שיעור בוקר 12.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 05.06.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/ybI0Sr9w?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר הכנה לקבלת התורה מהו - א

אנחנו נמצאים בערב חג שבועות תשס"ג, וקוראים מאמר מ"שלבי הסולם” כרך ד' השייך לחג "שבועות", "הכנה לקבלת התורה מהו". מהי ההכנה לקבלת התורה. למדנו שלכל דבר עליו אנחנו מדברים, לכל תופעה ותופעה הנתפסת כקיימת וחייבת לקרות, יש הכנה קודמת הנקראת כלי, צורך לזה. לא יכולה להיות שום התגלות טוב, רע, גדול, קטן, לא חשוב, אם אין לכך סיבה קודמת. הסיבה הראשונה היא מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו, המחשבה הזאת מקיפה את כל הבריאה, כלומר, את כל הרצון לקבל, בולעת אותו ומביאה אותו למצבו הסופי שכבר נקבע במחשבה הזאת. וכל שלב ושלב ש"הרצון לקבל" עובר בדרך נובע מהשלב הקודם, וכך בשרשרת סיבה ומסובב אנחנו מתפתחים.

אם המצב הסופי שלנו הוא להיות דומים לבורא, זאת אומרת לקבל ממנו את התכונות, את הכלי שלו, את מה שנקרא אצלנו ט' ראשונות, אז ודאי שהמצב הקודם הוא הצורך לקבלת תכונות הבורא, להיות בהשתוות הצורה עימו. ומהו הצורך להשתוות הצורה? החיסרון הקודם להרגיש שצריך את זה, שזה חשוב, נחוץ לי. היינו, כל רצון שהוא לא רצון הבורא, לא תכונת הבורא, רע לי. אני צריך לגלות שיש לי תכונות וכולן הפוכות מתכונות הבורא, ולכן הן רעות. יכול להיות שהן טובות אבל לא למטרת התאמה, השתוות הצורה לבורא. היינו, עוד קודם עליי להרגיש את כול כולי הפוך מהבורא. משמע, אני יודע מי הבורא ומה תכונותיו, מי אני ומה תכונותיי, ויודע את ההבדל בינינו, בינו לביני, ואת ההבדל, ההפרש הזה, אני מרגיש כרע עד כדי שאיני יכול לסבול.

וגם קודם היו הכנות וכל מיני מצבים, אבל המעמד בו אני הפוך מהבורא בכל בחינותיי נקרא מעמד הר סיני. אני נמצא בתחתית ההר ומעליי כל הר האירועים והתכונות הרעות שלי, המבדילות אותי מהבורא, והבורא נמצא בפסגת ההר. למה אני יודע שהוא בפסגת ההר? כי שם נמצאת הנקודה שבלב שלי הנקראת משה. ויש הפרש בין שתי ההרגשות האלו, איפה האני, כל העם בתחתית ההר, ומשה עלה להר סיני, אז בהחלט יש לי צורך לקבלת האור המחזיר למוטב. ואני גם מרגיש שהבורא כופה זאת עליי, כופים הר כגיגית, גיגית מהמילה כפייה. הבורא יורד אל ההר, שם הוא, התכונות שלו, נמצאות, ואם אעלה מעל פסגת כל ההרהורים, מעל כל הטבע שלי, מעל כל הספקות והמחשבות שלי, שם אפגוש אותו.

ולא סתם מתגלה אליי המעמד הזה שבו או שאקבל את התיקונים ואעלה כולי עם כל ההרהורים שלי להרהורים שמעליהם, או שזה יהיה מקום קבורתי, תחתיהם, מתחת לכל הרצונות והרהורים האלו, שם אקבור את עצמי. ואז בהחלט אזדקק לתורה שהיא כנגד יצר הרע. אני מגלה שזה הטבע שלי, שכל ההר הזה הוא שנאה, והוא כבר שנוא עליי. מה נקרא שנאה? ששנאה ירדה לאומות העולם. מפרשים זאת כאילו אנחנו קיבלנו תורה ואומות העולם התחילו לשנוא אותנו. אבל התהליך הוא, שאני שונא את אומות העולם שבי ולכן אני מקבל את התורה, אחרי שקבעתי שהרע נמצא בי. ועד שלא קבעתי שהיצר שלי רע, ולהיפך אני קובע שהוא טוב ורוצה להשתמש בו, אז הבורא שיש לו את תכלית הבריאה, שרוצה להעלות אותי לפסגת ההר ומחייב כל אחד להיות כמשה, נותן אור, ובאור הזה אני מתחיל להיכנס לעליות וירידות. ככול שאני עדיין קובע שהיצר שלי הוא טוב, אני נמצא בירידה, ובכל פעם רואה אותו לעומת האור, עד שאקבע שהוא רע. כשעוד ועוד ירידות כאלה סוף סוף יתקבצו אצלי להר, אצטרך תורה, אהיה מוכן, יהיה לי צורך לקבל אותה כתורת התיקון, וכשאקבל את התורה כתיקון, אזכה לרצון התורה כמילוי.

ודאי שכל הדברים האלה עוברים בכפייה. לא סתם מובטח לנו שכופה עלינו הר כגיגית, כופה עלינו כפייה, כאילו לשון מוכפלת. עלינו מוטל רק להיות יותר רגישים למה שעובר עלינו, לראות את ההיסטוריה הכתובה שצריכה לקרות בכל אחד ואחד. כניסה למצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, התקרבות להר סיני, מעמד הר סיני, באף מקום אנחנו לא רואים שאדם פועל במשהו, אלא התורה מספרת לנו זאת בצורה החלטית, כך קרה. מה זאת אומרת? זה כבר חתום, אנחנו נמצאים כבר בסוף, אחרי כל ההתפתחות הזאת ועכשיו היא כבר מתוכננת בכוח, וצריכה לקרות בכל אחד ואחד בלי יוצא מהכלל ולא שאדם יחשוב לעשות כאן איזו פעולה ויוכל כאילו לדלג עליה. אנחנו רואים שהכול הוא כסיבה ומסובב, צורך למצב ובא המצב שמוליד את הצורך למצב הבא, ואז בא מצב הבא וכן הלאה. בהשתתפות שלנו כאן אנחנו יכולים לזרז את המצבים בכך שנשתתף בהם מרצוננו, בהכרתנו.

כמו שכותב בעל הסולם במאמר "מהות הדת ומטרתה", דת הוא מתכוון לקבלה, הוא לא מתכוון לאיזו יהדות עממית או חס ושלום בכלל לכל הדתות למיניהן. כשהוא אומר תורה, הוא מתכוון לאור התורה המחזיר למוטב. כשהוא מדבר על תורה ומצוות הוא מדבר על פעולות וכוחות רוחניים הפועלים על האדם. הכול מבחינה רוחנית, לא בשפת הענפים אלא בשפת השורשים איך שזה פועל ברוחניות. אז גם כאן, כשהוא אומר מה הצורך לדת, מהי מהות הדת, אז הוא אומר שמהות הדת היא לפתח בנו הכרת הרע. כל התהליך שאנחנו עוברים כשמקבלים דת, זה כדי לפתח בנו הכרת הרע.

כשאנחנו מתפתחים על ידי חכמת הקבלה, אנחנו נעשים יותר רגישים למה שעובר עלינו, והתגובות שלנו יותר מהירות, אנחנו מרגישים עליות וירידות בכל הדברים שאנחנו עוברים. אדם רגיל שלא מפתח את הרגישות הזאת, הוא לא מרגיש עליות וירידות בהתאם למה שעובר בחיים שלו, אצלו אלה דברים רגילים. הוא רגיש לכל מיני דברים שנמצאים בשטחיות בעולם הזה.

זה שאנחנו נכנסים לעליות וירידות זה תוצאה מפעולת האור עלינו, כשאנחנו מתחילים כבר להשוות את עצמנו כגיגית קטנה לעומת הר כל פעם. למטה זה אני עם הרצונות שלי, למעלה זה הבורא היורד על פסגת ההר ונמצא שם. ואז כל הירידות, לאט לאט בהצטברות שלהן, מביאות לי את הכרת הרע - איפה אני, עד כמה אני מונח תחת ההרהורים שלי ואיפה הבורא. איפה שהבורא שם נקודת הלב שלי, הנקודה שבלב, מה שנקרא "משה".

כל ההשתתפות שלנו בהתפתחות היא רק להיות יותר רגישים למה שעובר עלינו, ואת הרגישות הזאת אנחנו יכולים לפתח רק על ידי החברה. החברה יכולה להגדיל לי את הכרת הרע ואת הכרת הטוב בכל מיני מצבים. החברה יכולה עד כדי כך להגדיל בי רגישות למצבים הללו, כך שאני ארגיש שהמצבים הללו עוברים עליי כל שנייה, כל שבריר שנייה, ולא שאני ארגיש את העליות והירידות האלו פעם בכמה ימים או שבועות או חודשים. הכול תלוי במידת הרגישות.

אחרי מידת הרגישות הזאת, כשאני כבר מתחיל להבין בהם, להיות מלומד בהם, אז אני מתחיל לקבוע את טבעם, את מהותם, מה טוב ומה רע, כלומר איך אני מפענח את הטוב, מה אני חושב שזה טוב, ומה אני חושב שזה רע. ואז באור שמאיר עליי, אני לאט לאט מתחיל לקשור את המצבים הטובים והרעים כלפי מעמד הבורא. עד כדי שהטבע שלי נעשה שנוא עליי, ואז בהחלט אני מגיע למעמד הר סיני. סיני נקרא על שם זה שאדם מגיע לשנאה לכל הטבע שלו ולכן זכאי לקבלת התורה.

תלמיד: מה זה הכרת הרע?

אם יש הכרה, אז יש אי הכרה. אי הכרה זה כמו אדם שנמצא בחוסר הכרה. זאת אומרת, יש בי כל מיני תכונות קטנות כמו לתינוק, אחר כך אני גדל והן קצת יותר גדולות, ויש כאלה שלא היו קודם ואחר כך מתפתחות.

אם תראה את התינוק שלך לאיזה מומחה, לרופא ילדים, אז הוא יגיד, "אתה יודע מה, הוא יהיה גדול, הוא יהיה גיבור, יש בו כאלה וכאלה תכונות". אנשים מסתכלים על התינוק ורואים אותו כאילו הוא אדם גדול, והם יכולים להגיד לך איך בעוד 20-30 שנה הוא ייראה עם האופי שלו, עם הכול. ואתה לא רואה, אתה רואה חתיכת בשר, הוא קצת זוחל על הרצפה, צועק, צוחק. חסרה לך רגישות למה שיש כאן, לתכונות שנמצאות בפנים אבל עדיין לא התפתחו, ואדם מומחה יכול לראות אותן.

מה זה נקרא הכרת הרע? אם אני נמצא בחוסר הכרה, אז אני לא מרגיש את התכונות שלי בכלל, זה אני. אחר כך אני מתחיל לראות שהאני זה מה שאני חושב על עצמי, על התכונות האלו שנמצאות בי, והייתי מחליף אותן, "זה לא בסדר אצלי, זה לא טוב וזה כן טוב". אני מתחיל כשופט לשפוט את עצמי, את התכונות שלי, מהצד, וכבר אז אני יכול להגיד עליהן אם הן טובות או רעות. לפני שאני יכול להבדיל את הנקודה שלי כשופט מתכונותיי, אז אני זה לא אני, אין לי את העצמיות שלי, אלא כולי כמו תינוק, וזה נקרא חוסר הכרה.

מתי מתחילה ההכרה? כשאני יכול להסתכל על עצמי מהצד. ואז אחרי שאני מסתכל על עצמי מהצד, אני גם יכול לראות את התכונות שלי כקטנות, ואם אני כבר מומחה גדול בזה אז כגדולות. וכשאני רואה אותן כגדולות, אז אני יכול כאדם חכם להשתמש בכל התכונות האלה, לרכוש בהן את כל העולם וממש ליהנות מזה. או שאני פתאום רואה שהתכונות האלו הן לא כל כך טובות. במה הן לא טובות? אני רוצה להיות יותר גיבור, אני רוצה להיות יותר ערמומי, ואז אני עובד על הדברים האלה, הולך לקורסים, לפסיכולוגים, והם מלמדים אותי, עוזרים לי, ואני נעשה באמת אדם שיכול להשתמש בכל העולם הזה להנאתי.

אחר כך פתאום אני מתחיל לגלות שזה לא נותן כלום, ואני לא יודע מאיפה זה בא. אני מאבד טעם בכלל מלראות את עצמי ואת העולם ככה או ככה, לא אכפת לי מהעולם, אני לא רוצה להרוויח ממנו. מאיפה זה בא? בא קצת אור מלמעלה ומתחיל לתת לי את נקודת האבחון החדשה. ואז אני מתחיל להסתכל על אותן התכונות שלי, לא מנקודת האגו שלי, ממלכות, אלא ממלכות שעלתה לבינה, מניצוץ משבירת הכלים, זה נקרא נקודה שבלב. לא ממרכז הלב עצמו, כמו שקודם רציתי לנצל את כל התכונות שלי בצורה אגואיסטית, אלא מהנקודה שבלב, וזה הבדל, זו בינה שבלב, לא הלב עצמו, לא המלכות שבלב.

ואז אני מתחיל להסתכל על התכונות שלי ואני רואה לאט לאט עד כמה הן לא בסדר, עד שאני מתחיל לראות אותן שהן לא בסדר. לעומת מה אני רואה אותן? אני כבר רואה את נקודת המלכות שבלב כלפי נקודת הבינה שבלב, ואני מסתכל על התכונות שלי, וזו כבר הכרה אחרת לגמרי, זו כבר הכרה רוחנית, לא הכרה בהמית. ואז אני מודד את עצמי במדידה אחרת, לא איך אנצל את העולם לטובתי, אלא איך אני אנצל את העולם ואת עצמי לטובת מטרה יותר נעלה, לא מנקודת המלכות שבלב, אלא מנקודת הבינה שבלב, ואז אני מתחיל לעבוד על זה.

אתה שואל מה זה הכרת הרע. כל פעם הדבר שמפריע לי הוא נקרא רע, וככל שהוא מפריע לי, אני רוצה להרוג אותו, למחוק אותו, להתנזר ממנו, להתרחק ממנו. אם אני מגלה שהדבר הזה הוא ממש ממית אותי, אז אני מוכן רק להיפטר ממנו. עד כדי כך שאנשים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי להיפטר מכל מיני תכונות רעות, הם הולכים לטיפולים ועוד.

אבל כאן אני מתחיל למדוד את עצמי לעומת נקודה אחרת, לעומת הר, הפסגה שלו, הנקודה שבלב. ואז כול מה שתחתיה, כל מה שנמצא בתחתית ההר, כל הטבע שלי, מה שנקרא עם ישראל, אני קובע שכל הדברים האלה הם אצלי ממש רעים. או שאני אהיה שייך להר, למשה שעלה על הפסגה, או שאני קובר את עצמי תחת ההר. אם קבעתי שהרע שלי להיות בתחתית ההר ולא בפסגה, אז זה נקרא הכרת הרע האמיתית, שאז אני באמת זקוק לקבלת התיקון, לקבלת התורה.

תלמיד: אנחנו אומרים שגם את התכונות הרעות אני מקבל מהבורא, כל מה שקורה זה מהבורא, זה מצב ההכרה של אדם שעובד. אז איך אני יכול לשנוא איזו יצירה או תכונה שהבורא יצר?

שאלה טובה. איך אני יכול ליצור יחס שלילי לתכונות שלי שהבורא ייצב אותם בי? איך בכלל יכול להיות יחס שלילי למשהו שנמצא בעולם אם הכול הוא פרי של הקדוש ברוך הוא?

יש דבר אחד שהבורא לא ברא, אלא שבא בפעולה לא ישירה ממנו, והוא שבירת הכלים, וכתוצאה מזה הקליפות. למה הקליפות נקראות רעות, למה זה כל כך רע? כי אין להן קשר עם הבורא בפעולה ישירה. חוץ מזה לא. אם היה קשר בפעולה ישירה, אז הן היו יכולות להיות בדבקות עם הבורא.

אלא על ידי השבירה נעשה שוני, כלומר מקור אחד התפצל לשניים, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע. הרצון לקבל לפני השבירה היה רצון לקבל גולמי, לא טוב ולא רע, לא הייתה בו שום ממשיות שאפשר להגיד עליו שהוא בכלל היה רצון לקבל, הכול היה שייך לעולם אדם קדמון. כך גם נקודות דס"ג שבהן הייתה שבירה. עולם הנקודים הוא גם ס"ג שהצטמצם בהתאם לנה"י דגלגלתא, אבל ס"ג הצטמצם, ולכן בהוי"ה דס"ג יש לנו את כל התוצאה הזאת של עולם הנקודים בקטנות וגדלות, כולו נכלל בהוי"ה דס"ג. זה עדיין שייך לפעולות הבורא וממש נמצא בתוך המערכת העליונה הזאת. רק אחר כך יוצאת ממנה ההתפצלות הזאת לקליפות ולקדושה. וגם מה שיש בעולמות אבי"ע דקדושה ואבי"ע דטומאה זה לא אמיתי, הרי הם עולמות. רק אחר כך בנשמות זה קורה באמת בפועל, יציאת הדברים הרעים והמנוגדים ובאמת רחוקים מהבורא.

לכן אתה לא צריך לקבוע את היחס שלך לתכונות שהבורא ברא כטוב או רע, אי אפשר להגיד עליהן שהן טובות או רעות, אלא אתה קובע את השימוש בהן או לטובת הבורא, או לטובת עצמך. כי על ידי השבירה נעשית חלק מנותק ממנו, חלק הפוך ממנו, וגם זה לא אתה, אבל נותנים לך הרגשה כזאת. אתה כביכול רק את זה צריך לקבוע, מה שייך אליו ומה לא שייך אליו, לבורא.

לכן את הכרת הרע אתה קובע בדברים שנמצאים בהתרחקות, בהפכיות הצורה, והם לא הדברים שהוא ברא. הרצון לקבל עם כל התכונות שלי הוא רצון לקבל, הוא לא טוב ולא רע. טוב ורע יצאו בשימוש שלו בשבירת הכלים, כי הם רצו להשתמש על מנת להשפיע ויצא להם שהשתמשו על מנת לקבל, אז יש לך כבר התפצלות שימוש ברצון לקבל לעל מנת לקבל ולעל מנת להשפיע. לפני זה לא היה לא זה לא זה, אפילו על מנת להשפיע לא היה, כי זה היה רק בעולם אדם קדמון, שם זה עולם הכתר, זה רק בכוונת הבורא. וכול מה שאחר כך, מנקודות דס"ג ומטה, שייך כבר לעולם התיקון.

מהבורא יצאו שתי האפשרויות האלה, יצר טוב ויצר רע, קו ימין וקו שמאל, מלאך טוב ומלאך רע. שני המלאכים האלה נתונים לך כדי שאתה במאמץ שלך תגיע לרגישות לקבוע מי הוא באמת מלאך טוב ומי הוא באמת מלאך רע שבך. נתנו לך בלב מלכות, ונתנו לך בלב בינה, ומשתי ההבחנות האלה, ואני מדבר על אנשים שנותנים להם את זה, שיש להם נקודה שבלב, שיש להם את שתי הנקודות האלה, מהן הם צריכים לפתח את שתי הנקודות האלה, עד כדי כך שירגישו שמה ששייך למלכות שבלב נקרא רע, ומה ששייך לבינה שבלב נקרא טוב.

זה מה שאמרתי שהוא כותב, שמהות הדת ומטרתה לפתח בנו הכרת הרע. ומה מהות הלימוד? למשוך את האור מלמעלה שיאיר לנו ויראה לנו את הרע הזה. ומהי הקבוצה? כדי להגדיל את הרגישות שלנו לדברים הרעים וכנגדם לדברים הטובים. חוץ מהבירור הזה, טוב ורע, אין לנו שום דבר. ולפני הבירור אנחנו רואים אותו כנוגה, כאמצעי, לא שייך לא לזה ולא לזה. כמו שמדברים אנשים, "מי אני, אני רע? אני טוב, אני כמו כולם, מה אתה רוצה ממני".

אחר כך מתחיל לראות רע לעומת טוב, רק על ידי האור. מה זה האור המחזיר למוטב? הוא מאיר לך ונותן לך הרגשת יתר של מה שלא ראית, כי היית כמו תינוק או ראית כמו אדם לא מפותח. בעל הסולם מסביר את זה בהרבה מאמרים, שההבדל בין מפותח ללא מפותח הוא שמפותח רואה את הדברים הרעים, כמו במיקרוסקופ, ממש רואה את המזיקים האלו, ומוכן להתרחק מהם. במידה שרואה שזה רע, באותה מהירות ודאי בורח מזה. ואדם לא מפותח, הוא לא כל כך מרגיש.

לכן אנחנו סך הכול מעלים את הרגישות שלנו, שום דבר חוץ מזה. עד כדי כך שההבדל בין טוב ורע יהיה לנו כהר, הר סיני, שנאה, בין פסגת ההר לתחתית ההר. שכל התכונות שלנו, כל העם שיצא ממצרים, כולו בתחתית ההר, ורק משה, רק נקודה אחת שקיבלתי אותה מהבורא, הנקודה שבלב, רק היא נמצאת בפסגה. ואני מוכן לוותר על כל מה שיש לי למטה בתחתית ההר, תמורת להיות דבוק עם הנקודה הזאת שתעלה לקשר עם הבורא. וממנה אני מצפה שהוא יביא לי את האמצעים כדי לתקן את התכונות האלו, את תכונות העם, שיהיו על מנת להשפיע.

זה נקרא קבלת עשרת הדברות, אלו כל עשר הספירות שאני מצפה לרכוש על ידי התורה, על ידי האור הזה שהיא מביאה. ואחר כך בעל הסולם מסביר לנו איך עשרת הדיברות האלה הם שלושה עשר תיקוני דיקנא, ואיך הם פועלים אחר כך דרך פרצוף אריך אנפין, לאבא ואימא, ולזעיר אנפין ולמלכות, לכל הנשמות. איך כל הנשמות יכולות להדבק, לבטל את עצמן ולהדבק, להתכלל בתוך זעיר אנפין, כדי לקבל את י"ג התיקונים האלה שהם בסופו של דבר עשר ספירות, שיהיו להם עשר ספירות במבנה הקדוש של פרצוף הנשמה.

תלמיד: איך אנחנו מגיעים להתבטלות שלנו, לביטול העצמי שלנו?

הביטול העצמי הוא גם תוצאה מהכרת הרע. אם אני יודע שבטבע שלי שהוא כולו רע אני לא מסוגל לעשות שום דבר, ורק הנקודה הזאת היא כובשת אותי, אני רוצה אותה, "כובשת" במובן הטוב, שאני ממש רוצה להיות דבוק בה, אז זה נקרא שאני ממש רומס את כל התכונות שלי. לא את התכונות, את השימוש האגואיסטי שבהן. הכול לפי ההפרש בין התכונות והנקודה שבלב, עד כמה הוא נראה לי גדול ועד כמה הנקודה הזאת היא חשובה בשבילי. עד כמה פסגת ההר, נקודת המשה, נקודת הפגישה עם הבורא, עד כמה היא נראית חשובה.

תלמיד: אנחנו רואים שככל שאנחנו מחפשים את הנקודה שבלב, את משה, כך אנחנו מגלים גם את הרצון לקבל שלנו שגדל.

הרצון לקבל שלנו, במידה שאנחנו מסוגלים לקבוע את הצביון שלו, הוא גדל, ודאי. זה כמו תינוק, שבהתאם לכך שמוסיפים לו שכל, מוסיפים לו יחד עם זה כוח כדי שיוכל להשתמש בשכל בצורה נכונה. ואם לא מוסיפים לו שכל, אוי ואבוי אם נוסיף כוח, הוא יהיה מפגר, ואז צריכים לקשור אותו, לפחד ממנו, שאולי יעשה איזה דברים לא טובים. אם זה איזשהו אריה או דוב, אז יש להם שכל, יש להם טבע, יש להם כוח, אנחנו יודעים למה לצפות מהם, כי זה הטבע הקבוע בהם וזהו. אבל אם זה תינוק שגדל עד גיל שלושים ונשאר עם שכל של בן חמש, אז הוא יכול לבוא לכאן ולהתחיל, לא יודע מה לעשות, ואז זו בעיה.

זאת אומרת, אם אנחנו גדלים, במה אנחנו יכולים לגדול? אתה רוצה שיוסיפו לי שכל, ואז אני אהיה בכוח כמו תינוק קטן שלא יכול לזוז? אז בשביל מה אני צריך שכל גדול? אם אני אגדל רק בכוח ולא יוסיפו לי שכל, אז אני אהיה מפגר. אז מה לעשות בסופו של דבר? הבעיה היא שהאנושות לא מפתחת את הכרת הרע, ואז יוצא שהיא גדלה בגובה שלה מעל הבהמיות בצורה לא מתוקנת.

זה דומה לתינוק שלא מקבל שכל ורק מקבל כוח. אנחנו יצאנו מהמערות, נגיד לפני עשרת אלפים שנה, והתחלנו להתפתח, והיינו צריכים ביחד עם ההתפתחות האנושית שלנו, לפתח את התיקונים שלנו. לקבוע את ההתפתחות הזאת שהיא תהיה רק בעל מנת להשפיע לבורא, כדי להידבק לבורא.

ואנחנו כל פעם מקבלים שכל נוסף, כוחות נוספים, אבל אנחנו לא מתקנים את הדברים האלה בעל מנת להשפיע ויוצא שאנחנו מפגרים. ולכן כל השימוש שלנו בכל הטכניקה והטכנולוגיה, בכל זה, הוא לרעתנו, כמו תינוק שמפגר ולא מקבל שכל.

כך אנחנו. אנחנו לא מקבלים שכל איך להשתמש בזה בצורה מועילה. ממש כך, כל האנושות. ואם התינוק נמצא בכזאת מסגרת, שככל שהוא עושה רע, זאת אומרת, עושה שימוש לא נכון, זה מיד חוזר אליו בצורה רעה, נגיד הוא נכנס למטבח, מדליק משהו, ואז מקבל שוק חשמלי, או לוחץ על איזה כפתור, ופתאום הוא מסתובב ופוצע אותו וכן הלאה, אז כך אנחנו עם הטכנולוגיה שלנו. אנחנו לא יודעים איך להשתמש בזה בצורה נכונה על מנת להשפיע. וכל פעם מה שאנחנו מפתחים מתוך השכל הלא בריא, הלא מכוון על מנת להשפיע, חוזר לרעתנו, עד שאנחנו נמצאים בסכנת השמדה, במלחמות בלתי פוסקות, בלחצים. מי נהנה מהעולם? זה רק בגלל זה.

בצורה אידיאלית, היינו עכשיו צריכים להיות בדרגת הבהמות ממש. כמו אדם שהאנושיות שלו לא מתפתחת, אדם בדרגת קוף שלא מפתח עדיין מערכות של אדם. רק מה? ההשגחה העליונה בכוונה צריכה להביא אותנו למצב לא כזה. אם בצורה אידיאלית היינו מתפתחים כך מאז שיצאנו מהמערות, ולאט לאט ככל שהיינו מקבלים רצון לקבל יותר גדול, היינו הופכים אותו לכוונה על מנת להשפיע לבורא, אז אך פעם לא היינו מרגישים את הרע שבנו, לא היינו מגיעים להכרת הרע. עכשיו אנחנו צריכים להגיע למצב שנקרא הר כגיגית.

לכן כל ההתפתחות שאנחנו עכשיו עוברים, צריכה להביא אותנו למצב הגרוע ביותר, ובכל זאת תהיה לנו הכרת משה. כמו משה בפסגת ההר, שיש בורא, שיש מטרת הבריאה, וזה מעלינו כמסר אלוהי, כדבר גדול, כדבר שאנחנו יכולים רק על ידו להציל את עצמנו, אנחנו צריכים עכשיו להגיע למעמד כזה. וכשנעמוד במעמד כזה ותהיה לנו הכרת הרע האמיתית, שזה נקרא "מלחמת גוג ומגוג", אז באמת נרצה לזכות לקבלת התורה, נהיה ראויים לקבלת התורה. נגיע לשנאה לכל הטבע שלנו, מפני שעינינו רואות שאם הבורא לא נותן לנו תורה, אז "זה מקום קבורתנו". לא שהוא צריך להגיד את זה, אלא אנחנו אומרים. לזה אנחנו צריכים להגיע.

כמו שמספרים לנו בתורה. זה צריך לקרות לכל אחד ואחד בצורה הפרטית שלו, לעמנו בצורה הפרטית שלו כמו לעם, ולכל האנושות בצורה הכללית שלה כלפי הבורא. זה צריך להתגלות כמו בפרט כך בכלל. זו בעצם התכנית וממנה אין לאן לברוח, אלא ככל שנהיה רגישים לזה, אז יותר מהר נגיע למעמד הזה ונעבור אותו, גם כל אחד, גם העם וגם העולם.

תלמיד: האם האטימות שקיימת בעולם היא בעצם כדי ליצור את המציאות הזאת?

האטימות הזאת שקיימת בעולם, ואתה רואה מה קורה איתנו, עכשיו שרון נכנס לכל הטריפ הזה עם השלום, זו אטימות שחייבת להתקיים כל הזמן כל עוד לא הגענו למעמד כזה של ממש שנאה בין רוחניות לגשמיות, בין הבורא לבין כל הטבע ההפוך ממנו.

תלמיד: כל המציאות הגשמית תגיע לכישלון.

לא, אם אנחנו נהיה רגישים, אז אנחנו נגיע. המציאות לא צריכה להתפתח להתפוצצות. את מלחמת "גוג ומגוג" אתה יכול לגמור או במעבדה קטנה, או להוציא אותה לכל העולם, זה לא חשוב, העיקר להכיר את הרע. אם יש לך מיקרוסקופ, אז אתה מכיר את הרע לפני שהוא פורץ ומתפתח. אתה כבר רואה שזה זיהום שיכול להרוג את כל העולם, וגמרנו. זה סך הכול מה שאנחנו צריכים.

אנחנו צריכים למשוך הרבה יותר אור שהוא יראה לנו את זה כבר. אין מידה חיצונית מסוימת שאתה צריך לקבוע "זה הר סיני". המידה הזאת היא המתח שלך שאתה לא מסוגל לסבול את הרע. בעל הסולם כותב את זה ב"מהות הדת ומטרתה", שזה תלוי בהתפתחות האדם. אדם מפותח שמשתמש בקבלה, שמשתמש במאור המחזיר למוטב, הוא רואה עד כמה זה נורא כבר עכשיו. בעל הסולם כותב, "אנחנו עם מפותח ובגלל זה...". הוא מתכוון לאלה שעוסקים בקבלה. כדאי לקרוא את זה.

אין שום טעם לחכות עוד מאות שנים, כי אז זו כבר לא דרך תורה, זו דרך ייסורים. כל העניין שנתנו לנו תורה, קבלה, הוא שנוכל את ההתפתחות הזאת להביא אלינו בצורה מוקדמת, ולא נגיע לזה על ידי התפתחות טבעית. הוא כותב, שבין כך ובין כך תעבוד, וודאי, אבל או במצוקה או באושר.

תלמיד: יש חוק אחד בטבע. ברוחניות, אם אין כלים, אז לא נותנים את המדרגה הבאה. למה נותנים תוספת רצון לקבל אם אין תיקון עליו מקודם?

למה מוסיפים רצון לקבל אם אין עליו תיקון. אני אמרתי לך, צריכים להוסיף רצון לקבל עד שאתה לא תסבול אותו, עד שתקבע שהוא רע. אתה רוצה שיתנו לך עשרה גרם רצון לקבל ואתה תעשה עשרה גרם תיקון, יתנו עוד פעם עשרה גרם או עשרים גרם רצון לקבל ואתה תעשה עוד עשרים גרם תיקון. בזה אתה תהיה בהמה מתוקנת, אתה תהיה כמו מלאך, "עכשיו אני עשרים גרם על מנת להשפיע, שלושים גרם על מנת להשפיע". זו מכונה שעושה את זה, לא מתוך עצמה, לא מתוך הכרת הרע.

אם תכיר הרע שלך בעשרים גרם ובשלושים גרם, ובהתאם לזה כל פעם תתקן אותו, אז אתה לא תרגיש עד כמה אתה הפוך מהבורא, לא יהיה לך מעמד הפכיות הצורה, אתה לא תרצה אותו אחר כך, כך שתוכל להידבק ולאהוב אותו באין סוף. אתה צריך להיות במעמד אינסופי ההפוך ממנו.

כל ההתפתחות שלנו צריכה להגיע לזה, עוד אלף שנה, עוד אלפיים שנה, לא חשוב כמה, אבל היא צריכה להגיע למצב שאתה תשנא את כל התכונות שיש בך. אתה מקרב אותן, אתה רואה אותן כבר באור התורה, במאור, אתה כבר רואה את התכונות האלו, ואתה שונא אותן עד הר סיני.

תלמיד: אז למה אי אפשר לעשות את זה באותה מעבדה?

באותה מעבדה אפשר לעשות את זה, ואני אגיד לך למה זה אפשרי. כי בסך הכול במה אתה עוסק? אתה עוסק בנשמה שלך, והיא שלמה כמו באדם הראשון. רק אתה רואה ממנה צורה מזערית כזאת, מידה מזערית. מכל המבנה אתה רואה הכול, אבל כנקודה, ובנקודה הזאת בעצם יש את כל המבנה של הנשמה. אם אתה לוקח אור, ומאיר לתוך הנקודה הזאת, במקום נקודה אתה מתחיל פתאום לחיות בתוך איזה עולם של הנשמה שלך.

וכאן כבר תלוי עד כמה אתה מושך את האור, שהוא יאיר לך על כל התכונות שלך. אז אומרים כך, אם את האור אתה מושך על ידי הקבוצה, הקבוצה מהווה לך את כל יתר הנשמות שיש באדם הראשון. הם כאילו הנציגים של כל יתר הנשמות. אז אתה מושך אלייך עד כדי כך אור גדול ומשובח מעוד מכל מיני אופנים שלו, מיתר הנשמות, שהם יאירו אליך כנגד כל ההבחנות שבך, והאורות האלו יביאו לך את הכרת הרע. זאת אומרת, הכול תלוי במשיכת האור המקיף. לפי אות קנ"ה בהקדמה לתע"ס. זו הנקודה הסופית.

אז אם אתה שואל אותי, לא יכולת לעשות את זה לפני עשר שנים או אלף שנה? בטח הייתי יכול לעשות. אלא המקובלים לא היו מגיעים לזה? כן. אלא אנחנו מתפתחים לפי זה, וגם יש כאן קשר בין כלל ופרט, אבל איך שלא יהיה, מי אמר שלא היה יכול להיות משיח לפני אלף או אלפיים שנה?

תלמיד: איך נדע שאנחנו ראויים לקבלת התורה, ושאנחנו מבינים את המושג "ישראל ערבים זה לזה"?

אם אדם מוכן להיות ערב זה לזה, שזה התנאי לקבלת התורה "כאיש אחד בלב אחד", אז ודאי שמה שהוא מקבל זה לא תורה, מה שהוא רוצה לקבל זה לא תורה. אם הוא רוצה להיות, מוכן להיות כאיש אחד בלב אחד, רק לא מסוגל לעשות את זה, וזה בשבילו "הר כגיגית", זאת אומרת שכל העל מנת לקבל שלו שנוא, ורוצה שיהיה בעל מנת להשפיע, זה כן נקרא כאיש אחד בלב אחד, לאחד את הנקודות שבלב, אז מה שהוא עומד לקבל, זה לא תורה.

התורה מביאה רק את התיקון הזה, אין יותר מזה. מעמד הר סיני זה כל ההרהורים האלה, כל השנאה הזאת, וזה רק מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע. על מנת להשפיע נקרא שאתה מאחד את כל הלבבות, שזה הכלי הכללי שבו אתה מקבל את התורה. אם אתה לא מאחד את כל הלבבות, אז זו לא התורה, מה שאתה תקבל בפנים. זה משהו אחר, אני לא יודע, אולי איזה מדע. זה רעיון מאוד פשוט, מאוד כולל, וקצר.

תלמיד: מה נתן ליציאה ממצרים, שעשה הכנה להגיע לרצון לקבל תורה?

יציאת מצרים נותנת לבני האדם, לבני האדם שבתוכנו, הרגשה שכל התכונות שלך הן בסך הכול פרעה שממנו אתה צריך לברוח. אבל זה עדיין לא בעוצמה ולא בחדות כזאת שאתה חייב ממש לעשות את זה, כדי לעשות על מנת להשפיע לבורא.

לפני שיוצאים מארץ מצרים, ועוברים את ים סוף, ונכנסים למדבר, באדם שעובר את השלבים הפנימיים האלו, עדיין אין לו הבנה שזה באמת צריך להיות בעל מנת להשפיע לבורא. הוא עדיין בורח ממצרים שלו. הוא עדיין לא בא כדי לתת לבורא. זה עדיין כי רע לי, ולא שאני עושה לטובתו, וזה הבדל.

תלמיד: אפשר להגיד ששם זה היה משה שנלחם עם פרעה, ופה כל העם כבר רוצה לקבל את זה?

כן, בגלל זה יציאת מצרים היא בחושך ובחיפזון, בכל מיני ניסים, וזה מעל טבע האדם. כי זה עדיין לא מוכן, ועדיין זה הכול בכוח.

תלמיד: זה שלב מוקדם, שצריך לקרות משהו שירצה לברוח מהרצון לקבל?

יציאת מצרים זה שהוא רוצה לברוח מהרצון לקבל, וזאת אומרת, רע לי מהמכות, אז אני מוכן לברוח. כשאין מכות, אז אני לא רוצה לברוח, אז פרעה מסכן. בסך הכול אני עוד מסוגל ומוכן להיות בכפיפה אחת עם פרעה, ועם משה, ועם עם ישראל, ועם המצרים. בסך הכול זה לא כל כך רע, אני עוד מחפש איך להסתדר יחד. המכה באה, אבל אחר כך היא עוברת. ועד הסוף פרעה לא מסכים, אפילו שהוא אומר, "טוב, תצאו". איפה תצאו? אם הם לא היו בורחים, הוא היה שולח אחריהם את הצבא שלו.

אם הם לא היו בורחים, הוא לא היה מוציא אותם. זאת אומרת, הבן אדם בכל זאת לא מסוגל בעצמו לצאת, הוא לא רואה לאן לצאת. הוא לא רואה. אם פרעה היה שולח עליהם לא את הצבא שלו, אלא ההפך, "בואו תחזרו למצרים, תראו מה יש לכם כאן". אם היו עובדים שם אצלו המסוכנות, ואומרים תבואו אלינו לארץ מצרים, ותראו מה יש כאן, הם היו חוזרים בחזרה בשמחה. אלא הוא שלח צבא, שרוצה להרוג אותם. ולמרות כל הדברים, האדם לא מוכן לצאת.

(סוף השיעור)