שיעור בוקר 21.12.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "הכבדת הלב - הזדמנות לעלייה"

כשמתעוררת באדם "הנקודה שבלב", הוא מתחיל להתעניין מי אני, מה אני, לאן ואיך ומה שורש החיים שלי, בשביל מה ולמה, והוא מגיע דרך כל מיני עיגולים בסופו של דבר לחכמת הקבלה. אם באמת השאלות שלו נמצאות בהתאם לזה, כי אנחנו נמצאים כולנו במערכת כוחות, אז עד כמה שהחיסרון של אדם שהוא בעצמו לא יודע, אבל כמה שמתגלה בפנימיותו, כך הוא מגיע לאיזה חוגים, לאילו חברות, לאיזה קבוצות וכן הלאה.

אלו שמגיעים לחכמת הקבלה אפילו אם במקצת נוגעים בדבר, זה בגלל שמתעוררת בהם כבר נקודת הקשר עם הבורא, והיא זו שדוחפת את האדם להיכנס לעבודת ה', שכל העבודה היא איך ליצור קשר עם הבורא ולהרחיב את הקשר הזה עד הדבקות. וכאן אנחנו צריכים להבין, שאין לנו לזה בעצם חוץ מנקודה שום מקום שהבורא יכול לשרות בו להתעורר כלפינו, איכשהו להיכנס איתנו באיזה קשר הדדי ברור קצת יותר.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים כעובר במי אימו שהוא מנותק מכל המציאות וכל מה שנעשה בו נעשה על ידי העליון. וההתקדמות למצב יותר רוחני היא כשמתחילים לגלות באדם חללים חדשים ברצון ובשכל שהוא צריך לאתר אותם ולהחליט מה הוא רוצה בהם, או שהוא רוצה לקבל בהם מילויים גשמיים או מילויים רוחניים.

ודאי שנותנים הזדמנות. הוא מגיע לקבוצה ובמקום שהיה קודם מתפתח על ידי הבורא שלא הכיר אותו אבל כמו בתוך הרחם, עכשיו הוא כבר מתחיל להתפתח על ידי הכוחות שנמצאים לרשותו יותר ויותר.

אבל מה שאנחנו כאן לומדים, זה שכל ההתקדמות היא על ידי גילוי החיסרון, על גילוי המקום הריק, ורק מיציאות, מנפילות, מגילוי החוסר האדם יכול להתקדם. מה יכול לעזור לו? אם הוא נמצא בקבוצה ויכול לפתח עם הקבוצה יחד גדלות הבורא. אם זה יהיה גדול בעיניו, אין שום בעיה, הוא בשמחה הולך קדימה, הוא יודע במה הוא צריך למלאות את החללים האלו שעכשיו התגלו בו ומצליח.

זאת אומרת, יש כאן כמה שלבים. השלב הראשון זה להבין שהירידה באה כתוצאה מעבודה שעשה, כמו אצלנו לדוגמה אחרי הכנס, והירידה הזאת היא לא ירידה אלא עלייה רק בקו שמאל, כבר דיברנו על זה, ו"העלייה בקו שמאל" זה נקרא "גילוי המקום הרוחני" רק שעדיין אני לא יכול להכשיר אותו, לקדש אותו, לתאר אותו, כי הוא נגלה כמקום מאוד לא נעים, הפוך ממה שאני חשבתי. אני חשבתי שמגיע משהו טוב, אבל חשבתי שמגיע משהו טוב בצורה אגואיסטית כמו שאני רגיל, פתאום מגיע משהו הפוך, חושך, חוסר אונים, אין כוח, אין רצון, למה?

האמת שבדיוק מגיע מה שצריך ובדיוק מגיע הדבר הרוחני, רק הרוחני אצלי עדיין הוא חושך, ולרוחני אין לי עדיין שום רצון ולכן אני קורה לזה ירידה, למרות שהאמת שמתגלה עכשיו היא רצון שהוא לגמרי שייך למדרגה הבאה, לעולם הרוחני, ושאני לא מסוגל כך לקבל את זה עדיין בכלים דקבלה שלי, בחשבון האגואיסטי שלי. לכן נראה לי שזאת ירידה, אבל באמת אין ירידות יש רק הערכה לא נכונה במה שאנחנו נמצאים.

וסך הכול כל העבודה שלנו היא לשנות את ההערכה שלנו, שמה שהיה נראה לנו רע, "חוסר אונים, לא מושך, לא רוצה, נמאס לי, אני מיואש, לא ציפיתי לדבר כזה, לכל דבר חוץ מזה, זו הרוחניות שלכם?" וכן הלאה, אז לאט לאט מה שלא עושה השכל עושה הזמן, אבל אפשר לעשות את זה בזירוז על ידי הקבוצה.

ואז מתחלפים הערכים ובערכים החדשים והוא מתחיל לראות, "לא, זה כבר טוב, זה מאיר, זה נכון", מרגיש את עצמו שהוא עלה למעלה מעל כל מה שנראה לו קודם, וכל הדברים הרעים האלה כבר נראים כטובים ושוב מתקדם עד השלב הבא.

מי שבאמת יודע לקחת את המושכות האלה בידיים, שמאל וימין, הוא מתקדם בצורה שאני לא יודע איך להגיד, למעלה מכל דמיון. במהירות [שיא] ממש, באלפי מצבים ביום. אנחנו גם כך עוברים הרבה מצבים, אבל אנחנו לא מודעים לזה. מי שרוצה לקחת את המושכות, זאת אומרת שהוא רוצה להיות למעלה מהירידות ולמעלה מהעליות למען הבורא, לא כדי לו לברוח מזה שרע לו, אלא להתעלות להיות גבר, להתעלות למעלה מהמצבים האלו ולשלוט בהם, במידה הזאת שהוא מתעלה למעלה מהמצבים האלה, שם הוא דבוק בבורא. הבורא נמצא למעלה מהמצבים האלה וגם האדם שמתעלה.

אז כמו שכתוב "העיקר חוץ מצא", ולחזק כל אחד את חברו, וודאי שנגיע עוד להרבה ירידות ועליות וייאושים, וכל זה כדי לפנות מקום לאור. בוא ניגש לעבודה שלנו.

קריין: קטע 4 מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם".

"כתוב "ישראל שגלו, שכינה עמהן". כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי "בכל מקום שגלו, שכינה עמהן". מה הרווח מזה בעבודה, שאומר על זה "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה". יש לפרש, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה. וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש.

מה שאין כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך."

(רב"ש - א'. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

איך אנחנו מחזיקים את עצמנו אחרי שנופלים? בלי ליפול אי אפשר, כי זה קורה לנו בהיסח הדעת כשאנחנו לא מרגישים. זה לא שאני נוסע בכביש ואני רואה שישנה ירידה ואפילו תהום לפני, כאן זה לא כך. אנחנו נמצאים במצבנו, אנחנו הנבראים, זאת אומרת, שהכוחות באים ומטפלים בנו ואנחנו מרגישים רק את התוצאה מהטיפול שלהם בנו, ולא שאנחנו יכולים לעשות כאן משהו.

סדנה

ולכן כשאני נמצא כבר בירידה, איך אני יכול לקבל את הירידה הזאת כפינוי מקום, שהתגלה בי מקום החדש שאני צריך לעבוד עליו כדי למלא אותו דווקא ברוחניות?

איך אנחנו מהר מאוד חוזרים למצב שמבינים שזה נעשה כדי לבנות את המקום הרוחני, שדווקא מהירידות, "מציון תצא תורה"¹, מיציאות, איך עושים בפועל, רק בפועל? אתם כבר עברתם כמה פעמים כל מיני דברים כאלה, בואו לא נדבר ב"כאילו", אלא בפועל יש כאן משהו לעשות או לא?

*

מה זה נקרא "ישראל שגלו, שכינה עימהם"? באיזו צורה השכינה נמצאת עימהם? שכינה זה מקום לגילוי הבורא, איפה יש לנו בגלות גילוי הבורא איתנו?

*

קריין: עוברים לקטע הבא, קטע 5 מתוך רב"ש ב', "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב".

"שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים. וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם". ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים."

(רב"ש - ב'. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב" 1990)

מה אנחנו עושים בעניין, (ראו שרטוט מס' 1) אנחנו היינו במצב אחד והגענו למצב שתיים, הבורא התרחק באיזה מרחק רגשי שכלי, נעשתה באמצע דלתא, ריחוק, המינוס התגלה, זה כל המרחב שביניהם שעכשיו התגלה, איך אני מכשיר אותו מקום?

הייתה לי דבקות בצורה מסוימת ואני צריך להגיע לדבקות הכרתית, לדבקות שאני מרוויח, שאני מצליח. לא כמו למשל תינוק בתוך אימו, אז יש לו דבקות מזה שהאימא שומרת עליו לגמרי, אלא צריכה להיות כבר דבקות על ידי זה שהוא בעצמו נמצא באיזו צורה שנמשך לאימא. אנחנו גילינו את המקום הזה שבו אנחנו יכולים להביע את הנטייה שלנו לדבקות, מה אנחנו עושים? הבורא כאילו פותח לנו עוד שטח ועוד שטח, ו"דומה דודי לצבי" אמנם מתרחק אבל מזמין אותנו פנימה. מה עושים? דברו, תמצאו פתרון, אבל לעניין, משהו מאוד שימושי ממש בשבילנו.

*

שרטוט מס ' 1

קריין: נעבור לקטע הבא, קטע שישי, מתוך רב"ש ב', "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה".

"מי שמתייגע ונותן עבודה עד כמה שיכול, ויש לו עליות וירידות, אצלו שייך לומר, שטועם טעם חושך, בזה שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו." כשלא יכול להתגבר על הרצון שלו, לא יכול, אז טועם טעם חושך. ברור שבלי לטעום טעם חושך אי אפשר להגיע לאור, אז חייבים להרגיש עד כמה שאנחנו סמרטוטים, סחוטים, לא מסוגלים, לא מבינים, נמצאים בשפל כזה, שלא רגש ולא שכל, לא כלום, אני לא מודע לשום דבר. "נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל." שאך ורק עד כמה שמרגיש את עצמו רע, פיזית, נפשית, בירידה, כי בירידה אין לו ערכים רוחניים, לא אלא פשוט רע, מאבד ביטחון, מאבד התמצאות בכלל בעולם איפה הוא נמצא וכן הלאה, כל זה מביא אותו לדרישה. עכשיו איך רק מהר מאוד וטוב נכון לייצב את הדרישה?

שוב משפט אחרון. "נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל. ואנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם." ובשביל מה נותנים לו כאלה הבחנות? לא מתקדם, לא ראוי לכלום, מטומטם, לא מרגיש שום דבר, כולם כנראה עוברים את זה בצורה נכונה או לא, או מצליחים או בעולם הזה או בעולם הרוחני, והוא ממש [גמור] ועוד בנוסף סובל. אין יותר גרוע. מה עושים?

זאת אומרת בכל ההבחנות השליליות הללו, אנחנו לא צריכים לשבת וליהנות כמו "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", אלא בכל זאת אנחנו צריכים להתכלל מהן. אותן אנחנו צריכים למלאות בגדלות הבורא. "ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות. וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג," אבל השגת החושך באה מזה שיש לו קצת מאור. "שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה. לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה יתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו"."

(רב"ש - ב'. מאמר 30 "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה" 1989)

שוב.

"מי שמתייגע ונותן עבודה עד כמה שיכול, ויש לו עליות וירידות, אצלו שייך לומר, שטועם טעם חושך, בזה שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל. ואנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות. וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה. לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה יתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו"."

(רב"ש - ב'. מאמר 30 "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה" 1989)

סדנה

מה זה נקרא שאנחנו צריכים להשיג את החושך? מה זה נקרא השגת החושך? הבורא מגלה לנו את זה, אבל איך אנחנו משיגים? משנים את היחס שלנו לחושך, מגלים בו צורך, מגלים בו פעולה מצד הבורא המכוונת שמגיעה מאהבה.

*

איך אנחנו בצורה עניינית, עקרונית, משנים את היחס שלנו לעליות וירידות שאנחנו שמחים בירידות יותר מעליות? איך אנחנו מגיעים למצב שלזה אנחנו בעצם נמשכים, לירידות? כי דווקא בירידות אנחנו יכולים לגלות, להראות שאנחנו משתוקקים לא למשהו שיש בנו ולנו, אלא לבורא. איך אנחנו מגיעים למצב שהירידות הן התענוג שלנו? זה לא מזוכיזם. זה נקרא על מנת להשפיע, מקום לעל מנת להשפיע הן הירידות. כתוב "שנא את הרבנות", זאת אומרת רוב או רב, הגדלות. איך הופכים את היחס לעליות וירידות בצורה כזו שברור לנו איפה אנחנו נמצאים.

*

איך אנחנו בפועל צריכים להפוך את היחס שלנו, ודאי שזה ביגיעה במאמץ, אבל שזה יהיה באמת שמחה בזמן הירידה, ובזמן העלייה המצב ככה, יותר טוב בירידה. זה נקרא בעל העבודה.

*

אם יש לפניי עובדה שאני צריך להיות שמח בירידה, להיות ממש נמשך לזה בלב ונפש, להרגיש שזה התענוג, האתגר, הכול. אני מבין שבלי תמיכה מהקבוצה אני לא יכול להשיג זאת, או שיש לי עוד איזה אמצעים? איזה עוד אמצעים יש לי? אבל להגיע לשמחה בזמן הירידה זה חובה. בשמחה כזאת שאתה ממש מתפוצץ מזה ממש, עד שהשמחה הזאת מגלה את הבורא.

*

אם אנחנו נמשוך אלינו עם, "עם" זה נקרא בכלל ללא נקודה שבלב, אבל מוכנים להצטרף ככה זו צורת העבודה שלהם, להיכנע. איך אנחנו נספק להם גם מקום לגילוי הבורא בירידות ובעליות שיבואו אליהם מאיתנו? איך אנחנו נספק לעם שיגלה עליות וירידות בצורה פשוטה? ירידה זו ירידה במניות, אני לא יודע במה שם, ועלייה זו עלייה במחירי הלחם. ככה זה במחירים שלהם. איך אנחנו נספק להם כלי רוחני, שאצלנו זה על ידי הירידות שאנחנו משנים אליהן את היחס למעלה מהדעת לעלייה. איך אנחנו נעשה איתם? צריכים לספק להם כלי רוחני.

אני בכוונה שואל את השאלה הזאת כי זה ייתן לנו קצת זווית אחרת גם למצבנו. תחשבו לעבוד קצת עם הרגש, השכל.

קריין: אנחנו נתקדם לקטע הבא, קטע שביעי. מתוך רב"ש ב', "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה".

"כתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין לבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'. ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני."

(רב"ש - ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)

זאת אומרת כל העבודה שלנו היא דווקא לא בעליות אלא בירידות. ומצד שני כתוב שדווקא בעליות כי בירידות אנחנו לא מסוגלים, אין לנו שם כל כך מה לעשות. יש דבר כזה גם, אני פשוט רוצה ככה איפה שהוא רואה הפוך מכאן, מכאן אנחנו מבינים שכל העבודה האמיתית לעובדי ה' זה דווקא בזמן הירידות. עושים את העבודה בלילות, "אני מעורר את השחר", זאת אומרת הבורא נותן חושך, מגלה כל פעם "בראתי יצר רע", ועל אדם הוא להפוך אותו ליום, לאור. אז כל העבודה שלנו היא בחושך.

אנחנו מהיום כל עשירייה פותחת לעצמה דף, וכותבת שם "פסוקו של יום" מה שנקרא, כל מה שעבר עליהם. המצב שלהם איך הוא השתנה במשך היום, של הקבוצה, של העשירייה, לא של אחד. לא כל אחד לחוד, שום דבר. רק הקבוצה. אני לא רוצה לדעת עכשיו כלום, אני רק רוצה לקרוא. ובסוף היום אתם ממלאים את הדף, אתם יודעים מאתיים מילה. לא דף. לא הרבה. אתם יכולים לכתוב הרבה, אבל לא הפסוקים מאתיים מילה שתביאו לי עכשיו איזה פרק מתהילים. אלא מה החברה חושבת על עצמה, איזה תהליך היא עברה במשך היום? החברה, זאת אומרת העשירייה.

שאלה: תיאור מצב החברה זה תיאור מצב של כל פריט שבה?

לא, לא, אין דבר כזה פריט. עשירייה זה לא פריט, עשירייה זה אחד. איזה פריט? אני לא רוצה לשמוע מה שקרה עם מישהו או איתך. אני רוצה לשמוע מה קרה עם העשירייה, אתה לא מבין למה אני מתכוון?

תלמיד: כל אחד אומר.

אני לא יודע כלום חוץ מזה, אני רוצה שכל עשירייה תשלח לי דף, שתהיה לי ככה קופסת הדואר שלי מלאה. נקווה שזה יארגן אתכם להתקשר ולדאוג ולחשוב ובכל זאת. אבל מכולם. זאת אומרת כל עשירייה שהיא לא מסוגלת לכתוב, תכתוב למה היא לא מסוגלת. כל עשירייה שכותבת אפס שינוי או משהו, שהיא תכתוב למה היא חושבת שיש לה אפס שינוי. אני לא רוצה סתם ככה שמישהו יחתום לי בחתימה שלו היפה. ד"ש חם.

שאלה: אני ממליץ לשאול אותך שאלה שאני מתלבט בה המון שנים, אני עוד לא קלטתי מה זה נקרא שאתה אומר לי, תאהב את הירידות. איך אני מסוגל לאהוב את ירידות כשאני נמצא בחושך כזה, אני יכול אהוב את זה?

אני לא יודע, אני מסתכל עליכם, אני רואה מי נמצא ככה ומי נמצא ככה, ברור, יש לך זמנים שאתה נמצא בירידה.

תלמיד: אני נמצא בדיכאון כזה שאני אפילו לא מאמין שאני אוכל לצאת מהמקום הזה.

ודאי שאדם לא יוכל לצאת בעצמו, אדם לא יכול לצאת, ומה הלאה?

תלמיד: אני מבקש עזרה וגם מאשתי אני מבקש עזרה, אז לא רק שהיא לא מוציאה אותי, היא קוברת אותי עוד יותר עמוק.

"אשתו אדם כגופו," אז יש לך עוד עזר, זה טוב מאוד.

תלמיד: אז איך יוצאים מדבר כזה? אני לא תמיד כול היום בעשירייה כל הזמן ואני נמצא בדאון איום ונורא?

לכן אני אומר לך אתה תצטרך בסוף היום עם העשירייה למלאות את הדף. שכול יום נניח יהיה מישהו אחר אחראי למלאות את הדף, ישנם כאלה שלא יודעים לקרוא ישנם כאלה שלא יודעים לקרוא, מילא, אתה יודע זו העבודה שלך. אז תשתדל להיות בקשר עם חברים ולמלאות.

תלמיד: זו השאלה איך אתה מסוגל, מה אתה צריך לעשות כדי להוציא.

אני לא מסוגל לכלום, איך אתה מסוגל, אני לא מסוגל.

תלמיד: אני נזכר במה שהיה. יום אחד הייתי בדאון נורא ואיום, אז מי שיכל להציל אותי זה רק אתה, ניגשתי אליך והוצאת אותי, ממש הוצאת אותי. לקחת לי את היד.

יותר זה לא יקרה.

תלמיד: לא כולם נמצאים ברמה כזאת שאני יכול לגשת אליהם ולהגיד, חבר'ה, בוא תעזרו לי. כי הם בעצמם שם.

לא, הם מסוגלים יותר ממני.

תלמיד: איך?

אז אני אומר לך, החבר יכול לעזור לך יותר. אתה נמצא איתו יותר קרוב, אתה מקנא בו, אתה ככה מתחשב. עימו יש לך הרבה יותר חוטי קשר.

תלמיד: אני צריך לספר לו על זה, שאני נמצא בדאון?

לא, זה יהיה מובן גם ככה. לא, לא צריך. אני לא יודע איזה חבר, יכול להתחיל איתך איזה נימוסים, אני לא יודע. לא. מה שצריכים, זה צריכים לעשות איזה עבודה. פיסית, הכי טוב. עבודה פיסית. אין לך מה לעשות, תרד למגרש הספורט שלנו.

תלמיד: זאת אומרת להתעסק בדברים אחרים?

כן, תראה איך שם כל המקובלים מרימים משקלות, כל מיני תרגילים, תראה מה קורה. זה טוב מאוד, ממש. זה מיד משנה את המצב.

תלמיד: זה שאני נמצא בכזה דאון, מה זה נותן לי, מה זה בונה בי, מה הסיבה?

(ראו שרטוט מס' 1) הייתי בדבקות, מס' 1. עכשיו עובר לדבקות, מס' 2. בין דבקות לדבקות אני נמצא בחלל, מינוס, דלתא. אני נמצא כאן במצב של ירידה. חוסר אונים, לא מבין, לא מרגיש, חוסר התמצאות. זרקו אותי נניח לנהר, אני צריך להגיע לגדה השנייה. איך אני מגיע?

תלמיד: רבי עקיבא לקח עץ וצף עליו, מה שיהיה יהיה.

יופי, כבר יש לך פתרון אחד. יש אולי עוד פתרונות. זאת אומרת, צריך לתפוס את העץ, קרש שנשאר לך מהאנייה שהיית עליה, ולהחזיק בו ולהרכין את הראש. מצוין. זה כבר שיטה, לא צחוק. שיטה. ואז למה אתה מחזיק בזה, כי אתה מאמין שבצורה כזאת משהו יקרה לך. תעשה, זה טוב מאוד.

תלמיד: כשאתה לוקח גזע עץ, אתה צף, אבל אתה לא יודע לאן אתה מגיע.

אתה סוגר את העיניים, אתה לא רוצה לדעת כלום. זה נקרא שאתה מרכין את הראש. ודאי.

תלמיד: סומך על הבורא.

אלא על מי עוד?

שאלה: לגבי פסוקו של יום מכל עשירייה. לגבי קבוצות ישראל, אולי זה גם רלוונטי לעולם, האם אתה מעוניין שישלחו אליך ישירות או שזה יהיה מרוכז באיזה מקום?

אם זה מכל העולם אני צריך כבר לארגן מישהו ומשהו. מי יהיה אחראי? נפתח קופסה חדשה, דואר חדש?

תלמיד: יש כתובות מייל של מי שמארגן את קבוצות ישראל, כל אזור בעולם.

אין משהו מוכן? בסדר, תארגנו מקום לזה. ושכל הקבוצות ישלחו לי שם, וגם אתם. ומי יהיה אחראי, אתם יכולים להיות מספיק אחראים?

תלמיד: אני יכול לקחת את זה.

יכול. בסדר, אתה שולח אלי מתוך הקופסה הזאת, מה שיש, אבל אם אפשר במכתב אחד. זו כבר עבודה גדולה, לארגן את הכול יחד? תשלח לי לינק ואני אכנס לשם.

קריין: קטע שמיני מתוך "שמעתי" י"ט, "מהו שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה". אומר בעל הסולם:

"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

סדנה

איך אנחנו כל רגע ורגע, כשמרגישים איזה חושך, משהו, מיד דורשים מהבורא שיהפוך אותו לאור? אבל אור שאנחנו כבר מקבלים אותו כאור האמונה, כאור ההשפעה, לא כאור שיש לי עכשיו במצבי, שאני חושב שיהיה טוב, שיהיה מובן, שיהיה מושג, שיהיה נעים, אלא אור של אמונה שיהיה לי נעים מהשפעה, שנעים לי לא מזה שאני מבין אלא שאני נמצא באמונה למעלה מהדעת, מהבנה.

איך אני בחושך מבקש מהבורא הצלה מסוג שכזה?

*

(סוף השיעור)

---

1. "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב', ג').↩