שיעור בוקר 27.09.2021- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הושענא רבה תשמ"ב

סיכום כנס "קבלה לעם" העולמי – "כניסה לעיבור – מגלים עולם חדש"

אני שמח לשמוע ולראות אתכם על המסך שלפניי, מכל הקבוצות ברחבי העולם. אם יש לכם שאלות על הכנס, אתם יכולים לשאול. אנחנו בכל זאת עדיין בכנס.

אני חושב שאם יש למישהו שאלות מיוחדות על הכנס הוא יכול לשאול. אנחנו נצטרך לדון על זה, לדבר על זה, בכל זאת היום אנחנו עוד נמצאים בהשפעת החיבור שהיה לנו. בעיניי זה היה חיבור מאוד מוצלח, מורכב משני הקצוות, גם משמחה שאנחנו מתחברים והולך לנו למרות שזה חיבור וירטואלי, וגם מזה שגילינו עד כמה אנחנו עדיין לא נמצאים בהתכללות כזאת, בחיבור כזה שהבורא כבר יכול להתגלות בנו כבמערכת אחת של הנשמה, אבל בכל זאת השגנו את הנקודות האלו המנוגדות בהתקשרות בינינו וזו כבר התחלה יפה, טובה מאוד, שאפשר הלאה לפתח את זה. אם תרצו בבקשה, אפשר לשאול על זה. ויחד אנחנו יכולים לדבר על זה ולברר, כך שזה לא יעבור ולא נשאר רושם.

שאלה: בשיעורי הבוקר החברים עונים על השאלות בסדנאות, וכבר לא צריך לשאול אותך, האם לשאלות בשיעור הבוקר יש איזו רלוונטיות ספציפית?

את השאלות ששואלים החברים אני שומע ואני מפענח אותן לכמה כיוונים. קודם כל, עד כמה ההתעסקות בשאלה עצמה יכולה לעזור לנו להיות יותר מחוברים. כי בסך הכול מטרת השיעור היא שנגיע לחיבור כזה שנגלה את הבורא. אם אנחנו לא מצליבים את עצמנו, אם לא מחברים את עצמנו מספיק, הבורא נעלם, הוא כאילו בורח בין האצבעות. אם אנחנו מתחברים, אנחנו בונים כלי ומגלים אותו ונמצאים בו, ממשיכים עימו יחד כך להתקיים.

לכן בשאלות שאני שומע מהחברים, אני שומע את הזדמנות מצידי ומצד כולנו, עד כמה אנחנו יכולים על ידי השאלה הזאת להתקדם לחיבור כדי שבהצמדת הרצונות שלנו נגיע לגילוי הבורא. זה קודם כל, כך אני שוקל את השאלות. ולכן ישנן שאלות שאני עונה עליהן בצורה שטחית, ישנן שאלות שאני כן מתייחס אליהן בצורה מעשית.

שאלה: האם הביטול זוהי פעולה פנימית והפעולה החיצונית עדיין נותרת כדרישה אחד כלפי השני, אחד כלפי העשירייה, איך לשלב בין ביטול לדרישה?

אנחנו צריכים כל אחד כלפי החברה לבטל את עצמו מכל וכל, זאת אומרת ללא שום חשבונות, שזה כזה וזה כזה, וזה ככה וזה ככה, אלא אני רואה בכולם, מה שהם מציגים לי, את יחס הבורא אלי. נגיד יש לי בחברה חוץ ממני חמישה חברים, כך היה בזמן הרב"ש, שהיו לנו בקבוצה שישה חברים. שאלתי את רב"ש למה שישה, גם היו חמישה עשר איש בקבוצה, אולי אנחנו נשלים, הוא אמר, "לא, מספיק לכם", תמשיכו ככה.

וכשאני מסתכל, אני רואה עד כמה אני יכול לראות בכולם חיבור כזה שאני רוצה להיות בתוך החיבור הזה, אני רוצה לראות כל הזמן ברשת הזאת מה שהם עושים ביניהם. או יותר נכון, מה שאני יכול לתאר שהם נמצאים בזה. זאת אומרת, כל העבודה שלי לתאר את החברים שלי מחוברים ביניהם, ואני נמצא בתוך החיבור ללא שום שכל ודעת, וכמה שאני יותר מסור להם כך אני מתקדם.

והבורא עושה הפוך, הוא כל הזמן מראה לי בזה שמעלה את הרצון לקבל שלי, הוא מאיר יותר באור שלו ואז הרצון לקבל שלי נעשה יותר גדול, ואז אני רואה את עצמי יותר רחוק מהחברים, לא רוצה, לא חושב להיות איתם יחד וכן הלאה.

אז יש כאן בעצם מאבק ביני לבין הבורא, אני רוצה להתחבר עם החברה ודרך החברה להתקרב אליו ושם בתוך החברה שאני אגלה אותו. אני כבר לא אראה את החברים אלא במקום החברים אני צריך לזהות את יחס הבורא אלי, הכללי מכל החברים אלי, וזה במידה שאני אתייחס אליהם גם כמו שהם כאחד. אבל הבורא כל פעם מעלה לי את האגו שלי, מגלה לי אותו יותר ויותר, כמו ילד קטן שכל הזמן גדל, ואז אני כל הזמן רואה את עצמי בחוסר הצלחה מצד אחד. מצד שני אני מבין שכל המצבים האלה באים גם ממנו, וחוסר ההצלחה גם בא ממנו כדי לקדם אותי.

ולכן אנחנו כל פעם כך מתקדמים, הצלחה, חוסר הצלחה, הצלחה, חוסר הצלחה בהתחברות בינינו. הצלחה, חוסר הצלחה, הצלחה, חוסר הצלחה בהתקרבות לבורא. ובכל מיני דברים אחרים, תמיד אלה עליות וירידות, יום ולילה. העיקר שאדם יחבר את הימים ואת הלילות האלו יחד, כי גילוי הלילות זו עביות שחייבת להיות בתשתית הכלי הרוחני, והימים הם התקרבות לבורא, נטייה לבורא שזה ימים, יום, אור, וזה חייב להיות גם.

אז שני הדברים האלה כשהם מגיעים למידה מסוימת, בקונטרסט הזה בין כל מיני המצבים של הלילות ובין כל מיני המצבים של הימים, אנחנו מתחילים לזהות את דמות הבורא. זאת אומרת, הבורא מצטייר ברצונות ובמחשבות ובהבחנות שלי, וככה זה תמיד בכל דבר שאני משיג, אבל כלפי חיבור וחוסר חיבור, שאני רוצה לסדר את הפאזל הזה, לראות את התמונה שלו, את היחס שלו. כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: היינו רוצים לשמוע את סיכום הכנס שלך, איך אתה מתרשם שהכלי העולמי ספג אותו ולאן הולכים קדימה?

הכלי מאוד מאוד מגוון. אבל מה שמשמח קודם כל זה שמתקרבים זה לזה, שאין פער כל כך גדול כמו שהיה לפני כמה חודשים אפילו, על כל הדעות והתפיסות, יחסים, שאנחנו כולנו באים לקו אחד. עוד לא ממש, אבל באים לקו אחד.

מאוד מאוד מורגש הבדל בין מי שנמצא בשיעורים לבין מי שלא כל כך נמצא בשיעורים, ומי שכמעט ולא נמצא בשיעורים. יש לנו שלושה סוגי אנשים כאלה, אלו שבאים ונמצאים איתנו יום יום, [עליהם] אין שאלה, הם כבר ממש תופסים את השיטה, מתקדמים איתה, והם ממש מורגשים כקבוצה מכל העולם שהיא יודעת ומכווֶנת והולכת כמעט בקצב אחד.

אלו שמגיעים לפעמים, פעם פעמיים בשבוע לשיעורים, הם כאילו מבינים את העקרונות אבל אין להם את אותן ההכנות הפנימיות. כי אנחנו צריכים כל יום, שלא יעבור עלינו יום, יממה נגיד, שאנחנו לא מתחברים עם כל הכלי העולמי, לא שומעים שיעור יחד, ולא מכיילים את עצמנו לפי החיבור בינינו וכיוון למטרה. אם זה חסר, אם לא באים יום יום, זה מורגש מיד שהאנשים האלה הם יותר מוסיפים חכמה, רוצים להשלים בשכל שלהם משהו אבל לא ברגש הפנימי, שלא נתנו לליבם להתפתח בחיבור עם אחרים. זה קורה לנו במיוחד בשיעורים.

ויש כאלה שהם באים לכנס, כי עכשיו יש כנס פעם בכמה חודשים או בחצי שנה, אז ודאי שכדאי לבוא, זה גם כן טוב, אני מכבד את כולם ובעיניי כולם חשובים. אדרבא שיבואו יותר ויותר אנשים, אפילו פעם בשנה שיבואו לכנס, אבל בהתקדמות הם צריכים עוד להשקיע, עוד להשקיע.

תלמיד: חשיבות השיעורים ברורה. השאלה היא דווקא כלפי מי שמגיע יום יום ומשקיע, על מה צריכים לשים דגש עכשיו אחרי הכנס?

בעצם הקו הכללי נשאר אותו הקו, אותו אנחנו לא משנים בכלל אף פעם, זה חיבור בינינו שבו מתגלה הבורא. איזה חיבור צריך להיות אנחנו לומדים מהמלצת המקובלים, והמטרה היא דבקות בבורא, כמו שכתוב "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

תלמיד: מטרת הכנס הייתה עיבור, מה המטרה כרגע, איפה אנחנו ביחס אליה?

אנחנו כבר רואים את המצב הזה שנקרא "עיבור" לפנינו. אנחנו רואים את מצב העיבור לפנינו, מה זה נקרא להיות מחוברים בינינו כדי להתבטל כלפי שליטת הבורא. זה כבר יותר ברור, וזה נמצא לפנינו.

שאלה: איך אתה רואה את השפעת הכנס על העולם, מה לדעתך זה יעשה או כבר עושה בעולם?

אנחנו בכל שיעור ושיעור יומיומי עושים השפעה גדולה מאוד על העולם, מכל שכן כנס, אבל הדברים האלה עדיין לא מורגשים לא בעיני העולם ולא בעינינו, וזה טוב. כי אנחנו צריכים עכשיו עדיין להתפתח כמו עובר בתוך האימא שלו, שבכמה השבועות הראשונים בכלל לא רואים שהיא בהיריון, ואחר כך רק מתחילים לראות שיש שם משהו. אז אנחנו עדיין צריכים להתפתח בצורה כזאת, זה לטובתנו. זה נקרא "כבוד אלהים הסתר דבר"¹. אנחנו מיוצבים בנקודה נכונה ובקו קדימה לפנינו, וצריכים עכשיו יום יום לפסוע, לחבר את כל הנתונים האלה ששייכים לעובר, שהם יהיו ממש נמצאים בנו.

שאלה: למה אחרי הכנס אני מרגיש מצב של ניתוק, מצב של דחייה, אני בקושי מצליח להגיע לשיעור, למה זה קורה, ואיזו תועלת יש בזה כלפי העשירייה?

זה תמיד ככה, בכל אחד ואחד שהשקיע את עצמו בחיבור הגדול הזה, בלימוד ובכל הדברים האלה, אז הוא גרם בזה להעלאת המדרגה, וכל מדרגה חדשה היא מתחילה מהאחוריים שלה, מעביות חדשה. ולכן אנחנו מרגישים בדרך כלל את העבודה הקשה שעשינו, את המאמץ, חיבור, ואחר כך פתאום אנחנו מגלים שאין לנו לא לב ולא ראש לעבוד ברוחניות, ובכלל לשמוע בקושי על דברים רוחניים, זה טבעי.

אנחנו כבר צריכים להיות רגילים לזה, שכל מה שאנחנו הולכים לגלות, אנחנו הולכים לגלות על הרצון לקבל השבור, שכך אנחנו מקבלים אותו מעמקי הטבע שלנו יותר ויותר, שכבה אחר שכבה. ואותו אנחנו צריכים לחבר למטרה, לכיוון שלנו למטרה, כך יום יום.

ולכן אני אומר לכם שאני גם ראיתי את זה על רב"ש כשהוא קם בבוקר, הוא קם, הוא כאילו לא רואה כלום, הולך לשירותים, הולך להתרחץ, לרחוץ פנים, ידיים, מתיישב ליד שולחן הלימודים, אני מביא לו כוס קפה, והוא עדיין יושב עד שהוא מתחיל לאסוף את עצמו מבפנים, ממש חלקים שבורים כמו באדם הראשון. ואני בדרך כלל קורא משהו בקול רם והוא שומע, וכך לאט לאט הוא מתרומם.

זאת הצורה הנכונה לבירור כלים חדשים יום יום, כך למדתי ממנו. ואני אגיד לכם שבמשך השנים אנחנו נצטרך כך להתרגל ולקום, אבל אנחנו נבין גם כן למה אנחנו קמים בצורה כזאת.

שאלה: יש לנו הרבה חברים שלא נמצאים בשיעור כל יום, האם הכנס יחזק אותם ויגרום להם להשתתף בצורה יותר אקטיבית?

יכול להיות, אבל אנחנו צריכים להבין שאי אפשר להגיע לחודש ימים נגיד בשנה וללמוד מה שפספסת כל השנה. זה לא הולך כך, כי אנחנו צריכים לבנות את האדם שבנו, הדומה לבורא, וזאת עבודה כמו בצורה פיסית בעולם הזה. כשאנחנו מטפלים בתינוק, אנחנו צריכים לתת לו חמש פעמים ביום את האוכל שלו במנות קטנות, לנקות אותו, לרחוץ אותו, להשכיב אותו לישון, ושוב הוא קם ואנחנו שוב עושים אותו דבר וכך בלי הפסקה, בלי הפסקה.

אותו דבר אנחנו צריכים לתת טיפול בעצמנו ל"תינוק" הרוחני שלנו שגדל בנו, כך ממש צריכים להתייחס אליו. לתת לו מה שמתאים לו לאכול, לרחוץ אותו פעם ביום מכל הקליפות שלו, להשכיב אותו לישון וכל דבר שהוא צריך, וזה טיפול בלתי פוסק, נמרץ. ואם אדם לא עושה את זה אלא עושה את זה מדי פעם מתי שנוח לו, זאת אומרת בשבילו החיים האלו בעולם הזה יותר חשובים מהחיים הרוחניים, אז כך יוצאת התוצאה.

אבל גם את זה אנחנו מכבדים. ואפילו שבן אדם מגיע פעם בשבוע לשיעור ומשתתף איכשהו, בכל זאת הוא נמצא בזה במשהו, הוא רוצה להיות מחובר עם הכלי הכללי וזה מכובד עלינו, ואנחנו צריכים להשתדל להחזיק אותו. רצוי שיהיה בפנים איכשהו מאשר בחוץ, בכל זאת הנשמה שלו נמצאת באיזו התפתחות איטית בהמתנה.

שאלה: איך הכנס ישפיע על מאמצי ההפצה שלנו?

הכנס צריך להשפיע על חשיבות החיבור בינינו, על חשיבות המטרה, על זה שאנחנו מעכשיו והלאה ממשיכים את התהליך הרגיל שלנו ללמוד, ומכינים את עצמנו לכנס הבא.

אני מקווה שבכנס הבא אנחנו כבר נעשה ממש כנס מיוחד, כך נראה לי, בזה שכולם ישתתפו בהכנה שלו, ואנחנו נראה ממש קבוצות גדולות שמספקות לנו כל מיני אירועים וירטואליים, וכך אנחנו נתקדם. אבל את תוכן הכנס אנחנו כבר נקבע אחרי נגיד חודשיים, שלושה של הלימודים, אז יהיה לנו ברור למה הגענו, מה צריך להיות התוכן.

בכנס עכשיו זה היה כניסה לעיבור, אז נתקדם. יכול להיות שאנחנו נוכל לחגוג את העיבור, תחילת תשעה ירחי לידה, חודש ראשון, שני, שלישי שהעובר נמצא בהיריון בתוך אימו, בתוך בינה. כבר נרגיש שאנחנו נמצאים בכוח הבינה, בכוח ההשפעה העליון, והוא פועל עלינו, שומר עלינו, עוזר לנו, ואנחנו צריכים להתקשר אליו, רוצים לקבל הזנה רק ממנו וכך להתקדם. אלה חודשים מאוד חשובים החודשים שיש לנו עכשיו, הם קובעים את כיוון ההתפתחות הרוחנית של כל אחד ואחד.

שאלה: הרבה דברים קרו בכנס, אבל קרה משהו בין שיעור שני לשלישי, היה איזה שינוי. כשדברנו על הביטול כהכנה לעיבור בשיעור השני, הייתה התרשמות אדירה שהחברים כבר מוכנים, שיש איזה שדה של חיבור, שיש תחושה שאנחנו כבר ממש נכנסים לרחם וכל הכלי העולמי נמצא בתוך שדה של השפעה. וכשנכנסנו לשיעור השלישי הייתה ציפייה, איזו השתוקקות להיכנס לרחם. ובתוך השיעור הזה משהו קרה, כאילו הדלת נסגרה ולא מרשים לנו להיכנס פנימה. מה קרה פה, קרה פה משהו מיוחד? חסר לנו משהו? במה אנחנו צריכים להתמקד בעבודה שלנו?

זה כן קורה וקורה לא רק במקרה כזה. זה כדי להעלות לנו נחיצות. זה כמו פלירט, משחק שאחד עושה עם השני, אנחנו עושים עם הילדים, אישה עושה עם הגבר, כדי למשוך יותר תשומת לב, לכן כך עושים.

אנחנו רצינו להגיע לחיבור בינינו שבו אנחנו משיגים את העיבור, אבל לא מספיק. איך בודקים אם מספיק או לא מספיק? עד כמה אנחנו רוצים להתנזר, להתעלות למעלה מהדברים האגואיסטים שלנו. וכאן אנחנו בודקים ובודק הכוח העליון. אנחנו בודקים את זה לפי המצב שבו נמצאים, שאני עכשיו ברגע זה מוכן ממש להתנתק מהכול ולהיות רק ברוחניות, ולא אכפת לי שום דבר מה שיקרה. אבל הכוח העליון הוא רואה אותי בכל המצבים, גם לפני המצב הנוכחי וגם אחרי המצב הנוכחי, מה שאני אעשה אחר כך, והוא לוקח את כול המצבים האלה בחשבון. ולכן מה שאני מחליט, להתבטל ולהיות בעיבור ולשכוח את עצמי, לאבד את עצמי, הוא מסתכל על זה אחרת, כמו שאנחנו על התינוק, אנחנו יודעים שזה עכשיו קורה לו ובעוד רגע זה יעבור. אתם יודעים איך התינוקות יכולים לבכות ואחר כך מיד להפסיק ולצחוק, אין מעבר כל כך קשה בין צחוק לבכי.

הכוח העליון שמפתח אותנו, מרגיש, רואה, מבין, הוא מחזיק בעצמו את כל המצבים האלו, לכן הוא מנהל אותנו איך להתקדם הלאה, ולא לפי מה שנראה לנו. אלא הביטול שאתה רוצה להיכנס לעיבור הוא שייך גם להכנעה בכאלו מצבים, ולקבל מה שנקרא עול מלכות שמיים, כוח עליון כשולט, לקבל אותו בשמחה לא חשוב לי מה שיקרה. ואם אני משתוקק למשהו אחד ומקבל מה שקורה לפניי כמשהו אחר, אני חייב לשנות את עצמי ולהסכים עם זה, כי כל מה שקורה אני מקבל מהבורא. וכאן אני בודק את עצמי, האם אני באמת נמצא בעובר או לא, כי עובר זה קודם כל לבטל את עצמי לגמרי כאילו אני לא קיים. אלא רק העליון נותן את כל המצבים ואת כל התכונות ואת כל ההווה והעתיד שלי, ואני פשוט מבוטל ובשמחה מתבטל כלפיו.

שאלה: איך להעמיק את התפילה בעשירייה?

להעמיק תפילה בעשירייה זה רק על ידי זה שאתה מעמיק את כניסתך לתוך הרצונות והכוונות שלך, ועד כמה אתה מחפש עם מה אתה יכול לגשת לבורא, דרך חברים. להעמיק את התפילה זה רק על ידי שהתפילה הפרטית שלך היא תהיה מחוברת עם עוד תפילות של חברים, ואז יחד איתם אתה מכוון את התפילה המשותפת, מה שנקרא "תפילת רבים", לבורא, והוא כבר מקבל את התפילה הזאת. מה שאין כן מה שכל אחד ואחד רוצה וצועק זה נקרא "קול במדבר", שלא שומעים, הבורא לא שומע. אבל ברגע שמתחילים כמה אנשים לבקש ממנו, אפילו שהם רשעים, הוא מקשיב. כי זה החוק, כשכמה אנשים מתחברים, זאת אומרת מתבטלים אחד כלפי השני כלפי רצון אחד, מטרה אחת, בורא אחד, אז הוא כבר שומע. זו המערכת שנקראת "בורא", שהיא כבר מתפעלת מזה, מקבלת את זה.

שאלה: באמת זה היה כנס מאוד חזק, ויש תחושה שלא כל אחד מסתכל ממבט זוויתו הלא מתוקנת. מצד אחד היה קשר מאוד חזק, ממש חבלים חזקים שהחזיקו בכל הכלי העולמי בין חברים. מצד שני האור האיר על כל החסרונות, המקומות הלא מתוקנים של חוסר חיבור בין חברים. איך לעבוד עם זה? מה היה חסר כדי שנשלים את העבודה? יש משהו, אבל גם יש משהו שחסר.

כתוב "חייב אדם לברך על הרע כמו על הטוב". זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על משהו שעבר שהוא היה רע או טוב. אלא אנחנו מברכים שעברנו את זה, ומבקשים שיהיה לנו סיכום נכון ממה שעברנו, ולעשות צעד אחד נכון קדימה.

זאת אומרת, על העבר אנחנו צריכים להגיד, הכול קרה כמו שהבורא החליט מראש, ולא קרה שום דבר חוץ ממה שהוא החליט, כי אין עוד מלבדו. לא יכול להיות שקרה משהו רע. ולעתיד אנחנו צריכים לקחת את כל הדברים שקרו בעבר, לבדוק אותם, האם אנחנו על פני זה יכולים לעשות משהו יותר טוב, וללכת קדימה. כאן צריכים לברר איך אנחנו מתייחסים לעבר, להווה, ולעתיד, בהתאם לכך שאנחנו נמצאים בכוח העליון השולט. תחשבו על זה.

תלמיד: והאם זה נכון שהאור מאיר גם את הטוב וגם את החסר?

כן. יפה, כך נתקדם.

שאלה: גם אני רוצה להודות על הכנס הזה. ומעבר לכנס האדיר, לדעתי הייתה הכנה מאוד גדולה לכנס הזה, כיוון שהמון חברים לקחו בו חלק, צילמו סרטונים, הועברו משימות שונות, והמון אנשים עבדו ביחד. חוץ משיעורי הבוקר, הייתה הכנה מאוד דחוסה ורצינית. איך עכשיו, בשלב הזה, לא להוריד מהקצב אלא להיפך, איך עוד יותר להגביר אותו קדימה?

ההתקדמות קדימה, לקראת המטרה, יכולה להיות רק על ידי זה שאנחנו סוחבים אחרינו את כל האנושות. כי אנחנו קיבלנו, ונקבל התקדמות אך ורק אם אחרינו יהיו אנשים שיצטרפו לזה. כל אחד בצורה שלו, כל אחד בעוצמה שלו, באופי שלו, באופן שלו, אבל הם ידרשו לכל התהליך הזה של התיקון.

שיבינו, הם גם עכשיו מבינים, שהעולם דורש תיקון. אבל שיבינו שדווקא בצורה כזאת, כשאנשים מתחברים ביניהם למעלה מכל ההפרעות והבדלים, דווקא בזה אנחנו קובעים את המצב האנושי החדש. וסך הכול כל העולם הזה בסופו של דבר צריך לעלות, ולעלות כך, עד לרמה עליה כותב בעל הסולם, עד העולם הרוחני.

לכן אנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר כוחות בהפצה מאשר קודם. לפתוח קבוצות לימוד בכל השפות, וכך להתקדם, כך שבכנס הבא אנחנו נראה נגיד עשרת אלפים איש שמתחברים, ורוצים יחד להיות ולהתקדם. אני חושב שזו צריכה להיות המטרה שלנו.

ואני בטוח שאם נעסוק גם בחיצוניות, זאת אומרת, בהפצה חיצונה לקהל הרחב, זה יעזור לנו לעלות למעלה. כי זה בנוי בצורת פירמידה, אם אתה לא בונה תשתית יותר רחבה וחזקה, אתה לא יכול להעלות את השפיץ יותר גבוה, זה חוק. אתה ארכיטקט, ואתה יודע שאי אפשר לעשות אחרת, לפי גובה הבניין, צריך להיות היסוד שלו, אז אנחנו צריכים את זה.

תלמיד: איך על בסיס יומיומי להעלות את החשיבות כלפי כל החברים גם להפצה?

דברו ביניכם ותסבירו, שזה כל ההבדל בין הזמן שלנו לזמנים הקודמים. לפני אלף, אלפיים, חמשת אלפים שנה, המקובלים ישבו בשקט ועסקו בלימוד חכמת הקבלה, ככה, שאף אחד לא יידע במה הוא עוסק. ובזמנינו זה חייב להיות בין כולם ממש, זה ההבדל. לכן אנחנו צריכים לפרסם את חכמת הקבלה כמה שאפשר יותר, בכל מיני שפות, בצורה נוחה, שלא דוחה אף אחד.

שאלה: המפתח בהתקפה הוא להמשיך להעלות את המאמצים, עם הערכת המאמצים של החברים לדרוש מהבורא את תכונת ההשפעה שלו?

כן, אבל כאילו שאנחנו באים לבורא ודורשים, זה מתאים למי שלא רוצה. הבורא רוצה לתת לנו את הכול, "לדרוש ממנו" זה נקרא שאני דורש מעצמי שיהיה לי כלי לקבל מה שהוא רוצה לתת. "יותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". זאת אומרת, הבורא תמיד נמצא ברצון לתת, חוץ מהרצון לתת אין לו שום דבר כלפינו. אלא מה שאנחנו צריכים, זה לבקש ממנו שיעזור לנו לבנות כלי לקבלת אותו השפע שהוא רוצה לתת.

הכלי הזה לא מוכן אצלנו, כי הוא צריך להיות בהתאמה למה שאנחנו עומדים לקבל ממנו. הוא רוצה לתת לנו כוח השפעה, כוח אהבה, ואנחנו לא מרגישים שזה חסר לנו. לכן אנחנו פונים לבורא שקודם כל יעזור לנו לבנות חיסרון להשפעה ולאהבה, ואז עם החיסרון הזה אנחנו יכולים להגיע אליו, ולקבל כוחות מילוי.

שאלה: צוות ארגון אספת העשיריות העביר בכנס את המפגש בין העשיריות, וקיבלנו הרבה פידבקים, תגובות חיוביות, מכל העולם. מעבר לזה הצוות מכין פעם בשלושה שבועות מפגשי עשיריות למיניהם בספרה הרוסית, ובצורה רנדומלית מפגישים בין עשיריות שונות. האם אנחנו מוכנים ליתר התקרבות בין העשיריות לאחר הכנס, האם משהו השתנה בכיוון הזה?

קשה לי להגיד עד כמה אנחנו יכולים לשנות את מידות וצורות התקרבות, וחיבור בין העשיריות. אנחנו מאוד מגוונים, יש כל מיני מצבים, במדינות שונות, בעמים שונים, בקבוצות שונות, ובכל קבוצה וקבוצה, לכן אני לא יכול להגיד. אני חושב שמתוך זה שבינתיים נתקדם כמו קודם, ולא נרוץ להתחבר יותר ויותר בין העשיריות, בזה נברר את החוסר בחיבור בין עשיריות, והחיסרון הזה הוא שיכוון אותנו.

אני לא מרגיש בעצמי שאני יודע, מבין, ויכול לכוון את ההתקשרות הזאת בין העשיריות, שעכשיו הוא צריך להיות חדש, ברמה חדשה, לא יודע. אני חושב שכשכולנו נתקדם, בלי למהר, בלי ללחוץ, נרגיש שיש עוד אפשרות להתחבר, ושמזה יצא רווח רוחני, רק בצורה כזאת.

שאלה: תודה רבה על הכנס, ועל שיעורים מדהימים, פנימיים, על הביטול. באמת הרגשנו התקדמות אדירה, וכמובן תודה לכל החברים בעולם שנתנו המון יגיעה וחשיבות וזה מה שהפך את הכנס למה שהוא. הייתה הבחנה שהתבררה מתוך העבודה על הביטול, אם בעבר היינו מגיעים לאיזה קיר, והיינו מתייאשים, פה נפתח לנו איזה מקום חדש של פנייה לבורא שהתבררה. איך אנחנו לוקחים את הבורא כשותף בעבודת הביטול שלנו כלפי העשירייה?

אנחנו יכולים להעמיד נגדנו את הכוח העליון, איתנו יחד, בכל מיני צורות, רק כדי שנהיה מכוונים למטרה. לכן צריכים לקחת אותו כשותף, הנמצא בתוך חיבור בינינו בעשירייה. ואנחנו יחד עם הבורא שבתוכנו הולכים ומתקרבים למצבים רוחניים יותר נעלים. זה מה שצריך להיות לפנינו, דבר פשוט. ואז לבקש כל אחד מעצמו כלפי העשירייה, מהעשירייה כלפי הבורא, ומהבורא כלפי עשירייה וכל אחד, שאנחנו נבצע את פעולת החיבור כך, ש"ישראל" זה נקרא כל אדם ואדם, שמכוון ישר-אל, ישר לבורא, "אורייתא" זה נקרא אותה קבוצה שמקיימת את החיבור בה, ו"קוב"ה" זה נקרא הבורא עצמו, הכוח העליון, ואנחנו הופכים את כל הדברים האלה למושג אחד, אנחנו לא רוצים שזה ייפרד, אנחנו רוצים יותר ויותר לראות את הדברים האלה יחד. 

תלמיד: אז מה שנקרא "אורייתא" בקבוצה, באמת מורגשת יותר ויותר התלות שאי אפשר להעלות תפילה אם לא כל העשירייה מעלה את התפילה. איך אנחנו בונים תפילה כזאת?

אתם צריכים קודם כל לדבר ביניכם, לברר את הדברים האלו, ולבצע. לסכם ביניכם מה אתם עושים, ולעשות. נניח שאני מרגיש שאני נמשך לעשירייה, אני נמשך לבורא שבתוך העשירייה, אבל חסר לי דחף פנימי לזה, דוגמאות חיצוניות. אז אני צריך לדבר על זה עם החברים, ואז כולנו נתרשם מזה וכולנו נחשוב. אם נחשוב, אם נרצה, אם נפנה לבורא מכל חבר בעשירייה, זה ישפיע בטוח ומהר. 

שאלה: בתפילה המשותפת עבור העשירייה כל חבר אמור לבקש רק עבור החברים, או שהוא יכול להכניס גם את החיסרון הפרטי שלו? 

הוא צריך להגיע למצב שהחיסרון שלו, והחיסרון של העשירייה יהיה אותו חיסרון. ושכל החיסרון הזה שלהם, יהיה כמו החיסרון של הבורא. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו", ואז זה מצליח.

שאלה: דווקא הייתה לי אבחנה אולי קצת שונה, הרגשתי שהתאפשר לבקש עבור החברים, ומצד שני כאילו אני לא צריך אותם, אני לא צריך את הקשר עם העשירייה, אלא רק בשביל לבקש עליהם. מה זאת הבקשה הזאת, מה זאת הרגשה הזאת?

תעבור על כל הדברים האלה, אני לא רוצה להיכנס לבירור של כל רצון, כל מחשבה, וכל תפילה. אתם צריכים לעבור על כל הדברים האלה, לדון כל אחד עם עצמו קודם כל, וכך להתקדם. אנחנו לא נעצור בכל בירור פרטי של חבר.

(סוף השיעור)

---

1. תנ"ך, משלי כה↩