שיעור בוקר 01.08.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 707, אגרת י"ט

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 707, אגרת י"ט.

אגרת מאוד חשובה, מאוד לבבית, מאוד קרובה. היא מכוונת אותנו לביצוע, להתקרבות בינינו לבין הבורא, ולכן בחרנו לקרוא אותה ולהשתדל להתכלל עם אותה קריאה של בעל הסולם אלינו. היא מאוד לבבית, מאוד פנימית.

אנחנו מבינים שכל הנקודה שבלב נקראת "נקודה שבלב", מפני שהיא נמצאת בתוך הלב של האדם, בתוך הרגשות הפנימיים שלו, האגואיסטים, ואחר כך בצורה פנימית יותר ויותר, עד שהיא מגיעה ממש למרכז הלב, ושם הבורא משאיר את נקודת הקשר עימו. ואז מתוך הנקודה הזאת שבלב שאנחנו צריכים להרגיש אותה, ובכל פעם נאתר אותה וודאי בעומק יותר גבוה או גדול או נמוך, יותר פנימי, תהייה גם נטייה ממנה לחברים ולבורא.

אנחנו צריכים לשים לב, עד כמה בתחילת דרכנו היינו חושבים על הבורא, והיינו משתוקקים אליו, ופונים כביכול אליו. וככול שאנחנו יותר מתקדמים, אנחנו יותר ויותר מעבירים את תשומת הלב שלנו לחברים, רוצים להיות יותר קשורים אליהם, זה יותר חשוב לנו. והבורא זה אחר כך, כביכול הוא ככוח עזר, אבל העיקר להתחבר עם החברים.

זה סימן של התקדמות נכונה, ונקווה שכולנו נתחיל להרגיש איך אנחנו מגיעים מחשיבות הבורא, לחשיבות העשירייה, שדווקא בה אנחנו מרגישים שזה הרחם שלנו, של כל אחד, זה הבית שלנו. דרך העשירייה אנחנו מקבלים את כל פניות הבורא אלינו, ודרכה אנחנו מתקשרים לבורא בחזרה. זאת אומרת, להרגיש את עצמי בתוך הרצונות, המחשבות והיחסים בין החברים, שאני נכנס בתוכם וממש נמצא בתוכם מוקף בכל החברים, זה דבר הכרחי, זו בעצם תחילת הרגשת הרחם.

ודאי שיהיו בזה עליות, ירידות, כל מיני בעיות, כדי שנאתר בזה את עצמנו יותר ויותר נכון, ודרך השינויים האלה שיהיו לנו עם החברים, עם ההרגשה הזאת שאני נמצא בתוך עשירייה, בהתאם לזה יהיה לי קשר עם הבורא, צורך נכון להתקשר לבורא, לא אגואיסטי. צורך לפנייה אליו, וגם לקבלת התגובה ממנו, ובצורה כזאת נמשיך. אנחנו באמת כבר מתקרבים בדרך הזאת למצב שנוכל לייצב את האדם בתוך העשירייה ועם הבורא שפועל מחוץ לעשירייה, עד שנרגיש אותו, שהוא ממלא את העשירייה.

נקרא את אגרת י"ט. בעל הסולם כתב אותה בלונדון כשהוא היה שם בשנת 1927 כמעט לפני 100 שנה, וכתב אותה לתלמידיו. אנחנו כתלמידים שלו גם נשתדל להבין מה הוא רוצה להגיד לנו.

.

קריין: האגרת מתורגמת לשבע שפות.

יופי. אפשר לשאול בדרך רק בתנאי שהשאלות שלכם הן לעניין, רציניות, שאתם חושבים שזה יעזור לכולנו, לענות על השאלות שלכם. אם לא, תרשמו את השאלות ליד האגרת בדף נייר או במחשב ואחר כך נעבור כל כולן.

קריין: בעל הסולם, אגרת י"ט.

1. אגרת י"ט

   שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה ער"ה דשנת תרפ"ז לאנדאן יע"א

"כבוד ידי"נ ותלמידי מוהר"ר... נ"י וכל החברים ה' עליהם יהיה

קבלתי כל מכתבך, ויהיו נא לרצון לפני אדון כל ית'. אבל "דע את אלקי אביך ועבדהו". דע פירוש הכרה,". כך כתוב, "דע את אלקי אביך ועבדהו", זאת אומרת, אתה צריך להכיר את הבורא, ובמידה שאתה מכיר אותו, אתה יכול לעבוד אותו. זאת אומרת, להבין איך אתה יכול להשתלב בעבודת הבורא.

"דע פירוש הכרה, כי נפש בלא דעת לא טוב, זאת אומרת, המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו ית', כי בעל נפש הוא, אבל אינו מכיר את רבונו, אז לא טוב הוא." זאת אומרת, אפילו שיש נטייה לבורא, להכיר אותו, לדעת ולהתקרב ומשהו לעשות, אבל אם אין ידיעה, אין תפיסה כלשהי בבורא, אדם לא יודע מה לעשות בדיוק, והוא עושה אולי כל מיני פעולות לא נכונות. לכן הוא אומר "אז לא טוב לו".

"ואע"ג שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו ית', עד אשר יערה עליו "רוח" ממרום, אך הוא מחוייב לתת אודנין [אזניים] למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלימות." זאת אומרת, אפילו שיש לאדם נקודה שבלב, שהוא "בעל נפש", הוא בעצמו לא כל כך יודע מה לעשות עם זה, ואינו נמשך להכיר את הבורא. כי יש לו איזו נקודה שמעוררת אותו לאיזה חיפוש, אבל מה בדיוק, הוא לא יודע. אנחנו מכירים את זה על עצמנו.

עד מתי זה קורה? "עד אשר יערה עליו "רוח ממרום". זאת אומרת, שיש אליו כבר איזה יחס מיוחד מהבורא, ואז בתגובה לזה הוא כבר מחויב לשמוע מה אומרים על זה החכמים. ואז הוא מגיע לחכמת הקבלה ומתחיל לחטט מה ממליצים לו המקובלים.

"וכבר מקרא כתוב: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". פירוש, ע"ד שפירש זקנך הק' הבעש"ט, "ה' צלך". כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן, כל האדם בהתאם להשי"ת, פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי"ת, יבין שהשי"ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם", והבן."

זאת אומרת, אם אדם מתחיל בהחלט להשתוקק לבורא וכל הזמן פונה, לומד, מדבר, שומע, אז הוא מתחיל לאט לאט לגלות שבכל מקרה ומקרה בחיים שלו, הבורא מסדר כך ופונה אליו, לפעמים בצורות נעימות יותר, נעימות פחות, וכל זה בהתאם לנטיות האדם, כדי לגדל את האדם, לפרמט אותו נכון להתקרבות לבורא.

עד שאדם מבין שבעצם מצד הבורא יש תמיד 100% רצון לגדל את האדם בכל רגע ורגע, אלא שהרצון הזה מופיע, יוצא לפועל, אך ורק במידה שהוא יכול להועיל לגדילת האדם בצורה נכונה, להתפתחות האדם בצורה הנכונה. ולכן בכל דבר ודבר, מצד אחד אנחנו צריכים להגיד שמה שקורה הכול לטובתנו, ומצד שני אנחנו צריכים להבין שאנחנו בעצם מגבילים את הבורא מלהשפיע לנו כל טוב.

"על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים [מצד האופנים], דהיינו, שהשי"ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם. וזה שהודיענו המשורר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שדוד המלך ע"ה, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל-כן היה תמיד משתוקק ומתאוה ונכסף לדביקות האמיתית בו ית'."

אם אדם מתפתח נכון בעשירייה, בלימוד, ומשתדל לבצע את ההמלצות של המקובלים, אז הוא לאט לאט מגלה שהבורא כל הזמן מטפל בו בצורה בלתי פוסקת ורק לטובת האדם, לפתח אותו כך שהאדם יתקרב אליו. ולא להסתכל על אחרים, כל אחד מתקדם לפי שורש הנשמה שלו בצורה אחרת, אבל הבורא דואג לכל אחד ואחד. אין אדם בעולם שנמצא ללא טיפול. ולכן דוד המלך, דוד זה מלכות, כללות כל הנשמות שבעולם, אמר שהוא גילה את הכול, אך טוב וחסד רודפים אותי כל ימי חיי. זאת אומרת, רק בצורה כזאת הבורא דואג לכל אחד ואחד.

"אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי"ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי"ת." זאת אומרת, הבורא לא יכול להתגלות ולהראות את עצמו יותר ממה שהאדם מגלה את החיסרון שלו להתקרב לבורא. רק בצורה שיש ממש רצון להתקרב, להיות כמו הבורא וכמה שיותר בצורת ההשפעה, זאת אומרת דרך החברה, אחרת האדם לא יכול לצאת מעל מנת לקבל, אז כמה שהאדם יותר ויותר רוצה להשפיע דרך החברה לבורא, בצורה כזאת הוא מתחיל לגלות שדווקא שם הבורא הולך ומתקרב לקראתו. ובאמת המעבר מזה שהוא דואג "איך אני מתקרב לבורא", ל"איך אני מתקרב לחברה ודרכה אני מגלה את הבורא", זה מעבר מאוד חשוב, מאוד מהותי, שדווקא אז האדם נכנס לאותה הדרך הנכונה.

זה קורה לאט לאט, שומעים, מסכימים, לא מסכימים, נמצאים בזה בצורה מלאכותית, עד שזה מתחיל להיות פשוט בצורה רגשית, שהחברים הופכים להיות באותם הרגשות, אותן הכוונות, אותן ההבנות, אותה המכונה בדיוק, אותו הכלי שדרכו, אותו אני יכול לכוון לבורא. "ואסור לו לשכוח ח"ו את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשי"ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק], שהוא תכלית שלמות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, "תשוב ו' לגבי ה'", שהוא יחוד - קוב"ה ושכינתיה."

נקרא שוב את הקטע הזה.

"אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי"ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי"ת. ואסור לו לשכוח ח"ו את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשי"ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק], שהוא תכלית שלמות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, "תשוב ו' לגבי ה'", שהוא יחוד - קוב"ה ושכינתיה". שזה כבר גמר התיקון.

אנחנו פעם ראשונה קוראים את כל האגרת, אחר כך נראה איך לעבוד עימה.

"אבל נפש בלי דעת, והכרה את רבונו, נמצא בירידה גדולה, לאחר שמתרבים געגועים באיזה שיעור. כי נדמה לו שהשי"ת מואס בו ח"ו, אוי לאותה בושה וכלימה, שמלבד שאינו משלים את תשוקתו וכיסופיו, עד שיתמלא לאהבה נצחית, נמצא עוד בבחינת "ונרגן מפריד אלוף" ח"ו, משום שנדמה לו, שרק הוא הכוסף וחושק ומתגעגע אחרי השי"ת, ואינו מאמין לחז"ל, שבאותו מדה ממש גם השי"ת תואב וכוסף ומתגעגע, אחרי האדם.

ומה לנו לעשות ולהועיל לאלה אשר עוד לא נקבע בלבבם אמונת חכמים. ומבשרי אחזה אלוקי, כי כבר הוכחתי לכם כמה פעמים, אשר "כל מיני הנהגות דהאי עלמא [של העולם הזה], המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם, במקומם האמיתי ברוחניות, כי הרוחניות, אין לה אותיות"."

יש לי כאן כל כך הרבה מה להגיד, נענה על שאלות ונדבר ואחר כך נמשיך.

שאלה: באחת הפסקאות שקראנו נאמר שהוא תמיד ישתוקק לדבקות האמיתית עם הבורא. איפה הדבקות האמיתית לבורא, איך אנחנו בוחנים בעשירייה שזה באמת אמיתי?

את המצב האמיתי שלנו עם הבורא אנחנו יכולים לקבוע רק בקבוצה. עד כמה הקבוצה יכולה להתחבר לרצון אחד, לכוונה אחת, לכיוון אחד, לפי זה אנחנו בודקים. אנחנו צריכים להבין שאנחנו אף פעם לא מגלים את הבורא, אנחנו מגלים את הקבוצה שנמצאת בתכונות, בכוונות, במצב של הבורא. כמו שיש לך תמיד בכלי מדידה שאנחנו משתמשים בעולם שלנו. אנחנו לא מודדים משהו מבחוץ, אנחנו מודדים את התגובה של המכשירים שלנו על מה שקורה בחוץ.

כך גם הבורא, לכן כתוב "בורא", "בוא וראה", שאתה צריך להגיע למצב שמזה שאתה מסדר את עצמך, מייצב את עצמך בצורה פנימית כך אתה מגיע למצב שאתה מתאר את הבורא בצורה כזאת. וכך זה כלפי כל דבר ודבר.

לכן מלכתחילה הבורא נקרא "בוא וראה", אנחנו לא משיגים אותו אלא משיגים כמה שאנחנו יכולים לבנות אותו בתוכנו וכך להכיר אותו. לכן זה נקרא "ממעשיך", מהמעשים שלך, "הכרנוך", אותו. ובזה שלא יהיה איזה בלבול, אנחנו בצורה כזאת נבראים ומשיגים את הכול, גם בעולם הזה איך שהוא מתואר בנו, וגם את העולם הרוחני כולל הבורא. הכול לפי הכלים, לפי ההתרשמות ומה שמתרחש בכלים.

תלמיד: במה עלינו לאחוז? אתה רואה את הקבוצה כגדולה, את החברים כגדולים, את הרב כגדול, אתה מגיע לשיעורים, האם זוהי הדבקות האמיתית או שזו עדיין לא הדבקות האמיתית עם הבורא?

אחרי שאני מגיע דרך הרבה מאמצים, דחיות, אכזבות, לחיבור עם החברים אפילו במקצת, כשאני מתחיל להבין שבאמת ההתקדמות שלי היא רק דרך החיבור, שאת זה אני רוצה בעצם, ואני רוצה להגיע לחיבור עם הבורא לא בגלל שאני צריך לגלות אותו ולהיות קרוב אליו, להרגיש אותו, אלא מפני שאני רוצה בזה לעשות לו נחת רוח, כמו אימא שאומרת לילדים, תהיו יחד, תדברו, תתקשרו, תשחקו יפה, אז אנחנו עושים את זה כדי לעשות נחת רוח לבורא. לכן אנחנו רוצים את החיבור הפנימי בינינו כמה שיותר.

ואז כתוצאה מהחיבור שלנו, במידה שהחיבור אמיתי, הבורא אז מתגלה בתוך החיבור.

שאלה: מהי ההתפתחות הנכונה של הנקודה שבלב? כי המאמר אומר שרק אם ההתפתחות נכונה אנחנו נוכל להכיר את דעת ה'.

ההתפתחות הנכונה של הנקודה שבלב, בזה שיכולה להיכנע לכל החברים ולהיות מלכות במבנה שלי עם החברים. זאת ההתפתחות הנכונה. ואז בצורה כזאת, שאני מקבל כל חבר כגדול הדור ואני תחתיהם בהרגשה נכונה, שכך באמת אני מרגיש, אז בצורה כזאת אני בונה את הפרצוף של הנשמה שלי ועימו אני אחר כך מתחיל לעבוד כמו עם הפרצוף שבו אני מגלה את הבורא, אורות, אור ישר, אור חוזר וכל הפעולות.

שאלה: שמעתי שהאותיות לא נוכחות ברוחניות. אז איך הן מחברות בינינו? איך האותיות יוצרות את הקשר בינינו?

אותיות זה הרגשות, אלה מצבים שלנו ואנחנו צריכים לחבר אותם בצורה שהם יתחברו יחד, כמו אותיות במילים, שכל אות ואות היא רק סימן מסוים, אבל כשאנחנו מחברים אותן יחד לאיזה ביטוי, הן הופכות להיות למילה. עוד נדבר על זה.

שאלה: מדוע הבורא משתוקק לנברא בדיוק באותה המידה שהנברא משתוקק אליו? על איזה בסיס יש את ההתאמה הזאת?

זה חופש בחירה, אי אפשר לחנך אחרת את הנברא בצורה רוחנית אם אנחנו נתקדם בהכרחיות. ודאי שהבורא לוחץ עלינו, אבל לא בצורה רוחנית, לא בדרגה הרוחנית שלנו, אלא בכל מיני דרגות בהמיות. לכן אנחנו נמצאים בעולם הזה הגשמי ומרגישים בו כל מיני לחצים בלתי נעימים, אנחנו סובלים מדור לדור. וזה הכול כדי לחייב אותנו לצאת לעולם יותר עליון. כל העולם הגשמי שלנו הוא בכלל לא נחשב כקיים, כי הוא קיים רק באגו הקטן שלנו, כך הוא מתואר בנו.

ולכן אנחנו צריכים להתעלות לאמונה למעלה מהדעת זה נקרא, לכוח השפעה, ששם באמת המציאות האמיתית קיימת ושם כל העולמות. והעולם שלנו זה רק צורה זמנית כדי לצאת ממנו ולהתחיל להתפתח נכון. אז בעולם שלנו ודאי שיש לנו לחצים ומכות וכל מיני בעיות ובעולם הרוחני לא, בעולם הרוחני הכול לפי בחירה חופשית. עוד נתקרב לזה ואז נבין יותר.

שאלה: איזו מדרגה של הכרת גדלות החברים וחשיבות המטרה צריך להשיג כדי שהתלמיד יהיה זכאי לרב כחבר?

זה תלוי בתלמיד. המורה תמיד רואה בכל תלמיד ותלמיד גם חבר, כי הוא כבר מקבל את התלמיד לתוך המערכת ומסדר אותו בתוך המערכת. זה כמו שאתה נכנס לבית ספר, אפילו שאתה נכנס לכיתה א' ביום הראשון כבר מסדרים אותך אפילו שאתה לא יודע מה קורה, אבל אתה כבר נכנס למערכת, למנגנון וכן הלאה.

לכן זו לא שאלה כלפי המורה אלא כלפי התלמיד. כמה שהתלמיד יתקשר יותר נכון למערכת הזאת, לתלמידים, לחברים, לעשירייה, למורה ודרכם לבורא, זה נקרא שהא נכנס. בהתאם לזה הוא ירגיש עד כמה שבונים בו בצורה יותר ויותר רצינית ומדָרגה יותר גבוהה. הכול תלוי מתלמיד.

שאלה: אמרת שהאותיות הן מצבים שלנו, אבל אנחנו לומדים שהאותיות הן כלים שבהם מגלים אורות בעולמות השונים, מה זה אומר שהאותיות לא קיימות ברוחניות האותיות

ברוחניות אותיות זה תבניות, סימנים של מצבים מיוחדים, ככה זה ברוחניות. אנחנו נתקדם ואז נדבר על זה. זאת אומרת, כל מצב ומצב ברוחניות יש לו סימן אחר, כי הוא אוסף של כוחות מסוימים ולכן זה כמו הירוגליפים שכך הם מתאספים ומתאספים עד שבונים אותיות.

אבל האותיות כשהן מסודרות כבר בצורה נכונה, יש לנו סך הכול עשרים ושתיים אותיות. אנחנו נלמד זאת איתכם, שזה תשע דאור ישר, מכתר עד המלכות, ותשע דאור חוזר ממלכות עד הכתר, שמונה עשרה ועוד ארבע אותיות סופיות ששייכות למלכות.

אז יש לנו סך הכול עשרים ושניים סימנים, הם נקראים "אותיות", "אות" זה סימן. ואין יותר, לא יכול להיות כי כך הוא המבנה של הכלי. ולכן באלף-בית העברי יש לנו סך הכול עשרים ושתיים אותיות. ויש עוד צורות נוספות לאותיות, חמש אותיות מנצפ"ך, שיש להן לאותיות האלה, מ', נ', פ', צ', כ', צורה סופית מיוחדת כך שהן כתובות בצורה אחרת בסוף המילה. אבל לא שאנחנו מבטאים אותן בצורה אחרת, אלא רק הצורות שהן בסוף האותיות.

למה זה כך, אנחנו גם נלמד איתכם, הכול נובע ממבנה הפרצוף. כל העברית עם כל האותיות, עם המילים, עם כל הדקדוק שלה, הכול נובע מתוך חכמת הקבלה, מתוך איך שהכוחות מצטרפים בתוך הפרצוף. אין שום דבר שם שיוצא מהכלל הזה.

שאלה: לאורך האגרת עד כאן, האם ידוע או יש הסבר למה הקבוצה לא מוזכרת בכלל באגרת? נראה כאילו יש חיבור ישיר בין בורא לנברא.

הוא לא פונה לקבוצה, הוא פונה לאדם. והאדם, ודאי שהוא צריך להיות מסודר בקבוצה, על זה אין מה לדבר בכלל, כי אם אדם רוצה לשנות את עצמו, הוא כבר צריך את הקבוצה, הוא כבר צריך את הסביבה. ולכן זה ידוע, כי בלי קבוצה אתה לא יכול לעשות צעד אחד כלפי הבורא, אתה לא מסוגל.

שאלה: בתחילת האיגרת, בעמוד 708, בשורה הראשונה, בעל הסולם כותב "דע פירוש הכרה", מה זה להכיר את הבורא?

להכיר את הבורא זה שאתה מקבל צורה כזאת שבה מתלבש הבורא ואתה מתוך התלבשותו בך מתחיל להכיר אותו, כמו שאנחנו מכירים כל דבר ודבר שבחיים שלנו. מתי אני מכיר? מתי שמתלבשת בי איזו הופעה חיצונה ואז אני מתוך זה מתחיל להכיר. ככה זה. זה נקרא "השגה", "הכרה", יש בזה הרבה דרגות.

שאלה: כתוב בקטע שקראנו, ש"תשוב ו' לגבי ה"', שהוא יחוד - קוב"ה ושכינתה. אתה יכול להסביר מה זה אומר?

כן. כל התכונות לפני מלכות, הן תכונות ההשפעה, תכונות הבורא ורק המלכות זה רצון לקבל, תכונת הנברא. ולכן אנחנו צריכים לעשות קשר בין ט' ראשונות לבין מלכות, זה נקרא לגרום לזיווג בין קודשא בריך הוא ושכינה.

שאלה: איך אפשר להוסיף דעת לגעגוע לבורא אם הוא עדיין לא מושג לנו, כי כתוב "בלא דעת, לא טוב"?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נכיר את הבורא בתוך הדעת. דעת זה שילוב של חוכמה ובינה יחד, שאנחנו נוכל אז להכיר את הכוח העליון בצורה שלמה, זה נקרא "דעת". דעת נקרא שאנחנו עולים מדרגת זעיר אנפין, שאנחנו אוספים את כל התכונות שלנו יחד להשפעה, לבינה, וכשאנחנו נכללים בבינה, כולנו יחד, הרצון לקבל שלנו שבבינה, כי כל בינה היא רצון להשפיע, עושה בתוך בינה עבודה מיוחדת, מגיע למצב מיוחד שנקרא דעת.

תלמיד: מה זה אומר שנותנים למי שרוצה להתקרב נפש מצד האופנים?

אופנים זה כמו אופן, כמו גלגל שמסתובב. שכל אחד ואחד מאיתנו מקבל כאלו שינויים, כדי שאנחנו נעבור על כל המצבים שאנחנו צריכים כדי לגדול, כל אחד וכולנו יחד.

שאלה: האם ההשתוקקות של הבורא כלפינו גדלה ככל שאנחנו עובדים אותו?

השתוקקות הבורא כלפינו קבועה, גדולה בכל העוצמה שלו. השאלה היא רק עד כמה אנחנו מגלים אותה ואז היא מתגלה בהתאם עד כמה אנחנו משתוקקים אליו. כדי לא לקלקל אותנו הבורא מראה לנו את עצמו, את הנטייה שלו אלינו, בדיוק כמו שאנחנו נמצאים בנטייה שלנו מאיתנו אליו. כתוב על זה.

קריין: נראה לי שהוא שאל "האם ההשתוקקות שלנו גדלה ככל שאנחנו עובדים יותר את הבורא?"

ודאי, והיא תלויה עד כמה אנחנו נמצאים בקבוצה ומעוררים זה את זה. השתוקקות לא מגיעה מלמעלה, אחרת זו לא עבודה שלנו. השתוקקות לבורא אנחנו צריכים לפתח מתוך המצבים שאנחנו עוברים, בעיקר בחיבור בינינו "איש את רעהו יעזרו".

שאלה: מורגש שבעל הסולם כותב לתלמידיו ואלינו כדי להעיר אותנו, להזכיר לנו מהו כיוון המחשבה הנכון והמדויק. מה הוא מזכיר לנו שניקח את זה כבר עכשיו לעבודה במשך היום בינינו?

אנחנו עוד לא גמרנו את האיגרת. אבל הוא אומר, עד כמה שאנחנו נעורר את הבורא כך הבורא יתעורר בחזרה אלינו "אני לדודי ודודי לי". לא יכול להיות אתארותא דלעלא אלא רק במידה שאנחנו נפעיל אתארותא דלתתא.

שאלה: מה זאת אומרת אומר ללכת "בזווגא דלא פסיק"? האם זיווג זו תוצאה של ההשתוקקות שלנו?

"זווגא דלא פסיק", שאני כל הזמן רוצה להיות מחובר דרך הקבוצה לבורא בצורה קבועה, ולמרות שאני נזרק לכל מיני מצבים הם לא מבלבלים אותי ולא מחלישים אותי. אלא ודאי שהם מבלבלים ומחלישים אותי, אבל אני משתמש בהם רק כדי לחזק את הזיווג, ואז אני נעשה כל הזמן במצב המתגבר.

תלמיד: מה הפעולה של הזיווג עצמו?

להחזיק בקשר יותר ויותר בינינו ולבורא.

שאלה: כדי שהעשירייה תרכוש תכונות של השפעה ותעלה מזעיר אנפין לבינה, האם זה תלוי בי או בבורא או בקבוצה?

זה תלוי רק בקבוצה. זה לא תלוי באדם אחד, אלא רק בכל הקבוצה, לכן לעורר את כול הקבוצה זו הבעיה. לא בעיה הייתי אומר, אלא זו המטרה, כי אם אנחנו באמת מתקשרים ופונים לבורא ורוצים לעורר אותו, אנחנו כבר מסודרים, כבר יש לנו קשר עמו ואנחנו מתחילים לעבוד עמו.

שאלה: אמרת שאת הבורא אנחנו מגלים מתוך הכלי מתוך העשירייה, מה זה נקרא שאנחנו מתפללים לבורא שיבנה אותנו כעשירייה?

אנחנו פונים לבורא כי אנחנו רוצים לקבל את צורת עשירייה, את הכלי השלם הסגור שממנו נוכל להשפיע, שבכלי הזה זה יהיה מִינֵי מערכת האדם הראשון ובו אנחנו נתחיל לגלות את כול המציאות. ואפילו אחר כך כשאנחנו נתקדם אנחנו רק מרחיבים את אותו הכלי של העשירייה שלנו, הוא כאילו מתנפח אבל יש בו את אותם החלקים, אותם האיברים, אותם הגידים, אותם כל מיני חלקים. ואנחנו רק יותר ויותר משיגים, אבל הכלי עצמו נעשה רק יותר גדול. כמו שאנחנו רואים על הילדים, ילד קטן או ילד גדול, גדול אז הוא מתחיל יותר להבין להרגיש להשיג וכן הלאה, כך אנחנו צריכים לראות את העשירייה.

שאלה: בשרטוט תיארת שעשירייה הופכת לזעיר אנפין כשהיא עולה לבינה, איפה נמצא הבורא שמשתוקק לדבקות עם הנברא?

את הבורא אנחנו מתארים ככוח עליון, כאור מקיף, כעוטף אותנו ומסדר אותנו, גם בבפנים של כל אחד ואחד וכולנו יחד וגם מבחוץ, שממלא את כול המציאות, שבו, בתוך המציאות הזאת אנחנו משתדלים להחזיק את עצמנו יחד ובמידה הזאת אנחנו מגלים אותו. תתארו את זה איכשהו ביניכם אתם תראו, נגלה.

אנחנו בינתיים חייבים להמשיך באיגרת הזאת ואני מבקש תשומת לב על מה שהוא מדבר, או שאתם עייפים ואנחנו נלך לאיזה שיעור אחר. איך לשאול אותם?

קריין: אפשר לעשות הצבעה.

נמשיך.

קריין: אנחנו קוראים בכתבי בעל הסולם, בעמוד 708 טור ב', פסקה מתחילה "אמנם בסוד שבירת הכלים".

"אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות"."

שוב.

"אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות"." זה דומה לכמו שאנחנו מרכיבים פאזל, שיש לפנינו ערימה של כול מיני צורות ואנחנו צריכים להמציא אותם איפה הם צריכים להיות בכל התמונה הכללית, כן "וענין "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו, דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה, באשר שיורה כחץ, בנפש, שנה, ועולם, שז"ס היכי דמי תשובה [איך היא תשובה], באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה. כי ה' תתאה [תחתונה] כוללת נפש, שנה, עולם.

"נפש" ה"ס מדת הכיסופים והגעגועים. "ושנה" ה"ס הזמנים של בחי' העראות כי ביאה שלימה יש לה שעור השלם להכניס העטרה ליושנה, כלומר ע"ד שהיו הדביקות בשורשם טרם התפרדם בעולם הגשמי. אבל לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני" כנ"ל. וע"כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז"ס, "צדיק ורע לו", שהשי"ת אינו רוצה בדביקותו, ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל"אותו דבר" ול"אותו מקום", ונמצא בו בחינת צער, שה"ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג." טוב אני מבין שזה קצת מבלבל, יש כאן הרבה הבחנות שאנחנו עוד לא הרגשנו אותן אף פעם, אבל כמה שנקרא יותר יהיה לנו יותר ברור מה קורה, כי העיקר מה שטוב באגרת הזאת זה, שהיא מקרבת אותנו להרגשה, להרגשה רוחנית, נֵגָע, עונג, נפילות ירידות האלה, מתפרדים, מתקרבים שכל הדברים האלו אנחנו נוכל קצת יותר להמחיש בכל העבודה שלנו. בכל זאת נמשיך, נכיר פעם ראשונה ככה.

"אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", כי השי"ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כוונת הפייטן, "תעיר ותריע להכרית כל מריע". כי "תקיעה" ה"ס גמר ביאה, ע"ד שאמרו "תקע ביבמתו", שה"ס הזווג דקוב"ה ושכינתיה, מעילא לתתא [מלמעלה למטה], טרם התלבשה הנשמה בגלגולים דהאי עלמא [של העולם הזה], ואחר כך בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים [מצד האופנים]," יותר לאט "אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה," יותר לאט "אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו"ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו.

וזה סוד "תרועה", ומלמד אותנו הפייטן ואומר: "תעיר", כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. "ותריע", שע"כ, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד "גנוחי גנח", כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, "להכרית כל מריע", פירוש, כי "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו". וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח"ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד "ה' צלך" כנ"ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.

ע"ד שאמר רשב"י ז"ל באדרא: "אני לדודי ועלי תשוקתו, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, ובג"כ השתא ועלי תשוקתו [כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בקדוש ברוך הוא, ומשום כך, עתה ועלי תשוקתו]", וכו' ע"ש. והיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות. דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עטרה ליושנה, שהוא סוד "תקיעה גדולה".

וכל זה בכוחות וסגולות של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד. ואז זוכה להכרה השלמה, בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק], בסוד "הדעת", ורואה שכל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אינו אלא "לדעת", והוא סוד "באותו הזמן", כלומר, "הידוע ליודע תעלומות", שהזמנים עשו בו הסגולה הנ"ל, שיעמוד בצדקתו לנצחיות.

"ובאותו מקום", שה"ס הכנסת עטרה ליושנה, כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו ששמעתם ממני כמה פעמים, שהשי"ת אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כסברת הכסילים, אלא "ואכלתם ישן נושן", כלומר, עד שיאמר רוצה אני. וד"ל.

"ובאותה אשה", כי "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת. וז"ס "צדיק וטוב לו", דהיינו גמר ביאה לזוכה לתקיעה גדולה כנ"ל, זה צדיק גמור ודו"ק.

הראה דברים אלו לפני עיני כל החברים, ובזה אברך אתכם בכוח"ט בספרן של צדיקים."

שאלה: איך אפשר לקשר את ההרגשות שלנו עם האותיות, מה הוא התהליך הזה?

לאט לאט אנחנו נתחיל להרגיש ברגשות השונות שלנו לפי המקור ולפי המטרה, לפי המצבים הפנימיים שלנו. ואז אנחנו נתחיל למיין אותם, למה אנחנו יכולים לשייך כל רגש ורגשות שלנו בקבוצות שונות, וכך אנחנו נגיע למצב שכל רגש ורגש נשייך לאיזו תכונה של פרצוף הנשמה, וככה נתקדם, זה יבוא.

אי אפשר עכשיו לדבר על זה כי אין לנו הבחנות, אבל זה יבוא, זה כמו תינוק שמתחיל את החיים אבל הוא לא יודע עדיין מה קורה כאן וקשור זה לזה ומכיר לאט לאט מתוך הניסיון.

שאלה: האם ניתן להסביר לפחות באיזה אופן מה זה אומר, לאסוף את כל האותיות ולהביא לשורשן?

כל הרגשות, המחשבות, הפעולות אתה חייב לסדר אותם, לכוון אותם דרך העשירייה לבורא. מה כאן לא מובן? והאותיות האלו, זה אתה תגלה את התכונות שלך, שכך אתה מכוון אותן, באיזו צורה, באיזה קשר, באיזה התקשרות ביניהם. כך זה יקרה, צריכים להבין את זה. כמו שילד קטן, הוא לא יודע להגיד מילים, הוא אומר אותיות, אה, או, ואחר כך הוא כבר יודע לבטא את זה במילים, בחלל הפה עם האוויר שבפנים, יש כאן מערכת גדולה מאוד. כך גם אנחנו צריכים לאתר את המערכות האלה בתוך הנשמה שלנו, בכוחות שלנו. מה שיש לנו בצורה גשמית, יש לנו גם את אותו דבר בצורה פנימית, רוחנית ואנחנו צריכים לגלות את זה ולהפעיל את זה.

שאלה: מה צריך להגיע קודם, כיסופים וגעגועים לבורא או לדעת את הבורא?

בהתחלה, הרצון לדעת את הבורא מפעיל געגועים וכיסופים. אחר כך, כשהאדם עובר לעל מנת להשפיע, הגעגועים והכיסופים להשפיע לבורא הם כבר מכוונים את האדם וכך הוא מתקדם. שאלה טובה, יפה.

שאלה: מה זה אומר לטעום את הדבר הישן?

"ואכלתם ישן נושן", זה שאני לא הולך קדימה אלא מאין ברירה אני אוכל ממה שכבר עברתי עליהם. זה לא טוב, זו לא התקדמות, זו נסיגה, יורדים למצבים קודמים, לרצונות, למחשבות שהיו קודם במקום להתקדם.

.

שאלה למה "צדקת הצדיק לא תצילנו"?

כי הוא נפל "ביום פשעו", למה אתה לא גומר את המשפט? הוא היה פעם צדיק ולכן היה בצדקתו. אחר כך הוא נפל, שהוא נפל אז הוא כבר לא צדיק, הוא רשע וזה לא יכול לעזור לו, כל אדם ואדם פועל בדיוק רק מאותו מצב שבו הוא נמצא.

תלמיד: אם אנחנו מרגישים שאנחנו עושים הכול?

מה שאתה מרגיש זלא מעניין לאף אחד, חשוב האם זו אמת.

שאלה: מה זה אומר שאני אוסף את הפזל, מה אני אוסף, חברים, נקודות?

כן, חברים.

שאלה: האגרת כל כך עמוקה, מהי המסקנה שעלינו להוציא מתוך האגרת?

אנחנו לקחנו את המכתב הזה עכשיו, והסכמתי לעבור עליו מפני שהסיכום שאנחנו יכולים להוציא מהמכתב הוא ש"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". זאת אומרת, שבכל המצבים מה שלא יהיה אני צריך להיות קשור עם הבורא, להבין שזה מגיע ממנו ושאין עוד מלבדו והוא טוב ומיטיב. ואם אני מרגיש הפוך אז זאת בעיה בי, שאני לא תיקנתי את התכונות שלי כדי להרגיש את המצב הזה כטוב. ואין כאן שום דבר אחר, שום סיבה אחרת.

אני צריך כל הזמן להשתדל לראות אותי עם החברים ועם הבורא יחד בגמר התיקון. אל תגידו לי שהוא רחוק, הוא כאן, הוא כאן גמר התיקון, אני וחברים וגמר התיקון יחד עם הבורא. ואם אני כך חי זה נקרא "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", בכל יום ויום. וזה מה שאנחנו צריכים להשתדל ליישם על עצמנו.

תלמיד: איך אנחנו בכל רגע נתון בעשירייה דוחפים את עצמינו לגמר התיקון?

אתה צריך שוב לעבור על המאמרים של רב"ש על החברה, ועוד מה שלמדנו קודם. את זה אתה שואל? לא יודע מה קורה לך שאתה שואל, את כל זה למדנו.

שאלה: גם אנחנו רוצים להודות על האגרת הזאת, יש בה כל כך הרבה רגשות. איך אנחנו מגבירים את מידת הרצון כדי להרגיש את הצער בניתוקים?

הכול תלוי עד כמה אתם הייתם קשורים יחד ביניכם ועם הבורא, עד כמה שמחתם מזה שכך קרה לכם, המצב של דבקות ביניכם ועם הבורא. ואז לפי זה אתם יכולים להצטער על זה שאתם התנתקתם.

אבל אתם צרכים גם כן להשתדל כמה שיותר מהר בתוך הירידה, נפילה, להבין שנתנו לכם רצון לקבל יותר גדול, שאתם צריכים עליו עכשיו לעשות תיקון ולהגיע לחיבור ביניכם ועם הבורא עוד יותר גבוה מקודם. ולכן העניין של "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שגם בעלייה וגם בירידה הבורא בעצם רוצה בסך הכול להעלות אתכם.

שאלה: בעל הסולם כותב, "ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד "ה' צלך" כנ"ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות". מה זה נקרא שהאדם שומע את קול ה', "ה' צלך"?

אפילו מתוך הירידה הוא משתדל לא להתנתק מאין עוד מלבדו, ולכן מאתר שגם זה נעשה מצד הבורא כדי לקדם אותו. כמו שאתה מעמיד את התינוק לפניך ועוזב אותו, ואז הוא בוכה, לא יודע איך ללכת, ואז בכל זאת עושה כמה צעדים כלפיך וכך לומד ללכת, כך הבורא איתנו. אז אם אנחנו בקבוצה מבינים את זה, מדברים על זה, אז זה לא בעיה.

תלמיד: ואז הוא ממשיך ש"כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים". מה זה אומר שהוא רואה שגם השכינה סובלת כמידתו?

כי הוא מרגיש שכל הדברים האלה הם לא שלמים, הם רק מביאים לשלמות, זה יצירת החיסרון, יצירת הכלי, לכן זה נקרא סבל.

תלמיד: אבל מה זה אומר שהשכינה סובלת ושהוא רואה את זה?

שכינה זה אותו מקום, הרצון הכללי שאנחנו מייצבים, שהיא צריכה להתמלאות בבורא.

תלמיד: אז איך עוד לפני הקשר עם הבורא, האדם מרגיש שהשכינה סובלת כמידתו?

רשת הקשר בינינו נקראת שכינה. והרשת הזאת היא ריקה, מלאה ייסורים, ייסורים מזה שאנחנו לא יכולים להתחבר בכוונה להשפיע זה אל זה ומתוך זה לבורא, שאנחנו מכינים את המקום הזה לבורא, אנחנו מכינים את השכינה. אז מזה אנחנו מרגישים את הצער שלא יכולים להגיש את זה לבורא, שהבורא כאורח מגיע וממלא את זה.

תלמיד: אז הוא מחליף את הצער שהוא מרגיש על עצמו בצער של השכינה?

זה ודאי, על זה לא מדובר בכלל, מדובר שהם כבר מקושרים בעשירייה.

תלמיד: ולמה זה גורם לו שהוא "הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו"?

כי הוא חייב להגיע למצב שהחיסרון יהיה אמיתי כל פעם יותר ויותר. והיחס של כולם יהיה כיחס אחד מיוחד והבורא ימלא את היחס הזה בצורה הדדית, שיהיה חיבור, שתהיה דבקות, שיהיה זיווג ביניהם. ואז מתוך ההתקשרות ביניהם שהבורא מופיע בתוך הרצון שלהם, הם מתחילים לפתח כבר פרצופים, זאת אומרת מידות קשר יותר ויותר גדולות, מדרגות.

תלמיד: לא הבנתי איך זה כשאדם מרגיש את צער השכינה זה גורם לו להתחזק?

אם הוא מרגיש את צער השכינה אז כואב לו עבור כולם, כואב לו עבור החברה, וזה מה שמחייב אותו להתקדם.

תלמיד: אבל הוא מתאר את זה פה כגעגועים של אהבה, שזה גורם לו להרגיש שגם השכינה אוהבת?

כן, כך הוא צריך לחשוב, הוא צריך להגיע לזה.

תלמיד: הוא לא מצטער? אם הוא מצטער על השכינה איך זה גורם לו להתחזק?

זה לא שייך אחד לשני, הוא מצטער שהוא גורם צער לבורא, שלא יכול להתגלות בתוך הכלים שלו, ואז הוא משתוקק לתקן את הקשר ביניהם, בין כל החברים, כדי שהבורא יתגלה וישמח.

שאלה: אז רק עם חיכוכים אנחנו יכולים להגביר את הרצון שלנו ולהגיע לזיווג?

כן, אבל לא שאנחנו משתוקקים אליהם, אנחנו משתוקקים לקשר בינינו ואם מגלים בדרך כל מיני חיכוכים, אז אנחנו צריכים להפוך את החיכוכים האלה לקשרים.

שאלה: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", האם זה דבר שיתממש אצלנו או שאנחנו צריכים לצפות שזה יקרה?

זה בפועל, אם אנחנו מתקדמים אנחנו נרגיש בכל הפעולות שאנחנו עוברים, בכל המצבים שאנחנו עוברים, שהם פועלים רק לקדם אותנו לחיבור בינינו ולחיבור עם הבורא, זהו. שאין דבר רע בעולם אלא הכול רק מכוון לחיבור, חיבוק, נישוק, כל מיני כאלו אופני קשר.

שאלה: יש מצב שהאדם בצורה פרטית עובר איזה מצב והוא משתדל לייחד את זה לאין עוד מלבדו ולטוב ומיטיב. ויש מצב שכל העשירייה כולה ממש עושה מאמץ משותף לעשות את אותה פעולה וזה אפילו מסתיים בתפילה ובבקשה. מה ההבדל בין שני המצבים האלה?

ההבדל בין מצב פרטי למצב כללי וחשוב לנו המצב הכללי, וכמה שאדם, כל אחד ואחד מזדהה עימו.

שאלה:, אתה יכול לפרש את הפסקה השנייה בעמוד 708?

אני לא מפרש כאן שום פסקאות, מפני שעדין אנחנו רק סתם קראנו בעלמא. יש עוד הרבה כאן לעבור, לברר בדברים האלה, ואני מקווה שתעשו את זה במשך היום. תעבדו על המכתב הזה, תקראו לפחות חצי ממנו ככול שזה מובן, אחר כך זה מתחיל להיות אולי יותר קשה, אבל תעשו, תעשו כמה שאפשר, תיכנסו בו ולפי זה זה יעזור לנו.

זה מכתב מאוד ידוע, תנסו, וגם תעזרו אחד לשני לפי השפות, לפי כל מיני דברים. בינתיים אנחנו סיימנו לעבוד על המכתב הזה, נמשיך אותו מחר, נראה מתי, תעבדו על זה היום במשך היום.

(סוף השיעור)