שיעור בוקר 17.01.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: על כל פשעים תכסה אהבה

"על כל פשעים תכסה אהבה" – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא – "על כל פשעים תכסה אהבה", קטעים נבחרים מן המקורות.

למה יש תנאי כזה? כי כשהכלי שהבורא ברא נשבר, הכלי שנקרא "אדם", ונכנס בין כל החלקים שלו הרצון האגואיסטי, כשכל חלק וחלק נמצא מוקף כאילו עטוף ברצון לעצמו, אז עכשיו אנחנו לא מרגישים קשר אחד לשני. ולכן כל ההתקדמות שלנו נמדדת עד כמה שאנחנו למעלה מהדחייה הטבעית שיש בינינו כתוצאה מהשבירה, מרגישים שהדחייה הזאת שולטת עלינו. זה נקרא "הכרת הרע".

ובמידה שאנחנו מכירים את הטבע של כל אחד ואחד, שכל אחד מכיר את הטבע שלו, עד כמה שהוא לא מסוגל להרגיש את השני, עד כמה שהוא לא רוצה להרגיש את השני, עד כמה שהוא נדחה מלהתקרב לשני, גם ברגש וגם בשכל וגם בכל מיני הבחנות אחרות, לפי זה האדם מתחיל לראות איפה הוא נמצא, מה היחס שלו, הקשר שלו לבורא. רק בזה הוא יכול למדוד את הצורה האמתית. כי אחרת אנחנו נמצאים באיזה דמיון, בשקר, בכל מיני חשבונות לא נכונים.

ואם אנחנו רוצים לדעת מה בדיוק היחס שלנו לבורא, אז הוא לא יכול להיות יותר טוב מהיחס שלנו לעשירייה. ולכן כל העבודה כלפי הבורא היא גם דרך העשירייה, והקשר עם הבורא זה הקשר בין העשרה, ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים לראות את מצבנו האמתי. ואסור לנו לעזוב את המדידה הזאת, אלא דווקא בכל פעם, כל פעם להרגיש את עצמנו, למדוד את עצמנו עד כמה שאנחנו נמצאים במסירות נפש כלפי החברים, כי בצורה כזאת אנחנו נמצאים במסירות נפש לבורא.

"מסירות נפש" זה עד כמה שאני מוכן לבטל את עצמי כדי להיות מחובר וקיים בתוך החברים ובתוך הבורא. ולכן מסירות נפש זה הכלי, הנטייה שלי לבורא, עד כמה שאני מסוגל "לתת לו" מה שנקרא, "בעל מנת להשפיע". ולכן העיקר שאנחנו צריכים להראות אחד לשני עד כמה שיש לנו נטייה אחד לשני בעשירייה. אפילו שאף אחד עוד לא נמצא בזה, אבל אנחנו צריכים להביע את הנטייה הזאת כמה שאפשר.

ודאי שזה תלוי באופי של האדם, במצבים. הוא לא צריך להראות את עצמו מגזים בזה, אבל בכל זאת הוא חייב לעזור לחברים בזה שהוא מהווה בעצמו דוגמה נכונה. ולא לשחק מישהו קשה אופי, שלא רוצה להתחבר, לא רוצה להתקדם, הוא צריך להשתדל להתעלות למעלה מהאגו ודווקא בהפוך מהאגו שלו, להשתדל להיות בדוגמה טובה של מסירות כלפי הקבוצה, שכולם יראו עד כמה שהוא עושה את זה. ולא חשוב לו כל כך, אם הוא נמצא בזה או לא נמצא בזה, אלא חשוב שאיש את רעהו יעזרו, שכמה שיותר ויותר הוא משחק בזה אפילו, נותן בזה דוגמה, הדוגמה הזאת בכל זאת עוברת לחברים, הם מתרשמים מזה, ואז הם גם משחקים בזה, ואז מהמשחק שלהם הוא בעצמו מתרשם בחזרה, וכך איש את רעהו יעזרו בזה שהם כן מגיעים למסירות נפש.

אנחנו נמצאים בעולם השקר, ולכן כל המשחקים האלה הם דווקא אמצעים שמביאים אותנו לפעולות הרציניות והנכונות, האמתיות. ואחר כך גם ברוחניות יש עניין של משחק, אבל שם זה משחק שאני עושה בכוח איזו פעולה, ואם היא אמיתית אני מקבל כוחות, ביטחון, ואני יכול להוציא אותה לפועל.

זה נכון שאנחנו צריכים לשחק בנתינה, במסירות נפש, ביחס היפה, בחיבורים הגשמיים שלנו, כביכול שאנחנו עושים אותם טוב, יפה, כמשחק של הילדים הקטנים, עד שאנחנו מתחילים להתרשם מזה, לראות מזה תוצאות. מפני שהמאור שמאיר עלינו הוא אור מקיף, לכן אנחנו עושים את כל הפעולות שלנו גם כמו המאור הזה, הלא אמיתי. הוא לא אמיתי ואנחנו לא אמיתיים, הכול זה מרחוק, הכול זה לא בפועל, ממש בכוחות אמיתיים. ולכן אם אנחנו משחקים בינינו במסירות נפש, בחיבורים, בזה אנחנו כאילו מעוררים את הבורא לשחק איתנו. ואפילו שאנחנו נמצאים ברצון אגואיסטי, ומשחקים עימו כאילו שאנחנו נמצאים במסירות, בהשפעה, בנתינה, בכל זאת למרות שאנחנו נמצאים במצב שקרי, גם הבורא יכול להיות כלפינו במצב שקרי, זאת אומרת להסתתר, ולהשפיע עלינו באורות מקיפים.

וכך אנחנו נמצאים באיזו התאמה זה לזה, ואמנם שעדיין זה חיבור לא אמיתי, גם מצידנו וגם מצידו, אבל דווקא סוג החיבור הזה עוזר לנו להתקרב זה לזה. בכל זאת לקצר את המרחק שבינינו, אפילו שאנחנו עוד לא נוגעים זה בזה, אנחנו מקבלים יותר ויותר השפעה ממנו שעוזרת לנו לשנות את כוח הקבלה לכוח השפעה.

וכך אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא, מסתם כוחות טבע שפועלים סביבנו ואפילו בתוכנו, מאיתנו, כי חוץ ממנו אין כלום, ואני רק צריך לאתר שזה הכוח שפועל בכל המציאות, פועל בי, מכוון, מסדר ומשחק עם כל המציאות ואיתי. אבל המאמץ שלי לאתר אותו בצורה כזאת, מעורר בי רגש יותר ויותר רציני, מכוון, אמיתי אליו כמו לכוח חי, ואנחנו נמצאים בהתחברות הדדית, "אני לדודי ודודי לי", וכך מגיעים למצב שאני יותר ויותר מחבר את החיבורים שלי עימו.

נגיד זה כמו שיש לפניי תמונה, אבל מישהו קרע אותה להרבה מאוד חלקים, ואני צריך לחבר את החלקים האלה כדי לאתר מי נמצא שם בתמונה. הנייר עצמו קרוע, לא רואים את התמונה, ואני כל הזמן רוצה לחבר ולחבר את חלקי הפאזל האלה בכל מיני צורות. אבל צריך מלכתחילה להיות בכיוון הנכון, מה אני הולך לסדר, מה אני הולך לראות. אמנם אני לא יודע מה התמונה האמיתית, אבל בעצם מהו הכוח הזה? כוח טוב, מטיב, ממלא הכול, מסדר הכול, שנמצא אחרי כולם. ואני רואה אותו דרך ההתנהגות של העולם, ההתנהגות של החברים ועוד ועוד.

זאת אומרת, את כל צורות השבירה שיש בעולם שלנו, אני צריך לחבר יחד כדי לצרף אותן לתמונה אחת, עד כמה שבכל דבר ודבר אני רואה את הופעת הכוח, אותו כוח אחד שרק מופיע בכל מיני חלקים שבורים, קרועים. ולכן אם אני רוצה לסדר את הכוח הזה, אני מגיע לזה. הנטייה שלי היא כל הזמן לסדר את החלקים הקרועים לתמונה אחת, שמאחרי כל המצבים יש כוח אחד, גם אחריי ואחרי החברים. ואנחנו משתדלים להגיע לחיבור מעל כל הרצונות והמצבים הקרועים שלנו, וכך שוב לפי אותו העיקרון, "על כל פשעים תכסה אהבה", אנחנו מייצבים את דמות הבורא מתוך החיבור בינינו.

עיקר המדידה שלי, ושוב אני חוזר למה שהתחלתי, אז עיקר המדידה שלי צריכה להיות במסירות נפש. עד כמה אני מרגיש את עצמי מסור לתהליך הזה, מסור לחברים, עוזר לכולם, מרגיש את עצמי כנציג של הבורא כלפי האחרים, ומוכן למסור את כל הכוחות, הרצונות, הכוונות, התכונות, והמאמצים שלי, כדי לייצב את התמונה האמיתית. כדי לסדר את כל החלקים השבורים בצורה שלמה, כי זה בעצם תפקידנו בזמננו, בדור האחרון, לגלות את אותו כוח אחד יחיד ומיוחד, אין עוד מלבדו, שעומד מאחרי כל התמונות האלה, הפעולות הללו. נגלה את זה.

שאלה: איך נדע שביססנו קשר אמיתי בתוך העשירייה?

אם אתם באמת מתחברים ביניכם כך שהכוח האחד שקיים בכל המציאות יכול כבר במשהו להתגלות בכם, אתם תרגישו את זה ביניכם. אתם תרגישו, זה כבר לא יהיה דמיון, אבל זה בתנאי שכל אחד מכם מוכן בתמיכה, בעזרה, בחיבור, להיות במקום האחרים בעשירייה. עד כמה שאתם מתחילים להרגיש ב מטרה אחת, ולא במילים אלא כבר בהרגשה משותפת ביניכם.

ועד כמה שהבורא מתגלה במשהו ביניכם, ואתם מרגישים שיש כוח שמחבר ביניכם, שנמצא בסירקולציה ביניכם, כל הזמן נמצא בכם. לפי זה אתם יכולים לאתר את עצמכם, שאתם מתקרבים לגילוי הבורא בתוך הכלי שלכם. והכלי כבר הופך במשהו להיות מחובר לאור הנפש דנפש.

שאלה: בעניין המדידה שאמרת עכשיו, איך מודדים מסירות נפש?

עד כמה שמה שאתה עושה, אתה עושה לצורך חיבור בתוך העשירייה. זה הכול.

תלמיד: המדידה היא בתוך הדעת שלי, למעלה מהדעת שלי?

המדידה היא לפי מה שאתה יכול למדוד עד כמה שכל הכוחות, המחשבות והפעולות שלך, כולן רק כדי לחבר את כל העשירייה לאחד.

שאלה: בעבודה בעשירייה, ההתמדה והמסירות נפש זה אותו דבר?

לא. התמדה זו התמדה שזה בעבודה ובפעולות, ומסירות נפש זה המצב שאליו מגיעים. שכבר הגעתי לכזה מצב שחלק מהרצונות שלי, או אפשר להגיד כל הרצונות שלי באיזו שכבה דקה מוכנים להיות במסירות נפש, זאת אומרת אני מוסר אותם להשפעה, לדבקות בבורא. זה נקרא "מסירות נפש".

שאלה: לפני יומיים שלושה הרגשתי רע בצורה קשה ולא יכולתי לזוז מהמיטה. דיברתי עם העשירייה וכולם ביחד נרתמו, ולמחרת קמתי כאילו לא היה שום דבר. האם אפשר לראות בזה פעולת השפעה מתוך חיבור של העשירייה?

זה שקמת למחרת ולא הרגשת שום תוצאות ממה שהיה, סימן שבזה עשית עבודה וחידשת את הכלי, ועכשיו אתה צריך לעבוד עם כלי חדש. ככה זה.

תלמיד: אני שואל את זה כי גם לפני חודשיים, היה לי אירוע מוחי לא קל ואז ביקשתי מהעשירייה, ותודה לאל אני כאן והכול עובד. האם יש בזה באמת השפעה של העשירייה בצורה יפה מאוד?

אתה עוד תראה עד כמה כל הפעולות שאנחנו עושים הן כולן נגמרות בזה שמגיע לנו רצון לקבל כל פעם גרוע יותר וקשה יותר, ואנחנו מרגישים את עצמנו "זה ממש לא לעניין, לא בסדר, איפה השכר שמגיע לי?", ואנחנו לא מבינים שזה דווקא השכר, שהרצון לקבל עוד יותר גרוע ועוד יותר גדול מתגלה ונותן לך אפשרות לעשות גם על פניו פעולת השפעה, פעולת החיבור.

שאלה: אמרת שבזה שאנחנו אוספים את הפאזל הזה בינינו, אנחנו מתארים נכון את התמונה של הכוח הזה.

פשוט אנחנו צריכים לתאר את המצב שהכוח העליון פועל בכולם, והכוח העליון שפועל בכולם, כולנו שונים ונעשים כל פעם יותר ויותר שונים זה מזה, ואז יוצא שאנחנו כל פעם כביכול מתרחקים זה מזה, אם אנחנו עושים עבודה טובה. עד שאנחנו רוצים, כמו תלמידי רבי שמעון, להרוג זה את זה, להשמיד, לברוח מעשירייה כזאת שכולם כאלה עבריינים, כולם כאלה לא טובים.

אנחנו צריכים כל הזמן להחזיק את עצמנו למעלה מזה, למרות שזה קשה מאוד, שאת הכול הבורא נותן לנו, מעורר בנו כנתונים מהכלי השבור, שאנחנו צריכים דווקא על פני זה לתקן את הקשר בינינו. ואז עם כל הרצונות האגואיסטים, הגרועים, השבורים, אנחנו צריכים למעלה מהם, על כל פשעים תכסה אהבה, לחבר את עצמנו עד מידת האהבה ובפנים יישארו הפשעים האלה, אנחנו עושים עליהם צמצום, מסך, אור חוזר וקשר בינינו והבורא מתגלה בקשר בינינו דווקא כשהוא הפוך מכל התנאים של הכלי השבור.

ההבדל הזה, הקונטרסט הזה שיש, הניגוד הזה בין הכלי השבור לכוח השלם, זה מה שאנחנו מגלים כגילוי הבורא בנברא.

תלמיד: הצורות המנוגדות האלה, הן בעצמן מכוונות אותנו?

לא, המצבים השבורים הם לא כל כך מביאים אותנו למצב מתוקן. אנחנו צריכים לחפש בינינו איך אנחנו יכולים לשלב את כל החלקים האלה מהתמונה הקרועה להרבה חלקים, איך אנחנו מייצבים בינינו כל פעם תמונה יותר ויותר מדויקת, וכך אנחנו מגלים את הבורא בהדרגה.

תלמיד: זו השאלה, איפה הדיוק, החדות של התמונה הזו, איך עלינו לתאר את זה יותר?

עד כמה שאנחנו מוותרים על האגו שלנו, מבטלים אותו, עד כמה שמוותרים אחד כלפי השני בתוך העשירייה ודואגים רק לחיבור על פני כוחות הדחייה והביקורת, לפי זה אנחנו כך מגיעים לתיקון.

שאלה: למה השבירה נראית תמיד רחבה יותר ביחס למה שאנחנו מנסים לעבוד כדי להתאחד?

כי זה מתגלה מתוך הרצונות האגואיסטיים הטבעיים שלך, שבהם אתה שולט, בהם אתה רואה, מרגיש, חי. יש לך הרבה מאוד מילים, אוצר מילים להגיד עד כמה אתה לא רוצה, סובל, לא מבין, לא מרגיש, דברים שליליים.

בוא נגיד כך, כמה אנחנו בעולם שלנו יכולים לכתוב, לצלם סרטים, כל מיני דברים על מצבים קשים, רעים, מצערים שאנחנו סובלים. על סבל יש לנו הרבה מאוד מילים, רגשות, ביטויים. מה שאין כן, על מצב טוב אין כל כך מה להגיד, "טוב", זהו. למה אין לנו על הטוב כל כך הרבה הבחנות כמו על הרע? הרי זה כנגד זה.

מפני שאנחנו לא מבינים, לא שקועים בטוב, אנחנו לא מעמידים את הטוב על פני הרע. אם היינו כך עושים אז היינו מוצאים אוצר מילים, ביטויים בכל מיני חיבורים בינינו יותר ממה שיש לנו עכשיו. אבל על הדברים הרעים אנחנו יכולים לדבר, לכתוב רומנים, סרטים, כל מיני יצירות, ועל דברים הטובים, טוב, מתחבקים, מתנשקים, שמחים יחד וזהו.

זו הבעיה, שאנחנו לא יודעים מה זה נקרא באמת להרגיש טוב, כי אנחנו בעולמנו לא מסדרים את הטוב כנגד הרע, על כל הפשעים תכסה אהבה, כמו נושא השיעור הזה, "על כל פשעים תכסה אהבה". אנחנו רוצים לגלות את האהבה, אנחנו רוצים לגלות בה את כל אופני הקשר, הצבעים, הרגשות שיש בחיבור. אנחנו יכולים לעשות את זה רק מתוך זה שאנחנו לא מוחקים מה שהיה קודם אלא מכסים, ואז החיבור מקבל אותן ההבחנות כנגד הצער, השבירה.

לכן הבורא, שהיה כלי פשוט, באור פשוט, שבר אותו, שאנחנו מתוך השבירה נגלה כמה הבחנות יש לנו בשבירה, כמה אנחנו בניגוד זה לזה, בשנאה, בדחייה, בריחוק, שיש לנו בזה הרבה מאוד הבחנות בעולם שלנו, כל ההתעסקות שלנו בזה, כל הזמן אנחנו מבררים כמה אנחנו לא זה עם זה. וכל זה כדי לכסות את זה אחר כך באהבה, כי לאהבה אין לנו הבחנות, אין לנו כל כך מילים, ואז נרגיש שיש לנו גם אותן ההבחנות באהבה כמו בצער.

כך נגלה את הבורא. אחרת אין לנו כלים, אין לנו מילים, אין לנו הבחנות כדי להרגיש אותו, לאתר אותו. מה זה "האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת"? זה אור לבן, אין שום דבר, אני לא מרגיש אותו, אני לא יכול לאחוז. הוא ממלא את כל המציאות, אין לי שום אפשרות להרגיש אותו.

לכן אנחנו צריכים להשתדל לחבר, צער ושמחה, רע וטוב. ואז אנחנו ניקח את כל הדברים שיש לנו בהרגשות, בלקסיקון, בפעולות, בהבחנות בדברים רעים, שיש לנו בזה לכל אחד עולם מלא של שלילה וחוסר שביעות רצון וכן הלאה, ואנחנו יכולים להעתיק את זה ולהעביר להבחנות חיוביות, וכך נגלה את הבורא לפי ההבחנות הללו.

שאלה: האם אני יכול באותו הזמן להיות אדם שמתנהג כלפי החברה כמו אגואיסט ובאותו הזמן להיות חבר לדרך שמבקש את החיבור בעשירייה ומחפש את הבורא? איך מתנהג מקובל בחוץ בחברה הרגילה?

כמו כל האנשים האחרים בסך הכול. בכל מצב תתנהג כמו הסביבה, לא בצורה רעה, אם אתה נכנס בין פושעים, אבל אתה צריך להתנהג כמו אדם מהרחוב, ולא אחרת.

תלמיד: מה שתגיד.

זה מה שאמרתי. תהיה טוב בכל מקום כמו האחרים.

תלמיד: האם המושג "מסירות נפש", זה המוכנות שלי להקריב את עצמי למען העשירייה, המוכנות להקריב את זמני, להקריב את האגו שלי? זה צריך להיות בינתיים כמשחק לפניהם בלי הרגש, והרגשות יגיעו יחד עם האור, כתוצאה?

לכל אחד ואחד מאיתנו יש נקודה שבלב שהיא חלק א-לוה ממעל. יש קשר בין הנקודה שבלב עם הבורא. יש חוט דק מאוד, שקושר את הנקודה שבלב והבורא. ואנחנו צריכים להשתדל להחיות את הקשר הזה. אז אם אני עובד עם כל הרצונות, עם כל התכונות, עם כל המקרים כדי לחזק את הקשר הזה, להיות כל הזמן בלהרחיב את הקשר הזה, לעשות את החוט יותר עבה, יותר חזק, יותר פועל בכל רגע ורגע, זה נקרא שאני נמצא במסירות נפש.

זו אחת מהתמונות, שאני יכול כך להביע את זה.

תלמיד: הקשר בין הנקודה שבלב שלי לבין הקשר במרכז העשירייה שלי עם הבורא, האם זאת הכוונה לנקודה שבלב, שיש להרחיב אותה?

אני לא רוצה לדבר יותר מידי על זה, כי אתם תתבלבלו, כמו שאתה עכשיו. ועוד יהיה לכם כל מיני דברים. תחפש קשר בינך לעשירייה ובינך לבורא, זה צריך להיות הכול בנקודה אחת, וזה באמת המרכז של העשירייה. לא רוצה לדבר על זה מדי.

שאלה: כיצד לשחק בצורה כזאת כדי לא לשחק יותר מידי, לא לעצבן אותם אלא לתת דוגמה אמיתית של מסירות, נאמנות ואהבת חברים?

תלוי בעדינות הנפש שלך. עד כמה אתה יכול לעשות את זה כך, שהחברים יקבלו את זה בצורה נכונה. אחרת, זה ידחה אותם במקום למשוך אותם.

שאלה: בעניין המצב החדש, שאנחנו התחלנו לדבר על התפילה המשותפת, הרגשה משותפת, שהבורא נמצא בינינו בסרקולציה. איך אפשר לתאר את המצב הזה?

לתאר את זה אנחנו יכולים בזה שאנחנו מדברים, קוראים מאמרים, נמצאים באיזו מין התקרבות, השתתפות. תבנו את עצמכם בצורה כמה שיותר מתוקנת. ולמרות שהתיקון שתעשו, זאת אומרת, הצורה המתוקנת, אתם רק תשחקו בזה, אבל המשחק הזה מושך את המאור המחזיר למוטב, וזה יתבצע בכם בתהליכים שאתם תתקנו את עצמכם. אם אתם משחקים בזה שאתם מחוברים, תשחקו בזה עוד יותר ועוד יותר, תנסו לשלב לזה את הבורא, לחבר לזה את הבורא, ואתם תראו עד כמה זה פועל עליכם שאתם באמת מתקדמים לחיבור. אין בזה שום פלא.

תלמיד: עדיין כל אחד מרגיש לפי הכלי שלו את העבודה. אז מה זה משותף?

זה נכון, שכל אחד מרגיש את עצמו שחי בתוך הרצון שלו, אבל תנסו לשחק שאתם נמצאים בחיבור ביניכם, זה הכול משחק. ומתוך משחק, תגיעו על ידי המאור המחזיר למוטב למצב אמיתי. אבל צריכים לבצע את זה, לא לשמוע ואחר כך לשכוח. נגיד אתם לוקחים על עצמכם היום, כל הזמן להיות במשחק שאתם מחוברים. יותר ויותר מחוברים כל שעה ושעה, ואתם תראו איך בסוף היום יכנס כבר משהו בתוך הרצונות, בתוך המחשבות, שזה יהיה שלכם. אבל צריכים לעשות את זה, להפסיק לדבר, ממש לבצע.

שאלה: מורגש שלתת דוגמה הרבה יותר קל מלקבל דוגמה. מה זה להתאמץ לקבל דוגמה?

מה שהחברים מחליטים, מה שהם משחקים בעשירייה לכיוון החיבור, אני רוצה לקבל כדבר האמיתי. אני מקנא בזה ואני רוצה לשייך את עצמי לזה.

שאלה: בעשירייה שלנו יש שלושה חברים שמגיעים קבוע כל בוקר. בנוסף כל בוקר מצטרפים עוד ארבעה, חמישה חברים ככה שאנחנו מגיעים להרכב של שישה, שבעה, לפעמיים תשעה, עשרה חברים. אתמול בערב קיבלנו הודעה מוזרה מקבוצת תל אביב, שבשם ההנהלה והצוות החברתי, הם מצרפים אלינו עוד עשרה חברים מהנקודה שבלב. זאת אומרת, ממצב שאנחנו נמצאים חמישה עשר כבר חברים בעשירייה, הם הפכו אותנו לעשרים וחמישה חברים. אני חושב שיהיה לנו מאוד מאוד קשה לעשות 3 זומים ביום. אנחנו נמצאים בזומים בדרך כלל ארבעה עשר, חמישה עשר חברים. להפוך את זה לזום של עשרים וחמישה חברים? אני לא מבין את ההודעה, והם לא התייעצו איתנו, לא כלום, בצורה מפתיעה הודיעו לנו "חברים יש לכם עכשיו 25 חברים בעשירייה". אז אני מתייעץ איתך. אני רוצה לדעת, מה אנחנו עושים?

אם אתם בדרך כלל נמצאים בשיעור 3 אנשים, אז מה אכפת לכם שיהיו עוד 100 אנשים רשומים? גם מתוך ה-100 אנשים האלה, אולי יצטרפו אליכם לפעמים אחד או שניים לשיעור. אנחנו סופרים בדרך כלל רק את האנשים שנמצאים בשיעור. מי שלא יכול, אין לו ברירה, אז הוא אחר כך שומע, אבל זו כבר שמיעה אחרת, הרבה פחות מועילה. אבל גם זה טוב.

זאת אומרת, אני לא יכול להגיד לך מה לעשות שם. אבל ישנם אנשים שלא משתתפים פיזית עם כל היכולת שלהם. אני אומר, "אנוס פטור" אבל בכל זאת, מ-15 איש שאתם נמצאים 3 בשיעור, איזה קבוצה זו, תגיד לי? לכן בשעה עכשיו שאתה מדבר אלי, אני לא יכול ברצינות לדבר איתך כי זה מצב חולני. אני לא מבין איך עושים את זה, איך זה יכול להיות? אני מבין מחמשה עשר אנשים נגיד 10 אנשים 8 אולי, חצי נמצאים בשיעור ועוד מתחלפים ומגיעים לפעמים. אבל שלושה? זו לא קבוצה. אולי פנסיונרים כאלה, זקנים שלא יכולים לקום?

תלמיד: הם אנוסים, אנשים שעובדים.

אל תגיד לי שמ-15 איש 12 אנוסים בעבודה, בפרט בתקופת קורונה.

תלמיד: כן אבל הם מגיעים 4 5 פעמים לשיעור בוקר. זה לא שהם לא מגיעים לשיעורי בוקר, הם לא מגיעים כל יום. מתוך ה-15 רק 3 מגיעים כל יום, כל היתר מגיעים 4 5 6 פעמים לשיעור בוקר.

אני שמח מאוד לשמוע איך אתה מגן עליהם, איך אתה באמת דואג שהקבוצה תישאר בצורה יפה לפני כולם. אבל זו בעיה.

שאלה: בהתחלה דיברת על רשמים, על השבירה, ועל כך שכל מה שאנחנו לומדים, אנחנו לומדים מהמקובלים הגדולים, זה תמיד מוביל אותנו להתפעלות או רשמים, כאילו אנחנו הולכים בשתי תדירויות שונות לחלוטין. רציתי לדעת האם ההתפעלות היא משהו שקושר אותנו בצורה אחרת לנשמה הזאת של אדם הראשון שבזמנו הייתה כולה מחוברת, האם תוכל להעביר לנו את המושג הזה.

כן. כמה שאנחנו מתפעלים גם מהשבירה וגם מהחיבור בינינו, בשני הקצוות הללו שאנחנו עוברים, ואנחנו לא בורחים מהשבירה, מגילוי השבירה, ואנחנו כן מתוך זה נמשכים לחיבור ובזמן החיבור אנחנו לא עוזבים את ההתרשמות שלנו מהשבירה, ובזמן השבירה אנחנו בכל זאת רוצים להזכיר זה לזה עד כמה אנחנו מגלים את החיבור. לכן בהתקשרות בין שני הקצוות הללו דווקא אנחנו מגיעים לאיתור המצב שלנו הנוכחי.

שאלה: האם יש התפעלות שבה חבר יכול לומר עד כמה הוא יכול להיות נאמן לחברה? כי ברגע שההתפעלות נעלמת לו הוא כאילו שוכח מהכול, הוא יורד. מה לעשות כדי שהנאמנות תימשך תמיד, שלא אאבד אותה, שלא אפול מהמצב.

אנחנו אף פעם לא יכולים לשמור על מצב שיהיה קבוע, כול מצב, תמיד הוא יתחלף למצבים יותר נעלים או יותר נמוכים, זה לא חשוב, אבל תמיד נהיה בין כל המצבים האלו. ומה שכן אני יכול לעשות כדי לשמור על עצמי בין מצב למצב, הוא רק להיות מחובר לעשירייה. כי חיבור בעשירייה מתחיל מהעולם הזה ולכן אם אני נמצא במסגרת, אז מה שלא ייצא, מה שלא יקרה, אני בכל זאת נמצא בה. ולכן אין לי בעיה, יש לי ביטחון שאני נמצא עם החברים ואז "איש את רעהו יעזורו", אנחנו בטוח נתקדם תמיד.

אבל אתה מבקש להישאר כל פעם במצב מסוים וזה לא טוב, זה נגד ההתפתחות. ההתפתחות היא בעצם כשכל הזמן מנתקים אותך מהמצב הקודם ומביאים אותך למצב החדש ואתה שוכח את מה שהיה אתמול או מה שהיה לפני איזה זמן, אתה שוכח את זה ואין לך ברירה אלא אם אתה מחזיק בקבוצה, אז יש לך תמיד איזה שטח שבו אתה יכול לקבוע את היסוד שלך וכך להתפתח.

קריין: מתוך מסמך "על כל פשעים תכסה אהבה" קטע מספר 4 של השל"ה הקדוש.

"אף על פי שחברך אינו שווה במידות כנפשך, חייב אתה לסבול אותו ולאהוב אותו, בעבור ה' שככה בְּרָאו." 

(השל"ה הקדוש. שער האותיות, ב')

ותמיד אנחנו רואים את החברים שהם קצת פחות מאיתנו עד שבמאמץ שלנו אנחנו יכולים להעלות אותם למעלה מאיתנו. וגם זו שאלה, עד כמה אנחנו עושים את זה, האגו שלנו בכל זאת נותן לנו לעשות זאת רק בהנחות מיוחדות. מה זה נקרא שאני חייב לסבול את החבר? זאת אומרת, עד כמה שהוא נראה לי או לא נראה לי, לא חשוב, אני חייב כל הזמן להצדיק אותו. אם הוא משתתף בעשירייה, אם הוא נותן כמה שהוא מסוגל כוחות, אם הוא מקיים את הקשר בינינו, אני חייב להגיע למצב שאני נמצא ממש באהבה אליו עם כל הביקורת שלי. אני יכול יחד עם זה להתווכח עימו ולהיות ברוגז, לא חשוב, אבל אני מחזיק אותו כחבר, כמישהו שנמצא בדרך. וזה לא שייך לזה שאין בינינו קשר פנימי, רגשי, ולא כל כך גשמי, זה לא חשוב, העיקר שאני מרגיש אותו כשותף בדרך בכל זאת. שותף רע, שותף טוב, לא חשוב, אנחנו יחד בכל זאת מתקדמים למטרה.

קריין: קטע מספר 5 רב"ש.

"אומר רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות. היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כישרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת." 

(הרב"ש. מאמר 1 "עשה לך רב וקנה לך חבר- א" 1985)

שאלה: איזו מעלה אני מפספס כשאני לא רואה את החבר, מה המעלה הזו בדיוק?

בכך שאתה לא רואה את החבר, אתה מפספס את ההבחנות שלך, את חלקי הנשמה שלך. כשאתה מתחבר אליו, את כל הדברים הטובים שאתה מגלה בחבר אתה כביכול מחבר אליך, זה הופך להיות הכלי הרוחני שלך ובזה שאתה מזלזל ולא רוצה להתחבר עימו, אז כביכול אתה מפסיד מהכלי הרוחני שלך ואז יחסר לך בגילוי הבורא, כי אנחנו מגלים את הבורא בזה שאנחנו מתחברים בינינו.

תלמיד: וכשאני אצליח לעשות את זה, איזו מעלה אני אזהה בכל זאת? הרי לא מדובר על זה שפתאום אני אראה אותו פרופסור באוניברסיטה, יש מעלה רוחנית בטח. דבקות? מה אני אראה?

אתה תראה שהוא לא חבר ולא זר, אלא זה חלק מהנשמה שלך שעכשיו התחבר אליך, שאתה מחזיר אותו אליך, ולפי זה אתה מגלה את הבורא, בחלקים המשותפים.

תלמיד: והדרך להגיע לזה היא מסירות הנפש שציינת קודם?

מסירות נפש לבורא, זה צריך להיות לנו, אנחנו מפתחים את זה. מה שאני רוצה בסך הכול הוא להגיע לכזאת נתינה, השפעה, מסירות כלפי הכוח העליון, כך שאגלה בהדרגה את אותו יחס ממנו. מסירות נפש זה דבר גדול. זה הדדי, מה שצריך להיות בינינו לבורא. מצידו זה קיים, מצידנו רק במידה שאנחנו עושים את זה בעשירייה, אז אנחנו מפתחים את הכלי הזה למסירות נפש לבורא ואז במידה הזאת מגלים אותו.

שאלה: בהמשך לנושא הנוכחות, אם החברים יגיעו כל יום, אבל לא לכל השיעור, האם עשירייה כזאת יכולה להצליח?

כן. יותר טוב שהם יבואו לחלק הראשון של השיעור נניח, שעה או שעה וחצי, מאשר בכלל לא. יש כאלה אנשים בינינו, אני מכיר חלק מהם ואין לי שום בעיה איתם. הם בכל זאת נמצאים בשיעור, בזה שהם באים לשיעור הם מתקשרים לכולם, תופסים את הרעיון של השיעור, את העניין, הם מתקשרים אלינו, נמצאים בהרגשה משותפת איתנו ואז, נניח שעה לפני סוף השיעור עוזבים. אז מה? אין בעיה, יותר טוב מאחרת, מכלום. תנסו כך לעבוד על האנשים שלא מגיעים לשיעור, שיבואו לפחות לחלק, שייכנסו לתחילת השיעור. אנחנו מתחילים לפי שעון ישראל בשלוש אז משלוש עד ארבע זה הכול, ואחר כך שילכו שוב לישון.

שאלה: פה באוסטרליה שיעור בוקר נופל בצהריים ויוצא שאני יכול להשתתף בשיעור בוקר רק דרך שמיעה בסביבה טובה, האם זה נקרא להשתתף בשיעור?

ודאי שכן, זה יותר טוב ממה שתעשה אחר כך אולי, בזמן הפנוי ,שאתה גם תראה, זה לא חשוב שאתה לא רואה, מה יש כאן לראות, את הפרצוף שלי או את הפרצופים של החברים, העיקר שאתה שומע.

תלמיד: אבל זה גם אומר שאני לא יכול להשתתף בסדנאות.

כמה סדנאות יש לנו בשיעורים? כמעט ולא. תשתתף כך זה בסדר, תאמין לי זה ייתן לך הכול.

שאלה: דיברת מקודם שאם החבר משקיע בשיעורים, בעשירייה צריך להצדיק אותו, אבל אם הוא לא יכול להיות כל יום בשיעור ולא יכול כל הזמן להשקיע אבל הוא עושה את זה חלקית, האם לא צריך להצדיק אותו, הוא לא חבר, איפה הגבול?

אני אגיד לך רק דבר אחד. כמה שאתה אומר שהחבר שלך בסדר, אם הוא לא נמצא איתנו בזמן שהוא מסוגל להיות איתנו זה נקרא בגידה, והכוח הרוחני לא הולך יחד בקשר כזה. לא מן הסתם דיברתי בהתחלה על מסירות נפש. מסירות נפש זה שאני מוסר את עצמי לכל פעולת ההשפעה. אם הוא לא עושה את זה לגמרי מעצמו, אני מבין שהוא לא מסוגל, לא מתוקן כמונו, אבל אם הוא לא משתדל להיות בזה לפחות במשהו, הוא לא חבר. אנחנו נמצאים בקרב עם האגו שלנו.

קריין: קטע מספר 6 רב"ש.

"איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"."

(הרב"ש. מאמר , חלק א'. 17 "בענין חשיבות החברים" 1984)

שאלה: רב"ש כותב שעל כל פשעים תכסה אהבה. זה בתוך הדעת?

רצוי, הוא כותב במקום אחר, שאם אני יכול לדבר על החבר שהוא גדול בעיניי למעלה מהדעת, אבל עוד יותר טוב אם אני מדבר עליו שהוא גדול בתוך הדעת.

תלמיד: אבל למה הוא אומר שבתוך הדעת זה יותר טבעי שהוא רואה שעל כל פשעים תכסה אהבה?

זה הטבע. אז אני מגיע באמת לאמת שכולם יותר גדולים ממני.

תלמיד: צריכות להיות שתי קומות, קומה אחת "על כל פשעים", וקומה שניה "תכסה אהבה", זאת אומרת שיש פשעים ומעליהם אהבה. אז מה זה אומר שהפשעים מורגשים או שהם לא מורגשים?

פשעים נקרא שאני רוצה להוריד את החבר, שתמיד אני מרגיש שדרישת האגו שלי יותר גבוהה מאחרים, אני תמיד מצדיק את עצמי, מעלה את עצמי וכן הלאה.

תלמיד: ומעל זה אני צריך לעבוד בלאהוב אותו ומה לראות?

שהוא יותר גבוה ממני.

תלמיד: מה קורה עם שתי התפיסות האלו?

זה נגד האגו שלי.

תלמיד: אבל הן מבטלות אחת את השנייה?

ודאי שכן, איך יכול להיות שאני חושב טוב על מישהו מצד האגו שלי? אף פעם.

תלמיד: אז כשאני מכסה באהבה מה קורה לפשעים, הם נשארים או שלא?

הפשעים נשארים, אני מקבל מלמעלה כוח מיוחד שעוזר לי להתגבר על הפשעים. שדווקא אותם הפשעים, אותו הזלזול שיש לי כלפי החבר, אני מבין שזה בא לא מהחבר שאני רואה בו כל מיני ליקויים, אלא מתוך הרצון לקבל שלי ש"כל הפוסל במומו פוסל", שבגלל שיש בי מומים כאלה אני רואה את החבר לא מספיק מושלם.

תלמיד:, אז למה הוא כותב שזה בתוך הדעת?

לפי ההרגשה, אני צריך להגיע להרגשה. אני צריך בזה להיות גם למעלה מהדעת, זאת אומרת לקבל את החבר שהוא יותר גדול, שהוא מושלם, שהוא נמצא ממש בצורה המתוקנת, אבל זה כדי להתחיל את העבודה. אבל סוף העבודה רצויה להיות בזה שאני מקבל אותו בתוך הדעת, שככה הוא באמת. זה יותר גבוה.

תלמיד: ברור, ואז יש רק הרגשה אחת, אין את הקונפליקט בין הפשעים לאהבה?

הקונפליקט קיים תמיד אבל הקונפליקט הוא פנימי שלי.

תלמיד: אז מה ההבדל בין שני השלבים?

בין מלכות ובינה שלי, בין מה שאני רוצה לקבוע ברצון לקבל שלי לבין מה שאני רוצה לקבוע ברצון להשפיע שלי, הקונפליקט תמיד יהיה.

תלמיד: אז סדר העבודה שהוא כותב פה "א. בחינת אמונה למעלה מהדעת להסתכל על החבר" ואז "ב. בתוך הדעת שזה יותר טבעי". אלה שני שלבים בעבודה?

אלה שני שלבים. כדאי אולי לקרוא את המאמר הזה כולו, זה מה שאני ממליץ.

שאלה: את שני התנאים האלה אני צריך להתחיל תמיד עם אמונה מעל הדעת, תמיד לנסות להרגיש את החברים, ובסופו של דבר להגיע למצב הזה של לראות אותם גדולים בתוך הרצון?

זה רצוי, אבל צריכים להשתדל לעשות את זה, לקבוע את זה, ואז נראה מתוך הניסיון שלנו מה אנחנו עושים. נשתדל כך לעשות, "על כל פשעים תכסה אהבה", דבר פשוט כאילו. בואו נגיע לזה שאנחנו רואים את הפשעים בחברים, דברים שאני לא אוהב אותם, שנראים לי לא טובים, נשתדל לכסות אותם ביחס אהבה אליהם, מפני שהם חברים ואני הולך איתם בדרך, וכל "הפוסל במומו פוסל", מכל מיני סיבות. בואו נגיע למצב שאנחנו נמצאים איתם באהבה על פני כל המצבים שיש בינינו שאני לא מסכים איתם.

תנסו לעשות את זה קודם ואחר כך נראה. זה לא פשוט כי אנחנו בונים בזה כלי כסנדוויץ', כי זה מה שאני מרגיש ברצון לקבל שלי, ומה אני צריך להרגיש ברצון להשפיע שלי. וכאן יש לנו כבר את הדואליות הזאת שאנחנו לא כל כך רגילים אליה.

תלמיד: האם כשעוברים מצד אחד לשני, זה המקום שאנחנו מיישמים את כל התורה של הרב"ש ושל ביטול, תפילה, והדבקות בינינו? זה בדיוק במקום הזה?

נכון, כן, זאת הנקודה.

שאלה: אני הרגשתי אותה הרגשה שבסופו של דבר היה עדיף באמת לאהוב בתוך הרצון, בתוך הדעת.

וודאי.

תלמיד: האם בסופו של דבר אני צריך להגיע לאהוב מעל הדעת, אבל בתוך הרצון בסופו של דבר זה כמו אישור שהעבודה נעשתה בצורה נכונה, שהשלמתי את התהליך הזה והגעתי למצב חדש? ברור שיש שינוי, אבל האם זה שאני רואה את הגדולה בתוך הרצון זה סימן של התקדמות?

כן, גם זה סימן של התקדמות. בכל פעם שאני מקבל צורה חדשה אני צריך להאמין שהצורה הזאת יותר מתקדמת, אמנם היא יכולה להיות שלילית, קשה, אבל תמיד זה בהתקדמות.

שאלה: כתוב במאמר שעלינו להתייחס לחברים כאל גדולים, אבל אנחנו גם אומרים שאם חבר עוזב אותנו הוא לא חבר, אז המושג "חבר" קשור כאן?

בעברית חבר זה מהמילה "חיבור", מי שנמצא אצלי בחיבור נקרא "חבר", וכך אנחנו צריכים לראות את הדברים.

אם לא ברורה לכם איזו הגדרה אתם צריכים ללכת לשפה העברית, כי עברית נובעת מתוך כלים רוחניים, זה מגיע אלינו משם. זו לא שפה שאנחנו משתמשים בכל מיני דברים גשמים כמו שבימינו. בעברית השתמשו רק כדי לדבר על רוחניות. בבבל השתמשו בשפה הארמית, בתקופות אחרות השתמשו בכל מיני שפות אחרות. עברית היא שפה שמדברת על רוחניות, ולכן תבדקו את המילים. זה לא כמו פרנד באנגלית למשל, אלא חבר בעברית זה מהמילה "חיבור". אם הוא לא יוצא מהחיבור שלנו, מהעשירייה שלנו, הוא לא חבר.

קריין: קטע מספר 7 מתוך "אוהב ישראל".

"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. והעצה היעוצה לזה, להסתכל במי שכנגדו, היינו אם יראה באדם אחר, שעושה איזה דבר שלא כהוגן, יחשוב גם הוא בדעתו, מפני מה הזמין ה' לפניו לראות הדבר הזה, אם לא כי הנגע הזה נוגע בקירות הבית שלו, ומחמת הסתת היצר, טָחוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת." 

(אוהב ישראל. ליקוטים חדשים, בראשית)

זאת אומרת, "כל הפוסל במומו פוסל", זה אותו הכלל, שאם אני רואה משהו בחבר סימן שזה נמצא בי. וכאן ישנה הדואליות הזאת, האם אני צריך לתקן את עצמי עד שלא אראה את הדברים האלה בחבר, או שאני צריך לבקש ולדרוש מהחבר באיזושהי צורה שהוא יתקן את עצמו? זה מפריע לקבוצה כולה או זה מפריע רק לי? איך אני מאתר את הדברים האלה עד כמה שהם נמצאים בצורה אמיתית או נדמה לי, וכן הלאה. יש כאן הרבה מאוד ספקות ובירורים שאנחנו עדיין לא ממש שולטים בהם. נתקדם לזה, מה לעשות.

שאלה: איך זה שאני רואה בתוך הדעת שהחברים גדולים ממני עוזר להתקדמות בעשירייה?

כי אז אתה נכלל מהם, אתה רוצה להתכלל בהם, אתה רוצה לקחת מהם דוגמאות, וכך אתה מתקדם. לפי מה אתה מתקדם? לפי מה אתה רואה את הדברים? הקבוצה זו הסביבה הרוחנית שבה אתה מתפתח. אם אתה מעריך אותם כיותר גבוהים, לפי זה אתה יכול להתפתח.

בעולם שלנו אנחנו מסתכלים על העולם ומתפתחים לפי העולם. אבל בעולם הרוחני שאתה לא רואה את העולם, אז רק זה שאתה מחזיק בחברים, רק מזה יש לך אפשרות להתפתח לדרגות יותר גבוהות, עד כמה שהחברים יותר גבוהים בעיניך. אי אפשר אחרת.

לכן כדאי לך כל הזמן לתאר את העשירייה במצב יותר גבוה ואז לפי זה אתה תגדל. כל העבודה שלנו, הבעיה שלנו, כל הבעיות שאנחנו מרגישים שלא מתקדמים, זה מפני שאנחנו לא מעלים את העשירייה כל אחד כלפי עצמו. אני צריך להעלות את העשירייה שלי יותר גבוה כל פעם, יותר גבוה, יותר גבוה, ואז גם אני יחד עם זה יותר אעלה, יותר אעלה, ואז אתקדם ברוחניות. אבל מפני שאנחנו לא עוסקים בהעלאת העשירייה בעינינו, אז אנחנו דורכים במקום, כי זה המנוף להתקדמות.

בעולם הגשמי אנחנו מתקדמים בעולם הגשמי. בעולם הרוחני, אין לי עולם רוחני, אני לא יודע מה זה. יש לי סביבה, לפי כמה שאני משקיע בסביבה, כמה שאני רוצה להעלות אותה בעיניים לפי הערכה שלי כלפי הסביבה, לפי זה אני גדל. הכול נמצא בידיים שלי, ואנחנו לא עושים את זה. אתם מבינים? זו הבעיה.

אנחנו אומרים, יש לי חברים שהם באים אחר כך ושומעים שיעור מוקלט, בזמן השיעור הם לא יכולים להגיע ואני מצדיק אותם. אבל אין לי עשירייה, אין לי מאיפה להתקדם. לפי מה אני אמשוך את עצמי לרוחניות. אנחנו פשוט שוכחים את העיקרון ההכרחי.

שאלה: אם העשירייה הגיעה למצב של מפגש מתוך קשיים ומתוך אתגרים ואחרי זה מתוך זה מגיעה שמחה, האם זו שמחה של כנופיה, שמחה מתוך זה שהיא התגברה או שמחה של עשירייה שמתקדמת לבורא? האם כדאי לבדוק את זה איכשהו ואם כן, איך בודקים?

לא צריכים לבדוק שום דבר. אנחנו צריכים רק להשתדל להיות יותר ויותר מחוברים בינינו בתקווה לגלות את הבורא בקשר בינינו, בתוך העשירייה, במרכז העשירייה, ורק לזה להשתוקק, ומזה להתרשם. וכל אחד צריך לקנא בחברים עד כמה שהם יותר מוצלחים, יותר משקיעים כוחות. ואני לא מוריד אותם בעיניי אלא ההיפך, אני מעלה אותם בעיניי כדי עוד יותר ועוד יותר לקנא בהם.

שאלה: אם אני רואה בחבר משהו כמו פרי שעדיין אינו בשל, האם זה אומר שאני עדיין רואה בו פגם?

אתה חייב לראות הדברים השליליים כמו שהם, לא לטשטש אותם, לא למחוק, אלא יחד עם זה עכשיו אתה צריך לעשות מזה תמונה אמיתית יותר ויותר גבוהה, שמה שאתה רואה רע בחבר, זה רע שלך, ואתה צריך במקום זה לתאר אותו כטוב. ואל תגיד שזו לא אמת, האמת היא שאני רואה בו רע, איך יכול להיות שזה טוב? על זה כתוב "עיניים להם ולא יראו". שכמה פעמים תעשה בצורה כזאת תרגילים ואתה תראה עד כמה הדברים האלה הם לא אמיתיים אלא הכול תלוי בקביעה שלך.

ואחר כך תגלה, אם אתה אוהב אותו, אתה לא רואה צורה שלילית שבו. אם אתה לא אוהב אותו, אתה בכל דבר רואה את הדברים הרעים שהוא לא בסדר. זאת אומרת אין כאן משהו טוב ומשהו רע. אלא אתה תמיד צריך להגיד ש"כל הפוסל במומו פוסל", ובצורה כזאת תקבע צורה יותר ויותר אמיתית.

שאלה: לראות את החברים יותר גדולים, יותר גבוהים בתוך הדעת, משמע שהגענו לאיזו שליטה באגו שלנו?

אני לא יכול להגיד כך. אנחנו תמיד צריכים להיות בתנועה, אם אני רואה משהו רע בחברים אני צריך מזה להפוך את הצורה הזאת לחיובית, לטוב, מנגטיב לפוזיטיב, זה מה שאני צריך לעשות, וכך להתקדם. וכל פעם לראות שיש לי כאלה הבחנות, שליליות חיוביות, שליליות חיוביות, וכך אני מתקדם.

שאלה: איך שהסברת את הדברים זה נראה שזאת אמת אוניברסלית לכל אדם, ברגע שהם רוצים להתחבר למטרה זה גם ישרת אותם.

נכון, גם בעולם הגשמי שלנו אנחנו יכולים להשתמש בעיקרון הזה ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

שאלה: זה מרגיש שיש שני מצבים בעבודה הזאת, אחד הוא שאני מזהה את הפשעים מצד החברים ועל זה אני צריך לכסות באהבה, והשני הוא שאני הפושע היחידי שיש בעשירייה ואני צריך לעבוד באהבת חברים. איפה אני מכניס את הבורא בעבודה הזאת?

הבורא לא בזה ולא בזה, הבורא זה מי שמייצב לך את המצב, מי שמייצב לך את המחשבה, שבתוך המצב הזה ומתוך המחשבה הזאת עכשיו אתה פועל. הבורא רוצה לתת לך כמה תנאים שאתה מסדר את עצמך לפי התנאים האלה ואז אתה נמצא בהתקשרות יותר קרובה עימו.

שאלה: איזה חוש פועל בתוכנו בתפיסת מציאות רוחנית?

השפעה, ולא יותר.

שאלה: להשתמש בעשירייה כמנוף להתקדמות זה דבר שרואים את זה יותר בישיבות חברים. איך עושים את זה בתוך העשירייה?

לא, זה רק בתוך העשירייה. מה שאתם מבררים בין העשיריות זה לא שייך בדיוק לרוחניות. הכול מתחיל ונסגר בתוך העשירייה, וכשאנחנו מתקשרים ליתר העשיריות אחר כך זה כדי שאנחנו נכלול את כל העשיריות בעשירייה אחת. העבודה שלנו היא בעשירייה, לא יכול להיות יותר מזה. ובין העשיריות לא יכולה להיות עבודה רוחנית, זה רק כדי להתכלל, לכלול בתוך העשירייה עשירייה אחרת, אבל בכל זאת העבודה ממשיכה להיות בתוך העשירייה.

שאלה: מה זה להגביר את הקצב, לזרז את הזמן בתוך העשירייה? כי אנחנו כל הזמן נמצאים בדינאמיקה וזה הופך להיות כל פעם שגרה. איך להתגבר על זה ולעשות את הדבר הנכון, להגביר את הקצב, להיות כל הזמן בפעולה?

להגביר את הקצב זה נקרא שאני כל הזמן נמצא בנטייה לחיבור יותר פנימי בינינו, להיות כאיש אחד בלב אחד. אני רוצה שזה יקרה, לא מסוגל, אבל בנטייה לזה. אני רוצה שהבורא יעזור לי בזה, לכלול את כל החברים בליבי. זה כמו שרב"ש כותב על החברים.

שאלה: האם עיקר העבודה מתבצעת בשיעור עצמו עכשיו?

האם עיקר העבודה מתבצעת בשיעור? לא, בשיעור זו עבודה אבל לא ממש ביצוע. אני מקווה שבין השיעורים אתם מתחברים ביניכם ומדברים ומבינים עד כמה שאתם צריכים עוד יותר להתכלל כי זה עיקר העבודה. בשיעור נכללים יחד אבל זה לא כל כך העבודה שלכם הפרטית, אישית. ולכן חוץ משיעור צריך עוד פעם או פעמיים, רצוי פעמיים ביום איזו פגישה שאתם שם יותר מרגישים זה את זה ללא מורה, ללא קבוצה גדולה, אלא רק העשירייה בצורה כזאת אישית, פנימית, אינטימית, שאתם מתחברים ביניכם כדי ליצור תא לגילוי הבורא שהוא רק שלכם.

שאלה: האם עלינו לנסות לחקות את הדברים שמרשימים אותנו אצל החברים?

תנסו.

שאלה: אני מנסה להבין, נראה כאילו שיש פה שתי רמות, מצד אחד, אני רואה את החבר כפסול, אני פוסל אותו במום שלי, ומצד שני, יש עוד רמה, שנגיד כל העשירייה או לפחות רוב החברים רואים גם את המום הזה.

זה לא חשוב. אז כולם רואים את המום. אם כולם אגואיסטים, מה אתה יכול לעשות, להגיד שהם כולם צודקים? אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו לא רואים שום מום באף אחד, ומה שאנחנו רואים בעצמינו, רואים שזה הבורא כך עשה כדי שאנחנו נתעלה למעלה מהמום הזה באהבה לאחרים. זה הכול. תתחילו קצת לעבוד בזה, לזוז, אתם תראו את זה מהחיים. במילים, כל פעם אנחנו חוזרים על אותן המילים.

שאלה: אני מבין שכל העבודה שלנו היא בתוך העשירייה, אבל אתמול אמרת שבצפון אמריקה יש מצב קשה בכל המדינה. האם בגלל המצב בצפון אמריקה אנחנו צריכים לעשות איזו עבודה בין העשיריות בצפון אמריקה?

לא, בינתיים אתם צריכים לעשות עבודה כמונו. אל תעשו כל מיני חשבונות כלפי צפון אמריקה במיוחד, יש איזו נטייה לצפון האמריקאים לעשות מעצמם משהו מיוחד, אז תפסיקו עם זה, תעשו מה שאנחנו לומדים, מה שאנחנו מבצעים, ובזה תראו איך נכון לראות את המצבים שלכם. וכשיבואו מצבים מיוחדים אז יבואו, לא נורא, הם יעברו, אתם אפילו לא תרגישו אותם המצבים, כי זה לא מגיע אליכם, זה מגיע כדי לקדם את העם והעולם, אבל לא אתכם.

אתם צריכים לדאוג רק לחיבור כמו שאנחנו לומדים, אותה שיטת החיבור צריכה לפעול ביניכם. ושהתנאים החיצוניים לא כל כך ישפיעו עליכם, אל תהיו כל כך מושפעים מזה. הבורא ישחק עוד עם כל המצב שלכם הרבה פעמים לכאן ולכאן, כדי כל פעם לטרוף את הקלפים האלה, ולהראות לכולם שהשכל האנושי לא יכול לשלוט בכל המצבים הללו. תתחילו להתעסק ברוחניות במקום בגשמיות הזאת.

שאלה: כל חבר עובר מצב בדרך הרוחנית שלו, שהוא מגיע לשיעורי בוקר ומשתתף בכל הפעילויות אבל קשה לו מאוד להתרכז ולשמוע, זה כאילו נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה?

זה כדי שהוא יתחבר לחברים ולבורא, ורק בצורה כזאת שהוא מחובר עם החברים ועם הבורא, אז הוא יוכל לשמוע מה שקורה בשיעור בצורה פנימית, לא דרך האוזניים אלא דרך הלב. אם אני מחובר לרמקול, אז אני מחובר לשיעור? חיבור לשיעור זה אם אני רוצה בזמן השיעור להתחבר עם החברים לכלי הרוחני, ובו בכלי הרוחני הזה להרגיש שינויים, כל מיני הבדלים, מה קורה, מה מתרחש, ומזה אני אקבל גם כן התרשמות מהשיעור.

לכן אנחנו מתאספים לפני השיעור ומשתדלים להגיע לאיזה חיבור. ואחר כך בזמן השיעור אנחנו לא עוזבים את החיבור אלא רוצים יותר ויותר להגדיל את כל הוויברציות שבו, את כל ההתרשמויות, ושזה ינגן בינינו, ואז כך אנחנו שומעים את השיעור בצורה פנימית.

שאלה: האם צריך לראות כל הרגשה או מחשבה שלילית על חבר כהזדמנות לעוד סוג של חיבור וזוהי הראייה הנכונה?

ודאי, איזו שאלה, כן.

שאלה: האם להחליט שתופעה אצל חבר זה מום או לא מום, זה בעצם להצדיק או לא להצדיק את הכוונה הפנימית של החבר?

אנחנו צריכים כל פעם להגיד שמה שאני רואה אצל החבר כמום זה מום שלי, כך כתוב, וכך המקובלים אומרים שאנחנו חייבים לכוון את עצמנו. אז מה אתה שואל?

תלמיד: שהפעולה החיצונית שאני רואה אצל חבר לא גורמת לזה להיות מום או לא, אלא בעצם אם הוא היה בכוונה או במאמץ הנכון?

זה אתה פוסל אותו, מאיפה אתה יודע את הכוונות שלו? מאיפה אתה יודע את המחשבות שלו? אתה רואה מעשה, ולפי המעשה שלו אתה מחבר לזה את הכוונה שלך. אתה צריך תיקון.

תלמיד: נכון, אז בעצם אם אני מצדיק את הכוונה שלו ואת המאמץ הפנימי שלו אז זה לא מום?

נכון, אתה בזה תיקנת את המום שלך. זה נקרא ש"איש את רעהו יעזרו".

תלמיד: כלומר אני לא שופט את המעשה שלו, אלא שופט את המאמץ הפנימי שלו, את הכוונה שלו, או שאני לא שופט אלא מצדיק?

אתה שופט את עצמך כמה שאתה פוסל אותו ובזה אתה מתקן את עצמך.

שאלה: אם בשיעור זו לא עבודה, ואחרי השיעור אנחנו נפגשים פעמיים שלוש, קוראים, מדברים אבל לא מרגישים, אז מתי העבודה בעצם קורית?

לא יודע, תשאלו את עצמכם, אולי כל החיבורים שלכם, כל הפגישות שלכם הן פגישות פורמאליות. אז לפחות כך שאנחנו קוראים מאמרים, וכל פעם אנחנו עוד יותר ועוד יותר בולעים את המאמרים האלה, ולאט לאט זה פועל מתוכנו. אבל רצוי גם לעשות בירור, מה השגנו, באיזה צורה אנחנו נמצאים, מה צריכים לעשות. להשתדל להיות יותר קרובים פנימית בתפיסת המציאות, בנטייה למטרה, יותר קרובים, יותר מבינים זה את זה. סתם לקרוא חומר זה נקרא "זר", ואנחנו לא מתקרבים מזה זה לזה.

תלמיד: כך זה מרגיש "זר", קוראים אבל בעצם יש מילים באוויר אבל אין בזה אחיזה.

למה שלא תדברו לפני שאתם מתחילים לקרוא מה אתם רוצים מהקריאה, ואחרי שאתם קוראים, אפילו טוב מעט בכוונה, איך זה השפיע עליכם. זה בתנאי שאתם לא בטוחים שאתם בכלל חושבים על החיבור ביניכם. תדברו, תדברו על זה.

שאלה: איך יוצאים מהאדישות במצבים שאין יחס של אהבה או שנאה לחברים?

צריכים לעורר את האדישות שלנו, עד כמה היא הורסת את הכול. מצב טוב או מצב רע, כמה שהם מתחלפים יותר ואנחנו נזרקים מטוב לרע ומרע לטוב, זה נכון, זה טוב, אלה סימנים של בירורים. אבל אם אנחנו נמצאים במצב שלא אכפת לנו כלום אז אנחנו לא נמצאים בדרגת אדם אלא בדרגת דומם, צומח או חי. אבל יכול להיות שזה רק סתם דומם, שלא אכפת לי כלום, אני לא שומע, אני לא מתרגש, זה לא ישפיע עלינו, תעשו משהו מעצמכם.

אני ממליץ לעשות סעודה, כל אחד מביא לפני המסך שלו, לפני המצלמה שלו, איזו צלחת, לא חשוב מה, וגם איזו כוסית ויסקי או משהו, ועושים לחיים ואוכלים וכך מדברים ביניכם, בזמן הארוחה. זה בדרך כלל מקרב, מחמם את המצב, מרכך את היחסים, תעשו את זה ותמשיכו הלאה.

שאלה: אני לא מצליח להבין, איפה אני פוסל במומי ואיפה לא. למשל אם אני רואה שהחבר נניח לא עומד במה שהגדרנו כחבר בעשירייה, זה נקרא שאני "פוסל במומי"?

זה לא חשוב, אתה צריך להתייעץ עם החברים ולשאול אותם, האם אתה צודק, לא צודק, האם הם חושבים כך או אולי אחרת, כדאי בכל זאת להתייעץ עם כולם. נניח שאתה לא חושב, לא רואה, שהחבר עושה טוב, מתחשב, מתנהג טוב וכן הלאה, יש לך איזה ספק, יש לך [משהו שנראה] לא בסדר, ואתה רוצה להפטר אולי מההסתכלות הזאת, אז תתייעץ עם החברים מה הם חושבים.

תשתמשו בכל המצבים האלו כדי לבטל את כל הביקורת, לבטל את החיבורים הקודמים ולהגיע לחיבורים חדשים. אל תהיו בקשר ג'נטלמני, בכפפות, זה לא יועיל לכם.

תלמיד: נניח שהתייעצתי עם החברים ואנחנו מסכימים שהחבר לא עומד במה שהגדרנו, איך אני מצד אחד מתייחס לחבר כגדול ומושלם, ומצד שני עדיין רואה את זה שהוא לא עומד בהגדרה?

תדבר איתם. למה אתה שואל אותי? אתה צריך לשאול את החברים שלך, ואז ביחד תחליטו, זה נכון או לא נכון, כך או כך. אתם אפילו יכולים לצרף לזה גם אותו חבר שעליו אתם מדברים, אבל זה בתנאי שאתם יכולים להעלות את הדיון הזה למעלה מהאינטרס האישי, שזה לטובת כולכם. ואז אותו חבר שהוא כאילו הסיבה לכל הדיבורים האלה, הלא נעימים כאילו, הוא לא צריך להרגיש שהוא נמצא עכשיו בנחיתות כלפי האחרים, בפגם, אלא ההיפך, הוא הטריגר, הוא אותה הסיבה שעל ידה החברה מתקדמת. כך אנחנו תמיד מתקדמים, מגילוי הרע לטוב. לכן זה שמגלים בי כל מיני צורות לא מתוקנות, זה לא פגם, זה ההיפך, אני דווקא שמח שעל ידִי החברה מתקדמת. אם אנחנו מטרתיים, אין לנו שום בעיה עם כל הדברים האלה. מה מזה שאני רע? אני שמח שגילוי הרע בי מקדם את כולם.

תלמיד: זה ברור, אנחנו מנסים לעשות את זה אבל יש כל הזמן סוג של פחד אצל החברים שאנחנו נפגע בחבר.

הכול תלוי בהכנה. הכול תלוי בהכנה.

שאלה: מהו המצב הזה שאותו אנחנו מגלים בעשירייה של "אדם אחד עם לב אחד"?

שאנחנו נמצאים בקומה הראשונה מנוגדים, שונאים, דוחים זה את זה, בצורה כזאת שאני לא רוצה לסבול את החברים, לא סובל אותם ממש, ובקומה השנייה אנחנו כנגד ההרגשה שיש לנו בקומה הראשונה של שנאה ודחייה. בקומה השנייה אנחנו מגיעים לחיבור ולאהבה. לא יכול להיות אחד בלי השני.

שאלה: זה ברור, אבל מה לגבי זה שאנחנו "כאיש אחד בלב אחד", האם זו מחשבה משותפת שיש לנו, זה רצון?

הכול מחובר לבורא. הכול רק בבורא. אין לנו איזו נקודה שאנחנו כולנו יכולים לצרף את עצמנו אליה, לנקודה משותפת בינינו, אלא רק בבורא בלבד.

שאלה: ואת זה כולם מרגישים בעשירייה בו זמנית?

כן "כי בו ישמח ליבנו", כי אנחנו רוצים להרגיש כך, שבתוך הבורא אנחנו מתאחדים.

שאלה: האם אנחנו יכולים לבדוק את זה? אולי לדבר על זה בעשירייה, אם מרגישים או לא מרגישים את זה?

תנסו קצת לדבר על זה, אמנם שאנחנו לא כל כך רוצים לבלבל זה את זה אבל על חשיבות המצב אתם יכולים לדבר, כן. תנסו, תנסו. כמה שיותר. הבעיה היא שאנחנו נמצאים בצורת לימוד פורמאלית, לומדים פסוקים, אחר כך עוברים לקריאת מאמרים, וזהו. הדרישה הפנימית, העבודה הפנימית, החיבור הפנימי בינינו, מתי אנחנו עוסקים בזה?

תלמיד: על זה מדובר, כי גם במפגשים של העשירייה אנחנו קוראים קטעים ודנים בהם, אבל האם החבר שלי מרגיש את הקשר הזה עם הבורא?

אף אחד לא מרגיש. אם צריכים אז דברו ביניכם אבל כל אחד קצת, חצי דקה כל אחד, ואז אתם מתחילים להבין מה כל אחד קולט, חושב, איזה ספקות יש לו, איזה בעיות, אבל הכל מדובר רק בתוך העשירייה.

שאלה: האם ברגע שאני משיג דבקות מוחלטת, שאני מצדיק את החבר מעל הדעת, זה מורגש כמציאות האמיתית או שזה עדיין מורגש כמשחק?

המציאות האמיתית מורגשת בקומה שנייה, בתנאי שבקומה ראשונה אתה נמצא בגילוי הרע, בשנאה, בדחייה, בריחוק מחברים, ולמעלה מזה, בקומה השנייה, אתה מסדר חיבור ביניכם וגישה יפה, טובה, עד שאתם אוהבים זה את זה. זה נקרא אהבה אמיתית, זה נקרא החיבור האמיתי ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

ולא שהפשעים היו בעבר ועכשיו יש בינינו רק אהבה, אלא גם עכשיו יש פשעים וגם אהבה מעליהם, רק בצורה כזאת. תנסו לתאר את המצב הזה ולקיים אותו ואז אין שום בעיה בזה שפתאום אנחנו מגלים יותר פשעים, פתאום יותר אהבה, פתאום כך, פתאום אחרת, הכול נמצא ואנחנו צריכים להשתדל להגיע לאיזון בין שני אלה, כי תמיד האהבה היא מכסה את הפשעים.

ולא יכול להיות "אהבה" יותר מ"פשעים", למה זה כך שהיא מכסה את הפשעים? כי אנחנו רוצים לכבד, לייצב אותה, ולהעריך אותה יותר מאשר את הפשעים. אבל בעצם כל פשע ופשע זה מצוין, זה נותן לנו אפשרות לכסות אותם באהבה ואז אהבה מתקיימת. תנסו להתייחס לשמאל ולימין בצורה שווה ואז ביניהם יהיה לכם הקו האמצעי, גילוי הבורא.

שאלה: האם זה סימן טוב לכך שלאחר שכיסיתי מום של חבר באהבה, בסוף המום הזה מתגלה בי?

מה זה חשוב במי זה מתגלה, בך או בחבר, זה טוב אם זה מתגלה בך אחרי שאתה חשבת שהוא בחבר וגילית במקום זה שהמום בך, זה מצוין. אתה צריך להודות על זה ולהבין שזה התשלום, זה שכר על זה שאתה עבדת על החבר ורצית כאילו לעזור לו ושאתה מגלה בו את המום, ושאחר כך אתה מגלה שהמום הוא בך, זה ממש מתנה מלמעלה.

(סוף השיעור)