שיעור הקבלה היומי12 mag 2021(בוקר)
שיעור בנושא "כוונה לפני לימוד תלמוד עשר הספירות"
12 mag 2021
לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות, כוונה לפני לימוד תלמוד עשר הספירות
שיעור בוקר 12.05.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
כוונה לפני לימוד תע"ס - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שיעור בנושא "כוונה לפני לימוד תע"ס".
סדנה
השאלה פשוטה, איך אני כל בוקר מתחיל יום חדש מזה שאני מפעיל את עצמי מאפס, אפילו מאנטי חיבור, אנטי קבוצה ואפילו אנטי רוחניות, שאני קם כבהמה ללא שום הרגשה, איך אני מקרב את עצמי למצב שאני מרגיש את עצמי מחובר עם כולם, דבוק עם כולם, ממש בלב אחד, למקום אחד, למטרה אחת. איך אני עובר את כל השלבים האלה מדרגת חי לדרגת המדבר?
*
קריין: קטע 22.
כתוב, "חסידים" חסידים זה מי שרוצה להגיע לכוח חסדים, חסדים זה השפעה, "חסידים הראשונים" שהיו בתחילת המימוש של חכמת הקבלה כדי להגיע לדרגת ההשפעה, להידמות לבורא בדרגה הראשונה. אנחנו יודעים שכדי להידמות לבורא ישנן שתי דרגות, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע, אז אלה שרוצים להגיע אפילו לדרגה הראשונה הם נקראים "חסידים".
"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים," זאת אומרת, היו יושבים ומתעמקים בכוונה, לְמה הם רוצים להגיע, לדרגת חסדים, לדרגת השפעה, להידמות לבורא. לזה היו מצפים, זה נקרא "מתפללים" ומבקשים מהבורא שיחבר ביניהם וייתן להם את הכוחות האלו של חיבור והשפעה. "כדי שיכוונו את ליבם למקום" לבורא "(משנה ברכות ה, א)." כך כתוב במשנה. "ולשון כיוון הוא ישרות הלב," עד כמה הלב יהיה מכוון לזה, "והוא ליישר הלב שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים."
("פרי צדיק". פרשת וישב, ג')
זאת אומרת, שהכול יהיה מכוון לבורא בלבד. זאת אומרת, צריכים לשבת, לרכז את המחשבה, לרכז את הכוונה כך שבסופו של דבר אתה מבין שאתה מרוכז כולך בנטייה ממך כלפי הבורא. ואז לאט לאט אתה נכנס לאותו קו קשר עם הבורא כך שהקשר הזה מתחיל להיבנות, מהמאמצים שלך ומרצון הבורא להתקשר אליך, אבל הבורא יכול להתקשר רק כשיהיו כנגדו מאמצים מצידנו, ואז יוצא שזה נקרא "אני לדודי ודודי לי", אני לבורא והבורא אליי. כי לא יכולה להיות מצד הבורא פתיחות יותר ממה שיש מצד האדם. זה צריך להתקיים אך ורק בצורה כזאת, הדדית.
לכן צריכים כאן לעבוד על הכוונות, לעבוד על המידות. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מתחילים תמיד מדרגת החי, דומם, צומח, חי, ומדרגת החי רוצים להגיע לדרגת המדבר. אז כל המאמץ שלנו, כל העבודה שלנו, היא איך יום יום ואפילו כמה פעמים ביום, כל פעם כשאנחנו מתעוררים לראות עד כמה אנחנו מנותקים ושוב להשתדל להגיע לחיבור, לכוונה, לכוון את הלב שלנו.
בזה שאנחנו מרגישים את עצמנו מנותקים כל פעם, מגלים את עצמנו מנותקים אנחנו צריכים גם לשמוח בזה, כי כל פעם כשאנחנו מתחילים מאפס ואפילו פחות מאפס, ממש מניתוק, מדרגת חי, מדרגת בהמה, אנחנו מעוררים בזה ומתעוררים מהכלים השבורים. לכן כל פעם אנחנו מבררים את הכלים השבורים ומכוונים אותם לחיבור עם הבורא.
לכן כמה שיש לכל אחד ואחד לפי הנשמה שלו כלים שבורים, לנשמה גדולה יש הרבה חלקים שבורים והשבירה שלהם עמוקה מאוד, האדם מרגיש מאוד רחוק ומנותק מכל העניינים הרוחניים, קשה לו להתעורר, להתאושש ולהפעיל את הלב שלו, כי הלב שלו כנגד ההשפעה נעשה הפוך, בקבלה. כמו שכתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ככל שהעביות יותר גדולה, בהתגברות על העביות יש יותר השפעה, יותר אור חוזר, וכך האנשים גדלים. לכן אנחנו צריכים להבין שכל פעם נותנים לנו הזדמנות לברר כלים חדשים וכך להגיע לתיקון.
והתיקון הוא כך, לפי מה שכתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם". "צדיק" זה נקרא דרגה שהאדם מגיע לדרגת בינה, שמצדיק את הבורא בזה. "צדיק" נקרא מי שיוצא מדרגת מלכות לדרגת יסוד, ספירה שלמעלה ממלכות, ואז כבר נמצא בהשפעה. לכן כך אנחנו בעצם צריכים, "אלף פעם ייפול צדיק וקם", אנחנו צריכים להבין שזו העבודה שלנו.
לכן לא להתייאש מזה שכל פעם אני מגלה את עצמי במצב שבור, קשה לי לקום, ואפילו יותר קשה ממה שהיה קודם, כי כל פעם אני מברר כלים חדשים. זאת אומרת, מ-0 אני יורד ומברר את הכלי הזה ומעלה אותו למעלה, 1- ל 1+. אחר כך אני נופל ל 2-, מתקן את הכלי, עולה ל 2+. וכך אנחנו כל פעם, יורדים יותר עמוק ועולים יותר גבוה. לכן מפעם לפעם העבודה שלנו נעשית יותר קשה, אבל יחד עם זה אנחנו מבינים יותר ומרגישים יותר ומסודרים יותר לבצע אותה. אף פעם לא מכשילים את האדם אלא תמיד נותנים לו דרגה שהוא מסוגל לעבוד איתה, לסדר אותה, לעלות מעליה.
הבורא לא מעוניין שאנחנו ניכשל. כמו שאנחנו עם תינוק, עם ילד קטן, אנחנו רוצים שהוא יצליח ועושים כל מיני פעולות הכנה, שהוא ישתדל אבל יצליח בסופו של דבר. כך הבורא איתנו. לכן אנחנו צריכים כאן להבין ש"אלף פעם ייפול צדיק וקם" זו העבודה שלנו, ממש אלף פעם אנחנו צריכים כדי לברר את הכלי השבור שלנו. כי בבת אחת אנחנו לא מסוגלים להקים אותו מעפר, מהשבירה, אלא רק על ידי כאלו פעולות, גיחות, להרגיש אותו שבור, זאת אומרת, דחייה בינינו, ריחוק בינינו, להשתדל בחיבור, פנייה לבורא, לקבל מלמעלה כוחות, לחבר את עצמנו לכלי אחד בחזרה, לאדם הראשון, וכך אנחנו כל פעם מתקנים. זאת אומרת, את הקשר בינינו על ידי פנייה לבורא, זה מה שאנחנו צריכים לייצב, לבצע.
שאלה: אבל איך באמת לכוון את עצמנו נכון בהתאם לאותם חסידים ראשונים שהיו מתפללים כשעה, איך בונים תפילה כזאת?
אני לא יודע איך להסביר את זה. יש על זה הרבה מאמרים, הרבה הסברים, אבל בכל זאת אדם צריך לייצב את הדברים האלה בתוכו. וגם כל פעם זה יהיה בשבילו חדש, כי זה עניין של בירור הכלים וחיבור בין הכלים.
לכן אני לא יודע להסביר בקצרה מה לעשות, העיקר שאנחנו צריכים להבין שכל רגע ורגע אנחנו יכולים לבדוק את הנתק שלנו, ומהנתק שלנו להבין, שזה מצב רצוי, מצוי, זה טוב, זה גילוי הכלי השבור, שזה נעשה עוד לפנינו, לפני הבריאה באדם הראשון ואנחנו מקבלים את הכלים השבורים האלו, האגו שלנו, ועלינו רק לגלות אותו במקצת, כמה שניתן לנו בדוגמה בינינו כך אנחנו מגלים, ולתקן.
וכל פעם עוד חלק ועוד חלק ועוד חלק, במנות קטנות מה שניתן לנו לגלות שנאה, ריחוק, דחייה, מרחק בינינו בכל מיני אופנים, וכל פעם לתקן יותר ויותר ויותר. כך אנחנו מייצבים את אותו כלי דאדם הראשון לכלי אחד.
שאלה: מה שעכשיו קורה אצלכם, האם נדרש מאיתנו בקשה מיוחדת, מאמץ מיוחד?
לא. אנחנו צריכים להמשיך ללמוד כמה שאפשר. בטח שיהיו ניתוקים, אני הייתי בכל הדברים האלה כבר מזמן, בוא נגיד ממלחמת יום הכיפורים, משנת 1973, אנחנו רגילים לזה. לא טוב שאנחנו רגילים, כי אנחנו כבר לא כל כך שמים לב לכל שקורה. אבל זה מעורר לפעמים בכל זאת מחשבות שאנחנו צריכים לתקן משהו, שהכול מגיע מהבורא וכנראה שאנחנו לא כל כך בסדר.
אבל הבעיה היא, שאין עם יותר עקשן מעם ישראל, מהיהודים, הם כאלה שלא עוזר להם כלום. הם לא לומדים, לא מהיסטוריה, לא מכלום, ולכן זאת בעיה, האגו שלהם כל כך גדול שקשה להם במשהו לשנות את עצמם.
אבל זה לא מפריע לנו, אנחנו נמשיך ללמוד כרגיל. נקווה שהפרעות האלה יבואו לא בזמנים שאנחנו לומדים. אנחנו רגילים לשמוע אזעקה ופצצות, הטילים עוברים מעלינו, ואנחנו רגילים להיות בדברים כאלה, כי כל המדינה כאן נמצאת כאילו בחזית, בפרונט. כך צריך להיות, להרגיש שאנחנו נמצאים בקו הקדמי, במלחמת הבורא עם הרצון לקבל הגדול שהוא ברא.
תלמיד: כן, זה באמת מעורר. איך מגיעים לזה שלא יבוא יותר לחץ מצד הבורא מאשר מהאדם?
אין דבר כזה. כל מה שקורה מצד האדם קורה מצד הבורא. איך אתה חושב שזה, שיש אדם ולאדם יש איזו בחירה, והבורא היה בוחר אחרת ונמצא בצד, ועכשיו פועל אדם ואחר כך פועל הבורא? כך אנשים אולי חושבים, אבל אנחנו קודם כל מקבלים הכול כ"אין עוד מלבדו" ולכן עלינו רק להרגיש את עצמנו שנמצאים מול הבורא בלבד.
קריין: קטע מספר 23.
"אם אין בתחילת לימודו, שהאדם הולך ללמוד, שרוצה על ידי זה להגיע לבחינת "אמונה שלימה". שזה יכול להשיג על ידי המאור שבתורה, בזה שהוא רוצה להתדבק בהלובש, שהוא מלובש בהתורה. שהוא נותן את מאור התורה, ולא אחר. נמצא, שהוא לומד תורה, שהם לבושיי של הקב"ה. ועל ידם הוא רוצה להגיע לאמונה שלימה, להתדבק בהלובש, שהוא הנותן התורה.
ויש כבר כאן ייחוד של ג' בחינות:
א. אורייתא, שהם לבושיי הקב"ה,
ב. קוב"ה, שהוא מלובש בהתורה,
ג. ישראל, האדם, הלומד תורה על הכוונה הנ"ל.
וזה נקרא "ייחוד", הנקרא "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא"."
(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
צריכים לברר את זה. מה הוא אומר? "אם אין בתחילת לימודו," כי אם אנחנו מתחילים ללמוד ואין לפנינו בלבול איפה אנחנו נמצאים בדיוק, למה אנחנו צריכים להגיע, על ידי מה אנחנו נמשכים להגיע למטרת הבריאה, למטרת החיים, אנחנו בכלל לא נמצאים בכיוון.
אלא אנחנו צריכים להיות בשאלות, לפחות, "מי אני? מה אני? לאן אני? בשביל מה אני"? וכן הלאה. בשאלות כאלה שאדם ישאל את עצמו על מצבו. לכן הוא אומר "אם אין בתחילת לימודו, שהאדם הולך ללמוד," שמתחיל עכשיו "שרוצה על ידי זה להגיע לבחינת "אמונה שלימה"." "אמונה שלימה" זה נקרא כוח השפעה, להיות כמו הבורא "שזה יכול להשיג על ידי המאור שבתורה," על ידי השפעה מהלימוד. כי הלימוד הוא מסביר לו ומאיר עליו מהבורא, מאותו מקור "בזה שהוא רוצה להתדבק בהלובש," זאת אומרת, שהאדם רוצה להרגיש, להגיע לאותה התכונה כמו האור המקיף שעוקף אותנו, שהיה בפנים, בתוכנו, הבורא שהיה בתוכנו ויצא ונמצא מחוצה לנו.
יוצא שאנחנו רוצים להגיע לבורא שנמצא מחוצה לנו, כי אין לנו כלים נכונים להרגיש אותו, ואז אנחנו רוצים שהוא יתלבש בנו בחזרה. איזה כלים אנחנו צריכים לעשות, תיקונים אנחנו צריכים לעשות, פעולות צריכים לבצע שהבורא, האור המקיף שיוצא עכשיו, שיצא מהשבירה וקיים מסביבנו, איך שהוא יבוא ויתלבש בחזרה בכלים מתוקנים שלנו? "בזה שהוא רוצה להתדבק בהלובש, שהוא מלובש בהתורה."
האור הכללי הזה נקרא "תורה", גם מהמילה אור. "שהוא נותן את מאור התורה, ולא אחר. נמצא, שהוא לומד תורה, שהם לבושיי של הקב"ה." זאת אומרת, כל מיני, אנחנו לומדים כל מה שקורה בעולם בכלל, גם בעולם שלנו וגם בעולם הרוחני, אנחנו לומדים על הרצונות שונים שבתוכם מלובשים האורות שונים. ואז על ידי כל מיני כאלה מנות שונות בין האורות וכלים שאנחנו לומדים, אנחנו על ידי זה מתחילים להכיר יותר ויותר הקשרים ביניהם, הדברים מנוגדים שביניהם.
אנחנו כאילו כל הזמן משחקים במשהו בשחיקה בין אורות וכלים. ואז על ידי זה הכלים מתחילים להיות יותר דומים לאורות. ואז לאט לאט האורות מתלבשים יותר בכלים, ברצונות, והרצונות נעשים יותר דומים לכלים, וכך עד שייכנסו זה בזה, עד שאור ישנה כך את הכלי. שהכלי, למרות שהוא הפוך, הוא לא רוצה לקבל את האור, הוא לא רוצה להשפיע, הוא משתנה והופך להיות המשפיע והאור נכנס בו אז לפי השתוות הצורה.
"נמצא, שהוא לומד תורה, שהם לבושיי של הקב"ה." זאת אומרת שכך יודע לחבר רצונות, כוונות, נטיות שלו שהם כולם יהיו כבר מכוונים להשפעה הדדית. זה נקרא "מכוונים לבורא". "ועל ידם הוא רוצה להגיע לאמונה שלימה," לכוח השפעה ללא שום גבולות. זאת אומרת בכל הכלים שלנו, בכמה שניתן. זה נקרא "להגיע לאמונה שלימה", ללא הגבלה. "להתדבק בהלובש," באור העליון, להיות דבוק בכל מה שניתן לאדם. שאדם לא ירגיש שיש עוד חלקים בו, ברצון לקבל שלו שהם לא דומים לבורא. לזה אנחנו צריכים להגיע. זה נקרא "תיקון השלם" ו"דבקות השלם". "והלובש, שהוא הנותן התורה.". שזה מגיע מהבורא.
"ויש כבר כאן ייחוד של ג' בחינות:" תורה, הבורא והאדם, שלושתם נעשים בצורה אחת. יש אדם שמקבל צורת הבורא להשפיע. אני אומר צורת הבורא להשפיע, שאדם רוצה לייצב את עצמו שהוא יראה כמו בורא. רק הבורא הוא משפיע מתוך הטבע שלו והאדם נראה כמשפיע מתוך התיקונים שלו. זה ההבדל, בפנים אני נשאר אגואיסט, רצון לקבל, אכזרי, הפוך מהבורא לגמרי. והתיקונים שאני עושה, על ידם אני עושה על עצמי לבושים הפוכים מהטבע שלי האגואיסטית כך שמגיע למצב שאני דומה לבורא.
וכשאני מגיע לזה, שאני הפכתי את עצמי לעל מנת להשפיע, כל הרצון לקבל שרצה כל הזמן לקבל לעצמו, אני עבדתי עליו שהוא עכשיו נמצא ברצון לקבל, אבל בעל מנת להשפיע, אז ביני לבין הבורא נעשה חיבור, איחוד. אני מתחיל להיות דומה לו. הוא בצורה הטבעית שלו הוא משפיע, אני על ידי התיקונים על הרצון לקבל שלי משפיע. אבל בכל זאת, בצורה חיצונה שלי אני דומה לו. ולכן אני מגיע למצב של חיבור עימו, לאיחוד. ולהגיע לאיחוד השלם של כל הנבראים עם הבורא, זה המטרת הבריאה, מטרת התיקון.
זה רק תיקון שאנחנו צריכים לבצע, ואחרי זה שאנחנו מתקנים את עצמנו, ומגיעים להידמות לבורא. קודם כל, בדרך התיקון אנחנו מתחילים יותר ויותר להכיר אותו, להידמות לו, לעשות פעולות השפעה כמוהו. מתוך זה "ממעשיך היכרנוך" אנחנו מתחילים יותר ויותר ללמוד אותו, ממעשים.
כמו שאנחנו מתחילים לעשות איזו עבודה שאנחנו לא מכירים אותה, ואז לאט לאט כשאנחנו עובדים עליה, מבצעים אותה, על ידי זה שאנחנו מבצעים, אנחנו יותר מבינים למה היא כזאת, מאיפה זה בא, בשביל מה, מה הקשר בין כל חלקי החומר שאנחנו עוסקים עימו. זה דווקא נקנה אך ורק על ידי שימוש בחומר הבריאה, על ידי העבודה שלנו. וכך אנחנו מגיעים להבנת הבורא.
אי אפשר להכיר את הבורא בעצמו, כמו שאנחנו נגיד א בחיים שלנו לא מכירים את האדם שמחוצה לנו, אלא אם אנחנו עוסקים ביחד עימו באילו פעולות, אז מתוך זה אנחנו מתחילים להכיר אותו, מי הוא, מה הוא, מה הוא רוצה, היחס שלו, המטרות שלו, וכן הלאה. אותו דבר כאן, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", ממעשים שלך שאתה תעשה בדומה לבורא, אתה תכיר את הבורא.
את הבורא בעצמו להכיר אי אפשר, כי זה כוח השפעה שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים. אבל אם אני אעשה פעולות מעצמי כמו כוח השפעה, מזה לאט לאט אני מגיע לדרגת הבורא, להכיר אותו, וכך מגיע לדבקות.
שאלה: מה המשמעות שאדם נקרא ''ישראל''? האם זו דרגה?
ישראל זה נקרא כיוון, (direction) של אדם שמכוון את עצמו להגיע לדבקות בבורא, להידמות לבורא, לגלות את הבורא. הוא נקרא "ישראל", "ישר אל", כי רוצה להגיע לחיבור עם הבורא, לגילוי הבורא, לכן כך הוא נקרא.
כל אדם בעולם, לא חשוב מי הוא ומה הוא, לא לפי צבע, ולא לפי לאום ולא לפי האופי ולא לפי המין, שום דבר, רק שיהיה בדרגה למעלה מהחי, שיש לו הכנות פנימיות כאלה שהוא יכול להתעלות מעל דרגת החי, יותר מחיות, וזה לפי הרצון שישנו באדם, הוא יכול להגיע לדרגת המדבר.
בסופו של דבר ההתפתחות שלנו על פני כדור הארץ היא שכל בני האדם יגיעו לדרגת ישראל, לדרגת הבורא. לכן כתוב ו"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ו"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
שאלה: איך להאמין בזה שהבורא לא מעוניין בכישלון שלנו, כי ניגלה ההיפך, גם ברוחניות וגם בגשמיות?
אני חושב שיש לנו כל הזמן רק הצלחה והצלחה, כמו שכתוב, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". ואפילו שנראה לנו שאנחנו טועים ונופלים ולא מצליחים ונזרקים מעבודה רוחנית, הכול בסך הכול הם שלבי העלייה ואף פעם לא שלבי הירידה. אפילו שאנחנו נכנסים לבעיות, למלחמות, למחלות, למקרי מוות, לא חשוב מה, סך הכול בכלי הכללי של אדם הראשון כל הכלים נמצאים רק בתיקון שלהם מתחילת הבריאה שזו השבירה שלהם, ועד סוף הבריאה שהם כולם מתחברים ומתמלאים באור העליון. אנחנו נמצאים רק בתהליך הזה.
אבל זה מתגלה לבני אדם שהם קיבלו אור החסדים, ויכולים באור הזה לראות מה שקורה עם הכלים השבורים, ואז הם מבינים שכך זה קורה. לא יכול להיות שתהיה לבורא, שהוא טוב ומיטיב, איזו פעולה שהיא לא לתיקון. אלא ודאי שאנחנו מרגישים את הפעולות האלו לא תמיד בצורה הנכונה, יפה, טובה, מפני שאנחנו לא מוכנים לתיקונים כמו שהם ולכן אנחנו סובלים. אבל אנחנו צריכים להבין שסך הכול אין בעולם אלא רק חסדים, רק חסד גדול מהבורא, זה מה שיש "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". זה תלוי באדם איך שהוא רואה את זה, אבל מהצד השני זה לא חשוב איך שהוא רואה, זה תמיד בא מתוך האהבה. יחס הבורא לנבראים לא משתנה מאהבה חלוטה.
שאלה: דבר אחד המושג "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", זה מושג שתמיד הרשים, וגרם התעניינות עצומה. ודבר שני, בקטע שקראת דובר על ייחוד עם הבורא. אתה יכול להסביר את המצב הזה?
לא, אני לא יכול להסביר על הייחוד, זה דבר שצריכים להשיג. ומתוך הפעולה עצמה, מתוך התוצאה ממנה, אנחנו מרגישים מה זה ייחוד. אני לא יכול להגיד מה זה ייחוד. תסביר לי מה זה ייחוד עם איזה אדם אחר? אתה לא יכול אפילו את זה להסביר.
תלמיד: האם אפשר להבין שלמעשה ברגע שאנחנו מגיעים לשלב הזה, אנחנו והבורא, ו"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא" הופכים להיות לאחד? אותה הזהות?
לא, אנחנו הופכים להיות כאחד. זה מה שמסבירים לנו.
תלמיד: האם זה מצב של גמר התיקון?
כן, כשמגיעים לייחוד הזה, זה נקרא ''גמר תיקון''. אבל אחרי גמר תיקון, יש לנו עוד דברים. כשאנחנו מתקנים את הכלים שלנו, גומרים את שלבי התיקון, ואז מגיעים לכלי השלם, בכלי השלם הזה, יש לנו עוד מה לעשות. אז מתחילה העבודה אולי האמיתית, שיש לנו כלי שלם ואז נפתחת לפנינו עוד עבודה. לא תיקונים, אבל השגות מיוחדות שלמעלה מתיקון הכלים.
שאלה: איך אפשר לבדוק בתוך העשירייה שאנחנו באמת מתקדמים בדרך ישרה ולא בדרך מפותלת?
זה לפי הנטייה שלנו להתקשרות בינינו. אתה לא יכול לבדוק, לפי המצב שלך שאתה נמצא בעולם הזה וכל הזמן נמצא בירידה יותר גדולה כי מגלים לך עוד יותר, עוד יותר ועוד יותר שבירה שהייתה בכלי דאדם הראשון, ואתה צריך מגילוי השבירה הזאת לעלות את הכלים השבורים לחיבור, לתיקון.
וזה גם כן בינינו, כמה שאנחנו נרגיש, הלוואי שנרגיש עוד מעט שאנחנו שונאים זה את זה, שאנחנו רוצים להרוג זה את זה, זה סימן של גילוי השבירה. ואז "איש את רעהו יעזורו", אנחנו נצטרך לתמוך זה בזה, ולהזכיר זה לזה שזה הכול לא אנחנו עושים אלא הבורא מסכסך בינינו. ואז אנחנו כך צריכים להיות יותר מקושרים,
ואף אחד לא מסתכל על הטבע של השני, על האופי של השני, על המעשים של השני, אלא הוא מסתכל על הטבע, על האופי והמעשים, שהבורא מתגלה דרכו, דרך החבר. ואז אני מקבל את כל הדברים האלה כנושא לתיקון.
וכך אנחנו עוד יותר, יותר ויותר, מתאחדים עם הבורא במה שהוא מייצג לנו בעולם הזה מהחברים ובכלל אולי עם העולם, אבל זה אחר כך, עם החברים. ואנחנו מבינים שלהיות בדבקות איתם למעלה מכל ההפרעות, למעלה זה לא שאני מזלזל בכל ההפרעות, אני לוקח אותן כעביות, שעל פני העביות הזאת אני הולך להתחבר.
ואז אנחנו בזה בונים פרצוף רוחני ובו מגלים את העולם הרוחני. שישנה העביות ואני עושה עליה צמצום, זאת אומרת אני מבין שאני קיבלתי את זה מהבורא ואני צריך להיות למעלה מזה. לא למחוק שכאילו זה לא קיים אלא להיות למעלה מזה, למעלה מהעביות, ולהשתמש בעביות בצורה הפוכה, כזכות. שאני עובד עם כל העביות הזאת, עם כל ההפרעות האלה, אבל בשבילי זה לא הפרעות, בשבילי זה התקשרות עם הבורא דרך העביות הזאת, דרך האגו הזה, דרך המקרים האלה שהוא מעמיד לפניי.
שאלה: דיברנו עם החברים על חשיבות הנוכחות בשיעור הבוקר. האם אפשר להשוות בין איחוד, לבין נוכחות בשיעורים?
אני לא יודע מה זה נקרא שאדם מגיע לשיעור, מגיע ויושב, אני לא יודע על מה הוא חושב, עד כמה הוא נכנס בקשר עם החברים, עד כמה הוא משתדל להיות בקשר עם החברים. מה זה נקרא שהוא נמצא, מחמם את הכיסא? אני לא יודע, מוזר לי לשמוע שאלה כזאת.
להגיע לשיעור זה נקרא שאני מחובר עם אחרים. זה חלק מהעבודה שלנו, אם אני קם ויושב ליד מחשב, או אני מגיע אפילו לאותו מקום איפה שאנחנו מתיישבים יחד, יכול להיות גם כך, אבל זה לא מספיק. מה קורה עם הלב שלך? האם אתה מחובר ברצון שלך לרצון של אחרים ואתם רוצים להגיע לרצון אחד כדי לגלות שם בורא אחד?
תלמיד: אם למשל לחבר אין אפשרות להגיע לשיעור בוקר, אנחנו יכולים להיות מאוחדים איתו?
מה זאת אומרת שהוא לא יכול הגיע, אין לו מחשב?
תלמיד: מסיבות שונות, נגיד עבודה.
את הסיבות אני לא יודע, כל הסיבות האלה זה הכול סתם האגו שלו ולא יותר, אני לא מקבל בחשבון שום סיבה. האדם צריך להבין שבשבילו זה חיים או מוות, שלו אישית, הוא לא חייב לאף אחד. שירגיש שאם הוא מגיע לשיעור, זאת אומרת הוא קם בסך הכול מהמיטה, מדליק מחשב ויושב מול המסך והמצלמה, אז זה הקשר שלו עם העולם הרוחני, עם הרוחניות. שהוא יכול להיכנס לעולם העליון, להרגיש נצחיות, שלמות שבטבע, להתכלל שם, או שהוא גומר כמו בהמה, שחי ומת.
כמו שאתה לוקח איזו תרנגולת, שוחט אותה ואוכל אותה ובזה היא גומרת את החיים. אז התרנגולת לפחות בזה עושה את התפקיד שמישהו אוכל אותה וממשיך לחיות. אבל אדם בשביל מה הוא חי אם לא לצורך להתעלות לדרגה יותר עליונה? אנחנו נמצאים במצב של יצורים מורכבים, מה זה מורכבים? שאנחנו נמצאים במצב שאנחנו בעצמנו חיות, דרגת חי לפי הגוף שלנו, אבל לפי הנטייה שלנו יש לנו את דרגת המדבר. רק באלו שיש להם רצון והם מגיעים לחכמת הקבלה, שההשגחה העליונה מביאה אותם ללימוד הקבלה, וכך אנחנו אז מתחברים, מתגברים. אבל אם לא זה אז אנחנו חיות, ולכן אין איתנו שום חשבון כמו עם החיות.
לכן אם אתה לא קם ולא לומד כדי להתעלות לדרגת הבורא, לגלות אותו ולהיות כמוהו, זאת אומרת לעלות מדרגת העולם הזה דומם צומח חי, לדרגת העולם הרוחני דומם צומח חי של הדרגה הבאה של העולם הרוחני, אם אתה לא מתעורר לזה אז אתה נשאר בהמה. לכן כתוב "כולם כבהמות נדמו"1. והכול תלוי אם אתה קם או לא קם לשיעור.
ואין כאן שום הסברים שלך, הם לא יכולים להועיל, אתה יכול לדבר על זה כמה שאתה רוצה. הבורא נתן לך הזדמנות, תשתמש בה אם אתה רוצה, אם לא, לא, זה עניינך. אין כפייה ברוחניות, נותנים לך הזדמנות, דוגמה, אם אתה עושה, עושה, אם לא זה עניינך. כל אחד הוא בעל הבית על הגורל שלו.
תלמיד: האם אנחנו צריכים להתאחד כדי שהחברים יהיו נוכחים בשיעור בוקר, או שהם צריכים לבוא לשיעור כדי שנתאחד?
אלה שאלות שטותיות, שטותיות. אתם צריכים לעשות כל מה שרק ניתן כדי שכולכם תהיו בשיעור, תתחילו בשיעור להתחבר, ותיבנו בחיבור רצון משותף שיקרא כלי שבו יתגלה הבורא. וכל היתר זה סתם סיפורים, אתה מחפש לעצמך איזה מין אישור שאתה יכול לעשות מה שבא לך. אז תסתכל על זה בצורה רצינית, מה יש לך בחיים, מה יישאר לך מהחיים, ותעשה חשבון, תחליט.
שאלה: מה זאת עביות? איפה היא מתגלה?
עביות זה גודל הרצון לקבל שישנו באדם.
שאלה: זה מתגלה בקשר בינינו?
זה מתגלה כשאתה מתחיל לעשות פעולות השפעה, ומה שמפריע לך בפעולות ההשפעה זה נקרא עביות, ואז אתה משתמש בה בצורה נכונה. אתה לא רוצה למחוק אותה, אתה רוצה להתעלות מעליה. זאת אומרת, למרות שהיא נמצאת אתה מחפש ומבקש כוחות שיתנו לך לעבוד למעלה מהעביות, בניגוד לעביות, בהשפעה שהיא למעלה מהקבלה.
תלמיד: והעביות גדלה ככל שאנחנו מתחברים?
כן, לכן כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"2. כל פעם העביות גדלה יותר, ויותר קשה לאדם להתגבר על העביות. אבל כשהוא כבר מגיע למצב שהוא מתחיל להשיג את האורות, אז האורות הם יותר גדולים לפי דרגת העביות.
שאלה: מה זאת אומרת שאני לומד תורה בכוונה של ג' הבחינות?
שאני לומד תורה, זאת אומרת שאני נמצא עם החברים יחד, ואנחנו רוצים לקבל את המאור המחזיר למוטב שהוא נמצא מסביבנו, סובב אותנו. ואנחנו רוצים לקבל את ההשפעה שלו עלינו שיחבר אותנו יחד, ואז בזה אנחנו נקראים ישראל, ומכוונים את עצמנו דרך החברים לבורא. ואז הבורא בהתאם לזה מתלבש בחיבור בינינו, ואז נקרא שאנחנו מקבלים תורה, האור העליון, התגלות הבורא.
תלמיד: מה היא הכוונה עצמה? כשאדם מכוון, למה הוא צריך לכוון בעצם?
אני לא יודע. אתה שואל לפעמים על איזה אדם מה הכוונה שלו?
תלמיד: כשאני יושב בעשירייה, על מה כל העשירייה צריכה לחשוב כשלומדים?
לא העשירייה. סתם בחיים שלך אתה שואל, מה הוא רוצה? זאת אומרת, למה הוא מתכוון? מה הוא רואה כתוצאה מהמאמץ שלו ממשהו? "כוונה" זה נקרא לְמה האדם רוצה להגיע. פשוט מאוד.
תלמיד: זאת אומרת, לא ניתן ללמוד תורה בלי כוונה, זה מה שאתה אומר עכשיו בעצם.
אתה יכול ללמוד סתם. מי יודע? אם אתה רוצה להיות איזה פרופסור, תלמד. יש לך כוונה גם אם אתה רוצה להיות מדען.
תלמיד: אני שואל בקטע של למשוך את המאור המחזיר למוטב, איזו כוונה באמת צריך לעשות כדי למשוך את האור עם הכוונה?
שאתה רוצה את המאור המחזיר למוטב, זאת הכוונה.
תלמיד: על זה צריך לחשוב בעשירייה?
כן. איך אנחנו יכולים עוד להשתנות אם לא על ידי המאור המחזיר למוטב?
תלמיד: כן, אבל איך אני מושך? מה אני צריך לחשוב על האור כדי למשוך אותו?
אתה פשוט צריך לחשוב שאתה רוצה לקבל את הכוח העליון הזה שישפיע עלי וישנה אותי בהתאם אליו, שאני אהיה כמו אותו האור.
תלמיד: ובעצם זו הכוונה שצריכה להיות.
כן.
שאלה: אמרת שהבורא שולח אך ורק חסדים, אור אהבה, אין לו משהו אחר, ואנחנו מתרגמים את זה לעשרות אם לא מאות טילים בכל הארץ. כשאור האהבה הופך לדבר נורא במקום שלנו, איך צריך להיות היחס שלנו בשפה הזו של הבורא?
שאנחנו נרצה להתחבר ולתרגם את כל השנאה שלנו לאהבה ואז במקום טילים אנחנו נקבל פרחים מאחינו הערבים. אנחנו בשנאה בינינו גורמים לשנאה שלהם אלינו.
תלמיד: אנחנו, הכוונה ישראל?
כן. ישראלים שהם שונאים זה את זה מעוררים בזה אליהם שנאה מכל אומות העולם. ואם אנחנו נגיע לחיבור בינינו, אז אנחנו נזכה לגלות שכל אומות העולם גם רוצים להתחבר איתנו. הכול תלוי רק בקיום של הכלל "ואהבת לרעך כמוך".
תלמיד: ואז שום דבר לא ישתנה, כי הבורא שולח גם עכשיו חסדים וזה מתורגם לטילים.
אבל יהיו אז חסדים גלויים.
שאלה: האם האדם שולט על הכוונה שלו או שהכוונה זו תוצאה?
אדם לא שולט על שום דבר, כמו התינוק הקטן, אבל הוא יודע רק דבר אחד, לבקש, לבכות. אם אנחנו נגלה נכון את היכולת שלנו לבקש, לבכות כלפי הבורא, על ידי זה אנחנו ננצח את הכול וננהל את העולם. יש לנו אפשרות לפנות לכוח העליון ודרכו לשנות את הכול, אבל לטובה. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך".
שאלה: איך עלינו לפנות לכוח העליון, כדי שהשפעה שלו כל הזמן תביא לנו שפע?
זה מפני שאנחנו רוצים ממנו רק דבר אחד. מה אנחנו צריכים ממנו? הוא שבר אותנו לחלקים, לחתיכות, כדי שאנחנו נבקש ממנו רק פעולה אחת, חיבור. שום דבר לא צריכים, רק להביא את הכלי השבור למצב של הכלי השלם, בהדרגה. ובכמה שאנחנו מחברים יותר ויותר, מצרפים את החלקים השבורים אנחנו מבינים יותר את הבריאה, את חוקי הבריאה, מה קורה איתם, ובצורה כזאת אנחנו מכירים את הבורא שהוא מתגלה בתוך הכלי הזה.
תלמיד: וכשנגלות לנו הפרעות, עביות, איך עלינו לעבוד עם העביות הזאת שזה ישמש כטוב?
אנחנו רוצים להתחבר למרות העביות, למרות ההפרעות. זה מה שקורה, כל פעם יהיו הפרעות יותר ויותר גדולות, כי השבירה מתגלה מדברים קטנים עד דברים יותר ויותר גרועים, גדולים, עמוקים, ואנחנו צריכים כל פעם לבקש חיבור. ושוב, חוץ מחיבור אין לנו מה לבקש. כי סך הכול יש לפנינו כלי שבור, אתה מהנדס, אתה ארכיטקט, אתה יודע מה זה, אז על מה יש לך עוד לדאוג? רק לחיבור בין החלקים השבורים.
וכנגד הניתוק הזה, השבירה הזאת, אנחנו מקבלים את כל הגילויים, שנאה, דחייה, ריחוק, כל מה שאתה רוצה. איך זה מתגלה? זה מתגלה מתוך השבירה ואנחנו מקבלים יחס לזה. שלא טוב לנו, כדאי לנו להתחבר. זה מה שהבורא עושה. בוא נתחיל לבצע את זה, ואז תתחיל לגלות שבבקשה לחיבור ובביצוע של החיבור אתה בזה משנה את הגורל שלך, גורל של העם, גורל של העולם, כי אתה מתקן את הכלי שכולנו נמצאים בו.
תלמיד: למה זה אומר שאנחנו משנים את הגורל?
בזה שאנחנו מחברים את החלקים השבורים, בהם יותר ויותר יכול להתגלות האור העליון, הבורא, שהיה בתוכו [בתוך הכלי] ועקב השבירה יצא ממנו, הוא חוזר כביכול לאותו הכלי.
תלמיד: זה שאנחנו מעל העביות, מעל השבירה בונים את האיחוד, זה משנה את כל התכנית?
לא, זה נשאר אותו דבר. אנחנו צריכים כל פעם לחבר יותר ויותר חלקים, להצמיד אותם לכלי אחד. על ידי מה אנחנו עושים את זה? על ידי זה שלכל חלק וחלק מהרצונות השבורים אנחנו מחברים כוונה שלנו שיהיו מחוברים, בקשה שלנו לבורא שיעזור לחיבור, שיכוון את החיבור, שייתקן אותו, שיחזיק אותו. אנחנו צריכים רק לבקש, את כל הפעולות עושה בורא.
תלמיד: אבל הנה, אנחנו מבקשים מעל כל מיני הפרעות, להתאחד כל פעם, אנחנו מצמצמים את העביות הזאת, אבל מה זה אומר שאנחנו אחר כך משתמשים בעביות הזאת על מנת להשפיע?
אתה מדבר בצורה לא נכונה. קודם כל, אנחנו לא מחליטים אחר כך מה לעשות אלא מלכתחילה, "סוף מעשה במחשבה תחילה", שאני מלכתחילה יודע בשביל מה אני עושה את זה, שאני רוצה לחבר את הכלים השבורים לכלי אחד שיהיה לכולנו רצון אחד, לב אחד, כוונה אחת, פעולה אחת. ואני יודע שאני בעצמי לא מסוגל לזה, מכל שכן בחיבור שלי עם החברים אנחנו לא מסוגלים לזה, ואז כולנו פונים לבורא ומבקשים ממנו שיחבר בינינו.
למה? כי אנחנו רוצים שהוא יתגלה בינינו. למה? כדי לגרום לו נחת רוח, שישמח מאיתנו. זה ההבדל בין תינוק בעולם הזה שהוא לא יודע איזו שמחה הוא מעורר באימא כשהוא מחייך אליה, צוחק אליה, לבין הרוחניות שאתה חייב להגיד שלא, הצחוק שלי, החיוך שלי, הנטייה שלי לאימא הרוחנית, הוא כדי לשמח אותה. ואז יוצא שהעיקר בשבילך זו הכוונה, עכשיו אנחנו לומדים את זה, שהעיקר בשבילנו הכוונה, מה אני רוצה שיצא מהפעולה שלי בבורא? מה אני רוצה לעורר בו?
תלמיד: אז בפער בין הכוונה שלנו לשמח את הבורא לבין ההפרעות זו העבודה שלנו? הפרצוף נמצא בפער הזה?
כן. העיקר של הפרצוף, כל מהות הפרצוף הרוחני זו כוונה שהיא מחזיקה את התכונות לקבל ולהשפיע, עביות, מסכים, את הכול מחזיקה יחד. זו הכוונה להשפיע לבורא.
שאלה: אז מה זה המסך בסיטואציה הזאת? תיארת עכשיו את הצמצום, אבל מה זה המסך?
מסך הוא כוח ההתגברות, כוח ההתנגדות, הכוח שמחזיק. שאנחנו מבקשים שיהיה לנו כוח למעלה מהרצון לקבל שלנו, שנוכל להשתמש ברצון לקבל שלנו כברצון להשפיע.
שאלה: האם חסדים לא מגולים, הם תמיד מתגלים בצורה כזאת קשוחה?
יש חסדים מגולים ויש חסדים מכוסים, חסדים מכוסים זה כשאנחנו לא רואים שזה חסדים. והאמת, שכל הפעולות עלינו הן כולן באות מהבורא וכל הפעולות האלו הם חסדים. אבל אנחנו מזהים אותן לפי התיקונים שלנו שהם חסדים, או עדיין לא מזהים אותם שהן חסדים, ולפי זה אנחנו כך קוראים להם, "חסדים מגולים" או "חסדים מכוסים". ויש עוד הבחנות שנלמד אותן.
תלמיד: אבל למישהו אחד הבורא יכול לתת בעיטה קטנה ולשני ייתן מכה חזקה. במה תלוי חוזק המכה?
זה תלוי עד כמה הבורא משפיע על האדם, זה תלוי בעוצמת הרצון לקבל שבאדם. אם יש לו רצון לקבל גדול, זאת אומרת [שבר] גדול, והבורא רוצה לקדם אותו, אז בהתאם לזה הוא מעורר אותו בצורה יותר חזקה. לכן כתוב, "כל אשר רוצה ה' יוכיח3," זאת אומרת, כל אדם שהבורא רוצה למשוך אותו אליו, לעצמו, אז הוא עושה את זה בהתאם לנשמה הגדולה, לרצון הגדול ובהתאם לזה האדם מרגיש ייסורים גדולים.
שאלה: אמרת שישראל יכולה לשנות את המציאות מטילים לפרחים, עכשיו שמעתי ממך, שישראל יכולה להשתנות רק על ידי מכות רוחניות, לעומת העולם שמשתנה ממכות גשמיות. מהן מכות רוחניות?
זה שאנחנו בעצם מרגישים שלא הולך לנו. מהצד הגשמי אנחנו כאילו מתקדמים אבל מהצד הרוחני אנחנו כל פעם מתרחקים ואנחנו זוכים לשנאה יותר ויותר גדולה אלינו. לחוסר ההצלחה שלנו במישור המדיני, החינוכי, בכל מיני דברים. עכשיו זה לא העניין לברר, אבל בקיצור, יש לנו בעיה גדולה והיא תתגלה עוד יותר ויותר, עוד מעט נתחיל לברר אותה כשיהיה ברור לעינינו מה מתגלה ומה קורה.
שאלה: כתוב, "בראתי תורת תבלין כי המאור שבה מחזירו למוטב". מה זה התורה, שזה נשמע כמו לבוש למאור, מה זאת אומרת שאנחנו עוסקים בתורה? מהי התורה עצמה, שלא המאור שבה?
"התורה בעצמה" יש לזה הרבה פירושים. תורה בעצמה לפעמים היא נקראת לפי המאור שבה, אבל יש כאן גם לבושים. התורה בעצמה זה היחס של הבורא לנבראים, התכנית שלו, הכוח שלו, שעל ידו הוא מתקן את הנבראים. כל היחס מהבורא לרצון לקבל שהוא ברא, זה נקרא "תורה".
תלמיד: אז מה זה אומר שהוא לומד תורה, ואז מאיר לו המאור? מה האדם עושה? מה זאת הפעולה הזאת?
ללמוד תורה זה נקרא, להשתדל לעשות פעולות השפעה דומות לבורא, ואז מתוך זה להבין מה הבורא עושה, טבע הבורא, להשפיע. ואז התורה מלמדת אותנו איך להיות דומים לבורא, להשפיע.
שאלה: כל הכוונה שלנו היא יחד עם כל הכלי. איך הרב"ש עזר לך להרגיש שאין עוד מלבדו?
אף אחד לא יכול לעזור לשני להרגיש, אלא כמו שאתה נכנס ללמוד מקצוע חדש, אז נותנים לך חומר שעימו אתה צריך לעבוד ומתוך זה שאתה עובד, משקיע כוחות, את היחס שלך, יותר, פחות, בכל מיני מצבים, בכל מיני תנאים, אז אתה מתחיל להרגיש את החומר הזה שעימו אתה עובד.
וכך אתה מתחיל להכיר את הרצון לקבל שלך, את עצמך, וגם את הרצון להשפיע שמחוצה לך ומה לעשות עימו. ולאט לאט בצורה כזאת מגיעים למה שנקרא "פקיחת עיניים בתורה", כשאתה מתחיל להכיר את חומר הבריאה, הרצון לקבל, ואיך אתה יכול לשנות אותו כדי להיות גם ברצון להשפיע. סך הכול זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", ואם אתה תעשה פעולות דומות לבורא, כמה שאתה מבין, כמה שאתה מסוגל, אז אתה תתחיל להרגיש מתוך הפעולות האלה מי זה הבורא.
שאלה: מה הקשר בין הכוונה והמאור המחזיר למוטב, האם זה אותו הדבר?
הקשר בין הכוונה והמאור המחזיר למוטב זה לגמרי לגמרי לא אותו הדבר, כי "כוונה למאור המחזיר למוטב" זו הבקשה שלי שאני מבקש שיבוא מלמעלה כוח וישנה אותי, יתקן אותי. אלה הכוונות שלי למאור המחזיר למוטב. והמאור המחזיר למוטב זה כבר כוח מלמעלה, הבורא, שמתחיל לעבוד בי ולתקן את הרצונות לקבל שלי, שיהיו בכוונה לא על מנת לקבל אלא על מנת להשפיע.
שאלה: היום דיברנו על כך שהעולם הוא בשלמות ובטוב בכל רגע, והכול נובע מתוך אהבת הבורא. מצד שני, אנחנו אומרים שהשבירה היא כל הזמן רק גודלת, מתרחבת, אז מה לעשות? או איך להתייחס נכון לכך שאם השבירה הזאת רק הולכת ומתרחבת זה מפחיד אותי. לפעמים אני תופס את עצמי במחשבה, שאני מפחד לעשות עוד תיקון, כי אני מאמין שזה יפתח עוד יותר את השבירה. אז האם ככה צריך להיות? איך לתפוס את התהליך הזה בשמחה ולא בצורה מפחידה?
אנחנו צריכים ללמוד ממה שעברנו שסך הכול אנחנו מקבלים הסבר, אנחנו יותר מבינים מה קורה, ואם אנחנו נתחיל באמת להתחבר, אנחנו נתחיל לגלות את תכונות הבורא בנו ואז יהיה לנו מצב לגמרי לגמרי אחר, אנחנו נוכל להצדיק את הבריאה ואנחנו נוכל לראות אותה מקצה לקצה.
הבעיה שלנו שאנחנו עדיין לא הגענו לחיבורים בינינו. זו הבעיה. אנחנו לא הגענו לתוצאות חיוביות, טובות, ולכן יכול להיות שיש לך רושם כזה, שכל פעם שאתה מתקן משהו אתה פותח מקום לרע שיתגלה יותר.
אז לא, זה לא כך. אם עשית פעולה נכונה, טובה, אתה מגלה את הפעולה הבאה. אומנם היא מתגלה כדבר לא נעים, אבל אתה מגלה את זה בצורה נעימה, כמו, "עכשיו מגיע אליי עוד גילוי בעיות, כדי שאני אתקן אותן ואני עוד יותר אגלה את הבורא, עוד יותר אתקרב אליו".
לכן מה שאתה מספר לי זאת לא תוצאה מהתיקון, תוצאה מהתיקון צריכה להיות אחרת, כמו שכתוב, "לא אותי קראת יעקב". יש על זה מאמר שלם, שאם אתה לוקח מזוודה נכונה, אז נראה לך שהיא קלה ולא כבדה.
שאלה: האם יש הבדל בכוונה בין הדור האחרון לדורות הקודמים?
הכוונה בדור האחרון שאנחנו נמצאים בו, היא כוונה שאנחנו רוצים להגיע לגמר תיקון. ולא רק אנחנו, אלא כל האנושות. ואין לנו שום הגבלות לעסוק בחכמת הקבלה, אלא לחבר את כולם כמה שאפשר בצורה כמה שיותר רחבה לאותו הנושא של החיבור. לא צריכים שום דבר, רק חיבור בינינו. וכמה שנהיה יותר מחוברים, נוכל לגלות את האור העליון בתוך הכלים המתוקנים.
שאלה: אנחנו מחויבים לגעת בענף הגשמי, או שאנחנו בונים את הכוונה כישראל בדור האחרון?
אנחנו לא צריכים לעסוק בחיצוניות בשום מעשים חומריים בעולם הזה, כמו שכתוב "הכול במחשבה יתבררו", אנחנו צריכים לברר את כל התיקונים שלנו רק במחשבה.
שאלה: למה תמיד אנחנו נוגעים בענף הגשמי ששייך לשיעורים, לכל מיני דברים שעושים. למה זה קורה אצלנו ככה? הרי יש לנו תמיד ויכוח לגבי זה.
אני לא מבין על מה אתה מדבר. מה שייך משהו שבעולם הזה, אנחנו רק לומדים ממנו קצת, לוקחים ממנו קצת דוגמאות ואחר כך את הקשר בין העולם הזה והעולם הרוחני אנחנו נבין מתוך זה שיתגלה העולם הרוחני.
אבל בלי גילוי העולם העליון, העולם הרוחני, אנחנו גם לא יודעים מה שאנחנו עושים כאן ומה תוכן הפעולות שנעשות בעולם הזה. אנחנו לא יודעים מאיפה מקבלים הכוחות האלה הזנה מהעולם העליון, איך הם נפעלים, לשם מה. אנחנו לא יודעים. אתה צריך לראות שני עולמות איך הם מחוברים ואז אתה תראה עד כמה העולם העליון הוא מנהל את העולם התחתון. מתוך זה יהיה לך ברור.
שאלה: איך אנחנו מגלים את הכוונות הנכונות, ואיך נוכל לתקן את הכוונה אם היא נמצאת כל כך בעומק שלנו?
על ידי זה שאנחנו מבקשים מהבורא, אנחנו בעצמנו לא מסוגלים. חבל, אם אדם מתחיל בעצמו לתקן את הכוונה. הוא צריך לשמוע מהחברים, כי את עצמו הוא לא יוכל לשכנע, הוא תמיד יחזור לזה שהוא בעצמו יעשה את התיקונים, יראה עד כמה זה בלתי אפשרי, ואז יזרוק את הכול, וילך לחיים הרגילים, הגשמיים שלו.
אלא מה שהאדם צריך, זה לשמוע את זה מהסביבה, שכל התיקונים שלנו הם על ידי בקשה מהבורא. הבקשה מהבורא צריכה להיות מתוך העשירייה כולה. ואז, אם אנחנו מבקשים מהבורא מתוך העשירייה כולה, בטוח שנקבל מלמעלה כוח התיקון, והוא יפעל בנו וישנה אותנו.
אם כל אחד מאיתנו חושב, שאנחנו יכולים לעורר את הבורא לבד, זו בעיה, כי זה לא מספיק. לא מספיק שאנחנו מעלים בקשה מעצמנו, מכלי שבור אחד. אבל אם כמה כלים שבורים מעלים בקשה יחד, ובקשה שהם רוצים להתחבר, זו כבר פנייה נכונה לבורא ששבר אותם. מתוך השבירה שלהם, מתוך הרצון שלהם להתחבר, ומתוך זה שהם רוצים על ידי החיבור להגיע להידמות לבורא.
לכן אי אפשר לפנות לבורא, לבקש מהבורא, אם לא בציבור, אם לא מתוך העשירייה. תעשו את זה ותראו שזה פועל, ממש מיד.
שאלה: בעל הסולם אמר "אני שמח בקלקולים שמתגלים". איך אפשר להתייחס להפרעות האלה שמתרחשות כרגע בעולם?
אלה סימנים של הכלים המקולקלים שלנו. אלא מאיפה מתגלות ההפרעות? מאותם כלים מקולקלים שלא יכולים להתחבר, אבל הגיע זמנם להתחבר, והם לא מסוגלים מחוסר ההשתתפות שלנו, מחוסר תפילה מצידנו לבורא שיחבר אותם. לכן מתגלים כלים שנמצאים בשבירה. ויש עוד הרבה כלים שנמצאים בשבירה, אבל עוד לא הגיע זמנם להתחבר.
קריין: קטע מספר 24.
"האדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה. השכינה נקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא.
[...] שאותה התורה שעוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשות אותו מכובד וחשוב בעולם.
משמיענו פירושו של תורה לשמה, שהוא מסילות בלבבם, שיכוון בליבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמ"ש, כי מלאה הארץ דעה את ה'. ואז יקויָם, והיה ה' למלך על כל הארץ."
("זוהר לעם". "תולדות". מאמר "ויקרא את עשיו ויאמר, לא ידעתי יום מותי" סעיף 125)
בעצם אנחנו צריכים לראות את זה כתוצאה, כשאנחנו מתקנים מקום שבו הבורא יכול להתגלות, כשולט באותו מקום, כמלך. ולא אנחנו עם הדעות שלנו, עם הרצונות שלנו, אלא קודם כל בביטול שלנו כלפי הבורא, אנחנו נותנים לו מקום להתגלות בכל הרצונות שלנו, בכל החיבורים בינינו. קודם כל הוא שולט בהם, ממש שולט לגמרי, ואחר כך אנחנו מתחילים ללמוד מהתכונות האלה, מהשליטה שלו, איך אנחנו יכולים להידמות לו, ואיך בצורה אקטיבית להיות מחוברים לזה.
שאלה: מה השם הזה "שכינה"? כשלמדנו על השכינה רשמתי שאמרת שזה הרצון המשותף שלנו.
שכינה זה הרצון המשותף שלנו, שבו אנחנו רוצים לגלות את הבורא, לפי חוק השתוות הצורה. אנחנו מחברים את הרצונות שלנו, וכל אחד ואחד יכול להיות מחובר עם אחרים, מפני שהוא מבטל את עצמו כאגואיסט, ואז הוא מתחבר לאחרים. וכשכולנו כך מתחברים נגיד בקבוצה, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו כאילו לא אגואיסטים, כאילו כל אחד מאיתנו ויתר על האגו שלו, ויש לנו מצב ניטרלי. מהמצב הזה אנחנו מגיעים לבורא, ורוצים שהוא יתקן אותנו הלאה, יתלבש בנו, ויעשה מאיתנו משהו שמתאים לגילוי שלו. זה נקרא שאנחנו מגיעים למצב שנקרא שכינה. שכינה זה רצון שמותאם לגילוי הבורא בו.
תלמיד: כלומר אם הבנתי נכון, מה שהתגלה בינינו, המצב הזה, הוא נקרא שם.
אם אנחנו מחוברים בצורה נכונה בינינו, והבורא יכול להתלבש בנו, אז האור שלו שמאיר בתוך הרצונות שלנו שמחוברים נכון, האור והכלי יחד נקראים השם של הבורא. הכלי שמחובר בצורה נכונה, והאור שממלא את הכלי בהתאם לזה, סך הכול מהווים אותיות ומילויים של שם הבורא. כך הבורא מתגלה.
שאלה: כשאני מסתכל על הכאב והסבל שעברתי בדרך, אני לא יכול לראות חסדים. אז איך אוכל להגיע לגילוי מההסתרה הזאת?
באיזה כלים אתה רואה מה שעברת? בכלים האגואיסטים שלך. ולכן ודאי שבכלים האלה אתה לא יכול לראות חסדים. נראה לך שהבורא עושה כול מה שבא לו ומכופף אותך בכל הכיוונים, ואתה המסכן נמצא בידיים שלו ואתה ממש מקלל את כול המצב שלך, כל הגורל שלך, כי עדיין אתה לא מתוקן ולא יכול להבין מה קורה לך. ככה גם ילד, לפעמים חושב שההורים הם כאלה אכזריים, מה הם רוצים ממני, שולחים אותי לבית ספר עכשיו לעשר שנים ללמוד, ועוד משהו וכולי.
אז אנחנו צריכים שוב להבין שרק בהתאם לתיקונים שאנחנו רוכשים, בהתאם לזה אנחנו מגיעים למצב שיכולים להצדיק את הבורא. להצדיק את הבורא זו כבר מדרגה. יש לך עביות, רצון גדול, ואתה עשית תיקון על זה והגעת להשתוות הצורה עם הבורא, ואז אתה מתחיל להצדיק את כל הפעולות שהוא עשה עליך, משבירת הכלי, שעוד לפניך, למה שבר את הכלי דאדם הראשון, ואחר כך איך הוא המשיך עם הכלי הזה אליך, ואיך שהוא מביא אותך לתיקון. אתה לא יכול להצדיק את זה עכשיו כי אתה לא נמצא בכלל בכלי הנכון, אין בך שום מצב מהמצבים הנכונים.
שאלה: האם אפשר לומר שכל הסבל והכאב שאדם חווה, זה בגלל שורש נשמתו?
כן, נכון. לפי שורש נשמתו זה קובע איזה מצבים הוא עובר. אבל את הסבל הוא עובר בגלל הרצון לקבל, שעדיין לא מתוקן. לא בגלל שורש נשמתו. שורש נשמתו של האדם זה סתם רצון לקבל. אלא שעבר כל מיני קלקולים, שבירות, אז עקב זה אנחנו סובלים. אבל סובלים אנחנו לא בגלל שיש בנו רצון לקבל, אלא מפני שאנחנו לא מתייחסים לרצון לקבל הזה בצורה נכונה.
אם אנחנו משתדלים להגיע ליחס נכון לרצון לקבל שלנו, אפילו שהוא נמצא בצורה מקולקלת, אנחנו מגלים בו צורות מתוקנות עתידיות, ובזה יש לנו כבר תקווה, ובזה יש לנו שמחה ומצב רוח וכן הלאה, וביטחון ש"ה' יגמור בעדי".
שאלה: אם הכול מיתקן במחשבה, איך אנחנו יכולים להשתמש במחשבה כדי לבנות או לחזק את הכוונה שאנחנו צריכים?
גם הכוונה היא במחשבה. זה אותו דבר, מחשבה, כוונה. גם הרצונות בסופו של דבר הם במחשבה, "הכול במחשבה יתברר", כמו שכתוב.
שאלה: לעיתים כשאנחנו מדברים בסדנה, או כותבים את התפילה, אנחנו לא מתאמצים להתכלל במה שחברים אמרו, אלא פשוט אומרים את מה שבאותו רגע יש על הלב. איך להפעיל את הבקשה, נגיד שאני אפעיל את הבקשה שלי, את החיסרון שלי, לתוך תפילת העשירייה, שזו תהפוך להיות בקשה כללית?
אנחנו רוצים שבקבוצה יהיו אנשים אחראים, שלפי התפקיד שלהם חייבים לעורר אותנו לחיבור, למחשבה נכונה, לתפילה נכונה, כל זה לפי התפקיד שלהם. היום אני, מחר אתה, מחרתיים עוד מישהו וכן הלאה, וכך אנחנו מגיעים לתיקונים. אנחנו לא יכולים להשאיר את הדברים האלה מפני שהם שייכים לתיקונים, זאת אומרת שאנחנו עכשיו עובדים איתם מהקלקול, וצריכים להגיע לצורת החיבור. אז אנחנו לא יכולים להגיד שכל אחד יטפל בזה בעצמו, אין דבר כזה, אף אחד לא יטפל. אנחנו צריכים להבין שהאגו שלנו לא ייתן לנו לטפל בזה. אלא אנחנו צריכים, לפי השעון, לפי האדם, לפי התפקיד, כך לכוון את עצמנו לחיבור ולתיקון. רק על ידי התורנויות.
שאלה: לאיזה סוג ידע הוא מתייחס כשהוא אומר, "כי מלאה הארץ דעה את ה'", האם זה אומר שכולם יממשו את התורה והמצוות בשביל להשיג את טבע ההשפעה של הבורא?
תורה ומצוות זה נקרא שהאור העליון משפיע על כל הרצונות, והרצונות האלה יודעים איך לתקן את עצמם, לשנות את עצמם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זה נקרא תיקון על ידי תורה ומצוות. תורה זה האור העליון, ומצווה זה תיקון הכוונה לרצון שעל ידו. ודאי שכולם יצטרכו להגיע לכל הרצונות שנמצאים בכל אחד ואחד, כל הרצונות האלה יצטרכו להיתקן. על זה מדובר, על זה הקבלה מתכוונת בתורה ומצוות. תורה זה המאור המחזיר למוטב, ומצוות, שהמאור מתקן את הרצונות שלנו, שסך הכול אצלנו יש תרי"ג רצונות שצריכים לקבל כוונה בעל מנת להשפיע. וביצוע כל רצון ורצון בכוונה על מנת להשפיע, נקרא עשיית מצווה.
שאלה: מורגש שכשיש כל הבלגן בחוץ, רקטות וכולי, אז פתאום כל העבודה נהיית מאוד חדה, מאוד ברורה. כל הכאילו הסחות האחרות נעלמות. נורא ברור מה הכיוון. זה יכול להיות או עם הרקטות או לכיוון העבודה הפנימית, לכיוון התפילה, לכיוון החברים. מה אנחנו יכולים לקחת מההרגשות האלה כלפי העבודה שלנו הרגילה, היום יומית כביכול, האם היא גם צריכה להיות כזאת חדה, האם אנחנו מחפשים הבחנות דומות, הרגשות דומות?
אנחנו בהמות ואף בהמה לא זזה אלא רק על ידי מקל. הרצון לקבל לא זז אלא הוא צריך שידקרו אותו, ואז לפי הדקירות האלה שהוא מקבל, הוא זז. ואם אנחנו לא זזים על ידי דקירות קטנות, אז צריכים להביא אלינו דקירות גדולות. זה בעצם מה שקורה לנו. נקווה שבכל זאת אנחנו נעשה יותר חכמים ונלך לפני האנושות ונגיע כמה שיותר מהר לתיקונים ודרכנו ישפיע האור המחזיר למוטב לכל האנושות וכך זה יתגלה בצורה נכונה.
תלמיד: אני לא מדבר רק על הדחף להעלות תפילה או להיות בכוונה, לעשות את המאמץ הזה. אני מדבר גם על התחושה עצמה. זאת אומרת זה מרגיש מאוד חד, מאוד מדויק. ביום יום הרגיל שאנחנו מעלים חשיבות, נפגשים בזום, בכל זאת ההרגשה היא שאתה מתחרה בהרבה דברים אחרים. האם אנחנו צריכים להגיע גם למין טוטאליות כזאת בעבודה שלנו היומיומית?
לכן בעל הסולם אומר שיכול להיות שיהיו פצצות אטום ויהיו בעיות הרבה יותר גדולות ממה שעכשיו אתה שומע טילים באוויר. אני לא רואה שזה בינתיים משפיע על אלו שנמצאים למטה, זו תמונה מאוד מוזרה. עוברים מעלינו טילים ואנחנו יושבים כאן ולא כל כך מזיז לנו. צריכים לחשוב, לא שאנחנו צריכים לפחד מזה. הבורא רוצה שאנחנו נתרשם לא בצורת פחד אלא בצורת מהות הפעולה, מה שהוא רוצה לעורר בנו. שאנחנו צריכים חיבורים ולהראות את החיבורים האלה לכל העולם ורק על ידי החיבור אנחנו נוכל להגיע למצב הרצוי.
תלמיד: האם אתה מרגיש, בוא נגיד לפחות בכלי הישראלי, עכשיו, ברגע זה יש איזה כיוון יותר נכון, איזה חדות יותר טובה? משהו שאנחנו צריכים לעשות.
בין חברי בני ברוך?
תלמיד: כן כרגע.
עוד לא.
תלמיד: גם עכשיו, גם בשעה שכביכול יש מכות?
אז מה? ודאי שגם עכשיו. כן. מתרגלים גם לכל המכות האלו. מה הבעיה, נופלת רקטה, אז מה? מקסימום, אני אמות? אמות. אחיה? אחיה. מה מכל החיים האלו שאני כל כך צריך לדאוג להם.
תלמיד: לגמרי. אני לא מדבר אפילו על החיים האלה. אני פשוט מנסה לראות אם אפשר לקחת משהו מהחוויות האלה לצורך העבודה הפנימית שלנו ביום יום. האם יש משהו נכון, הם יש משהו חד יותר, מכוון יותר, יותר מורגש?
הכול עובר דרך הלב שלך. הכול עובר דרך הלב. אם הלב נרדם ולא רוצה שום דבר חוץ מחיים בהמיים, להשאיר אותם בשקט ככה, אז קשה מאוד לעורר את הלב. רק בקבוצה, על ידי לחץ אחד על השני, בהשתתפות יחד.
תלמיד: אז אנחנו צריכים לדאוג שהלב יהיה ער בצורה תמידית? כי עכשיו כרגע, קשה מאוד לחשוב על דברים אחרים, נורא "קל" להיות מרוכז רק בזה. אז האם זאת צריכה להיות השאיפה?
אתה רוצה לשנות את המצב? תנסה לשנות את החברים. תדון איתם, תחשוב איתם מה אתה רוצה לעשות, בבקשה, תנסה, תעשו. אני סך הכול נותן לכם רק כללים, איך להשתמש בכללים האלו. תלמדו, "ממעשיך הכרנוך".
שאלה: איך בעת ובעונה אחת להיות בכוונה לחיבור בזמן שיעור וגם להתמוסס בשיעור?
אנחנו צריכים קודם לפני השיעור להשתדל את כל פעולות החיבור לבצע, להיכנס לשיעור כבר עם חיבור מסוים ובזמן השיעור כל הזמן לדאוג להגברת האיחוד. סך הכול מה שאנחנו צריכים זה להגיע לחיבור ובתוך החיבור כבר, ולפי עוצמת החיבור, כמה שאנחנו נפרדים וכמה שאנחנו הגענו לחיבור החדש החזק, לפי זה אנחנו נגלה תוצאות מהחיבור, תוצאות רוחניות כי אנחנו בזה בונים את הכלי.
שאלה: איך לבקש נכון דרך העשירייה?
תעשה בקשה משלך, כמו בקשה של כל העשירייה ותשתדל להיות יחד איתם בלב אחד, ברצון אחד, במילים כאחד, בכוונה אחת. אפילו תרשום בדיוק לפני כולם ושהם כולם יבדקו ויגידו שכן זה מה שאנחנו מבקשים מהבורא, ואז תבקשו. תחברו את המשפט הזה שאתם רוצים לבקש מהבורא, ותתחילו לבקש, תגידו כמה פעמים ביום יחד אולי את המשפט הזה. זה בעצם העניין של התפילה, מזה אחר כך חיברו את התפילות.
שאלה: אנחנו מאוד שמחים על כך שאיתכם הכול בסדר ועם החברים, שזה נגמר. אנחנו 23.5 שעות צריכים להשתדל להיות בקו ימין או לכוון קו שמאל לקו ימין, וככה 23.5 שעות לקבוע את הקו האמצעי. וככה שיהיה לנו קשר, וזה הקו האמצעי, וזאת השכינה, וזה המצב הניטראלי?
בואו לא נעשה עבודה לפי השעון. אנחנו כל הזמן, כל ה-24 שעות צריכים להשתדל להצדיק את הבורא על פני כל המצבים הפרטיים שבנו. נקודה.
קריין: אנחנו בקטע מספר 25.
"האדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצוות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצוות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה ייתן לו הכוח הזה, הנקרא "כוח השפעה"."
(הרב"ש. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)
אז יש לנו כאן שתי מדרגות, מדרגה אחת שאני מגלה את הרע ואני רוצה לתקן אותו, להפטר ממנו אני לא יכול, זה הטבע שלי והוא נשאר, ויתגלה כיותר ויותר רע, אבל אני רוצה לתקן אותו שהשימוש שבו יהיה לטובה. איך לעשות את זה, באמת לא יודע, אני חושב בהתחלה שאני מסוגל, מגלה שאני לא מסוגל. מזה שאני לא מסוגל אני מתייאש. אחר כך אני מגיע למצב שיש לי מה לעשות, אני צריך לפנות לבורא. על זה כתוב "לך לאומן שעשאני", תפנה למי שעשה אותך ככה.
ואז אני פונה לבורא ואז אני מבקש כוח התיקון "תתקן אותי, אתה בראת, "כתוב בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין כי המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, יש לך תרופה שנקראת תבלין, יש לך בעיה שאתה בראת בי רצון לקבל וכנגד הרצון לקבל הזה יש לך תרופה, אור העליון, הוא התבלין, תביא לי את האור העליון הזה שיתקן אותי". זה מה שאני דורש מהבורא.
מה יהיה? שהאור העליון ישפיע עלי ויעשה ממני טוב. [האור] עושה מהעבריין צדיק, מרע טוב. ואז אני אלמד איך שהאור העליון פועל עלי, איך שאני עשיתי איזה דבר שנקרא "עבירה", ואחר כך דבר שנקרא "מצווה", וכך הייתי רשע ונעשיתי צדיק על כל פרט ופרט שבי, וזה מה שאנחנו חייבים.
יש לנו רק בעיה אחת, לבקש מהבורא שיתקן אותנו והוא חייב לתקן, אין לנו מה לעשות כי כל העבודה שלנו היא להגיע לבירור ובקשה. ואחרי שאני מברר מה אני צריך ומבקש הלאה זה כבר לא אני, הלאה כתוב "ה' יגמור בעדי". הבורא צריך לתקן אותי, לסדר אותי, לעשות הכול, אבל אני צריך לדרוש את זה. זאת אומרת, כל העבודה הרוחנית שלנו היא פניה לבורא ודרישה מהבורא שיבוא כוח התיקון והוא יסדר, אני לא יודע כלום, אני לא יכול מהמצב המקולקל לראות מצב מתוקן ולהגיד "זה צריך להיות כך וזה כך וזה כך", אי אפשר. אבל הבורא יודע, הוא יודע ויעשה, לכן כתוב "לך לאומן שעשאני".
שאלה: האם החלק של "בעיתו" בעבודה ילווה אותנו תמיד או שאפשר להיפטר ממנו?
מה זאת אומרת להיפטר מ"בעיתו"?
תלמיד: הכוונה שאני שם לב שהרקטות או כל מיני פחדים כאלה שמעוררים אותי, דווקא הם מחייבים אותי להתפלל באמת, ובלי זה זה לא יוצא, זה סתם יוצא כזה תפל. אני שואל אם זה כל הזמן יהיה ככה?
זה תלוי בהכנה ותלוי בחיבור עם החברים בסך הכול. אני יודע את זה כי עברתי את זה עשרות פעמים בחיים שלי. הייתי כאן במלחמת המפרץ בזמן סאדאם חוסיין, גם בעזה. אין שום בעיה, הכול תלוי בחיבור שלך עם החברים. תנסה לבדוק את עצמך עד כמה החיבור שלך עם החברים מעלה אותך למעלה מהפחדים. כי אתה בתוך החברים מתקשר לבורא, לאותו מקור ששולח עליך טילים, ואז לא יכול להיות פחד, לא יכול להיות. אתה מתחיל לראות בזה משחקים מלמעלה שבאים כדי לנענע אותך לפנות לבורא, לא יותר.
שאלה: מיד אחרי השיעור מתחילים לבנות תפילה, אבל יש כאן שני כיוונים. כיוון ראשון הוא לבנות תפילה מהר ולהתחיל לעבוד איתה במהלך היום, וכיוון שני הוא להתעמק בה, ואז יוצא שאנחנו מסיימים את התפילה לפני שאנחנו הולכים לישון. איך נכון לעבוד עם התפילה במהלך היום?
אם אתם עסוקים בזה שאתם כל הזמן חושבים איך לפנות לבורא ואיך לחייב אותו לתקן אותנו, זה לא חשוב אם אתם גומרים את הדבר הזה או לא בדיוק, העיקר שאתם קשורים ביניכם ועם הבורא, וכבר התחדשות הקשר הזה שאתם משיגים תמידית היא בעצם חשובה מאוד.
שאלה: בסעיף 25 במאמר "ענין השפעה", רב"ש כותב, אם הבנתי נכון, שבעיקרון חובה לעבור מלא לשמה ללשמה ובהתאם לזה לא צריך להתבייש לבקש. פשוט לבקש את השכר בתור השפעה.
אז מה השאלה?
תלמיד: אנחנו כל הזמן מדברים ומשכנעים שמצד אחד אנחנו לא צריכים שום שכר, ומצד שני אנחנו טוענים שכן צריכים שכר, והשכר שלנו זה ההשפעה. אז לדרוש?
ודאי שכן. אנחנו צריכים את כוח ההשפעה, מחשבות ההשפעה להגיע לגמר התיקון, אנחנו צריכים, אחרת מה? אנחנו נהיה באפס? אבל אנחנו רוצים מעל האפס, להיות בהשפעה, רוצים להיות בחיבור, רוצים להידמות לבורא, את זה אנחנו צריכים, אנחנו צריכים לממש את הרצון לקבל שלנו אבל בעל מנת להשפיע. מה אתה רוצה לעשות מאיתנו, מסורסים?
תלמיד: בסיום התפילה אנחנו תמיד מוסיפים שאנחנו עושים את זה כדי להשפיע נחת רוח.
כן, כי אתה רוצה להידמות לו בכל הפעולות שלו, לקחת ממנו את כל ניהול המציאות ובמקומו לנהל את כל המציאות, זה נקרא שאתה עושה לו נחת רוח.
תלמיד: אז יוצא שמצד אחד עלי לדרוש שהוא ייתן את כוח ההשפעה ומצד שני יוצא שכל מה שאני צריך לבקש זה רק כדי להנות לו?
כן, אבל בשביל זה אתה צריך לממש, להפעיל את כל הכלים שלך, ממש את כל הכלים.
שאלה: יש מצב שאין מה לשאול אותך במצב הזה אלא רק להתפלל. האם אתה יכול לתת עצה ליום הזה איך אנחנו באמת יכולים להתחזק ולהיות כולנו ביחד בתפילה הזאת לבורא כדי שהוא יעזור לנו וייתן לנו את כוח התיקון, את כוח ההשפעה?
אנחנו צריכים באמת לחשוב על כל יום ויום שהוא צריך להביא לנו פתרון והפתרון הוא בזה שאנחנו מבקשים מהבורא, אנחנו לא עושים את זה בעצמנו. אפילו על תפילה נכונה אנחנו מבקשים ממנו שילמד אותנו איך לפנות אליו, שילמד אותנו איך להתחבר כדי לפנות אליו וכולי. בכול לפנות לבורא, כל הזמן לנדנד לו בלי הפסקה מכולנו יחד ומכל אחד עבור האחרים ותראו כמה זה יעזור. הבעיה שלנו שאנחנו לא מכוונים נכון, לא מבקשים, אנחנו רוצים שזה ישתנה מעצמו. ככה זה לא עובד. פעולות התיקון באות רק מהבורא ולפי הבקשה שלנו.
קריין: קטע מספר 26.
.
"העיקר הוא לזכות "לדביקות בה'", הנקרא כלי דהשפעה, שהוא בחינת "השתוות הצורה". ובשביל זה ניתנה הסגולה, תורה ומצוות, שעל ידי נוכל לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת."
(הרב"ש. מאמר 10 "מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא" 1987)
שאלה: הכול מתברר במחשבה, מה זה אומר בעבודה שלנו בעשירייה, מה אנחנו בדיוק צריכים לברר?
אנחנו צריכים לחשוב מי אנחנו, מה אנחנו במצב הנוכחי, מה אנחנו צריכים להיות, מי אנחנו צריכים להיות, לאן מכוונים במצב הרצוי, ולהרגיש את ההבדל בין המצב המצוי הנוכחי לבין המצב הרצוי שיהיה, ואז בצורה כזאת נתחיל לברר את המצב שלנו. ולפי זה יהיה לנו חיסרון, אז לְמה אנחנו רוצים להגיע, ואם אנחנו מבררים את החיסרון, אז למי להפנות אותו? לבורא. אין יותר, הכול בא ממנו והוא בכוונה עושה לנו את כל הבעיות כדי שנשתמש בכל הבעיות האלה ובו כדי לשנות את עצמנו.
זאת אומרת יש כאן כמה נתונים, שלושה בדרך כלל. אנחנו, אנחנו זה מצבנו, והבורא, והדרישה מאיתנו לבורא שאנחנו רוצים לשנות את מצבנו. איך לשנות? בזה שאנחנו מבינים ששינוי המצב שלנו צריך להיות רק בלהידמות לבורא. זה לא שאני רוצה לשנות את המצב שלי בעצמי, שאני כבהמה ארגיש אותו יותר נוח, אלא אני רוצה שהיחס שלי לבורא, המחשבה שלי, הכוונה שלי לבורא, ישתנו לזה שאיפה שאני מרגיש שהוא עושה רע, אני ארגיש שהוא עושה טוב. אני רוצה לשנות את היחס אליו, על זה אני קודם כל מבקש.
ומה אני רואה אז? אני רואה שהאויב שלי זה האגו שלי שאומר לי, אני רוצה למלוך, "אני אמלוך", כמו שפרעה אומר "מי ה' אשר אשמע בקולו". אז אנחנו צריכים לברר את הדברים האלה ולפנות כל הזמן לבורא, וכל הזמן לחדד את הבקשה שלנו שתהיה יותר ויותר מכוונת, עניינית, מה בדיוק רוצים.
תלמיד: וכל העבודה שלנו היא להגיע לסוג של איחוד כזה, זו התפילה שלנו?
כל העבודה שלנו היא להגיע לתפילה נכונה שהבורא שומע ומבצע. זה נקרא שהצדיק מבקש והקב"ה מסיים, מממש, מקיים.
שאלה: מה לעשות אם אתה יודע מה לעשות אבל אתה מנסה כל השיעור ואפילו לא מצליח להתחיל?
תנסה לעשות את זה יחד עם החברים ואז אתם תראו כמה שאחד לא יכול, ויחד דווקא ככל שנראה שזה יותר קשה זה יהיה יותר קל.
תלמיד: אני יכול לעבוד במקום החברים?
יכול להיות שכן, אבל למה? תנסה למשוך כל חבר וחבר שיעבוד יחד איתך.
שאלה: מדוע כשהבורא נתן את התורה כתיקון ליצר הרע, אנחנו צריכים את התפילה ולבקש מהבורא תיקון?
זה כלול באותה הפניה של הבורא אלינו, שאנחנו נשתמש במה שהוא נתן לנו, הרצון לקבל, השבירה שלו, הרגשת העולם והחיים שלנו כשבורים. זה מצד אחד, מצד הטבע בצורה ישירה. בנוסף, הוא נותן לנו את שיטת החיים הרוחניים שמתגלה אלינו שנקראת "תורה", שאנחנו נשתמש בה נכון ונעלה את עצמנו מהמצב השבור למצב המתוקן. הוא עשה בכוונה את הקלקול, את השבירה כדי שאנחנו נבקש ממנו תיקונים. על ידי תיקונים שאנחנו כל הזמן מבקשים ממנו, אנחנו מתחילים להכיר אותו יותר, להתקרב אליו, להבין אותו יותר. זו כל הסיבה לשבירה.
בשביל מה השבירה? שאני ארגיש שאני תלוי בו ואני דורש ממנו, אין לי ברירה אלא לדרוש ממנו, ואז הוא יגלה את עצמו כרוצה לעזור, כטוב, מיטיב, אז יהיה בינינו קשר. ואם אני מתעצל, הוא מעורר אותי על ידי הייסורים ואז אני שוב מרגיש שאני תלוי בו, ואז אני פונה אליו. ואם אני עוזב אותו הוא שוב מעורר בי כל מיני בעיות שמתוכן אני שוב מגלה שאין לי ברירה אני צריך לפנות לבורא. וככה זה קורה.
התכנית הזאת לא יכולה להשתנות, היא נובעת מתחילת הבריאה ותחילת הבריאה גם קושרת אותנו מיד לכל הירידה, השבירה, הקלקולים והתיקונים. המחשבה הראשונה הזאת, כמו שאנחנו לומדים, במחשבה אחת נברא הכול והיא, המחשבה הזאת כוללת את הכול, וכל העבודה שלנו וכל השכר שלנו זה להגיע לסוף. סוף מחשבה בכוונה תחילה.
קריין: קטע מספר 27 מ"ליקוטי הלכות".
"עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
("ליקוטי הלכות". חשן משפט, הלכות עָרֵב)
סך הכול אנחנו צריכים אחדות, חיבור, שוב להביא את הכלים השבורים לרצון אחד משותף. אנחנו צריכים כאן אור עליון שהוא יראה לנו איך לעשות זאת, כי אנחנו לא מסוגלים, אנחנו לא יודעים מה זה, איך זה נעשה. רק האור העליון על ידי הפעולה המיוחדת שלו, שהוא מגיע מאחד יחיד ומיוחד, הוא יכול לחבר רצונות שונים, שונאים, שונים לגמרי, הוא יכול לחבר אותם מעל השוני שבהם, וכך אנחנו מגיעים למצב של התיקונים.
אנחנו בזה סיימנו את הכוונה שצריכה להיות לנו לפני לימוד תע"ס. נמשיך בזה עוד קצת אבל בעיקר נתחיל ללמוד תע"ס אולי כבר ממחר. אני ממליץ לכולם להגיע לשיעורים, לא כמו שאני רואה שיש כאן כאלו שמגיעים פעם בשבוע או איכשהו, ואחר כך שואלים אותי האם זה בסדר או לא.
שאלה: אני שואל את השאלה הזו כי אני זקוק לעזרה, כש"ץ אני מחויב לשמור על האחדות בקבוצה, איך אני יכול לעשות את זה?
לשמור על האחדות בקבוצה הכי טוב אם אתה כל הזמן דואג לאחדות ומעורר אחרים לאחדות. תעסוק בזה, תעורר אחרים לאחדות ובעצמך גם תצטרף לזה. לא להיות מעליהם אלא להיות אחד מתוכם, אבל לעורר, לעורר אחדות. אחדות זה שכולם שונים אבל כולם שווים, שיהיה חיבור ממש במישור אחד. תנסו ותיראו עד כמה אתם בזה מרגישים, משיגים.
שאלה: האם דרך זה שאנחנו נכללים ברצון אחד אנחנו נכללים ברצון של העליון?
כשאנחנו מתחילים להיות משפיעים זה לזה ללא שום גבול, אנחנו יכולים בזה להיות מחוברים בינינו, למרות שכולם שונים, ולהיות מחוברים עם הבורא כי יש לנו רק נטיית ההשפעה.
שאלה: אני מנסה להבין לְמה הרב"ש מתכוון, הוא אומר "כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם", מה זה אומר שאין שום שינוי רצון ביניהם?
כולם נכללים מאותו רצון, בכל אחד מאיתנו יש רצון מהבורא. הבורא ברא נקודה שהיא שונה ממנו, אנחנו לא מכירים, לא יודעים מה זה, אחר כך נאתר, נקודת השוני, ובנקודת השוני הוא נותן את התכונות שלו. לכן סך הכול אנחנו נעשים דרך הנקודה הזאת הפוכים ממנו.
ואז למרות שאנחנו הפוכים ממנו, וגם הפוכים באותה הצורה זה מזה, אם אנחנו רוצים להתחבר למעלה מהאגו באמונה למעלה מהדעת, אנחנו בזה מחברים את עצמנו ודומים לבורא, מתחילים בצורה כזאת לתקן את עצמנו. אנחנו עוד נברר את הדבר הזה.
תלמיד: איך אפשר להסביר את המצב הזה שאפילו כשיש מצב חירום בתוך המדינה שלך, אין רצון לעשות שיווי צורה בין האנשים?
אין דבר יותר גרוע, אין רצון יותר גרוע, אין אנשים יותר גרועים ממי שנקרא שהוא שייך לעם ישראל ולארץ ישראל.
תלמיד: ניתן לשנות את זה?
ניתן לשנות על ידי המאור המחזיר למוטב, אך ורק.
תלמיד: הקבוצה שלנו, רק הקבוצה של בני ברוך?
כן.
שאלה: בשני הפסוקים האחרונים שמענו שהמאור הוא למעשה שמשנה את הרצון לקבל וגם בפסקה האחרונה שדיברה על הערבות. לאור המצב שקיים אני צריך לראות את עצמי כלא עומד בתנאים האלה במצב הנוכחי, שהדרך של השינוי לא באה על ידי התורה אלא על ידי דברים שמצביעים בדיוק על ההיפך, שאני לא מצליח לעמוד בזה מול העשירייה?
כן, זה נקרא הכרת הרע, שאתה לא מוצלח. תפנה לבורא שיעזור לך להיות מוצלח, אין אחרת.
מה שנשאר לנו עכשיו זה לעשות סיכום שיעור ואיך אנחנו מכינים את עצמנו סוף סוף לתיקונים. והתיקונים מגיעים על ידי התורה, כשמתחילים ללמוד "תלמוד עשר הספירות" בצורה נכונה.
סדנה
איזה תיקונים אנחנו צריכים לעשות בכדי שנוכל לקבל את התורה, את המאור המחזיר למוטב?
*
(סוף השיעור)