאן?
הכול בא מתוך הרשימות, ובמידה שהאדם מממש אותן נכון בעשירייה ועם הבורא.
שאלה: איך קבוצה יכולה לעזור לחבר כאשר היא רואה אותו במצב של שפלות?
בדרך כלל אנחנו עוזרים, והעזרה יכולה להיות בדרך כלל כדוגמה. אנחנו לוקחים אותו לתוך הקבוצה, עושים פעולה משותפת, ומתוך הפעולה המשותפת אנחנו מתכוונים שהוא יבין וירגיש מה כדאי לו לשנות כדי להגיע למצב הרוחני החדש.
תלמיד: איך להביא בעדינות את המצב השפל הזה, את קו שמאל הזה אל תוך העשירייה?
את הקו שמאל אנחנו אף פעם לא מביאים אל תוך העשירייה, זה לגמרי לא נכון.
תלמיד: הרי המצב השפל הזה הוא כן קו שמאל?
זה לא קו שמאל, המצב השפל זה לא קו שמאל. המצב שאנחנו מדברים עליו הוא לא שמאל ולא ימין. פשוט אדם יוצא לגמרי מכל המסלול הרוחני ולא מרגיש שהוא שייך, שבכלל יש לו חלק בזה וכדאיות להתקדם בזה, אפילו כך. זה לא שמאל. אל תבנה לעצמך כל מיני מערכות כאלה, זה לא נכון.
שאלה: מה זה אומר שאנחנו צריכים להתקרב יותר? יש לנו פעילויות במהלך היום, אנחנו קוראים קטעי מקור וכן הלאה, אך עם זאת אני עדיין לא מרגיש שהעשירייה קרובה יותר. מה העצה להגיע להתקרבות הזאת שאנחנו מדברים עליה?
העצה היא לקרוא גם מאמרי רב"ש וגם בעל הסולם, כדי שנבין שמטרת הבריאה שאנחנו רוצים להשיג אותה, להרגיש את המערכת העליונה, לפעול בה ולחיות בה יחד עם כל העולם הזה, שאנחנו נהיה בעלי בתים על המצב, ובמידה שאנחנו מתחברים עם הבורא אנחנו נעשים הקובעים את צורת קיום העולם, את כל זה אנחנו צריכים לעשות עכשיו בעולם הזה. וזו כבעיה לפנינו, מתי נגיע לזה. לברר את זה אנחנו צריכים ואיך ממשים. לכן אנחנו לא רוצים להישאר במצב כמו שאנחנו עכשיו, מה עוד חסר לנו? חסר לנו הרבה. חסר לנו להגיע לכזה חיבור בינינו שהבורא יתגלה בו, זה הכול. איך להגיע לכזה חיבור, לכזאת עוצמה, לאיכות של חיבור שבו נרגיש כוח אחד, שממנו אנחנו יוצאים מלמעלה למטה, ואנחנו רוצים בלרכז ולקשר את עצמנו ממטה למעלה להגיע אליו.
שאלה: דיברנו עכשיו על מצבים של פירוד שיכולים לקרות בין החברים בעשירייה. מה קורה כשמתגלה מצבי פירוד בעבודה בהפצה, כשחברים עובדים ביחד ומתגלה ביניהם ריחוק, איך הם צריכים להתייחס לזה?
זו בעיה, הם גם יכולים לקלקל את ההפצה אם יש ביניהם פירוד והם עובדים בהפצה. הם צריכים קודם לתקן את המצב ביניהם, שיהיה לפחות מצב שהם באיזו צורה מתקשרים, מבינים, נמצאים בצורה הדדית, בעזרה הדדית זה לזה, ואז הם יוצאים להפצה. אפילו לכתוב יחד איזה מאמר הם לא מסוגלים, הם נמצאים ממש בפירוד ביניהם, בשנאה הדדית, זה ברור לנו. אז קודם כל, כל העבודה שצריכה להיות, עבודה קבוצתית, היא חייבת להיות רק אחרי שמשיגים חיבור. להיזהר שלא לעשות פעולות שהן לא באות מהחיבור.
אתה רואה מה שקורה בעולם שלנו, הסכמים, חיבורים בין המדינות, הממשלות, בתוך הממשלות כל מיני דברים, ומה יוצא מזה? שום דבר לא מתקיים, שום דבר. מפני שמגיעים לזה לא ברצון להיות בחיבור, אלא ברצון של כל אחד להשיג את האגו שלו, מימוש אגואיסטי. ולכן ברגע שחותמים על משהו, כבר מחפשים איך להפר את זה, ואיך אני מרוויח והשני שימות. זה מה שקורה עם כל הפוליטיקאים, עם כל ההסכמים, עם כל הדברים האלה. סתם עושים עבודה ביניהם כדי לבלבל כל אחד את השני ועל חשבוננו, כי אנחנו סובלים במיוחד מכל המשחקים שלהם.
לכן אם אתם עושים פעולות הפצה ללמד מישהו, לטפל במישהו, תעשו את זה בבקשה בהקדם שאתם מתחברים ביניכם. קודם להתחבר ואחר כך להגיע. אחרת לא תוליד מזה שום דבר. זה כמו שבלידת התינוק, צריכה להיות אהבה, חיבור, שמוסיפים זה אל זה, משלימים זה את זה, ואז בין שתי טיפות הזרע כך נולד התינוק.
שאלה: בקטעים שאנחנו קוראים, יוצא שעיקר ההצלה של האדם היא בחשיבות של החברים ובגדלות שהוא מקבל מהם. אם האדם נמצא במצב שהוא לא מקבל גדלות מהחברים, אלא בעיניו אלה סתם דיבורים והם קטנים ולא מבינים, יוצא שחבל ההצלה האחרון שיש לו נחתך ממנו. איך העשירייה יכולה לעזור במצב כזה?
לקרוא לו מאמר על רבי יוסי בן קיסמא, איך הוא דיבר על התלמידים שלו.
שאלה: כשהאדם מגיע לרוחניות, אז הוא כבר ידע בשביל מה הוא חי, ומה הסיבה?
לא, התשובה האמיתית בשביל מה אני חי, מתגלה רק בדרגות רוחניות גבוהות. עדיין אנחנו לא מתעסקים בזה, אנחנו לא מתעסקים באור העליון, באור החכמה ובבורא, שיכולים כאילו למלא אותו באור החכמה או להתמלאות ממנו, שזה אותו דבר.
לכן ממש "תכלית הידיעה, שלא ידע", זה עוד לא לעכשיו. לזה צריכים להכין את הכלים שלנו ב"להשפיע על מנת להשפיע", ואחרי זה יש כבר תקופת "לקבל על מנת להשפיע", שאז שם אנחנו יכולים באמת להידמות לבורא כי אנחנו בקבלה על מנת להשפיע, אנחנו ממש משפיעים. ועכשיו אנחנו רק בשלב הראשון של "להשפיע על מנת להשפיע", "אמונה למעלה מהדעת", אנחנו רק רוכשים כלים של "בינה". ואחר כך כל העבודה שלנו תהיה לעבוד עם כוחות הבינה בכוחות המלכות.
תלמיד: בקשר להפצה. אני יכול להעיד על עצמי שלפני הקורונה היה הרבה יותר קל, לא מאוד, אבל הרבה יותר קל להתקשר לציבור, לכתוב עבורו, להפיץ עבורו. ועכשיו זה כמעט בלתי אפשרי, לא יוצא לא לי ולא לחברים שעובדים איתי שום דבר.
למה?
תלמיד: לא מצליחים לכתוב, אנחנו בתוך עצמנו בבלאגן.
אני שואל למה, אתה לא עונה לי.
תלמיד: לא מאוחדים.
שוב, זאת לא תשובה. אתה אומר למה, לא נותן תשובה.
תלמיד: לא מצליחים לכתוב, לא מצליחים להוציא כלום, לא הולך. מנסים ומנסים.
אין מספיק נושאים שאפשר איתם לפנות לציבור?
תלמיד: יש אבל אין איך להתבטא. היה לי זיכרון מפעם, שהיה יותר קל לכתוב, הרגשתי את עצמי יותר קשור. ככל שמתקדמים אתה פחות ופחות, אתה מאבד מילים כבר, ולכל מילה יש עוד עשרה חשבונות.
זה באמת נכון, אדם שמתקדם, הוא כבר נעשה יותר ביקורתי על מה שהוא אומר, יש לו הרבה מחשבות, הוא רואה כחכם הרואה את הנולד, עם כל מיני השלכות שיכולות להיות. וזה באמת קשה יותר לכתוב, אבל לא שאין נושאים.
אני לא יודע, בוא נדבר על זה מחוצה לשיעור בוקר ודאי באיזו צורה. אבל אפשר, יש לך כל דבר שאתה רוצה, פוליטיקה ומשפחה וטבע, אקלים הכוונה, וכל בן אדם וילדים וגדולים וכל דבר ודבר נמצא עכשיו בצורת ההתפתחות שונה מקודם, ואפשר להסביר, ואפשר לקשור אותו להתפתחות הכללית הרוחנית. נדבר על זה, אני שמח שאתה דואג לזה, ובוא נקבע עם הכתבים שאתה מכיר אותם, לא כתבים שאני נפגש איתם, אתה שומע בטח את השיחות שלנו, אלא גם עם כתבים אחרים כמוך. בבקשה אני מוכן, תנסה, תסדר את המפגש, ונתחיל גם להיפגש.
קריין: קטע מספר 5. כותב רב"ש.
"אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדביקות החברה בלבד. "
(הרב"ש. מאמר 17 "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם" 1987)
אם אנחנו רוצים להתקדם אנחנו צריכים לקבל השפעה מהסביבה, כי אדם לבד לא יכול לפתח את הכלי לקבלת גילוי הבורא. ולקבל את הכלי מהחברה הוא יכול בדבקות מהחברה. ודבקות בחברה יכולה להיות אך ורק על ידי זה שאדם מעריך את החברה.
זאת אומרת, כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה שלו על עד כמה שאדם מקטין את עצמו כלפי החברה ומתכופף כלפיה רק על מנת להתקשר, להיכנס ביניהם, במידה הזאת הוא מסוגל לקבל מהחברה, ודרך החברה השפעה של הבורא.
תלמיד: התעוררויות מהחברה הן לפעמים מורגשות כמו מכות חשמל כאלה, אבל זה לא נתפס. הוא מקבל התעוררות, אבל לא נתפס בחיי החיבור כדי שזה יישאר, שזה יהפוך לשלך, שתוכל להמשיך את זה.
אתה לא מוכן. גם אם היית מוכן לא היית מקבל בצורה כזאת לא נעימה התעוררויות מהם, אלא היית משתוקק, מצפה לקבל מהם משהו. היית בנטייה אליהם כמו למה שאתה אוהב. ולכן אתה מספר לי על דברים כאלה שהם באים לאדם בעל כורחו.
תלמיד: לא. אני אומר שזה מעיר אותך, אתה מקבל מזה הכול, זה מציל אותך, זה מכות חשמל חיוביות, אבל זה לא נשאר בך, אתה לא ממשיך את זה.
זה לא נשאר אם אתה לא מממש את זה נכון, אבל ודאי שכל דבר שמגיע גם חייב להסתלק ואתה צריך להמשיך הלאה. שום דבר לא צריך להישאר. על זה אנחנו לא בעלי בתים. מי שרוצה להחזיק משהו שיש לו, הוא הולך למיתה.
כל דבר הכי טוב, אפילו שהוא נשאר יותר מרגע שאתה צריך להשתמש בו או ללכת הלאה למטרת החיים, הוא כבר הופך להיות קליפה אם אתה באותו רגע לא משתמש בו נכון. ברגע הבא הופך להיות קליפה, כי מטרת הבריאה חייבת להיות רק כל הזמן לפניך כמטרה קבועה. וכל האמצעים, המצבים הפרטיים חייבים כל הזמן להשתנות. "ויהיו בעיניך כחדשים".
שאלה: למה הוא כותב, שהוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה?
בלי עבודה זה שהוא לא עובד דווקא על מנת להבין, להשיג, להרגיש משהו, אלא הוא עובד על החיבור איתם. ומהחיבור איתם הוא משיג דברים שישנם בהם. יכול להיות שהם עבדו על זה כדי להשיג מה שהשיגו, והוא על ידי התחברות איתם מקבל את זה. אבל הוא עובד על החיבור, לא על מה שהוא מקבל.
תלמיד: אבל יש דרך אחרת להשיג השפעה אם לא דרך החברים?
לא, אין. באמת אין. אנחנו רואים את זה בכל הקטעים ובכל הכתבים.
שאלה: אמרת שאסור לנסות להחזיק בכוח מצב שמגיע, אחרת זה עובר לקליפה. אתה יכול להסביר מה זה אומר?
אם אני עובד על משהו, משיג איזה חיבור עם האחרים עם הקבוצה, ומקבל דרכה משהו חדש שמתגלה, אני לא נכנס למה שמתגלה, כדי לבדוק ולחטט ולעבוד עם זה. אני כל הזמן צריך לעבוד רק על החיבור.
ומה שמתגלה, מתגלה בדרך בכלים החדשים, ואני הולך כל הזמן עוד ועוד ועוד על החיבור ולא על המילוי. כך אנחנו עובדים. המטרה שלי לא לקבל מילוי, כמו שנגיד אנחנו אומרים, "המטרה שלנו לגלות את הבורא".
זה לא נכון. המטרה שלנו זה להיטיב, לעשות לו נחת רוח, להיות דבוקים אליו, זאת אומרת, להשפיע לו. [וכדי] להשפיע לו אתה כל הזמן צריך להיות בדינמיקה בלתי פוסקת כשאתה כל הזמן נמצא בהליכה להתחבר עימו יותר ויותר ולא להישאר אף פעם במקום. אם אתה נשאר באותו מקום יותר מרגע, זה הופך להיות קליפה.
תלמיד: אבל הוא נותן לך תענוגים כאלה בכל פעם וכל הזמן.
אתה צריך ללכת עם המסך, אתה צריך ללכת עם המטרה. מה זאת אומרת מסך? "מסך" בסופו של דבר נקרא, שההשפעה בשבילך יותר חשובה מהמילוי. שאתה מוכן לקבל מבעל הבית מה שהוא נותן לך כדי ליהנות מזה, כדי לעשות לו בזה נחת רוח.
ואם אתה עשית את זה ברגע אחד, שקיבלת ממנו, נהנית, את ההנאה הזאת אתה מעביר לו וגורם לו בזה הנאה, ואין לך צורך לקבל אותו דבר שוב, כי כבר קיבלת, כבר עשית על זה עבודה. אתה צריך לעשות משהו חדש.
תלמיד: איך בפועל אני מקבל תענוג ומעביר לו?
זה בכוונה. את התענוג אתה מקבל בכלים דקבלה שלך, כוונה על מנת להשפיע. וכוונה על מנת להשפיע אתה מכוון לבורא.
תלמיד: למה הוא צריך ליהנות מזה שאני נהנה?
מפני שאתה רוצה להנות לו. אתה רוצה שהבורא ייהנה ממך.
תלמיד: אבל אמרת שאני לא צריך ליהנות, אלא רק צריך להיות מחובר אתו.
לא. אתה לא יכול לעשות שום דבר לבורא בלי תענוג. מטרת הבריאה זה "להיטיב לנבראיו". הוא רוצה שאתה תיהנה. אבל שהתענוג שלך יהיה בזה, שאתה נהנה מהיחס אליו כשאתה מהנה לו.
תלמיד: מה קודם כאן, הקשר שלי אתו, או התענוג שלי?
העיקר בשבילי זה לפתוח קשר עם הבורא. וכדי שיהיה לי קשר עם הבורא ואוכל להשפיע לו, אז אני מוכן לפתוח את עצמי לקבל הנאה ממנו. זה נקרא שיש עלי "צמצום". אני עושה צמצום, מחזיק אותו, אבל אם אני יכול למעלה מהצמצום לפנות אליו ולהשפיע לו נחת רוח, אני מוכן לפתוח את עצמי ולהתחיל לקבל ממנו, כמו "האורח ובעל הבית" ובזה אני משפיע לו.
תלמיד: באיזה מידה אני פותח את עצמי לתענוג?
מקסימום שאתה מסוגל, כדי להחזיק את הכוונה על מנת להשפיע.
קריין: קטע מס' 6, כותב הרב"ש.
"יש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בעניין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בעניין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.
אלא דווקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השִפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דווקא חברו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם.
דהיינו, שחברו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כוח ביטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.
היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחברו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בעניין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחברו מקום חיסרון, שהוא יכול למלאות אותו."
(הרב"ש. מאמר 4 "איש את רעהו יעזורו" 1984) .
שאלה: מה זה אומר, שעשירייה צריכה לבנות את החיסרון שלה על פני מה שמתרחש?
כן, העשירייה צריכה להיות בחיסרון שלה. החברים צריכים לדבר על זה, איזה חיסרון כללי יש להם שעליו הם מסכימים פחות או יותר, ומהחיסרון הזה מתחילים לפנות לבורא שייצב אולי את החיסרון הזה אם צריכים עוד ייצוב ושימלא אותו, יתקן אותו. זה באמת הכול תלוי והכול מתחיל מזה שאנחנו מייצבים את החיסרון שלנו המשותף בעשירייה.
תלמיד: אם הבנתי נכון, בתחילת השיעור אמרת לבנות את החיסרון על פני מה שמתרחש. מה זה אומר?
שמתוך המצבים שאנחנו עוברים, אנחנו צריכים מהם לבנות את החיסרון. לא מפילוסופיה, ומפנטזיה. זו הכוונה. איך מתוך המצבים שלנו, אנחנו בונים כבר את החיסרון. מייצבים בינינו חיסרון אחד, חיסרון נכון לבורא ופונים לבורא עם החיסרון הזה.
שאלה: אנו יודעים שחבר אמור להביא לעשירייה רק מצב רוח גבוה, שמחה והרגשה טובה. כיצד אני יכול לדעת שלחבר שלי יש חיסרון, או שהוא תמיד משחק, או הוא מביא באמת רק מצבים טובים?
על זה אתם צריכים לדבר ביניכם ולברר, אולי מהתחלה, אולי מהסוף, אולי מהחסרונות שיש לכם ואולי מחיסרון שאתם רוצים שיגיע לבורא. נגיד אנחנו רוצים להגיע לבורא עם החיסרון לחיבור, אז מה אנחנו יכולים לצרף לזה? כל אחד [שיוסיף] לזה משהו מהלב שלו, קצת משהו. מהלב שיש לו לפחות לזה.
בואו נתאר לעצמנו איך אנחנו מצרפים יחד את החסרונות שלנו לחיבור בינינו בצורה כזאת, כאילו שזה נמצא באוויר, כאילו אנחנו רוצים שהחסרונות האלה יתחברו ועם זה אנחנו פונים לבורא. תנסו את זה לבצע, זה לא קשה. וזה יבנה בכם מאמץ משותף, עבודה משותפת, הרגשה משותפת. בזה תתחילו להרגיש איך אתם פונים לבורא יחד ותתחילו בזה להרגיש גם אולי שהבורא עונה לכם. וכך אתם תתחילו לבנות את ההתקשרות ביניכם לבורא. אל תזלזלו במה שאני ממליץ.
שאלה: אבל איך אני יכול לדעת שהחבר שלי צריך לצאת מהכלא אם הוא לא מביע את זה שהוא מרגיש בכלא?
תעשה את הפעולות שלך ואז תראה באיזה מצב הוא נמצא ומצטרף אלייך.
שאלה: איך צריכה להיראות ההפצה במדינות כמו טורקיה, מה דעתך בנושא הזה?
הייתי בטורקיה שלוש פעמים ובכל הפעמים האלה הייתי באיסטנבול פעמיים ופעם ב''קרמלין'', באנטליה זה נקרא. היה לנו שם כנס. וגם בפעמיים שהייתי בטורקיה באיסטנבול, הייתי לפני הרבה שנים, זה היה בשנת 1992/3, ולכן אני לא יכול להגיד מה קורה היום. זה מצב שונה, עולם שונה והכול שונה. זו מדינה מאוד גדולה, מיוחדת, חזקה מצד אחד, מצד שני את המצב שלה לעת עתה אני לא יודע.
אני רק מזהיר אתכם, תשמרו על עצמכם וקודם כל תעשו שיהיה טוב לכם. ואחר כך הפצת הקבלה ובני ברוך וכן הלאה, את זה תשאירו. קודם כל בשמירה על שלום הקבוצות שלנו. בדרך כלל אנחנו משתדלים לעשות הפצה של חיבור בני אדם ולכן בדרך כלל זה לא מתנגש עם שום פוליטיקה וכלכלה וכולם. תנסו לעשות את זה בצורה כזאת שיקבלו את זה בצורה טובה. בהצלחה.
שאלה: קטע כמו שקראנו עכשיו מרגיש שהוא גם מתאים להוציא אותו לציבור, מצד אחד. מצד שני הוא מדבר על העבודה בקבוצה. איך אפשר להתייחס לזה?
צריכים לשנות את זה בצורה כזאת שיהיה מתאים לציבור הרחב שלא מחובר לקבוצות. אפשר לעשות את זה. כל דבר אפשר לשכתב גם לקהל שהוא כמו מסה כזאת, כמו משהו שלא מאורגן. אפשר.
תלמיד: זה נכון, האם הפרטים שם נכונים גם כלפיי הציבור?
צריכים להיכנס לכל דבר ולראות. זה עניין של המפיץ, אם אתה לא יודע אל תיכנס ואל תעשה.
שאלה: מה עושים עם חברים שנמצאים כך שנים, כלומר שמרגישים שהם מסכימים עם המצב, בלי חיסרון, כאילו אני כאן וזה מספיק.
אנחנו מגיעים למצב שהעולם, ירצה או לא ירצה, הוא יתקדם, יתקדם לקראת חיבור המחויב מלמעלה. או שלא ירצה להתקדם לחיבור, אז החיבור מלמעלה יופעל, אבל אנחנו נרגיש את עצמנו הפוכים מהחיבור, זאת אומרת ניכנס לצרות גדולות. אותם היחסים כמו להורים כלפיי ילדים, אם הילדים רוצים להיות מחוברים ומשחקים יפה וטוב – טוב להם, אם לא, אז אותו יחס של ההורים שהם רוצים לעשות מהילדים משהו טוב, הילדים ירגישו אותם כרע.
אנחנו נמצאים עכשיו במצב מאוד מיוחד, פעם ראשונה בהיסטוריה בכלל החברה האנושית עוברת שינוי גדול כללי, קודם כל כללי. זה לא כמו שהיה נניח במלחמת העולם או במשהו, זו מכה שהיא מקיפה את כל הכדור הארץ, עם הפנדמיה הזאת. ויבואו עוד כאלה מכות גם עם האקלים, גם עם הדברים האחרים, גם לטובה וגם לרעה.
בעיקר זה לרעה כדי לחייב אותנו להרגיש שאנחנו צריכים להיות יותר מחוברים ולהתנגד למכות הטבע, כביכול הטבע, אלהים בגימטרייה הטבע. לכן אנחנו צריכים גם את זה להסביר דרך אגב בהפצה שלנו, שאנחנו עכשיו נמצאים בתקופה חדשה והתקופה הזאת רק יותר ויותר תתאזן נכון כדי להביא אותנו להרגשה שאנחנו תלויים, קשורים זה בזה.
תראו איך תוך שנה פתאום הפסיקו את התיירות, קשר בינלאומי, כל מיני דברים, כל אחד יושב בפינה שלו. אנחנו עדיין חולמים על זה שאנחנו נעשה איזה חיים טובים כאלה כמו שהיו קודם, אבל זה כבר לא יהיה, החיים הטובים האלה גם לא יהיו. ואנחנו לא נצטרך לבנות כל כך הרבה מטוסים וכל כך הרבה אוניות, והרבה דברים ישתנו בעולם, עד שאנחנו נתקן את הקשר בינינו.
אם הקשר בינינו יהיה קשר נכון שיגרום לחיבור ולא שתרוויחו זה מזה, אלא לחיבור, אז זה יופעל. אם לא תהיה צורת החיבור הנכונה, זה לא יופעל. וכך כבר ההשגחה העליונה היא תלמד אותנו. זה יהיה יפה מאוד ונראה בחוש, נראה בחדשות את כל הדברים האלה שקורים. לא שאנחנו נשמע מהם כאלה סיכומים כמו שאנחנו עושים, אבל כך זה יהיה.
הבורא ישתיק את כל הפעילות האגואיסטית שלנו עד שאנחנו נלמד לאט לאט במסגרת הכללית של כל העולם, איך אנחנו צריכים לעבוד עם האגו שלנו בצורה נכונה. הוא לא ייתן לנו להתפרע יותר. הוא נתן במשך מאה השנה האחרונות להקים מערכות כלליות בינלאומיות סביב כדור הארץ, מערכות גשמיות, זאת אומרת אינטרנט, תעשייה, כל הטיסות האלה, כל העבודות האלה, התכללות בקשרים, הכול. עכשיו נצטרך ללמוד איך אנחנו עובדים עם המערכות האלה בצורה נכונה, לטובת הזולת ולטובת הבורא. ולכן המערכות האלה הן ייעלמו, יקפאו, עד שאנחנו נלמד, באיזו צורה ניתן לנו להפעיל אותן. התפתחנו בצורה אגואיסטית, עכשיו הגיע הזמן לתקן מה שקיים בצורה הזאת, וזה יקרה במשך השנים הקרובות.
שאלה: הנושא הזה של לעבוד לטובת החיבור, לטובת הבורא, לטובת הזולת, איך נותנים אותו במילים שמושכות יותר?
אני לא יודע, אני לא כתב ולא כותב. אלא לאט לאט מסבירים את זה אולי באיזו צורה. זה נושא בפני עצמו, על זה צריכים גם לקבוע איזה חומר מהמקובלים וגם שנשב ונדבר על זה.
שאלה: בהסבר שלנו שאנחנו צריכים להתחבר, איך אפשר בשפה פשוטה להסביר מהי צורת החיבור הנכונה בינינו?
הצורה הנכונה של החיבור היא שכל אחד משתדל להשלים את השני, זה הכול, ואז יהיה חיבור. חיבור זה לפי זכר ונקבה, מינוס ופלוס, דברים כאלה יכולים להתקיים. אז אנחנו צריכים לראות מה חסר לשני שאני יכול להשלים, והוא רואה דברים כאלה בי, רק בצורה כזאת.
זה מנוגד לאגו שלנו, אנחנו משתדלים לעשות חיבורים בינינו כדי להרוויח זה מזה, אבל הגענו כבר לכזאת התפתחות שהשיטה הזאת לא עובדת. אני לא יכול להתקשר לשני כדי לבנות איתו עסק כך שאנחנו נרוויח, זה כבר לא עובד. רואים את זה במיוחד במערכות מוניטריות, זאת אומרת כספיות, אין, זה כבר לא עובד. הם כבר עושים את זה בצורה וירטואלית, יותר אפסים רושמים לעצמם, אבל ממש רווח כבר אין כמו שהיה פעם שבאמת זו הייתה תוספת ברווח הגשמי. הכול על הנייר.
שאלה: מה זה אומר להלוות או לקבל בהלוואה בעבודה רוחנית וגשמית?
העניין הוא פשוט, שאנחנו צריכים לחשוב על הזולת מה חסר לזולת שאני צריך לתת, אם אנחנו מדברים על הרמה הרוחנית. במה אני יכול לגרום טוב לזולת. ולא מזה שאין לי, אל תגיד, "אבל מה יש לך שאתה יכול לתת?", אני רוצה להיות צינור מהבורא לכל אחד ואחד שבעולם. על ידי זה שכל אחד מאיתנו הופך להיות צינור, כמו שמסבירים לנו את זה במאמר "מתן תורה" ו"ערבות", אנחנו בזה נעשים ערבים זה לזה ומספקים זה לזה אין סוף.
שאלה: רציתי להזכיר שפעם אתה הוצאת ספרון שקוראים לו "עת לעשות", הספרון הזה מכיל בתוכו את כל הסיבות למה, מה זה נותן, מה זה עושה ואיך החיבור לפני, ומאוד מאוד מומלץ לקרוא בספרון הזה שאתה כתבת.
גם לי כדאי לקרוא. תודה רבה.
שאלה: לגבי שיעור אחר הצהריים. קודם עשינו הצבעה אם להתחיל אותו מוקדם יותר או מאוחר יותר. אני בעיקר מרגיש ששיעור רק של שעה הוא נורא קצר, אם אפשר היה למצוא דרך שזה יהיה יותר, לפחות שעה וחצי.
אתם יכולים לארגן עוד שעה, עוד חצי שעה של לימוד ביניכם לפני השיעור או אחרי השיעור. אבל אחרי השיעור יש לי עוד שעה וחצי להמשיך עם נשים, ולהמשיך יותר משעתיים וחצי אני לא יכול, אין לי כבר גרון. תעשו לימוד לפני זה, בבקשה. תתחילו עכשיו לדבר ביניכם איך אתם מתחילים שיעור אפילו שעה קודם, בטח שאפשר. גם אצל רב"ש היה בשבת שיעור בצהריים. לא היו מגיעים הרבה אנשים אבל היה כזה שיעור. אז בבקשה, תעשו. זה טוב מאוד אם אתם תתאספו ותקראו או תלמוד עשר הספירות או איזה מאמרים.
שאלה: מה זה נקרא למצוא חיסרון בחבר שאני יכול למלא?
זאת הבעיה. מה אתה חושב שחסר לחבר?
תלמיד: חסר לחבר חיבור, אהבה.
אז תספק לו את זה. בטוח שמה שחסר לכל אחד מאיתנו זו הערכה רוחנית, כמה שהרוחניות היא חשובה וגדולה. זה כל אחד יכול להוסיף לשני. כי לכל אחד כלי שונה מהשני, ולכן הוא יכול לפתוח לשני פן, אופן חדש על גדלות הבורא והבריאה.
(סוף השיעור)